רקע
נתן שחם
שלום, ידידי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אל־נכון גם אַתם פגשתם אותו באחד הימים. אני רואה אותו לעתים קרובות. פעם אחרונה ראיתיו בכינוס הנוער הדמוקראטי בפראג. הוא לא השתתף בשום הופעה אך נמצא בכל מקום. עמד במרוחק ממקום־ההתקהלות, אדיש ומהורהר, כאילו אין העניין נוגע לו, ובה־בשעה כאילו הכל נוצר בשביל שיתבונן בו. כיום הוא בן עשרים וחמש, וכמדומני שבדרך כלל הוא כזה, רוָק אם אינני טועה, בעל קומה וצורה, חיור־פנים, ישר־חוטם, ובעל עיניים כחולות עמוקות, לרגעים שקטות ולרגעים נעות בחפזון בתוך חלבוני עיניו המתלחלחות מעט. תמהתי על אדישותו, היה זה רגע גדול בשעט מאות אלפי רגליים שמנות ורזות, שעירות וחלקות, שחורות וסמוקות ולבנות, אשר דישדשו לפני־כן על פני כל שדמוֹת עולם, בספרד ובסין ובפלשתינה ועל פני ערבות טיבט, ועל פני מישורים עצומים בברית המועצות, ובאמריקה, ובאפריקה, ובאסיה, ועל סיפוני אניות ועל רצפות בתי כלא, ומכלאות קברים, ועל פני האמבטיות הצחורות בצפון והחול הלוהט בדרום, ותלי־האשפה בכל רחבי אירופה; ואשר לפני־כן בעטו אלו באלו ונלבטו אלו באלו, ודרכו על יבלות אלו ואלו, ועתה היו מקישות יחדיו לקול צלילי המוזיקה הקוסמופוליטית ביותר, אשר נחצבה נחושת בירכתי ארגנטינה ולמדה לנגן אצל יהודי נודד בפראג.

שאלתיו, כיצד לא דבקה בו ההתלהבות. הוא השיבני, שבדרך כלל אינו מיטיב להתלהב ולפיכך הוא ראוי לפרס, הואיל והוא בלאו־הכי עושה את כל המעשים שההיסטוריה מטילה בגורלו בלי ליהנות בה־בשעה גם מן ההתלהבות, שהיא שׂכרם של צדיקי הדור. אגב, אמר, ההתלהבות, שהיא אולי הקניין היקר ביותר של האנושות, נרכשת בנקל על ידי משקאות חריפים. אחר־כך חייך. נוהג היה לסלסל במלים מתוך גנדרנות.

לפני שנתיים פגשתיו בדרך לאלבאמה וסיפר לי שהוא מתנדב לחיל־הזרים ביוָן. לא כל כך מתוך פאטריוטיוּת, התנצל, אלא מפני שחשקה נפשו לראות את ארץ יוָן הנאה, מולדת האלים העליזים וששון החושים. הוא קרא את הומירוס ומוצא שהוא נשגב. הה, יוָן, הארץ הנפלאה, בה עניי־ארץ אוכלים אמברוזיה דקה וספיריטואליסטית מפני שאין להם משהו אחר לאכלה, ובה כמעט כל תיִש מקרין עשוי להיות אֵל או לפחות חֵפֶש־האלים. חוששני שישוב בקרוב ויספר לי בלשונו החריפה, שאין זוֹ אלא פרובינציה קטנה ומסריחה מרוב דולארי־עושק ציניים, ולא לחינם ברחו ממנה האלים בשעת־הכושר הראשונה. פלא שלא לקחו עמם את הנוף כשהסתלקו. תמוה הדבר איך ונוּס יפת־הגו עשויה היתה לשכון בין בריות מכוערות אלו. לאחר זאת יעגים פנים ויאמר, שאל־נכון בימים ההם הכל היה שונה. אלוהים אדירים – איך הבריות הללו מעכירים עליך את עולמך היפה.

