רקע
יצחק פרנהוף
על המינים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(השקפה על ספרי החכם ד“ר מ. פרידלנדר בווינה ותמצית שיטתו ע”ד המינים שבתלמוד)

תקופת התחלקות הכתות בזמן הבית השני היא התקופה היותר עזובה וכמעט קרקע־בתולה בספרות ישראל, בעוד שההיא ראש־פנה בספרות היהודית־האשכנזית, בפרט לחכמי הנוצרים, בהיותה זמן בקיעת האמונה השלטת מביצתה. אך גם לנו חביבה ויקרה התקופה הזאת, גם לנו היא תקופת בקיעה ודגירה. כל היקף תולדות ישראל, כפי שהתגלמו במשך אלפים שנה, ימצא ראשית שרשיו בזמן ההוא. עיקר היהדות בתמונתה של עכשו התקלפה מתוך גרעינה בזמן התסיסה הזו. בצדק נוכל לכנות את התקופה הזאת בשם “תקופת הרעש והלחץ” שלנו.

התקופה הזאת חוללה את ספר המשנה ואת הבנין הענקי – זה ספר התלמוד, אשר עליהם ישען כל עמוד היהדות הגלותית. והתלמוד בגדריו ופסקיו היה בודאי דבר בעתו, ונברא בלי ספק בשביל הזמן. וממילא להבנת בנין התלמוד נחוץ לנו להבין גם את הסיבות, אשר חוללו אז פירוד בין יסודות הכתות ואשר המה הצירים, שעליהם סובבת כל השתלשלות תולדות ימינו עד עתה.

וישראל לא ידע!

הקורא העברי לא ידע, כי אחד מגדולי חכמינו, הד“ר משה פרידלנדר, חי ת”ל בקרבנו והוא מציין בהשכל ודעת את התקופה הזאת ומעבד היטב את החלקה ההיא. וכמו שהוא בוחר בסיפוריו טיפוסים חדשים מחיי עמנו, שלא נתמעכו מרוב טיפול, כן בחר לו לחקירותיו המדעיות תקופה שלא דשו בה רבים מחכמינו, והוא מגלה בדברי הימיםההם חדשות ויפרש סתומות וירחיב את חוג ידיעתנו בענינים בלתי מבוררים. זה שנים רבות הוא עמל, למצוא את השיטה בכל המאורעות, לקבץ את הפרטים, לצרפם ולזקקם על יסוד הנחות מדעיות, בבקיאות נפלאה בכל חדרי התלמוד, בכובד ראש, בשכל חד ובבינה עמוקה. והקורא את ספריו רואה “שמים חדשים” בכל דף ודף.

דיה סקירה שטחית על פני ספריו של פרידלנדר, לדעת איך הוא חי בתקופה שבחר לו לעבודתו, ואיך הוא שומע לקול דפיקת עורקה ומאזין ללחישותיה הדקות מן הדקות. וכאשר יחזה מספר אמן תשוקת איש אחד בכל תוקפו, כן הוא רואה את פרטי התקופה ההיא ודקדוקיה, תאוותיה ושאיפותיה, וע"פ השקפותיו אלה הוא מעבד את החומר ההסטורי אשר בידו באופן מוצלח, ומבטל את כל המשפטים הקדומים של כל החוקרים, שאינם שואבים את מחקריהם מים התלמוד.

מסגנונו של הד"ר פרידלנדר בולטת איזו תשוקה עצןמה לבקשת האמת ההיסטורית. כל עצמיותו, כל חלבו ודמו הוא שופך על הגליון. הרגשתו דקה וחדה עד שהיא מרגשת גם את הפגימה היותר דקה מאלה החותרים חתירה מתחת למסדו, ונפשו לא תדע מרגוע, והוא הולך ומחטט, מעמיק לרדת עד חקר תהום החקירה, מדליק אור גדול באבוקת דעתו, מאיר כל זויותיה של התקופה, מסתריה ומחשכיה, כאלו יתענג על הרטט הפתאומי של בני האדם ההולכים לבטח דרכם, ולפתע פתאום והנה לפניהם תהום שגגה ומשפט קדום, שהיו שקועים בהם בראשונה.

שם ספרו היותר חדש ממין זה הוא “דער אנטיכריסט”1. בספרו זה הוא צולל בנבכי חקירות עמוקות. מהקדמתו נראה, כי עבודתו זאת היא אך תשובה על גודל ההתרגשות, שהביא ספרו הקודם: “הידענות לפני התהוות הנצרות” (דער פארכריסטליכע יידישע גנאסטיציזמוס), שיצא לאור בשנת 1898, בקהל המומחים לאותו דבר. ולמען יבינו הקוראים את דברינו על הספר “דער אנטיכריסט”, הנני נותן פה את הקדמת ספרו הראשון הנזכר.

זה שתי עשיריות שנים, מאז הפניתי לבי למחשבות מדעיות, מעסיק אותי המאמר התלמודי (שבת קט“ז ע”א) “הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותן – בשבת – מפני הדליקה”… מה הם ה“גליוניון” ומה מובן “ספרי מינין”? ככה שאלתי את נפשי כשעלו בזכרוני גם יתר מאמרי התלמוד, המזכירים את המינים וספריהם, ולא נתחוורה לי שום תשובה! אמנם בימי חרפי לא נתקשיתי בדבר “המינים” המצויים לרוב בתלמוד ובמדרשים. מבקרי התלמוד החדשים, שמימיהם שתיתי, חוו לי פירוש מרגיע ומספיק: המינים הם הנוצרים והגליונין אלה ספרי העונגליון. ע“פ השיטה הזאת עשו את “יעקב מינאה מכפר סכינין”, בעל ויכוחו של התנא אליעזר בן הורקנוס ושאר חכמים, המובא על הרוב בספרות התלמודית, להשליח Jacobus בלי שום התנגדות מאיזה צד. ומדוע לא? שם העצם מתאים, השנה מתאימה, השם “מינאה” ג”כ מסכים – ולאיזו ראיות צריכין אנו עוד?…

הוכחות והיקשים היסטוריים כאלה מפתים ומטעים אותנו בימי נעורינו, תקופת התפתחות שכלנו, להשתעשע באהבת החקירה. כי ההנחות האלה עם שיטותיהן השטחיות והמזהירות מבטיחות אותנו המצאות חדשות ותולדות רבות הערך. ובאמת נגלה עם האור המתעה שבידנו ארץ חדשה ושמים חדשים, בלי שום על לב, כי רק חזיון־אוירי (פאטא מארגאנא) נגד עינינו.

