“אני חייב הסבר איך חדר אדם זר לחיי והרס אותם. הרס לחלוטין! כי לולא הוא וכל פרשת הקשר הזה בינינו, הלא־צפוי, הלא־קרוא, הכפוי, אפשר לומר – היתה נוֹרה בחיים היום. חיים מאושרים היו לנו!” – כותב פרופ' ארבל, יליד הארץ, המגולל את קורות היחסים בינו ובין ה“זר”, המשורר היידי פויגלמן, ניצול השואה, שגורלו נקשר בו “בכבלי ידידות וכאב”.

פויגלמן, המעופף בחיבוט־כנפים בין אירופה לישראל, נוחל אכזבה אחר אכזבה בבואו ארצה, ומסיים את חייו כשמחשבות טירוף על שואה נוספת מבעתות את רוחו.

“לא עוד אהיה ציפור־שיר. אהיה עורב שחור המעופף בשמי תבל וצורח קרע־שטן! קרע־שטן! כמו בתפילת הימים הנוראים!”

אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חֳדשים מאז מותה של אשתי, נוֹרה, וחמישה – ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי. בעירה אִטית כזאת, בלתי־פוסקת. עבודתי נרשלת והולכת. שלוש הרצאות בשבוע, בימי ה', ואת המחקר על פרעות פטלוּרה אני עושה ללא שום התלהבות. אינני בטוח שאסיים אותו. גם בתכליתו אני מפקפק.

הלוָייתו של פויגלמן זכורה לי כחלום רע.

כשהודיעו לי על מותו, אמרתי: אני ללויָה לא אלך. לא, אינני יכול.

וחצי שעה לפני המועד יצאתי מן הבית והלכתי.

שלושים־ארבעים איש נאספו אל הרחבה שלפני חדר־המתים. בנו ובתו, אחיו ובני־משפחתו, חבורה גדולה של סופרי יידיש, עוד כמה גברים ונשים, מעיר־הולדתו, כנראה. רבים ניגשו אלי ללחוץ את ידי כאילו הייתי שאר־בשׂר שלו, או ידידו הקרוב לו ביותר. האֵבל הוא כביכול אֶבלי שלי קודם־כּוֹל. ואני, מין צרבת בלב, כעין שׂריפה, איני יכול להוציא הגה מפי.

התאבדותה של נוֹרה צועקת בתוכי, הזמן לא משתיק אותה.

פרשתי הצִדה, עמדתי ליד קיר החצר, נשען אליו שלא להתמוטט. מין תכונה מהוסה רחשה בציבור הקטן של סופרי יידיש, כאילו עליהם לארגן משהו באופן חשאי, כאילו יש סידורים אחרונים לפני נסיעה באיזו תחנת־רכבת בפולין, לפני המלחמה. ואחר־כך ניצב על הבמה שלפני ארון־המת משורר אחד, ששמו פרח מזכרוני, בעל לחיַיִם שקועות, חוטם חד שעורו מתוח, ורידים כחולים בצדעַיִם, והספיד ביידיש את בן המשפחה המלוכדת והמסוכסכת הזאת, המצטמקת והולכת. בחום דיבר, בהתרגשות שדמה לרגזנות, פתאום בוקעת צעקה גדולה מלבו, חציָהּ יידיש חציָהּ עברית, “געשטארבן? ניין! געהארגעט! כי עליך הורגנו כל היום!” – מין מחאה, האשמה מוטחת לכל ארבע הרוחות של העיר, של הארץ, מעופפת כצפור פצועה באויר החם של אחר־הצהרים, ואני, נדמה לי, האיש הזה שלפני רגעים אחדים לחץ את ידי באחוַת־אבלים, בשתיקה, בהשפלת־ראש, כלפַי הוא מטיח את צעקתו, כלפי!

