רקע
נתן שחם
הביתה

כפי־הנראה הייתי משוקע בהזיות. במדומדם הרגשתי איך שכני למסע טופח לי על כתפי.

“אליך הוא מתכוון,” אמר לי וטילטל את אגודלו לאחור.

התבוננתי בו. מבט עיני היה וַדאי מרופרף ומעורפל הואיל והלה חייך לו נמוכות והסביר:

“הוא, הנהג.”

אותו רגע נתחוור לי. המכונית עמדה והנהג היה מרמז לי וכל הנוסעים מתבוננים לאחור בקוצר־רוח, ואני משוקע בהזיות.

“עליך לרדת כאן,” אמר לי הנהג, ובתרעומת.

אמנם כן. תמהתי אל לבי. עומדים היינו על הדרך לשער הגיא ואני לא הבחנתי. נחפזתי לרדת. את המבוכה פרטתי לתנועות קטנות שהעסקתי במלתחתי.

“לך בדרך הזו ישר לפניך. מן הגבעה מלמעלה תראה את שער הגיא. הזדרז לפני חשיכה. אחרת אַתה טועה בדרך,” קרא אחרי הנהג באדיבות.

אף־על־פי שחביבה עלי אדיבות, ואין לך שעה שלא תוכל להוליך אותי שולל באדיבות, אף־על־פי־כן נתרעמתי בלבי. זה בא ומלמד אותי איך הולכים לשער הגיא. כדי־כך אני נראה זר לנוף הזה? כלום אלה השנים המועטות שעשיתי באירופה טישטשו מעל פרצופי את תו התוצרת המובהקת של שער הגיא? ואני סבור הייתי שבגדים אלו שעלי, האירופיים יותר מדי, משולים עלי כמו מגבעת לחתול. בכלל, סבור הייתי, שקלסתר פנים שלי מכריז עלי כל מה שאינני בא ומכריז בעצמי מחשש יוהרה. וסבור הייתי שדיוקן שלי ואורח־דברים שלי מניחים לי מלכתחילה לנהוג בבריות כמות שאני נוהג, הואיל והם באים וממליצים מלכתחילה כל מה שבריה כמוני מסוגלת לחשוב ולומר בדיעבד. וכל־אימת שבא מישהו ועושה בי שגגה של מוצא או גיל, מיד אני עומד על טעותי ונוכח שבראשונה על כל פנים אין לי ברירה אלא לנהוג בבריות כפי שהם מצפים ממני, ולהמנע מכל אותם הגינונים שנערות צעירות וטובות סבורות ש“אינם מתאימים לך”. רק בדרך זו יכול אני להסביר אותה עגמת־נפש בלתי מובנת שירדה עלי שעה שהנהג בא ואילף אותי כמין זוטר כיצד הולכים לשער הגיא. עגמומית זו, כיוָן שנשתלה במקום לח ומזומן לכך, התחילה מכה שרשים. חלק מן העגמומית מסרתי לרוח הערב ואת החלק השני פרקתי לזכרונות.

כל מטר מרובע שבכאן היה עומס עליו זכרונות כדי שתי סבתוֹת. ואני איש צעיר לימים, דורך־פורח, גַפַאי, ותהוּי במקצת. עשיתי אמנם כמה שנים באירופה, נהגתי חשיבות בעצמי, רכשתי לי סימנים של יוהרה ופקחנות, הספקתי ללמוד לבוז לכל מה שהוא מעבר לטוַח ידי, רכשתי לי את הסגולה הנפלאה לרצות את המועיל, אבל כל־אימת שאני חוזר ובא לנוף זה אני חש עצמי שוב אותו נער אפס־אוני מהימים ההם כשהטורייה היתה לועגת לשתי ידי הרכות ומתעללת בהן. אולם חסד־נעורים זה שאני שומר לנוף, חד צדדי הוא. הוא לא שמר לי אמונים. עמד ועשה בעצמו כמה וכמה תמורות, עיטר עצמו בגני־פרי ודשאים ונתגוון בשפעת ירק, צימח לו יערון על קדקדו, סלל כבישים אל תוך לבו הפרוע, עמס לו נקודה חדשה על כתפו, ופער לו עיני־בריכוֹת במצחו כדי להתבונן על כל מעשיו הנאים בשמחה.

