רקע
נתן שחם
סיפור על החלון המשובץ

האלוהים מת עלי בגיל צעיר. אולם ידעתי, לא הכל הפקר. אי־שם מגיעה לגמר סיבובה מקלעת עילות שאני תכליתן; עילות אשר בשילותן מחכה ליד הקוטפת. שאם אני מחמיץ – זוכה בהן הרקב המסתתר בחביון כל בשילות ללמדה מוסר־השכל. יתכן מאוד־מאוד כי אילו מאורעות שלוּבּו והוּחמו מצפים לזיק שבי, כדי להבעיר בהם בערה גדולה ונישאת כאשר אהבנו. ויתכן שהנני מחמיץ דוקא ברגע שאני יושב באפס־מעשה, עסוק בהתבוננות תהוּיה על מלחמתו העקשנית של פרפר־לילה לפרוץ לו מוצא בזגוגית המוארה של החלון הפתוח־למחצה.

לפתע חשתי בזאת. חזיון מופלא אובד לי מעבר לעלטת־המרחק.

האומרים בפשטות כי תקפני שעמום, יצדקו בוַדאי מבחינתם הצודקת תמיד. לכשעצמי סבור אני שנתתי טעם מספיק לעובדה המתמיהה שיצאתי פתאום בלי לויית ירח או עלמה או תכלית, וטיילתי ברחובות קריה.

דרכתי במקום שעברו ילדוּתי ונערוּתי וראשית עלומַי. משכתי כאן על הרחובות הללו את כל הצירופים האפשריים של תכלית, מצב־רוח וטמפו. לשלטים שידעתי על־פה היתה סבלנות מפתיעה לצפות עד שאַסַיים קריאתם. דלגתי על לוח אחד במרצפת ודרכתי על כל לוח שני. אם דרכתי בשוגג על לוח מיותר שילמתי בעווֹני זה ודלגתי שנַיים. האילנות שסוככו על המדרכה ידעו גם להצל על ראשי הקודח וגם להזות עליו רסיסי לחות לאחר שאותה הרוח כבר גרשה את ענני הגשם. חַמניות התריסים הפונים לקראת השמש כבר נשתעממוּ לראותני עובר דוקא בשעות קבועות. הכינותי להן הפתעה נעימה. המדרכות ידעוני גם כשאני פוסע נוקשות ונחפזוֹת וגם כשאני מהלך מתון יותר, ועוד זוג נעליים קטנות יותר, ונאות יותר, והכל יותר, טופפות לצדי.

בסמוך לרחובנו נמשך רחוב אחד שטרם דרכוּ בו רגלי. הוא הלך אל מבוי סתום ולא היה לי בו ריע או מוֹדע. כשהייתי מופלג בדמיונות נשקף אלי כּחיוך קטוע של עלמה מחוסרת שן, בשל מגרש ריק אחד שיש בוֹ. במקום אחד נמעכה ונשסעה המדרכה כדי ליתן כבוד למכונית קטנטנה בהיכנסה אל חיק שער רחב. אותה חצר שבלעה מכונית זו מוקפה גדר גבוהה, ואלו הבית שבפנים עמד עמוק בחצרו ומעודי לא ראיתיו. בגדר התנוססו אילנות גבוהים דוממים ואפלים ומסתברים לעין הוזה כּדבר־מסתורין קודר מלא הוד. שני כוהני ברושים נזדקרו משני עברי השער הכבד.

אותה סקרנות שתקפתני לפתע אינה אלא תוצאה הגיונית של כל האמור עד כאן. ואולי זוהי הזירה אשר עליה אבדו לבטלה כל המאורעות שציפו לי וגוועו באִבם. נכנסתי לשם דרוך אותו בטחון־קיווּי, שאין לו שום אישור אחר זולת הרצון העז, שיתחולל בי אותו מאורע בלתי־צפוי.

