כשנעצרת המונית אצל פתח הקאזינו ניתן לשער שהאדם העתיד לצאת מתוכה הוא בן־בית כאן. שוער במדים אץ אל דלת המונית, בקידה מאולפת היטב, ותנועת־ידו המזמינה, בקשת־רחבה, היא שריד של נימוס־בהדר, אשר אפילו כאן, בעיר של הימורים וקייט, שהזמן המתנהל בה בקצב אחר ובנוסח אחר, הוא נראה כעניין שנתיישן. אך מה שיוצא מתוך המונית נראה כעניין עתיק עוד יותר. יוצא לא נאמר אלא כמין סיכום לפרשה ארוכה. שכן מה המתרחש שם, בעסק רב, דומה יותר לטכס של עקירת אילן זקן משוחתו. גם הנוסח החוגג־אבל אשר בו נוטל השוער את הקבים מן הגברת הזקנה הוא כך; וגם ארשת־פניו הטראגית של נהג־המונית המושיט את שתי זרועותיו החסונות כדי לעקור את הגוף הרופס ממושבו היא ברוח הטכס הזה, וגם הסומק העדין של סלידה דקיקה מאוד המרחף על פניה החיוורים של הנערה הצעירה, בת־לווייתה של הישישה, למראה המגע העצי, נעדר המתח, שבין הגוף הזקן הרופס לבין הגוף הצעיר האלים, הנושא אותו בחיבוק שלם אל קביו. משניצבת הישישה על קביה היא שולחת לכל עבר חיוך נבוך, כאילו מתנצלת בפני אנין־נפש הצופה בה מנגד על כך שביקשה להתפאר בהישג, שאחרים אינם מסוגלים להעריכו. ומיד היא פותחת בדידוי נמרץ על קביה, כאילו זו חובה מטעם האצילות שבפניה העדינים חרושי הקמטים ועטרת שיבתה הזוהרת בתכלת. השוער ונהג המונית נלווים אליה, פסיעה אחת מאחור, כדי שלא להעליב, עד שהיא מעפילה, בכל מאמצי כוחה, אגב נענועי ראש “לא, לא, תודה” כדי שלא יתמכוה, על פני ארבע המדרגות המטפסות מן המדרכה אל פתח הקאזינו. דמי־שתיה היא מעניקה להם בהדר־מלכותי ומן הסתם גם ברוחב־יד משל לא מנהג המדינה הוא אלא נוסח פרטי משלה להכיר תודה למי שמסייע בידה. פטורה היא מלהציג את כרטיס המינוי שלה, שכן האנשים, היושבים מעבר לאשנב מברכים אותה בכפיפת ראש, משל מבקשים לומר, שהביקורת מעבר לאשנב היא מחוייבת המציאות לרגל עצם קיומה המצער של הנוכלות, אך אינה מכוונת לפגוע בה.

משמגיעה הישישה הנכה אל גלגל־המזל מגישים לה כיסא אך היא ניצבת אצלו שהות מרובה ביותר, כשהיא סוקרת את הגלגל בעין חודרת כאילו יש בכוחה לתפוס מתוך איזו הארה־פנימית את הקנוניה הנסתרת המתרחשת בקרביו; ורק לאחר שהנערה נוגעת בכתפה, מתוך היסוס, כמתייראת שמא התערבותה היא מין מיפגע ברגע של אשראה, מסכימה הישישה לשבת ונוטלת מתוך חריט־המשי שלה פנקס עור קטן המפותח בפיתוחי־כסף ועט־כדורי זעיר מוזהב. שעה ארוכה היא יושבת שם ורושמת בכתב פרטי משלה טורים ארוכים של ספרות וסימנים סתומים, משל מאותו רגע שאבדה אמונתה בכוח חוש־מופלא או התכוונות־מטפיסית של כוח־הרצון לפענח את המיסתורין של הגלגל, מבקשת אף היא להשליך את יהבה על כוח הקסמים המודרני של המדעים המדוייקים. ואין היא משליכה אסימון אצל גלגל המזלות עד שאינה מצליחה להכניס איזה סדר־של־תהפוכות בתוך אי־הסדר הסרבני של המזל־תעלול, המתעתע בכל טור־מיספרים המבקש לעצב לו נוסחה־של־קיימא. היא מטילה וזוכה. אך אינה מסלקת מעל פניה אותה ארשת של