אולם סבר הסובלנות הסלחנית שהיה שורה עליו לעת ערב, ואותה צינה רכה שהיתה יודעת להשפיע כל־כך על המנגנון המסובך שבחזי, ואותה שלוָה של אוֹדם ליאֶה שהיתה פרושה מעל להרריו, ואותה הבטחה נאה ואוֹרית שעולה במזרח עוד לפני שכבה המערב, הכל שריר וקיים. כל־כך שריר כל־כך קיים עד שאני מתבטל בפניהם. כלומר, אני חדל להיות אותו דבר שלם ומוגמר ואוהב־עצמו, אלא צרור מבולבל של זכרונות ומראי־מקומות שמחפש לו עדיין איזה מוֹטוֹ לפני שהוא מתכנס בתוך כריכה של עור עם אותיות של זהב. סמוֹך עלי שאסדר את הבילבול הזה שבנפשי סידור שנוח לי ונאה לי. אולם נוף בלתי־משוחד זה שבא ומציג לפני חליפות כברות־אדמה שמסַפּרוֹת בזכוּתי וכברות־אדמה שמספּרות בגנוּתי, איננו מניח לי את רצוני. כברת־ארץ זו סמוֹך עליה שלא תתן לי לבנות את עולם דמיונותי בשרירות־לבי הנוטה אלי חסד. זו תטרח להעמיד דברים על אמיתם. לנגד עיני עומדים עֵדי ראייה ועֵדי שמיעה וכל הקורפוס־דליקטי של כל משוגותי גם יחד. משוכת גדר זו שהשמדתי במכונית לפני חמש שנים עומדת עדיין קרחת ועזובה ותובעת את עלבונה, וכל מה שעובר בה הלוך־ושוב מקלל את פחזותי. סיפרתי רק משוכת גדר כדי לא לספר דברים גרועים ממנה.

עד שאני חושב משוגות אני מרגיש שוב מבוכה שאין לה טעם ואני חש שהקרקע נשמט מתחת לרגלי. אמת לאמיתה, הרי אני הולך על גבי קרקע מוצק ומשהו־איכרוּת כבד ודביק שב ונטפל לקרסולי, אבל אותו קרקע של בטחון, אותו קרקע שמונח תחת רגלי שעה שאני עומד על דוכן של נואמים וחוצב מה שמזדמן לי, קרקע זה נשמט מתחת לרגלי. תמיה אני באיזה גיל אני עתיד להיפטר ממבוכה זו שתוקעת לי סכין בגב כל־אימת שאני יוצא לדרך וידי ריקות. הרגשתי שהיא עולה ורוכבת על כתפי ומשאה עצום. האטתי את מהלכי.

ריעי שעזבתי לפני שנים כיצד הם מקבלים אותי? מה אני אומר להם ומה הם אומרים לי? אין ספק שאף הם צימחו להם בינתיים משהו כמוני אני. אבל אצלי אני רואה את הצמיחה ואני סבור התפּתחות, ואלו אצלם, שאני צונח אצלם לפתע פתאום, אני סבור תמורות. במקום שהיתה פעם יריעה של אוהל מתנפנפת ומגלה סודות, יש ודאי היום קיר של בטון, ובמקום שהיה צוהר, שורג לו וַדאי איזה סבך, ובמקום שהיה פעם שדה שבלים עומדות בתפילה אולי משייטות להן עתה שיבוטות שמנות ומפוטמות, ואם עוד סללו להם בינתיים כביש מהיר של אספאלט ממוחם ללבם, הרי חסל סדר טיולי ריעוּת לאור ירח עצוב.