פעם אחת נספחתי לקבוצת טיילים בהרי האַלפים. עלינו על אחד הרכסים הבודדים והרחוקים שבריגי. לאחר שביצענו מעפל נועז זה והחזקנו גאוָה מרובה לעצמנו בגלל אומץ־לבנו, ישבנו לפוש מעט על פני הלובן המסנוור. שום סימני תרבות אנושית לא נראו על פני מדבר־השלג לבלי־קץ שנראה כמו בדיה עצומה של שממון. היה זה רגע אחד קופא בנצח אשר בו הליאות ושכרון־הכיבוש נתמזגו יחד והחליקו בלאט על פני הנירוַאנה המבהיקה והצוננת, בתולת המרומים הבלתי־מושגים. ומה מאוד גדל תמהון אכזבתנו בראותנו לפתע מאן־דהוא במרחקים מהלך ובועל אותה בדשדוש גס ומשאיר אחריו עקבות עמוקים כמין חתך בשממה, כאילו בוֹצע ופוֹרס לו חטיבות של עולם חדש. הוא היה מהלך לבדו וכפי־הנראה לא נתן את דעתו הרבה על נוכחותנו במקום ההוא. אילולא קראנו לו, ספק אם היה ניגש אלינו. עוד לפני שקרב ולפני שהסיר את כובעו ידעתי מי עומד לפני. הכרתי אותו מפני שרק הוא בלבד עשוי היה להמצא שם בלי לשאת על שכמו אפילו תרמיל של צידה־לדרך. הוא הבטיחנו שאיננו צריכים לדאוג לו, ומאַחַר שהוא מטייל לבדו עם ההשגחה העליונה לא יחטפוהו השדים. אחר כך הוציא מכיסו ספר קטן ושאל אם קראתי כבר בברית החדשה. זהו ספר נהדר וערמומי.

כשנסענו יחד ברכבת במרכז אירופה עברנו ביעף על פני טירה בודדה שעמדה על סלע זקוף והצלה על כנסייה חדודה שרעתה קצת אַווזי־בתים־לבנים ליד הנחל, והוליכה אותם לתוך היער. היתה זו ארץ זרה ועוינת וחשתי עצמי רחוק לפתע מן הבית, גם בשטח וגם בזמן. כיוָן שחשתי עצמי בודד ועזוב נראה לי גם הנוף בודד ועזוב. אל־נכון ניחש את מחשבותי כשאמר לי לפתע: ראֵה, דומים הללו כבודדים ועזובים; וכל־כך מחמת שאנחנו עוברים כאן ביעף ויתכן ששוב לא נעבור כאן לעולם. אולם שער בנפשך אילו אתה נכנס שמה ועושה בתוכם ימים או שנים ומוצא שם נערה אחת נאה ושני זקנים חכמים, ואשה קשישה אחת רחימה וטובת־לב, כלום לא היית עשוי להעדיף שם חיים ולמצוא שם הרבה דברים נפלאים ויפים. אני גימגמתי משהו על אודות ארץ־מולדת והוא שחק עלי. גם על פני החיים, אמר לי אחר־כך, אנחנו עוברים ביעף, על כן הם נראים לנו כל־כך בודדים ועזובים. עצור־נא כמעט־רגע ומצאת שם את מה שביקשה נפשך.

כשירדתי בנמל בשטוקהולם הציע לי את שירותו בתורת סבל. הוא מחה את הזיעה מעל מצחו ואמר בעברית שלום, ראה הכרתיך מיד, תמיד אתה מתבונן בי במין מבט כזה.

שאלתי אותו, איזה מין מבט כזה.

כאילו אתה מתבונן בתוכי ולא בי, השיב.

אמרתי לו שאף הוא לא נשתנה הרבה מאז ראיתיו לאחרונה, לפני שנתיים, ולהיפך, הוא נראה צעיר יותר.

הוא חייך, ואמר, מפני שעברו עלי שנתיים שלא־לבטלה.

מה עשית?

עבדתי בקולחוז ברוסיה הלבנה.

