רקע
אביגדור המאירי
מכתב מאת אחד החלוצים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

לא אמסור לכם את תכנו של מכתב־רעל זה. ידוע הוא לכם למדי. קולע הוא חצים שנונים ומרים כלפי – – כלפי מי, אם לא כלפי הבורגנים שלנו?

לא השיבותי לו תשובה. לא השיבותי לו, משום שחושש אני שלא מכתבו הפרטי הוא, אלא של הרבה מכם, – הלואי שאטעה – של הרוח השורר בין החלוצים בכלל. ולפיכך אבא בתשובתי אליכם.

ידעתי גם ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. ידעתי את כל אותן הצרות הנוראות, את כל התלאות הגדולות, שכל אחד מכם עבר דרך מדורתן עד שבא הנה ושעובר בה עכשו, בשעה שמזיע דם כל היום על עבודת־הפרך שלו. ויודע אני את כל הסבלות החומריים והמוסריים, שכל אחד מכם סובל לא רק מידי הטבע, לא מידי האבנים הקשות והכבדות, לא מידי העפר האוכל את ריאתכם ולא מידי הקדחות השונות העושות שַמות בדמכם ושריריכם הרעננים, המזמרים לנו את שירת העבודה הכי־קדושה בעולם. אלא מה שאתם סובלים מידי אחינו בעצמם, מידי המתעללים בכם בשלשים גרוש מצרי ליום ואפילו מידי ההסתדריות, כביכול, העוסקות בפוליטיקה ארורה ומעלימות עין מן הגונבים את לחמכם מפיכם, משלחנכם העלוב ואינן רואות את אשר לפניהן. ידעתי את כל אלה. ידעתי, משום שאבן מקיר תזעק את כל אלה. כן: ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. אלא שיודע אני גם את השקר שבו, את השקר המוסכם עכשו בכל העולם, העלול לא להיטיב את מצבנו העלוב, אלא להשחית את כל חלקה טובה בכם, בנו, בכל בית ישראל.

ושקר מוסכם זה הוא – השּנאה לבעל הממון.

