נתת עיניך בו – ואתה יודע, שאתה בפאריס והוא בפארי. הוא בהיכל ואתה בפרוזדור. הוא בתוך תוכה של ה“מהות האמיתית” ואתה בגדר מציץ־ועובר, זר־לא־יבין־זאת. שנים אחדות הוא עושה בפארי, סטודנט־נצחי לעניין שאינו מיתרגם על נקלה והצרפתית שבפיו כבר חטומה כהלכה ומאונפפת למהדרין, והחיריק שבפיו שרוקה ומתחטאת בחן, ואף על פי כן הוא מקונן על כך שאין השפה הזאת נתפסת אלא ליודעי־חן שבקרב יודעי־חן. ומיד אתה מבין, כי מה שהיה חשוב בעיניך כידיעה, מוטב לך שתכמוס כמין סוד שבינך לבין עצמך. מבט עיניו עצב־ערמומי דעתני־מבודח, והוא מהלך בבול־מיש באדישות של מוכר ערמונים שדוכנו ריק. הנוכריות של הכל מוכרת לו היטב והיא מקובלת עליו כאילו הוא מארח אותה. פארי הבין־לאומית, היא לעולם שלו. היא שלו, לא משום שיש לו זכויות וותק – אין שום זכויות אף לאחד בעולם המושתת על חירות־רוחנית גמורה – אלא מפני שהוא בנה הנאמן של פארי־של־מעלה, המולדת השניה של כל בעלי אזרחות אנושית־כללית. בדברו, אתה חש, שהוא יודע מה שאצלך עודנו בגדר ניחוש הלב. אווירה־דפארי. אותו סך הכל בלתי־נתפס, שהכל מתבשמים ממנו – אלה קוראים לו רוח־המקום ואלה מכנים אותו בשם דופק־הזמן, מכל מקום הכל יש להם הכרה ערטילאית שכאן המישקע־ההיסטורי צף למעלה – הוא מכיר אותו מבית המבשלים שלו. לא משום שהוא יודע עובדות או קורא עיתונים. אין הוא מתהדר בדעתנות מרובה, אין הוא מתברך אלא בכישרון לחוש את הבלתי־נתפס. מתוך צניעות הוא מודה שאין רבותה בדבר, שכן זה בעצם הדבר שהוא לומד – האמנות להכניס מעט מאוד מן התבלינים הללו הנותנים לחיים את טעמם ועושים את סעודת־העניים שלנו למשתה־מלכים. איזו אמנות הוא תופס? – זו שאלה בלי־טעם. אפשר שילמד אָמנות המישחק ואפשר פיסול. היינו הך. שכן אדם המבקש לתת ביטוי למה שמתרחש בתוך־תוכיו, אף פעם אינו שואל את עצמו מה דמות ישא הדבר ההוא המבקש לפרכס ולצאת מבפנים. היום זה קראפ־סוזט ומחר – שיר. לקרתנים, החיים הם מין מישלח יד, או אפשר – בחברת השפע המעלה שומן ומגוננת על עצמה בעלי־חסה – אפילו מדע. כאן, בנקודת המוקד שבה הוא חי – הם אָמנות. אין הוא מרבה לשוטט בכיכרות הנודעות. מראה הפלאס־דה־לה־קונקורד, השאנז־אליזה והאטואל אינו משפיע עליו יותר מאשר על נהג־מונית נרגז שנלכד ברחוב שיש בו יותר מדי רמזורים ומכוניות הנהוגות בידי בעלי רשיון־נהיגה שריח הדפוס עולה ממנו. הוא עובר אצל הלובר במהירות, בלי להשגיח בו, כמו עקרת־בית טרודה. כך וכך שנים הוא בפארי ועדיין לא הצליחו לפתותו שילך לאופרה. בפלאס־פיגאל לא היה אלא פעם אחת, כשנתבקש להוליך שם תייר מישראל שחשקה נפשו בקצת תיירות־לשמה. הוא יודע שפארי האמיתית אינה זו שמתהדרת כאן בשחיתות־ממוסחרת אלא הנער הקטן הנושא כינור תחת זרועו, הניצב כאן אצל תמונות העירום של מועדון־לילה במבט משתאה, כשאמו, תופרת־החזיות הענייה, הממתינה לו באורך־רוח עד שישביע סקרנותו, עומדת מאחורי גבו, כשפניה אל הרחוב ותוקעת לפיה מלוא הכף תפוחי־אדמה מטוגנים מתוך שקית. בקה־דזאוגוסטן הוא בביתו. לבוקיניסטים – בעלי הדוכנים לממכר ספרים על גדות הסן – הוא קורא בשמות פרטיים. קופסת התרבות שלהם, המכילה הכל בכל מכל כל, אלף־קיום־בשלום של כל מיני תרבויות – ספרי פילוסופיה עתיקים, שבכריכתם טבועות שיניהם של עכברים שנספו במגיפה השחורה וסיפורי בלשים פסאודו־חלליים אולטרא־מודרניים, שריח דפוס טרי להם; מחקרים בנצרות חסודים לעילא וספרי־עזר מחוצפים לנבוכי־מין – היא האוניברסיטה האמיתית שהוא מרבה לבקר בה מתוך צימאון־דעת צורב. כאן, רק כאן הוא חש שניתן לשאוב מלוא חופניים, בדרך אקלקטית, מכל אוצרות עולם, בלי למיינם, בלי להטביע עליהם תווים, בלי ליתן בהם ציונים. כאן רק כאן כמדומה האנושי באמת אינו מיוסד ואינו מידרג וענקים עם ננסים, זה בצד זה, עומדים למשפט ההיסטוריה הנאמן ביותר. תכסיסי־אהבה הודית מן המאה העשירית עודם תופסים בזמננו – חמישה עשר פרנק; הוגי־הדעות של המאה השמונה־עשרה – בשלושה פרנק; מה נתיישן ומה לא נתיישן.
“קלושארות”־תרבותית זו, דלות־גאה בגילופין, מרוצה בעולמה, קוראת דרור ליצריה ומקנטרת מאחורי גבה את המגבעת הנוקשה של החברה האזרחית היא לדידו עולמם הרוחני של בני־חורין, הראויים לקבל כרטיס־עמידה לחזיון המופלא במינו הקרוי פארי. ובדפדפו בתדפיסי האבן העתיקים המחוברים זה לזה במקל־כביסה בדופן ארגז־הברזל הוא חש שהוא חבר מן המניין לחברה האל־מעמדית של האָמנים הגדולים־באמת והקבצנים השמחים־באמת, הבועטים בהצלחה משני צדדיה ונזקקים לה אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. אף על פי כן, כשאתה מרבה שיחה עמו אתה למד שצער עמוק מקנן בליבו. כדי כך הוא מצורפת שכבר אינו יכול לשאת את הצרפתים. הוא כועס עליהם שאינם צרפתים דיים. שוב אין הם כדרך שהיו לפנים. הוא שנא את להיטותם אחרי מכוניות גרמניות ומחזות אמריקניים. הוא מתעב את קמצנותם ואת תאוות־הבצע שלהם ואת החמדנות המתלבשת באיצטלא של יאוש־מערכים. הוא מקונן על הירידה המוסרית, כלומר הירידה אל המוסריות של מעמדות הביניים השרויים בקאתוליות מזוייפת ומשתדלים להציג לראווה “הגינות אנגלית”. הוא סולד מן הימין הרברבני השונא את הזרים ומתפרנס מהם ואף לא ניחא לו בפטפטנותו של השמאל ההוגה אהבה־אסורה לדה־גול. כשהוא מדבר אתה חש, שאפילו הפרנק שברשותך שוב אינו כסף צרפתי טהור. הכל מתורגם. בסיס־הזהב הצרפתי נעלם והולך. אילולא קומץ של כמו־צרפתים, השרוים בעיקוב מתמיד אחר המהות האמיתית האוניברסאלית של הרוח הפאריזאית אפשר שלאט לאט ידחקו הדראג־סטור והסנק־באר את הסתם־באר והביסטרו. כשהוא סוקר תייר אמריקני שמצלמה תלוייה לו על צווארו, המהלך בסאן ז’רמן דה פרה בעיניים קרועות לרווחה ובתקווה שהנה הנה תפול איזו הרפתקה גועלית על צווארו – נשקפת מעיניו של ידידנו שנאה כמעט־צרפתית לזרים. כל תייר הוא, כמדומה, יריב אישי לו. אם קנית את אמונו יספר לך שכל מה שראית עד כה בפארי אין זה אלא בוקי־סרוקי, סחורה לתיירים, חלון־ראווה, מחזמר. הסחורה האמיתית, כידוע, מוכרים מתחת לשולחן. הוא יקח אותך למקום אשר בו ניתן לראות את הדבר עצמו. פארי האמיתית, הנצחית, העממית, הנלבבה, ליבו של עולם, נקודת המוקד של צער־עולם וחדוות־נצח. אתה תסע עמו במטרו דרך ארוכה מאוד. עינו תארוב לך בחלוף הרכבת התחתית על פני התחנות