רקע
נתן שחם
אמת של חסד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לאמהוֹת ולאבות, אשר

דמעתם

כמו גבוּרת־נפשם

מחַשלת אַחוָה חדשה עם הדור


הנערה נתחַלחלה ונעורה. כף־היד גלשה על חלקת שערה ונחה על כתפה. מתוך הדמדומים הבחינה באִשה. עיניה היו אדומות אולם פניה שקטים.

“נרדמת, בתי?” שאלה. עיניה צרו והעלו קמטים אוֹרים בזויותיהן.

היתה זו הפעם הראשונה שחייכה. אף־על־פי־כן חרדה הנערה. נעימת־הקול אמרה רחמים ואהבה רבה, עד כדי חלחלת־תוגה נצבטת, אולם אי־מזה בקעה נדיפה חשאית של תרעומת כבושה מאוד ומבוטלת לחלוטין, ובכל זאת מצויה בבת־קול, ואולי רק נדמה כך משום הרגשת אשמה נסתרת, מעין דיבור שאינו ניתן להאמר: “אני הרי לי הייתי עשויה להרדם. אמו אני…”

דומה שגרמה לה עלבון.

הבוקר האיר מאחורי התריס המוגף־למחצה ופירש בצנעה את השרטוטים הצבעוניים של הוילאות, עירטל דפים חיוורים של מחברת על גבי השולחן, הבהיק בלובן כוס, רעד על התקרה, ונפזר על גבי אֵֶשד השער המזהיב של הנערה חרישי־חרישי שבתי וצונן.

האשה עמדה ליד השולחן כשידה אחת תופסת את מצחה וידה השנייה שמוטה על גבי השולחן, משל מנסה להעלות בדעתה דבר־מה, והתבוננה בנערה היושבת בכורסה. יפה היא עד לעורר כאב. רחימה ונפחדת נתכרבלה בכורסה כמו חַיה רדופה, ועיניה הגדולות והבהירות נישאו אליה כמו תחינה. הכתף רעדה וחדלה ושוב הרטיטה רטטים עזים וגלויים לעין. מנגד, מן הצוהר השחור שבכותל, סגר את שתיהן יחד באותו המבט הקפוא עצמו, נער לבן פנים בעל ארשת כבדת מבע.

הצינה גברה והאור עמם לפתע. הכתלים השחירו והתמונה נבלעה בכותל. בהרת האור בתקרה גוועה. הרוח שרקה בעלוַת העצים והטיחה בקיר. ולפתע היה הכל קשה מנשוא ומכאיב ומדאיג ומפחיד ומעורר רחמים עד בכי.

הרעדה בכתפיים גברה. האשה הביטה בה בדאגה והחלה ללטף את כתפיה הרועדות. הנערה נרתעה. במגע הזה של כף־היד בכתף הרגישה עתה משהו קרוב מדי ואכזרי שאין לשאתו עוד. השמש חזרה והאירה מבעד לתריס והטילה על הרצפה את כותנת־הפסים של האור. דומה שעתה תאמר האשה דיבור שאין בכוחה לשאת. אולם בחלל החדר עמד רק רגע אחד אין־סופי של שתיקה עצורה שלא חולל בדבר־שפתיים.

“תאכלי דבר־מה, תמר? תשתי תה…” אמרה האשה פתאום.

הנערה משכה בכתפיה.

“לא הייתי צריכה לשאול אותך. אני הולכת להכין תה. סלט תאכלי? הלא אתמול לא אכלת שום דבר.”

