רקע
נתן שחם
חסד נעוריך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

רונית ישבה על סלע ושיכשכה את רגליה היחפות בתוך גממית של מים. מן המפרש הכהה שלמטה נתאבך ענן־עכרורית משוֹטט שהדליח את המים. אף־על־פי־כן המשיכה לשובב ברגלה ולהתיז רסיסים דקיקים וזוהרים על בני. היה שרב דהה תלוי באויר והינומה של עלפון מסוּנוורת מרטטת וניסוטה כאילו הולכת אי־לאן… אותו מדלח־מעט שלרגליה, שהיה בכל זאת מים, הבהיר לפתע את הכל. עם ההצטללות החושים, רווּיי־המים, נצטלל גם העולם כולו, זה שבחוץ וזה שבפנים. עם ההצטללות נתברר לפתע שלחינם היית כל־כך עלובה בצמאונך. בסתר־לבה כבר היתה בושה על זוטרי־היצרים שניצלו לרעה את צמאונה ועשו בה כבתוך שלהם, כאילו לא היו מעולם פרינציפים, או מחשבות נאות ורחבות, וכאילו לא היתה מעולם רוֹנית של רוֹנית, לגמרי של עצמה, שליטה, בלתי נכנעת, בלתי מתפשרת, מאורגנת, וחפשית לעשות גם את הטוב וגם את הרע בעיני עצמה רק משום שנעימים לה.

היא הוסיפה להתיז מים במרץ, בהתלהבות מוזרה עד־מאוד בנסיבות אלו ובצהלה משונה, ובעקשנות. וכל כך מפני שבני הצליף מולה פתאום, לתוך הצהלה, לתוך האושר, לתוך ההתמכרות:

“הפסיקי כבר לזהם את המים.”

"בבקשה, רק בלי זה. שלא יעמיד לה פנים של אפיטרופסות נרעמת. בכלל, מה יש? ראשית, אותו משטח סלעי מבורך בגממיות כאלה, ובמרביתן מבהיקה שלולית צחורה של מים זכים. שנית, אילו בני אדם מזקיקים עצמם למים אלו, מי שוטה ומגיע לכאן? (אז אַת רוצה להגיד שאנחנו שנינו שוטים?) ושלישית, אותם ערביאים שמרביצים כאן לפעמים את עדריהם, ממילא מרפישים את המים בגלליהם.

בסתר־לבה ידעה שהללו הם טעמי־סרק.

(הנימוקים של בני היו משכנעים יותר. יתר על כן, ברמה אחרת: מים אין מזהמים בשום1 פנים. באת למדבר עליך לנהוג, מילא, כבן תרבות. אל תזהם מים. הללו יפַלְחְנו ואת תזהמי? והצד המוסרי? צמאה היית ומצאת מים, אל תעכרי לאחרים. אפילו זרים, אפילו בכלל אינך יודעת אם יבואו הנה, אפילו אויבים…)

שמענו־שמענו. אולם לא מפני שהכירה בצדקת עצמה אלא דוקא משום היפוכו של דבר הוסיפה להתיז כנגדו נתזי מים מרוססים, יקרים וזוהרים באור חמה. שיואיל לא להטיף לה מוסר. מטיפים דרך־ארץ לציבור של דרדקאות, מטיפים לציבור אלשמי – ניחא. אולם שניים שהולכים ביחידות ואחד מטיף לשני נימוסי־זוּטרים, הרי זו גסות, או חוצפה, או פשוט חוסר־טעם. רב מדי פיטְרְנוּ אותה בילדותה. ההורים, המדריכים, הקיבוץ, סתם חברים שאִינה להם המקרה להיוָלד שנה אחת קודם, עתה שנאה זאת ומוכנה היא להילחם על עצמאותה. בעקשנות. אפילו בלי להיות צודקת. היא טיפחה בעצמה תכונה זו, ראתה בה זכות גדולה לעצמה. רצונך, הרי זה אותו חומר נוקשה ממנו קורצה ה“צבריוּת”. והיא גאה על כך. אמנם יש לה גם זיקה, אם לדבר במופשט, אל אותה עדינות כנועה שבנפש היפה, אולם זיקה זו היא מעין קרן של נשמה שמפקידים בידי חברת־ביטוח למקרה של אסון, כשתהיה יפה פחות, בריאה פחות, עזת־רצון פחות, כאותן נשים קשות יום, שאולי (לא. לא. בשום אופן לא) ואולי, אולי בכל זאת תהיה פעם כּמוֹתן, ותצטרך לחיות מהקרן. בינתיים לא היתה מתירה לעצמה שום עדינות, סברה שהיא כניעה, ובפרט כשהיא חלשה־להבהיל ותוקפים אותה העלובים והמגונים שביצריה.

הוסיפה לבעוט והחציפה. כשרוקנה גממית אחת הלכה והדליחה שנייה. חוץ מזה הכל גרם לו עגמת נפש, וזה גרם לה קורת־רוח, משמע שהיה מעדיף לראותה חסודה יותר. משמע שחיבב אותה. לגרום לו צער, הוא הדבר שהיתה צריכה לו.

בני הטיל בה מבט זעף, הניח את תרמילו בנחת ברורה ומכוונת לאַלֵף, כרע על ברכיו, גמיש ומרושל, בחר לו גממית אחת קטנה ביותר ושתה בלי חפזה. לא הוסיף לדבר אלא התבונן בה באותו מבט קופד הנותן לויית הבעה לארשת הנאה של עיניו העמקניות, ובכך נוטל ממנה את התגובה הפשוטה ביותר: רוגז.

החל לקושש עצים. מאחר שלא מצא בסביבה, הטיל את האקדח לצידה, שמא נצרכת להתגונן; נוהג של אבירות; והלך לו במעלה הואדי מערבה, עד שנסתמנה דמותו על קו הרקיע, לרגע נדמה כמהסס ושוהה, כאילו להחזיר דיבור אבוד שיצא לבטלה, או אולי להבהיר מה, עד שנתמחש לו הריחוק שביניהם, פנה והלך לו.