אבל כאשר התחלתי לעסוק בעיון בכתבי פילון וסופרי “הברית החדשה” ומצאתי, כי בשניהם שולט רוח אחד השונה לגמרי מרוח הפרושים, והיהדות הפרושית עומדת מנגד ובנשתונות נגד אותו הזרם החדש, שמקורו אמנם בעקרי היהדות, עד כי במאה הראשונה להתהוות הנצרות, לא ישים התלמוד עיונו כלל להדת החדשה, ובדברו עליה הרי זה רק “דרך אגב”, אזי תמהני על ההתקוממות והשנאה הכבושה שנמצא בתלמוד על ה“מינים”; וכל מה שהרביתי לדקדק בכתבי פילון ובספרי הברית החדשה, כן רופפה בידי האמונה בנצריותם של המינים, עד כי נהרסה כולה.

כדי למצות עומק הדבר צריכים אנו לשאול את עצמנו: איזו זכות יש לקיום ההנחה, כי המינים הם יהודים־נוצרים? הרי בכל המינים הנדברים בתלמוד אין אנו רואים אף צל של התנצרות, ובמאה הראשונה לספה“נ, שאז כבר התלקחה מלחמה עזה על הכופרים הנקראים “מינים”, לא היתה להתלמוד אף ידיעה קלה מהויתה של הדת הנוצרית. ואף אם נקבל הנחת מבקרי התלמוד המודרניים ונניח, כי ספרי “העונגליון” כבר נתפשטו אז, והם הם ה”גליונין" שבמאמר התלמוד המובא לעיל, מאין באה הדייקנות הנלהבה, ההתרגשות וההתרגזות העצומה, אשר כפי הנראה מושרשות היו מכבר, נגד חובבי העונגליון ומעריציה? והיכן מצינו את החירוף והגידוף על דת ישראל ואלהיו בספרי העונגליון, שככה רגזו ה“סופרים” על המחזיקים בהם? המחשבות האלה וכדומה להן, שהתרוצצו במוחי מדי שמתי עיוני על כל האמור ע"ד המינים בתלמוד, הביאו אותי לידי הוכחה, כח באמרנו “מינים” אין לנו עסק עם יהודים־נוצרים

אבל מי אפוא היו ה“מינים”? – צריכים אנו לחזור אחריהם במקום אחר. החילותי לחפשם ועברתי קודם לכל על כתבי פילון. וראה זה מצאתים! מאמר אחד מסויים מודיע ישותם. באחד מספריו הוא חולק על כת של בעלי משל ודמיון, שהבינו כי בכה“ק רק הכונה עקרית ורק רוחניותה אמת, והסיפורים הפשוטים המה רק מלבוש פיוטי לדברים רוחניים, ונהגו קלות ראש במעשה המצות: חללו שבת ומועד, בזו מצות מילה, הקילו בקדושת המקדש וקדשיו והרחיקו א”ע מהישוב הישראלי. הלא זאת תורת המינות.

עלינו למצוא עתה אותו הקהל, שהעריץ את אלה הדעות וחי על פיהן. בתחלה עלו במחשבותי: האסיים והמגושים (Therapeuten), אשר המקרה המציא לנו על אודותיהן ידיעות, הנראות לכאורה כוזבות בעיני החוקרים בחקירות הדת הנוצרית בראשית צמיחתה, ואינם מקבלים עליהם אחריות של אלה הידיעות, שאינן חשובות להבקורת המדעית. כאמור, באסיים ובטעראפעוטען דימיתי בהשקפה ראשונה למצוא את המינים, כי באמת דמיון גדול ביניהם. פירושי כה“ק בדרך משל, המביאים לידי קלות ראש להיהדות המעשית, הפלגות הכתות, הינזרם מקהל ישראל ומעבודת הקרבנות, אבל אחת – והיא העיקרית – אינה מניחה דעתנו, והיא: האיבה הגדולה שהטילו הפרושים בינם ובין המינים, לא נוכל לאמר כי מוסבה היא על האסיים עוד פחות מאשר על הנוצרים. יונח, כי החוקים היו בעיניהם רק ציורים של מחשבה, אעפ”כ היו החוקים ההם גם בצורתם החיצונית קדושים בעיניהם, ונותן החוקים היה קדוש ומאד נכבד בעיניהם; השבת שלהם אם כי קיבלה איזו צורה רוחנית ותוכן פילוסופי, לא הקילו בכל את שמירתה, וסוף סוף, אלהיהם של אלו, הוא הוא האלהים של הפרושים, אף כי התפלספו עליו בשיטה אחרת.

ובכן היו האסיים היהודים, ולא עוד אלא שהם היו יהודים חרדים, ולכן נזכרים הם לשבח בפי פילון, בשעה שהוא משים דופי בבעלי הדמיונות הקיצוניים, על הקילם במצות המעשיות באותה מידה שיגדף התלמוד את המינים. באסיים ובכתותיהן הדומות להן לא נמצא אפוא את המינים, אם כי נחשבם לחברים נכבדים במשפחה הגדולה של הכופרים, הנבלטים תמיד לפנינו, מבלי שנוכל לתפוש אותם בידינו. ומדוע? יען כי עוד הפעם אבני נגף וצורי מכשול פזורים על דרכנו. משפט קדום יורה אותנו, כי הגנוסטיציות – הן זו אשר באמונה שרשה והן זו אשר יסודה בכפירה – רק מהנצרות מוצאה, אבל לפני לידת הנצרות שלטה שביתה רוחנית בממלכת הרוח, שנפסקה רק פה ושם ע"י תנועות קלות ערך, הנסיבות מפאת מלחמה פנימית שנלחמו הפרושים והצדוקים.

אבל אל נחטא בדברינו יותר מדי. החוקרים לא יכלו לבטל לגמרי את כת האסיים, אשר פילון ויוסיפוס מודיעים מציאותם. אפס מאשר לא ידעו מה לעשות עמהם, הציגו אותם בשורת הפרושים ועשו אותם לחסידים נבחרים Kat Exochen שדקדקו בהלכות צניעות ודיני טומאה וטהרה יותר מהפרושים עצמם. ועפ"י זה הכל על מקומו בא בשלום.