יומַיים רצופים שהתה בדירה העזובה עם האם השכולה. עד כה לא הכירתה פּנים. לאחר שנהרג ונמצא בכליו אותו מכתב המיועד לה, שלחה אותו האם על פי כתובתה. בערב באו חברים ואמרו: אודי נפל. אמא שלו רוֹצה לראותך. לא מבינים מה־זה, אבל את צריכה לגשת. – למחרת הגיעה הנערה אצלה. כשהופיעה בחלל־הדלת הרגישה שהאֵם נדהמה ליוֹפיה: הנה, כזאת היתה ארוסתו… תאבה היתה שתשהה הנערה עמה, וכך היה. בלילה הראשון לא עצמה האורחת עין. היא ישבה בתוך הכורסה חרדה ומבוהלת וכל אנחת כאב של האם – אוּדי היקר, אוּדי אוּדי – ננעצה לתוך־תוכה בשפודים של כאב והרגשה עמומה של חטא שלא נתלבנה כל צרכה. אֵינאוֹנית היתה וראויה לרחמים יותר משתוכל לנחם אם שכולה בדבר־שפתיים. והצפייה לרגע שיחזור האב ממרחקים דוֹמה בעיניה בלתי־ישרה עד כדי אשמה. ביום שבה ונתאוששה אבל בלילה השני לא עצרה כוח וחטפתה תנומה.

בחוּשהּ הכירה לדעת, שדוקא אותו רגע בו נפלה אינאונית וראויה לרחמים לתוך תנומה ילדותית ושליוָה, היה בו נוחם יותר מאשר דיבור של ניחומים, לא רק משום שהרף־עין של גאוַת־אם יש בו להסיח דעת, אלא גם משום שהיתה זקוקה לטיפול של רחמים ולפיכך מילאה חלל גדול בלבה של האם. אף־על־פי־כן היו לה לטיפות האם למורת רוח. הרגישה שההתאַחווּת המבוהלת בינה ובין האם עשויה לעייף אותה ולגרום לה דחייה שתתפרש כקשיחות גסה. האשה הקשישה, הזרה, הרחוקה עד מאוד באסונה האיום ובעוֹצמת כוח־הסבל שגילתה, נעשתה לה בבת אחת לאֵם אוהבת, מתוך דבקות נואשת, אומללה, מטרידה מעט, אולם כובשת בהכרח. ידעה שהיא נאלצת להתמכר לזאת או לשמוט כתף. אמצע אין. ומאחר שלא נמצא טעם לשמוֹט כתף, נתמַכרה. נתמכרה גם לביטויי אהבה שלא היתה מניחה אף לאמה־הורתה. ביום ישבו ושחו בוֹ. לפעמים באו ידידי משפחה. איש מהם לא הכירה לפני־כן. עשויים היו לשבת אצלם שעות מרובות ולחַזק את לב האם, אולם מאחר שראו אותה הניחו אותן לעצמן ולשיחן. האם דיברה בבנה מתוך אהבה רחוקה וגדולה ומעריצה. עשויה היתה לדבּר בזמן הוֹוה, אולם לפתע היתה מתעלפת בהכרתה לתוך הוַדאות הנוראה ומתמסרת לבכי. הנערה לקחה על עצמה להבליג אך נתייראה שלא תעצור כוח.

חששה לאכול, שמא יש בכך חילול היגון. בסתר־לבה התפללה לרעב. רצתה שהסבל יהיה מוסב על דברים שחשיבותם פחותה אך ראשוניותם־בזמן איננה מוטלת בספק, רעב, צמא, או כל כאב פיזי אחר שעלול להסיח את הדכאון ולגרוף אותו להתמכר לכאב. ובו־בזמן ידעה שאִם האֵם אוכלת או ישינה או רוחצת, ומסלקת כל אי־נוֹחות גופנית, עשויה היא להתמכר ליגונה ביתר־שאֵת.

האֵם שהתה הרבה במטבח. הנערה שבה ועלעלה בניירות. המכתב שנטלה בידה היה מיועד לה מן־הסתם ולא נשלח.