אחר־כך אמר הבן, אירוינג, שבא ללוָיה מאנגליה, “קדיש”. קרא מתוך הסידור, לאט, מתקשה בהגִיית המלים, מקרב את ספר־הכיס למשקפיו ומרחיקו, כדי להיטיב לראות את האותיות הקטנות, משמיע את הפסוקים בטוֹן מנוּכּר, ואחותו, שבאה מצרפת, עמדה לצִדו וממחטה חפונה לחָטמהּ. זה לצד זה עמדו – הוא גבוֹהַּ, כחוש, בחליפה ועניבה ללא דופי, והיא עבת־גוף, רחבת־פנים, ושׂערהּ הצהוב הבלתי־מסוֹרק משַווה לה מראה מבוהל. לאביה דמתה בקומתה, בעיניה התכולות.

כשפנו המלַווים אל האוטובוס המסיע אל בית־הקברות, יכולתי לשמוט עצמי אל הרחוב, לחמוק וללכת לדרכי באין־רואה. כך עשו רבים. אך רגלי לא נשמעו לנטיית־הלב. כשעמדתי על המדרגה, כבר היו רוב המושבים תפוסים, ורגע היה בי שוב דחף לפנות לאחור ולהסתלק. כאילו אני נקלע לאיזו שכונה גלותית שהבל נשימתהּ, ריחותיה ורחשיה מעוררים בי רתיעה. כן, רגש מגוּנה, אני יודע. והמבוכה – בעודי עומד על המדרגה – כשעליך להחליט, תוך כדי שיטוט המבט, היכן תתיַשב, על־יד מי, מי יהיה שכנך למושב במשך כחצי שעה, כשכל רצונך – אם כבר נגזר עליך להימָצא במכלאה הזאת – להיות לבדך, פרוש מן היתר, שלא יטרידו אותך –

לא הייתי צריך ללכת אל הלוָיה הזאת. כאילו את זִכרהּ של נורה חיללתי.

מוריס גולדמן, באחד המושבים האחוריים, נשׂא את ידו לרמוז לי שאשב לצִדו. טפח על המושב הפנוי לימינו, וכשיצא האוטובוס לדרך, אמר לי בשקט: “איך תסביר את זה, פרופסור…” – כך היה פונה אלי בפעמים הספורות שנפגשנו, “פרופסור”, ולי נדמה תמיד, בנעימה של אירוניה, כאילו אמר: "אתה, החוקר את תולדות עמנו, הבקי כל־כך בהיסטוריה שלנו, הלא גלוי לפניך פשר כל התופעות, לא כן? – “איך תסביר את זה, פרופסור, שלא בא ללוָיָה שום נציג של אגודת הסופרים העברים, שום נציג של אגודת העתונאים, של מחלקת התרבות של העיריה, אפילו לא מהוצאת הספרים שהוציאה את ספרו!” שתקתי. חיפשתי בין הנוסעים את צלניקר, המתרגם, גם הוא לא היה. אמרתי ביובש, כדי שלא להיכָּנס בוִיכוח: “אין לי הסבר”. מוריס גולדמן – בחליפה בהירה, פניו מקומחות, ושׂער השׂיבה הדליל המשוך בקפידה לאחור משַׁווה לו צורה של איש־עסקים מכובד – היה בעל הוצאת ספרים יהודית באורוגוַאי ועלה ארצה בשנות הששים. כאן היה בעל משרד נסיעות, ומתוך אהבה שלא דעכה לספרות יידיש, תמך במפעלים של אגודת הסופרים שלהם, ולפי השמועה – גם במתן־בסתר ליחידים במצוקה. “אין לך הסבר”, התבונן בי בחיוך מר על שפתיו הדקות, החיורות. רגע עלה בי רוגז: אני האחראי לכל המדינה “העברית”, על מוסדותיה וארגוניה! אני חייב להשיב על כל ההאשמות נגדהּ! אמרתי באיפוק: “גם ללוָיות אחרות לא באים”. גולדמן הוסיף להתבונן בי. “כן, אתה צודק. המתים מתרבים והמלַווים מתמעטים”.

