רקע
נתן שחם
ספרדי טהור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אביו קיבל את פניו של השר משה מונטפיורי בשער שכם שבירושלים העתיקה. כשנודע לשר שהאיש הצעיר הוא מיוצאי ספרד, והמשפחה עשתה דור או שנים בבולוניה לפני שעקרה לאלכסנדריה ומשם לירושלים, מינהו על נכסיו בארץ הקודש. וזה הטעם שהבנים קיבלו השכלה רחבה, ואף נסעו מארץ לארץ להוסיף דעת בהוויות עולם.

קודם למד בתלמוד תורה, ולאחר כך באסכולה של גרמנים, ובבית מדרש של ספרדים. משסיים חוק לימודיו בירושלים נסע לאלכסנדריה ואף למד משפטים בקושטא ובפאריס. משחזר לארץ נתגלגלו לידיו עסקי המשפחה, שכן אביו הקדיש עיקר זמנו לפעולה ציבורית.

כשנתגלגלו לארץ ראשוני העולים מארצות מזרח אירופה הכיר נערה רוסית יפת תואר וביקש לשאתה לאשה. אך הזיווג לא עלה יפה, ולא משום כך שהחזיק בדיעות קדומות, כפי שאמרו אז, או משום שקיבל עליו מרות אביו, המדקדק בגדולות כבקטנות; אף לא משום שהיה קנאי בדיעות והשקפותיה הקיצוניות של הנערה היו שקולות כנגד אהבתו – אלא שבסתר ליבו חש שנישואים אלה אינם יכולים להתקיים לאורך ימים. אהבה באה והולכת, אבל דברים שבשורש הנשמה אינם מתבטלים ואינם נעקרים. דרך שזילזלה במסורת היהודית ובמנהגי בית־אב, דרך שביטלה בליבה כיבוד אב־ואם; העברית הנלעגת שבפיה, שפה בלי זיקה אל המקורות, בלי לחלוחית של רוחניות יהודית, בלי תבלין של פסוק, אגדה או משלי חז"ל; ועוד ועוד… אפשר שהדברים אין להם חשיבות מרובה, והזמן עושה את שלו, ובמקום שבוערת אהבה כל חילוקי הדיעות והבדלי הטעם הם כקש זה הנדלק בחומה; אף על פי כן לא היה יכול לגמור בדעתו, שמכאן ואילך יהיו כל חייו מאבק ללמד לאשה הבוטחת בעצמה ובהשקפותיה, שכל המידות והמנהגים העושים את חייו, והם דבר המובן מאליו, זקוקים לדברי סניגוריה שלו בשביל שלא יבוזו להם.

וכשנפרד ממנה בכאב־לב – לאחר שדברים נתגלגלו באמת כפי שניחש, ולשון של חירות, שהיתה תופסת, באמת דקרה בליבו – ולימים נשא לאשה זו שאהב בצניעות, בלי תבערה גדולה, אך מתוך רגש של כבוד לעצמו, דרשה אהובתו הראשונה את נישואיו כמין מעשה שפלות, מעין חוזה־קניין בין שתי משפחות עשירות, עתיקות, המתייראות שמא תהיינה אנוסות לפצל את הרכוש ואת הכבוד. ולא היה טעם להתווכח עם בוזה גם שנאתה של אותה נערה עמוקת־רגש ובעלת מזג־סוער אשר סחפה לתוך שנאתה את כל חבריו וידידיו, מסורת־אבותיו ודרך חינוכו. הוא גם בזעמו לא היה מגיע למדריגה כזו שיאמר “זה טבעם של הרוסים” רק משום כך שנערה רוסית אחת היתה יום אחד אוהבתו ולמחרת שונאתו.

ואף לא החזיר לה שנאה תחת שנאה. לימים, משגורשו התורכים מן הארץ, וידיעתו המובהקת בכמה לשונות היתה נחוצה, והבריטים נתנו בידו תפקיד בכיר במשרד העליה, נתגלגלה השמועה בין ידידיו בירושלים, כי דרך שהוא משרת את הבריטים אינה מעידה על רגש של קוממיות יהודית. ידע, שאישים של ההסתדרות הציונית, שהיו צריכים להתקרב אליו, ביקשו להיוודע מפיה מה טבעו, שכן ידעו שהיא מכירה אותו מקרוב, ומן הסתם לא ציידה אותם בידיעות שיש בהן כדי למשוך אהדה אליו.

הוא ידע שאפילו את שלוותו זו, את העדר השנאה, היא דורשת כמשהו שנתנוון בנעלי־בית, כמין פינוק של אנשים הבטוחים בעליונותם ומתהדרים בגזעם העתיק ואינם רואים את הפחותים מהם כאנשים הראויים לשנאה ממש. אך לא היה מסוגל להשתחרר ממידותיו כדי לגרום לה קורת־רוח, ולא נותר לו אלא להצטער על כך שרוח נלהבת ומזג סוער יצאו כנגדו. בסתר ליבו אהבה כמות שהיא: שונאת ולוהטת.