מישהו הלך בגן. הנערה הסכיתה. הדלת במטבח נפתחה. נשמע משק כד במשהו נוקשה. החלבן יצא. מכונית שיהקה בלחץ־גאז ועברה. אי־מזה בקע קול נפץ עמום. (הבית הוא בן קומה אחת, הרהרה.) לאחר זאת עלתה בצריחה עזה יבבת הצופרים. הנערה קמה ממקומה ושבה וישבה. האם לא נעה ממקומה. נשמע זמזום אוירונים ונפץ הפצצות נתעצם. שתיהן שתקו כאילו הוסכם ביניהן שאין הן רשאיות להתיירא. הן חשבו עליו או על גבוּרה. האם העסיקה את עצמה במטבח. הנערה הוסיפה לעלעל בתיק הניירות שלפניה. פתאום הבחינה שהיא מחזיקה בידה את המכתב שהיא מתאוָה לקרוא. (למה לא שלָחו?)

"שלום לך…

"וַדאי תתפלאי מה פתאום, אחרי שאני מתאפק כל־כך הרבה, מצאתי סוף־סוף די אומץ בלבי לעשות לך “בו…” כזה לתוך חייך הצעירים והשליוים, ולגלות לך שעוול יהיה אם לא תדעי מה שאת עלולה לבצע בחיי. אל תתפלאי. זה לא משלי האומץ הזה. לקחתי אותו בהשאָלָה, ובקרוב אני הולך להחזיר אותו לשם. רוצה את לדעת מהיכן. ובכן שמעי (קמץ מתחת למ"ם): אתמול יצאנו, שני חברי ואני, לסיור מוקדם בסביבות חירבת סמדרייה, ממש בלב השטח הערבי. בלילה הגענו צמאים ורצוצים עד קו־הרכס ואיבדנו את השביל. שכבנו לישון במקום שנתקענו בלי לדעת בדיוק היכן אנו. בלילה תפסה אותנוּ צמרררמוררררת אדירררררה, זה בלי להביא בחשבון את הנחשים ואת הפחד… אבל בבוקר קיבלנו תשלום עם מפרעה בעד הסבל הזה. גלינו שאנחנו יושבים על צוק אדיר, אבל כזה, את יודעת, גברי כזה, משכנע; ולמטה הסתובב לו עמק, מה זה חבוּב? מסכן כזה אבל נפלא, מים בשפע, אדמה טובה (קצת סידית יותר מדי, אבל בסדר), והעיקר: לא מעובד כמעט. אחר־כך זרחה שמש והתנוצץ טל וקרוּ שם עוד כמה דברים עליזים בשמים ובארץ… היה נפלא. פתאום נתמלאתי עוז ועלה על דעתי לומר לך שבדיוק כך, כמו שחבל שעמק כזה מתבזבז ואיננו שלנו, כך גם את כל־כך נפלאה ויפה בעיני שזה פשוט מצער לחשוב שעובר יום ואינך גורמת אושר למישהו. זה הכל. מיהו המישהו הזה וַדאי תנחשי, ובהזדמנות זאת תוכלי לעקם אף או להרים אף. אני את שלי ביצעתי. ועתה הריני

הנתון לחסדיך

אהוּד המתכנה אוּדי.

המכתב היה ללא תאריך.

בתוך התיק מצאה עוד חיבור על דבר מבנה השכבות ברכסים הנמוכים של הרי חברון והשפעתם על משק המים בשפלת החוף. היו מירשמים מסומנים בעפרון אדום. במדוֹר “סודי”: תכנית להגנת כביש ירושלים בצירוף דוגמאות מהמלחמה על מעברי ההרים בתקופת הרומאים. בתוך תיק־עור קטן נמצאו מטבעות עתיקות־ירוֹקֶת ושחוּקות. ושוב מכתב:

“לעתים אני שוכח שלא קבלתי ממך עדיין כל תשובה רק משום כך שעדיין לא שלחתי לך את מכתבי. ואז אני שוקע בעצבות לא טובה. מתי כבר תתבגרי פתאום בבת־אחת ותביני תביני תביני… ואז כבר תעייני במכתבים רק בשביל ניתוח היסטוריוגראפי־גיאולוגי של קוי־הגובה־בנפשי… שחקי־שחקי, הרי לשם כך את צעירה ויש לך שיניים לבנות…”

היא הרימה את עיניה מעל תיק הניירות ושוב פגשה המבט הכבד על הכותל. לרגע הבליחה דמותו לעיניה כפי שאפשר היה לה לראותו אז, אולם שוב נשתכחה. נשאר משהו סתום ערטילאי שהוא יותר הרגשה המתחוללת בתוך עצמה מאשר זכרון דברים. ניסתה לזכור פרטים ולא יכלה להיזכר אימתי לא היה עצור עד להאטם.

היום פרץ לחדר בשאון. פרימוס שאן מאצל השכנים. שאונם של החיים. הבחינה שהאם קולפת תפוחי אדמה.

“בתיה,” קראה. ושמחה שלא נשמע קולה.

ישבה באפס־מעשה. עיניה הנעוצות בכותל הבחינו בסדק שבקיר. בית עתיק הוא. אף היא היתה בת למשפחת פועלים, אולם הם גרו בבית מהודר ובקומה עליונה. כאן נשתמרה בקנאות עקשנית הפשטוּת של הימים־ההם. הארון עמס את טובי הספרים שמשפחת פועלים משכלת עשויה לרכוש. מכונת־תפירה “מוסווית”, משל היא שולחן, עטופה במעשה־תחרים רחב יריעה, מעין רדיד־צואר של סבתא, עמדה בפינת החדר. שולחן גדול ויחידי עמד באמצע החדר, ממש במרכז. ליד אותו שולחן עצמו הסביר בודאי אבא לאמא, בערבי החורף הארוכים, מה שסחים בעתונים, מה אמת ומה שקר. הוא היה מותיקי ההגנה וידע תמיד דברים על־בוריים. בכיסא שממול ישב הנער והכין שיעורי־דרדקים שלו, ובה בשעה הסכית באוזן אחת ונתבגר יחד עם אבא ואמא. על ארגז הראדיו הכביר שעמד בצד ארון המשפחה, הונח פטפון, מוּנע־יד, ועליו תקליטים מעט, אל־נכון מספר סימפוניות קלאסיות. בקיר יצאה גידמתו של ברז שהוסתם. מן־הסתם היה פעם גם המטבח באותו החדר. המרפסת הסגורה היתה דביר הבדידות של חפצים עתיקים. כל הבית כולו עמד בודד ונמוך בתוך רחוב גבה־קומה ומהודר. הגן העבוֹת הסתיר את שפל קומתו מעין־רוֹאים. כל החצר כולה עשויה להיות משל לגאוַת דלים פורחת – גן, סוגר על עצמו ונושא את עצמו כחטיבת דממה סגורה בתוך עיר הומייה.

עד־מהרה חזרה האם כשהיא נושאת על מגש שני ספלים מהבילים וכמה פרוסות מטופחות חמאה. רגעים אחדים היתה דומיה. הנערה לגמה מן הספל, ומתוך הכרת אשמה ילדותית נצטערה שהאכילה גרמה לה רוָחה. כפי־הנראה הבחינה בזאת האשה הקשישה.

“אכלי, אמרה לה, אכלי.” דומה שחייכה.

“עדיין לא סיפרת לי אף פעם, תמר, היכן נפגשתם לראשונה?”

כף־ידה של הנערה רעדה קמעה. היא מיהרה להניח את הספל מידה. אחר הרימה את עיניה, כמתאמצת להיזכר, סחה בקול חרישי אך מאומץ:

“הוא היה מפקד הכיתה שלנו. פעם אחת לקח אותנו לסיור בהרים…”

“סלחי לי רגע אחד, איפה זה היה?”

