ראיתיו לראשונה בעודי ילד. דומה, שהוא היה זה אשר הושיט לי יד להוליכני אל מעבר לתחום הסכנה. הוא לא אמר: “כלבים נובחים אינם נושכים” ואף לא: “נער עברי אינו צריך להתיירא מפני כלבים”, ואף לא הימהם פילוסופית, ש“החיים עתידים לזמן לי סכנות גדולות יותר”; הוא הושיט יד. והנביחה המרושעת שוב לא היתה אלא צליל אזהרה הבא ממרחקים.
בזמן מלחמת השחרור ראיתיו פעמים רבות. אף האחרים לא נמלטו על נפשם לעזוב פצוע בשדה הקרב, אך הם חיפו והוא קם וזינק. ברק־עיניו באפלה מתחת לשמים האדומים הוא מראה שאדם נוטל עמו הרחק אל תוך חייו השלווים, המוגנים היטב, הפטורים מן ההכרח לעמוד שנית לבחינה של מחפה־או מזנק. אף לאחר מכן ראיתיו לא אחת: בשריפה, השק הלח בידו, בלי כובע נחושת; על שפת הים, בהנשמה מפה אל פה, או בפניה מנומסת אל קהל הסקרנים, שיואילו בטובם להרחיק עצמם ממראה אדם בקלונו. בהפגנה דלת־משתתפים של בעלי רצון טוב, בתוך קהל השומעים, אשר בא להרצאה של אדם, שלא יצאו לו מוניטין, הדנה בעניין שאינו מעסיק את הציבור. ואם אינני טועה ראיתיו גם באפריקה, עובד בחלקתו של איכר עצל אחד, ללמדו שעמל כפיים אינו בזיון אפילו למי שעורו מבהיק. לא נתוודענו זה אל זה ואף שמו לא נודע לי. וכבר אמרתי בליבי שבפעם הבאה אעצרנו ואשאל לשמו, שכן, עד שאין לו שם יהיו הכל סבורים שאינו אלא משל. מאותו יום לא נזדמן לי אלא לעיתים רחוקות ביותר. דומה, שנתחמק ממני, שמא אני רוצה לגזול ממנו את אוצרו. ידעתי שאני יכול לארוב לו אצל ביתו של מובס, שכן אדם שהכל מוקירים רגליהם מביתו, לפי שאינו יכול להביא עוד תועלת, מן הסתם יזכה בביקורו. אף לא על נקלה יכולתי לגלות בית־מובס, הואיל וזה דרך המובס לחבוש לראשו כובע של הצלחה ולתקוע לתוכו נוצה של שיגשוג שלא יכירו בו מה שהינו.
פעם אחת נתגלגלה לידי זכות שאינה חוזרת להתוודע אליו, אך גם בפעם הזאת נשתמט ממני ונימוקו עמו.
בליל גשם אחד נשתבש משהו במנוע של מכונית אשר נהגתי בה בכביש גלילי נידח, שאין מרבים לנסוע בו. וכבר התקנתי עצמי לליל־יסורים בתיבת־נוח טבועה, שזגוגית אחת שלה מנופצת, מתחת למבול חסר רחמים, כשלפתע הציצו בי שתי עיני אור מן האפלה, במעלה ההר. אפילו לא הטרחתי את עצמי לצאת מתוך המכונית בשביל לעצור את הנהג האלמוני, שכן אחרים, שעברו שם לפניו והביעו רצונם לקחתני עמם למקום מחסה, נמלטו על נפשם חיש מהר כשנתברר להם שיש בדעתי להיגרר – בחושך, מתחת למטר הסוחף כשמערכת החשמל במכוניתי פגומה – אל מקום יישוב. המשא ומתן הממושך אצל חלונותיהם הסגורים למחצה של נהגים דורשי־טובתי כבר הרטיבנו עד עור בשרי. הוא נעצר אצל מכוניתי כאילו זה דבר מובן מאליו שאין חולפים על פני מכונית שנתקעה בלי להיוודע אם נחוצה עזרה. ועד מהרה היה גחון על פני המנוע שלי, הפנס בידו, כששולי בגדו נוטפים מים. ומשהבעתי בפניו, בזהירות רבה מאוד, את משאלתי להיגרר, שכן שעתי דחוקה, ואיני יכול לבזבז מחצית הבוקר של יום המחרת על טיפול במכונית סוררת, לא התלבט הרבה, פישפש בירכתי מכוניתו והוציא משם חבל, חבל! לא הייתי קושר בו כרכים של אנציקלופדיה וזה ביקש לרתום בו מכונית בדרך הררית. ביקשתיו שייכנס ויישב במכוניתו ויניח לי לעסוק במלאכת־הרתימה, הואיל ואותם זרזיפים צוננים שהיו מתגנבים לתוך צווארונו של אדם כשהוא כפוף על מלאכתו הם עניין שאדם סובל רק כשהפורענות היא שלו ומשלו – אך הוא נתעקש לעשות מלאכה כתיקנה וגחן מתחת לזרבוב מכוניתי, כשהוא מזהם כהוגן את חליפת השבת שלו, ורק לאחר שהות מרובה מאוד, שדיה כדי להספיג צמרו של קיפוד במים, נזדקף ואמר במאור פנים: לדרך! לא עשינו, אלא כיברת דרך קטנה ביותר והחבל ניתק. לרגע הייתי אובד באפלה – המכונית הקטנה שלפני נעלמה מעבר לגבעה – עד שלפתע ראיתיה נוסעת בהילוך אחורי לקראתי. תמהתי כיצד אותו אדם מוליך מכונית לאחור בליל גשם ואפילה, בדרך הר עקלתונית, דרך ארוכה כל כך, עד שהשגחתי באשה, המהלכת לה בשמלת ערב נאה, בלא מעיל, מתחת לגשם השוטף, ומסמנת לו בפנס שבידה את הדרך.
