עַמִי מְאַשְׁרֶיךָ מַתְעִים

וְדֶרֶך אוֹרְחוֹתֶיךָ בִּלֵעוּ!

יְהוָֹה בְמִשְׁפָּט יָבא

עִם זִקְנֵי עַמוֹ וְשָׂרָיו!

מַה לְךָ פּה וּמִי לְךָ פּה

כִּי חָצַבְתָ לְךָ פּה קָבֶר? –

– בֶּן־אָמוֹץ –

הוד מעלתך!

מתוך חדר צר וצנוע, מעל שלחן רעוע ודל ומלב יהודי שותת דם חי – אני מרהיב עוז בנפשי לגשת אליך, לעמוד לפניך פנים אל פנים וכאשר ידבר איש אל רעהו להגיד לך הפעם את אשר עם לבבי ועם לבב כל אחינו בני ישראל, המתהלכים קודרים בעינים תועות ואינם יודעים את אשר לפניהם ברגעים נוראים הללו.

הרבה־הרבה פקפקתי ונמלכתי בנפשי עד אשר החלטתי לדבר. סופר עברי אנכי, בעל חלומות מעודי, הטוה חלום עמו העתיק והטהור ואין לי דבר שאני מתירא ממנו, כמו מן – היקיצה. חולם אני את חלום־עמי התמים, החל מלשונות אור־כשדים המלחכות את גופו של אבינו הזקן החי באלהיו־האחד, ונמשך דרך אלפי מדורות גיהנום עד חזיונו הטהור של אבי־חוזינו בן־אמוץ: – עד האשר הנצחי. והרבה־הרבה ידים אכזריות דפקו על פתחי לבי להעירני מחלומי זה. הרבה־הרבה זועות נוראות החרידוני, טלטלוני טלטלת־רצח, לנתק את חוט האגדה הממתיקה לי את חיי הזָיָתי ולהציגני כלי ריק – ואני עצמתי את עיני, נשַמתי נשימה עמוקה ואטמתי את כל חושי מלהרגיש בחיים הרועשים מסביבי, מלהרגיש במלחמות־רצח, בפכחון חית־האדם הממותֶתֶת ומתה ברציחותיה, מלהרגיש בכל דבר העלול להקציני לרגע. כן, חלמתי בעוז, בתמימות, בעקשנות, בעל־כרחי, בכל כחי ופנטסִיָתי – עד שנעשה לי נס. עד שעלתה בידי להאציל מקדושת־חלומי על אחרים, על גוי ועל אדם יחד, על גוי אדיר ונאור, על גאוניותו של עם־העמים – הוא עם האנגלי, שבא בחסד עליון לממש את חלומי–לחיים, לחיי עד.

ככה הלכה שלשלת נבואותי שׁחלמתי אותן גלוי־עינים – הלוך וחזוק, הלוך ויפה, הלוך והתקיים.

וחוליה אחת משלשלת זהב זו – היית אתה, הוד מעלתך, אתה הנציב היהודי הראשון אחרי אלפים שנות תקוה.

כן, הוד מעלתך, אתה היית לי למרגלית יקרה בכתר חלומותי, לנבואה עליזה ויפה

• לגֻלַת־הכֹּתָרֶת.

והאיך רּאיתיך בחלומי? – לא, אי־אפשר למסור זאת בלשון בני אדם. כי איך אפשר למסור במלים חלום של ילדות רעננה, הטויה בפסוקי הנביאים המזהירים כזהר הרקיע? הנציב היהודי – – היושב על כסא דוד – – כל תפלה שיצאה מקרב לבי הילדותי, כל פסוק הנוגע בציון וירושלים – השליבה אותך לתוך מוחי, לתוך רמ“ח אברי ושס”ה גידי ועיני העצומות ראו אותך יושב על כסא הצדק והשלום הנצחי וידך מורה את הדרך המובילה בית־אל, המובילה לחיי נצחים ולשלום עולם. ובשעה שנעשיתי בר־מצוה וזכיתי לעלות לתורה ולהפטיר הפטרה, ובשעה שהגעתי אל הפסוק “על כסאו לא ישב זר” – פתאם הופעת אתה לפני עיני החולמות ואני הרגשתי את רגלי כורעות לפניך, לפני הוד מעלת פלא־יועץ אבי־עד, שר־שלום – –

