הייתי רוצה, שתרגישו לרגע חלק מששים ממה שאני מרגיש כל פעם שאני מעלה על דעתי את תנועת הפאשיזם ואת שיאו, שהוא מתגאה בו ומעלהו על דגלו: את המלחמה.

הייתי רוצה להצליח הפעם ולהכניס בכם מקצת מן הזועה האנושית, המלווה אותי בדרך חיי כמו פאנטום איום, ומטמאה לי את כל הוויתי כל עוד אחיה פה עלי אדמות. שתרגישו, שתדעו: מהו בעצם אותו המושג, שאתם משתמשים בו בויכוחים ובשיחות עיוניות, ושאתם מתנגדים לו, אך מבלי שיש לכם כל מושג ממהותו האמיתית. – יען כי מה אתם יודעים, ומאין לכם לדעת, מה זאת מלחמה, אתם הצעירים, שהתחלתם לחיות אחרי המלחמה, ואתם הבאים בימים, שלא השתתפתם בה? –

ומשום כך אין אתם יכולים אפילו לתאר לפניכם, לא רק את המלחמה שעברה, אלא אפילו את המלחמה הבאה, שאתם קוראים עליה ועל תעניותיה, בעתונות, כל הזמן. ­– אתם חושבים, למשל, שכל זוועתה של המלחמה היא במות: באותם הרגעים, שבא הכדור ונוקב את המוח, או את הלב, והאדם משתטח ומת. – לא, חביבי. זה לא הכל. אף כי אין אמן כזה בעולם, שיש בכוחו לתאר חלק מני אלף גם מאותו הדבר הידוע לכם בשם פחד-מות. – אך לפני הזוועה הזאת, שאדם מחכה לה בכל רגע, מלא חיים וכוח עלומים, ואהבה ותכניות עבודה – לפני הזוועה הזאת ישנה זוועה קודמת: שלטון האדם! – שלטון הקצינים המכריחים את משרתיהם ואת הנמוכים מהם במעלה לשתות מכלי-הרקיקה שלהם ולהקיא ושוב לשתות. – מה אתם יודעים, מה טעמה של התעללות אדם באדם? של אותו התענוג הפראי, שאותה המפלצת בדמות קצין מתענגת בו על קרבנו החלש ממנו באותה שעה שבחזית ובמשטר המלחמה?! – מה אתם יודעים, מי זה קצינו של הוד מלכותו, המחפיר בהשתוללותו כל מין חיה טורפת שבעולם, והמפיר אפילו אחד מחוקי הטבע: את חוק הג’ונגלי. – חוק הג’ונגלי מלמד אותנו, שבשעה שקלקלה טבעית באה על היער – רעמים וברקים או אש שרפה – בשעה כזו אין החיות יודעות שנאה וכולן מתכווצות ומסתתרות יחד, הארי עם, הדישון והנמר עם הזברה ואינן נוגעת זו בזו. – והאדם – האדם – דווקא בשעת זוועה משותפת, בשעה שאלפי מיתות צפויות לך בכל רגע, אלפי כדורי מות – אלפי צפרני שטן – כמו שהחייל מכנה אותם – מצפצפים באזני כולנו, דווקא בשעה כזו מתעורר במפלצת האדם החשק לשלוט עליך, להתעלל בך, ומחפש הוא בשכלו האנושי כל מיני תחבולות לענות אותך ולצחוק על משבתך ועל עינוייך הנוראים! – זוועה זאת, שאין לדעת מה בה יותר ממה: הכאב, או הבושה – ורק דבר אחד אתה מרגיש בכל מהותך: את הגועל, גועל נפש עד כדי הקאה – זוועה זו הוא-היא המצמיתה בך כל קורטוב של אמונה, ששמה “מולדת”, ושישנה “צרת מולדת”, ושצריך להגן על “בני עמך” ו“מולדתך”. – טרם שאתה מקבל את רסיס הפצצה אל תוך גופך, טרם שאתה מוציא את נשמתך הצעירה – מת מישהו אחר: הפטריוטיזם, המולדת ואתה יחד הגבורה וכל אותם הדברים, שאתה מרמה את עצמך כל הזמן ביפיים, ושאתה חושב לרגעים, שכדאי אפילו למות בעד משהו או מישהו במלחמה כזאת! – שקר! שקר! שקר! – אין פה לא גבורה, לא יופי, לא התלהבות ולא חשק לסבול ולמות. יען כי: מביט אתה בקצינך – וקיבתך עולה לך אל תוך גרונך, ואתה פורש להקיא ולבכות. –

