רקע
נתן שחם
חוזר בתשובה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

העיניים המישירות מבט לפנים, השפתיים הקפוצות, הידיים המתוחות לצדדין, הינם אותות של המאמץ המתרחש בתוכו: להיות שייך לכל זאת ואף על פי כן לקיים את הסתייגותו. קולו של החזן קורע־לבבות והבכי גובר והולך. עד כאן היה הכל מסוגנן ומטוהר מרגשנות יתירה – החזן, המקהלה, הגברים כבדי־הראש בבגדי השבת, כיפות המשי, הטליתות הרקומות וספרי־התפילה העתיקים – כגון קונצרט של תפילה עם שירה בציבור – והיה מסוגל להצטרף. עד כאן, אך לא עוד. הבכי הוציא אותו מקהלם.

מראה הכתפיים המרעידות של אביו מתחת לטלית המצהיבה גרם לו מצוקה ממש. הוא בן שלושים ואביו בן ששים, ואף על פי כן הוא תובע מאביו לשמר עד יום אחרון אותה מסיכה הזכורה לו מימי ילדותו: בגרות מאופקת עם בת־שחוק מכרת־דין של מי שאין החיים מסוגלים לפגוע בו.

על מה הוא בוכה? זה עתה חתם על עיסקה שתעניק לו יתרונות חומריים מרובים ובשבוע הבא הוא נוסע לאירופה לפתוח עסק חדש. האמנם עד כדי כך הוא קשור בליבו אל אותה חווייה שאיננה עוד, אשר בית־הכנסת מסמלה, שכתפיו רוטטות לשמע הניגון־הבוכה הזכור לו מילדותו? ושמא אין הוא בוכה אלא מרחמים על עצמו – כדרך אדם המגיע לכלל התרגשות גדולה כשהוא מספר בילדותו – שכן כאן, בעמידה הקודרת הזו בתוך הציבור, לריח הטליתות, עולה לפניו ילדותו שלו, מטוהרת מאבק של העמדת־פנים, ספוגה אמונת־אומן של כל ימות השנה, יורדת לסוף טעמה המתוק של חרטה עמוקה־מני־ים בשל עוונות קלים כנוצה… מה אמר לו הרופא? למה וויתר על הטיול המסורתי ליוון ואיטליה? אך אפשר שזה הצום, המתיש את הכוחות, מושך עמו בכי, כדבר המובן מאליו?

לא בא לבית־הכנסת אלא מתוך נימוס; להדר פני אביו, שלא יצטרך זה להתבייש בפני מכריו, שאין השפעתו על בנו מגעת אפילו כדי כך שיכול הוא להביאו עמו לבית הכנסת פעם אחת בשנה. אם לא ילך הריהו משול בעיני אביו כמי שהאסון היהודי רחוק מליבו. ואין אלה עניינים שקל לדון בהם מתוך הגיון. קל יותר ללכת בעקבות אביו ולחבוש כיפה קטנה לראשו. אם זה כל מה שמתבקש, על דרך הסמל, אין בכך שום פגם אם יגרום נחת רוח לאביו, המבקש לצאת ידי חובה בכיבוד אבותיו שלו. לפני זמן לא רב עלב באביו, שנזדמן לביתו באמצע קוקטיל־פארטי של חברים ולא הזמינו לשבת, שכן באמת ובתמים היה בטוח שאין לאביו כל רצון להימצא במחיצת צעירים ממנו בשנים. אילו סרב ללכת עמו לבית הכנסת היה הזקן סבור שהוא מבקש לנתק את כל הקשרים. ורושם זה יש לעקור מליבו.

ענין הצום נדרש ספורטיבית, אף על פי שהוא בן שלושים בלבד שוב אין מותניו צרים כשהיו. אפשר משום שעבודתו בישיבה ואפשר משום שאף ענין זה עובר בירושה, וכרסתן מוליד כרסתן. מכל מקום, יום צום אחד יעשה עמו חסד. ואם ינצל את ימי הקיץ האחרונים, מיום כיפור ואילך, ויקפיד ללכת לים, אפשר שיעלה בידו לשמור על מראית עין אתלטית ויהא פטור מלשמוע את ההלצות של אשתו על חשבון גזרתו, כאילו היא איזו הבטחה שהופרה.

“מה אמר הרופא?”

“אחר כך”, אמר אביו בניגון, נתן בו מבט זעף והושיט ספר לידו.

דיפדף בספר ולא מצא את המקום. מניה וביה צד מבטו מה שכתוב שם. “אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו”.

הגה בדבר, אם יש לו ידידים. סקר אותם בדעתו אחד אחד, ידידים מילדות וידידים מנוער ומכרים מתמול שלשום. לפתע חש בכך, שאין לו ידידים מנוער, אלא אלה שלא עשו חיל יותר ממנו. וכי אף הוא נטש במרוצת השנים את אלה שלא עשו חיל כמוהו. משל ידידים מנוער הם מין מכשיר המראה לך לאיזו מדריגה הגעת.

דיפדף הלאה בספר כדי לסלק מדעתו את המחשבה המצערת. “אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו,” קרא ותמה למה הרשענו בא לאחר יעצנו רע, הן זה חמור מזה, עד שהשגיח בכך, שהחטאים כתובים על פי סדר האלף בית. ללמד שהכל רצוף חטאים. דיפדף הלאה וראה שהדברים כתובים שנית. הגה באדם הקורא בספר, מתוך דבקות, ערב ויום תמים. אפילו הוא רשע גמור משהו נדבק בו, משל ללא־יוצלח גמור, אם הוא מתרגל יום תמים סופו שיוכל לעמוד רגע על ראשו.