“ב… חירבת סמדרייה, בהרי חברון…”

“טוב, תמשיכי.”

“הוא לקח אותנו לסיור בהרים. היה לו כשרון מיוחד להוליך אותנו תמיד בהרגשה שאנחנו נמצאים באחד המקומות המעניינים ביותר והחשובים ביותר בארץ. תמיד ידע לספר סיפורים מהתנ”ך והאגדה ומימי הצלבנים ומאגדות הערבים. הוא הוליך אותנו שם לאיזה עמק שגילה פעם. היינו עייפים מאוד אבל ממש מאושרים מרוב יופי. שכבנו שם רצוצים והרוגים לגמרי. פתאום הוא ניגש אלי ואמר לי, אם את רוצה לראות משהו עוד יותר יפה מזה אז בואי אתי. הלכתי אתו. הוא אמר שהוא שמח מאוד שאני הולכת אתו ולא משתטחת על הארץ כמו פגר, כמו כולם. עלינו על הרכס. זה היה משהו יוצא מן הכלל: ראינו את כל השפלה עד הים. הוא אמר: את רואה איזה יופי. אני עונש את החברה ולא מראה להם את זה, שילמדו לחפש ולא ישכבו תמיד על יד המַים כאילו שחטו אותם. אמרתי לו שלא לכולם זה איכפת גם אם לא רואים את זה. הוא אמר שאני צרת־עין, והרגשתי שהוא נוטה אלי חסד… ככה זה התחיל."

האם הקשיבה ועיניה זלגו דמעות. לרגעים מחתה אותן, וחייכה. היה לה קלסתר־פנים נבון, מושלם בבגרותו, כאילו מחויב־הקמיטה משום בשילות התבונה, אפילו: יפה, מתוך ההתאמה הגמורה של המבע אל תוי הפנים.

“את יודעת אמרה, הוא היה חכם. אינני מפריזה כמו אמא. אני מכירה אותו. אני יודעת שהיה מרחף בעולמות עליונים. לפעמים היה מדאיג אותי: בעל דמיון. תמיד נשתעמם בחברת בני גילו ואהב חברת אנשים מבוגרים עד לגיחוך. כשהיה קטן־קטן, ילדון, אמר פעם: לאלוהים ודאי נורא משעמם, מפני שהוא הכי־חכם. כשגדל לא רצה ללמוד מקצוע, הלך לו לפלמ”ח. איש צבא מקצועי ודאי שלא היה יוצא ממנו. כך חשבתי שהוא באמת מבולבל קצת, אבל כשראיתי כמה הוא אוהב את הארץ, אוהב ממש, עם כל מה שקשור בזה, גם ההיסטוריה והגיאוגראפיה, הבינותי עד כמה הוא שורשי, עד כמה הוא בן האדמה, בן פועלים, גם כשהוא מתעסק באסתטיקה ופילוסופיה."

פעמיים כבר סיפרה זאת ופעמיים המיכה את קולה במקום הזה מתוך חשש שמא אין בת שיחתה עשויה להבין אותה.

“כמה אהב לטייל.”

הנערה רצתה לאמור משהו.

“הוא אהב מאוד ללכת, אמרה. תמיד כשהיינו יחד היינו הולכים והולכים בלי סוף. הייתי מתעייפת מהר אבל חששתי לומר לו זאת, הוא לא היה מאמין שאפשר להיות עייפים. הוא חשב שיש מרץ או אין מרץ, ועייפות זו השתמטות. פחדתי להעליב אותו. הייתי הולכת והולכת עד שהיה מביט עלי, מחייך, ואומר: לכי כבר לישון ילדה, אני רואה שעייפת. הוא היה עדין כל כך.”

“הוא באמת עדין, לפעמים חששתי איך אדם עדין כזה יסתדר בחיים…”

“אבל הוא היה תקיף למדי.”