באחת השיחות שביני ובין חברי, יוצרי הפאשיזמוס העברי פה בארץ, שאלתי פעם את המנהיג, אם הרגיש פעם בחייו את האחריות הכפולה שבמלחמה. את אחריותו לגבי עצמו, לגבי חייו הוא, כלומר: לגבי אותם האהובים והאוהבים התלויים בו, אשתו, בניו, אחיו, אמו וידידיו החרדים לחייו – ואת האחריות לגבי אחרים, לגבי אותם האנשים הפשוטים והישרים העומדים בכל רגע למות מיתה משונה תחת פקודתו? – אני ידעתי, שהוא לא הרגיש זאת בחייו. ידעתי שמעולם לא עמד פנים אל פנים עם המות האיום ולא טעם טעם מיתה משונה מעולם. ידעתי: די היה לי לקרוא את ספרו על הלגיון העברי, כדי להרגיש, שמעולם לא היה בחזית. – הוי, אנו, שהיינו פעם חתני-המות – אותנו קשה לרמות בענין זה! די לנו לשמוע מפי מישהו משפט קצר על המלחמה – בשביל להכיר בו, שזה אצלו ענין תיאורטי בלבד. – כשהייתי בחזית באה שמועה, שהמשורר הגרמני ריכרד דוהמל התנדב לחזית. אמרתי: נראה. השיר הראשון שיכתוב בחזית יגיד לנו, איפה הוא נמצא – וכך היה. בא השיר הראשון – ותיכף ראינו, שהפטריוט הנלהב נמצא במרחק הגון מן החזית ומן המות, שאדם זה לא זכה עדיין לראות את אחד מחבריו נופל פתאום תוך כדי שיחה חוור ואלם, בעינים עששות, מבלי לקום יותר ומבלי לחייך יותר ומבלי לענות לו על קריאתו את שמו החביב עליו כל כך. – –

את אלה הייתי רוצה להכניס בכם יחד עם הזוועה הקדחתנית ולהרעיל אתכם ברעל החיים היפים, שתקיאו כל מין סיסמא יפה וכל מין שיר על המלחמה ועל הגבורה ועל כל אותם הדברים, המכינים אתכם מחדש למאכל תותחים קדוש! –

יען כי עליכם לדעת, שהפשיזם אינו בא כשודד בצהרים, המתנפל עליכם פתאום ובגסות של רוצח שכור. לא, חביבי! הפאשיזם הוא דיפלומט עדין, המתגנב אל תוך נפשכם ודעתכם ודמכם כריח טוב ומשכר – ובאלפי דרכים שונות, שאין אתם מרגישים בהן כלל. יש לו לפאשיזם הכשרון המיוחד להשתמש דווקא בחלקה הטוב והיפה של נפשכם הצעירה ולפרוט על נימי הרומנטיקה העדינה ולארוג סביב נפשכם את קורי העכביש שלו המחניקים לאט-לאט והמשתקים את הגיונכם הבריא בבטחון גמור. – ולא עוד, אלא משתמש הוא דווקא בקדשי-הקדשים של נפש האדם, באותו הקודש ששמו אידיאל – דווקא בשמו הוא בא ומפתה אתכם: פעם בא הוא בצורת “אהבת המולדת”, פעם בצורת “גבורה נעלה ונשגבה”, פעם בצורת “עבודה עברית במאה אחוזים”, ואפילו בצורת “דת קדושה וטהורה כזוהר הרקיע”! – הנה, גם אני נפתיתי בדרך כזו בבואי אל הארץ! אמרתי: פה התנאים הם אחרים, פה עלינו לבנות את המדינה העברית, שצריכה להיות מופת לכל יתר הארצות, וודאי תהוה מופת לכל הארצות – והתחלתי לוותר לזמן מה על האידיאלים האנושיים שלי, לוותר עליהם לרגע היסטורי בגלל אידיאל המולדת העברית היפה ובגלל אידיאל האידיאלים, חלום כל חלומות: התרבות העברית – ורק כעבור רבע מחיי נודע לי לאט-לאט בשביל מי ובשביל מה אני מוותר על כל מה שטיפחתי והגיתי בנפשי כל הזמן כקדושה: בגלל הפאשיזם העברי החדש, המחקה חיקוי קופי את כל הטומאה האירופית בכלליה ובפרטי פרטיה! – יען כי, היודעים אתם, מה השגנו בשטח זה, לפני המלחמה העולמית? היודעים אתם, שלפני המלחמה השגנו בכל זאת, אפילו במשטר זה המטומטם, שאדם אינטליגנטי לא היה יושב על שולחן אחד בבית-הקפה עם אופיציר?! כן-כן! – אתם אינכם יודעים זאת. – וכאשר כתבתי את זאת בספרי “השגעון הגדול” – היו מי שצחקו ואמרו: חידוד ספרותי! – אני כתבתי שם: “מי זה יושב עם אופיציר? – או זונה או גרוע ממנה: אופיציר שני!” – ואתם אינכם יודעים, שזה היה אחד ההישגים היפים שלנו לפני המלחמה. – ואיזה אדם אינטליגנטי היה מדבר בלי כבוד על המארכסיזם לפני המלחמה? קשה לכם לתאר זאת כעת, אך אמת ידועה היא, שלא היה איש, שלא התיחס בכבוד לאידיאל האנושי הכללי, לסוציאליזם ותורתו. – בעל הקפיטאל לא היה מדבר עליו כלל: יען כי הקפיטאליזם בכלל אינו מתווכח, לו אין תיאוריות, אלא כוח. – והוגה הדעות, שלכל היותר היה מתנגד לא לעצם האידיאולוגיה של מארכס, אלא לשיטתו המדעית, הוגה הדעות היה עומד בכבוד לפני קדושת הרעיון הסוציאליסטי הכללי והיה מתיחס אליו כמו אל יתר המדעים כמו, למשל, אל הדרויניזם או אל המנדלייביזם או הפרוידיזם, שאפשר להתנגד לו – אך לא לדבר עליו בכבוד, אי-אפשר לו לאדם בעל הגיון ובעל מוסר כל-שהוא. –