מה לקח יוציא לעצמו?

הגה בחטאיו, ולא היה יכול להיזכר אלא באחד, שלא יצא לפועל. ונרעש לפתע. אותה נגיעה לוהטת, זרוע בזרוע, וריח השיער, וההכרה המפתיעה שהוא קורא, ומזומנת לו כניעה, טהורה ברגישותה, עמוקה ביראת־החטא העולה ממנה ברעד – דרכה את חושיו משל עתה נתרחש הדבר. נתרחש? הן מאומה לא נתרחש, ואף על פי כן הווה, בעוצמה לאין שיעור. הטעם של הפקר, שאין בו שמינית שבשמינית של זדון או רוע, נתרגש בו שנית. רגע של אהבה, בלי אחריות, בלי התחייבות לעתיד, בלי נאמנות לשמה, בלי החזקת טובה לעצמו, בלי הכרת ערך עצמו; חטא־טהור… ולא ראה עצמו בוגד באשתו. ממש כשם שהלהיטות אחרי נופים זרים, חוץ לארץ, חוץ לארץ, אינה שוללת ממנו את זכותו להיות בן־נאמן למולדתו.

הפך את הדף. חייך לעצמו במתיקות. בבית הכנסת, ביום הכיפורים, הוא הוגה מתוך חרטה ברגע של חטא־תם שחלף עבר על פניו ולא נתגשם, כמי שעבר בנאפולי והחמיץ ביקור בקאפרי.

“מתכבד בקלון חברו”, קרא שם.

ונזכר במכונית. ובאותו צעיר־להוט שקנה אותה ממנו. “שגיאות מי יבין מנסתרות נקני”… איזה פתי! איזו להיטות לרכוש מכונית ויהי מה! ואיך דיבר על ענייניו, משל עסקי קנייה ומכירה עושים אותם לידידים מנוער, והמכונית הישנה היא אהובה, אשר שניהם חיזרו אחריה. פתי! הוא עובד מחוץ לבית, סיפר הבחור, וחוזר בשעה מאוחרת והנה נולדה לו בת, ובלי המכונית יגיע הביתה בשעה מאוחרת לאחר שהקטנטונת ישנה, ואומרים שלא טוב הדבר להעיר אותה משנתה, ועל כן לקח את כל חסכונותיו אשר חסך בשביל נסיעה לחוץ לארץ, ואף הלוואה לקח, כדי לקנות לו מכונית משומשת כאשר ידו משגת, ומשראה את המודעה בעתון, אמר בליבו, הנה המכונית לה הוא זקוק!.. ולעזאזל הנסיעה לחוץ לארץ! חיוך של בתו, לפנות ערב, שקול בעיניו יותר מכל האורות הנוצצים של פאריס… ואיזו מכונית נפלאה וחזקה, והמחיר באמת מתקבל על הדעת, וכזו בדיוק נחוצה לו, שכן הוא מרבה לנסוע בדרכי עפר…

דרכי עפר… אותו שוטה לא נועץ במכונאי, שכן היה להוט להיראות מומחה־לרכב, כאילו פחיתות כבוד היא לגבר אם אינו בר־הכי בעסקי מכוניות. איזה פת! אילו נועץ במומחה היה משגיח בפצע המולחם בתחתית המרכב. מלאכה נאה עשה ורק עינו של המומחה עשויה להשגיח בפגם…

אכן, לדרכי עפר לא תצלח, ואותו שוטה עד מהרה יהא תקוע אי־שם…

התמימות נגעה אל ליבו, וביקש להזהירו, שאין המכונה יפה לדרכי־עפר, וכי בכלל.. אך אשתו היא שאמרה לו זאת: עיניים לו, שיראה. אין אנו אשמים שהוא שוטה. לא נמצא להם קונה אחר והיו זקוקים לכסף בשביל לשלם בעד הרהיטים. אעפ"י כן רגז על אשתו. שכן, הוא ביקש להזהיר את הבחור… אך אותו ענין של אהבה נתרחש לפני כן… ולא העז להטיל דופי באשתו.

“זה דרכנו כסל נחלנו איוולת זדים חוטאים זוללים וסובאים”.

אביו העירו מהירהוריו. התפילה תמה. הכל חתום.

לפתע עבר בו רעד, כמי שראה חזיון שאינו בגדר הטבע. בפתח בית־הכנסת פגש באותו פתי, הצועד בעקבות אביו, ממש כמותו.

הלה חייך במאור פנים.

“איך המכונית?” שאלו ברוח־נמוכה.

“יופי”, השיב הבחור בהתלהבות.

“רציתי לומר לך”, גימגם, “שתזהר בדרך־עפר. היתה לי פעם תאונה… קטנה… ויש שם תיקון… לא גדול… על כל פנים, בדרך עפר, כדאי להיזהר… קצת”.

“אתה יכול לסמוך עלי”, השיב הבחור בגאווה.

שומר פתאים ה', אמר בליבו. ושתק. למה ילבין פני חברו ברבים? לפחות יכול הוא להתנחם בליבו, שנתגלגלה לידו הזכות ללמד לקח טוב לחברו. לאחר שתתפגר המכונית, באלה הימים, שוב לא יהיה סבור שצבע טרי מעיד על מנוע משובח, ולא יעמיד פני־מבין לשווא, ולא יהיו יכולים הכל להונותו כמו פתי מאמין לכל דבר. לא הקפדן מלמד, ושיעור טוב לא יסולא בפז.


המלצות קוראים
תגיות