ובכן גם באסיים לא נכיר את המינים. אבל איפה יכלו להסתר?

והנה “אגרת אל העברים” באה לעזרתי. שימת עין בהסתכלות מיוחדה באגרת האלכסנדרונית הזאת הוכיחה אותי לדעת, כי פה כבר התחוללה התנגדות בפלפול וסברה נגד כתה גנוסטיצית של ה“מלכי צדקיים”. האף אמנם שגיתי? מפקפק הייתי זמן רב, לבטוח במציאה הבאה לי בהיסח הדעת, ויראתי, שלא תהא סופה ככל ההמצאות וההתגלויות כאלה, אבל עקבות הכתות האופיתיות Ophitischse sekten נראו פה, וקטעים מספרי הכת הזאת עם השויון המתמיה ל“הגליונין” של התלמוד הם לנו לעינים.

וכל עוד שהוספתי ללכת בדרך אשר סלותי לי, יותר נתחזק בלבי הברור כי בגלות “היהודים ההלנים” שלפני הנצרות (Die vorchristliche juedische Diaspora der Hellenen) תקופה רבת המעללים, שלא נתלבנה עוד כהוגן, עמדו – בזמנו של ישוע – שתי כתות מתנגדות, האחת אדוקה והשנית קיצונית, וחילוקי דעות שונות בינותן, שנתערבו ונתמזגו אח“כ, אם גם בלי כל הבדל, בדת הנצרות. את ההוכחה הזאת הבעתי בספרי “דאס יודענטהום אין דער פארכריסטליכען גריעכישען וועלט”, ובקשתי שם לבררה ע”י ראיות וטענות רבות, אבל המומחים לאותו דבר לא הסבירו פנים למסקנתי, כי אינם רוצים להודות במחלוקת הכתות בישראל בתקופה ההיא, וראיתי חובה לעצמי להתחיל בבקורת הענין הזה מחדש, לחפש אחרי מופתים וראיות חדשות. ממילא מובן, כי המקור האחד והמיוחד, אשר ממנו שאבתי את חקירותי, המה רק ספרי התלמוד בלבד, יען כי התלמוד סמוך היה לזמן ההוא וספרות הידענים, שהיתה עשירה וגדולה ע"פ עדות כותבי דברי ימי הכנסיה הנוצרית, אבדה כולה.

בתלמוד ובספרי פילון גלינו כתות יהודיות־קיצוניות, שנסתעפו מבית מדרשם של היהודים האלכסנדרונים מפרשי כה“ק ע”פ ציורי המשל, ובאו לידי קיצוץ הנטיעות והפרת התורה לגמרי, ואת האלוה, אדון הבריאה, נתנו במדרגה נמוכה תחת איזו רשות גבוהה, אלהותם של הגנוסטים. אפשר הדבר, כי מתוך אהבתי את חקירותי, שגיתי באיזה ענין פרטי, אבל בכללותן אני צועד בדרך האמתי. ובנוגע להמינים מסכימים עמדי מפרשי התלמוד מהמהלך הישן נגד דעת המודרנים.

בדרך מסעי בגליציה בקשתי לי הזדמנות, לקחת דברים את הרבנים ועם הלומדים הפרטים, שכל חייהם המה מקדישים ללמודי הגמרא, על אודות שאלות תלמודיות שונות, לשמוע את הפירושים המקובלים, השמורים אצלם מכל משמר. מהשיחות האלה באתי לידי הערות והארות רבות בענינים שונים. הרבה פעמים נגעתי בשיחתי גם בשאלת המינים, וכשפניתי בפעם הראשונה אל הלמדנים האלה בשאלתי: “מה זה מין”? הביטו עלי בהשתוממות, וכל אחד ענה לי: “מין הוא מין!” אבל כאשר הפצרתי בם והוכחתי להם ע“י מאמרים רבים בתלמוד, כי השאלה הזאת אינה כ”כ פשוטה וקלה, השיבו לי “מין הוא אפיקורס”, “מומר ישראל”, “פילוסוף המבזה את ה' ותורתו” – כה תפרש המסורת, והביאור הזה הוא טוב וישר ורצונו להגיד, כי בשם “מין” אנו מבינים “גנוסטיקר” הכופר בתורת ה'.

עד כאן דברי ההקדמה, אשר תתן לנו ציור שלם מראשית שיטתו של פרידלנדר והוא הולך ומוכיח בספרו “דער פארכריסטליכע גנאסטיציזמוס”, כי בשם “מין” נכללו כל הכתות שלפני התקופה הנוצרית, ולא כמו שנשתרשה האמונה, כי השם “מין” הוא נרדף עם שם נוצרי, כי באמת, כמו שנתבררה ע"י היפוליט, היתה ראשית צמיחתם באלכסנדריא, ולאט לאט התגלגלו לארץ־ישראל עוד זמן רב לפני הולדת משיחם.

הדעה הזאת מצאה הד חזק בתשובות המומחים הנוצרים היותר חשובים, האשכנזים, האנגלים והצרפתים, ואשר אך לבם נקף עוד באיזה ענינים הצריכים עוד חיזוק להם בדברי פרידלנדר, והספר “דער אנטיכריסט” הוא תשובה מספקת לכל ספקותיהם.

אולם הרבנים התיאולוגים צועקים ככרוכיא וקוראים לעזרה את כל יודעי התלמוד, כאלו חרף פרידלנדר את מערכות ישראל, בזה שיצא מהחיתולים שהם חתלו סביב החקירה התלמודית בתקופה הזאת. לא תנעם להם המצאת פ., כי אם יוודע בגוים, כי במינים שבש"ס אין הכונה לנוצרים, אז ידל כבוד עבודתם בשדה החקירה התיאולוגית. ובאמת לו לא נתעו החוקרים מן הדרך הנכונה, אז היו גם עמי ימי הבינים יודעים, כי התלמוד יעכר גם כן אותן הכתות שהכנסיה שלהם מעכרת, ואז לא עלו על מוקדה מאות אכסמפלרים של התלמוד, שמדות רבים לא מצאו להם מקום, וחוץ לזה לא היה מקום להוספות המשבשות והגירסאות השונות אשר זיופן מוכיח על פניהן.