רונית חשה בהשתוחחות של פחד על פני הצוקים, ובמפולס – בתוך לבה. אף־על־פּי שידעה שהוא קרוב מאוד ועשוי לבוא לעזרתה כל שעה, נפל עליה פחד כיוָן שנתעלם מעיניה. מחמת ריבוי הכוח־המדמה, אנשים עשויים לבוא לכלל אימה או קפאון במצבים שאינם מסוכנים כלל, ומחמת מיעוט הכוח־המדמה אין אדם מסתייע אלא במה שנמצא סמוך לחושיו בלבד. אף־על־פי שגם שׂכלה הגיד לה כזאת, לא יכלה למצוא בזה סעד של ממש. המדבר נח לפניה רבדים רבדים של בדידות, לבנה מקרוב, מצהיבה בתחומי הביניים, ומיטשטשת בסגול על פני המרחקים הזרים. אור שנבזק על הגבישים המלוחים סינוור ונעלם, ואויר מיוחם נחנק בפתח הוַאדי. סיעות־סיעות של לא־כלום נעו באין מטרה על פני הריקנות שמגובה. חשה עצמה ראויה לרחמים ולא לקפידה. עתה נכונה לוַתר על כל אותה יוהרת נעורים שירדה עליה תשע־עשרה שנה רצופות, כל שנה במנה יתירה. שוב נעשתה רונית של אבא ואמא, של ברקה וסוניה, רונית הפעוטה והחמודה מן הגנון, מן הגן, מבית־הספר, חצופה ומסתודדת, רונית של החמאה והדבש, והשמנת שתיעבה בלבה, מן ה“עשי זאת ואל תעשי זאת” זו שתמיד יש מי שדואג לה, שיודע במה כוחה ובמה אין כוחה, ומעליב אותה בבטחונו, ומיטיב לדעת ממנה מה טוב לה ומה רע לה.

צינת המים צרבה את רגליה. שאטה בלבה את רגליה הצבות. שככה יבגדו בה איבריה… רק של גאוָה משונה של עלומים לא צנחה על פניה, ומשכה כמו פרד בגבעה. עתה כשניתן לה מבוקשה ויכלה לשלוף רגליה מתוך הנעליים, נצרבו רגליה ביחפן על גבי האבנים הלוהטות, ולבסוף צרבוּן אפילו המים הצוננים. דומה, לא תעלינה עוד ארוכה. מסה ממוזמזת של עור מדולדל על פני שלפוחיות כואבות וגועליות, כמו סכין בגב. הוציאה את רגליה מתוך המים ושיטחה אותן בשמש.

שכבה ונתנמנמה. מה זה שבני לא בא? למה לא סייעה בידו. מניחה היא לו לנהוג בה כבתינוקת מלוכלכת ומפונקת. בחושה הנשי הבינה שהיא מניחה בידו עדיפות שתיפרע ביום מן הימים, משל היא מבטלת את עצמה ומאַבדת את זכות הרצון החפשי. ביקשה לקום ומעדה. נשענה על ידה וזו בגדה בה ושמטה אותה בקול חבטה ארצה. דמעות עלו בעיניה והאקדח הבליח במוחה הרהורי שטות. חזרה ונתמכרה לליאות.

שוטים וקטנים ותו לא. שני צעירים שוטים שנתפסו לתמהונוּת ויצאו לערוך טיול מטורף במדבר של סכנות. מילא הוא תמהוני, לויית־חן לעלם שאיננו רתום בעול משפחה; אולם אַת – שהנך פחדנית, קל־וחומר לא גיבורה, ואפילו בגיל האמנסיפאציה הראשונה לא עשית תמרונים להיות גבר, כיצד נמשכת לאיולת זו? ראשית – מסוכן. שנית – קשה מנשוא. שלישית, סידור העבודה. רגע אחד, בלי צביעות.

נניח, מתוך עקשנות. נתת פעם הן שלך, אליבא דאמת, מתוך שובבות, ולא רצית חזור בך. לא משום שישחקו עליך ולא משום שתתמעטי בעיני עצמך, ולא משוּם בני. אלא משום הצירוף של שלוש הסיבות גם יחד. ואולי משום סקרנות לראות אם יעמוד בדיבורו. סוף־דבר נתת הן שלך והלכת. אדם עושה צעד אחד לרצונו ושוב אינו עשוי לחזור בו מאחר שנכנס לתוך הוָיה אחרת, וחוקים חדשים וחיים אחרים. ההחלטה היא הרף־עין אחד רצוניי הגורר אחריו שורה של מעשי־כפייה. כל הימים אנחנו משלמים חובות ישנים בגלל רגעים שוטים מעטים שהטלנו גם את רצוננו לתוך השטף הנואל וחסר השחר של הגורל.

הפצירו בך ולא הטית אוזן. והרי לך… לעתים קרובות הצדק עמך ואת מוַתרת מתוך נדיבות רוח; כשאת באה להתעקש ולהעמיד על דעתך, לרוב הרי זה דבר־איולת. אינך אלא שוטה ועקשנית ותו לא…

כשהופיע בּני בתחם הראִייה נתאוששה והחלה מעסיקה את עצמה בעשייה. פרשה שמיכה וערכה עליה את ארוחת הצהריים, לא בלי שאט־נפש.

מטבע ברייתו לא היה שומר טינה. הוא פרק מעליו את חבילת הזרדים, נתמתח, העלה חיוך מקרין בקמטי עיניו, נתגרד בערפו:

“עייפה?”

כעת הגיע תורה. היא התבוננה בו בלי ארשת ולא ענתה. חיוכו נתגמד למין הבעה נזופה ותמוהה. כרע על עקביו, והחל לבקע את העצים. אותם הרגעים היתה רונית שרויה בקרב עצמה במידה כזו שהיה זר לה.

לעולם לא תצליח להסביר לו איך היא, ולמה היא כזאת. הוא, אמנם יבין הכל, אולם הוא יבין בסגנונו. לגבי־דידו תהיה זו תמיד או חולשה או כוח. הוא אף פעם לא יהיה חריף עד כדי־כך שיכיר את שאר האפשרויות, או, בעצם, את הפירוש שלה לכל. הוא ישפוט אותה תמיד לפי התנהגותה, כמות שמודדים לאדם זר, ולא לפי המניעים שהדריכוה, השונים ממקרה למקרה, והנובעים תמיד מן העמוק שבמקורות, לגבי אדם אהוב. היא יכלה להיות טובה מאוד אליו אילו לא דרש זאת ממנה בתוקף כזה. אף פעם לא רצתה להיות בושה ממנו יותר משהיא בושה מפני עצמה. הוא סבור שהיא קאפריזית והיא סבורה שהיא הגיונית־להחריד. לפתע נעשה זר לה, ויחד עם זה איכפת, כל־כך איכפת עד שלא להודות בכך, ולהיות נבוכה בשל כך.

