רקע
יצחק מירקין
השירה העברית ומשקלה

מיטב הספרות העברית החדשה ועיקר בנינה היא השירה, ומיטב השירה הזאת ורוב בנינה היא השירה הלירית. אם ההופעה הזאת כשהיא לעצמה טובה ומשמחת, אם לא, זאת היא שאלה אחרת, אבל היא עובדה קימת, ומצד תנאי חיי עמנו גם עובדה מוכחת.

המושג ספרות במובנו הרחב והכולל מכיל בקרבו אצל עמים עומדים ברשות עצמם: ספרות מדעית וספרות יפה. מובן מאליו, כי המדע והספרות המדעית יכולים להכות שרש, להתפתח ולעשות פירות רק בעם עומד ברשות עצמו וחי חיים עצמיים, אבל לא בעם מְפֻזָּר וְּמפֹרָד על פני כל האדמה, שהוא בכל מקום רק מִעוּט קטן ואשר ע“כ כל עניני החיים בכל מקום שהוא נחתכים ונעשים לא על פיו ולא בלשונו, כי אם על פי ובלשון העם העקרי, שהוא יושב בקרבו ולוקח רק חלק בחיים בתור אורח פחות או יותר נִסְבָּל (geduldet). ובתור אורח עליו להסתגל לצרכי, מנהגי ונמוסי בעל הבית ואנשי הבית ולדבר בלשונם. אם אמת אם לא בפי האומרים או הצועקים, כי היהודים לוקחים חלק במדע יותר מדי, עכ”פ תמיד הם משתתפים ועובדים בו לא בתור יהודים ובלשון היהודים, כי אם בתור יושבי הארץ ובלשון אדוני הארץ.

ספרות מדעית עברית של ההֹוֶה, בעד החיים אי אפשר א“כ שתהיה לנו מפני שאין הֹוֶה ואין חיים עצמיים לעם ישראל. וגם ספרות מדעית של העבר הישראלי, שהיא מוכרחת להיות ע”פ מושגה רק הסטוריה, יש לנו לא יותר מאשר לכל העולם הממודן, שעוסק במקצוע זה כמו בכל המקצועות ההסטוריים האחרים. ולפי שרוב וטובי החוקרים היהודים העוסקים בעבר עמנו קבלו השכלתם בבתי מדרש ובלשונות הארצות, אשר הם יושבים בהן, לא ימלט כי הם חוקרים וכותבים בלשון, ולפעמים קרובות גם ברוח הסביבה, אשר התפתחו בה.

הספרות היפה תתפרד לארבעה ראשים: חזות (Dramatik), עֲלִילִיָּה (Epik), הגות (Lyrik) וְלִקְחִיָּה (Didaktik).

הֶחָזוּת אי אפשרית ג“כ לעת עתה בעברית מפני שסוף סוף כל מחזה נכתב בעד במת החזיון. ובמת חזיון עברית אי אפשרית עוד בימינו מפני שאין רואים במחזה וגם אֵין גבורים ואין אפילו מצחקים מדברים עברית בתור שפת אם. וכל זה מדוע? – מפני שאין חיים עצמיים לעם ישראל – עוד הפעם אותה הסבה העקרית אשר דברנו בה. וזאת הסבה היא ג”כ הגורם העקרי שגם החלק העליליי של הספרות הוא כמעט שדה לא עֻבּד בו בעברית. החלק היותר חשוב בעליליה בימינו, הספרות הַסִּפּוּרִית (רומנים ונובלות) עני ודל וצנום כ“כ בעברית, עד שכמעט שאין להביאו בחשבון, כשבאים לשאת את ראש ורכוש הספרות העברית החדשה. כי לא הגבורים ולא המספרים מדברים עברית ואי אפשר לְתַאֵר את החיים בשפה שאינה חיה, ואי אפשר להכריח בני אדם חיים לדבר בשפה שאינה חיה בפיהם, במחשבותיהם ורגשותיהם. וזה הטעם שהמספר הראשון בספרות העברית החדשה, אברהם מַפּוּ היה מוכרח להרחיק חק וללכת לאחור אלפים בשנה עד זמן מלכי יהודה וישראל, כדי למצא גבורים חיים בסביבה עברית, מדברים, חושבים ומרגישים בעברית. ורק ע”י זה עלה בידו ליצור טפוסים חיים, שלמים ויפים. וספורי מפּו האחרים (ב“עיט צבוע”), שהגבורים הם בני זמננו, אינם מצטיינים באמת בטבעיותם ובאמתותם וע"כ גם לא בסגנונם.