לפתע שבה הנערה ונחרדה. היא הבחינה בכך שהאם חזרה לדבר בלשון־הוֹוה. שוב תקפה אותה הרגשה של דכאון ואי־נוחות והרגשת אשמה מוזרה. רצתה שתהיה שתיקה מפויסת ומשלימה. הדיבור היה לה פתאום לזרא. חשה ליאוּת נוראה.

“אמרי לי, האם נשק לך?”

היא הרגישה במרוץ הדם שהוחש בעורקיה. סקרנותיה של האם עוררה בה חרדה.

“אל תתביישי, חייכה נלאוֹת, אין בכך כלום… אבל לא יותר מזה…”

את המשפט האחרון ביטאה בלי סימן־שאלה. דומה כאילו הביעה את חרטתה על התביעה האינטימית במופרז.

האֵם קמה ונשקה על מצחה בדחילו ורחימו. (כמה התענה בודאי נערה המסכן בצד נערה יפה זו). חשה לפתע צינת דמעות שגלשו מעל לחי האם. בבהילות משונה תפסה פתאום את יד האם והחלה מנשקת אותה. עתה ידעה שאין לשוב אחור. היא הבחינה במבט האם העוטף ברחמים את גופה הנאה ונח מתוך ליטוף על יצורה גוָה האמיצים. הכירה בכך שהיא יפה עד־מאוד והצטערה. – גוף נהדר זה לא לבני יהיה ואין בו ממנו אלא התשוקות שעפו־פרחו להן יחד עם הנשמה.

חרדה תפסה בה. היא ידעה שהאשה הנאורה לא תאמר לה היי לי לבת, אולם הרגישה שהיא מתבקשת להציע זאת; וככל שהיא מניחה לרגש זה להתבצר בלב האם (בלי להבין את המשמעות של הדבר) שוב אין לה מפלט. היא הלכה וטוותה סביב עצמה רשת של כבלים בלתי־נראים שישללו ממנה אחר־כך את חירות האכזריות של החיים כלפי המתים. היא לא היתה מסוגלת לאמור את הדיבור הזה. משחק הרתיעה מתח את עצביה עד־כאב. שמורות עיניה בערו. ניסתה לסלק את אישיותה מבין שתיהן ולהניח רק אותו, ולשׂיח רק בו, ובמה שהיה בו, בתוך עצמו, ולא בזיקת הגומלין שביניהם; אולם האם, דוקא האם, שבה ודבקה בחיים, שהוא היה ואיננו והיא קיימת קיימת קיימת, ואותה אפשר לראות, ובאזניה אפשר להתלונן, ולנגד עיניה אפשר להיות חזקים או לא חזקים, ואין חלל, ואוֹתה אפשר לתפוס, לתפוס ממש ביד, מתוך עוית של כאב או מתוך רחמים מעונגים עד כלות החושים; שהיא מזכרת החפץ היחידה שיכולה להיות בגדר אודי, או הוא־עצמו־בשר מבשרו, או משהו מעודן מזה – משאת נפש – שנגזל לחיים והוא חי, נע, נתון לתמורות. יתר על כן: סובל, ראוי לרחמים.

“אהבת אותו מאוד?”

הנערה שמטה את ראשה. היא נטלה על עצמה לאמור הן ולא עלה בידה. דומה שהגיעה לאפיסת הכוחות. עלה על דעתה שאם אמנם יש בזה צד של חיוב שתהיה היא עצמה ראויה לרחמים, ובכך תסיח את דעתה של האם מאֶבלָה, ואם אמנם עשויה היתה להעמיד פנים לשם כך, שוב אין כל צורך בזאת, הואיל והיא כבר באמת ראויה לרחמים. חוששת היתה שמא לא תבליג.

אחר הצהריים ישבה וקראה באזני האם את חיבוריו הצבאיים; אפילו פתק של אפסנאות פיענחה לה. לפנות ערב הגיע מברק שהאב עומד להגיע בבוקר.