נזכרתי מכתב שכתבתי לחברי. היה זה מכתבי האחרון. עמד מכתבי לנגד עיני וכל מלה שבו חלפה לפני במבוכה רבה, חשש שמא גדושה בה לבביות יתירה, שאינה נאה לחברי ולפיכך אינה נאה גם לי. חביב עלי דיבור של לבביות. אבל אם אתה מגדיש את הסאָה, אַתה פטפטן. יותר מדי אני מכבד את מתת הדיבור משאַתיר לעצמי פטפטנוּת. כך אני סבור; הסבורים אחרת – מלכתחילה נידונו שלא להיות חברי. ואם לא איכפּת להם, לי וַדאי שלא איכפּת.

כתבתי להם:

חברים יקרים,

(מי זה לכל הרוחות פיתני להשתמש במלה ארורה זו? – חשבתי מלכתחילה. אבל אחר־כך נזכרתי אותו לילה דומם ונכרי וקר, והשלג שירד והעיק ישר על לבי מבעד לשלוש אפודות ושני מעילים ועל אפה ועל חמתה של אש־כיריים עגומה, ואותה בדידות גדולה שירדה עלי פתאום עם פרידתי מאותה אישה נפלאה שאימצה את ידי בעבודתי, וכל אותה הוָיה עמומה וקופאת שביקשה אצלי את המלה הזאת, דוקא את המלה הזאת ולא אחרת. “יקרים”, כתבתי, וידי לא לעגה לי, ובמוחי לא ישב שום שד קטן ומנוּוָל להזכירני טיפשותו של פלוני וגסותו של אלמוני ושאר דברים שיכולים לבייש דיבור של לב ולהשניא עליך את הבריות ואת עצמך בכלל)

“כאן בבקעת האשוחים, עם ההרים המושלגים והמבצר העז הניצב לו מעליה כמו נסיך חלומותיה, והאגם הזך בלבבה, והאילנות הנפלאים שמסיפּורי־האגדות, והשמים השחורים שהם הגיבור הרע של המחזה, שעה שהם בולעים את המבצר ומרתיחים את האגם שבלב הבקעה, ומכים בה בחרבותיהם השחורות, ואז אתה רואה רק את חוד חרבו של המבצר התקועה בתוך לבו של הערפל השדוד כמין איוּם והבטחה; ואחר־כך הם מתפייסים כולם והשמים מצהילים פנים ונעשים בעצמם השוֹשבינים של הבקעה ושל המבצר, וזורקים כבמשובה סרטי־כלולות לבנים, והאגם רוגע־רוגע וילדים מחליקים עליו, וצלולי פעמונים עליזים נשמעים בחלל — — כאן בבקעת האשוחים אתה יכול לשכוח את הכל. את הכל! את כל מה שנעים לך ואת כל מה שאיננו נעים לך, מאין באת ולאן אתה הולך ולמה אתה מצפה מיום מחר. מהלך אתה כאן בן־חורין כבני מרון, זר לאחיך וזר לכל. רק עולמם של אלילים אחרים מסביר לך פנים. מוזר עד היכן עשוי נוף להשפּיע עלי, סבור הייתי שאני עשוי מתכת קשה יותר. יתכן שאני מתרשל בתפקידי. באמונה שלי, אינני יכול אחרת. דיסהרמוניה כזאת בין החיים ובין האדמה הנושאת אותם. יופי מול כיעור. שגב מול ניווּל. ואלו אני מטבעי נמשך ליופי — — אולם די, למה אכביר מלים. אמנם, כאן, בבקעת האשוחים, שבה נתכנס כל פאר שמסוגל הדמיון לדמיין, כאן יכול אתה לשכוח את הכל. כן, אמנם, כאן, אולם שעה שהלב, הלב, תסלחו לי על הביטוי, איננו כלל כאן, אלא בשער הגיא, בבית, — אי־אַתה יכול לשכוח שום דבר…”

כך כתבתי. ועתה עלה המכתב ככתבו־וכלשונו לנגד עיני. מלים אחדות הסמיקו.