מנוף אחר פרץ לתוך חייה. הוא לא היה בן הקיבוץ, כמותה. הוא הביא לה בשורה של עולם אחר, לא בדמותו הנלעגת של הג’נטלמן שמביא את פאריס לבת הפרובינציה, אלא כמי שמביא הצדקה מעולמות רחוקים לכל מה שחי בה כמובן מאליו. הוא היה השלמה לכל מה שחי בה בדמיון, ב“חוץ” המסתורי הזה שמושך מעבר לתחומי הקיבוץ חיים גדולים אחרים וקלוקלים.

לא היה מרבה לדבר על עצמו. היה זורע אור קלוש על נקודות אפלות בעברו. כמה סתומות פירשה בדמיונה. לפרקים נח עליהם אור־מסתורין קודר, ולפרקים נע סתם חלל ריק. כל הדברים מתמעטים מקרוב ותהומות פוחתות והולכות. את ההיסטוריה הנפשית שלו הכירה רק מאותה שעה שמשפחת באוּם המתרוששת עקרה לאגף הבית.

שלא לגרום צער לילד, המשיכו ללמדו באותו בית־ספר של בני־עשירים. הניגוד בין אורח־חייו שלו לשל חבריו לכיתה, היה עלול לשלול ממנו אותה יהירות שציינה את הנער באום שלפני הירידה. אולם הוא עמד בשלו ולא רצה לוַתר. דל־גאה נזוף וחוצף, עיקש ומכונס בתוך עצמו היה שב הביתה, למוּד להעלים אף מעצמו כל פגיעה שנגרמה לו. עד־מהרה פירנס לו בחשאי חיים כפולים משל עצמו. כיוָן שנאלץ לטרוח הרבה אפילו בשביל לזכות בקרן־שמש יתירה עלה בקומתו כחמנית זו, ועיניו הגביהו עוף אל נופים נישאים ורחוקים. הגורל הוא המצנאט הנדיב של אלו המסוגלים לטפס. בשביל כפל־מאמץ הוא משליך אותך לפעמים למעמקים. אמא בכתה, פשיטא, כשהעבירו את הרהיטים לאגף. באותם הימים רכשה לעצמה צחוק מוזר וקולני. בבית פנימה היתה אפלולית רכה עושה חסד של השלמה עם המציאות הקודרת. אותה אפלולית נכנסה לתוך חביון נפשו של מר באום – ממציא בדימוס — וזרעה קדרוּת ועזוּת בנפשו של בני. סוף דבר, קוצרים מה שזורעים. אין לך הוָיה שבילדות שאינה מעלה נבט משלה בנשמה, ובמוקדם או במאוחר ייוָלד מלאך שלה שמכה אותו ואומר לו גדל!

לא היתה לאותה דיוטה אלא גזוזטרה אחת צופה פני הים, כבמתגנב, מאחורי חומה של רהיטים שעבר זמנם, משם היה מופיע, כמין אושר תכול גנוב מסבל, ים עמוק־תכלת רחב־נשימה, לא איכפתי ושליו וגברי; וצחור־מפרשים גאה אובד במרחקים, ועשן טמיר של געגועים מתפוגג בעולם שכולו פּאֵר, לרבות האביזרים מזוהמי־השמן וחביות המליחים. עד־מהרה התחיל לטפח בלבו, כמין משאת־נפש חבויה ומפורנסת בחשאי, כבת־מלוכה בשבי, את האהבה העזה אל הים ואל המרחקים. לימים, כשגדל ופרח מן הבית, הלך והשכיר עצמו מלח באחת מאניות־הסוחר הסובבות באוקיינוס. כעבור שלוש שנים שב משם והרמץ הרומַנטי בלבו. כמה זמן אפרש לחתוֹם בלב תמונה רומַנטית מן המציאות עצמה. ימים עוברים ורומנטיקה שבילדות, חבוטה ביד המציאות האכזרית, שהיא כמין התעללות משפילה בעצמה, רומנטיקה הזיינית זו חולפת ואיננה. אולם קרקע שעליה היא צומחת מצמיחה נטעים אחרים מאותה משפחה בוטנית. כשיבש הים בנפשו ונופצו הספינות שבדמיון ובממש, הותיר לו בני בנפשו, כמין סַפן שבוּק־ים, את האהבה העזה למרחב ולתכלת ולסער הפנימי ולמבט הצופים. המרחב ולא הרוָחָה. מרוּוח אתה גם כשאתה ספון בתוך חבית מלאה דבש, אולם מרחב הרי זה משהו אחר. יכול אתה לרכוש לעצמך את כל המרחבים אפילו הנך נתון עירום ויחף על פני חול צורב. אולם אותן אהבות של ספּן בדימוס היו ספונות בעמקי נשמתו. מבחוץ נראו אותו אחרים. מקלסתר־פניו ניבטה ארשת של מי שראה הרבה אפקים בנערותו, אולם לא היה זה מבט יהיר של בוֹזה ועוזב, אלא מבטו הסוקר של קברניט העומד לעשות דרכו בנתיב הזה.

