אדוני הנכבּד,

קבּלתּי את מכתּבך הנכבּד, שיש בּו מעין ודוי נפש, וקראתי סוף-סוף גם את שיריך העברים. הנני אומר “סוף-סוף”, יען מבּול של שירים מכּל המינים ומכּל הארצות, של ילדים, של נערים וזקנים, יורד עלי יום-יום, ואם אָבוא לקרוא את כּולם, לא תספּקנה שעות היום והערב.

ואם הפליתי את שיריך לטוב מכּל החבילות של שירים, שמשפּיעים עלי מכּל עבר, עד שבּלו שפתי לאמר: די, די, אַתּם שטופי שירתנו, והרפּו ממני רגע! כי עוד מעט וסקלתּוני בחרוזיכם, בּמשקלכם הכּבד וגם ב“חרוזיכם הלבנים”! ואם הפליתי את שיריך, אדוני, לטוב ואקרא בהם בּשום לב, הנה לא זכות אבותיך שעמדה לך הפּעם, כּי אם זכותה של שפתנו שכּה אָהבתּי.

הנני לבאר לך, אדוני, את דברי האַחרונים.

יום-יום אני מקבּל שירים קצרים וארוכים, ואין אני יודע באיזו שפה הם כּתובים: אם אשדודית או סורסית, בּלשון המקובּלים או בלשון העגלונים (יש בּין כּותבי השירים האלה, העומדים ומחכּים לבקורת, כּלומר, שישימו עטרת משורר בּראשם או בקרחתּם, המנבּלים את פּיהם ועטם עוד יותר מעגלונים, לא משום שהם, חס וחלילה, מנוולים בּעצמם, כּי אם מפּני שכּך היא המודה עתּה ומפּני שחוצפּה ונבול פּה הם כּיום סימן יפה לכשרון, לגאונות, ולחסד אלהים – הוי דור תּהפּוכות!), עד כּי חדלתּי לקרוא בהם ולבקש, כּדרכּי, כּשרונות חדשים ורעננים. הן ראשית לכּל על המבקר, או ה“שופט”, כּאשר תּקראני אַתּה העורך-דין, לשמוע ולהבין את שפת המבוקר או הנידן.

והנה אַתּה, אדוני ומכובּדי, הכרחתּני לקרוא את שיריך ששלחתּ לי שבוע-שבוע, ולפעמים גם יום-יום בּמשך של שנים אחדות.

שקידתך, עקשנותך, התחננותך הפליאוני, והכריחוני סוף-סוף לשים את לבּי לאחד משיריך, שבּא לידי בשעה טובה ומלאָה זוהר, וכיון שקראתי את השיר הראשון, שבתּי וקראתי את כּל שיריך, שנצבּרוּ חמרים-חמרים בּין חבילות כּתבי-היד השלוחים אלי.

קראתי את שיריך, מכובּדי, ואָבין בּהם.

הבינותי מה שקראתי – וזהו דבר גדול בּימינו. על-פּי רוב מתבּיישים הקוראים לגלות את האמת שבּלבבם, שאין הם מבינים את השירים החדשים והחדישים, המוגשים להם בּצורות שונות ודוקא משונות.

קראתי את שיריך (מתּחילה כמעט בּאונס, ואחרי כן בּרצון רב), והנה הם כּתובים עברית, עברית ממש, עברית צחה ונעימה, ולא שמתּ ערפל סתרך – וזהו דבר גדול בּימינו.

אינך מתבּייש לכתּוב עברית טהורה, עברית תנ"כית, עברית רכּה וזכּה – אָכן הנך עז-פּנים, כּי לכתּוב עברית פּשוטה, לכתּוב שירים לכל חוקותיהם ומשפּטיהם, כּכל אשר כּתבו המשוררים העברים בּתקופת ההשכּלה, בּימי הפּריחה הראשונים של ספרותנו – לזה דרוש אומץ לב.

