רקע
יצחק פרנהוף
אברהם לבנסארט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(רפרופים ביוגרפיים)


אעפ“י שלא נספד כהלכה ושלא כהלכה, אעפ”י שלא עשו אזכרות לנשמתו, לא הדפיסו תולדותיו אחר פטירתו, לא הקדישו לו חוברות וגליונות שלמים, מכותרים במסגרות שחורות סביב לדפים, אעפ"כ – אדם גדול היה אברהם לבנסארט או בעלום־שמו: “דרך ארץ”.

בארצו של לבנסארט אינה נוהגת כנסת ישראל, בעטיה של איזו רשלנות, להעריץ את חכמיה וסופריה בני ארצה, השוקדים לטובת הספרות העברית. מתהלך לו הסופר העברי על אדמת ה', מהיכי תיתי, יחיה לו, למי יפסיד? אלא מאי? תשומת־לב מאיזו מפלגה שתהא, לא ימשוך עליו הסופר החי. מת הסופר, “ברוך דין אמת, ידע לכתוב צחות בשפת עבר!” מצדיק עליו המשכיל הטיפוסי את הדין. “חבל”! אומר עליו בקיצור הציוני הצעיר – וחסל.

ואם בסופרים שאינם שונאים מטבעם את הפרסום, ואינם בורחים מפני הכבוד (המדומה כאן באמת, משום שבמדינה זו אין נותנים כבוד לסופר עברי כלל), ואם בסופרים באים בימים “הנודעים בשער”, כך, סופר צעיר, ענותן, שתקן ונחבא אל הכלים עאכ"וכ שממיתים אותו בשתיקה…

ובשתיקה חיתה לה הנשמה הצנועה – נשמת אברהם בן ר' דוד אריה לבנסארט ז"ל.

בשתיקה, קא סלקא דעתך? הרבה פעלה, עבדה, הרבה התעמקה, חשבה הנשמה הגדולה הזו; אלא שלא “השמיעה בחוץ קולה”, לא היתה מצלצלת, כמו שאומרים, בכל הפעמונים, לא התפארה, לא החזיקה טובה לעצמה, לא דרשה ולא תבעה.

לא פרסם לבנסארט דבר בדפוס אם לא נתבקש לכך מצד ידידיו. אלו הפצירו בו – והוא בטוב מזגו לא ערב לסרב, ועד“ז נתפרסמו רוב יצירותיו. ציורו הראשון “העור”, אשר משך עליו את עינו של מר בריינין, נדפס בהמאסף “חרמון” (תרס"ב) ע”י מר בדר בהשתדלותי. כשהפתעתיו עם “העור” הנדפס, לא נתפעל כלל. לא קבל תענוג. לא נתן תודה. שתק.

בשתיקה, בענוה ובצניעות היה מתהלך ביניכם אברך בתלבושת יהודית־פולנית, בעל גוף צנום וכפוף, קומה ממוצעת, פנים צרים, מוארכים ומבטאים יסורים פנימיים, לחיים חורות־ירקרקות, מצח רחב מקומט בקמטים פקחיים, עינים חשבניות קטנות, שאש קדושה וחרישה, אש צנועה של חיפוש אחר דרכי אמנות חדשים, נוצצת בהן; ובשתיקה היה אותו הצעיר משתתף בכל שאלות החיים שלכם, אף על פי שידע כבר כי לא לו יהיו חיים… ומשתתף היה אותו האברך בכל השאלות הבוערות שלכם, לוקח חבל בכל אסיפה רועשת, זורק דברים מועטים המחזיקים את המרובה, פעם בכובד־ראש ופעם בסאַטירה בריאה וגרעינית, ושתקן כמו שהיה, נהיה ראש המדברים בכל מקום, ובשתיקה היה האברך הזה העובד היותר חרוץ, עמקן ונאמן בעבודת התחיה, האידאל היותר גדול שבנפשו, לא היה יוצא ידי חובתו בשייכות שטחית ופורמלית למפלגה, אלא מתוך מסירת נפש ממש עשה מה שאפשר ומה שלא אפשר היה לו, לשם תחיתכם ולשם הנאתכם, ההנאה שלכם ולא שלו, לפי שהוא הוציא כבר את עצמו מכלל החיים, ולא לו העתיד המזהיר. והיה עבד נאמן שלא על מנת לקבל פרס, העובד בכל הכוח – ושותק.