איש־מדע, המעמיד בספק את שאיפתו של נסיון מוצלח אחד לשמש כלל היפה לכל המקרים. וגם בשעה שהיא גורפת אליה את זכיותיה לא מבריק בעיניה אותו ברק של חמדנות, שעל פיו ניכר מהמר־זוטר, שעיניו לבצעו. לרגע היא מהססת, משל מציגה לעצמה קושייה, שההצלחה המקרית אינה מיישבת, אך לאחר כך נאטמות עיניה לפתע, כאילו עייפה מלחשוב, ובין רגע היא זקנה להפליא, וכאילו דועכת והולכת, אך כשהיא מבחינה בכך שהכל מטילים ואינם מהססים ממהרת גם היא להניח אסימון, בלי לחשוב הרבה, כאילו בכוונה להפסיד קצת ובלבד שתתפייס למזל, שאינו אוהב נצחונות רצופים והוא נוקם במי שמציג לראווה את ההשקפה, שהנסיון והידיעה שקולים כנגד הגורל והמזל. הברק האדנותי של עיניה הקרות, הדועך והולך בתוך התבוסה דמויית־הקלף של עור פניה האבל, וזוכר מן הסתם ימים של שליטה גמורה על החיים וגורלם, מעלה על דעתו של הצופה מן הצד, ­– אפילו זה המבקש להעלים עין ממראה הרגלים הנכות, שהאהבה מתה בהן שנים רבות לפני שדעכה האש־העילית, ­– שחייה היו טרף לחסדי המקרה יותר מאשר הימוריה על גבי השולחן העגול. דומה, שהמעגל הסובב של הגורל המשחק יש בו פחות שרירות־לב משלשלת המאורעות נעדרי הפשר המהווים את תולדות־חייה.

אך אין היא מגיעה לכלל התעוררות גמורה אלא ליד שולחן הקלפים. החיוך הדק הזוהר על שפתיה הכחולות כאילו מותח את המיקמט הרוטט הנוהר מזוויות עיניה אל זוויות פיה. שכן, כמדומה, היא חשה, שכאן, רק כאן, יכולה אדישותה שלה לעורר מתח כזה של צפייה אצל האנשים הצעירים היושבים מנגד. וכשהיא שולפת לאיטה את הקלף הנסתר מתוך ידה הכמושה ומהססת שהות ארוכה מאוד ­– באותה ארשת של מדען ישר־לב שאיננו נחפז להצהיר ברבים אמת שעדיין לא ניצחה את כל הספקות ­– היא מגניבה מבט סקרני, צעיר מאוד, אל פני המסובים הממתינים בקוצר־רוח להחלטתה, ולוגמת לה לאיטה מן ההנאה העמוקה של הגחמנות, המעוררת אצל האחרים תהיה וספק ומהומת־לב נסערת. היא נראית כאילו היא מעלה מן העבר הרחוק רגעים של־אושר־אחר, שבהם היו נחמותיה ולבטיה, פקפקנותה וקפיצות־הרגש שלה, מנת־אושר או ייסורים לגברים הצעירים שהמתינו אצלה בצפייה שתוציא להם קלף ותפסוק להם את גורלם. אהבה אי־אפשר לה בלי ספק ומבוכה, וכאן ספק ומבוכה ­– לפי שחיוכיה הזקנים אינם מובנים לצעירים אלא כמין טירוף של זיקנה ­– הם לבדם יש בכוחם לעורר התרגשות־לשמה והד קלוש של אהבה עתיקה. פניה אינם מעידים עליה אם היא מנצחת או מפסידה. ואף זה עניין לגאווה נסתרת בעומק החיוך הדק מן הדק המעלה מורא סתום בעיני בת־לווייתה הצעירה, המחזירה לישישה חיוך נפחד־מאוד. אורך־הרוח הזה כמדומה מנצח את הזיקנה. הצעירים פזיזים כאילו המוות אורב להם מאחורי גבם ואילו היא יש לה שהות, כאילו חיים ארוכים ממתינים לה אצל קביה, הנשענים על גב כסאה. היא מנצחת בלי בתאווה, ברגש של חמלה למובסים ומפסידה בלי פחד ובלי שפלות. היא נהנית מן המשחק עצמו ומעצמה, שהיא מסוגלת להפסיד סכומים עצומים בגבורה ולנצל את ההצלחה של מי שאינו מתיירא מן