ערפל הכהה את עיני. ושוב אותו לחץ בלב. עלתה לפני הלוָיה של נוֹרָה. רבים, רבים באו ללווֹתהּ. יותר ממאה, אולי מאתיִם. ותיקי רחובות, שהכירו את משפחותינו. עובדי המכון הביוֹלוֹגי. עמיתי מן האוניברסיטה, שבאו מתל־אביב, חברות נעורים שלה, שלמדו אִתּהּ בירושלים. נפזרו כצאן בין המצֵבוֹת של בית־הקברות הישן. רבים התיַפּחו מר כשנִסתּם עליה הגולל, ויואב, במדי הקצין שלו, שאפשר היה לחשוב כי לוָיות כה רבות של חבריו, פְּקוּדָיו, נסיון הקרבות הקשים, קישחו אותו – כיסה את פניו בכפות־ידיו והבכי פרץ מתוכו, שיעולים־שיעולים. והדביק גם את העומדים סביב, שמחו דמעות מעיניהם. כאילו גדול מצער המוות צער המראה של גבר חסוֹן כמוהו, שנשבר והוא בוכה כילד. “להיקָבר ליד אבי ואמי”, אלה היו המלים היחידות שהשאירה, על־גבי פתק, לפני ששׂמה קץ לחייה. ואני, ימים ולילות לאחר־מכן, במשך חֳדשים, ארבע המלים האלה לא משו מעיני, שׂרטו את לבי, הפכתי בהן והפכתי, ושאלתי מה רצתה לומר בהן, האם היתה זו הודעה על רצונהּ לפרוש ממני גם בעולם הבא, כביכול, ולהיאָסף רק אל אבותיה? ועינתה אותי המחשבה: למה רק ארבע מלים אלה, ואף לא מלה אלי, אל הבן, שיהיה הכּוֹל אפוף תעלומה?

ירדנו מן האוטובוס והתערבנו בקהל הגדול של עם ישראל שנאסף אל הרחבה מלפנים לשער. משפחות־משפחות, סיעות־סיעות, נעו לעבר בית־הלוָיות ויצאו ממנו לשבעה דרכים. משהו מטורף ריחף באויר. אולי היו אלה זעקות השבר של אשה אחת שסודר אדום השתלשל לה מראשהּ אל זרועותיה ושני בחורים חסוּנים, בניה, כנראה, תמכו בה מכאן ומכאן. אולי קרעי היללות שהביאה הרוח מרחוק, ממרחבי מדבר־המצֵבות הגדול, המשׂתרע לכל עבר. תכונה פעלתנית, עצבנית, של נכנסים לרחבה ויוצאים, מתלקטים ונפזרים, המתה במקום, כמו היה זה שוק־של־מתים. ובתוך הערב־רב הזה – ערב־רב של פרצופים, מלבושים, כיסויי־ראש, שכמוהו אין בוַדאי בשום ארץ אחרת בשעת לוָיות, ששם דממת־האבל המכובדת, החמורה, החגיגית כלשהו, משַׁווה חזוּת אחידה למלַווים – התהלכנו אנחנו, חבורה שלא־מכאן כביכול, משתדלים לא לאבד זה את זה, ממתינים ואיננו יודעים לְמה. כמו בבית־נתיבות של כרך גדול, שמכריזים בו ברמקול על צאתן ובואן של רכבות, השמיע הכרוז שמות של נפטרים המובלים אל דרכם האחרונה.

דבר מביש, מעליב, גרוֹטֶסקי, קרה: בחלל הידהד שֵם שהסיומת של “מַן”, ומישהו מהחבורה שלנו משך בשרווּלי, “עכשיו! נלך!” מיד עבר הלחש מאיש לאיש וכולנו מיהרנו להתלקט יחד והתחלנו הולכים אחר הארון, שיצא מבית־הלוָיות עם אנשי החברה־קדישא. לא עשינו צעדים מעטים לעבר שדה־הקברות, ומצאנו עצמנו מוקפים אנשים שלא הכּרנוּם, מהם שאצו להתקרב אל הארון, לבושים בגדי־עבודה, בגדי־כפר, ושניִם־שלושה במדי חיילים, ובתוכנו, ממש לפנַי, כמה לבושי שחורים ובהם אשה שקוננה מר בלשון שנשמעה לי כרומנית. עוד לפני שהגענו אל המצֵבוֹת הראשונות עמדנו על טעותנו, ובראשים חפויים חזרנו אל מקומנו הקודם.