ואתם לא ידעתם את דרכיו – דרכי חייו…

ויושב האברך אברהם לבנסארט אל שולחנו בביתו ואוכל וחושבים המסובים שאוכל ממש הוא. לועס המאכלים בשלוה נפשית; ופתאום באמצע האכילה הוא קם, פוסע בחדר אילך ואילך. בלי שעיה אל המציאות היתה רוחו מרחפת אז בעולמות של חזיונות ורוחות, או מוחו עבד אז בהתרתה של איזו פרובלימה מסובכת. פרפרו הרעיונות בראשו והוא פורש לקרן זוית וחוטף עפרונו, לשפכם על הנייר, והוא רושם בחוברת דקה קטנה “שביבי מחשבות”, הרהורים היסתוריים, מוטיבים מוסיקליים, שאחרים במקומו היו מרעישים את עולם הספרות עליהם, והוא טומן פנקסו ושותק, ולועס שוב את מאכלו וסח שוב דברים בטלים עם בני ביתו המשתוממים על ההפסקות, ואינם יודעים הפסיעות הללו, הכתיבה הזו, לשם מה הן באות.

והם לא ידעו דרכיו – דרכי רוחו…

ובשתיקה וסבלנות ענקית היה סובל הסופר החשבן האומלל הזה יסורים אכזריים ע"י מחלה איומה שלוש שנים. ומדוכא ומעונה כמו שהיה, נשאר נאמן לעצמו, ולא היה חס על בריות גופו בעבודתו בשביל הכלל והפרט. חושב היה חשבונו של עולם היהדות, נאם נאומים, כתב חידושים, שר שירים וצייר ציורים. שרוי בצער גופו כמו שהיה, הצטער עוד בצרת ישראל, והרגיש את כל יסוריו הלאומיים, אף יסורי ספרותנו הזוטרתא במשמע. בעצם יסורי מחלתו הוא קורא, בשפה המקורית, את ספורו של זולה GERMINAL וכותב עליו בספר־יומו (ח' שבט תרס"ח): “הלואי שיהיה לנו סיפור כזה עם כל חסרונותיו. אבל צר לי מאד, שלעת־עתה סופרים וסיפורים כמותו אינם שכיחים עדיין בגבולנו” וכו'. סמוך לקברו הוא קורא סיפורי “שלום עליכם” ונהנה מהם ונאנח. “על מה אתה נאנח, חביבי”, אני שואל אותו, “שוב תקפך הכאב”? “אֵט, כאבי נעכר תמיד”, הוא עונה לי, “אבל מעשיותיו של “שלום עליכם”, לא כתובים עברית, על דא קא בכינא”. סמוך למיתתו הוא מטיף עוד ניחומים לשתי אחיותיו, שטיפלו בו באהבה רבה ובהתמכרות אמתית, ומבדח עוד את ידידיו המבקרים בביתו:

וְהַזִּכְרוֹנוֹת מִלִּבִּי בְּיָד אֲנִי דוֹחֵק

וְדַעְתִּי אֲנִי מֵסִיחַ לְדִבְרֵי בַטָּלָה – – –

(לבנסארט)

יודע היה היטב את מהות מחלתו גם בראשית התרקמותה בגופו, ידע כי סוף מחלת־כליות בגוף חלש, למיתה, והיה סח הימנה בלי התאוננות והתמרמרות. לא קלל את החיים ולא נול אותם לא גנח ולא בכה:

וְהַדִּמְעָה כִּי תִפְרוֹץ, בְּאֶגְרוֹף אֲנִי מוֹחֵק

וְהָאֲנָחָה בְחֻבִּי בִּנְשִימָה הִיא כָלָה

(הנ"ל)

גם ברגעו האחרון נחם את כל העומדים עליו. “כי זה כל אדם” רטנו שפתיו בשעת יציאת נשמתו. – –

ואנחנו לא ידענו את דרכיו – דרכי מותו…

וידע הסופר את אחיו, ואחיו לא ידעוהו, וימת – וישכחוהו.


מה היה לבנסארט? במה כוח כשרונו גדול?

אבל מה לא היה לבנסארט? במה לא היה כוח כשרונו גדול?…

רוצים אתם למדנות תורנית, בקיאות בש"ס ופוסקים?

הרי כתבי ידיו וחידושיו על גפ"ת, עדים הם על למדנותו ההגונה, על אהבתו הגדולה שאהב את בית מדרשו של שם ועבר, אוצר נשמתו ומקום יניקתו הרוחנית.