כשבא לקיבוץ, לשם חברוּת ומתוך בחירה שבעיוּן, מחמת השקפוֹת שרכש לו דוקא בנמלים רחוקים, על פני מציאות אחרת, עשה בעצמו פשרה קשה עם אבדן החירות למעשה – לשם חירות רחבה ועמוקה יותר. ואף־על־פּי־כן היה שוֹטטן מטבעו. הספינה היתה לגמל, ספינת המדבר. רוֹנית חָשה בשוטטנוּת זו הטבועה באופיו, וכשהגיעו לידי ריעוּת עמוקה, ובכל זאת סמויה, היה בתחושתה זו גם הערצה וגם פחד. חוששת היתה שמא יעזבנה גם־אותה לאחר שישׂביע עיניו בנוף שלה, ישתה ממימיה ויבוא עד־חקרה. כך־וכך מעל פני הים התיכון וכך וכך מתחת לפני השטח, וזו האוכלוסייה ואלו המנהגים, וקרקע שלה מן העידן כך וכך, וצמחייה שכזו וכזו. בחושה הנשיי ידעה שהיא צריכה להעלים ממנו משהו שבישותה. ואולם כיוָן שמבטו נוקב וחודר לתוכה ומערטל את נפשה ללא רחמים ובוחן אותה לכל קויה ותגיה, להוציא כמה זוטות שבענייני־נשים, לא נותר לה אלא להעלים ממנו את גופה. אילו היה מגיע לכלל תודעתה פשר התנהגותה, לא היתה אולי מודה בכך, ואילו הודתה היתה מצטערת מאוד שהיא דומה לכולן, לכל אלה שהיא בזה להן וסולדת מהן, ויתכן שהיתה בוכה בלילה. אולם החושים אינם טועים לעולם. בחתירה אל הנעלם שבגופה נתגלו לפניו, אותה שעה גם לפניה, נופים חדשים בנפשה, שלא שיערה אותם כלל. במשחק הזה הסמוי, שבין היצרים הגרויים והמפתים ובין חוש־היאות שלחש לה להניח את גופה אינקוגניטו, נתבלטו אצלה סגולות־נפש וכוחות רוחניים מופלאים בעדינותם ויפים בדקדוּקם. לאמיתו של דבר, לחש לה החוּש, אין היא שומרת את גופה אלא בשביל לקיימו למענו לעתיד־לבוא. אולם ספק היה לה אם ירצה בה לעתיד־לבוא. דוקא ריסון נבוך זה העיד, לפי הכרתה, על הרגש המסוּכן שנתגבר בו. אולם בני, הפזיז שבגברים, ראה עלבון לעצמו בשליטתה על יצריה, שליטה שאין עמה אף רגע של חולשה.

ילדונת כגון רונית, שנתנפנקה מילדותה באהבת הורים וחברים, שנתברכה בסגולות הבריאות והחן במידה שאינה מחייבתה עוד לחפש לה עיסוקים להצטיין בהם, היתה נראית גם בעיני עצמה בחינת הבינוני האידיאלי המזומן לחיי אושר, באותם הימים שנערות צעירות אוהבות להגדיר את עצמן ואוֹפיין. לפיכך לא מן־ההכרח היה שיפקדוה רגשי נחיתות וסבל. ואכן, לא ידעה סבל אלא כל־כמה שעוללה לעצמה מתוך התמכרות מוקדמת מדי, מחמת מזגה העז, אל דברים שיצרה לה בדמיונה או אל מסקנות שהעלתה משכלה לאחר עיון קל־מדי. בהיותה מצויה בחברת בני אדם ולמודה להבחין בהם בעין נערה מתבגרת, שאינה נרתעת מכל קיצוניות, היו כל האנשים דומים בעיניה להפתיע וכולם משועבדים לחוקים הפשוטים והגסים הנובעים מתוך אהבת־עצמם. זה היה הפרץ הראשון של ריאליזם שחוֹר שבא כתגובה על האידיאליזם הוָרוֹד שהטיפו לה מדריכיה. עוד בהיותה בת שש־עשרה, מאוהבת בלב־ונפש ספק במדריכה ספק בעקרונות המוסריים ובאהבת־הזולת שהטיף להם (בתוקף מקצועו, סברה לאחר־כך), ראתה לראשונה את ברקה, הוא אביה, מזלזל בענייני־הכלל לשם טובת־הנאתו הקטנה ונתקפחה עליה אמונתה. במשך הזמן בטלה אף אהבתה למדריך ולשטף־דיבורו ונשאר הספק בלבד. אולם הספק לעולם איננו הצד־שכנגד. לפיכך המשיכה באותו הנתיב. עם אבדן המצוי התחילה מחפשת את הבלתי־מצוי. אותם הימים שקדה על סיפורי־דמיון וספרי מסעות וביקשה את המוּפלא שבאדם. מתוך כך התאהבה לראשונה באותו שוטה משופם שאת סוסו ואקדחו אהבה יותר מאשר את גופו. וכשנתחוור לה שאין זה אלא גבר טרזן וגס־רוח, המוכן לכל היותר לפשרה רוֹמנטית עם נשמתה רבת הכיסופים של נערה תמימה, נשמט ממנה בבת־אחת גם עולם הדמיונות הססגוני וסיגלה לעצמה בירכתי שפתותיה חיוך מריר קצת, שנתפרש לאחרים, משום היותה נאה ושלימה בגופה וברוחה, כמין הוּמוֹר מלא חן. מעבר לחיוך הזה היתה נערה טובה וממושמעת כיאות לבת בכירה של קיבוץ שער הגיא, מופת לרבים. בחיוך זה היתה מפצה את עצמה על הרגלה לעשות תמיד את הדברים השגורים והטובים כאילו לא נתפתחה עדיין כל־צרכה לדעת שאין דרכם של נבונים בכך.

עד שהופיע בני. ואם כי לא הבריק, אף לא הוציא מוניטין לעברוֹ רב־התעלומות בלילות חורף על ספל קפה וכן לא היה מפַמְבֵן תשוקות שוטטניות, שהיו מכוונות אותו לעתים בנתיב ההרפתקה הזרוע חתחתים (הרגל רבים בארצנו), הרגישה בו דבר־מה נפלה הקרוב אל לבה, העריצה את עולם־מושגיו החדש, המקורי, המפונקים, הגברי באי־תלותו. במחיצתו נתפרש לה לראשונה, שאותם דברים שבשיגרה, אותם המעשים היום־יומיים, אפשר שיהיו בני תנאים שונים ויצמחו מתוך קרקע אחר ועולם מושגים מיוחד, ואף־על־פי־כן יהיו אותם המעשים עצמם. כשראתה חירות שלו, שיש לה גם עבר בן־חורין, מונחת כפוּתה אצל החיים הסגורים שבקיבוץ, ולא עקב השלמה אלא מתוך רצון, החלה בוחנת מחדש את ההשקפות שסיגלה לה במעטה החיוך הציני.