הוא השפיל את עפעפיו וחייך מתוך ענוָה ואושר. בדרך סיפר לי על נאטאשה. נערה יקרה ונפלאה מאוד שהאלים חשקו בה ובינתיים שלחו לה את השחפת, הואיל ואין להם דריסת־רגל ברוסיה הסובייטית. הוא מחה דמעה מעיניו וסיפר לי דברים יפים ונלבבים שסחה לו כשנשק על מצחה. הוא ידע שאינני מאמין לו אך בטח בי שלא אעשה לזה מוניטין. שנינוּ היינו שבעי־רצון וזה היה היסוד לידידותנו. הסיפּורים שלו היו נהדרים. ובאמת אינני בטוח אם המאורעות הללו לא אירעוהו בדיעבד, לאחר שנחו שליוים ומפויסים בתוך אזנַי הקשובות, מאחר שהוא יודע לספר אותם בצורה כזאת.

לאחר־כך שתינו בירה במרזח שבסמטה השנייה והוא הראה לי את בקיאותו בלשון השוודית.

תמהתי על כשרונותיו ושיבחתי אותו. אמרתי לו, שאילו היו לי קצת מן הכשרונות שיש לו הייתי נעשה אדם גדול. הוא חייך בענוָה ואמר שהוא יודע גם צרפתית.

לאחר־כך הוציא מכיסו רישום שעשה בצ’ו טי לנג ואמר לי, ששום דבר לא השפיע עליו השפעה עצומה עד כדי־כך שתתעורר בו תאוַת היצירה, כמו הנוף הסיני.

לאחר התגרה במרזח, בה נפצע בפניו בסכין, סיפר לי בסוד כי ברגע שנפצע עלה על דעתו שיצטרך בוַדאי לגדל זקן כדי לכסוֹת על הצלקת ותאב הוא לדעת מה יהיה מראה פניו.

את התמונה של לני, היושבת ובוכה על היעדרו, באחד ממישורי־פלאנדריה העגומים, אני שומר אצלי עד היום הזה. תאב אני לדעת אם שב אליה או שהתחתנה עם קלוד, ידידה הישן והגא.

ברכבת המקסיקאנית המוליכה לדרום הפרא ראיתיו בחברת נערה יפה מאוד. הוא חייך אלי בגאוָה. מחמת גבב של מלתחות לא יכולתי לראות את גופה, אולם הבוסטה שלה היתה משהו נעלה מאוד ובלתי־מצוּי. באחד מרגעי ההתעלוּת, מתוך שכרון־חדוָה מענג מופלא, יצר הטבע הכל־יכול את קלסתר פניה, מתוך פזרנות הראויה לשבח. עיניים כבירות־מבע אך עייפות־מעצמן נחו בשלוָה מתחת למצח מתנשא עוטה שפעת נחשים שחורים ומתפתלים. תפוחי־לחייה השזופים ומשופעים הוסיפו ארשת תוקף לפניה. נחשי שערותיה הושיטו לשבויי קסמה את תפוחי לחייה במובן האַלגוֹרי העתיק עצום־חדוָה ורב־סבל. תאוותנות עזה ודורסנית נחתכה בין שיניה החדות זעירות שנגלו מבעד לשפתיים הפשוקות־מעט בחיוך שליו וכל־יכול. יוֹפי עז ומטיל מורא. השתדלתי להעלים עיני ממנה, לא יכולתי לעמוד בפני מבטה. התבוננתי בנוף ובינתיים סיפר לי על־דבר כל המלחמות שנתחוללו ביום מן הימים על פני רוכסי ההרים הקרחים שנגלו לעינינו. הוא דיבר על אכזריותם של שליחי התרבות האירופית ועל אדיבותם האצילית־קדומה של תושבי המקום, ועל טמיעתם האומללה סיפר ועל הירידה המוסרית והניוון. הוא דיבר מתוך תוגה כבושה, כאילו הדברים הללו מתחוללים בו או על ידו. נדמה היה לי שהאילנות שבחוץ שועטים לאחור לא רק לגבי המרחב אלא גם לגבי הזמן.

הנוף הפראי שנשקף אלינו בעד החלון הזכירני את אזורי הנגב בארצנו ואת המאבק העצום שעושה התרבות הכמוסה בשרירי בחורינו הצעירים כנגד העקשנות הצחיחה והעתיקה של הטבע. נזכרתי את ואדי פוקרה וּוַאדי רומן והמכתשים ושקעתי בהרהורים וגעגועים. כבר מזמן לא הייתי בארץ־ישראל. כל פעם, כשהעברתי את עיני מתוך־תוכי, כלומר, מארץ ישראל, כלפי הנופים הזרים שבחוץ, עברתי דרך המחסום הגבוה של עיניה הפעורות כנגדי. קשה היה להתמכר לתמונת המרחב שעה ששתי עיניים כאלה חוצצות בעדו. השפלתי את עפעפי. הנערה היפה היא הנוף המוּכר והבלתי־משתנה בכל רחבי תבל. אתה מוצא אותן, מועטות אמנם, בכל מקום, ונדמה שיש לך לפחות נפש אחת מודעת בכל אתר ואתר.

