רקע
אברהם גלמן
הסיום
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאה עצמית;; תרפ"ה 1925

(ציור מחיי התלמידים בעבר הקרוב)


כאשר הוגד לי מפי ר' אברהם יעקב, המשגיח על ה“תלמוד תורה”, כי לזמן הקיץ אעבור לחדרו של ר' מרדכי, לא היה קץ לשמחתי.

שמו של ר' מרדכי, המלמד במחלקה ו' שבתלמוד תורה, היה מפורסם לשבח בין כל תלמידי הת"ת. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם, כי הפעוטים הללו חוש מיוחד יש להם בעניינים האלה: יודעים הם לתהות על קנקנו של כל רבי ורבי ולדעת את טיבו; ותמיד קולעים הם אל השערה בהערותיהם, ולא יחטיאו.


ר' מרדכי המלמד היה אברך כבן שלושים וחמש. הוא הקפיד מאוד על תלבושתו, שתהיה עשויה בטוב טעם ושלא ימצא רבב קל על בגדיו. הוא היה בעל מזג טוב, פניו היו צוהלים תמיד ובת־צחוק לא עברה מעל שפתיו אפילו ב“עידן ריתחא”… הוא ידע להתהלך לרוח התלמידים, דבורו היה בנחת עמהם ומעולם לא הפיל אימה יתרה בתוך “חדרו”. – מעלותיו אלה רתקו אליו את ליבות תלמידיו בחיבה וכבוד; ולא עוד, אלא שרבים מתלמידי המחלקות הנמוכות היו לפרקים מתפארים איש על רעהו כהאי לישנא:

– מה לך ולי? חכה נא! עוד מעט, ואלמד בחדרו של ר' מרדכי…

הסביבה החדשה שבתוכה נמצאתי בחדרו של ר' מרדכי, עם כל מוצאיה ומבואיה, שנעשיתי בקי בהם במשך עת קצרה, השפיעה על רוחי הרבה: החברים החדשים היו נוחים לי מאוד, כל אחד מהם בקש את קרבתי, אע“פ שאני, הטירון, בידיעותי הקלושות, שהבאתי אתי מחדדי הקודם, הייתי בעיני כ”קליפת השום" כנגדם…

פה היו גם המשחקים מעניינים יותר, ואין צריך לומר הלמודים: אני נהנתי מאוד מפסוקי “חבקוק” ומליצותיהם, המלאות להן איזו עצבת חרישית מתוקה; התעניינתי היטב בארכיטקטורה השלמה של המשכן וחצרו על כל כליו ויתדותיו ומיתריו, ע“פ פרושו הרחב של רש”י ז"ל; אך ביחוד משך את ליבי הפרק “מי שאחזו” במסכת “גיטין”, שלמדנו אז, עם סיפוריו המקסימים על דבר שלמה המלך ותרנגול הבר… כל הדברים הללו, אשר יצאו ברורים מפה מפיק מרגליות של ר' מרדכי ומוסברים בהסברו הצח, היו לי כל כך חדשים, כל כך נעימים ומלבבים!


עבר הקיץ והגיע עונת החורף.

אנחנו למדנו כבר את פרק “הזורק”, הוא הפרק שלפני האחרון, ובינינו, הילדים, נזרקה השיחה ע"ד סיום המסכת הממשמש ובא והחלטנו פה אחד, לבקש את רבנו, שיתן לנו רשות לערוך חגיגה נהדרה לכבוד הסיום, ודווקא בביתו, כדי שגם הרבי ובני ביתו יקחו חלק בשמחתנו.

הרבי שמע את ה“המצאה הקונדסית” שלנו, מצץ לו בנחת את מקטרתו הריחנית, גחך לו בבת־צחוקו המיוחדת ונענע בראשו, לאות הסכמה; כנראה היה גם הוא שבע רצון מהצעתנו.


לסיום הזה חיכינו כולנו בכליון עיניים: בראשונה מנינו את החדשים, אח"כ את השבועות ולבסוף את הימים, אשר נשארו לנו עוד עד יום הסיום.


לפרקים נזף בנו הרבי, על היותנו שקועים ראשנו ורובנו בחגיגה ומזניחים את ה“עיקר” – הלימוד גופו – אך בת־צחוקו הנעימה רמזה אלינו מעל שפתיו: “אין דבר, קונדסים חביבים! עשה תעשו וגם יכול תוכלו, והרבי הטוב – רב סליחות הוא, ויסלח גם על ה”פשעים" האלה…

כל אחד מאיתנו היה מחוייב להביא לא פחות מרבע שקל כסף, וכל המוסיף – הרי זה משובח!


והנה היום, המקווה זה כמה, הגיע.

בא הערב וכלנו נאספנו אחד אחד לבית הרבי.

החדרים הקטנים של בית רבנו היו מוארים למדי: נברשת השבת, התלויה בספון באמצע חדר האוכל, הפיצה אור בהיר בנרותיה התחובים בשבעת קניה; בקיר החדר לארכו היו קבועות עששיות אחדות גדולות וביניהן אחת – לנוי: עליה הסתובבה על צירה, הקבוע בזכוכית, גולת קרטון מלאה מסביב פסוקים שונים המדברים בשבח התורה, באמצעה מזהירות המילים “סיום מסכת גיטין” ומלמטה – שם היום, החודש והשנה. כל זה משובץ בצעצועים נאים מרהיבי עין, עשוי ע"ע גזירה במספרים וחפוי נייר שקוף אדום, כחול, לבן, כתום, ברוד וכדומה, מעשה ידי אמן אחד מחברינו.

והאחרון חביב: טבלה רקטונית על החלון בכל מלא גדלו, עשויה כמעשה העששית ע"פ גזירה וחיפוי בנייר שקוף, כזה: כתר תורה מלמעלה, צבי בעל קרניים עניפות וארי גבור בעל רעמה מסומרה לשני צדיה; ובאמצע – מנורה גדולה אדומה כאש על תשעת קניה, היא סמל המסכת שלכבודה כל החגיגה; על ירכה מזהירה הכתובת הכחולה: “מסכת גיטין” ועל כל קנה – שם אחד מתשעת פרקי המסכת הזאת; ובתחתית הטבלה – ‘לפייק’ יפה למספר שנת החגיגה.


הטבלה היפה ההיא משכה עליה את תשומת לב העוברים והשבים שברחוב, אשר עמדו משתאים על יד החלון מבחוץ ויהגו בלבם רחשי כבוד וחבה לתורה וללומדיה הקטנים.

באמצע החדר עמדו שני שולחנות ערוכים: אחד גדול בשבילנו, התלמידים, והשני קטן ממנו בעד הרבי, המשגיח של הת"ת ואחדים מחשובי התלמידים, שהוזמנו את חגיגתנו.

הרבי הודיע לנו, כי הגיע זמן קריאת שמע של ערבית, וכולנו עמדנו וַנתפלל.

אחר התפילה הושיב אותנו הרבי אל השלחן הארוך ויצו עלינו לשתוק, והוא הוציא מארון ספריו, מבין הש“ס הוילנאי, גמרא אחת, ויפתחנה ויבאר לפנינו את המאמר האחרון; ובגמרו, קראנו אחריו בקול דממה דקה את ה”הדרן" מילה במילה, עד תומו.

אז רמז לנו הרבי ללכת אל המטבח לטול את ידינו והסעודה החלה.


אשת הרבי הגישה לנו גלוסקאות ומטעמים שונים, שהכינה מבעוד יום בעד עשרת הרובלים שנאספו בינינו; בין ארוחה לארוחה סיפר לנו הרבי אגדות יפות, גם בדיחות והלצות שונות משולבות בפסוקים ומאמרי חז“ל. אך גם אנחנו לא ישבנו בחיבוק ידיים, כי שרנו שירים שונים, אשר למדנו במשך השבועות האחרונים, עד שהיו שגורים בפינו; והשירים – שירי קודש: שירות ותשבחות להקב”ה, תהילת ישראל ותורתנו הקדושה.


אחרי הסעודה לקח הרבי את הכוס של ברכה על ידו הימנית ונברך את ברכת המזון בקול רם ובפנים צהובות.

ואז קמנו כולנו ממקומנו ושרנו במקהלה את שירנו החביב:

לח־יים!

לח־יים!

רֵע טוב משה חיים, שיחיה!

לחיים ולשלום!

לששון ולשמחה!

לישועה ולנחמה!

ונאמר א־א־אמן!


וכן לכבוד כל ילד וילד מחבורתנו.

למרום קצה הגיעה חדוותנו, כשציווה הרבי לסלק את השולחנות לצדדים, ואנחנו כולנו עמדנו במעגל באמצע החדר והרבי בתווך; הוא התחיל שר בקול ממושך ונעים: “אני רץ והם רצים…” וכולנו, שלובי יד, עקרנו את רגלינו ורצנו מסביבו, רקדנו וכרכרנו כגדיים ובני צאן, ופינו מלא שירה ושריקה בקול גדול מחריש אזניים.


באותה שעה בזיתי בליבי לכל אלה החייטונים והסנדלרונים, הצובאים על חלוני הבית לראות בשמחתנו: “מה הם ומה חייהם?” – חשבתי – “היש להם שמחה בחיים? היש גם להם רגעי אושר, כאלה שיש לנו עכשיו? – לא ולא!”

“אני עמל והם עמלים” – הרימה מקהלתנו את קולה – “אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר…”

כן, כן: הם עמלים, רק עמלים, ואינם מקבלים שכר… היש בכל העולם, ואפילו בחצרות מלכים, תענוג יותר גדול וחדווה יותר גדולה מהתענוג והחדווה של ילד יהודי, בשעה שהוא חוגג את חג הסיום של מסכת גדולה בת תשעה פרקים שלמים!? היש בידי כל מלכי מזרח ומערב לשלם שכר יותר גדול מזה?! – ככה הגינו כולנו וצהלנו בקול המון חוגג ־־־־־־־


…ובאמת, היש שכר גדול מזה?!……

המלצות קוראים
תגיות