סובר אני, כּי לא כל המתעקש ומתפּתּל בּלשונו, כּי לא כל הפּורץ גדרי השפה וסייגי השירה וכל “המטפס על הקירות הישרים” הריהו משורר מקוריי, משורר בּחסד אלהים (אולי בּחסד השטן?).

לא כל הכּותב שורות ארוכות ומנוקדות, לא כל המשתּמש ב“חרוזים לבנים” ולא כל המגבּב מלים כּבדות זו על גבּי זו או זו מתּחת לזו הוא בבחינת צ’רניחובסקי.

מה שחסרה לנו כיום היא הפּשטות בּשירתנו, זו המציינת כּיום את השירה החדשה הלועזית, אותה השירה המתנגדת לכל מיני זיוף הן בּלשון והן בּרגש.

וברוכה לי כיום כּל שירה הכּתובה בּלשון בּני-אָדם, כּי כבר מאַסתּי ב“שירה”. שלא מלאכי שרת ולא מלאכי חבּלה נזקקים לה, ואינה אלא חקוי לחקוי, זיוף לזיוף, מפלצת לאשרה “מודרנית”.

קראתי את שיריך העברים ועל רבּים מהם – למה אכחד ממך? – גם התענגתּי. התענגתּי על יפים ותמימותם, על פּשטותם וקלותם. החרוזים שוטפים ורודפים איש את אָחיו, משתּעשעים ומנשקים איש את רעהו –

זכרתּי ימים מקדם.

חלום נעורים, נעורי ונעורי השפה.

חפצתּי להודות לך על העונג אשר המצאת לי, אַף כּי לא ידעתּי מי ומה אתּה, אם צעיר או זקן, אם יושב אהלים ונחבא אל הכּלים ואל הספרים, או מעורב עם הבּריות…

חפצתּי לכתּוב לך ולתת לך בּרכתי אַך לא עלתה בידי. הטרדות השונות, העבודות הקשות, החיים ההומים והמשונים של ניו-יורק רבּתי, חסרון רגע של פּנאי, חסרון מנוחה נכונה הדרושה לכתיבת מכתּבים בּסגנון “שלום לך אהובי… וגומר”. – כּל הדברים האלה גרמו לשתיקתי, אַף כּי הוספתּ לשלוח לי כמעט יום-יום את שיריך וחכּות למשפּטי עליהם.

החרשתּי – וחטאתי לך. כּוונתי היתה רצויה, אַך כּמה כוונות טובות וגם נעלות הולכות יום-יום לאבּוד מחסרון פּנאי, ואולי גם מחסרון יחס ישר לבריות…

הן לא כימים הראשונים של תּקופת ההשכּלה הימים האלה, וניו-יורק, הקלחת, הרותחת (מין קלחת של מכשפה, כּמסופּר בּאגדות עתּיקות), איננה בּרלין – עריסת ההשכּלה…

* * *

והנה בא מכתּבך אלי, והוא מונח זה כמה על שלחני ומחכּה לתשובה והוא מזכּיר עוני לך, והנה גם נודע לי מפּי אחרים, כּי “נרדף” אַתּה והבּחורים לועגים לשיריך, כּי חטאת להם, להעברים בּני הדור החדש, בּאהבתך את שפתנו אהבה טהורה ובהביאך לה עתּותיך וכחותיך לקרבּן, מבּלי צפּות לשום שכר, לשום תּגמול, כּי אם למעט תּשומת-לב לשיריך –

ואָנכי אוהב מעודי את הנרדפים (האלהים יבקש את הנרדף!), אני אוהב “חוטאים” כּמוך – מי יתּן וירבּו כמותם בּישראל… אַתּה, אדוני, הסניגור, המליץ יושר, שהורגלתּ על-פּי אמנותך, ללמד זכות על כּל הנידונים, – אַתּה באת אלי במכתבך, ותאמר:

“אַך למשפּטך איחל!”

למה לך משפּטי?