שנאה זו, הכוללת את כל מי שיש לו פת בסלו, מרוסיה האומללה באה לנו, ולא רק מרוסיה של־עכשו, החוגגת כעת את חג־השטן שלה ושבשגעונה טשטשה כבר כל מין אידיאולוגיה סוציאלית וכל מין רגשׁ של יושר – אלא מרוסיה שמכבר, שמשעת שלום. התורה הסוציאלית, שיצאה ממעין של יושר כלפי מיליוני העובדים בזיעת אפם ושהשיגה כבר מדרגה ידועה של כח פסיחולוגי אפילו בנפשם של הטריסטים האמריקאים, תורה זו כשעברה לרוסיה התחילה דוקא בשנאה. “אני שונא את הבורגנים!” – מימרה זו רוסית־טפוסית היא. בשום מקום בעולם לא שמענוה, אפילו בין הסוציאליסטים הקיצוניים והמרים ביותר. יודע הוא הסוציאליסטן שלא לשנא צריכים את בעל־הממון, אלא ללמד אותו יושר וכבוד להעבודה, שהוא נהנה ממנה שלא כדין, אם הוא יושב בטל. ומה שאני חפץ בזה להטעים הוא – הטעות הגדולה השוררת בתוך עובדי־העולם בנוגע להממון ובעלי הממון. חפץ אני להטעים לכם, שאין מעמד או קלַס של נבלים וחומסים, אין גזע של רוצחים, אבל יש נבלים סתם ורוצחים סתם! זהו דבר התלוי בטבעו של הלה: ישנם בריות, שההון עושה אותם לנבלים ומאת הפונטים הראשונים מעבירה אותם על דעתם, על ישרם ועל קונם. ובשעה שמדבר אני עם סוציאליסטן של־שנאה, המתמרמר בשנאתו על הבורגנים, חפץ הייתי, שיתן לי ערבון על מחר, שבאם יבא הוא בעצמו לידי סכום הגון – לא יהיה הוא בעצמו לבורגני ארור! צדק חברנו החלוץ בנפשו הסובלת מבעל בית־החרשת, המתעלל בו ומאיים עליו ב“השלכה החוצה” – אלא שחשוד הוא אצלי במקצת. חושש אנכי, שבעיקר לא נופל הוא מן הבורגנים בעצמם! כן, כן: לא נופל מהם. ראינו כבר דברים כאלה למדי. ראינום ברוסיה ובהונגריה. ראינו “קדושים” של אתמול, שהיו לנבלים של היום. ראינו פרולטרים, עובדים טהורים, שׁבן־לילה היו לבורגנים ארורים, אשר כל העולם היה להם לצלי מטוגן על שלחנותם, ושבשם הצדק הסוציאלי הנצחי שחטו משׁפחה שלמה על טבעת־זהב אחת, שמצאה חן בעיני המֵיטרֵסה שלהם! – ואתם, שנמלטתם מהם ומהמונם, אתם שבאותה טומאת־דם ארורה חלמתם על אדמה טהורה, על פת לחם נקיה ועל ספר עברי כשר – אתם הזהרו בשנאת שקר זו, שמרי נפש כאלה מתימרים בה ומעלים אותה לאידיאל. ואמרו לו לחבר זה, שלא השנאה לבורגנים הביאה אתכם הנה – אלא האהבה לעבודה ולעם הטובע בדם ובאידיאלי־שוא ושקר; שלא משטמת עולם משמשת יסוד לעבודתנו ולעתידנו ולחלומותינו, ההולכים ומתקימים יום־יום, לא ה־“ניע־נאויזשוּ בורזשֻיֶב” – אלא ה“ואהבת לרעך כמוך”. אמרו לו, שלא בּהִדַמותו לשנואי נפשו יביא לו לעצמו ולכל בית ישראל תועלת – אלא בעלותו עליהם. ובארו לו, שבעל חרשת כזה, המשתמש בחלוצי־קדשנו לנמלי־השטרות שלוֹ, שבריה כזו – מכה צורבת היא על גופנו החולה. מכה, שבקרוב ננתח אותה, נפתח אותה ונסחוט מתוכה את המוגלא המעלה צחנה והמסריח את אוירנו. ובארו לו, שכל עצמו של אותו הקרבן, שהחלוץ מביא עתה על מזבח מולדתו, הוא לא הרעב, לא העבודה הקשׁה עצמה – אלא דוקא העבודה בקרבתו ותחת עוּלו של בעל־חרשת כזה. זהו הקרבן האמתי, ידידי. יודע אני מה קשה ומר קרבן שכזה – אך הלא זהו החלוץ והפועל העברי, היודע להביא קרבן זה ולעבוד בסביבה כזו! – ועד שמצבנו המטושׁטש יתבַּהֵר קצת, עד שמנהיגינו הטבועים באלפי מיני פוליטיקות תּפֵלות יוציאו את ראשם מן הבצה, עד שסוף סוף יפנו את פניהם כלפיכם, כלפי קרבנכם זה – עד אז אין לנו אלא תקוה אחת בחיינו – ותקוה זו החלוץ הנהו. כן, החלוץ והפועל, שנתקימה בו נבואת ישעיהו: “לעבדים ולשפחות”. כן: לעבדים ולשפחות, ידידי, לאותו מין עבדים ושפחות, “שראו על הים מה שלא ראו נביאים” – אותם העבדים והשפחות היחידים, היקרים והקדושים לנו לא רק בקרבנותיהם הקשים, אלא בדבר הקדוש לנו מכל: בנפשם הבהירה והנבואית המרגישה – ורק היא מרגישה – רגש ברור את התקופה שבה אנחנו חיים כעת. רק מח מזיע מעבודת הפרך, רק נפש מתיפחת מגסות־הרוח של בעלים נוגשים מרגשת בנבואותינו המתקימות, רק עינים לחות של “שפחותינו” הטהורות רואות את עתידנו, ההולך ובא בנצחון. ולא מח מטומטם בצלצול הפרוטות ולא עינים שאין להן אלא צבע אחד בעולמן: צבע השטרות. די לשבת ביניכם, ידידי, שׁעה קלה בערב, בין־השׁמשׁות, אחרי ארוחת־הערב הצנומה שלכם ולשיר עמכם ביחד את שירותיכם העבריות הקלות – כדי להרגיש רגעי נצחים בתוך זוהמה גדולה זו, בתוך שגעון הביזנות, הממיתות את בעליהן. ימי חיינו הם שבעים שנה ואם בצרות – המשים, ובמשך ימים קצרים הללו אין להן לבריות עלובות אלו, אלא אידיאל אחד: חתיכת בשר יפה וכיס מצלצל. אמרו לו לחברכם זה, שאם עולה הוא על אלה – לא עבדם הוא, אלא מלכם. כן: כל חלוץ וחלוץ – מלך־העתיד הוא, וכל חלוצה – מלכה כבודה, מלכתנו היהירה והמנצחת, שבה אנחנו עולים על כל העמים שבעולם. הם – או סופם שירגישו בקרוב בטעותם האמללה ויבינו את הנעשה בקרבנו כעת – או שיִּבָעֲרו מקרב קהלנו – ואתם על משמרתכם תעמודו, על משמרת העתיד שׁלנו, העתיד לקיים בכם לא רק נבואת העבדים והשפחות, אלא גם שאר הנבואות, שעתידות להיות לרועץ לעובדי עבודת הגרוש שלנו! – –

ולא רחוקים הם דברי אדני –

עבד אדני


המלצות קוראים
תגיות