ככה ראיתיך בחלומי נציבנו הנאור. וככה המשכתי את חלומי העתיק הטוה צעיף ברכה ושּׁלום לכל יושבי תבל ולעמי העיף והמטולטל, המתיפח ועורג לא לממשלה, לא לשלל ארצות וקצוי־ים רחוקים ולא לשבט – כי אם לשּׁלום, לשלום, לשלום

* * *

ופתאום – בתוך שירתי זאת החשאית, הילדותית והחולמת – בתוך חלומי זה המתוק והנה איזו יד דופקת לי על מחי, מטלטלת אותי בציצית ראשי ובאזני צורחת מלה נוראה, מנסרת ומחללת – –

– פוגרום!

לא, אינני מאמין. אי אפשר. פוגרום? שם? בארץ כל הארצות? בחלום כל חלומותי? לא, אי אפשר. פוגרום בממשלת הנציב היהודי? בממשלת אבי־עד שר השלום? חלום רע הוא. סיוּטים של לב חולה הם. אי אפשר. אי אפשי בכך! אי אפשי! – ואני מפרפר בחלומי, עוצם את עיני, אוטם את אזני, מדהים את חמשת חושי: הלאה, הלאה – לא – אי אפשּׁי! – והיד דופקת הלאה, והמלה רועשת וצורמת את אזני: – פוגרום! – פוגרום! – רצח! – דם! – ובינתים – בינתים אני מתעקש ואיני פוקח את עיני, אני מוסיף לחלום, ואני רואה אותך, את הוד מעלתך, בעיני ילדותי אני רואה אותך, בעיני ילד בר מצוה העולה לתורה – מפטיר הפטרה – מברך את הברכה – ופוסק לך את פסוקך, את פסוקי המתוק, המזהיר והמחיה:

– “ועל כסאו לא ישב זר” – – –

ועטוף אתה טלית של תכלת ואומר בהטעמה נעימה, בשירה יהודית עתיקה:

– “ועל כסאו לא ישב זר” – – –

וסביבך – סביבך כל בית ישראל עונה אמן מתוקה, מקרב לב. וסביבך – ראשי עמנו, ראשי גלותנו וגאולתנו, הרבנים עומדים לפניך בכפיפת קומה ועונים אחריך, אחרי שר־השׁלום אמן – –

הרבנים? – כן, הרבנים. אני מתירא מהם. כן, מתירא אני את הרבנים קצת. מתירא אני את טליותיהם המצויצות, את אנחותיהם הכבדות ואת העויותיהם האפלות. מתירא אני מהם, משום שהם־הם שחללו זה לא פעם את חלומי הקדוש, הם־הם שעמדו ביני ובין אל אלהי ישראל ועשו ביננו מחיצה, ביני ובין ארצי הרחוקה־הקרובה, ובפסוקי ילדותי ובדברי נביאי הטהורים הכריזו חרם על גאולתי ועל כל חלומותי ההולכים ומתקימים – – מתירא אני מהם – אלא שאמרתי: טוב. גם זה נס ויהי לפלא. אות לגאולה הוא גם זה. הן פלא־יועץ הוא המקסים אותם ומכריעם לענות אמן. שר שלום הוא, הנציב היהודי הוא. רק הוא יכל לעשות שׁלום כזה. כן הוא יכל להחזיר אפילו רבנים למוטב. –

ותמונת קסם זאת שהלכה הלוך ויפה, הלוך והקסם אותי אחזה אותי בעורקי המעונים ממצוקי־גלות והביאה אותי הנה – ארצה ישראל: הביתה.