שתי נערות שעמדו על סף אחד הבתים עוררוני לשווֹת לעינַי ארשת נבונה ומציאותית יותר, ולילך הילוך נחפז ומתוח יותר, כמי שיש לו עיסוקים חשובים מן ההגוּת. וכבר הייתי נכון לעבור לידן ביעף, בעפעפיים זעומים טרודים, אילמלא קראתני אחת מהן בשמי. היתה זאת תמר. מאז גמרנו את חוק־לימודינו לא ראיתיה. ספק אם הייתי מתעורר להגיד לה משפט אחד אילמלא הנערה הנאה שעמדה לידה. עד־מהרה נכנסנו בשיחה, תמר ואני (אגב, שמי נתן. – שמי רעיה. נעים מאוד. ביטוי שגוּר שניתנה לו לפתע משמעות.) והעלינו זכרונות משותפים, שלא היו לנו מעולם, בעדנת יגון־עתיק, “אח, ימי הנעורים” (מנעורי שנאתי את הלהג הזה) כאילו לגמנו יחדיו מן השיקוי המתוק הזה.

דיוקנה של רעיה היה מאותם הדיוקנאות שהטבע יוצר בשביל לתעתע בשגיונות לבם של בני־הנעורים. גו נאה שאיננו עמוס יתר על המידה, שערות חלקות מבריקות, תוי־פנים עדינים וחטובים. מבט אפור, אשר משני צדי האף החטוב יוָנית ומתחת לקמרון הגבות הגוֹתי, הריהו נראה כפשרה נעלסה בין הכנסייה ובין ששון החיים. להתאהב במבט ראשון הרי זה עניין לנערים שוטים, אך מי מאתנו לא היה פעם נער שוטה? נסיתי לעצום את לבי. אבל הוא פירפר ונלכד.

לאחר־מכן, כשעמדנו לילך, נתפסתי לאדיבוּת וגיליתי נכוּנות ללווֹת את רעיה לביתה. היא חייכה לי “טוב מאוד” נמוך ומוזר שלא נסתבר לי אלא נוֹאלוֹת שעה שהנחתני בפתח אותו הבית שחומתו צפנה מעינַי את כל מה שמופלא ממני בהתרחשות חסרת הטעם הזאת.

עמדתי והסתכלתי במראה הבית. תבנית־בנייה מוזרה בסגנון ארץ־המוצא. בית, עתיק יומין, כבד, קמוּר חלונות, וכמין צריח צומח לו מעל כניסתו ומסתיים בכיפה קשתית ומחודדת כמין קתדרלה. מעקות ברזל שסועות־תבנית ועקלקלות, בגוֹן חום אדמדם. בתחתית הבית מרתף סגור, להזכיר בוַדאי כל מה שהושלך מאחורי גווֹ. זגוגיות החלונות נחלקו בסגנון קדוּם משבצות־משבצות, אשר בחסדו של איזה זגג מאותם הימים, אפשר שתעמוד לה נערה בימי סגריר מאחרי החלון, להסתכל חוצה, ותראה את הדברים בריבוי פרצופים וגוָנים לפי כל משבצת ומשבצת; ואפשר שתהא מוצאת בזה שעשוע מיוחד לספוג דברים פעם כך ופעם אחרת באספקלריה של זגוגיות המשברות אותן קרני־האור בדרכים רבות ושונות. מאחורי המשבצות הללו ספונה דירתו המרוהטת־הדר של הבנקאי העשיר, אויבי־בנפש, הוֹלצֶר, אביה של רעיה. ארון ספרי־לועז מכורכים־עור ותמונה קלאסית בצד ציורי המשפחה – בחדר האורחים. ספרים עבריים, וציור של אחד מקומי, בשביל להרגיע איזה חוּש פילנטרופי־פאטריוטי – בחדר הילדים. תמונות מלאכים פסבדו־יוָניות קלוקלות ועתונים מצוירים – בפרוזדור. לחדר המיטות, ברשותכם, לא אכנס. למעוך כורסאות אפשר בכל מקום אחר בדירת הולצר, דבר שאיננו רע כל־עיקר, כפי שנתגלה אחר־כך.

