רקע
נתן שחם
האיש השותק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כשהוליך את נכדתו אל המורה לנגינה – אמה היתה יראה שתלך לבדה והוא קיבל על עצמו ברצון את האחריות, בימים שביקר אצל בתו – ראה, אצל בית הקפה, שבו היה נוהג להמתין עד תום השיעור, שני אנשים שפניהם מוכרים לו. לרגע ניצנץ הרהור במוחו שהם ממתינים לו וכבר אמר לפסוח על בית הקפה ולהמתין במקום אחר. אך משהעלה בדעתו הרף עין של מבוכה ופחד אצל נכדתו וזעזוע, אפילו קל שבקלים, של הביטחון שסבא לעולם לא יעזוב את משמרתו, וכי בלכתה עם סבא לעולם לא יקרה לה מה שקרה לה פעם כשאביה קיבל על עצמו את התפקיד והלך לו לרגע אחד לקנות סיגריות והיא עמדה באמצע הרחוב ובכתה – נכנס לבית הקפה כמי שמקבל על עצמו גזירה שאין להמלט ממנה. ישב אצל השולחן ונטל עיתון לועזי מצוייר לעלעל בו.

בזכוכית החלון שלפניו ראה שניגשו ועמדו מאחורי גבו, מהססים. לאחר רגע אזרו עוז וניצבו לפניו. הוא הרכין להם ראשו לברכת שלום.

“חשבנו שלא הכרת אותנו”, אמרו לו.

הוא ניענע ראשו שנית. האחד ישב והשני ניצב מאחורי גבו.

“חיפשנו אותך במשך זמן רב”, אמר האדם העומד מאחורי הכיסא, “וכעת אלך לי. יש עניינים שלא כדאי לדון בהם אלא בארבע עיניים, זאת למדתי ממך. אתה זוכר? כלל גדול. וכעת אלך. היה כדאי שתשוחחו מעט, אתם שניכם, ותסלח לי, אנחנו כך, בלי שום הקדמות, ישר לעניין, כדרכנו”…

“בלי?” חייך האיש השותק.

לאחר שאותו אדם הלך ישבו השניים זה מול זה בשתיקה, הזקן סקר את פני חברו. אלה זקנו מעט מאז ראהו לאחרונה לפני שנים אחדות, אך ארשת התוקף, זו שלפנים עשתה שייתן בו אמון, לא נעלמה מעל פניו. לאחר גיל ארבעים אדם אחראי למראה פניו, כמאמר לינקולן, וזה, כמדומה, יכול להתברך בליבו שעשה מלאכה מתוקנת. היום הוא עורך־דין בעל מוניטין ומקובל על הבריות, ועיניו הכחולות־פלדיות מעידות על שכל חריף וזריזות מחשבה. ומן הסתם הבקיאות שלו בחוק דייה כדי לגלות כל פירצה בו.

“צילצלנו ואמרו שאינך בעיר. הדירה סגורה ומסוגרת. לא רצינו להטריד את בתך. לא היינו בטוחים איך תקבל את הדבר, אבל אני רוצה שתדע, אנחנו באים כידידים…”

בעיני האיש השותק הבהיק לרגע ברק לגלגני. אכן, עתה נזכר, זה היה הדבר שעורר בו חששות לפנים. בחור קשיש זה היתה בו נטייה אל הדראמאטי, ומן הסתם לא נטשה אותו גם עתה. דומה, שהדבר אשר עשה אותו עצמו ראוי להיות מפקדם של כל הבחורים הממולחים הללו, הוא היעדר כל זיקה אל הדראמאטי, השיחרור המוחלט מכל העמדת פנים. “אנחנו באים כידידים…” עורכי־דין אי־אפשר להם בלי תיאטרון. באותם הימים סירב לתת לו תפקידים שיש בהם עצמאות גמורה, לא משום שהיה רך או בלתי מסוגל לשמור סוד, אלא מפני שהנאמנות היתה אצלו עיקרון שהוא מתהדר בו, והסוד המופקד אצלו היה חתום על פניו. הוא התהלך בשפתיים קפוצות יותר מדי. כשהסתכלת בפניו ידעת שהוא שומר סוד. ואילו איש המחתרת הטוב הוא זה אשר על פי מראה פניו הכל סבורים בו שהוא ריק מכל דבר העשוי לעניין את הזולת. אכן, איש מחתרת אחראי למראה פניו גם לפני שמלאו לו ארבעים.