נשאר לפלטה גדולה לספרות העברית החדשה רק החלק הלירי (גם הדידקטי). כי הגות לב שהיא כֻּלָהּ אישית־פרטית (סוּבְּיֶקְטִיבִית), כלומר אשר מקורה ברגש המשורר ובהלך רוחו, איננה תלויה כל כך בסביבה ובלשון המתהלכת וחיה בקרבה. ואם נמצא משורר, אשר שפתו הפנימית, שפת לבו ורגשו עברית, אפשר לו בודאי לשפוך את רוחו בשירים עברים, שהם יכולים להצטין ג"כ בטבעיותם, אמתותם ויפים. כי הטבעיות והאמתות בשירים ליריים הן תמיד סוביקטיביות ובזה מיוסד יָפְיָם הפנימי המיוחד, אשר בלעדו אֵין ממש בכל יופי חצוני, פורמלי.


* *


כאשר ראינו צרים מאד הגבולות, אשר תנאי חיי עמנו מציבים להספרות והשירה העברית. וע“כ לא מחכמה עושים הרבה מן המשוררים העברים החדישים, להצר ולהציק עוד יותר את צעדי השירה העברית בבחרם להם לשפך כל הגות לבם רק בשירי אהבה (אשר לא תמיד נובעים ממקור מאורעות חיים אשר בחייהם) ובשירי הטבע, ןמזניחים במתכוין את הסוגים האחרים של ההגות (ליריק) ושל הליקחיה (דידקטיק), ישנם משוררים עברים, שהם חושבים את עצמם ל”משוחררים" מפני שאין רמז בשיריהם ליהדותם וכל שיריהם הם, כמו שמהללים אותם, רק אנושיות. אני חפץ לדון את ה“משוחררים” האלה לכף זכות ולהאמין כי ה“שחרור” הזה הוא רק חצוני־מלאכותי ולא פנימי, וכי בפנימיותם לא “השתחררו” עוד כלה מן היהדות ומרגישים את עצמם עוד כיהודים, וכי יש להם עוד יחס פנימי אל היהדות, אל העבר, ההֹוֶה והעתיד של היהדות. כי אם לא היה ככה, אם השחרור המהולל הזה היה גם “שחרור” פנימי מן היהדות, אז לא היה זה שחרור לשבח, כי אם להפך, אז לא היה זה שחרור, כי אם אבדת סְגֻלוֹת יקרות, או השתמטות ובגידה. ואז לא היה אפשר להבין, למה הם כותבים את שיריהם בעברית, שפת היהודים ולא בשפה ה“אנושיות”. אבל האמת, כי השחרור הוא רק חצוני־מלאכותי, כי בלבם הם עוד אנשים יהודים ולא סתם בני אדם שאינם שייכים לשום עם – בריות משונות שלא היו עוד בעולם ולא תהיינה לעולם. אֵין ספק א“כ, כי גם להמשוחררים האלה יש עוד יחס פנימי ליהדות, וכי הם מפארים, מרוממים ומעריצים בלבם איזה צד שהוא מן היהדות. א”כ הדרה קושיא לדוכתא: למה אֵין המשוררים ה“משוחררים” מביעים רגשותיהם אלה גם בשיריהם, כמובן, לא בכל שיריהם, אבל באחדים משיריהם, כלומר: למה אינם כותבים שירים לאומיים, אשר נושאם היהדות, כמו שעושה משוררנו הגדול ח. נ. ביאליק והמשורר של הדור העבר י"ל גורדון וכל המשוררים העברים עד דורנו החכם ביותר?!