יודע הייתי שאני רשאי לכתוב מכתב “כזה”. לא כל אחד רשאי לעשות זאת, אבל אני רשאי. מנסה אני להעלות על דעתי כמה היו הבריות צוחקים, כמה הייתי אני צוחק, אילו היה כותב את אותו המכתב, אותו המכתב ממש, (כלומר, כמובן, לא יתכן, אולם הנעימה, הנעימה…), אילו היה כותב זאת למשל ברקה, זה האיש שהלב שלו מונח בגריז, והנשמה שלו היא מוטור בעל ארבע פעימות: יניקה, דחיסה, פעולה, פליטה. או למשל צימרמן, זה היצור האטום, או שמואל, או צימבלה, ורבים אחרים…

יודע אני שהציבור סולח לי כל מיני משוגות. רשאי אני לבוא אפילו באמצע השיחה הכללית ולומר דברים שברגש ויהיו במקומם. אינני יודע באיזו דרך הגעתי לכך, אינני זוכר שנתכוַנתי לכך, על כל פנים יש לי “עמדה” כזאת. באותה מידה שאין איש שם לב לדברי בשעה שאני בא וטוען בענייני קנייה ומכירה. אני מצטער על כך. אך עובדה היא. אי־אתה מצליח לחרוג מ“עמדתך” אלא אם־כן עשית בעצמך תמורות רציניות מאוד.

אבל עתה, שעה שאני חוזר לאחר פרידה ממושכת, כלום עדיין מניחים לי הבריות להיות אשר אני, כלום רשאי אני להיות סך־הכל של כך־וכך משוגוֹת וחביבוֹת ועוד מין דבר סמוי מעיניך ואיננו סמוי מעיני אחרים שאפשר לקורא לו בגסות אופי, או טבע, או מזג, כל אותם הדברים שמניחים לי לנהוג כמות שהייתי נוהג ולדבר כמות שהייתי מדבר ולשאת את משא החיים באותה הקלות של הימים ההם.

חשבתי על צימרמן ונזכרתי שאינני אוהב אותו. נזכרתי אותו, ונזכרתי את אשתו שהיא קליפה ומכוערת ומאוסה עלי, ושעה שאני רואה אותה בקרבתי אני פורש והולך. נזכרתי עוד כמה אנשים שאינם חביבים עלי ונתביישתי שפרשתי מקצת נשמתי לפני שכמותם. האמנם “פרשתי מקצת נשמתי”? וכי מה אמרתי? הרי לא אמרתי שום דבר. אף־על־פי־כן כתבה לי אחר כך מַשַה: “אח, כמה אני מכירה אותך, כמה אני מכירה אותך. המכתב הזה הוא כל כך אתה. אח, מנחם־מנחם, ‘הלב, תסלחו לי על הביטוי’ לא נשתנית בכלל־בכלל…” הרגשתי את עצמי לא־בנוח. מה זאת אומרת? מה מקנה לה את הזכות לאמור זאת? (חוץ מאשר, אולי, רצונה שלה…). שטות, וכי מכתב זה דיו כדי להסגירני. חוכא… וכי יכול באמת מישהו להכירני, כך כמות שהנני באמת, או יותר נכון, כך כמות שאני עשוי להיות אם אתם יודעים לדובבני…

הלכתי הלאה עד שהגעתי לשדות הסמוכים למשק. מן השער שעט סוס ועליו רכוב ילד קטון. לא הכרתי את הילד ולא את הסוס. שעה שאני עזבתי היו ודאי מפסיעים פסיעות ראשונות על גבי הקרקע המתנדנד. התבוננתי בשדות וראיתי כמה דברים שהתקנתי בשעתי ועומדים עדיין. קו־צינורות זה אני התקנתי. הרבה מים זרמו בו בינתיים אבל הוא שומר לי ידידות ישנה. ראיתי תלתן ואספסת וירקות בגן. אילו היה מישהו מהלך לצדי, הייתי ודאי מביע דעות על דבר חריש שאיננו כתיקונו ויבול שאיננו עולה יפה מסיבה זו או אחרת, והשקאה שנאה לפני הזריעה ואחרי הזריעה, וכיוצא באלה גם דברים שאינני בקי בהם בכלל אלא באים לרענן אצלי את ההרגשה שלא נותקתי כליל מן האדמה. ויותר משהייתי מתכוון לומר דעה ולחלוק על בר־פלוגתא שלי, הייתי רוצה לומר בזה שלא שכחתי את תלמודי ושדעתי נתונה על ענייני־משק כימים ימימה. עכשיו שצעדתי לבדי מה נותר לי, לא נותר לי אלא לנשום הרבה־הרבה אויר צח שבדרכו מנחירי אל ריאותי הוא מסנן לתוך לבי ניחוחות רעננים ובשומים ושלוים…