הנציב היהודי הראשון אחרי אלפים שנות פזור והפקרות, הנציב היהודי יושב על כסא דוד – ואני מתגולל ברפש עמים אחרים, באשפות־רחמנות שּׁל בוֹזַי ומרחמַי רחמי־כלב? –

וכחולם בהקיץ עשיתי את דרכי – הביתה – – –

כחולם בהקיץ, בשירה עליזה, בתפלה על שפתי, בגאון ילדותי ובהכנעה קדושה באתי לקדם פני מושלי – –

– – ושאגה גדולה ומרה הסתערה באזני ועל פני החולמים טפחה מַטלית של דם־קרושׁ ונודף ריח־מות – רגלי התמוטטו, בלבי עבר קור נורא ובמטמוּטֵי איש־שׁכור אני עומד עכשיו ורואה אותך יושב על כסאך, השטוף גַלֵי דם־חי, ותחת לקום ממרום שבתך ולהרים זרעך המגינה על עמך הנתון בצרה, במקום לפרוש כנפי מלאך מושיע על טהרת הארץ הקדושה, שלכלכוה בדם עמך, בדם אחיך הבאים לנוח תחת צלך הטוב – אתה יושב בשפתים הדוקות ושותק – –

ידך לא תרום, עינך בל תרוב זיקי־אש ופיך לא יצוה – –

ואני עומד ומביט בך בעינים תועות ולחות מדמעת כעס וצער ושואל:

– מי אתה?

מי אתה האיש, היושב ומביט בעינים מתות על חרפת עמך השׂדוד ושותק? מי אתה האיש, היושב על הר הזיתים ובלב־נחושה אכזרי אינך מרגיש את הזועה המזעזעת את כל תקוותינו היקרות והקדושׁות כל כך? – מי אתה? אמור. השמע נא מלה אחת ונדעך! מי אתה היושב על כסא דוד ותחת ידך המושלת מסתוללים בנו פוחזי בצע־כסף להתנפל עלינו ובסכינים לנקוב את ריאתנו, שאמרה לנשום נשימת מנוחה תחת צל כנפיך? ומי אתה העולה לתורה ומברך ברכת חיי־עולם בטלית שׁכלה־תכלת ואחר־כך חותם את שמו בכתב־שטנה, במגלת־זוהמה המצדיקה את דין רוצחינו ועושה אותנו לרוצחים, לשופכי דם נקי? – מי אתה היהודי, בן־הברית, הרואה איך שוכרים עלינו מרצחים לשחוט את בנינו ואת בנותינו, איך נוגשי עם־ערב ושריו פורעי מוסר, הלומי־יין ושוכבי משכב־זכר מתעללים בנו ומאשימים את חלוצותינו בנות עם ישראל הטהורות בשחצנות ובאי־צניעות – ואתה מודה להם על אלה ושולח את מסכת־קלון זאת לעם האנגלי הנאור, שבא לעזרתנו ולגאולתנו? – מי אתה, אמור נא מי אתה? –

פוליטיקה? – נמוס? – קרבנות? כן־כן: יודעים אנחנו, שדבר מוזר ישׁ בעולם ופוליטיקה שמו. יודעים אנחנו, שׁלא כלנו זוכים להיות ליודעי חן זה ושכל גאולה תובעת קרבנות. קרבנות? – אנא, תן פקודה – וכלנו נלך למות בעד ארצנו ובעד ערי אלהינו. תן פקודה ונביא לך קרבנות, שלא זכה להם כל עם בעולם. תן פקודה לעמוד על משמרת העתיד שלנו – וכנציב ברזל נעמוד כלנו לחומה בינך ובין האויב לרוצץ את כל גלגלת המעזה לקרב אליך! – הרם את קולך האדיר – וכלנו נעזוב את חיינו, את נעורינו, את כל אשר לנו ובתרועת ששון נפול על שדה הקרב בעד חלומנו, בעד תקותנו, בעד קדשׁינו: בעד השּׁלום הנצחי!

תן קולך – ונדע מי אתה?

תקותנו היית במשך אלפי שנה, סמלנו, ובכל ימות חלומנו הארוך והיפה – קדושּׁנו היקר – ופתאום נהפכת לנו למפלצת מביטה בעינים קרות – ושותקת.

הנציב היהודי הראשון! מי אתה כי תעמד על דם עמך המתבוסס בכאבו?

מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך ולנו פה קבר?! – –