כשנשמע ברמה שמו המפורש של שמואל פויגלמן, נקפץ בי לבי. ראיתיו חי לפנַי, כמו בפעם האחרונה, על סף דירתו, כשאמר לי, בפנים נרגשות מאיזו אוֹפּטימיוּת כומסת־סוד: “יש אלטרנטיבה, יש! פעם עוד נדבר בזה, יש!”

הדרך אל חלקת הקבר, בין שׂדִרות המצֵבות הצחיחות, היתה ארוכה. אחר הארון – שנישׂא בידי ששה, שהיו כאוחזים בקרנות המזבח והתחלפו מדי כמה רגעים – הלכו הבת, ראשל, זרועותיה שלובות בזרועות דודתהּ ובית דודתהּ, אחריהן אחיו של שמואל, כתריאל, ושתי בנותיו, ואחריהם צעד אירוינג, בצעדים מדודים, בראש נישׂא, ומסביבו, ומאחוריהם, יתר המלַווים. בחצי הדרך, כשראיתי שגדל הרווח בינו ובין האחרים, הרחבתי את צעדי והשׂגתיו, כדי לפסוע לצִדו. כשהשגיח בי, חלפה קרן אור של הפתעה על פניו, והוא לחש באנגלית “תודה שבאתָ”. – “מה עם אמא”, שאלתי. “באוֹסטרליה. לא הספיקה לבוא”. הִטה אלי חיוך קלוש, כאומר: היינו־הך. והוסיף שהיא נמצאת שם כבר כחָדשַיִם, בסדרת הופעות. אחותו, לאחר נסיונות רבים להתקשר אִתּהּ בטלפון, מצאה אותה לבסוף במֶלבּוֹרן, והתברר שבטיסה הקרובה ביותר תוכל להגיע הנה רק בעוד שלושה ימים. לא היה אפשר לדחות את הלוָיה. “כבר שנים היא מלַווה אותו מרחוק,” אמר בחצי חיוך. כָּמַר בי איזה רגש של אחוָה כלפיו, כאילו אנו שנינו הפוסעים זה לצד זה, הנוכרים היחידים בחבורת מלַווים זו. חלקת הקבר היתה בקצה בית־העלמין, שממנו והלאה משׂתרעים החולות הצהובים.

חם היה. אנשים מחו זיעה מפניהם, מעָרפיהם, במטפחות גדולות. אירוינג עמד דומם, בראש שחוח, זרועותיו שלובות לו לפניו, מתבונן במלאכה המיומנת של הורדת הגופה לבור וחילוץ הקרשים. הסובבים שפכו עפר פנימה, נוטלים את האִתּים זה מזה, כחָשים להשתתף במצוָה, גורפים חול בחריצות, כקברנים מנוסים, הזיעה ניגרת מפניהם. החזן שר “אל מלא רחמים”, וכשעמד אחד המלַווים – שכנו של פויגלמן – לוֹמר דברי הספד בשם דיירי הבית, אחז מישהו בזרועי – איש קטן־קומה, צנום, ארוך־חוטם – הִטה אותי הצִדה, אל בין המצֵבוֹת, ומתוך תיק עור מרופט הוציא ספר דק והושיטוֹ לי. “חשבתי לשלוח לך את זה בדואר, אבל מכיוָן שאתה כבר פה…” אמר, רגלו האחת על אבן־מצבה. על הכריכה, שציור של צל אדם שחור חצה אותה באלכסון, היה כתוב: "לאַנג איז די וועג – לידער – י.י. סגלוביץ' ". הודיתי לו בשׂפה רפה, כובש אנחה בתוכי, והוא – מבט מר בעיניו הצרות, שאישוניהן נוקבים את העומד מולן – פשט ידו כלפי הספר: “אם יהיה לך מה לומר לי, לאחר שתקרא, אשמח לשמוע”.

והלוא כך, בדיוק כך – אמרתי לעצמי, עומד בין המצֵבות, חמש פסיעות מקברו הרענן של שמואל פויגלמן – החלה כל הפרשה שהביאה עלי את אסון חיי! מִסֵפֶר, ספר שירים אחד!