בגינה כרעו פרחים גדולים כבדי־ראש. משמע, במשפחת הבנקאי המעשי מאוד, ולפיכך עשיר מאוד, הולצר, יש איזו שיוֹרת של סנטימנטים, ומה־גם שמצא לנחוץ לבנות בית שהוא זכרונות ולא שכר־דירה. ואם יש שיוֹרת של סנטימנטים, וַדאי עברה בירושה אל הבת אשר פתחה בפריטת־פסנתר סואנת, (ברהמס הוא); ואם יש פרחים גדולים שחסו עליהם ולא קטפום להמיתם מיתה אטית ומשעממת באגרטלים מכוערים – משמע, יש תקוָה, נערי הצעיר. ידעתי, סנטימנטים, פרחים וברהמס, פרצות הן הקוראות לגנב שכמותי. וכשאני וחבר מרעי, אלו ההגיגים הפרולטאריים נגד־הולצריים, נחדור לבית זה, ממנו גורשנו בשכבר הימים, לבי לבי להולצר האב. הה, אילו ידע איזה אסון מרחף על ביתו.

במרוצת הימים היינו לאוֹהבים. תמיהני איך בני־הנעורים הללו אוהבים זה את זה. פרטי הפרטים אינם חשובים אלא לי־לעצמי, שעוד אשוב לזכור לצרפם למקלעת אחת אשר כולה סודות והתרחשויות בלתי־צפויות, אולם מקְוות, שטעמן אינו נמור גם אם נֶחזות מראש ואינן באות במפתיע. עדיין זכור לי יוֹם, כשהלשון הנוקשה בפה עשויה היתה להסביר כל דבר לאשורו והשפתיים לא נדרשו אלא בשביל לבטא אותיות בומפ, וכפות הידיים לא נדרשו אלא בשביל למולל עלים, והיתה מניחתני בחצי הלילה ועיניה מביעות את כל הפחדים האפשריים שפחדו בנות ישראל כשרות בכל הדורות. ואף את הנשיקה הראשונה אזכור, והסומק הלוהט, והנשיקה השנייה והשלישית והרביעית שכבר הבינה שלמוֹתר היא הספירה. וגינוחים של אושר, וחרדה, ולבטים מלובטים בירכתי הלב, ומוּסר זהיר ורפרפני בקצה האצבעות ואָח תואם לו על גלי חזה. ושיחות ארוכות־ארוכות בעורות עיניים ושיכנועים מנומסים וחמת־זעם על אלה ההשגות הבנקאיות־הולצריות שנתגבהו בינינו כהר…

רע הדבר שאין אחוָה גמורה והאהבות מתנפצות אל צלע המחלוקת. אלה שיאמרו עתה שהעניין פשוט ביותר: ברור למדי שבתו של הבנקאי העשיר הולצר לא תלך להינשא לאיזה קיבוּצָן, אפילו לא בשביל לגרום קורת רוח לסבתא־רומנטיקה הטובה, וברור שלא תלך ללכלך את אצבעותיה הפסנתריות בזבל עופות, – האנשים הללו יוכיחו שהם מבינים את עניין־המעמדות במסולף. כאילו יש בדורותינו, דורות הדמוקראטיה, איזו חשיבות שהיא לעניין המעמדות. בינינו לבין עצמנו, מה זה בימינו מעמד? הצד הסוציאלי נשאר עניין לאנרכיסטים ולטריידיוניונים. מעמד בימינו – הרי זה המימד הפוליטי. נפט, קארטלים ומדיניות בינלאומית. וכנגדם – מדינה עצומה אחת, שהיא גם מעמד וגם עולם שלם. ואנחנו עוסקים כאן בחייהם של אזרחים־סתם, רצונך: זעירבורגנים – אפילו הם בנקאים. כאן התחומים מטושטשים לכאורה. יכול בן המעמד הירוּד, שהוא מה־שקוראים נבון־חיים וקצת מוכשר ופיקח, וידו רב לו לעשות כמה מעשים־שבסתר, והוא עולה מעלה מעלה; סוף־דבר הוא עשיר כקורח, ובנו לומד מוזיקה ופרקליטנוּת, ונכדו – המַגיסטר למדעים – כבר אינו מזכיר את הסבא. יש חתך אחר בחברה האנושית. רעיה ואני היינו באי־כוח בלתי מאושרים של שני החוגים האנושיים הללו שלעולם לא יהיה ביניהם מגע אחר אלא קרב. אני רואה צורך להסביר לפשטנים, שאינני מכוון כאן לאותו חתך חברתי לא־מהותי כל־כך של קבוצות־קבוצות אשר לא יחדור זר אליהן אלא אם כן יקבל על עצמו מלכתחילה איזו נורמה מוסכמת שהיא בחינת השקפת עולם, בדוגמת: הפרקליט הוא הנבון ביצורים; או: לאהבתן של הנערות הצעירות־למחצה ראויים רק המשוררים המזדקנים־למחצה; או: מי שאיננו יודע לשחות, בעצם, מה הוא יודע? או: צריך להבין בדיחה יהודית… או: אנחנו האנשים הפשוטים אומרים… וכדומה.