והיום – היום אחרי המלחמה? כל צרוע וכל זב מזיל את רירו הטמא על המארכסיזם, על האידיאל עצמו? בזה הם מתחילים! לא בידיעת התורה הסוציאליסטית, לשבת פעם לשעה אחת וללמוד את האלפא-ביתא של המארכסיזם – אלא להודיע בלי כל בושה, ובלי כל פחד להיות מגוחך, להודיע בגלוי: אני אינני רוצה אפילו לדעת מה זה סוציאליזם! – אתם מבינים את הטמטום שבתשובה זו? – על היטלר הם מתאוננים, שאינו יודע את היהדות ואינו מתעמק בה – והם עצמם מריירים בריר-עכביש על ענין הרחוק מבינתם, מהשגתם השכלית והמוסרית גם יחד – מתאוננים הם על היטלר השורף ספרים – והם עצמם, תן להם כוח ליום אחד, ויעבירו את כל התרבות האנושית באש, יחד עם העברית, המתנגדת למוסרם החולני, ויחד עם ישעיהו ועמוס ואליהו הנביא! – יען כי זה קשה קצת לזייף. קשה לסרס את ישעיהו ואת כל הנביאים ולעשות אותם לאופיצירים מצחצחי חרבות! זה לא! –

ויודע אני: כעת יגיחו מרבצם גבורי הפאשיזם העברי יחד עם כלבי עדריהם ויראו עלי באצבע: הנה, הולך הוא יחד עם שונאי התרבות העברית! – כאילו יש להם איזה יחס כלשהוא אל התרבות, התרבות העברית באשר היא תרבות – אני, לא בשם איזו מפלגה מדבר אני פה, האידיאל הסוציאליסטי שלי, ששמרתי עליו מכל משמר גם בשעה שהכריחו אותי לעבוד בעתונים לא סוציאליסטיים, שדרך אגב לא עלה אפילו על דעתם אז לעשות את המארכסיזם לשמצה – האידיאל הסוציאליסטי שלי מחפש כל הזמן את הקרוב לו בקרב כל מפלגה וזרם, כשם שחפשתי זאת גם ברביזיוניזם עד שלא שרך את דרכו ימינה – מדבר אני פה בשם אותו הגועל הפנימי העמוק, המקלקל לי את כל חיי, מדבר אני כלפי אותה הטומאה האנושית, המלחמה, שהפאשיזם מתגאה בה בלי כל בושה, ושהפשיזם העברי שלנו מחקה אותו בכפתורים וברצועות, ובטמטום הנוער שלנו, שלא טעם טעם מלחמה אפילו בחלומו – איני משתתף בעבודה המעשית של שום מפלגה – אך כשאמות ותבואו על קברי ותדפקו בשם המלחמה בפאשיזם ובמלחמה – מקברי אקום לירוק על שניהם את געלי המר והכואב, והגוזל את מנוחתי אפילו בקברי. – מקברי אקום להזהיר אתכם מפני הרעל המאוס הזה שילדיכם סופגים אותו מבלי ידיעתם הטובה של מוריהם והוריהם, שעדיין אל עמדו על הדרכים, שבהן הוא מתגנב אל תוך המוחות הצעירים והרכים, ובין יתר: דרך הספרות היפה ותורתה בכלל. – ספרות