בפרק הראשון מספרו, הנקרא בשם “מינות”, יראה הד"ר פרידלנדר בטוב טעם, כי סודות־אלכסנדריא מצאו להם כר נרחב בארץ־ישראל עוד זמן רב בטרם עלתה ממשלת החשמונאים על במת ההסטוריה. גם נצחון המכבים לא יכול לכבות אש הכתות אך ורק לשעה מועטת, והוא מראה על מאמר בן־סירא (ג', כ“א – כ”ז) “במופלא ממך אל תדרוש וכו' וכו' ועצומים כל הרוגיה”, הנאמר בלי ספק על המינים בעלי שתי רשויות, שרוב עסקם היה במעשה בראשית ומרכבה, לגלות כבשונו של עולם. והנה בן סירא הראשון (כלומר זקנו של ישוע בן סירא, המעתיק היוני) חי כשתי מאות שנה לפני ספירתם, ואנכי מצאתי (קה“ר ז' י”א), כי שמעון בן שטח שהיה כבר זקן ושבע ימים בימי ינאי המלך, כבר השתמש במשלי בן סירא. הרי המינים קודמים להנוצרים וטעם התנגדותו של בן־סירא להמינים, אפשר להסביר, כי בהיותו מן הכהנים היתה לו סיבה לדרוש נגד המינים, שהשתמטו לאט לאט מהמקדש וקרבנותיו, וגם מובן, כי פלגות הכתות בכלל יזיקו מאד לכנסיה השלטת.

ולסיבת התגלגלות סודות־אלכסנדריא לארץ־ישראל, ראוי להתחשב עם העובדא, כי אלכסנדריא של מצרים היתה קהלה חשובה בישראל תכף ומיד אחר הוסדה, וכבר בימי ר' יהושע בן פרחיה (מהבבלים הראשונים) אשר ברח שמה (כפי עדות הבבלי), כתבה כבר ירושלים לאלכסנדריא וכינתה אותה בשם “אחותי שבמצרים”. ואין ספק, כי העיר הזאת, אשר בזמן קצר לא השתמשה עוד בטקסט העברי רק בתורה שנעתקה יונית, השפיעה רבות על כת ההלניסטים שבא"י, והביאה לידי קירוב דעתם להיוניות. אולם בשעת מלחמת החשמונאים, שאז לקחה מצרים מעמד נגד ישראל, נפסקה מעט ההשפעה האלכסנדרית, וממילא גם כוח המתיונים, אבל אחרי שיהודה ומצרים באו יחד תחת השפעה רומית, נתקרבו יהודי ירושלים ואלכסנדריא שנית, כמו שנראה מכתבי ידידיה, יוסיפון ועוד.

לפי דעתי נוכל להחליט על קדמות המינים גם מהשם “מינים” בעצמו, אשר אין מגיד פירושו על נכונו. ואני חושב כי השם הזה נוסד בראשית צמיחת הכתות, אשר לפי עדות הירושלמי (סנהדרין פ“י ה”ה) נתחלק ישראל בזמן הגלות לכ“ד כתות. וטרם נוסד השם “כתות”, המתאים מאד למובן “סעקטען”, השתמשו בעלי המשנה בשם העברי “מינים”, במובן “ארטען” וביחיד “מינאי” (ארטלער), ואחרי כן במשך הזמן נעשה מינאי ל”מין" ונבנה גם שם מופשט “מינות”, וההוראה האמתית של מינים נשתכחה מלב ונתנה מקום להשערות.

בכשרון ובקיאות מראה פ. את ישותם של האיסיים עוד זמן כביר לפני התחלת הספירה השלטת, ראיותיו מוצקות ולקוחות ע“פ רוב מספרי פיליניוס וידידיה האלכסנדרוני, ומצאתי לבן־גוריון לרומיים בהקדמוניותיו (י"ג קאפ. ט'), אשר כת האסיים קודמת בזמן עוד לחכמי יון; ולפי דעתי גם הנזירים שעלו בזמן שמעון בן שטח (קה“ר ח' י”א ועין לעיל) ואשר גם קרבנות לא היו בידם, היו בודאי מן החסידים הראשונים, אשר נאמר עליהם בנדרים י' ע”א: “חסידים ראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, ולפי שאין הקב”ה מביא תקלה על ידם, עומדים ומתנדבים נזירות למקום, כדי שיתחיבו קרבן חטאת למקום"… הרי נראה שחסידים נוהגים בנזירות, כמנהג האסיים. ועוד, כבר בימי שמעון הצדיק נמצא נזיר מסגף מהמין הזה (נדרים ט'), אשר בראותו כי פחז עליו יצרו ובקש לטרדו מן העולם, התנדב להשחית “תלתליו הסדורות לו שחורות”.

אמנם לפי סברת פ. היו מעשי האסיים בהסתר ובהכנעה במשך ימי ממשלת החשמונאים, אולם כנראה לי, לא התערבו כלל מלכי החשמונאים בעניני החסידים הראשונים הללו, ואולי עוד היו בתומכי ידם, כי אם גם המתיונים והאסיים שאבו יחד ממקור אחד, ממקור הפלוסופיה היונית, עם כל זה היו החסידים רחוקים מההלניסטים כרחוק מזרח ממערב, והחשמונאים שרדפו את המתיונים, התיחסו ברצון להחסידים. “וקלקול המינים והשחתת מדותיהם”, שעלינו להבין בזה גם קלקול האסיים (כי ה“אנטינומיים ואיסיים” נקראים בדברי חז"ל בשם הכולל “מינים”), היה הרבה הרבה אחרי העלמת מלכות החשמונאים (ע“י קה”ר פ' “כל הדברים יגעים”).