רוצים אתם חוקר לכל תכלית, הקורע את התוף למען מצוא בו מקור הקול, מבקר ובודק בכוח משפט אדיר בעמקות והבנה מבני בניהם של שי“ר וקרוחמל? הרי קראתם בודאי את מאמריו: “הפואיזיה בתלמוד” (המצפה), “המספרים בתלמוד” (שם), “השמות בתלמוד” (הירדן) ועוד ועוד. אבל כל אלו טיפה מן הים הם לעומת העזבון הספרותי, שהניח אחריו בכ”י. מונח בכתב ידו ספר גדול “התנאים והאמוראים”, המכיל קורות ימיהם של חז“ל, ביוגרפיותיהם ומאורעותיהם, פרצופיהם וטפוסיהם, הלך־רוחם, שיחותיהם והשקפותיהם על החיים, ומעובד עפ”י מכמני אוצרות ספרותנו התלמודית, עפ“י שני התלמודים בבלי וירושלמי, זוהר, מדרשים, וילקוטים, תוספות ומכלתות וכו'. כן, כן, ספר כזה הניח אברהם לבנסארט בכתב־יד אחריו, ויהא מונח הספר הזה בכ”י, מי יודע עד מתי?…

רוצים אתם שירה מוסיקלית בשפה נוחה ונעימה, בסגנון קל ויפה, בחרוזים מתחרזים בלי קושי, והרעיונות נעלים טבעיים בלי זיעת המלאכותיות, והרגשות חדשות לא שאולות לא מזויפות? הרי דוגמאות אחדות – שיריו הנדפסים בקובץ זה בידכם, וחלק קטן הם מהמון שירים ממין זה, שכתב המנוח.

רוצים אתם ציורים פסיכולוגיים, בהרצאה יפה, בסקירה חדה, בהסתכלות אמנותית, שמתגלה בהם עצמיותו הפרטית של המספר, שבולטות מהם אישיותו האמנותית ויכלתו האמנותית שלו, העומדת ברשות עצמה וחפשית לגמרי? קראו את ציוריו האחדים כאן ותקישו מהם על אלה הציורים הרבים, שעוד ימים רבים, רבים מאד, יהיו מונחים בכתב יד ויחכו לגואל…

גם בהומור אמנותי מחונן היה אברהם לבנסארט זה, בעל הציורים הטרגיים “הפחד”, “אלמנות”, “חיימיל”, “העור” ועוד. שתי תכונות קצוותיות נזדווגו בנשמתו של הסופר הצעיר, בכתבו עברית היה בוחר עפ“י רוב מוטיבים טראגיים, טלית שכולה שחורה של פסימיות ויאוש היתה מאפילה עליו בשעת התרקמות היצירה. וכל מה שכתב “יהודית”, והרבה כתב בימיו האחרונים בה”יודישען וועקער" של מר א. רוקח, בה“טגבלאט”, ב“יודישען וואכענבלאט” ועוד, היה מתובל בסאטירה יהודית חדה, ובבדיחה עממית עליזה. כדאי לקרות את סיפורו “דער שמעק טאביק”, שבכתב יד, ולראות עד היכן כוחו של גוף עלוב ורצוץ, של הומוריסט אומלל כמותו, מגיע, לבדח ולשמח את נפש הקורא.

גם על דלתי בית מדרשו של יפת דפק לבנסארט. ידען גדול במדעים, כגון: הנדסה, פילוסופיה וחכמת הטבע, היה. גם שפות זרות ידע. מלבד שפות המדינה היה מכיר לדבר ולכתוב אנגלית וצרפתית על בורין.

ואת הכל, אחד לימודי הקודש ואחד לימודי החול, סיגל לו מעצמו בלי כל עזר חיצוני.

ואל תעלה על לבבכם חלילה מחשבה זרה, שלא פגע כל מכשול ואבני נגף על דרכי התלמדותו והשתלמותו העצמית, מצד הסביבה שלו “הכמושה כנביה” (לשונו בשירו “ועשבים אני תולש”); חלילה לכם לחשוב, כי בלי כל עיכובים חיצוניים עשה לו מעצמו את הנפש הזו. חס להם לזרעא דמשפחה מיוחסת בישראל, כמשפחת “לבנסארט־שלוסר”, לתת חופש גמור לאחד מבניה, ולהניחו שילמוד כל מה שלבו חפץ. אדרבה, הם נהגו עם “אלטיר” (כך כינו את אברהם לבנסארט בבית אביו) שלהם, כאשר נהגו אבות אבותיהם מדור דור.

עונג קטן כזה, למשל, להתרועע את ציונים צעירים, מדברי עברית, לקרוא עתונים עברים באולם החברה “ארץ ישראל” – עוון פלילי הוא?

לכאורה, לא.

סבורני שבודאי גם אתם חושבים כך, אבל לא כן חשב אביו של לבנסארט, חרד טבעי ולמדן תורני.