אני סובר חתך אחר. יש חוג אנושי, והוא רוב־מניין, לצערנו, הללו נבוני המציאות. חוג שני, שהוא מיעוט לא־תוקפני, אלה המתעקשים שלא לסבור עניין. זהו ניגוד עצום. הראשונים יש להם בקיאות עצומה בטבע האנושי ואינם צריכים להתנסות הרבה בשביל לדעת מה יבור לו אדם בשביל ליהנות מחייו. ואלו האחרונים, כל־כמה שאינם מתנסים, שוטים מופלגים הללו של האידיאה, כל־כמה שאינם נטפחים על פניהם באכזריות, הם מוסיפים להאמין באלוהים השוכן בלבם. הראשונים הם בעד ההיסטוריה, שהיא ברוך השם יודעת לעשות את חשבונותיה בלי שדרדק כמוך יבוא להשיאה עצות; ואלו האחרונים, ובזה אני מזדהה עמם, כלומר… רצוני להגיד שאני נגד ההיסטוריה, ואנחנו חושבים שמעשיה החזיריים בעבר ובהווה הם לעג מופתי לאדם עבד־עבדים אשר רפיסות רצונו הכל־כולל שכחה אפילו כיצד נעלבים. החוג שלנו יש לו מצפון מוסרי מפותח מאוד, רגיש, נעלב, זועם ש, לכל הרוחות, איכפּת לו מה מתרחש כעת לרגלי הקילימַנג’רוֹ. וכל חטא שנעשה ביום מן הימים על פני הכדור הזה, לעת עתה, אנחנו זוקפים על חשבוננו ועל חשבון ריעינו.

אנחנו נוהגים לפעמים לכתוב שירים וסיפורים מתוך מגמה מסותרת לספר ליריבינו, מחוג נבוני־המציאות, שבעצם חייהם אינם ישרים, אינם נאים, אינם נעימים, רבותא מזאת: אין הם מסוגלים בכלל להיות מאושרים בתכלית, משמע שאינם תופסים את מהות האושר. מילא, הם אומרים, מתוך וַתרנוּת נאה הטבועה באופיים, תהיו אתם מאושרים, והם יזללו להם בינתיים את כל תרנגולי־הודו והנערות השמנמנות. הם מסכימים אפילו שנרחם עליהם, אם המעלָל הזה גורם לנו נחת־רוח. אבל סוף־סוף הלא נאמר פעם אחת: מספיק! צריך לקחת את העניינים בידיים.

וזאת לא יסלחו לנו ההוֹלצרים לעולם. אף כי הם בטוחים בנו שאנחנו תשושים ושלרוב אפשר לרכוש אותנו באחד משני המיצרכים היקרים, תרנגול־הודו או נערה שמנמנת. אולם הם כועסים עלינו בגלל היהירות המוסרית שנטלנו לעצמנו; ואלו במשפחת הולצר המהוללה חי פעם איזה אדמו"ר אשר צדקתו ובור־כפיו יאהילו על כמה וכמה מוסדות סוציאליים, שהם אגב העיסוק הנעים ביותר של ההולצריוּת ממין־נקבה מעֵבר לגיל ארבעים־ושש.

הוא אשר רציתי לומר. אלה שני החוגים מחושקים חישוק איתן כזה, שאין אדם עובר מחוג לחוּג אלא בגין אסון גדול או קאטאסטרופה שמטלטלתוֹ מן הקצה אל הקצה. (או ירושה). אפשר שגם האהבה היא כוח עז כזה שמסוגל לערער את המסגרת החוּגית. האסון הזה נתארע לי ולרעיה.