זו, שבעצמה אינה יודעת, לשרותו של מה ושל מי עומדת – שם מיוחד יש לה: “ל’אר פור ל’אר”; “אמנות לשם אמנות”. ל’אר פור ל’אר! כותבים שירים יפים על יפי הטבע והחיים – ומכסים על כיעור הסבל והשעבוד המנוול! – ל’אר פור ל’אר! כותבים שירים על הגבורה האנושית ועל נאמנות האם למולדת, האם, הנותנת עשרה בנים למלחמה, ומקבלת מתנה את הוד מלכותו – ומכסים בזה את פניה הנעווים והרטובים דמעות של אותה האם האומללה, שקיברה עשרה בנים יפים ובריאים ונשארה ערירית, בלי טעם לחייה ולמותה! – ל’אר פור ל’אר! כותבים שירי אהבה על הבחור האוהב בחורה ואינם שוכחים להדגיש את גאותה של הבחורה לבחיר לבבה, שמת מות קדושים על מזבח המולדת – ומכסים בזה על הגועל שברציחה ועל הטרגדיה של הנערה המאבדת עצמה על קברו של בחיר לבבה – אם בכלל ידוע לה קברו! – ולבסוף: ל’אר פור ל’אר! כותבים שירי גבורים וגבורה, ורוצים לכסות בהם על האדם התולעת האומללה, הנשלך אל בור-סיד חצי חי ומרקיב שם מבלי שאשתו ובניו יכלו אפילו להתנפל על קברו, יען כי אינם יודעים אפילו, איפה הוא קברו! ואת כל האמנות העדינה הזאת עושים שם בעיר, בבית-הקפה, לריח כוס קפה שחור או כוס יין אדום!

ובאמנות הזאת מלעיטים את ילדיכם, למען יגדלו וילכו ככבשים לשחיטה על מזבח בעלי בתי-החרושת לכלי-זין המשותפים בכל הארצות! – איני רוצה בזה ליעץ לכם, שלא תשלחו את ילדיכם אל בית הספר, יען כי הלא אין עצה אחרת לחנוך תרבותי עברי ואנושי בכלל – אך הייתי רוצה, שתרעילו את ילדיכם, בעודם באבם ברעל-נגדי לדורות נגד המגפה הזאת, ששמה “תרבות המולדת”, ושתעודתה: להקריב את כבשי המולדת על מזבח המולך הקפיטאליסטי, שלא ידע שבעה! – הייתי רוצה, שהאם תיניק את בנה יחד עם חלבה המתוק את הציאנקאלי של השנאה החבושה לכל טמטום ולכל הפאשיזם בכללו – שנאה לכל תרבות-מלחמה, המעיזה עוד לדבר על גבורה ועל תרבות לאומית, המקדשת את המלחמה, ומעלה את שקוצה המשומם לאלהים!

*  * *

הוי, לו ידעו גם המורים מה זאת מלחמה! – ואלה היודעים, לו לא שכחו במנוחתם הארעית את מה שהרגישו בחזית וקרוב לה ומסביב לה! – כי אז היו מעלים בראש תורת החינוך שלהם את התורה החדשה-הנושנה: את תורת השנאה המרה ואת הבוז העמוק לכל אידיאל בעולם, המסכים אפילו רגע קט למלחמה. –