באתי בשער החצר. עמדה שם סיעה של זאטוטים וחסמה בפני את הדרך. הערמתי עליהם וניסיתי לחמוק. נתייצבו כמו קיר והיו משחקים עלי. שעשוע זה נתחבב עליהם, אך לא נתחבב עלי. עייף הייתי, ומזוקן מכדי להתמכר לשעשוע אחד שעה ארוכה. סוף־סוף הניחו לי לעבור. אך במחיר זה דרשו פיצוי לסקרנותם.

“חבר, אל מי אתה בא?” צעק אחד מהם ונזדקר כנגדי.

חשבתי בלבי: אל מי אני בא?

“אל כולם,” עניתי.

הייתי סבור שיניחו לי. נטלתי זוטר אחד על כתפי, משל שלל־מלחמה, ונתכוַנתי ללכת. אלא שהלה עשה שמוֹת בחזי והייתי אנוּס להיכנע במהרה. הנחתי לו. אולם תשובתי שלי כפי־הנראה לא הניחה את דעתם.

“איפה תישן?” שאלו אותי

הרגישו זוטרים אלה ש“כולם” הרי זו כתובת מפוקפקת מאוד.

“במַתבן,” עניתי. שחקתי לעצמי והלכתי הלאה.

“חבר־חבר!” קראו אחרי. נמלכתי בדעתי. לפנות לאחור או לא. שקלתי נימוקים חינוכיים ונימוקים שבפרסטיז’ה וראיתי שחשובה לי ידידותם של קטנים. פניתי לאחור.

“אַל תעשן סיגריות במַתבן!”

שעה שאתה שרוי בעצבות סתמית זו שאין לך במה להסבירה, אתה רואה לפתע שכל אחד ואחד מוצא לו לפנות אליך דוקא באותם דברים שגורמים לך עגמת־נפש. למה אמרתי מַתבן?

הלכתי בחצר ראיתי שיש אורוָה חדשה ובתי־מגורה חדשים, ומחסן־תבואות (סוף־סוף) ושתי מכוניות־משא ומכונות חקלאיות חדישות לגמרי. עמדתי ומניתי את כל מה שזר לי. נתקלה עיני בגרוטאות של הטראקטור הישן וליבבה אותן. צא וראה למה הגעתי. קניינים אלה שלי הם, אך לא טרחתי בבניינם וקניינם ואינם חשובים לי מעשה־יצירה. עד שכל חברי נושאים עיניהם אל החדש, עיני שלי מלבבת את הישן שקרוב לי יותר. עמד לו טראקטור עצום בתוך המוסך והתבונן בי כמו בוּלדוג שרובץ לפתח ועוין את הזרים. עד שאני בוחן כליותיו נבחני מאחורי כלב של ממש. אף־על־פי שנבח כמו כלב־שבכלבים היה דומה כאילו יש בנביחתו חמם־זעם מיוחדת במינה. יהרג ולא יעבור. הרימותי אבן. באה נערה במרוצה, תפסה לכלב וגיפפה אותו: זרי, זרי, נו שתוק כבר חמור, זה שום דבר.