חושבני שזוהי פשוט התעללות שפלה ואכזרית של הגורל. על שום מה הביאני אל הרחוב הזה שאתנפץ אל האהבה הבין־חוגית הזאת? תאמר, כבר הגיעה השעה שתעלה על הזירה השטנית, זירת האהבה, ההתנגחות האיתנית ביותר של תשבורת החוגים, נוכח הקאטאסטרופה האנושית הנתעבה של החיים הנמוכים? תאמר, הביאה ההיסטוריה את בשילות הרוחות עד לאותה דרגה בה ייצא החוג שלנו למפעל הנועז של ההסתערות הראשונה על הדור הצעיר של ההולצריוּת העולמית? האומנם נשלחתי כדי לאלפם, באמצעות האותות והמופתים הדם־ואֵשיים של ההיסטוריה דהווה, את בינת החיים הללו בהם יינתנו כל רצונותינו הקטנים בידינו על־מנת שנסדר, לכל הרוחות, את הרקבון הזה סידור נבון יותר, פשוט יותר, וקצת פחות פיקח? או אולי לא הוכשר אף דור זה עדיין והקאטאסטרופה הזאת לא לימדה את הבנים שום מוסר־השכל? המלך מת יחי המלך.

אם כך, הרי שרק דמיוני הפוחז בישל לו היסטוריה כלבבו הסעוּר. יש לי הרושם שהגורל שלחני חלוץ לפני המחנה בשביל למלא איזה תפקיד. הה, כוָנה אכזרית צפוּנה במעלָל זה. חוששני שאפול קרבן בשביל שאשמש מופת, וגורלי יוכל להכריז איזו אמת מרה שיש בדעתוֹ להודיע לציבור. סבורני שהוא רוצה להכשילני בשביל שאחרים ילמדו מכשלוני.

שאני כזה, בן־החוג, ושאני אהבְתָן וּסְתַערָן, ושאני שבוּין של אידיאות חזקות ממני, ושאני חולה תשוקה לכוח־הרצון, ושבגלל כל הדברים הללו אינסני המקרה שאתאהב ברעיה – כבר הסברתי קודם־לכן. גייסתי לשם כך את הטבע ואת המזג שלי ואת ההיסטוריה. אך פליאָה היא, כיצד נפלה ההוֹלצריוּת בפח זה שטמן לי הגורל. אפשר בהחלט להמנע מזאת על ידי דיאֶטה חמוּרה של הלב. כשניסיתי לברר, מה התחולל בהיסטוריה ההולצרית עד שנתאהבה בי, קיבלתי הסבר, שלא התחיל לדאבוני מנבוכדנאצר, אלא מאותה משרתת־ביתם ששכחה להניח את המפתח במקום המותנה ולפיכך נאלצה לעמוד ולהקשיב לשיחה המשעממת שביני לבין תמר. אל־נכון לא היטיבה להבין את פשר המאורעות. אף־על־פי־כן, אצבע הגורל. יש בוַדאי אילו חוטים סמויים הנטווים ביני ובין המשרתת ולא לחינם נתן בידה שר־הגורלות את המפתח לפגישה ראשונה בין שני החוגים.

תאב הייתי לדעת כיצד עשויים היו המאורעות להתפתח, ומה היה על בית הולצר אילולא התחוללו המאורעות אשר יסופרו להלן.

אהבה עזה. תמיה אתה איך הביטוי הזה עשוי להכיל לפעמים יותר ממלים שדופות. שלי היתה. יש קניינים בעולם.