הן רוח הוא באנוש, ואַתּה לקחתּ לך מן הרוח אַחת אָפּים –

והרוח צרר אותך בּכנפיו, והדריך מנוחתך – ואני רואה ויודע, שלא תמצא לך מנוחה כּל הימים, אם לא תּראה את קובץ-שיריך יוצא לאור, שיריך אשר בּהם צרתּ את נפשך הסנטימנטאלית, הרגשנית, הפיוטית.

ומשפּטי, איפוא למה לך? האם מפּי אַתּה חי, ולהסכּמתי אַתּה צריך?

לא משפּטים אדבּר אתּך, אדוני ומכובדי, כּי אם כּאשר ידבּר איש לרעהו, אָדם לאָדם. שכחו בימינו לדבּר איש אל רעהו דברי נחומים; סופר אל סופר כּי ידבּר, ומה גם השבע תּהלות להרעב להן, והיה פיהו מלא עקיצות ושנינות, לעג – ובוז.

* * *

קראתי שוב פּעם את שיריך, כּשהם מסודרים כּבר לדפוס.

הרושם: –

הנך בעיני, מכובּדי מעין חוני המעגל (אם נניח כּי היה פייטן) בּשעה שהתעורר משנתו שנמשכה רק שבעים שנה…

השירה העברית בּכלל שנתה בדור האחרון את דרכיה. חלק ידוע ממנה התפּתח במדה מפליאָה. ובעת שישנתּ את שנתך, ותראה בחלומך עולמות זרים ורחוקים, נולך דור עברי חדש, באו צפרים חדשות – והשמיעו צפצופים חדשים – בּאו גם נשרים ובני נשרים אחדים, גם אפרוחים מנתרים בּגן שירתנו, דולגים לענף לענף…

הנושאים של שירתנו חדשים וגם הצורות חדשות… בּאו נסיונות חדשים, מעפּילים – מהם מצליחים בּאופן נעלה ומהם נופלים, יורדים, כּת ליצנים בּמסוה טראגי –

קנאַת משוררים, קפיצות גסות, טיסות מפליאות…

הנשרים שלנו, עם כּל התרוממותם, עם כּל ראיתם החדה – צנועים הם, אינם דורסים, אינם טורפים את יתר בּעלי הכּנף, אם גם כּנפיהם אינם כּל-כּך אמיצות ואינן מגבּיהות לעוף…

נשרינו – על גוזליהם ירחפו, יפרשו כנפיהם, כּנפי רחמים.

האפרוחים בּשדמות שירתנו? –

מה אספר לך, אדוני, ואַתּה יודע הרבּה יותר ממני לספּר על-דבר תּעלוליהם –

חצופים הם מעט או הרבּה, מנקרים הם עיני זקני השירה כמוך –

הנח להם! נאה חוצפּה לפרחח… יתהוללו מעט, יבואו ימים ויקנו דעת, ויוכחו, כּי שגו בדמיונות כּוזבים ויתהוללו במתּת שוא, בּמה שאין בּהם.

ואין ספק, כּי אחדים מהם גם יעשו חיל, יגדלו, וגבּיהו עוף ויעזבו את חבריהם בּעלי המום, וכשיגדלו יצטערו על הראשונות, יתחרטו על אשר לא הרגישו את יתרונות רוחם של משוררים, אשר דרכיהם היו לא כדרכּם הם.

אין ספק בּלבּי, שאלמלא היו נדפּסים שיריך בּימי אד“ם, בּימי מיכ”ל, בּימי יל“ג, בּימי אב”ג, כּי אָז היו נותנים עטרת משוררים בּראשך.

היום אינם מחכּים הסופרים עד אשר יבואו בני סמכא וישימו את עטרת השירה על ראשיהם – נוטלים הם לעצמם בּידיהם הם עטרה זו, ומהם שמשליכים את העטרה גם מעל ראש המכותּרים בידי דורות.