זה אני. נערה נאה היתה זו ותמיה הייתי מי זו. התבוננתי בשפעת תלתליה שגולשים על ראשה הרכון, ראיתי בה מה שניתן לראות ונתברכתי בלבי שתימורת זו גדלה במקומותינו. לאחר שפייסה את הכלב הרימה את ראשה להתבונן גם בי. היו לה עיניים בהירות ומישירות מאוד, וברק נבון מבליח בהן. לפתע ניתרה ממקומה. – מנדל! – צעקה ואל יספה. קפצה עלי והתחילה מגפפת אותי כאילו אני דודה־מדוֹד. לחצה את ידי בכוח רב ועיני נתלחלחו משום־כך (כך אמרתי בלבי). אף פעם לא הייתי נקרא מנדל אלא מתוך חיבה גלויה. אני בדרך־כלל יותר מדי מנחם, או נחצ’ו, או סתם סכנדר (כך היו מכנים לי לפעמים) משאוכל להיות מנדל של־קבע. רק כשהיתה התנהגותי שלי נבדחת עד־אבסורד הייתי נעשה מנדל לרגע. רק חברי הקרובים־ביותר היו מכנים אותי מנדל. צילצל השם הזה באזני כאילו היו כל פעמוני שער הגיא מצלצלים ומכריזים על שובי. ובכן, רונית היתה זו. ילדונת היתה אז ועתה אשה מוגמרת אשר גינוני־חיבה שלה היו מדברים ישר אל תוך לבי ומריצים את דמו בחדוָה תמה. הלכה לצדי ושיבבה עצמה אצלי מעשה־נערוּת. אך כל אותה העת הייתי מרגיש את גופה האביבי והטהור ונחמדה עלי עד־כאב. שוטה שבעולם, אמרתי לעצמי, מה אתה מחמם לבך על כלום? אם אתה שוהה כאן יוֹמיים איננה שועה אליך עוד. שמחת הפגישה הבלתי־צפויה ותו לא. לך צנן את לבך בטעמים של־טעם. שלבתי זרועי בזרועה ונלך במעלה המדרכה. פגשונו נערים ושלחו אחרי מבט מלא זעם. הגענו אל מקום שעומדים שם אנשים ואמרה: הבאתי אותו. כאילו היא לוקחת לה זכות עלי. ופרחה לה.

עמדו שם ידידי הותיקים ואנשים שאינני מכיר. מטעמי־נימוס לחצתי ידי כולם. לפיכך לא היו ידידי יכולים לעמוד על מידת החמימות שנכנסה בלחיצת־ידי זו.

“באת?” שאלוני.

“באתי,” עניתי.

באמונה שלי, שלא נתכוונתי לקנטר איש, אלא שהייתי שרוי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. חושש הייתי שיסלפו את רגשותי. היה הרף־עין אחד של דומיה מוזרה. ראיתי שהם עסוקים באיזה עניין, חייכתי נוֹאלוֹת (כמדומני) ואמרתי:

“אלך להסתדר.”

והלכתי הלאה. לאמיתו של דבר לא ידעתי לאן אלך. אבל לאחר שאמרתי אלך, קמתי והלכתי. רץ אחרי חיים אהרונסון ואמר: “אלך עמך.” אינני בטוח אם מאז־ומתמיד העדפתי את חיים אהרונסון על אחרים, אבל אותו רגע הייתי בטוח שמאז ומעולם הייתי רוחש לו חיבר יתירה. נטלני והובילני לחדר ריק ועזר לי לפרוק את מלתחתי. בדק מה אני חסר והלך להביאוֹ לי. ישבתי בחדר וחלצתי את נעלי. נכנס לשם אדם שאיני מכירו, טעון סדינים תחת בית־שחיו, עמד רגע, התבונן בי ושאל:

“אתה גר כאן?”

“כמדומני,” עניתי.

“חבל מאוד, אמר מתוך תמימות נוגעת עד־הלב, ואני נתכונתי להשתמש בחדר.”

שהה שהות־מה על־עוֹמדו והתבונן בי בצער גלוי, כאילו היה מצפה שאלך לי. הקשחתי את לבי. פתאום נסתמק לגמרי, מילמל כמה מלים ששתיים־שלוש מהן בקשת־סליחה, ונסתלק.

עד־מהרה החלו לבוא חברי. נתייגעתי להשיק כף בכף. אבל מחובבים היו עלי כולם. סיפרתי מה שסיפרתי. והדומיה של הציבור החניפה ללשוני ומשכה ממנה כל מה שנבט עליה. מי שטבעו בכך שאל שאלות שאינן דורשות תשובה אלא מעידות על כושר ההבחנה של השואל, ומי שנוהג אחרת שאל שאלות וקיבל תשובות. עצרתי בלשוני. אם אני מספר לכם הכל כאן אני מידלדל מכאן ואילך ושוב אי־אתם מתעניינים בי מחר, — אמרתי, אמרתי והתחרטתי. כבר אני עומד להגדיש את הסאה.