“ברגע שנתפרסמה הידיעה בעיתון ראיתי חובה לעצמי להזהירך. זה יגיע אליך. והאמן לי, אני רוצה לעזור לך, וגם החברים. כולם. מרגע שהדברים מתגלגלים לעיתונות אי־אפשר לעצור זאת. ובקרוב יטפלו בך. אין מיסמכים ועל כן אתה תהיה אחראי. אמנם, אם הדברים יגיעו למשפט יש מי שמוכן למסור עדות ותצא נקי. סידרתי זאת. אבל מה נעשה אם לא יהיה משפט? אין ברירה אלא לפרסם ברבים מה שאנחנו יודעים…”

הזקן שיחק בשולי המפה שעל השולחן והקשיב לדברי איש שיחו, שהעלה נימוקים רבים מאוד להבהיר את דעתו. מרבה דברים, אמר בליבו, ועדיין לא הגיע לנקודה. היה מביט בו כאילו הוא מצפה שיגמור. ואכן, הלה חש בכך ונשתתק.

“מה אתה אומר?”

נענע ראשו ללאו.

“אבל מדוע? מה ההגיון שבדבר? האם הם חסים עליך? בשום פנים ואופן איני מבין מדוע לא”. אמר, כשלא עלה בידו לשכנע את האיש השותק שיקבל את דעתו.

ביקש הזקן להורות לו באצבע על הילדה, שניצבה בפתח בית הקפה כתום שיעורה, ועיניה אורות בראותה את הסבא שלה, באותו מקום עצמו, כתמיד, ממתין לה, להוליכה לבטח לביתה, משל יש בכך משום הסבר מניח את הדעת, אך כמובן שלא עשה כן. אין סיכוי לכך שיבין. ויותר מזאת אינו יכול לומר.

הוא זכר אותו יום שראה לראשונה את האשה ואת הילדים. וארשת תימהון־הבעתה על פני האשה, שבאה ל“סוכנות לחלקי חילוף” כדי לשמוע את הבשורה!

“בעלך ניספה בתאונה קטלנית”, נאמר לה.

תמה אם היו מוציאים לפועל פסק־דין אכזרי בימים כתקנם. אפשר שכן. הואיל ומעשיו של אותו אדם הולידו קרבנות משלהם. ואי־אפשר היה להביאו למשפט, שכן נמלט מפני רודפיו לאירופה. כיוון שסכנתו היתה מרובה, תפסוהו בקרן רחוב בעיר נוכרית והרגוהו.

מימיו לא היה מסוגל לרדת לסוף הווייה־שנתנוונה של אנשים הבוגדים במולדתם מטעמים חומריים. אותו אדם נסתבך בעסקי נשים וביזבז כספים לרוב. אפשר שמתוך כך, שבז לו מעומק ליבו היה מסוגל להמיתו. היום אפשר שאפילו מושגיו שלו נשתנו. חולשות־אנוש שוב אינן נידונות אצלו בחומרה כזו. אך מחתרת אינה יכולה להתיר לעצמה מותרות שכאלה.

הילדה קרבה בהיסוס אל סבה, אך הוא רמז לה בתנועת יד, שהיא יכולה לגשת. הברק הלגלגני נעלם כליל מעיניו הקפואות של האיש השותק.

“חבר שלי”, אמר לה. והיא הושיטה ידה לאיש הזר לה מתוך אי־רצון.

“האם נוכל לשוחח בפעם אחרת? אני חוזר ואומר לך, אין הכרח שאנחנו ניתן להם לעשות ככל העולה על דעתם ואנחנו נשתוק”.

הרעיון ההוא עלה בדעתו ברגע שראה את הילדים. לאחר כך היו הדברים סדורים בדעתו ולא רצה לחזור בו. אותו אדם בא על עונשו. אך הילדים אינם ראויים לעונש. והאלמנה זכאית לפיצויים. נועץ בחבריו. אמרו: הצדק איננו סנטימנטלי. אמר להם: צדק־עליון כבר נעשה. האמת הגמורה אינה צדק־גמור. זו בידינו, בין יהודים. ויש גם רחמים גדולים. וקדושים. והם הבינו. וקיבלו עליהם את גירסתו: נהרג בתאונה.

ארבעה אנשים שותקים. שלושה מיותרים. סוד גמור אינו סובל את לוח הכפל. הנה, אלה כבר פצו פיהם ודיברו, שכן עתה, לאחר שנתפרסמו דברים ברבים, הם חרדים לשמם הטוב. אין צורך אלא לספר את האמת, והכל ייטהר, כבתחילה.