ולא להציע לפניכם פה תיאוריות ולא לדרוש לפניכם פה דרשה סוציאליסטית באתי: הייתי רוצה להציל את חייכם הצעירים והרעננים, שלא תלכו אל הקבר חיים, שלא תפסיקו את חייכם היפים באמצע ולא תסכימו לרקוב בבור-סיד באמצע עלייתכם, עבודתכם וחייכם הרעננים! – על כל אחד ואחד מכם מוטלת החובה כלפי עצמו להלחם בכל האמצעים שבעולם במגפה הפאשיסטית, המסיתה למלחמה, כל אחד בדרכים שלו, באמצעים שלו ובכשרונו שלו, וביחוד בפקוח עיני הנוער בהשכלה, בידיעת הסוציאליזם המדעי, המאיר את עיניכם בכל שאלות החיים והיצירה! – והלואי, שהיתה קמה האנושיות הנאורה לפני דורות להלחם את מלחמת הקודש במחלה זו, שבכל תקופה לובשת היא צורה אחרת ומדברת בשם אידיאלים אנושיים רמים ונשגבים – כי אז אולי לא היינו עומדים היום בפני הזוועה הבאה עלינו מחדש בכל מוראותיה! – כי אז היה הנוער יודע, שאם כן, אם כבר למלחמה, אם כבר למעשי גבורה ונצחון – הרי כן: ישנה מלחמה, שאפשר להבין אותה, ישנה מלחמה, שיש בה הגיון וגם אופי וגם גבורה עילאית: זאת היא המלחמה בעד חיי-שלי, בעד טובתי-שלי, בעד מולדתי-שלי ובעד האידיאלים שלי! – המלחמה בעד חיים חפשיים של עבודה ויצירה בלי שלטון הכסף, בלי שלטון השרים, הגראפים והנסיכים, השולחים אתכם למלחמה והם עצמם חיים חיים טובים ומבזבזים את כל היקר האנושי, את מעשי ידיכם שלכם, לזונותיהם החולניות! – כן, אם למלחמה, הרי בעד האידיאל האנושי הכללי שלכם, בעד אותו האידיאל, שהוא היחידי, שיש לו הזכות ההגיונית והפילוסופית להקרא בשם “אידיאל”. יען כי “אידיאל” פירושו: התאמצות להשיג דבר בעל שלוש תכונות: דבר טוב לחברה, דבר טוב גם לי, ודבר שאיננו. האידיאל של האדם המפותח הוא: לחיות חיים מאושרים בחברה מאושרת. ולא לחיות מאושר כחזיר, בחברה רעבה, סובלת ומשוללת זכויות-אדם מינימליות! – בעד אידיאל כזה להלחם, לסבול, ואפילו למות – לכו, אם נחוץ ללכת! – אך לא למלחמה אחרת, לא למלחמה זו בעד שלטון חזירי-אדם על בני-האדם, בעד התעללות יחידים במיליונים! – יען כי ישנה באדם תכונה אחת, שבה עולה הוא על יתר בעלי החיים. תכונה זאת היא: הבושה, במלה אחרת: מוסר-כליות. ולחיות בתקופתנו אנו, בתקופת הציביליזציה המפותחת הזאת יחד עם החרפה הגדולה שבכל החרפות, עם המלחמה – לרגש זה אין שם אחר, מאשר: בושה! – נסו נא לפשפש עמוק ברגשותיכם, בשעה שרואים אתם אוירון עף בשמים ביום בהיר, וביחוד בלילה אפל, הביטו במחזה נהדר זה ובדקו את עצמכם, אם ברגש נשגב זה אינו מתערב עוד רגש אחד, שיש בו מן הכאב הבלול בבושה עמוקה: ההישג האנושי הנהדר הזה, הבא להביא קצת אושר ויופי לתועלת האדם האומללה – עשוי בשביל המות! בשביל לזרוק פצצות על ראשנו ולפוצץ ילדים רכים, המשתעשעים עליזים ברחוב. –

בושה, בושה, בושה! אוי ואבוי לחיינו!

למלחמה בעד תרבות כזו ובעד “אידיאלים” כאלה ו“גבורות” כאלה – צריך לצעוק בכל הכוח וללחוש באוזן כל אחד מכם לחישת שרף: אל תלך! אל תלך! אל תלך! – מוטב לכם למות במקום, מאשר ללכת למות שם, אפילו מאשר נשוב ככלב מצורע ולהמשיך לדורות לחיות בעד מלחמה זאת חיי כלב מצורע ואחר כך למות מות כלב מצורע! –

למדו את הסיסמא המרה והעקשנית שבכל הסיסמאות: אל תלך! אל תלך! אל תלך!