רקע
נתן שחם
אדם מודרני בקולנוע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

על המסך הסינמסקופי מתרוצצות לפניו דמויות, המבקשות, תמורת תשלום פעוט, להסיע ממיסגרת חייו חלל בן מאה ועשרים דקות השבוי בין שתי פעולות נצחיות: ארוחת־ערב ושינה. הפעם הוא מרוצה. לא הציגו לפניו שאלה ותשובה, ואף לא חטא ועונשו; ואפילו האהבה לא זכתה כאן ליחס של חמלה לגלגנית. הכל חשוף, גלוי, קר, אמיתי. בבית־אשליות שעל הבד מוכרים לא רק אהבה לא־חוקית אלא גם מגשימים משאלות לב – כמוסות, מעודנות, מתנוונות־להנאתן – שילומים לקיפוח שנוהגים בנו החיים. הוא אומר בליבו: הנה יצירה מודרנית. אנשים בלי אשליות משלמים במזומנים תמורת אשלייה באור־קול המראה להם דמויות של אנשים בלי־אשליות המשלמים במזומנים כדי לזנות שעה קלה עם אשליות שאינן. כמרים, מהפכנים, גיבורי־מלחמה וראשי מישטרה מנהלים זה בזה מלחמת־בושת. ומתברר שבאמת “הצדק הוא מתן גושפנקה מוסרית לתאוותינו.”

אכן, העולם הוא בית־בושת אחד גדול. ניתנה האמת להיאמר, הדברים ידועים גם לסרסורי־הבשר, ואין צורך להטריח גאון קולנועי בשביל לומר זאת, ואין גם כל צורך להזעיק מקהלה של מבקרי־קולנוע מודרניים בשביל לבשר את הבשורה, שהנה הדבר נאמר עוד פעם בכוח־ביטוי עז, אבל הוא, אדם מודרני, יש לו הנאה מכך, שהאמנות נזקקת לדברים הידועים הללו, שכן אם יש לך הגדרה טובה איזהו אדם מודרני, כאן אתה יכול לבקשה: הוא מי שהאמת־המרה בידור היא לו.

כשהוא יושב כאן, באולם החשוך, לעולם אין רגשותיו נתפסים. הוא מצוייד במידה מרובה של אינפורמציה, שהוא יודע בוודאות שמה שהוא רואה אינו מה שהוא רואה, לא רק כאן על המסך המואר – שכן מוחו נתון לעיקוב מתמיד אחר תהליך הייצור – אלא גם בחוץ החשוך הממתין לו מעבר למסך הקטיפה האדום הפרוש על דלת־היציאה.

אין הוא עוסק באמנות־לשמה, אך יש לו נגיעה בדבר. בין אם הוא מייצר חפצים, או מוכר מוצרים של אחרים, או מתווך בין אלה לאלה, הוא יודע שהיום הבריות מבקשים את היפה. ואין הוא תם או זעיר בורגני עד כדי כך שיהיה סבור כי היפה הוא הוורוד, הנקי, או הטהור. את חייו שלו הוא מרהט בעצמו. והוא יודע שדירה צריכה להיות מאווררת ואילו מועדון לילה סגור ודחוס ואפלולי. מירפסת צריכה להיות מוארת – ואילו פילוסופיה קודרת. קן־עוני עם פילוסופיה־מוארת הרי זה דבר שנתיישן.

הוא אנוס לשלם מס־הכנסה ולנסוע לימין הדרך ולשלוח את בנו לשירות־חובה, לפחות באולם הקולנוע הוא רוצה להיות בטוח שלא הוא לבדו שרוי בעולמו הקודר של האדם המודרני, היודע שהכל חסר־שחר: החוק, מוסדות השלטון, והשאיפה־לטוב.

אין הוא שוטה־פוליטי. אין הוא מצפה שינהגו בו על פי עקרונות הומאניים. הוא יודע כמה רע יצר לב האדם מנעוריו. הוא לא היה באושוויץ אבל לא שכח את אושוויץ. הוא לא יצא להפגין נגד הפצצה, אבל הוא זוכר היטב שהיא קיימת. וכל זמן שהיא קיימת – כל תוכנית לטווח ארוך, כגון כל הצצה־אופטימית בחיים, הוא עניין לשוטים. הוא נכון לכבד תוכנית פוליטית נוקשה, תכליתית, הגיונית, חסרת־רגש, אך אין הוא מאמין שהחיים ראויים ליחסס אחר מזה שהוא רואה על מסך הקולנוע.

בית־אשליות.

אין הוא בא בתביעות מוסריות אל חבריו. שכן גם ענין זה חסר־שחר. כמו הכל. חסר־שחר וצופן בחובו את כליונו. אבל את הבינתיים־חסר־השחר הזה אפשר למלא הרבה מעדנים ומנעמים. טיפש מי שמכבה את המנורה הפרטית שלו רק משום כך שחושך עוטף את כל הארץ.

הנה הוא עצמו יושב ומתענג על כך שאדם אחד אירגן לו שחקנים, תסריטאים, צלמים, יצרנים, וטכנאים, בשביל לבשר לכל שאפילו מוסר הרגש־האישי הוא אשלייה שאין לה מקום בבית הבושת־הגדול אשר בו אנחנו קונים ומוכרים זה את זה.

הוא נהנה מעצמו, שכן אומרים לו דברים כל כך בלתי נעימים מעל בד־הקולנוע ולא איכפת לו. בעצם, אין מחדשים לו מאומה, אבל הוא מרוצה מכך, ששכנו למושב, אשר אין הוא מכיר, ישמע, באמצעות הרמקול הגדול של בית הקולנוע, מה הערכה נודעת לו ממנו.

הוא יודע, שהדברים שהוא רואה על מסך הקולנוע מעוותים את החיים, אך זכות־העיוות היא בנפשה של האמנות. והוא תמה על אשתו, שהיא אינה נהנית, ואף, כמדומה, שהיא סולדת מפארסה, שאין היא מקבלת את מוסכמותיה. לפעמים הוא תמה כמה יש לה השגות זעיר־בורגניות.

“סתם ריקבון”, היא אומרת בשאט־נפש כשהם הולכים הביתה.

כן, הוא יודע, היא הגונה מאד. היא כן. אך אין היא אלא מקרה פרטי, שאין להסיק ממנו על הכלל. היא הגונה וצנועה ודורשת טוב. ובכן? נכון, ואם היא היתה באושוויץ והוא לא, אז מה? זה מעניק לה את הזכות על ידיעה עמוקה יותר של נפש־האדם. כוח־המדמה שלו שקול כנגד נסיון־חייה. וביחוד שזו מתעקשת אחרי הכל לתת אמון בכל אדם עד שאינו מגלה את טבעו האמיתי. ואחדים הן לעולם אינם מגלים את טבעם האמיתי הואיל ואין להם הזדמנות! לדידה זו הוכחה שתמונת־עולמה שלה היא האמיתית.

בדרך חזרה אין היא מקדישה דיבור מיותר למה שראו בקולנוע. אף על פי שנתכוון להעליבה, שכן אמר בפירוש שיש לה השגות של בת־כפר שלא ראתה את החיים מקרוב, התעלמה מן ההגדרה המוחצת, המעמידה בספק את כושר השיפוט האמנותי שלה. תחת זאת השיחה בבתה, האומרת באמת ובתמים להינשא לנכה, שנפגע בתאונת־דרכים.

“אני אעשה כל מה שביכולתי בשביל להפר את האירוסין הללו,” אמר לאשתו.

היטב חרה לו שלא קיבלה דעתו. אין הוא מאמין שבאמת ובתמים נכונה היא להשלים עם מנת־גורל עלובה כל כך לבתה. אך אין בה די יושר להודות, שהדבר מטריד את רוחה. היא מבקשת להיראות הומאנית, על חשבון המשפחה.

“אין זה ענייננו,” אמרה האשה.

“אני רוצה שבתי תהיה מאושרת, ולא איכפת לי מה יאמרו הבריות… אני…”

בבת אחת חדל לדבר, שכן הדברים נשמעו באוזניו כקטעים מתוך מלודראמה, שהוא מתעב מעומק ליבו. אך אהבתו לבתו גדולה כדי כך שהוא מוכן להשתתף במלודראמה ובלבד שלא להפקירה לחיים שיש בהם צער, פחד וכה הרבה רגישות לסבלו של הזולת.

“אך היא אוהבת אותו!” אמרה האשה.

שתק. אין טעם להתווכח. תמה, מה עוד צריך להתרחש בעולם כדי שאשה אחת, אשר ראתה כה הרבה עלבונות וייסורים, תבין שאנו חיים בעידן אנושי חדש, המחייב גישה בת־זמננו לכל ערכי־החיים.


המלצות קוראים
תגיות