קלסתר־פניה תיארתי כבר, אולם הדיוקן ההולצרי מחייבני להוסיף משהו. חוץ מן הפרצוף ההולצרי המטושטש נתברכה גם בחן נוסף, כלבננוּ, אשר ההולצריוּת ידעה לשים מחסום לו באורח מופלא. רמזתי כבר שהיו פרחים וסנטימנטים וברהמס, ואפילו אהבה עזה כזאת המטשטשת כל הגבולין, – אבל ההולצריות חניכת הגימנסיונים והמשרדים היתה מסוגלת להיות לסירוגין גם רומנטית וגם מעשית להפתיע, ללא כל מגע בין החזון הרומנטי ובין ההוָיה המעשית, בדומה למורי הגימנסיה שהיו באים להרצות את תורתם בפרק זמן־מסוים עד שבא השמש בצלצולו להודיע שכבר עברה שעתה של הזמרה והגיע תור הפיזיקה. מיד אורז המורה הטוב את מחברותיו, שאם הוא מתעקש לגמור את המשפט נבלע קולו בהמולת התלמידים שהשיעור נעשה להם לזרא. רעיה חביבתי, הנה באתי לצלצל בכל פעמוניך הכנסייתיים והמוקיוניים עד אם יתבלבלו עליך בלבול כזה מוזיקאלי ופרוע אשר רק הבאס האנושי שלו ישמור ממעמקים אמונים לאיזו מלוֹדיוּת. זו היתה אותה רגילוּת בחלון המשובץ, שעמדה לה לקפוץ בשובבות ממשבצת למשבצת ולחזות בעולמי האפור פעם אחת מבעד לזגוגית הפשוטה של האהבה ופעם שנית מבעד לעכרורית האטומה הנהוגה בדלתות המשרדים. זו ההתבוננות אשר עמדה להם להולצרים מאז ומעולם, שלא לנפול בגלל איזה כמיהה אסתטית עמומה אל תוך החלון הפתוח של השקפה מוסרית בהירה.

נימוסיה של רעיה, המלבבים כל־כך כשלעצמם, נראו בעיני, לפתע, במכלולם, כמין גנדרנות, אשר גם רוחניותה הנאצלת אינה אלא מצוַת־נשים מלומדה. כל מה שנתנאה בעיני פרטית נשלל פרינציפיונית במכלול, שמנעורי שנאתי גנדרנות וצעצוּעניות והיתה לי נטייה להאמין כי יש בי אהבה יתירה לפשוט וטבעי. בילדותי לא היו לי צעצועים, מפני שידו של אבא לא השיגה, ויתכן שהייתי ילד כל־כך טוב שאיננו מתאוה למה שאין ידו של אבא יכולה להשיג. כיוָן שלא נותרה לי ברירה אחרת – שנאתי אותם. אחר־כך, כשגדלתי וישבתי על מדוכתן של כמה בעיות סוציאליות, נתאויתי תאוָה רבה לצעצועים, ולא מתוך אהבה יתירה אלא מפני שאין.

כיוָן שאהבתיה, כל מה שהיה רע בעיני אצלה, נעשה אסוני ולא אסונה. וכל־כך מחמת ההפשטוֹת. כל האומר שההפשטות הן הבל ורעות־רוח, ילך לו אצל צערי מאותם הימים ויראה. ההפשטות, יקחכן האופל. אתן והפילוסופיה אמכן הארורה. איש אינו נזקק לכן ואין אתן מבטאות דברים של ממש, אף־על־פי־כן הרי אתן מושלות בכיפה הפרופסוֹרית כמה שושלות של הבל. ביסוד ההפשטה מונחת הטָפָה. שהרי בדברים כשלעצמם, בממשותם, אין לעולם סימן החיוב או השלילה. ועתה, צא הַטֵף. אין מטיפים אלא לאחוז קטן של המין האנושי, שדוּגמת חולי האולקוס הריהו סגפני במקצת. אולם לבוא אצל ההולצריוּת באֵשדת ובה בשעה לקטר לאהבה־בתענוגים בחיקה הרחים של בת־הולצרים תמה, הרי זה להשתחק בין שני גלגלי הקאטאסטרופה לאין־מוצא.

עד שאנחנו תוהים מה לעשות, באה שעתי להתגייס לצבא. סבורני שאין זו אלא התחמקות שפלה וזידונית של הגורל, שאין בו כוח לפתור את הבעיה החוגית. עמד וטילטל אותה מעבר למלחמה שנייה, שאולי גם לה יהיה משהו לומר בנדון זה. אף אני הלכתי כאחרים, בגזירת גורל שאני נאלץ להסגיר לוֹ את רצוני הפרטי (כמוֹת רבים מידידי ויריבי ברחבי תבל כולה), וכל־כך משום שלא היה בנו עוז לצרף את כל רצונותינו כולם בשביל להעמיד את פני הדברים כך שלא נצטרך להילחם זה בזה לא רק בשדות הקטל אלא גם ברחוב השוק. מה שאמרתי כאן לא היה אלא סגנון נפתל ועקמקם בשביל להגניב לכאן את אמונתי בתורת מלחמת־המעמדות הבינלאומית.