ואם מה שנוגע ליהדות חושבים ה“משוחררים” (כמובן בטעות) כי “שחרורם” דורש מהם להעלים את יהדותם, איזה תירוץ יש להם בנוגע לכל השירה הלקחית, כמו המשל בסוגיו השונים (פַבֶּל, פַּרַבֶּל ועוד), המכתם (עפיגרם), שירי עיון ממינים שונים וכיוצא בזה? אמת, כי מראה הטבע ורגש האהבה, מעוררים את המשורר ביחוד לשפוך את הגות לבו בשיר. אבל גם אהבת עמו ונושאים אחרים וגם נושאים עיוניים יכולים וצריכים להיות לנושאי השירה העברית, כמו שהיה הדבר בכל תקופות הספרות והשירה העברית מימות כתבי הקודש עד הדור שלפנינו, וכמו שהיא בכל הספריות אשר לכל עם ועם.

_______


ובדבר משקל השירה העברית אין אני מסכים כלל לדעת המשוררים החדשים וביאליק וצרניחובסקי בראשם, כי צריכה העבריה וטוב לה לחזור על פתחי נדיבים, על פתחי הספריות הזרות להושיט יד ולקבל נדבה מהן: המשקלים השונים אשר להן.

כל המשקלים הזרים: הַטְּרָחֶאוּס וְהַדַּקְטִילוּס, הַיַּמְבּוּס וְהָאַנַּפֶּסְטְ (Anapäst, Jambus, Daktylus, Trochäus) וכיוצא בהם אינם מתאימים לרוח השפה העברית ולמבטאה הנכון. ראשית כל המשקלים האלה מיוסדים בשִׁנוי ההברות, כלומר: בארכן וקצרן, ובעברית אֵין כמו אלה. כי כדי להאריךְ את ההברה, אשר בה תנועה קטנה, כמו ההברה, אשר בה תנועה גדולה, דורשת העבריה, כי יהיה לַתנועה הקטנה אחריה תמיד או נח נראה, או, מה שהוא דומה לו, דגש חזק, או שהנגינה תהיה עליה. על פי זה אֵין חִלוק כַּמוּתִי בהברות העבריות, ועל כן אֵין גם מקום בשירה העברית למשקלים שהם מיוסדים בְּהֶבְדֵל הכמות של ההברות. וחוץ מזה עלה ביד ביאליק והמחקים אותו להנהיג את המשקלים הזרים הנ"ל בשירה העברית רק בהפסד ההטעמה העברית הנכונה והיפה. ועל כגון זה בודאי נאמר: יצא שכרו (המוטל בספק גדול) בהפסדו (הגדול מְאֹד). על ידי השחתת ההטעמה העברית תתנול העבריה היפה בצלצולה ותלבש שמלת שפחתה הזרגונית והמכוערת, אשר לא תואר ולא הדר לה. ואנחנו בני ארץ ישראל, המשתדלים בכל כחנו להחיות את העברית בפינו ובפי ילדינו, בודאי שאנחנו צריכים למחות בכל תוקף נגד הִתְנַוְלוּת שפתנו העברית, הבאה על ידי השחתת ההטעמה העברית, שהיא תולדת נטיעת זמורת וזמירת זר (המשקל הזר) בכרם השירה העברית.


* *


והתמהון על ביאליק והחפצים לְהִדָמוֹת אליו יגדל עוד יותר, בשימנו אל לב כי יש משקל מיוחד, משקל טבעי להשירה העברית, המתאים לרוח השפה ולצלצול מבטאה הנכון – זהו המשקל, או המשקלים שאנחנו מוצאים בשירה העברית בכתבי הקודש. מי שלא נעלמו ממנו המסקנות המדעיות האחרונות של חקירת הסגנון והשירה בכתבי הקודש1), הוא ידע, כי משקל השירה העברית איננו דבר שבמדה (Metrum), כי אם דבר שבצלצול (Rhytmus), וכי אֵין לדבר ממטריק, כי אם מריטמיק של השירה העברית, וכי אשר על כן אֵין מקום להמשקלים הזרים: יַמְבּוּס וְאַנַּפֶּסְטְ, טְרָחֶאוּס וְדַקְטִילוּס וכיוצא בהם בשירה העברית. כי המשקלים הזרים האלה מיוסדים בהבדל כמות ההברות (דבר שאין בעברית כמבואר למעלה), והמשקל העברי מיוסד בצלצול ובהטעמה, בקצור: המשקל העברי איננו מטריי כי אם ריטמיי2).