אח“כ מדבר פ. ברחבה על דעות האיסיים בפרט ועל בנין שיטתם, והוא מראה לנו, שגם הרבה מדעותיהם היו חביבות גם בעיני חז”ל, וזהו ענין מעשה מרכבה ומעשה בראשית, שעסק בהן ריב“ז ותלמידיו. מדרשותיהם נוכל לעשות לנו מושג נאמן אם נקרא דרושיו של פילון ואגדותיהם של חז”ל. כפי הנראה, בנו גם המה את כל דעותיהם ודרושיהם המלאים רמז וסוד על פסוקי התנ“ך, כנהוג בימים ההם. את הדרשות הללו קראו בשם “סודות” או “מסתריין”, שהוא שם משותף למושג אחד, הן בעברית והן ביונית. לפי דעתי עסק גם יונתן בן עוזיאל בסודות כאלה. בשעה שיצאה בת קול “מי הוא זה שגילה מסתורין שלי לבני אדם” (סוכה כ"ח). ולזה אמרו עליו את המליצה הרזית: “עוף הפורח עליו נשרף באויר”, וכנראה מ”אין דורשין“, שהסתירו מאד את המסתרים הללו מהמון העם: כבשים ללבושיך, דברים שהם כבשונו של עולם וכו'. דבש וחלב תחת לשונך. והדברים ידועים (ע' מונה"ז2 בדבריו אודות החיצונים). ו”קלקול המינים“, שעליו רעשו כל כך התלמודיים, הוא חוץ ממה שהעלו את האלהים לרוחניות אצילה עד למדרגת אפס, וחוץ ממה שהאמינו בשתי רשויות ושר עולם, עוד קלקלו הרבה שפרסמו מסתרי האלהיות בדרשותיהם בפרהסיא ובישיבות קבועות. ומה שהסתירו חז”ל גילו הם. ומאד גדול עונם ע“י מעשיהם אלה, גם מלאכים נענשו ע”י עבירות כאלה, כמו שמצינו בתרגום המיוחס ליוב"ע (בראשית כ“ח י”ב), “והוו תרין מלאכיא דאזלו לסדום ואטרדו מחיצותהון מן בגלל דגליין מסטורן דמרי עלמא”, היינו דתפסו דרך מינות (וכ"י ערוך ערך מסטר).

על קדמות המינים מביא הד“ר פרידלנדר ראיה ממה שחנניה בן חזקיה בן גריון “מתלמידי שמאי” עסק כבר בגניזת ספר קהלת ויחזקאל, שמצאו דבריהם נוטים למינות. ויש לי להעיר על זה, שלא מתלמידי שמאי היה חנניה בן חזקיה, כי חברם או רבם של הלל ושמאי היה, כמו שמסופר (שבת י"ג): ששמאי והלל עלו לבקרו, מפאת היותו אז בל”ס כבר זקן וחולה, ובביתו גזרו שמונה עשר דבר, וגם הלל היה כפוף אותו היום. עי“ש. וע”י ההערה הזאת עוד נתחזקה דעתו של פ.

ומה מענינים הציורים, שמקסים לפנינו ד“ר פ. במהות חיי האיסיים ובהכניסו אותנו לתוך היכלה הפנימי של הכת הזאת! עין בעין נראה את כל שרטוטי חייהם, את כל מנהגיהם ודעותיהם. לפי דעת פ. היו האיסיים כת העומדת באמצע, בשביל הזהב, בין שתי כתות, בין הפרושים והמינים. למשל: הפרושים החזיקו באמונת השארת הגוף והנפש אחר המות, כנודע מהק”ו על החיטה הנקברת ערומה, ויוצאת בכמה לבושים (ע"י ריש פ' חלק), והמינים כפרו גם בהשארת הנפש, ובאו האיסיים ועשו פשרה והאמינו, כפי עדות יוסף בן גוריון, בתחית הנשמה בהיפרדה מהגוף, והחומר ילך לכליון ואבדון. ובכוח האמונה הזאת משכו כפי דברי היוסיפון, את לבות כל שומעיהם, ונודע ג“כ למדי הפתגם, השכיח בש”ס ומדרשים: “שאני מינות דמשכי”, וכמו שאמרו המינים לר' יונתן (קה"ר, פ' כל הדברים יגעים): “יותר ממה שרצנו אחריך היית רץ אתה אחרינו”…

במובן “קלקול המינים” יבין פ. את התקופה, שבה העמידו האיסיים את כל חוקות התורה ומצותיה כלבוש לאיזה רעיון רוחני, שהוא הגרעין והתוך, בעוד שקיום המצות אך כלבוש לו (ראה דרשות ידידיה), והקלקול הראשי היה במה שחללו את השבת ובזו המועדים והפרו בריתו של א“א. (ופלא כי גם בממשלת הסורים על ישראל חתרו לבטל אותן ג' מצות בעצמן, היינו: חודש, מילה ושבת). פרידלנדר מביא ראיות ברורות, איך השתדלו המינים להשבית את השבת מישראל (ועיין עוד מדרש שוח“ט קי”ט י“א. שם כ”ח. שמות רבה ל'). ואולי טובה תהיה השערותי, שלכן חתרו חתירה תחת השבת, הואיל והיא אות לבני ישראל על אחדות הבורא ועל התחדשות הבריאה, וממילא לא היתה דעת בעלי שתי רשויות נוחה מזה… וראה במס' ר”ה, שכמה וכמה תקנות תקנו חכמי העיבור כנגד כת המינים שהתאמצו לבלבל דעת ב"ד. ואין כאן המקום להאריך.

לפי דעתי היו המינים לישראל אחר חורבן ביתר ממש כההלניסטים בזמן ממשלת היונים, כי מכיון שפרקו מעליהם עול מצות, קבלו עליהם באהבה את עולם של הרומאים ובזה השיגו גם את התוקף והכוח על שאר כתות המאמינים. כמו שמשמע גם ממה שנתפס ר' אליעזר הגדול למינות והעלוהו לגרדום, וכמו שמכנים את המתיונים בשם הילנים, נוכל לכנות את המינים בשם “ראמלער”. ויש לשער, כי חילול השבת היה האות היותר נאמן כל כריתת הברית בין המינים והרומאים, כי טורנוס־רופוס ושאר הפלוסופים התלוצצו על השבת בשאלתם “מה היום מיומים? אם הקב”ה וכו' למה אינו משמר את השבת" (ע“י ב”ר פ' נח), וכיוצא בזה. ולכן, לחזק הקשר “רכב אלישע אחר חמרא בשבתא”. ועוד כמה וכמה מאמרים וסופרים מורים, כי חיללו המינים את השבת. ומטעם זה נתחבבה גם כן מצות שבת בישראל, כמאמר ר“ר בר”ש (שבת ק"ל) “כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה, עדיין מתקימת בידם”, בעוד אשר התפילין, שהם ג"כ אות על אחדות הבורא כהשבת, לא מסרו ישראל נפשם עליהם, ולכן היתה המצוה רפויה בידם…