אתם אוהבים לקרוא תיאורי פרידות קורעי־לב, ומסיבה זו עלינו להימנע מהם. דאבון לבנו היה בין־חוגי משום שהיגון היה לבלי־חוק. אני סחתי לה את הדברים הבאנאליים־נשגבים ביותר, והיא בכתה בדמעות המלוּחות מאז ומעולם, אשר רק בגלל טבעו האכזרי של העולם הגשמי, שלימד עצמו לייבש תמיסות מלחים ולהפריד יסודות, רק משום־כך לא טיבעוני בשטפן. המכתבים פיטפטו בקלות־ראש את הבשורות החשובות ביותר וסחו בכובד ראש בדברים התפלים ביותר, וכי היה משהו שלא נחשב בעיני באותיות אשר שירטטה כף־ידה הענוגה?

כך הלכנו יחד, אני וגורלי, נהנים מן השהות שנתן לנו הזמן הזה לפני שֶנְפָצָנו אל הקאטאסטרופה הבין־חוגית. עד שאירע מה שאירע. אמרתי וחזרתי ואמרתי שאין פריצה מחוג אל חוּג בלא אסון. אסונה של רעיה – אהבתה. ואלו אני, שרואה באהבה תכלית וסמל של השיחרור הגדול מעצמנו האנוכיי המדכא, חייב הייתי כפי־הנראה ליתן את הדין בדרך אחרת.

עד שבדמדומי ערבית אחת יפה וגונית, כשפרחים אשר בשיפולי הגבעה הזכירוני את רעיה וגני־חמדה, אלו שבממש ואלו שבמשל, יצאתי לטייל לבדי בעולם, ובקטפי פרח מן הפרחים כבדי־הראש וססגוני־הלחי, התפוצץ מוקש תחת ידי והרגני. ברוך דיין אמת.

ובכן, משום שאני הַזְיָן ובַדְדָני ושאני אוהב את רעיה ואת הפרחים ואת כל מה שנראה יפה בעיני – נקם בי כך הגורל? מפני שאני עובר־בטל כמין יוֹתרת מהמאה התשע־עשרה אני צריך למות צעיר? מה־איכפת לו לגורל אם אהיה זקן שוטה ועובד־אדמה?

או אולי היתה זאת תגוּבתה היחידה הבלתי־נמנעת של ההולצריוּת העולמית, אשר יש לה ודאי עד היום הזה יתר־קירבה אל שר הגורלות ואל ההשגחה העליונה, ואל המציאות הזאת שהמציאה את המוקש תחת הפרחים? או אולי היה זה ביטויה הנמרץ של ההיסטוריה, אשר פסקה את דינה בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, לאמור, שגם מלחמה זו לא נתנה עדיין את אות ההסתערות האחרונה על ההולצריות העולמית? לאמור שלא מלאה עדיין סאַת המַסות ויש ללמד לקח כפול את הנחשונים למיניהם. על כל פנים ברור לי: גם הגורל, לא היתה לו עדיין תשובה ברורה לשאלות, והוא נזדרז להיפטר ממני בטרם־זמן בדרך הבדוקה מימים ימימה.

בכל אופן, בשבילי העניין כבר גמור. טוב שכתבתי את הדברים הללו על־ספר כדי ללמד לזוּטרים נסיוני שלי בכל ההיסטוריות הללו ובחיים הקטנים והטובים לפעמים.

ברור: הגורל הוא עודנו הולצרי במקצת, אם כי הגניב גם לי כמה חיוכים מאחוֹרי הגב. רעיה ניצלה. לא נגזר טמיון על השושלת ההולצרית. מובטחני שלהבא תדע להיזהר ותקח מוסר ותקיים את השושלת ההולצרית בנאמנות. ברכותי מקרב קברי לזוג המאושר עלי־אדמות. ואם עוד פעם יעלה זכרי מלפניך, אל־נכון אופיע עגום ומחייך באותה משבצת אשר הניח הזגג האלוהי בנשמתך בשביל רוח הערב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!