“חוששני שהחבל הזה דק מדי”, אמר במנוחת נפש וניגש לרתמו שנית, אך הפעם כפלו, והמרחק בין המכוניות נצטמצם כדי חצי. אך גם קישור זה לא הועיל, וכשנחבט גלגל קדמי שלי במהמורת כביש נקרע גם החבל הכפול. ושוב נראו האורות האדומים של המכונית הנוסעת לאחור ותנועות הפנס המרקדות לפניהם כגחלילית זו. “כביש גרוע”, אמר האיש וחזר לרתום את המכוניות. הפעם היו קרובות כדי סכנה. ואכן, כשניתק החבל בשלישית נחבטו שתי המכוניות זו בזו, שכן המעצורים לא פעלו כהלכה על פני הכביש הרטוב. הוא סקר את הגומה שנתהוותה במכוניתו ואמר: “מצויין! הצבע לא נפגע. אני יכול לסדר זאת בקלות, בפטיש עץ”. ונתן באשה, אשר האירה בפנס את המקום הפגוע מבט שיש בו שמינית שבשמינית של תוכחה, משל רוצה לומר, שיש בכך משום הלבנת־פני־חבר־ברבים לכוון אור פנס אל מקום הפגיעה, כאילו יש כוונה לייחס חשיבות מרובה לעניין חסר כל ערך. לאחר שהיה החבל כולו עשוי קשרים־קשרים צמודים זה לזה, ושלשתנו זלגנו מים ככבסים רטובים שהועלו מן הגיגית, הצעתי לו שנסע לדרכנו במכוניתו והקץ לטירחה המיותרת. “עכשיו, שאנחנו כבר רטובים, באמת לא כדאי”, אמר האיש וגהר אל המגן הקידמי של המכונית לקשור עליו את החבל. “חוץ מזה, עכשיו החבל חזק יותר”. ואכן הוא צדק. לפנות בוקר הגענו לעיר הסמוכה. “אני חושב שאין טעם להמשיך”. אמר לאשתו, כשהתיר את החבל לבסוף. “השעה מאוחרת והכל ישנים. אני חושב שנחזור הביתה, עלי לקום בקרוב לעבודה”. ונכנס למכונית. “רגע אחד!” צעקתי אליו, כשהתניע את מכוניתו וביקש לנסוע לדרכו. “משהו לא בסדר?” שאל, וביקש לצאת לעזרתי. “וודאי הוא רוצה להחזיר את החבל”, אמרה האשה. “אין צורך, אפשר להשליך”, אמר. “כבר קצר מדי. באמת קצר”. ניצבתי אצל חלון מכוניתו. “מה שמך?” קראתי. “שמי? לשם מה?” “להודות לך”. אמרתי במבוכה. “כבר הודית”. חייך האיש, וידעתי שאין בדעתו לומר לי מה שמו. תמהתי. וכי סוד הוא? הנימוק היה פשוט ביותר. אילו אמר את שמו אצא ידי חובת־תודה לאחד־נדיב, הראוי שאחזיר לו מידה כנגד מידה. באין לו שם אהיה אסיר תודה לאלמוני, ואחזיר מידה כנגד מידה לאלמוני אחר.
“אתה מבין”, אמר לי, “היום אתה, מחר אני, מחרתיים אחר. וכל אחד עוזר לכל אחד, לא כן?” “אני לך, אתה לשלישי, וזה לחברו, וכן הלאה… אתה מכיר את הסיפור, לא?” כן, הכרתי את הסיפור. בסוף העולם יעמוד אדם וחבל בידו, וימתין עד שהוא יזדקק לעזרה. “בכל זאת”, הסברתי לו, “אין זה מעשה־רגיל… ראה כמה אתה רטוב!” התאפקתי שלא לצחוק מן המראה המגוחך שנשקף אלי: כמוהו כגור כלבים שעלה מן הרחצה. “מתייבשים”, אמר וניער את המים משערות ראשו המסולסלות־פרא, “אין צורך לעשות מהומה מעניין פעוט”… כמעט בושתי בעיני עצמי שאני מנפח דבר של מה בכך. ללמד סניגוריה על עצמי טענתי, שמכל מקום המקרה הוא יוצא דופן. הן לא יאמר שהכל נוהגים כך, ועל כן אין טעם להתפעל ממידותיו. הנה, באמצע נסיעתו לביקור אצל מכריו, נעצר אצל אדם שאפילו את שמו אינו יודע, ביזבז לילה שלם בקשירת חבל רטוב ולבסוף לא הגיע למטרתו. אפילו נסכים שמתייבשים, ונתעלם מן הקור והצער, הן יש בכך משום… נו, נאמר… “אה”, אמר לבסוף, להפסיק את שטף דיבורי, “בחושך נראית לי הרבה יותר שחור”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.