הלילה עבר עליה בסיוט. האם החלה לפזם לעצמה בריטון את המנון הפלמ"ח. היא העלתה אור. הפיזום נפסק. גמרה בדעתה לא לכבות את האור. החשיכה עשויה היתה לקטול את עצביה. הרגישה שהיא מחייכת ללא כל טעם ונגרפת ברגשותיה ללא ריסון. חשה שהיא תשושה מכדי לקום ולעמוד על רגליה. כבשה את ראשה בכר ורעדה. לבה הלם בכבדות ומצחה ביצבץ זיעה קרה. נתכרבלה בשמיכה מעל לראשה.

הבוקר פגשה בבהירות מסנוורת. האם עבדה במטבח מתוך חריצות מורגלת הנדמית כהעמדת פנים לאחר פיזום ליל אמש. היא הוסיפה לרעוד. גופה להט ורקותיה הלמו. אחר כך קמה ושתיהן אכלו פת שחרית בדומיה. כשסיימה אמרה לה: נוחי בתי. דיבור זה אמוּר היה בפסקנות. בצהריים הופיע האב. עייפה היתה משתוכל לקום לקראתו.

לראשונה שמעה את קולו בדלת, עמוק, ורועד קמעה; מזומר – נוסח רוסי. משמעות המלים שאמר לא הבחינה. אחר כך נמשך דין־ודברים קצר במטבח. משום־מה חשה רוָחה כאילו יצאה מן הבדידות. אחר כך שמעה: “היא החברה של אודי, כן.”

ומיד לאחר־כך נמלא החדר מהוָייתו של גבר בשנות החמשים, אפור־שער, בהיר־עין, מבטו ישר ותקיף. חרדה סתומה תפסה אותה. אדם שאין להוליכו שולל.

הוא ליבבה במבט אבהי ושוב נתנגן קולו בחדר:

“את חברתו של אודי?” שאל, כמסרב להאמין מחמת הפתיעה שגרם לו יוֹפיה. היא לא ענתה. מחוסרת כל כוח־התנגדות ורפופת־עצבים נכנעה מיד בפני מבטו הישרני, ובמלוא התוקף של אהבת־נעורים תמה גמרה אומר להיות ישרה. רק לעת ערב נשארו לבדם.

הוא שאַל: “מתי נודע לך?…”

“חברים שנכנסו אל האֵם הודיעו לי ואמרו שאני צריכה לבוא…”

“קיבלת ממנו מכתבים בימים האחרונים?”

הוא אמרה לו את הכל: “זה היה המכתב הראשון. אף לא היינו קרובים. אף פעם לא חשבתי שהוא אוהב אותי.”

“ובכן, כל מה שסיפרת לבתיה, בדית מלבך?”

שהתה בתשובתה:

“חשבתי שאני… חייבת לעשות זאת. לעזור לאמוֹ… היא היתה בטוחה ש… אבל לא עצרתי כוח ולא יכולתי לשקר עוד…”

הוא הרהר, איזה תפקיד נורא נטלה נערה זו על עצמה ולכמה כוח היתה זקוקה לשם כך. לרגע עלתה על דעתו מחשבה אכזרית שנערה זו, האבידה איננה קרובה ללבה כשם שקרובה ללבה החוָיה שבדבר, הואיל ולעולם לא יעלה בידה לפתח את כל סגולות העורמה של נשיותה ויתרון־דמיונה כפי שעשתה בארבעת הימים הללו. לאחר שהתבונן בעיניה, סילק את ההרהור הגס.

הוא קם ממקומו ונטל את הנערה בזרועותיו.

“בתי, בתי…” לחש.

לפתע כבד הגוף בזרועותיו. ראה שנתעלפה. ראשה נטה לאחור ושערה גלש על זרועו. עתה היתה יפה־להפליא ובלתי־נתפסת־להחריד.


המלצות קוראים
תגיות