בפרק השני, כשמדבר פ. אודות המינים בפרט, הוא מוכיח באותות ומופתים כי המינים לא היו מעולם יוצאי ירך הנצרות, אלא אדרבה הנצרות ינקה הרבה מהמינות וקבלה ממנה השפעה לא מעטה. כי בעוד שהנצרות לא התפתחה כל צרכה, ובפרט בארץ־ישראל, עד זמן הרבה אחר החורבן וגלות האומה, היתה המינות כבר משוכללה עוד בזמן שבית־המקדש היה קיים על מכונו. ולא עוד אלא שתקופת “קלקול המינים” באה עוד בזמן שהיה המקדש על מכונו, בזמן שלא היה רישומה של הנצרות עוד ניכר כלל, כמו שנמצא (ברכות נ"ד), “כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם עד העולם, משקלקלו המינים וכו' “. מכל זה נראה שלא לבד אשר המינים בעצמם היו בזמנים הראשונים לבית השני, אלא גם הקלקול שלהם, שהיה בלי ספק זמן כביר אחר התפשטות שיטתם – כי מטבע כל שיטה ורעיון, בפרט אם הוא מתובל ברוחניות ובצניף של סודות, שיתקלקל ויתבלבל בשעה שיבוא לידי העם וההמון הפשוט, – גם הקלקול הזה היה זמן כביר מקודם שהיה לחז”ל בעלי המשנה והבריתא איזה מגע ומשא עם כת הנוצרים. כן יורה פ. בצדק על מאמר אבטליון, שחי במאה קודם הספירה השלטת, שאמר (אבות א' י"א), “חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות למקום מים הרעים וכו' “. והוא מביא ע”ז דעת החכם ראה”ו, וז”ל: “ואין ספק, כי בדברו הדברים הללו היו בזכרונו המאורעות הבים אשר אירעו לחכמים בדורות שקדמו לו, כי פעם אחר פעם גלו רבים מהם לאלכסנדריא, והגלות היתה בעוכרי התלמידים שלמדו שם דעות חדשות אשר רוח הפרושים לא היתה נוחה מהם וכו' “. ואין ספק כי כוון אבטליון באמרו “המים הרעים” לדעת המינים, כמו שמפרש הרב המאירי בפירושו לאבנת: “רבותינו הורגלו לקרוא לדברי מינות מים הרעים”, והוא שאמרו בספרי פ' עקב “שתה מים מבורך, כדר”ש בן מנסיא, שהיה אומר שתה מים של בוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך עם דברי מינים”. וחוץ לזה מצאתי אנכי כמה פעמים, שהמינים התעסקו מאד עם היסוד “מים”, שהאמינו אולי היותו חומר היולי של היונים, וכמו שאמר בן זומא שהיה מבעלי הפרד”ס: “מסתכל הייתי בין מים עליונים למים תחתונים וכו' " (ב"ר ב' ד'), וכן “יש מן הדרשנים שהיו דורשין כגון בן עזאי ובן זומא, נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים” (ב"ר ה' ד'). וכן כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תקראו מים מים" (חגיגה י"ד ועיין ערוך ערך אבן מנוגעת).

והנה כל המערבים מינים ונוצרים לכת אחת מביאים ראיה לדבריהם מדברי ר' יצחק (סנהדרין צ"ג), דא“ר יצחק, “אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות למינות”. ובכן אין ספק בעיניהם, שכונת ר' יצחק על תקופת מלכות קונסטנטין, שבה הורמה אמונת הנוצרים לאמונת התבל, ובכן, לפי דעתם, מינות ונצרות היינו הך. והנה שכחו, כי המאמר הזה לקח ר' יצחק מדברי התנא ר' נחמיה, שהיה זמן רב קודם המלך קונסטנטין, אע”פ שדבריו נמצאים ג“כ באותו הדף (סנהדרין צ"ג); תניא ר' נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות הרבה והיוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה”. ובכן הדבר ברור, שאף גם ר' נחמיה אינו המחבר הראשון של אותו המאמר, אלא הוא לבש איזו מסורה קדומה בלבוש המליצה הזאת, כי גם באגרות השליחים נמצא, שאין משיח בא עד שהאפקורסות תתרבה בעולם. ואולם אם גם נאמר, שר' נחמיה הוא מוליד המאמר הזה, עכ“ז לא נוכל להאמין, כי התנא הזה, שחי במחצית הראשונה למאה השניה, יראה כבר את אמונת הנוצרים כאמונה שלטת. גם מאמר ירוש' (סנהד' י' ה') “לא גלו ישראל עד שנעשו כ”ד כתות של מינים”, נוכל לראות בנקל, שלא תהיה כאן הכונה בשום אופן על הנצרות, שהיתה בשעת גלות ישראל אך חבורה קטנה בלי שום פירוד דעת, כי הפירוד נעשה זמן רב אחר החורבן, כידוע.

ולו חפצו להתעמק יותר בחקירה הזאת, אז נוכחו לדעת, כי המינים היו שנואי נפש היהודים והנוצרים גם יחד. ולא עוד אלא שגדולה יותר השנאה שהיתה בלב הנוצרים עליהם מהשנאה שהיתה כבושה בלבב חז“ל. כל הבזיונות והחרפות קלים היו בפי אבות הכנסיה הנוצרית, כדי למגר כבוד בוזי ה' ואחדותו. כי בעוד אשר חז”ל דחפו את הכופרים בתחית המתים אך ממחיצת העולם הבא, לא ידעו אבות הנצרות די עונש על הכופרים הללו (36־37).