כשהציע לה לערוך עמו טיול בצוותא, לא עמד בה הכוח לסרב. השערתו שהיא עשויה להעיז ולבצע טיול כזה, החניפה לה עד כדי־כך שלא רצתה לגרוֹם לו אכזבה. עתה היה הכל בגדר מציאות. היום השלישי כלה והולך ושניים אחרים באים. עתה היתה כבר מעבר לסבל. כשהגיעו למחוז חפצם לעת ערב מצאו מים. לאמיתו של דבר, משמצאו מים הגיעו למחוז חפצם. המים הילכו עליה קסם מיוחד, כמין פעולה חימית. לפתע הופיעו שמים אחרים, ורוח יפה, ובהרוֹת קלילות של משובה ברקיע, ושחוק, ואיברים רפויים ומפויסים ושכחי־עצמם, וקלות עזיזה בכתפיים וברגליים, וגאוָה מפונקת וילדותית רושמת על חשבונה חוָיה מופלאה של מאמץ על־אנושי והעזה גברית. לעולם אין לדעת כמה שדוֹנים קטנונים ופחדנים עלובים נשתלטו עליה עד שהעיזה, כשם שאין לדעת כמה מחשבות של גנוּת נדחות אצל מי שעושים מעשים נאים. סוף־דבר הרי המעשים הם שבאים להעיד עלינו. התיזות והאַנטיתיזות שקדמו להם אינן אלא עניינם של הפּסיכולוגים, והדינאַמיקה של ההתכתשות הפּנימית בטרם בא אדם לפעול, אינה גורמת יסורים אלא לו־עצמו. אי־לכן אין אַת צריכה לחשוש שמישהו יבוא לבחון כליותיך, כמה קרבנות העלית בהתכתשות זו. הרי זה בית־קברות שאי־אפשר לבכותו בפרהסיה. אף־על־פּי־כן, את מיטב הפרחים שבנשמתנו אנו מניחים בחשאי דוקא ליד החללים ההם.

לעת ערב נתפייסה דעתה. היא ישבה ליד העין הצלולה, והוא שכב לידה, אדיש ומהורהר ותלוי על מבטו ברום צוקים. המים נבעו מתוך סלע מאזיב ופיכפכו בקילוח דק ואיוושו קלילוֹת וריחם נשתכר באַפּם. באַדוָה המרטטת על פני המים נשתברה אדמומית אחרונה של השמש השוקעת. מהם־והלאה נמשך חוט דק של מים אדומים, כמין חוט של גורל, המקפל את כל המדבר סביבו. וכל המרחב שמעבר כאילו קפא רגע בדממה ובחרדת־קודש לחזות בהילוך המלכותי של זרזיף לח על פני החולות השוממים. ויש שם גאוָה חסינה יותר מאשר בזרמת נהרות חבל הצפון. רונית חשה ששלפוחיות של רגש מוזר מתפּקעות בקרבה. לקחה מעט מים ונתנה בפיה. לא היתה צמאה עוד, אלא מן חיבה עלתה בה למים והגישתם לפיה כמנשקת. במקום שנגעה כף־ידה עלתה אַדוָה קלה, כמו גל שמקיף חלוק אבן, ושקעה, כאילו נכמרים לקראתה המים. אותו רגע הבחינה במבטו של בני, כמתיירא להתפרץ לתוך רגשותיה. השפילה את עיניה. אילו בא אליה עתה בצמאונו, יתכן שהיתה שקוקה לו כנחל זה במדבר, אולם הוא שתק.

“נלך, אמר. אי־אפשר לשהות כאן בבית־הנתיבות של המדבר.” שחק והורה לה בידו על המים.

היא קמה והלכה אחריו דומם. שוב העיק תרמילה מאחר שהשלימה בנפשה עם המנוחה. עברו רוכסיים וחנו. בני מצא מערה.

“אין כאן גללי עזים, מישש בידו ואמר. נוכל לחנות כאן הלילה. כפי־הנראה אינם נוהגים להשתמש במערה זו.”

מפתח המערה נשקף לעיניה מישטח גבעות חוֹליות נפלא בערירותו וקודר בלבנותו. לפתע היה השטח דומה להפליא לנוף הבית. ממש נוף שער הגיא, כאילו עבר עליו מכחולו הצהוב של שרב נורא, כמין סיוט־צבעים חיור. אותם ההרים במזרח והגבעות בצפון, וכיפה חדודה זו בדומה לשיך עדאן, ומכתש סגול זה כתחליף לכנרת, וזה הערוץ ממזרח הפונה לצפון־מערב, הרי ואדי שרעא. דמיון מוזר זה הקנה לה את ההרגשה שאלה הם פני הדברים שעה שהיא שרויה בעצמה ונתוקה מנופה. ריקנות צחיחה, לבנונית אפלה, ואבנים שוממות חולמות סולם־מלאכים במרומים. ללא אחיזה במציאות. או אולי, מציאות שאינה מציאות, שאיננה זמן הואיל והיא מחזור בטל של חליפות אקלים מבלי להוליד לגדל ולהמית חיים ירוקים מן האדמה. הרהורים אלה עוררו בה אהבה עזה, ומשהו געגועים, לשער הגיא ולכל־מלואו, לרבות היא עצמה, שהיא יכולה להיות גם בזה וגם בזה, כאילו סוקרת את כל חייה מראשיתם, שלידתה בשממת ארד־ג’לבין ונעוריה טובלים ירק בשער הגיא. השמים הלכו ונתרחקו והאדמה הלכה וקרבה והשמש נלבטה ביניהם על קו־האופק.

“כאן על הרכס, אמר בני, יש מקום שממנו אפשר לראות את השקיעה על הים.”

השמש עמדה בגובה מועט מעל פני הים. לאט־לאט כהו הצבעים במזרח והמערב נעשה זירה מופלאה לפטירה צנועה ושקטה של יום עזפן ותוקפן.

“הדברים המתרחשים במדבר הם הדברים הנפלאים ביותר משום שנעשים לאֵין קהל־צופים. יש עין רואָה או לא – לעולם אינם ממעטים את יוֹפיים, לָאַט לה בני הרהורים. אַתה נוטע עץ בדומה לחוני המעגל בשביל שלושה דורות שבאים אחריך. לעולם אינך יודע עם מי גמלת חסד כשסימנת את השביל, לעולם לא תדע מי שתה מן המים שחסכת מפיך. זהו המדבר. מאז ומעולם נועד לצדיקים. – הוא חייך חיוך לָביב גורם אושר. – אבל באמת. שערי לך איזו אחוָה אנושית אפשר להרגיש כאן. אחד שמהלך כאן וכל השממה הזאת מהלכת אחריו בשתיקה עוינת ושומרת צעדיו. אוהבים נוהגים אבירות וקרובים מתאחוים יותר. רק הבודדים באמת עשויים להרגיש אחוָה גדולה.”