ולא נתפייסו אלא לאחר שפעם אחת עשה ל“הגנה” שירות, שבגללו נסתכסך עם הנציב־העליון, וכמעט שהעבירוהו מתפקידו, אילולא התערבו בעניין כמה מידידיו רבי ההשפעה בבריטניה גופא. אך גם כשהסיחו זה עם זה בפעם הראשונה לאחר שתיקה רבת שנים, חש שאף כי היא מוקירה מאוד את המעשה שעשה, ומחשיבה את אומץ־ליבו כדבר שאפשר להפיק ממנו תועלת מרובה, אין היא מכבדת אותו בסתר ליבה, ובאמת ובתמים אין נפשה פתוחה להתפייסות הגורפת עמה את הכל, וכי בהתייצבה מולו בזמן ההפסקה של קונצרט התזמורת של קול ירושלים היא אונסת את עצמה להבליג על מה שמקנן בה, הואיל ועניני ה“הגנה” חשובים בעיניה הרבה יותר מאשר ענינים אישיים שנתיישנו. ותמה אל ליבו אם אין בזה עדות נוספת שלא היו יכולים לקיים חיים בצוותא, הואיל ולא כך נראית לו זיקה שבין גבר לאשה.

אך במרוצת השנים ניטשטשו ההבדלים, ואפילו אשתו, שגדלה במשפחה ספרדית עתיקה ונישאה לנצר ממשפחה ספרדית עתיקה, כבר היתה רגילה לאותם רוסים ומנהגיהם. וכשבאו יוצאי גרמניה היו מעורבים גם בקהלם, עקב ידידות שנתפתחה בינו לבין יהודי גרמני אחד, החוקר את תרבות המזרח, ונסתייע בו למחקריו בתורה שבעל פה ולפגישות עם מכריו, מנכבדי העדה הערבית.

כשנשתבשו יחסים בין יהודים וערבים – היו ראשי הציונים מסתייעים בו אם למשא ומתן של פיוס או בשביל לקבל ידיעות ממקור ראשון. אך אף פעם לא חש, מאז הפגישה עם ידידת נעוריו בהפסקה של הקונצרט, שאין הוגים לו אמון או מבקשים להבדילו מן הקהל.

עתה, שהאשכנזים הם רוב, מדרך הטבע שמנהגים של אשכנזים מתקבלים על דעת הרוב כדרך הטבע, ממש כשם שקודם לכן היו מנהגיהם חשובים כמשהו יוצא דופן. ולא ראה טעם לקונן על כך. אף על פי שהוא ספרדי טהור, צאצא של אצילים, הוא מבין שחברה דימוקראטית אי אפשר לה בלי שכל אחד יתפשט ממחלצותיו וייעשה יהודי ואזרח ישראלי ולא עוד. ועד שהרגיל את עצמו לשכוח שהוא אציל בן אציל קפץ עליו רוגזם של מאורעות אחרונים לשבש עליו רגש של שלוות־נפש שביצר לעצמו במשך שנים ארוכות כל כך.

בני עדתו תובעים ממנו שיזעק בקול גדול שכן אפליה עדתית מקפחת אותם. אין הוא יכול שלא להיענות לתביעתם שמא יהיה חשוב כמי שמתבדל מן הציבור. יאמרו: כיוון שהוא עצמו אינו סובל – לא איכפת לו. אך אין הוא יכול לעשות כך, הואיל והוא חש שבקוננו עם הכל על אפלייה עדתית הוא משים עצמו מורם מעם – אף על פי שבני עדתו מקופחים הוא לבדו פילס לו דרך והגיע להיכן שהגיע. מיטב ידידיו ודורשי טובתו נולדו בארצות אחרות. וגורלה של דלת־העם נוגע לליבם בה במידה שנוגע לליבו. האם רק משום כך שאבות אבותיו נולדו בספרד, חובה עליו לראות את עצמו בוגד בחברותא של בני עדתו אם ינהג ככל חבריו, בני חוגו, יקירי ירושלים, אשר בתוכם הוא חי כיובל שנים, מתון־מתון?

אי אפשר לו לצעוק ואי אפשר לו שלא לצעוק.

יום אחד פגש בפרוזדור של היכל התרבות בתל־אביב, בקונצרט אחד שמזדמנים אליו כל יקירי־ארץ, את ידידתו מימי עלומיו, עתה אשה רבת פעלים ונשואה לאדם שהכל חפצים ביקרו.

“תמהני”, אמרה לו, “הכל נדרשים לענין זה של אפלייה־עדתית ואתה שותק. כלום לא אתה צריך לדאוג לחינוכם, לרווחתם, להשכלתם, כדי שלא לקדש קיפוח מלידה?..”

וכך היתה דורשת באזניו, עד שפקעה סבלנותו ואמר לה, מתון־מתון:

“ולמה אני?”

“מה פירוש ולמה אתה? אלא מי?”

“נאמר, את…”

“הרי אני איני…” ולא סיימה.

“כלום אינם אזרחי ישראל, כמוני וכמוך, ויהודים, כמוני וכמוך, וזקוקים להשכלה, דירה, רווחה, ביטחון, כמו רבים אחרים?”…

נפרדה ממנו ברוח נרגזת. מארשת פניה ניכר, שהיא סבורה, כי לעולם לא תרד לסוף דעתו, משל אין הם מדברים שפה אחת.


המלצות קוראים
תגיות