הנה שתי דוגמאות מהמשקלים השונים אשר בכתבי הקודש:

א. עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָה אִמְרָתִי,


ב. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי.

בדוגמא הראשונה יש בכל שורה ארבע הברות מוטעמות ביותר, ובדוגמא השניה יש בכל שורה שלש הברות מוטעמות ביותר. לראשונה אפשר לאמר Quadriictus (ולא Quadrimeter) ולשניה – Triictus (ולא Trimeter). אֵין פה המקום לבאר בפרוטרוט את כל חקי המשקלים העברים האלה. די רק להדגיש, כי כל המשקלים העברים האלה מיוסדים בעיקר במספר ההברות המוטעמות ביותר, השוה בערך בכל שורה ושורה באותו השיר, וכי בין ההברות המוטעמות (או לפניהן ואחריהן) נמצאות הברות שאינן מוטעמות, או אינן מוטעמות ביותר ולהן אֵין מספר קבוע. כי אפשר שבין שתי הברות מוטעמות אֵין כל הברה אחרת, ואפשר שיש ביניהן הברה אחת שאינה מוטעמת או שתים וגם יותר.

ע"פ זה יש ואפשר ששתי הברות מוטעמות באות תכופות זו אחרי זו מבלי אף הברה אחת בלתי מוטעמת ביניהן. וכן הדבר גם בדוגמא הראשונה שהבאנו למעלה:

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָה אִמְרָתִּי,

ההברות המוטעמות נְשֵׁי לֶמֶךְ באות תכופות זו אחרי זו בלי הברה אחרת ביניהן.

כן נכבד מְאֹד לדעת גם את שלושת חקי משקל השירה העברית בכתבי הקודש האלה:

א) בנוגע למלים הקטנות (מלות היחס והחבור וכיוצא בהן בכל מלה קטנה) שורר חופש גמור אם לחשבן למוטעמות, אם לא. וכזה אנחנו רואים בדוגמא השניה שהבאנו למעלה:

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי,

אמרי־פי מחשבות למלה אחת בהטעמה אחת מפני קטנות המלים.

ב) אפילו באותו השיר אפשר שמספר ההברות המוטעמות איננו שוה בזוגי השורות השונים. וכן הדבר גם בדוגמא הראשונה שהבאנו. תחת אשר בזוג השורות הראשון:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָה אִמְרָתִי,

יש ארבע הברות מוטעמות בכל שורה, נמצאות בזוג שורות שאחרי כן:

כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי,

וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

רק שלש הברות מוטעמות בכל שורה.

ג) ועוד יותר מזה, אפילו בשתי שורות מקבילות (Korrespondierend), אפילו באותו זוג השורות אנחנו מוצאים כי באחת יש הברה מוטעמת אחת פחות מבשניה והיא מתמלאת על ידי חשיבות התוכן אשר בשורה זו. דוגמא לזה:

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ

יִשָּׁאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ.


בשורה השניה של אותו זוג השורות יש רק שתי הברות מוטעמות תחת אשר בראשונה יש שלש. אבל ההברה המוטעמת החסרה בשניה מתמלאת ע“י חשיבות התוכן, ע”י הדבר המפליא, כי ה' בכבודו ובעצמו נושא את ישראל עם סְגֻלָּתוֹ על אברתו.

וחוץ מהמשקל המיוסד במספר ההברות המוטעמות, מורגש תמיד בשירה העברית, כידוע לכל יודע עברית, הַזִּוּוג ההגיוני בכל שתי שורות ולפעמים עוד ביותר ((Parallelismus membrorum. כי אותו הרעיון או הציור נאמר ונשנה תמיד במלים שונות ובאופנים שונים בשתי שורות ולפעמים גם ביותר, הבאות זו אחרי זו כעין חרוז רעיוני. וגם בזה יש מינים שונים אשר יסודם: א) בהתאמה (Synonymie), ב) בְּחִבּוּר (Synthese), ג) בְּנִגּוּד (Antithese).

דוגמא לא':

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר;

הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן.


דוגמא לב':

תּוֹרַת אֲדֹנָי תְּמִימָה, מְשִִׁיבַת נָפֶשׁ;

עֵדוּת אֲדֹנָי נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי.

פִּקּוּדֵי אֲדֹנָי יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב;

מִצְוַת אֲדֹנָי בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם.

יִרְאַת אֲדֹנָי טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד;

מִשְׁפְּטֵי אֲדֹנָי אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּוֹ.


דוגמא לג':

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;

וַאֲנַחְנוּ בְשֵׁם־אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.

הֵמָה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ;

וַאֲנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד

______


אמנם כן, אֵין כל צורך להשתמש במשקלים זרים, שאינם מתאימים לרוח השפה העברית ולמבטאה וצלצולה הנכון והיפה, ושע"כ היא מתנולת על ידיהם והודה הצלצולי נהפך למשחית. יש לנו רב משלנו. יש לנו משקלים עברים אמתים, שהם מתאימים לרוח השפה, למבטאה וצלצולה הנכון והיפה. ועל כן אנחנו קוראים למשוררים הנוטעים זמורת וזמירת זר בכרם בית ישראל, המשתמשים במשקלים זרים בשירה העברית: האין בכל שירות אבותיכם ובכל עמי משקל, כי אתם הולכים לקחת משקלים מבני הנכר?!

המחבר.


בקובץ הנוכחי נמצאים: שירים לְאֻמִּיִּים, שירי נוער, שירי טבע, שירי אהבה, שירי עיון, משלים, שירי בקורת ומכתמים.

משקלי השירים אשר בקובץ זה אינם תלוים במדה,

כי אם בצלצול ודומים למשקלי השירה בכתבי הקודש, המיוסדים על החרוז הרעיוני Parallelismus) membrorum) ועל מספר ההברות המוטעמות ביותר, השוה כמעט תמיד בכל שורה ושורה באותו השיר. אבל גם החרוז החצוני לא יחסר בשירי הקובץ.

אני חפץ לקוות כי המשוררים הצעירים יאחזו במשקלים העברים האמתיים האלה וישתדלו לשכללם וּלְיַפּוֹתָם ולהביאם למדרגה גבוהה של שלמות. ועל ידי זה יוצרו שירים עברים אמתיים – עברים בשפתם ובמשקלם, עברים במבטאם ובהטעמתם ועברים בצלצולם.

מי שלמד בהדרגה וסדר ורכש לו ידיעה נכונה ועמוקה בספרות אחת מן הספריות האירופיות הגדולות, והתבונן בעינים פקוחות אל דברי ימיה והתפתחותה, ושם לב לרוח השירה, לטעם ויופי המיוחדים לכל משורר וסופר מן המשוררים והסופרים הרבים והשונים אשר בתקופות שונות ואפילו בתקופה אחת ואפילו בזמן אחד – לו יהיה הדבר ברור, כי, למשל, אצל היופי הנפלא של גֶתֶּה יש עוד יופי נפלא ממין אחר של שיללר, וכי אצל שני הגדולים האלה בספרות הגרמנית, ואפילו בזמנם, יש עוד מקום למשוררים וסופרים אחרים שאינם דומים להם, לא בערכם ולא בדרכם, לא בטעמם ולא ברוחם. לבקי בעניני ספרות ושירה ואמנות בכלל ידוע, כי אין מטבע קבועה אחת של יופי, וכי יש יצירי אמנות ממינים שונים, שהם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ושהם אעפ“כ יפים ונחמדים כלם, על אחד ע”פ דרכו וטיבו המיוחד לו.

למבינים כאלה אני מוסר את הקובץ הזה.

המחבר.

א"י, תשרי התרע’ז


  1. מתוך החכמים הרבים המומחים לדבר זה אני מזכיר ביחוד את החכם הגדול  ↩

    Professor Dr. Eduard Konig וספרו Stilistik, Rhetorik Poetik inbezug auf die bibilische Literatur komparativisch dar gestellt, 1900 וספרו הפופולרי: Die Poesie des alten Testaments 1907.

  2. וכזה גם משקל השירה אצל הערבים בעבר ובהווה. עיין: L. Schneller,  ↩

    Kennst du das Land? בפרק Musik ועיין גם Prof. Dalman, Palästinischer Diwan (1901) S. XXIII

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!