המפורסמות. “לא, כאן ודאי שאין אנחנו יורדים” ואתה חש שבאמת אתה תם שאין לו תקנה אם היית סבור שהדבר האמיתי המקורי והשורשי עשוי להימצא אפילו בקרבת מקום למשהו הידוע לכל הדיוט, אם זה ככר או רחוב או אפילו רובע. הוא מלגלג עליך שיש לך עניין בדברים שיצאו להם מוניטין. הוא עצמו דר לא הרחק ממקומם של סופרים חשובים ואָמנים מפורסמים ואף על פי כן לא הטריח את עצמו להציץ בהם. דומה, שכל העת הוא שרוי בבריחה מפני המפורסמים, כאילו הם רודפים אחריו ומבקשים לגזול ממנו אהבה פרטית חשאית זו הוא הוגה לפארי העלומה, כדי לכנוס אותה לקופת החסכון הענקית שלהם הטעונה יתר על המידה גם בלי הערצתו האלמונית. הוא יקח אותך למקום שלו להראות לך תרבות עממית במקום החיונה שלה, מקום שם נוצרות מאליהן אותן יצירות היוצאות מן הלב ונאמנות לרגש שהולידן, שאין מכפילים אותן ומקליטים אותן ומגישים אותן לתחרות בין־לאומית כדי לעשותן סחורה עוברת לסוחר, אלא הן כולן בנות הרגע, זיקה אנושית שנתהוותה בתוך החמימות של הצוותא. עצם קיומן הוא מאורע אנושי, אשר המוסיקאליות שלו היא בעצם רק דרך של פריצה אל מעבר לחומת האני ואתה.
ואתה יודע שצפוי לך משהו שבין באר לביסטרו, קובה טובלת בעשן והומה מאנשים. אחדים מהם הנם אותם תיירים שראית אמש במקומות פחות “אוטנטיים”, אך יש בהם דקות־הרגש במידה מספקת כדי ללבוש כאן ארשת של סקרנות צנועה יותר. נער מגודל בעל בלורית לא־סוחרית, ישיר לכם בקול ערב ונרגש קצת שירים שחיבר הוא וקצת שירים עתיקים וקצת שירים שחיבר חברו הטוב, המאמין בכשרונו. אין אתה בטוח אם היית מסוגל להשיג בכוחות עצמך, בלי תיווך־נלהב, שאכן זהו המקור הטהור של העממיות הצרופה. אך לא מן הנמנע ששני שיכורים מן ה“עם”, שיעמדו אצל הדלפק ויסקרו את הנער המזמר במבט ספקני־מעורפל, שיש בו כל עומק האכזרות של אי־אמון במה שהמתחדש ותובע לעצמו גם דמעה משלו וגם מחיאות כפיים משלו, הם לבדם, כמדומה יעניקו לאותו חזיון טעם של עלייה מן העומק האפל של הצרפתות העתיקה, הנאמנה, המשומרת, הנצחית. אך בבואכם לשם תצפה לכם אכזבה מרה. אמש נזדמן לאותו ביסטרו אמרגן נודע לשם ו“גילה” את הבחור. ועל פי מיטב המסורת האמריקנית – בלילה נחתם חוזה ובבוקר טס הבחור על כנפי נשרים אל התהילה העולמית. כה לחי! אה, המבט העגום בעיני ידידנו שלנו! אותו מבט של אוהב־נבגד, שגזלו ממנו אהבה יחידה, כלום אינו האור־הגנוז לצרפתים? כלום אינו עדות נאמנה לקיומה־הנצחי של “הרוח האמיתית” של פארי? פארי העממית, השורשית, האמיתית, השומרת על ניצוץ של נאמנות־למקור, על חדוות־תמיד, פארי היינית, האספרית, האוניברסאלית…
אך לא על נקלה ייוואש ישראלי קשה־עורף. אחד נפל בנופלים ואחר יקום תחתיו. פארי האמיתית אינה נמכרת לאמרגן נכרי. והנה היא כאן. מעבר לרחוב סימטה ומעבר לסימטה מבוי סתום. שם דלת עץ כבדה בחצר ואינה נפתחת עד שמקישים בה שלוש פעמים. ומדרגות מוליכות למרתף מקומר. ואף שם בתוך ענן עשן יושב נער עם גיטארה ומבט חולם בעיניו. הנה, כאן מתרחש המאורע, הרגע האינטימי של ההתהוות, הרף־עין של פאריזאות טהורה־מסיגים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.