כדי להראות על משל אחד, איך חכמי הזמן לא דייקו הרבה בהגבלת התואר “מינים”, וילכו אך אחרי שרירות לבם, מראה פ. על התוספתא “תניא וכו' אבל המינים והמסורת והאפיקורסים, שאומרים אין תורה מן השמים ושכפרו בתחית המתים ושפרשו מדרכי ציבור, גיהנום ננעלת בפניהם ונדונים בתוכה לדורי דורות”. גרץ מעיר על המינים הללו, שהם הנוצרים הראשונים מתקופת דומיטיאן (מאנאטשריפט 1870 דף 487), הגם שידע היטב, כי בזמן ההוא, היינו בשנות השמונים למאה הראשונה, לא היתה ולא יכלה להיות, שכת נוצרית כפרה בתחיה ובתורה מן השמים, בעוד שידוע, אשר בתקופה זו קראו גם בכנסיות הנוצרים “משה והנביאים”, כמו שהיתה תקנת הקריאה אז גם בישראל. האונגליונים לא נכתבו עדיין, ועל כרחנו עלינו להבין בשם “מינים” אך כת אנטינומיים, אשר עליהם תתאים מאד כל דברי הברייתא הנזכרת.

לפי דעתי יהיו “מינים, מסורת, אפיקורסים” אך שמות נרדפים מכת אחת או עכ“פ מכתות דומות במאד זו לזו, כי כפי שהערותי כבר למעלה, באו המינים בברית את רומי, אחר קלקולם, באותה הברית שבאו ההילנים את מלכות יון, ועי”ז השיגו הם ממשלה וכוח על עם היהודים, וגם בחפצם לאמץ את ממשלת הרומאים, היתה עצתם לבטל את המצות, ובפרט חודש, מילה שבת ולימוד התורה, ממש כהילנים בשעתם, והיתה הלשנתם בתמידות כזו, עד שלא הפרישו עוד לחלק בין מלשין למין, כמו שמוכיח ע“ז “ברכת המינים”, המערבת את המלשינים, המינים והאפיקורסים בחדא מחתא. ואך ע”י השערה זו נוכל להבין מדוע הוכרחו חכמי ישראל לענות על שאלות המינים, הגם שנדע, שלא היתה דעת חז“ל להחזירם ע”י תשובתם למוטב, כי הלא נמצא, שלפעמים הסתירו בכונה את המכוון האמתי לפני שואליהם, כמו שמוכחת לשון התלמודים "רבו לאלו דחית בקש וכו' ". ובכן, אין להסתפק בה כלל, כי במובן המינים אין להבין בשום אופן איזו כתה נוצרית, אף אם נעתיק חיבור הבריתא הנזכרת לזמן מאוחר.

מענינות מאד הן ההשואות, שהעמיד פ. בין אופן המלחמה שערכו חז“ל ואופן המלחמה, שערכה כנסית הנוצרים נגד שונאיהם בנפש – המינים. אותם הויכוחים שנמצא בספרי חז”ל, נמצא גם ממש אות באות גם בספרי הירונימוס. ואך פזיזות יתרה היא, לטעות ולהטעות בשיבוש גלוי כזה, להחליף הלוחם עם הנלחם, המינים עם הנוצרים, בשעה שהספרות התלמודית והנוצרית מטפחת על הפנים.

למלחמה אצל המינים הקדיש פ. פרק מיוחד, שבו הוא מבאר, איך התחילו עקבות המלחמה הזאת במשך המאה הראשונה לספירתם, להרשם בספרותנו הישנה, אשר משם נכיר, כי כבדה ההתגוששות בין שתי המפלגות. בפרט ערכו חז“ל בעלי המשנה את חציהם השנונים נגד ספריהם וגליונותיהם, ויחרימו את כל הקורא בהם והמתרפא באזכרותיהם. והנה תחת ספרי מינים לא נוכל בשום אופן להבין את ספרי אבות הכנסיה, אחרי שלא נכתבו עדיין כלל, כי האונגליונים נכתבו במאות השניה והשלישית. גם אמרו על אלישע־אחר “ספרי מינין נשרו מתוך חיקו” ואמרו עוד, תוך כדי דיבור, “שיר יוני לא פסק מפיו”, אשר זה יורה, כי ספרי המינים היו כתובים יונית ע”פ משקל שירי ההילנים, אשר לא נוכל עי"ז אף לשער, כי ספרי הנוצרים נשרו מחיקו של אחר, שחי במאה הראשונה לספירתם…

גם ב“ספרא דחנוך” (צ“ח ט”ו), ממה שמגדף ספרי הכופרים “המדברים סרה על אלהים חיים ומזייפים דברי אמת” וכו‘, הלא נכיר כי היו כבר ספרי מינים כתובים עוד במאה האחרונה לפני לידת משיחם, כי לא היה יכול לגדף ספרי הנוצרים, שנוצרו שתי מאות שנה אחר מותו. גם דברי ר’ טרפון על המינים, “שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין”, בודאי אינם מכוונים נגד הנוצרים האחרונים שבימי פולוס. בכלל נוכל לומר, שלחז"ל לא היה שום דין ודברים או קטטה עם הנצרות, יען שרוב בנין הנצרות בימי פריחתה, היה הרחק מהיהודים שבארץ־ישראל.

והנה אין להתפלא על כעסם והתרגשותם של חכמינו, כאשר יבואו לדבר בשונאיהם שקמו עליהם מתוך העם ובתוכו. כתה כזו היא הנגע והמחלה היותר מרה, אשר בהתדבקה בעם, לא תרפה ממנו, עד אשר תשלול ממנו את כל כחותיו, את יתרונותיו וכשרונותיו, תמית בקרבו את האנכיות שבו, ואח“כ ייסחף העם עם רוח הזמן בלי שום כוח מתנגד, אך כאשר יהיה הרוח ללכת. נגד נגע כתה כזו, יוכל לאום להרפא, אך אם יתקומם נגדה בכל עזוזו ושאריתו, להכחידה מתוך הקהל שלו בכל האמצעים הבאים לידו. ובכן אמרו חז”ל: “לוקחים ספרים מן הגוי ובלבד שיהיו כתובים כתקונן”, בעוד שספר תורה שכתבו מין, יישרף. וכן בשר שנמצא ביד גוי מותר בהנאה, ביד מין אסור בהנאה… מפני שאמרו שחיטת מין לע“ז, פתן פת כותי, יינם יין נסך, פירותיהן טבל, ספריהם ספרי קוסמין ובניהם ממזרים. וכן אמרו אין מוכרים להם ואין לוקחים מהם ואין נושאים להם ואין נותנים להם, ואין מלמדין את בניהם אומנות ואין לומדים מהם… וכן נמצא לר' ישמעאל, שאמר על בן אחותו בן דמא, כשבא המין יעקב איש כפר סכניה לרפאותו: “אשרך בן דמא, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, שלא עברת על דברי חכמים שאמרו הפורץגדר ישכנו נחש”, ואותו ר' ישמעאל בעצמו אמר ג”כ על ספריהם, שמותר לאבדם בידים עם אזכרותיהם יחד, כמו שנמצא: א“ר ישמעאל ק”ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, הללו שמטילין איבה קנאה ותחרות בין ישראל לבין אביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה, ועליה אמר דוד: הלא משנאיך ה' אשנא, לאויבים היו לי" (שבת קט"ז), אף על פי שר' ישמעאל בעצמו אמר “מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, וסמך ליה לא תעשה כן” (ספרי ב' ס"א). וכן אסרו לשמוע דברי תורה מהם, ואצ“ל שלא לקרוא בספריהם, כמו שאמרו במשנה (סנהדרין צ"א), ואלו שאין להם חלק לעוה”ב: האומר אין תחית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורס, רע“א אף הקורא בספרי החיצונים”.