רונית הקשיבה בדומיה. בסתר־לבה ידעה שיש דברים גדולים ויפים שאומרים אותם רק לנערות צעירות ויפות. הללו הן מטבעות של הלב, לשם מקח וממכר של רגשות, חתומות בחותם האצילות, שאין להן תוקף בשום מקום אחר בעולם. בני היה תמיד ללא דופי ודבריו נאים, אלא שהיו נראים בעיניה תמיד פרי של שיקול־דעת רב. וידוי של אהבה שחותמו שלוַת־הנפש מעליב. יפיפוּת של נפש – מרגיזה. האם תמיד הוא כזה? גם לגבי אנשים קטנים ומכוערים?

אילו ידע מה אני חושבת, הרהרה ערמומית. המחשבה שאיננו יכול לדעת, גרמה לה קורת־רוח. היא נראתה בעיניו, זאת ניחשה בחושה הערמומי, נערה ברת־לב וזכת־נפש. הבחורים הטובים הללו מסרבים להאמין שאותו חוט של חן מופלא ומעודן המשוך על פני חזה וירכיה, איננו מחויב להיות משוך גם על נפשה. לפתע נתמעטה דמותה של עצמה בפני רונית זו של בני בדמיונו. וכל חכמת־החיים שלה נתבטלה מפני ההוָיה הנפלאה שבמערב.

השמש שקעה ברצועה של ים שנסתמנה על קו־האופק. רחוקה מאוד. היציקה הלוהטת נשפכה בבת־אחת לתוך המים, פשטה צורה ולבשה צורה, עד שנמתחה רצועה צרה. השמים הכו באלף פטישים זוהרים על סדן השמש השוקעת עד שצללה תהומה ולא נותרה אלא אדמומית חיורת בטעם הזכרונות. כל עוד נתחולל אותו מאורע באופק היתה שבויה לו. אחר־כך לכדהּ רצון טפשי לתת קולה בשיר. אולם הדומיה אשר בה עסקו המרחקים ואשר אליה נכבש גם בני, הקפיאה את המנגינה על שפתיה. בסתר נפשה ליחנה שיר עז. מבחוץ פרקה חיוך קל. רצונך, פרשהו לחפצך.

עיניה היו גדולות ושקוקות תמהון. כאילו מתחדש עליה עולמה. אף כי היו רחוקים, חש לפתע משהו מן ההויה הבדוקה של שער הגיא. רונית גילמה בגופה כל משה שיקר לו בשער הגיא. לא שאהב בשער הגיא רק אותה, אלא שהיא גילמה בגופה כל מה שיקר לו בשער הגיא. היו בה הגונים השליוים־מרחוק והחיוניות הפורצת מקרוב שבקיבוץ. ובניגוד לנוף המדבר נתגשם בגופה כל מה שהבשיל כבר, הומה ושוקק מלגו, ושרוי בשלוָה וחוסר דאגה מלבר. כל שהיה בה ביתי, חתולי ומפונק, ובעיניה הרכות ודורסניות כאחת, נתייקר עליו כאן שבעתיים. הסתכל בעיניה. יפתה מאוד. עיניה רכו ונפערו.

“יש בעיניך כעת מקום למדבר ולשמש ולים גם יחד,” אמר והסתכל במבט ישר בעיניה שרחבו פתאום.

הוא שחק. אולם בחושה הנשי הכירה בדבריו ראשית דקה ומעודנת של מערכת אהבה.

“אולם לא יותר מזה,” השיבה.

לאחר־כך סבורה היתה שהעליבה אותו, ונצטערה. משום־מה לא רצתה לקשור עמו יחסי קרבה בטיול הזה; וחשה עצמה חלשה להרחיקו מעמה. ולא שהיתה נלבטת עדיין בהיסוסי בתולות, אלא משם שהחולשה והעייפות והקירבה מתוך בדידות לא היו נוחות לה, ולא סייעו לשיקול־דעת מרובה. לגבי־דידה היתה האהבה עניין גדול ושלם בפני עצמו, שיכול לשאת את עצמו מבלי להתפרנס מנתונים צדדיים. עתה היתה שקוקה כל־כך לנוף הזה ולרגשות העמוקים שנפרעו בה תוך כדי התוַדעוּת אל כמה פינות אפלות שבנשמתה, ואל המאמץ שבסבל, שלא היה ריווּח בנשמתה לשתי חוָיות עזות כל־כך. נוהגת היתה חסכון ברגשותיה וסירבה להודות באהבתה. אולם חששה שמא עשתה זאת בגסות. כשירדו הניחה את ידה בתוך שלו, אולם משהרגישה ברעידתה, השמיטה.

“אַל תפחדי אולם שתקי,” קרא לה בני בלחישה לתוך הכוך. אותו רגע הבחינה אף היא בשלוש צלליות על פני השביל למטה, מזוינים היו. בני טען אקדחו בזהירות. רונית שכבה על הארץ. כאבן השדה, הרהרה. מתאוָה היתה להיהפך בבת־אחת, בכוח מַגי, לאבן השדה. לא עמד בה הכוח לפחוד. בני שכב בפתח ומתיחות אמיצה חתומה בשפתיו. היא טמנה את ראשה באדמה וחשה בעפר נתחב לפיה. נתייראה לירוק אותו שמא משמיעה קול. הניחה לרוק לגלוש משפתה. מגע קל בשערותיה העירה מעלפונה.

“הלכו,” אמר. קולו היה מחוסר גון.

בעיניה עמדו דמעות והוא נשק אותן בעדינות, בשפתיו. גם הפעם לא נטלה. הוא השכיבה בירכתי המערה וכיסה אותה בשמיכה.

