פתיחה בארץ אחרת. המלחמה תמה. ההריסות פונו, וחיי יומיום, כמדומה, שבים לתיקנם. אדם צעיר צופה אל יום מחר ומבקש לו חלק ונחלה בו.

לראשונה יוצא הקצף על אי־הצדק, העמדת־הפנים, ועל סדר־הדברים המעוות את הגיון־הלב. נער ממעמד־העובדים, בעל כשרונות, לב־טהור, ורוח־גדולה, אנוס לשלוח ידו בקרוב־קרוב; ואילו אחרים, שנולדו וביצת־זהב בפיהם – כל אוצרות עולם פתוחים בפניהם.

הוא זועם, שכן הוא יודע, שהענבים שאין ידו משגת לבצור אינם חמוצים. אביו האמין, שיש בכוחו ובכוח רעיו להרוס את משוכת הכרם ולהציע ענבים מתוקים לכל. הוא אינו מאמין. הוא מוצא פירצה בגדר, וסותם אותה מאחורי גבו. הוא כועס על עצמו שנכנע ל“חוק־החיים”. הוא כועס על חבריו, הסוקרים אותו בעינים רעבות מעבר למשוכה. הוא כועס על טבעו שאינו מסוגל ליהנות מפרי־הגפן בלב־קל כדרך אלה שנולדו בכרם והפרי צנח ישר לפיהם.

לא בו האשם, שהאידיאלים הכזיבו. לא בו האשם, שהחלומות הנעלים ביותר של המין האנושי הקיצו ומאכלת שלופה בידם. עולם כזה מצא, ואין לו ברירה אלא לנהוג כמנהגו.

הוא זועם על הוריו, שכן באהבתם הבטיחו לו משהו ולא קיימו. הבטיחו לו עתיד יפה יותר והוא אינו יכול להאמין בו. ועתה הוא מפקפק בכך, אם העבר היה יפה יותר.

לראשונה הוא כותב, כדרך סופרים מתחילים, את פרשת חייו שלו: איך בעולם־השקר למד להיות שקרן עקבי־ביותר, ומה קלה היתה דרכו אל ההצלחה משום כך. שכן “תפס את העיקרון”. אך אין הוא רוצה להעמיד פנים, כאחרים, שהכל כשר וישר, וכי הראויים זוכים. אין הוא רוצה לוותר על יושר־הלב של נער ממעמד־העובדים. אך עתה גובר זעמו כפלים על אביו, שהאמין בסוציאליזם, בסולידאריות, ובאהבת־אדם, ויצא לספרד ליהרג בה, בשעה שאחרים ניצלו את תמימותו.

הוא זוכה להצלחה גדולה ועובר בקפיצה זריזה את משוכת הגדר. עתה הוא בתוך הכרם וזעמו גדל פי שבע. הוא כועס על אלה, שביקש להנחית מכת־אמת בפניהם ועשואו לבן־בריתם, הוא כועס על כל מי שקונה כרטיס למחזהו, להתענג על זעמו. הוא כועס על חבריו מאמש, המקנאים בהצלחתו. על המלצר הנוהג בו מנהג אדונים. על הסבל, השוכח לכבדו בתואר “סיר”. על אלה שמזמינים אותו ל“קוקטיל פארטי”; ועל אלה שאינם מזמינים אותו; על אלה המבקשים לנצל אותו למטרותיהם הפוליטיות; על אלה המתעלמים מן ההשפעה החברתית־מדינית של יצירותיו. על המבקרים האומרים כי הזעם שלו הוא אישי־ביותר ועל כן הוא אמנות־לשמה; ועל המבקרים, האומרים שזעמו חדור הרגשת שליחות־מעמדית ועל כן אינו נתון לבחינה אמנותית אלא יש לדון בו מנקודת־מבט סוציולוגית. הוא כועס על הצעירים המבקשים ללכת באותה דרך ולעשות לעצמם מוניטין. הוא כועס על חוסר־השחר שבזעמו. הוא כועס על חוסר־השחר כשלעצמו ומעלה אותו לדרגת סמל. הוא כועס על הפצצה המרחפת מעל ראשו ועושה את זעמו־הפרטי לעניין חסר ערך; ועל הקומוניזם, הקאפיטאליזם, הקולוניאליזם, הפרוידיזם והביהיביוריזם בגלל שלוש האותיות האחרונות שלהם. על כל אדם האומר שיש לו מטרה אחרת מלבד טובתו הפרטית; ועל גסי־הרוח האומרים שאין להם כל מטרה אחרת מלבד טובתם הפרטית. על הבהירות שבכתביו, והמהומה שבליבו.

כשהעתיק הצעיר־הזועם את מושבו לארץ כבר היה פטור מכל לבטי־התחלה. הוא קפץ אל המוכן. הכל ניתרגם לעברית על נקלה, ונפטר מסיגים. שכן לא היה אנוס לכעוס על הוריו, שהמיתו עצמם על רעיון־כוזב. להיפך, כאן, החולמים הם שנותרו בחיים. האידיאליזם היהודי לא הכזיב. אלה שהקדימו משאת־נפש לחיי־פרט, הם שנמצאים היום מעבר למשוכת הכרם. הזעם, איפוא, נזדקק ונעשה ערטילאי וטהור. סתם זעם־קדוש ומרוצה מעצמו. לא זעם־פרטי של קיפוח – זה אינו מגיע אל האותיות הקטנות – ולא זעם־מוסרי של מתקני־חברה, אלא זעם לשמו הנהנה מהכרה בינלאומית.

אבל יש דברים מרגיזים באמת. הוא כועס על עצמו ששום דבר אינו מעורר את זעמו באמת ובתמים. ועל אחרים, שאינם מאמינים בזעמו. על בעלי־הלכה, המאמינים באירגון החיים; ועל ליצנים, העושים את הכל לחוכא ואיטלולא. ועל כל מה שמרגיז את ידידו מחוץ־לארץ. וכן הוא כועס גם על ידידו מחוץ־לארץ הטוען שאנחנו, כאן, חיים בפרובינציה, שכן אנחנו זועמים בשל דברים קטנים מדי; ועל ידידו מחו"ל המתפעל מכל מעשי־ידינו.

כשכתב בעיתונים נתמלא זעם, שכן כתיבתו אינה מעלה ואינה מורידה. זעמו מכה גלים ועולם כמנהגו נוהג. קצת ידידים־מאמש מלגלגים עליו שנתפייס־לחיים שכן זעמו מפרנסו; ואחרים מלגלגים עליו שהוא מבקש לתקן את מידותיהם של הבריות.

הוציא זעמו בספר, המלמד עד מה נקלים הם החיים, אשר ביקש אביו להלל. אך לא יצא עליו רוגזם של הבריות. קראו ונהנו. ואז עלתה חמתו להשחית… ונפלה בחלקו שעה של קורת־רוח, שכן בעיקר נקעה נפשו מן האדישות.