הוא הרגיש במבוכתי ונתן בי מבט חודר. חששתי שהיא הנערה שלו והוספתי מבוכה על מבוכה. רכן אלי והגיש את פיו לאזני ופירש לי: נערה מסכנה. היא חיגרת. תגלית מרעישה זו הוכיחה לי עד היכן אפשר לטעות במראה־עיניים. רק אז הבחנתי אילו ידיים דקות חיוורות ועצובות היו מונחות על מסעד־הספסל המזוהם, בין המלתחות, גלשו אין־אוֹנים, כמו ניגרות מכתפיה, ופתאום לפתע נצטיירה ארשת עגומה ואפלולית בעיניה ובשפתיה ההדוקות. נתתי דעתי לראות שהיא יושבת מתוך צמצום, במין ענוָה המיוחדת לבעלי־מום, ושבגדיה עשויים בצניעות, אל־נכון כדי לסלק כל הרהור גופני מכאיב. הרהרתי באילו נסיבות עגומות פגע הגורל בנערה מאושרת זאת ועשאה בעלת־מום. הרהרתי שבעצם כולנו יפהפיות חיגרות שהיינו עשויים להיות משהו נהדר אילו היינו יכולים לגלות רק את היפה שבנו ואילולא היינו נאלצים לפעמים לקום ולשוטט קצת על חיגרתנו. עם ההרהורים הללו נסתלק קסמה ופינה מקום לרחמים אציליים ומענגים ונוחים שבעתיים. נערה אומללה. עתה הבינותי פשר אדישותה הקרירה נוכח מבטי המלטפים. היא שיערה בנפשה בעצב, אל־נכון, כמה אתחלחל כשייוָדע לי מומה, וכמה סבלה בגלל זאת אלוהים הוא היודע. חדלתי לדבר אל ידידי, משל אני נמצא בין אבלים ויפה השתיקה.

בתחנה השלישית קמה ממקומה ומתחה את קפלי שמלתה ולמרבה־תמהוני נסתלקה מעיני בטפיפה היהירה ביותר הנאה לעלמות יפות־גו ושלימוֹת־צורה. זו היתה, איפוא, אחת המהתלות העצובות אשר רק הוא היה מסוגל לבדוֹת. אפילו לא חייך כשנגלתה תרמיתו. גם אני לא חשבתי שנתכוון להתל בי. לגבי־דידו היו כל הדברים שבעולם כל־כך שייכים לו עד שלא ראה הבדל בדבר, מבחינת הצער הנגרם לו, אם היא חיגרת ברגלה או חיגרת בלבו. שני המקרים הללו אינם אלא שני אופנים בהם ההשגחה העליונה מבטאת את רצונה לגרום לו צער.

הוא היה אוניברסאלי במידה שלא היה עשוי להתמכר לשום דבר בשלימות, אפילו לא לאושר. כששאלתי אותו, על שום־מה הוא משועבד כך לתשוקת הנדודים, התוַדה בפני וסיפר שפעם אחת התנפלו ליסטים עליו ועל נערתו. הוא הפקיר אותה ואחר־כך סרב לשאתה לאשה, ומרוב יאוש איבדה עצמה־לדעת. רק בדיה נוראה זו עשויה לכפר על הסבל שנטל על עצמו, והוא נטל את יסוריה ברצון. אחר־כך אמר לי, שאדם רליגיוזי חייב להתמזג עם המרחב. ומאַחר שהוא קטן ביקום, עליו לנוע במהירות גדולה לשם כך. אגב־כך שאל אותי, אם קראתי את דוסטויבסקי ואמר שזהו סופר גאוני ומפחיד שהגיע לוירטואוזיות עצומה בסגולות היהודיות שלו. אותה שעה נזכרתי את חוק־הגמידה של פיצ’גיראלד, האומר שגוף המצוי בתנועה מפסיד מאורכו ביחס ישר למהירות התנועה. גם הטמפּראַמנט באדם עושה בקני־המידה של החיים אותה גמידה שעושה התאוּצה בקני־המידה הפיזיקאליים.