הרגשת האחריות טישטשה את הפחד. המחשבה מה עלול היה לקרות, זחלה צמרמורת במקום המיועד לפחד בצוארו. האמון שנתנה בו, יותר מכפי שהיה ראוי לו, המריצוֹ להיות לבלי־חת. כל המעשים שנעשים בארץ זו, אינם אלא העזתו של הבחור שפרץ צעד אחד קדימה בכוח־החלטתו ונדחף לאחר־כך בכוח האמון שנתנו בו חלשים וזקוקים ואוהבים. אותו רגע נעשתה רונית רחומית וקטנה ואהובה וזקוקה לסעד, עד שחשק בה. אף־על־פּי־כן, הבליג. גם למחרת לא אמר חמור. נוחים היו לו תנאים אלה שבהם אם הוא מבטל רצונו מפני רצונה הריהו פוֹעל כנותן חסות, כנדיב ואדיב, כמי שנתברך ביתרון כוח.

כשנתעורר בבוקר משנתו נפקד מקומה לידו. עד־מהרה שבה מן המַעיין רחוצה וניחוחית ולבושה חולצה נקייה. עמדה בפתח המערה וחסמה אותו בגופה.

“בוקר טוב, אמרה, ראה הקדמתיך.”

היא חייכה וחשפה שיניים מבהיקות. שערה מסורק מאחורי ראשה הלבין טפח צואר מגולה, שחום ומבריק. ניחוח סבון ריחני התפשט במערה.

שוב היתה רחוקה־רחוקה ובלתי־נתפסת בחולצתה הנקייה, בניחוחה וברעננותה. שוב לא היתה נלאית ומיוגעת וזקוקה לחסות מאתמול. עתה הבין לרוחה. מה־טעם היא מקפידה כל־כך על הנקיון והסדר אפילו בתוך המדבר. אפילו בחיוכה היתה הכרזה של עצמאות בריאה ובלתי כפופה למידת הרחמים, פשיטא, בגדים עטויים ברשלנות נראים כאילו נוחים להיקלף.

עתה נזדרזה והכינה למענו את ארוחת הבוקר. קוששה עצים. השתמשה באולרו הגדול לחתוך מכסיהן של קופסאות־שימורים וחתכה את אצבעה. לרגע נתנה בפיה דרך־פינוק אולם מיד שבה לעבודתה בתנועות זריזות, גבריות. הוא הרגיש בחוש שהתנהגותה זו מקורה בעצמאות שרצתה לרכוש לה בזוטות. בני חייך לתוך נפשו, עדיין היה סבור שנפשה פתוחה לפניו כספר. ציפה שתילבט ולא תצליח להעלות אש במדורה. לא נזדרז לקום והניח לה להיכשל. מעבר לחיוך של ליאות מדומה התבונן כיצד היא מדליקה גפרור אחר גפרור ומבקעת את העצים באולרה הקהה, בפנים מאומצים, בשפתיים חשוקות, בהרגשה של אחריות גדולה, אפשר לומר: מבחן, עד שנתייגעה ופלטה אנחת יאוש. קם והצית אש כלאחר־יד. לבו שחק על משבתה. סבור היה שהוא רשאי להחליק לה בליטוף אבהי על קדקדה, אולם נמלך בדעתו וחזר בו.

ושוב היו מהלכים בשבילים לבנים ודקדקים, והשמש קופחת על ראשם באכזריות ושרב נע לפניהם במקסם כזב. ושוב ליהטה האדמה הצהובה מתחת לכפות רגליהם, ואויר עתיק־שמש עמד בגרונם, ותרמיל כבד חיכך בגבם זיעה דביקה וסמיכה, וציבורי אבנים הזידו והחליקו מתחת לנעליהם הקרועות, ויבלות משוועות נענו להם ממעל. עומדים היו בעיצומו של יום ובעיצומו של מדבר, כאילו עומדים בטבור הזמנים והמקומות, נעים ואינם־נעים, הולכים ואין גופם משתנה, ואין שום דבר אצלם בגדר שינוי זולת עייפות מזידה שהולכת ומתוספת בירכתי הנפש ומעיקה על כל מה שבשכנוּת לה, לרבות מה שקשוב ופתוח ליפה ולנועז ולשגיב ולחורג מן היום־יומי ולכל מה שאיננו בגדר הוָיה אנושית פשוטה ורגילה. ואין להם מים ואין להם מטרה אלא מים ולא אכפת להם אם לא יגיעו אף פעם לא שום מקום שבעולם ובלבד שיזומנו להם מים בזה.

רע מזה לא יכול להיות. היאוש טימטם אותה. בני חדל להתלוצץ. ובלבד שיתלוצץ, ואז תכעס עליו משום כך שהוא שוחק על משבתה, ולפחות תתמכר לכעס, ותתמסר לאיזושהי הרגשה עזה מלבד הצמא. לכעוס, להתמרמר, להרגיש קיפוח, להרגיש משהו, לשבור רגל, ליפול לאין יכולת לקום, לסבול איזה כאב אחר, לשנוא־לאהוב, להינתן למשהו שונה, להינצל לרגע מן המועקה הנוראה שבצמא, הרהרה רונית. שיהיו מים. שיהיה נס. שיהיה אלוהים, שיבוא איזה בדוי. עיניה נעשו ילדותיות מאוד ומבקשות רחמים. הציע לה בהיסוס ליטול ממנה את התרמיל. רק אז שפכה לפניו מקצת מן הנאלח ויבש שהעיק על נשמתה. ורוַח לה. ראתה איך נצטער על התפרצותה וטוב לה. ריחמה אותו, ריחמה את עצמה. והוטב לה. אולם לא נתנה לו את התרמיל. אחת ההתפרצויות הנערוּתיות ביותר של התנקמות בסבל, הרהר בני. רונית הרגישה את עצמה מסוימת נתונה למוות לשליש או לרביע, נכון יותר, נתונה לחיים בהשאָלה, על מנת לעשות כברת־דרך בטרם תגיע את גבול המוות. אם יהיו מים תתמכר לחיים ותשוב משם. מן המוות. להיות בחיים יהיה זה רק מקרה מיוחד, כמעט נס. היא2 עדיין לא מתה. וטוב שעוד יש בה איזה כוח חיוני לשנוא את הדברים המעיקים, את השממה ואת השרב, ואת היובש, ואת השמש, ואת הזמן במידה שהוא הולך ונהפך בהדרגה למהות אחת ויחידה של אפס היכולת לשאת בצמא. אפס־יכולת ממושך. אפס הרי זו נקודה, הרף־עין, רגע, משני עברי הכן והלא. אפס מתמשך בזמן הרי זו התמותה של הזמן והמקום. אפס־יכולת זה הוּגבל רק בשנאָה, אות־החיים היחידי ליצר־הקיום המפעם בה.

חנו בצד קיר של סלע. היה שום כוּך בהיקף ראשה. תחבה אותו פנימה וחשה קרירות ונתעלמה מגופה החונה בשמש. אותו רגע איבדה כל תחושה. הרגישה שהיא צונחת לתהום עמוקה וסואנת מים. בני מזג לה את קצת העכרורית הרפושה ופושרת שנותרה במימיתה. עיניה היו עכורות לגמרי ואטומות. סרבה לשתות עד אם ישתה הוא. חייך לה ושתה. אותו רגע רצתה לבכות וחשה גאוָתה שלה פוקעת ומתחילה נכנעת לחוקים חדשים לגמרי ועזים הרבה יותר. לגימה זו שלגמה רק הגבירה את הקדחת שבגרונה. בפיה נתמסמסה פקעת של רוק מדחיס, לא לבלוע מחמת הצמיגות ולא לפלוט מחמת חסכנות בכל מה שיש בו משום נזילה. ובמהרה שקעה לתוך דמדומים וכל עולמה הפך והיה מסה אחת מתפוררת של יובש מול הזיות דמומות של לחות. הזמן ניגר לאט־לאט, והחום טיפטף מעל טיפות טיפות של כאב מהול בזיעה, וצרבת, והרקיע נשפך אל האופק, וכל ישותה פיכפכה ממנה ונבעה מאליה אל האבנים היבשות ונתאיידה עליה כטיפת דוק זו, ונתאבכה למרומים עננות־עננות של עלפון. שקשוק עמום של אשדות טירטר באזניה כמו מנוע של מוטור בבאר…

קולו של בני העירה מעלפונה. הוא שכב צמוד אל הקרקע במורד הגבעה למטה והניע בידיו:

“מהרי ורדי. לפני שרואים אותך רדי. מהרי,” צעק לה בחפּזון, שלא כדרכו, בלהיטות, בפחד.

מהרי. זה היה יותר מדי. איבריה לא נשמעו לרצונה. שוב להרים יד ולכוף ברך, ולמתוח שריר. זה היה רב מדי… אותו רגע ראתה כבר אותם. יתכן שרצתה להיסתר, אולם רצון אחד שהיה שקוק בה למים לא הניח מקום לרצון זולתו. ואלי בכלל לא רצתה בזה. הם היו שלושה רוכבים ומזוינים. רונית לא נרתעה ממקומה. הם הבחינו בה והדהירו את סוסיהם. את בני לא ראו. אילו היתה מסתתרת היו סוטים ועוברים, אמר לה מבטו הזועם של בני. היא לא השיבה, שכבה במקומה.

עתה היה כבר מאוחר. אפס־אונים לא איכפּתי גמור נשתלט עליה. ובלבד שיביאום למקום של מים.

בני הוציא את אקדחו. אולם במאוחר. אחד מהם כבר הופיע מאחוריו רובהו נכון בידו. הללו היו שוטרים. אותו רגע נזכרה את האקדח. רצתה שיזרוק אותו מידו, שיניח ותקח היא, על אחריותה. לא האמינה שיעשו לה רעה. מהיוֹתה צעירה ומאושרת לא ראתה בסכנה שבידי־אדם אלא חוָיה עזה. נוכח הסכנה לא יכלה להשתחרר מרטט רומנטי. נהגה קלות־ראש. בני לא הניח את האקדח מידו. הוא הסגיר את עצמו מתוך אותה שלוָה מופלאה שהדהימה אותה תמיד. דומה שחיוך קל ריחף על שפתותיו.

לעת ערב הוסעו במכונית של משטרה אל העיר הסמוכה ביותר מהלך חמישים קילומטר. רונית הובלה במכונית לחוד. מסתבר שנתכוונו לשחרר אותה ולתבוע לדין את בני בלבד. עכשיו נתברר לה מה עוללה בהתנהגותה. היא גרמה למאסרו של בני. דמעות עלו בעיניה, אולם לא רצתה לגלות את חולשתה בפני הללו שכפו עליה רחמים זדוניים. לא רצתה לבייש את בני. כשהגישו לה מים סרבה לשתות. עיניה נוצצו בברק חדוָה מוזרה. לא שתתה. השתוקקה שבני יראנה בכך. אולם דלת המכונית כבר נסגרה אחריו. מתוך המכונית בקע קולו, ניחר מצמא, עמוק כתמיד, לא מאשים ולא קובל, מנחם, פטרוני וסלחני, ואהוב פתאום:

“שלום רונית, יהיה בסדר.”

אולם הרגשתה אמרה לה שלא כך. וכשנעלמה המכונית והניחתה לבדה בחצר הגדולה והעזובה של המשטרה בעיר הזרה, התנפלה על הברז ונצמדה אל פיו בתאוָה גדולה. אז החל גם מַעין דמעותיה לקלוח. שתתה ובכתה, שתתה ובכתה, עד שעמדה בתוך שלולית שנקוותה לרגליה. נטלה את תרמילה והחליטה לעשות מעשה. אולם לא ידעה מה־מעשה. יצאה מן השער לתוך האפלה של העיר הנכרית.

“שלום רונית, יהיה בסדר.” הרי זה בני בעצם מהותו. בדמיונה ראתה כבר את עצמה בשער הגיא. שער הגיא בלי בני. ולפתע ניטל טעם החיים וכל הגיונם וכל מה שיש וכל מה שיקר בשער הגיא, בלי סליחתו של בני, בלי דמותו הנשקפת אליך מתוך כל המעשים שאַת עושה, ורגילה לעשות ונותנת להם אישור ומולידה אותם מתוך כורח אחר ומתוך עולם־מושגים אחר, ומתוך אישיות אחרת שונה כל־כך, ונוטעת בך את הבטחון שיש הכרח בכל המעשים הללו אם אפשר שיתבקשו משתי נקודות־מוצא שונות כל־כך. אותה שעה נתבשׂרה שהיא אוהבת אותו.



  1. “בשם” במקור המודפס, צ“ל: בשום — הערת פב”י.  ↩

  2. “הא” במקור המודפס, צ“ל: היא — הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות