רקע
אברהם גלמן
מַעֲשֵי כְשָפִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאה עצמית;; תרפ"ה 1925

(אגדה עממית)


בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הסנהדרין שופטים את העם בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות. וכל אחד מן הסנהדרין היה יודע את כל התורה כולה והיה מכיר בשבעים לשון ובכל חכמה; ואפילו מעשי כשפים, האסורים לכל איש מישראל, היו מותרים להם. ולא עוד, אלא שבלי זאת, לא נמנה איש בסנהדרין, מפני שהסנהדרין עליהם לדעת להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, כי בבוא הנביא ונבא בשם ה‘, לא האמינו בו עד שיתן אות או מופת. אך גם נביאי השקר עשו בלהטיהם נפלאות לעיני העם, אולם הסנהדרין ידעו והכירו בין המופתים הנעשים על פי מוצא פי ה’ ובין אלה, הנעשים באחיזת עיניים על ידי הכשפים.


ויהי היום, וימת אחד מחכמי הסנהדרין, וישלחו לבקש בכל גבול ישראל איש אשר ימלא את מקומו, כי מעטים עם בני העליה.

ויבקשו זמן רב בכל הארץ ולא מצאו. וישובו השליחים על עקבם בפחי נפש, כי כבר אמרו נואש למבוקשם; ויהיה בדרך בשובם, מצאו חכם אחד, אשר עשר ידות לו בנגלה ובנסתר ובכל מדעי העולם, אך אחת היה חסר: חכמת הכשפים, אשר בלעדיה אין לקבל איש בסנהדרין. ויהי כבוא החכם ירושלימה, נועצו החכמים ביניהם ויחליטו לשלחו לארץ מצרים, ללמוד שם מפי החרטומים את החכמה הזאת, כי מצרים היתה מקור הכשפים ומעשי הלהטים עוד מימי משה רבנו, עליו השלום.


ויתכונן האיש לדרך ויצא מארץ יהודה הוא ומשרתו אתו, ללכת מצרימה. ובימים ההם אין רכבת ואין כביש והדרכים משובשות בליסטים; ויעונה החכם בדרך מאוד ופעמים רבות היה על עברי פי פחת, אך אלקים עזרו ויצילהו מכל אסון ופגע, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

ובהיות החכם כפרסאות אחדות לבוא מצרימה, סר אל כפר אחד וילן שם בבית יהודי.


כראות היהודי בעל המלון את האורח, הכיר בו מיד כי תורת אלוקים בקרבו, כי קרן עור פניו מזיו השכינה; ויכבדהו מאוד וישרת לפניו כעבד לפני אדוניו.


ויהי בערב, בטרם עלות האורח על משכבו, וישאלהו בעל המלון, לאן פניו מועדות בדרכו. ויספר לו החכם, כי הוא נוסע מצרימה, ללמוד את מעשי הכשפים, למען היותו לסנהדר.

כשמע בעל המלון את הדברים האלה, אמר:

אף כי רק שלש פרסאות מזה עד למצרים, בכל זאת, אם על אדוני טוב, שמעני ואל תלך לארץ הטמאה, כי אם איתי תשב ואני אלמדך את חכמת הכשפים, אשר קבלתי מפי אשף זקן עוד בימי נעורי ואשר עד היום לא גיליתיה לאיש מפני הזהרת התורה. רק לך אורֶנה, ומובטחני שתעשה חיל בידיעת החכמה, בלמדך אותה מפי, הרבה מאשר במצרים, ערות הארץ.


ויען החכם ויאמר:

הנה טרחתי את כל הטורח הזה, עד בואי הלום קרוב לגבול מצרים. מוטב לי לבוא שמה ואלמד את החכמה מפי החרטומים, המומחים לה, עד שאדענה על בוריה.


ויהי כראות בעל המלון כי אין לב החכם להשאר בביתו, ויחדל מדבר אליו עוד.


בבוקר קם החכם, רחץ את פניו ויתפלל את תפילת השחר; בעלת הבית אפתה לחם ותערוך על השולחן לחם וחמאה וכוס חמין בעד האורח לארוחת הבוקר.

וככלות החכם את תפילתו, בטרם ירחץ ידיו לאכילה, אמר לו בעל המלון:

אדוני הסנהר! מנהג מקובל בידי מאבותי, בוני הבית הזה, כי כל אורח הסר אלינו, בטרם אוכלו את ארוחת הבוקר, ירשום בכתב ידו בפנקס הבית באיזו שעה נטל את ידיו.

ויתפלא החכם על המנהג המוזר של בעל המלון, אך בזכרו את מאמר החכם:“כל מה שיאמר לך עשה!”, הביט בשעון העתיק שעל הקיר – והנה שבע שעות ושלושים וחמישה רגעים; ויקח את העט וירשום בפנקס.


אחר כן לקח את הנטלה ויגש את החבית אשר אצל הפתח, לשאוב מעט מים; והחבית גדולה ומים בה מעט על פני שוליה. וישח החכם ממעל להחבית, למען הגיע בידו אל המים – ויפול אל החבית. ־ ופתאום והנההוא נוסע באניה גדולה על פני הים ואינו זוכר מאומה מאין בא שמה… והוא העשיר מכל סוחרי האניה, ולו כבודה רבה ועבדים רבים עומדים לשרתו.

האניה עמדה בחוף אפריקה, והוא מכר שם את סחורתו וישתכר בה כסף רב, ויקן שם סחורות שונות ויוליכן לאירופה.


והאיש הולך ומתעשר ויהי לו נכסים רבים, וכל גדולי המלכות משכימים לפתחו, לקנות ממנו מיני אבבנים טובות, שאין כדוגמתן אצל סוחרים אחרים; והוא איש צעיר כבן עשרים ורבים מדברים בו נכבדות, אך הוא לא ישים לב לזה, עד שיבצע את זממו, להמנות בין עשירי תבל הכי מפורסמים…


ויהי היום, ויפליג האיש באניה, לנסוע עד מעבר לים, ולו באניה רכוש גדול: ארגזים מלאים אבנים טובות ומרגליות, אשר אין ערוך למחירן.

ויהי בדרך קמה רוח סערה בים ותטלטל את האניה. עלתה הרים, ירדה בקעות ותהי מהומה גדולה בין הנוסעים, אך ללא הועיל, כי גורלם כבר הוטל: התורן נשבר לרסיסים וכל האניה עם כל אשר בתוכה ירדה תהומה, מלבד אנשים אחדים אשר התאמצו להחזיק בקורה או בקרש מן האניה השבורה וישוטו באשר ישוט העץ אשר תחתם; והאיש אשר כוחו עזבו וירף רגע מהעץ – ירד תהומה ויאבד.

וישארו מעט מזער מכל הנוסעים, אשר הצילו את נפשם, וביניהם גם הסוחר הצעיר, אשר החזיק בשבר מן התורן, וישאהו הזרם הרחק מאוד, עד שפלטו אל אי שמם אחד.


ימים אחדים אחדים שכב האיש על האי באין אונים ולא ידע נפשו, גם הרעב והקור לא הציקוהו במאומה, כי עשתונותיו אבדו וירחף בין המות והחיים.


אחר כן בשוב אליו בינתו, לקח ממי הים וירק על פניו ויתעודד. אז זכר את את הסונו הגדול ויחל לבכות ולהתיפח ויען לו האי בהד מוזר מהלך אימים מכל עברים…


ויחל האיש להתהלך על פני האי, כי הקצקהו הרעב, וימצא עצים טעוים פרות משנים , אך טובים למאכל, ויקח מ ן הפרות ויאכל ויוסף ללכת הלאה, וככה יעשה: ביום היה הולך ובלילה עלה על עץ וילך שם, כי ירא מפי החיות הטורפות. והיא גדול עד מאוד. וילך האיש ימים רבים, עד אשר ראה מרחוק ראש מגדל גבוה, וילך הלך. וקרב אל המגדל: והכגיעו שמה, והנה עיר גדולה לפניו – ויבא העריה.


ומשפט העיר ההוא, כי בבוא שמה אש זר, לא יתנו לו זכות אזרח, עד למדו שלוש אחת מן המלאכות או חכמה, ובהשלימו את חוק לימודו עוד עליו לעבד בצא שלוש שנים, ואז הוא אזרח לכל דבר.


ויהי בבוא הסוחר לעיר ההיא, תפסוהו ויביאוהו לפני זקני העיר ויראו הזקנים, כי חכם האיש, וימסרוהו לבית מדרש עליון, ללמדו את חכמת הרפואה. וילמד האיש שלוש שנים ויקבל תעודת רופא ואחר כן עבד בצבא שלוש שנים וככלות שנות עובדתו, עסק ברפואת חולים ועד מהרה יצא שמו ל תהילה בכל המדינה בתור רופא מומחה.

ויבן לו בית חולים ויבאו אליו מכל קצוות המדינה להרפא, ויעשר מאוד.


וכעשרו, עזב את הרפואה ויעסוק במסחר, משלח ידו מאז, ויצליח גם בזה הרבה, כי הבין האיש לערוך את מחיר האבנים הטובות ומהרגליות וידע להיזהר בקנותו, להבדיל בין אמתיות למזויפות.


פעם אחת קנה קבוצת יהלומים מאירים כשמש, אשר יסכנו להשבץ בכתר מלכות. ויסע עמהם עד למרחוק, ובדרך שמע על עדחות מלך אחד עשיר ואוהב עתיקות, ־ ויסע אליו.


ויהיה בבואו על המדינה ההיא, שאל את אנשי המקום על מלכם, ויגידו לו, כי אמנם עשיר הוא המלך מאוד וגם משלם הוא בעד חפצים יקרים ביד וחבה, ־ אולם לא עת לו היום לקנות יהלומים, כי אסון גדול קרהו ונפשו מרה לו.


ויבקשם להגיד לו את פשר הדבר,־ וספרו לו כי בת המלך היחידה, אשר נולדה לו לעת זקנתו, חלתה במחלה מסוכנת וכל גדולי הרופאים כבר אמרו נואש לחייה. ונפש ההורים ת תלויה בבתם האהובה: וגם כרוז יצא מלפני המלך, כי כל אשר ירפא את בתו,


היא תנתן לו לאשה ויורש הכסא יהיה.


כשמע האיש את הדברים האלה, אמר: מהרו לכן והגידו למלככם, כי בא הנה רופאה מומחה, אשר רפא ירפא את בת המלך. וילכו האנשים ויגידו למלך.


וישלח המלך רץ, להיבא לפניו את הרופא. ויביאוהו מהר שמה, ויכניסוהו לחדר החלה. וירא והינה בת המלך שוכבת במטה, רשמו פניה יפים עד מאוד אך מראה כסיד וכמעט לא נותרה בה נשמה. אולם לא עברו רגעים אחדים, והיאש כבר בא עד חקר מחלתה וירשם לה סמי מפרא.


ויהיה בשתות החולה את הכף הראשונה, פקחה את עניה ותאמר למלך: אבי בטוב! הטוב לי מעט. אל תעזב את האיש הזה: מובטחתני, כי הוא יקמיני מחוליי….


לא עברו ימים מועטים, ובת המלך קמה ממטתה ביראה ושלמה.

וישמחו המלח והמלכה מואד ויחבקו את הרופא ויורידו דמעות גיל.

ויאמר המלך אל הרופא: הלא מלאך מושפיע אתה לי,כי הצלת את נפש בתי ממות: וכעט לא אעזבך, ש/בה אותנו! ואם מצאה בתי חן בעיניך, לקחתה לך לאשה הבה ואתן לך את ברכתי, ברכת אב: ובמותי תשב על כסאי אחרי….[[ויואל האיש לשבת את המלך, כי מצאה בת ה מלך חן בעניו עד למאוד ויאהב אותם וגם היא אהבתנהו: וכעור ירחים אחדים חגגו את חג נשואיהם ברב פאר, כיד המלך.


ויהיה אחרי כן שם המלך את חתנו למשנה. ויהיה האיש אהוב לכל העדם, כי יצא ובא לפניהם וילחם את מלחמותיהם, וילד ארצות וימלך עליהן:


ובמות המלך הזקן חותנו, המליכוהו כל העם עליהם. – וילך הלך וגדל ויצליח בכל אשר יפנה.

ויעברו ימים רבים ויולדו לו בנים ובנות ויגדלו: ויתחתן במלכים אחרים. לכל בן אשר השיא, נתן מדינה קטנה למלוך שם; גם לכל בת נתן שלוחים מדינה אחת… והוא כבר זקן, ולו נכדים ונכדות רבים.

פעם אחת באתהו השמועה, כי בנו הצעיר הוא בסכנה גדולה, כי אויבים התנפלו על גבולי ארצו והם צרים עליו.־ אז קיבץ המלך מהר את מחנהו ורצים שלח לכל בניו וחתניו, ויבואו כולם עם מחניהם, מוכנים למלחמה; אך גם האויב לא התרפה. כי שכר מלכים רבים ויבואו עם צבאותיהם לעזרה. ותפרוץ מלחמה כבדה ורבת דמים ויפלו חללים רבים משני העברים, עד אשר הצליח המלך החכם ויך את אויביו ויפיצם לכל רוח. ותהי השמחה גדולה. אך בהתאסף כל משפחת המלך, ראו כי נפקדו שני בני המלך הגדולים. ויצב המלך מאוד כי לא ידע את גורל בניו: המתו, או נפלו בשביה?


ויצו המלך לאסור את מרכבתו ויסע אל מדינה אחת גדולה אשר מלך שפ אחד ממחותניו, שהתחתן בנכדו ומועד הנישואים עבר זה כמה והודח מזמן לזמן הרבה פעמים. ויהי כבואו שמה, צהלו לקראתו ויחלקו לו כבוד רב, אך דרשו ממנו לחוג מיד את נישואי נכדיהם בלא שום דיחו. אולם הוא הגיד להם, כי לא לשמוח בא כעת אליהם, כי אם לבקש עזר בצר לו, לצאת עמו ביחד נגד האויב, להציל את שני בניו.

אז קם המלך ההוא ויאמר:

מחותני הטוב! הבה ונשיא כעת את נכדינו ומיד למחרת אאסף את חילי ונלך יחד לבקש את בניך.

ויאות המלך הזקן לדברי מחותנו, וישלח להגיד לאשתו ולכל אנשי ביתו, ויבואו כולם ויחגגו את הנישואים ברוב פאר – אך לב המלך הזקן מר לו על בניו אשר נפקדו.

ופתאום בא רץ וימסור למלך מכתב מבניו, המבשרים לו, כי חיים ובריאים הם וכי עד הנה נלחמו מלחמה קשה את אויבם, אשר נפלו בידיו, עד צאתם לחופשי ביד רמה; ובדרך שובם לביתם נודע להם כי אביהם משיא כעת את נכדו והמה שולחים לו את ברכתם מרחוק, ובעוד יומיים יבואו אליו.


אז חייתה רוח המלך הזקן ותגדל השמחה מאוד; וישלחו גדוד רוכבים מלובשים פאר לקראת בני המלך. ויהי כבואם, גדלה השמחה שבעתיים, וירקדו וירינו ויזמרו בכלי שיר שונים…


והמלך יושב בתווך, ובניו ובנותיו, חתניו, נכדיו, נכדותיו וכל בני משפחתו הגדולה עוטרים אותו מסביב. ובכל פינה חביות יין, לשתות כיד המלך.


ונכד קטן אחד חפץ לשאוב גביע יין מחבית גדולה, ולא יכל להגיע אל פיה, כי גבוהה היא הימנו. ויקם המלך הזקן וילטף את נכדו בחיבה ויקח מידו את הגביע וישח על החבית לשאוב יין לנכדו – ויפול כולו אל תוך החבית… ויבהל מאוד ויפקח את עיניו וילטשן בפחד לכל עבר, וירא….. והנהו בכפר על יד חבית של מים ונטלה בידו; והכפרית עומדת אצל התנור ואופה את ככרותיה……


וילטש האיש את עיניו ויבט סביבותיו בתמהון, והנה הכפרי ניגש אליו ואומר:

רבי ומורי! למה פניך כה זועפים ולמה לא תיגש אל השולחן לאכול? הנה משרתך כבר כילה לאכול, ואתה אדוני, למה תחכה?

ויען האיש בקול דק ונדכה:

גם אנכי אנני יודע בנפשי, איזו הדרך באתי הנה ומי אני?…

ויען הכפרי ויאמר:

התכיר, אדוני, את כתב ידך?

ויראהו את הפנקס, שבו רשם הוא בכתב ידו, כי בשבע שעות ושלושים וחמשה רגעים בבוקר הלך ליטוח ידיו לארוחת הבוקר. ויבט בשעון אשר על הקיר – והנה שמונה שעות בדיוק…

אז זכר האיש את כל מה שעבר עליו במשך העת הקצרה, כי בזמן של עשרים וחמשה רגעים היה סוחר, רופא, משנה למלך, מלך, נשא אשה והוליד בנים ובני בנים והשיאם וכו' וכו'…


והכפרי עומד על ידו ומספר לו את כל הקורות אותו בדיוק נמרץ, כקורא מתוך הספר…


ויתמה האיש וישתומם מאוד, ויהי כמוכה שיגעון מכל אשר עבר עליו…


ויאמר אליו הכפרי:

ומה אדוני? הגם כעת תאמר לנסוע מצרימה? – הלא מראש הגדתי לך, כי מפי תוכל ללמוד את חכמת הכישופים יותר מאשר מן החרטומים. אני, אני הוא שהסבותי בכל אשר ראית בחזון! והכל – במעשי כשפים…

אז הודה הסנהדר לדברי בעל המלון, כי מומחה גדול הוא במעשי הכשפים וכי איש ישר הוא, אשר יעצו אך לטובתו ולתועלתו.


וישאר החכם בכפר ההוא ירחים אחדים וילמד מפי בעל המלון, עד אשר ידע את חכמת הכשפים ומעשי להטיהם על בוריה; ואחרי כן שב ירושלימה ושם נבחר פה אחד, להימנות בין זקני הסנהדריה הגדולה…


מזריץ', פולניה, תשרי, ה’תרפ"ה אוקטובר 1924


המלצות קוראים
תגיות