שאלתי אותו פעם, אם הוא מאושר והוא השיב לי, לא. האושר, אמר, הוא שורה של הרגלים פעוטים שאתה יכול לשוב ולהתמכר אליהם מדי יום ביומו, ולפיכך אינך מוצא את הקניין הזה אצל בני־הנעורים. אנשים צעירים עשויים להתרעש ולהתפעם אולם אינם מאושרים אף פעם, או שהם חדלים להיות צעירים.

לפני כמה זמן הלכתי ברחוב הרצל בתל־אביב. מכונית קטנה תכולה ומבריקה נעצרה לידי ומתוכה קפץ גבר מהודר וצלמניה תלויה לו על צוארו. מלכתחילה לא הכרתיו. אף פעם לא ראיתיו בלבוש זה. הוא התנצל ואמר שהוא עתונאי ומחויב במלבושי־כבוד, ושאגב, זהו אחד המקצועות הנלבבים ביותר המאפשרים לאדם צעיר לשוטט בעולם. שיערתי ששוהה בעיר איזו וַעדת־חקירה והבינותי שנספח אליה.

אגב־כך שאלתיו, מי הוא עתונאי זה החותם בשם הרפגוס וכותב מכתבי־שטנה על המפעל הציוני בעתונות־חוץ. הוא קד קידה והציג את עצמו כידידנו המושבע.

הוא אמר, שהיהודים הם עם קטן ונפלא, עמוק סבל וברוך־כשרונות ושזהו עוול גדול לרכז אותם במזרח התיכון ולעשותם עם ככל העמים עם מדינה וחיי שיגרה ביורוקראטית וטמטום־דעת לכל־הדעות. הוא התלהב ואמר, שהיהודים הכבירים הללו שאין להם שום דבר בעולם שהוא שלהם, רק הם בלבד מוכשרים לאהוב את כל־בכל־מכל ולא להתמכר לשום דבר פחות בערכו מן האוניברסאלי־כשלעצמו. יהודים הללו הם־הם שנותנים את ההרגשה של אחידות בעולם, הם הדופק של התרבות העולמית, וחרפה היא לשלול את הברכה הזאת מן היבשת האירופית והאמריקנית והאפריקנית בגלל איזה איגואיזם היסטורי של המזרח התיכון.

בשנה שעברה טיפח שפם קטן משוכלל. השנה סילק אותו על־מנת לגדל זקן־לחיים. מטע קלוש זה בשיפועי לחייו נראה לעת־עתה כמו שלף נמוך ליד פדחתו השעירה, אך יש לקוות שלקראת חדשי־החורף, שעה שכבר אפשר יהיה להרים את הצוארון לא מתוך שחצנות, תשגשג שם תפרחת שערות אדירה. אני משער שיהיה יפה־תואר.

הוא יצא את הארץ בדצמבר 1947 בראשית המהומות. הוא הצטער מאוד שלא יוכל לראות את המערכה על ארץ־ישראל. אל־נכון יהיה זה מחזה נשגב: הצבי העברי משחיז קרניו ויוצא לקרב אחרון עם עדת זאבי־ערָב, אמר. כשאמרתי לו, שאין בכך שום רוממות כשתוקעים למישהו סכין בגב, ענה שחוג־מבטי הולך ומצטמצם.

נזדרזתי לחתוֹם את דיוֹקנתו בספרות. כמדומני שהעולם עומד להפסיד אותו. הרצח הבלתי־פוסק הופך את הסקרנוּת הנעלה לאבסורד מגונה. אינני יודע אם יפתח לו חנות כל־בו במוֹנטנגרו או משרד בלשות בוַאשינגטון או שיתמנה על עתיקוֹת במאלטה, על כל פנים יש לי הרגשה עמומה שהוא עובר ובטל מן העולם.


המלצות קוראים
תגיות