“נשמע זאת גם בשנייה,” אמרה לי חנה. עיניה היו טובות מאוד. זוללת־בחורים זו, צעירה חיננית וחיונית, הגיעה לכלל בשילות נאה ומוגמרת ומתונה. איבריה נתעגלו ורכו ומשובה שבעיניה הפכה לנדיבות. אחר שראיתי הרבה נשים יפות ועזות־מראה נגע חן שליו שלה אל לבי.

“לא! אמרתי. לראשונה ספרו אתם. היכן חיימקה, אגב? למה חיימקה איננו כאן?”

“עזב,” אמרו לי.

רבים אמרו עזב. מקצתם בתרעומת ומקצתם באנחה, כאילו היו מספידים מת. אהדתי היתה נתונה לנאנחים. חיימקה היה אחד הבחורים היקרים שלנו. ואם עזב, ודאי דברים בגוֹ. “וברקוביץ'?”, שאלתי.

“עובד.” אמרו לי.

נעלבתי. אני בא וברקוביץ' עובד. מה עבודה הוא עושה שאיננו יכול להניחה.

“בביר כזיב,” העיר לי מישהו כאילו הבין למחשבותי. אדמות ביר כזיב הן האדמות הרחוקות־ביותר שלנו. יכול כל משק שער הגיא להימחות מעל פני האדמה, ולעת־ערב ישוב משם בניחותא אחד פלח שאיננו יודע על כך.

“ורחל?” שאלתי.

אותו רגע ראיתיה עומדת בפתח.

“יכול אתה לברך אותה במזל טוב, אמר לי מישהו. התחתנה לא־מזמן.”

בחור שעמד לידה נתחַייך כמנצח. (רשאי הוא להתגאות.) היא הבּיטה בי במבט כבד וקפוא כמעט, שלא הייתי יכול להסבירו אלא על דרך־המבוכה. שהרי תרעומת לא היתה לה עלי משום שהיא התחתנה. הרגשתי שהבריות סבורים שאני צריך להסמיק, נזדרזתי ועשיתי כן. לאמיתו של דבר לא היה בי צורך שכזה. אילו הייתי עשוי להסמיק לא הייתי שואל שאלה שמעמידה אותי במצב מגוחך זה. לאחר שהסמקתי – נבוכותי. היא התבוננה בי במין עגמת־נפש שהייתי נוח להסבירה כך: אילו אני יודעת שאתה עוד מסגול להיות שרוי במבוכה בגללי, לא הייתי עושה מה שעשיתי. הרגשתי שאני עומד במרכז של סקרנות גרויה. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה, לחצתי את ידה בנפרז ואמרתי:

“עדיין לא ברכתיך. מזל טוב.”

קולי היה קרוב לבגוד בי. אבל לא אירע דבר. ידה נתמוגגה בתוך ידי, רכה, אין־אונית, ידידותית. הסומק חלף מעל פני, טישטשתי אותו בידי שסמכתי לפרצופי, הצתי סיגריה והמשכתי לדחוק בחברי שיספרו לי כל מה שנתרחש בהיעדרי.