הסיכון. כך או כך, בעצם הווייתה השלווה היא תופסת כאן בכנף בגדה של הנערה־מאמש, המנצחת־תמיד במשחק האהבה, שכן אף על פי שהיא מסוגלת לחוש מה שמתרחש בלב אחרים אין היא מקדישה לטראגדיות שלהם אלא קטע קטן של אישיותה. היא חשה בעושרה גם בשעה שנגרפת מאצלה ערימת השטרות, אשר לפני רגע אחד היו הצלחתה. דומה, שהמזל שנא את הפחדנות ומשום כך מקץ שעות אחדות חריטה מלא וממולא בשטרות. החיוך הדק נעלם מעל פניה, מן הסתם מתוך יראת־כבוד מפני צער אמיתי הנשקף מעיני יריביה. עייפה היא עד מאוד ורוצה לחדול מן המשחק. אך לפתע צדה עינה את המבט החמדני בעיני הנערה הצעירה, היושבת אצלה באפס־מעשה וסוקרת את תנועות ידיה הזקנות בתקווה וחרדה, והיא נחרדת. משהו נתכער לפתע בפני הנערה הצעירה. חמדנות של נעורים נתבזבזה שלא־כדרכה. ולרגע מתעכר בעיני הישישה הברק. דומה, שעייפו מלהיות נבונות כל כך. היא מרכינה את ראשה. מישהו פגע בה וברק מרושע מנצנץ בעיניה. נראה שהיא מבקשת לנקום במי שעלבה. עתה היא סוקרת את המובסים בלי־חמלה, משל רק ברגע זה נודע לה שהיתה נבגדת כל העת בחוצפה בלי לחוש בכך. שכן יש משהו מעליב בעצם הפגישה הבלתי־מיתזמרת שבין בעלי־רגש ובעלי־חשבון. היא באה לכאן לפרנס את נשמתה ואלה עושים לכלכלת ביתם. אינם אלא שחקנים מזוייפים, הבאים לצבור קצת ממון שאינו חייב במס־הכנסה, והיא משחקת עמם כאילו הם ראויים! מה הם מבינים! היא נזכרת במאהבים גרועים שהיו עושים חשבונות רבים והיא מתעבת אותם בלבה. אותם ואת הנערה הצעירה היושבת אצלה בעינים דולקות מאהבת־הבצע. אף על פי שהכל סבורים שעתה תקום ותלך לה, שכן עיניה נעצמות מחמת עייפות וחריטה מלא, והכל נכונים לשים קץ למשחק, היא מבקשת, בקול צרוד, רחיף, לשחק עוד פעם אחת, על כל הסכום שנפל לידה. היא משליכה קלפים בלי להסס משל רוצה היא דווקא להפסיד, בשביל ללמד לצעירה יפת־הפנים, שהמשחק הוא עיקר ולא החשבון; הרגש־העז של הסיכון הוא עיקר ולא הבטחון־הסוחרי בהצלחה; הקפיצה המסחררת בין התקווה לייאוש ולא הנחיתה בשלום. אפשר שהיא רוצה לגונן על הנערה הצעירה, אשר אותה בלבד רשאית היא לאהוב בלב שלם, מפני חיים־סוחריים שאין בהם אצילות, חיים של חשבון־קמצני, בלי אהבה, בלי מתח של ציפיה נרעשת, בלי חרדת־לב והפתעות גדולות, בלי אותו טירוף שיש בו מטעם המיתה והלידה מחדש. ואפשר שהיא שונאת את החיים שנתגלגלו לידה במקרה והעניקו לה עושר רב כדי כך, שהיא יכולה להתיר לעצמה להפסיד בלי פחד ממחסור, והיא רוצה ללמד לחיים הנגזרים ממנה והלאה פרק בעשייה־לשמה, שאינה מתייראת מן המקרים הרעים, והיא טעמם. אפשר שהיא רוצה להוציא קול קורא לחיים־לשמם. איש לא ישמע לה אם תתן לצעירים ממנה שיעור־מילולי בחוכמת־החיים שקנתה לעצמה בזמן־רב כל כך ובייסורים גדולים כל כך, אך הכל יכולים לראות איך היא קמה ומתייצבת לה על קביה בשלווה, כשחיוך מופלא, רצוף בזיקוקים של אושר־מטורף מרחף על פניה, האפורים כקליפת עץ־עתיק, גם לאחר שהיא מפסידה את כל כספה, עד הפרוטה האחרונה.