ואמנם מאד מאד ציערו המינים את ישראל, כמו שקרא רבי על האי מינא דהוי בשבבותיה “ויתן בברותי ראש” (חולין פ"ז), וכן האי מינא דהוי בשבבותיה דר“י בן לוי, דהוי קא מצער ליה טובא בקראי, ולכן היו כל האמצעים כשרים לפרושים לכלות את שונאיהם בנפש. כן אמר ר' אבהו, אשר נודע טבעו בתלמוד כמתוכח עם המינים וכבקי בקראי על ידי זה, תנא קמיה דר' יוחנן… אבל המינים, המסורת והמומרים מורידין ולא מעלין (ע“ז כ”ו). גם פה נראה “מינים ומסורת” יחד, וכנראה היה להם גם חלק גדול בחורבן הבית, ועליהם אמרו (תוספתא סנהדרין פ"ח): “וכל כך למה? מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר “מזבול לו”, ואין זבול אלא ביהמ”ק שנאמר וכו', ועליהם אמרה תורה יחתו מריביו”. וגם מזה נראה, שלא כנו בשם מינים על הנוצרים, שלא לקחו שום חלק בהריסת המקדש.

המבקרים את הספר “דער פארכריסטליכע גנאסטיציזמוס” לפ. הרעימו עליו, על שהשתמש בתלמודים ודפוסים, שחלה בהם כבר יד הצנזורה, ולו הביט בהטקסט הראוי, אז נוכח לדעת, כי לא אך ברמזים, אלא בלי אמצעי הוכיחו על ישוע ועל כתתו. ובאמת לו נדייק היטב בהפסולים שמצאה הצנזורה בספרי חז“ל, אז נראה, כי לא רק מצד יחוסם לאמונה השלטת היו ראויים להמחק, אל גם מצד שהם הוספות מאוחרות, שלא יצאו מעולם מתחת ידי חז”ל, וזיופם ניכר מתוכם. למשל במקום אחד: מעשה האגדה העושה את ישוע לתלמידו של ר' יהושע בן פרחיה, שחי כמאה שנה לפני לידת הראשון. כן יבוא יעקב איש כפר סכניה בימי ר“א הגדול לרפאות בשם “בן פנדירא”, שבאמת “אגדת בן־פנדירא” היא מאוחרת מאד בספרות העקלזית ונתחברה בערך ק”פ שנה לספירתם. ואין ספק, כי יען שמצאו במדרש, שיעקב איש כפר סכניה בא לרפאות בשם “פלוני”, בא איזה תלמיד, שחפץ לבאר הענין ורשם בצד הגליון, איזה שם שעלה על לבו. אף על פי שיותר היה נכון, לפי דעת פ., לתלות בהפסידונים “פלוני” את אלכסי ראש כתה אביונית, שלפי עדותו של עפיפניוס היה נקרא לנשוך מנחש, ואחרי טבילות קרא הוא איזו פסוקים, שנקראו אז “תפלות אלכסי”.

בארבעת פרקי הספר האחרונים מתאמץ פ. להוכיח, כי עקבות האגדה הנוצרית של האנטיכריסט, אשר יצא נגד אמונתם בזמן תחית המתים, נמצאים גם בספרות התלמודית, ומצאה גם הד באגדת משיח בן דוד שלנו. בכלל יציירו להם בתמונת “אנטיכריסט”, שתרגומו “שונא משיח”, מה שיציירו לנו דורשי פליאות את התמונה של גוג ומגוג במלחמתם את משיח בן יוסף. ויען אשר האגדה מספרת, כי ממטה דן יצא האנטיכריסט, לכן יורנו מר פ. איך שגם במדרשי חז“ל נמצאים רשמים רבים, המבארים את היחס שבין שבטו של דן המסומן בתואר “נחש” ולהאגדה המשיחית שלנו. ומענינות הן מאד השואותיהן של שתי האגדות. והנה מצאתי בספר “אבקת רוכל”, בדברו אודות האותות שיעשה הקב”ה עם ישראל בעקבתא דמשיחא, וז“ל: “האות השביעי, הקב”ה בעל הנפלאות עושה מופת בעולם. אמרו, שיש ברומי אבן של שיש דמות נערה יפה והיא אינה עשויה ביד אדם, אלא הקב”ה בראה וכו‘. ויוצא ממנה דמות אדם ושמו ארמילוס השטן, זה שהאומות קורין אנטיכרישט“ו, ארכו י”ב אמה וכו’ “. היוצא לנו מזה, כי התגלגלה האגדה הזאת בימי הבינים בין ישראל בכונה מהופכת, כי מדבריה הלא נראה כי האנטיכריסט או “ארמילוס השטן” הוא “שרו של אדום”, בעוד שהאגדה הנוצרית תעשהו לה”גוג ומגוג של אדום"…

(מתוך “חרמון”, לוח לשנת תרס"ד בעריכת גרשום באדר)


  1. In den Vorchristlichen Juedischen Quellen Goettingen, 1902 Der Antichrist“”  ↩

  2. מורה נבוכי הזמן לרנ"ק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות