רקע
נתן שחם
חבר = קיבוץ לשעבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עודו בתנועת הנוער משך עליו תשומת הלב של מדריכיו בקנאותו לאמת ולעקרונות צרופים. כשהכל היו שקועים במשחקי נערים הוא ידע שחייו הם עניין רציני ונכבד. בעוד חבריו שרים ורוקדים הוא הלך למסיבות ליל שבת כמי שמעלה עצמו קרבן בהיכלה של אלוהות אכזרית ונוקמת. הוא שנא את השמחה־לתומה כמי שבז לנערה טפשה ופטפטנית שאין לה אפילו צורה נאה לכפר על כך. הוא המתין בקוצר רוח עד לגוויעת הצליל האחרון של הזימרה, כדי לבלוע בתאוותנות של אוגר־בקיץ את פרקי־המדע של ההלכה העיונית. אפילו בסוציאליזם שנא כל מה שרך בו ונשי, כלומר מתכוון אל אהבת־אדם וחמלה אל סבלו של הזולת. מדריך־עצל עשאו שבט־יה בידו, והוא היה שופך חמת־בוזו על כל אלה שנרפו מלהבין. הוא שגזר דין־גירוש מן התנועה על שלושה נערים, בני־טובים של המוסיקה הקלאסית, שהלכו לקונצרט במקום להשתתף ב“פעולה”. הוא לבדו חש, שהעונש חייב להיות חמור ביותר, שכן הבריחה לקונצרט ולא לקולנוע מלמדת שאין כאן סתם עניין של זולות חולפת אלא סימן־היכר מובהק להתנשאות של יפי־נפש, אשר מחר יימלטו גם מהכרעות של צדק מוחלט. שכן, את הסוציאליזם של הבוגרים דרש כמין צדק־עליון, אשר בני אדם, אמנם, אינם ראויים לו, אך סופם שיזכו בו בתוקף רצונו של מיעוט היודע את אשר לפניו. עודו מדריך צעיר ראה עצמו כבן־בריתם הנאמן של אישי־עולם, הנאלצים ליטול על עצמם הכרעות בעניינים גדולים מתוך כניעה הירואית להגיון אכזרי כשהם שרויים בבדידות גמורה, לפי שהעולם מלא סוציאליסטים־מתחילים, שדעתם כפופה להומניזם־רופס ואינם מסוגלים להבין את ה“פראקסיס” של המאבק. לכששמע שהגשמת הסוציאליזם כרוכה במידה גדושה של אכזריות לא בכה ליבו. הוא ידע שאין כל דרך אחרת. הנה, הוא נאלץ להקשיח ליבו ביחסי־ריעות, כדי לתכן חייהם של שני תריסרים, וכאן מבקשים להנהיג מיליונים ביד רכה.

הפגישה הראשונה עם הקיבוץ הוותיק היתה בגדר זעזוע. הדביקות בערכים נפרטה לפרוטות קטנות: קימה עם שחר ברוח נכונה, חריצות במלאכות שאינן משביעות את הדעת, ההמתנה באורח רוח לאספקה כבדת צעד של “מוצרי־צריכה”, שסתם אדם רוכשם בלי כל כך הרבה לבטי־מצפון. מכאן ניתוק מהווייה־חומרית הפוסקת זיקות שבין אדם לחברו, ומכאן צער־משפיל על היעדרם של חפצים קטנים מועילים. בדיעבד, היה הוא דברה של אותה השקפה האומרת, שאם חסידות, לפחות חסידות שלימה, ורק במקום שקיים וויתור גמור על כל עלייה ברמת־החיים, יש סיכוי לחיי־אישות צנועים עם אידיאה טהורה ונאמנה. ועל כן היה הוא אוייבו המושבע של כל חפץ, שאיים להגדיל את התיאבון עם האכילה. חדרו שלו היה מקדש מעט של הסתפקות במועט, ולבסוף אפילו נאלץ לשים חייץ בין דברים שהם רכושה של אשתו, שלא קיבלה תורתו, ופינת הייחוד של עצמו, שאין בה מאומה אלא ספרים אחדים. ספרים בלבד. שכן חייו האמיתיים נפתחו עם ערב, כשחזר מעבודתו וכפף עצמו בעצמות כואבות על תורת־אמת. אף כאן גזר על עצמו פרישות כדרך חסיד מופלג. אם בנעוריו קרא ספרות־יפה, פרקי־עיון בתורת־היופי, והתמכר להנאה מן המוסיקה – עתה לא קרא עוד אלא ספרים העוסקים רק במה שקשור בפילוסופיה של צדק. כל היתר הוצא מחוץ לתחום בבחינת מותרות. שכן אדם עובד, הנאלץ לנהל ערב ערב מאבק עז עם שמורת־עין בוגדנית, אין לו פנאי לדברים לא נחוצים; וכל זמנו קודש למה שמביאו בדרך הקצרה ביותר אל המטרה האחרונה.

כיוון שלא נתעוררה בו כל אהבה למלאכה כלשהי, ואף השדה לא היה לו מרחב־יה אלא זירת־קרב משוממת, בלי אוייב נראה לעין, והעבודה בו מעין תרגולת ממושכת, מחוייבת־המציאות, של חייל־מסור, הממתין לשעתו, ונאלץ למלא את הבינתיים בפעילות־חובה, אשר איש־מצפון אינו יכול להתחמק ממנה – ראה את להיטותם של חבריו לרכוש להם מקצוע ולאהבו כמין סימן היכר מובהק של התפרקות־מערכים, שאינה שונה בהרבה מהלהיטות אחר חפצי־מותרות.

הנה כי כן, החיים היו עגומים ונעדרי־להט. ולא משום שהיו קשים, והמזון בצמצום, והחדר צר, והלבוש בעוני… סבל זה לא היה מייראו. יתר על כן. יש בכוחו להעניק לחיים תוכן רוחני. אך הכבידה על לבו ביותר ההכרה כי בכל אשר פנה ראה שלהבת פוחתת והולכת. ביקש לקדש מלחמה על הטבע הפשרני של חבריו, הסוקרים במנוד ראש של סליחה את חייהם הקטנים, ולא זכה לאהדה. יתר על כן – קנאותו נדרשה כמין קשיחות, אף על פי שהוא לבדו ידע שלבו בוכה מצער. כל אדם שמח־בחלקו ומרוצה־במלאכתו, השבוי לאושר־משפחתי היה נרשם בפנקס־הקרב שלו ברשימת האבידות.

ויותר מכל התרעם על כך שאין מכירים במה שיש בו. הנה הוא מופת של הסתפקות־במועט ואין מעריצים אותו. ואף את צניעותו אין מרימים על נס. בעלי כשרונות קטנים משתבחים במה שיש בהם, ואלו כשרונות גדולים שעקד הוא על המזבח אינם זוכים להערכה. ציבור גדול של כפויי־תודה סוקר את מאבקיו הגדולים והקטנים באדישות. והפרישות, אשר לא זכתה אפילו למתת־מעט זה של אהדה אליה, ביקשה לקחת נקם מבוזיה. אם אינם יודעים לכבד עוני שיש בו יופי רוחני הנה יראה להם כמה קטנים הם בקנאתם אל מי שהכל מצוי בידו בשפע.

במודע הסב עצמו לאחר, כאדם שההכרה שלטת על מערכי־נפשו. בוקר אחד קם והיה אחד מהם. ואלה שלא ידעו להעריכו, ראו במה כוחו גדול. אף בתחרות זו יצא וידו על העליונה. הוא חזר משיחות בחוץ־לארץ טעון לעייפה. הוא סקר ברגשי בוז עמוקים את אלה שלגלגו על הסתירה בין ההלכה, שהיה מטיף לה לשעבר, והמעשה, שנתמכר לו ברגע שנתגלגלה לידיו הזדמנות. ברגשי־בוז, שכן הם היו אשמים בכך, שאדם כמותו, ברצונו שלא לפרוש מן הציבור, אנוס לנהוג כך. והם אפילו לא הבינו את הרמז.

יום אחד ישב בחדרו והרהר בגורלו. הנה כי כן כל זאת עוללו לו. הוא ביקש להיות חסיד גמור, החי בחיקה של השראה רוחנית. והנה מחר יהא קרתן המאושר בחוג ענייניו הקטנים והחפצים שרכש לו. ונזכר שיש לו כשרונות גדולים. וגם עוז־רוח לא מועט. והחליט לפתוח דף חדש. אם לשקוע בענייני החומר – לפחות בקנה מידה גדול.

כשעזב לא נקפו מצפונו. הכל היו אשמים מלבדו. הוא היה מוכן להסתפק בהווייה רוחנית. אבל האנשים קטנים, ולא היו מסוגלים לרדת לסוף דעתו. ואילצוהו להיות כמותם. ופעמים אף גרוע מהם. אך בעוד הם כך – בשמחה, הוא כמותם – בכאב־לב. וחבל עליו. אם נגזרה עליו בדידות – לפחות ביחידות.

יצא – וקיבל על עצמו משרה ממשלתית. שכן הכל בוטחים במהימנותו של אדם אשר חי שנים לא מעטות בקיבוץ. עשה מלאכתו כראוי, ועלה לקומה העליונה. פעמים תמהו עליו שהוא עושה מנהיגותו ברמה ואין לו כל הרגלים של דימוקראט־לשעבר. הוא לא ראה צורך לתת נימוק לכך. אין אלה יודעים מה נתרחש בחייו כשביקש למדוד עצמו במידתם של אחרים. ידידיו החדשים הופלאו לא מעט כשגילו בו להיטות נפרזת אחרי חפצי־מותרות, מכונית־יוקרה ענקית, ודירת־שרד בזבזנית. פליאה זו עוררה את חמתו עליהם. הם, שלא הקדישו את מיטב שנותיהם ליישוב הארץ, מבקשים לתקן את מידותיו?

לימים יצא משירות המדינה ופתח לו עסק פרטי בשותפות עם אנשים, אשר קודם לכן, בתוקף תפקידו, עשוי היה להיטיב את מעמדם. היה מי שחקר בדבר, אך החוק עמד לצידו, במנוד ראש. עד מהרה שגשגו עסקיו ופרחו. את שותפיו פיטר בסכום פיצויים הגון ופתח לו אימפריה משלו, כפופה למנהיגותו של אחד ויחיד. ידידיו החדשים, מבן הסוחרים, התלחשו בינם לבין עצמם שמרפקיו קשים אפילו לצלעותיהם. שכן אין בו אפילו מידת ההגינות שיש באדם שכל ימיו לא היה לו אידיאל גדול יותר מאשר להיות חנווני הגון, פקיד הגון או סוחר הגון. הוא בז להם בלבו. שכן הם חיים את חייהם שלהם והוא חי חיים שאולים. הם מקיימים חיי־אהבה כשרים עם הרכושנות ואלו הוא חי עמה כדרך בעל השומר על נאמנות גמורה לאשתו השנואה והיא חייבת לפצותו על כך שאינו מחזיק פילגש. אך אין סיכוי שיבינו אותו. לעולם הוא בודד. איש אינו מסוגל לרדת לסוף יגונו, שהוא אנוס לחיות על פי שולחן־ערוך של סוחרים.

בעסקיו עם המדינה לקח מחירים מפולפלים. ופקידי־ממשלה תמהו על כך: ראו איך נוהג מי שהיה איש־קיבוץ. השוטים! אמר בליבו. הוא את חלקו למשק־ההתנדבות הלאומי נתן די והותר. דומה שאפילו חייבים לתת לו שכר־הכשרה, בדומה למשכורת של אקדמאים… ואלה מצפים שיוותר על רווחיו!…

כשהניח ידו גם על עסקי השעשועים, ראה בנקמה. הוא הציף את הארץ בקלוקל, וקבע מחיר מוזל לקיבוצים. ראה בסיפוק־נפש עמוק כיצד רוב מניין בדור הצעיר שם להוט אחרי הסחורה שהוא מציע. הנה כי כן, כשנואש ידע למה נואש. ואלה שעשאוהו למה שהינו, יש להם עוד טענות עליו. בתקופות הנופש היה מרחם על עצמו. חבריו לפחות יש להם החברותא להתנחם בה. והוא – בדידותו שלימה. אפילו אשתו אינה מבינה אותו. שכן היא עומדת בראש מוסד־צדקה.

בתחנת הדלק, הוא סוקר מתוך מכוניתו החדשה את עבודתו של נער־הדלק במבט־בוחן של מנהל בית־ספר תיכון: “חביבי, אולי צריך לצאת ולהראות לך איך סוגרים מיכסה של מנוע?” הסגנון החברי לא נשתנה אצלו.

“הכל בסדר?”

“כן, אדוני,” אמר נער־הדלק בהכנעה, שכן ידע שיקבל מתנת־יד הגונה.

הוא נפרד מנער־הדלק בברכת שלום של ידידים. בעומק נפשו הוא הוגה אהדה רבה לפשוטי אדם. אהדה שיש בה קורת־רוח עמוקה. הוא שמח שאינו אחד מהם.


המלצות קוראים
תגיות