האיש השותק הביט בפני חברו מתוך צער, משל איכזבו. דומה, ככל שמתמעטים האנשים המבינים כי סוד גמור אינו דבר שאדם שומר בליבו עד עת מצוא, כן גדולה בדידותו של זה היודע כי סוד הוא דבר שאדם לוקח עמו אל קברו. ואף בזה הם מבודדים אותו, חבריו מאמש, שהם סבורים כי מה שהיה רע הכרחי או טוב אפשרי אמש אפשר להם להשתנות היום, וכי אמון זה שאדם עושה עצמו ראוי לו כל ימי חייו ניתן לשמרו גם לאחר שמפירים הסכם של שתיקה.

ידע, שבעיני חברו הוא משול למי שמבקש לשחק מישחק של אצילות עד תום, והדבר היה מאוס עליו. שכן לא היה רוצה להתראות כשוטה המעמיד פני אביר. אין לו אלא הגיון הברזל האומר לו, שהנימוקים אשר כפו על מדינאי להעלות מתהום הנשייה פרשיות טראגיות אין כוחם יפה כדי לאלץ אותו לבגוד בשתיקתו. ואין הוא מפר הסכם חשאין שעשה עם עצמו. עד שהבטחה בעל פה זוכה ונעשית עניין של קיימא, דבר החקוק בסלע, עוברים על אדם חיים שלמים. ולא יחזור בו אפילו משקר שבחר בו בדיעה צלולה ומתוך הכרה מוסרית עמוקה. אין הוא נאמן אלא לאותו אדם, שהיה הוא עצמו, אשר ידע לקבל החלטה הרת־גורל וליטול על עצמו אחריות מוסרית לרע, אש הלב וההגיון אמרו לו כי הוא הכרחי. כל חייו גזורים מאותה הווייה ואינו רוצה להתכחש לה.

עייף מלהסביר את הדברים אפילו לעצמו. היה מבקש להתכנס בתוך שתיקתו, כמי שצולל בתוך נהר, מטוהר מכל השאון שעל החוף. אך אין מניחים לו. המבט הבוחן בעיני חברו הטרידו. דומה, שניחש את השאלה.

“תמהני, למה אתה מתעקש כל כך לשתוק? מה מעיק עליך? לחץ?” שתיקה. משהו ניצנץ בעיני האיש. “בגלל הילדים? גם לנו יש ילדים”.

ידע, שהם מתייראים שמא יגול עליהם את החרפה, כשיטילו עליו את האחריות למעשה, שאין החוק יכול להתיר. שכן הם סיפקו את הידיעות והם עשו את המעשה. אך קיווה שלא ייאמרו הדברים במפורש כל כך, משל הדיבור המפורש הוא מעין עירטול בפומבי. אך לא היה מסוגל לתת הבטחה בדיבור שייטול את כל האחריות על עצמו, שכן הבטחה כזו אף היא מעין מלודראמה, שאין הוא יכול לשחק.

הוא יודע שהוא ייטול את החרפה על עצמו, ודי לו בכך. ומה טעם לתת הבטחה בדיבור לאנשים, ששוב אינם מאמינים אלא למיסמכים שיש להם תוקף חוקי?

“ולי יש נכדה חמודה”, אמר, וחיוך האיר את עיניו השותקות.

“הם ילכלכו אותך”. אמר האיש וקם ללכת.

“אני אתרחץ”, השיב הזקן. וקם.

הוא ייטול על שכמו את האחריות לכל. בשתיקה. נכדתו שלו אוהבת אותו. והוא יחנך בה נפש־אמיצה, שתדע לשאת הכל, בשתיקה, כסבא שלה.

הוא אחז בידה והוליך אותה ברחוב ההומה מאדם. כבר ניצנצו אורים ראשונים, ואוטובוסים בפנים דלוקים הגיחו מעבר לפינת הרחוב. יד ביד בשתיקה, צלחו את הכביש הרצוף סכנות לרוב.

“ועכשיו מתרחצים והולכים לישון”, אמר לילדה בלשון חוגגת כשהגיעו הביתה ונתברר, שההורים כבר הלכו לענייניהם.

“אני קודם”, קראה הילדה.

“קודם? ממי?”

“ממך. להתרחץ. קודם”.

“אני? להתרחץ עכשיו?” תמה.

“לא אמרת לאיש הכועס ההוא שאתה הולך להתרחץ?”


המלצות קוראים
תגיות