מעט סבלנות, אדוני נוסבּוים, את המגיע וראוי לך בּאמת תּשיג. חובבי השירה העברית התּמה, הפּשוטה, הקלה (שמספרם בּאַמריקה לא מעט, אולי הרוב היותר גדול של הקוראים עברית) והנעימה, יתענגו על שיריך, וגם תּשמע מפּיהם מלה חמה ומלטפת. בּרכותיהם תּחולנה על ראשך –

בּרוך שהקים לנו גואל נאמן לשירתנו, שהשיב לתחיה את שירת ילדותנו, השירה שכּל-כּך התענגנו עליה בּימי נעורנו, בּימים שהיינו קרובים לעינות השפה, ולא הלכנו בגדולות…

הקלה בעיניך בּרכה כזו?

ימצאו חובבים ומוקירים גם לשיריך הסאטיריים – והם יקבּלו באהבה גם את יסורי עקיצותיך…

“ומה לך עוד, חביבתי?”

אם מעט לך כּל אלה, הנה תשמע גם מפּי מחמאָה: תּרגומיך מהיינריך היינה ראויים לתהילה. בתרגומך “שבּת מלכּתא” עלית בּאמת על מתרגמים אחרים, בּחדרך אל רוח המקור, ובהלבּישך את שירתו של היינה בּגדי השירה העברית.

* * *

וכיון שנתעוררתּ משנת חוני המעגל, ותּשב אל שפתנו ואל שירתנו העתּיקה והחדשה, והנך הוגה בספרותנו המקורית בּשקידה רבּה הנני בטוח בּך, כּי תגבּיר חילים ותתקרב יותר ויותר אל שירתנו בּצורתה היותר מתוקנה, כּי ידיעתך הרחבה בספרות השירה העולמית והשכּלתך הכּללית תּעזורנה לכשרונך לעלות מעלה-מעלה, עד היכן שיד סגולותיך הטבעיות מגעת –

והבּא לטהר שפתנו ולהשיב כבודה מסייעים לו.

אילו עברתּי על שיריך, המונחים עתּה לפני כּשהם קבועים כּבר בּדפוס ואין לשנותם, בּהיותם עוד בּכתב, הייתי מעירך על חרוזים ידועים, על אמרות בּודדות ועל מלים ידועות, שהם דורשים, לפי טעמי ודעתּי, תּקונים קלים או איזה שנויים קטנים.

בּין כּך ובין כּך אני לוחץ את ידך בּחבּה על אהבתך הנאמנה לספרותנו ועל שובך בּאמת לכל מקורותיה. טפּוסך הרוחני מזכּיר לי את המשכּילים המצוינים של הדורות שכּבר עברו, ואשר שרידיהם הגדולים זכיתי להכּירם בּימי עלומי.

נעים לי לראות, כי בניו-יורק העסקנית, בּניו-יורק המלאָה קרירות הנפש וקפּאון הרוח, בּניו-יורק המצטיירת בּמוחי בּדמות מאזני-כנען (לא אומר, חלילה, מאזני-מרמה) ענקיות, והשוקלת ומעריכה את כּל אָדם ואָדם על-פּי מה שיש לו (בּמזומנים הכּתוב מדבּר) ולא על-פּי מה שיש בּו, – בּניו-יורק זו נעים לי לראות חולמי חלומות וחוזי חזיונות כּמוך, השוגים בּאהבתם לשפתנו כל הימים לרבּות הלילות. כּמה מהם נשארו לנו חיים? נער יספּרם – לשרידיהם היחידים הנני אומר שלום וברכה! עמלם לא יהיה לשוא. בּארץ לא זרועה זאת, כּל אשר ישא משך הזרע של תּרבּותנו העתּיקה והמחודשת, וכל הנושא בעול חובתנו הלאומית – בּרכה תבוא על ראשו.

והנני מכבּדך ומוקירך,

ראובן בּריינין.

ניו-יורק, כ“ז אייר, תרפ”ג.