בשעת שעמומו שופך הסופר הצעיר את שיחו ע"ד העיכובים בספר־יומו. נקרא מה שהוא כותב:

“י”ז אדר ראשון תרנ“ח. בעת ביטול מלימודי יתקפני השיממון, ואזכור את אסורי־הנפש ותשוחח עלי נפשי. אלמלי הייתי חבר להחבורה “שפה ברורה” אז מה גדלו העונג והתענוג שלי, אבל עלי לדעת עוד מימי נעורי שיהודי אנכי, ואין לי בחיי אך ארבע אמות של גלות ואי־עונג. מתיראים אנו, אני ופנחס אחי, מאבינו לגלות לו מאויינו ללכת אל החבורה “ארץ ישראל”. ראשית הוא, אבינו, כל היום בכעס ומכאובים על לא־דבר ומתאונן כל היום. לפי דעת פנחס כבר יודע הוא את החפץ שאנו מתאוים ולפיכך יסתר מפנינו בכל האפשרות, אף לא ישאל את פי אודות מצבי העצוב, מדאגה פן ואולי אודיע לו תשוקתי, ובין כך וכך הריני נאנח ונדכא, מלא עגמת־נפש נוראה מבלי לדעת למי אפנה”.

סוף כל סוף נהיה לבנסארט לחבר ב“שפה ברורה” והיה בה לראש המדברים; ועברה גוררת עברה, גם ציוני נלהב נעשה, גם סופר עברי־אירופאי נעשה.

אבל כמה מלחמות חיצוניות ופנימיות, כמה פרכוסים נפשיים…

כמה יגיעות היה יגע עד שהרשו לו לדעת מה שידע, עד שנתהוה מה שהיה.

באחד משיריו שבכ"י הוא שר:

"נָסוֹל נָא דֶרֶךְ, נְיַשֵּׁר בָּעֲרָבָה

מְסִלָּה לִמִקוֹר הָאוֹר,

נַעֲזֹב הַבִּקְעָה, נְהַלֵּךְ בָּרְחָבָה –

רַב לָנוּ שֶׁבֶת בְּבִצָּה נִרְקָבָה

בְּעֹמֶק דּוּת וָבוֹר!"


כֵּן אַלְפֵי קוֹלוֹת אַקְשִיבָה סְבִיבִי,

קוֹלוֹת קוֹרְאִים בְּחֹם,

קוֹרְאִים גַּם דּוֹרְשִים, לְבָבוֹת יַלְהִיבוּ,

יְשֵנִים יְעוֹרְרוּ – נָפְחוּ גַם בְּלִבִּי

תְּשוּקָה לְאוֹר, לְיוֹם.


הִלְהִיבוּ לִבִּי, וְלָהֶם בַּחֲמִימוּת

נָתַתִּי לֵב וְיָד,

הַחִלּותִי לִפְעוֹל, וּבְעׂז וְתַעֲצוּמוֹת

אַבְנֵי הַנֶּגֶף פִּנִּיתִי בִּתְמִימוּת

וּפִנִּיתִי אוֹתָן כִּמְעָט…


ובעוד שהוא עושה הנה והנה לפנות אבני הנגף מדרכיו, בעוד שהוא הולך ומבקש את עצמו, את סוד כוחו הטמיר, הולך ומבקש את הטון הנכון להרהוריו, את הצבעים המתאימים ליצירותיו, בעוד שהוא הולך וחולם ע"ד נסיעה לארץ־ישראל (לחיות שם? למות שם?…) וטרם שביסס עוד את תכונתו ואופיו הספרותי, טרם שיכול עוד לדעת איזו עטרה, עטרה של משורר, של מספר או של מבקר הולמתו יותר – אתא מלאך־המות וחפר לו קבר.

וימת אברהם לבנסארט בכ“א שבט תרס”ט.

ועשרים ותשע שנים היה במותו. – – –

ובן אחד שבק לבנסארט, ילד קטן האומר כבר “קדיש” על אביו המת.

ולא אותו “הקדיש” בלבד שבק אחריו המת הצעיר הזה…

כמדומני שאני שומע צוחה פורצת מכל שורה ושורה של הקונטרס הנוכחי, המכרזת: “וי ליוצר צעיר כזה דבלי בעפרא” ואומרת:

“יתגדל ויתקדש”! – – –

וכמדומני, שאני שומע איזה קול בודד עגום שכול מקונן:

"וַעֲשַׂבִּים אֲנִי תוֹלֵשׁ וּמֵאֲחוֹרִי אֲנִי זוֹרֵק,

עַל גַּל תִּקְוֹתַי שֶׁקְּבַרְתִּין בַּקָּבֶר…"

וכמדומני, שהקול, קול הספרות העברית הגליצית, האומרת “קדיש” על בחיר בניה ובוניה…

סטניסלו, ניסן תרע"א


המלצות קוראים
תגיות