בערב הכינו לי מסיבה “ספּונטנית”. ועיקר ליבובה היה אִרגונה הלקוי. מה שאני אמרתי שם ומה שאמרו לי לא אספר, מטעמי־ענוָה. היה ערב גדוש. אחר המסיבה ישבו ריעי ושרו, ואני ישבתי מן־הצד. לא במתכוון ישבתי מן־הצד, אולם לאחר שישבתי שם נמלכו ריעי בדעתם והיו סבורים שאני נכסף למעט בדידות שבתוך־צוותא ואני נתון להרהורים. ומתוך עדינות יוצאת מן־הכלל לא ניגשו אלי. לאמיתו של דבר הייתי נכסף לפטפט ולדבר כהנה־וכהנה ולא שום בדידות ולא שום הרהורים. מכיוָן שלא ניגשו אלי חברי, ישבתי מן־הצד. שרו שירים ישנים וחדשים. שירים שאני מכיר ושירים שאינני מכיר. אוהב אני שירים חדשים שיש בהם הפתעה. גם מבכר אני לשמוע שירתם של אחרים מלשיר בעצמי (גם קולי אינו כשר לכך…) – אבל הפעם, כל־אימת שהיו שרים שיר חדש שאינני יודע ואינני יכול לשיר, היה דומה עלי כאילו שירים אלה באים לקנטרני. אחר כך שרו פתאום שיר אחד עגום מאוד שדיבר ישר אל תוך דכדוך נפשי. קמו צעירים ורקדו ריקודים שאינני מכיר ושאינם לפי המזג שלי. הרגשתי כאילו הכל קושרים עלי לאמור לי זר אתה. הרגשתי שאני עומד מן־הצד והחיים הולכים להם קדימה. שאף־על־פי שאני נסעתי ואני ראיתי הרבה, שעטו להם החיים שבכאן אחרת ועכשיו אני הוא “הזבוב של אשתקד”. שעה שאני נזכר אגדות של־ילדוּת שוּב אין לי תקנה.

חמקתי החוצה. מצב־רוחי הזדפת ללא שום טעם. היה לילה שחור. סילוּאֶטות של אילנות בשחור על גבי שחור נזדקרו אלי מן האפלה. הלכתי כמה צעדים ונתקלתי בגדר של תיל. מה עושה במקום זה גדר תיל? מעולם לא היתה שם גדר של תיל. קרוב הייתי לחשוב שלא קבעו שם גדר של תיל אלא להרעימני. מיששתי את מקום הפגיעה של התיל ומצאתי שמכנסי קרועים. אפילו אם נתכוַנתי בסתר־לבי לחזור למסיבה עכשיו לא היתה לי ברירה אלא ללכת ולהיצפן בחדרי.

הלכתי הלאה כשהמכנסיים הקרועים בלבי. ראיתי שדה שעומד בוּר ואמרתי לעצמי, ראֵה. אף אתה כמו שׂדה זה שעומד בוּר. שדה שנתן פעם יבולים ועתה הוא עומד בור. אי־אתה יכול להניחו כך סתם ויתן יבולים. צריך לסקל, לנקש, לעזק, לחרוש לזרוע, צריך לעשות עבודה. אי־אתה יכול לעבוד פעם אחת ולהתפרנס כל ימי חייך… אי־אתה מזדווג לבריות ומצמיח ידידוּת מניה־וביה. אם אתה מפסיק את רציפות עבודת־החיים, אַתה עומד בוּר אפילו אם אַתה קרקע עדית ולחלוחית מצויה אצלך בשפע, ואתה מזובל זכרונות־להגדיש.

ראיתי חדר מואר ונכנסתי. ישבו שם סדרן־עבודה ומנהלי ענפים והתנצחו. אף־על־פי שהיו משוקעים במחלוקת הקבילו לי שלום נאה. חשבתי שאם אני הולך בטל ביום מחר, אני קוטל עצמי בהרהורים יתירים. הרגשתי פתאום שאני צריך לקום למחרת בבוקר ולעבוד את עצמי בלי שום דיחויים. הרגשתי שאני מוכרח לקום לעבודה כדי לצמח בהקדם את שדה־הבור שבלבבי.

“סַדר אותי לעבוד מחר,” אמרתי לסדרן־העבודה. הכל הביטו בי בפליאה.

“כבר ביום הראשון? בשום אופן לא. עליך לנוח,” ענה לי באדיבות.

“אני מבקש ממך, אני מוכרח לעבוד מחר,” קולי הפציר.

“מילא,” אמר ורשם לפניו.

יצאתי משם בהרגשה שעשיתי מעשה־רב. ידעתי אמנם שחברי ייחסו את תביעתי זו לתשוקת־הראוָה שבי, לחיבה שנועדת ממני למעשים מפתיעים ומוזרים, וימנו אותה במניין משוגותי. אולם כהנה־וכהנה יסלחו לי ברבות הימים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!