ומיד עם תום הטקס, כשהוצב ציון העץ על תלולית הקבר, ברחתי משם. החשתי צעדי לעבר השער, משאיר את החבורה הרחק מאחרי, וכשהגעתי אל הכביש, תפסתי מונית ונסעתי העירה.

ולמרות זאת –

למרות זאת, אני אומר. כאילו יש איזה דֶטֶרמיניזם בהתנהגותו של אדם – “ייצור ביוֹלוֹגי”, כמו שהיתה נורָה אומרת לא אחת, בשמץ של אירוניה – ואין הוא יכול להשתחרר מדפוסים המוכתבים, כביכול, על־ידי צופן הדִי.אֶן.אֵיי. שלו.

כי למרות רצוני להיבּדל, לברוח, הלכתי למחרת בערב לניחום אבֵלים.

על הספה ועל־גבי הכסאות סביב־סביב לכתלים, בחדר שהכּרתיו היטב, ישבו כתריסר אנשים, וראשל וגיסתו של פויגלמן טרחו בהגשת תה ועוגיות. שאלתי את ראשל, בעודי עומד על סף החדר, היכן אירוינג, וענתה לי: “בחדר הסמוך, מסתגר. אומַר לו שבאת”. – “לא, הניחי לו, הוא עייף מאנשים בוַדאי,” עצרתי בעדהּ, “עוד נתראה לפני שיִסע”. ונכנסתי והתיַשבתי על כסא פנוי, ליד כתריאל, אחיו־תאומו של שמואל. “שאל עליך. הרבה פעמים שאל”, הניח את ידו על שכמי, “לא רציתי להטריח אותך. ידעתי שאתה עסוק מאוד, וגם… יש לך צרות משלך…” התנצלתי ואמרתי שרק כאשר צילצל אלי נודע לי על מחלת אחיו, לא שיערתי שהיא אנושה כל־כך, ובגלל עומס העבודה של סוף הסֶמֶסְטֶר דחיתי את הביקור בבית־החולים מיום ליום. “כן, זה היה מהיר מאוד, מהיר מאוד אל הסוף,” אמר, וסיפר שתחילה חשבו הרופאים שזו מחלת־מעַיִם רגילה, וגם הוא עצמו זילזל בה. אחר־כך, כשהצטמק והלך, ובתוך חודש אחד איבד שנים־עשר קילוגרם ממשקלו, גילו גידול ממאיר במעַיִם. לאחר שניתחו את הגידול הוטב לו, ונדמה היה שהוא חוזר לאיתנו. כתב, נסע כמה וכמה פעמים לירושלים, היו לו תכניות גדולות “ששמר אותן בסוד”, היה מלא אוֹפּטימיוּת, כטבעוֹ. רק שלושה שבועות לפני הסוף גילו הרופאים שהסרטן פָּשָׂה אל הכבד, אל המרה, ולא היה אפשר עוד להציל. “לא ידעתי, לא ידעתי כלום מזה,” אמרתי, “בחֳדשים האחרונים ניתק איכשהו הקשר בינינו…” – “כן, אני יודע,” אמר בצער, והוסיף ביידיש: “ער האָט אייך שטאַרק ליב געהאט!”. צמרמורת עברה בי מכף־רגל עד ראש. שמעתי את קולו שלו, של שמואל, ואת נוסח דיבורו. “ליב געהאט”, כן, כך, בפתחון־לב מביך, היה משתמש לעתים כה קרובות בפועל “אהוב” – ותמיד ביידיש – בדַבּרו אלי –

לא בכּוֹל דמו האחים־התאומים זה לזה. לשניהם היה מבנה גוף מוצק, איכּרי, פנים רחבות ועינַיִם שצבען נוטה לכחול. אלא ששׂערו של שמואל היה שׂיבה, ושל אחיו רק התחיל מאפיר. וגם מַבּע העינַיִם היה שונה: פתוח, בהיר, כמעט ילדותי, בעיניו של שמואל, ואילו אצלו – מצטנע, מתכנע, מסתגר. אבל עכשיו היה הקול! אותו הקול, העבה והחם, שמעט ליחה בו, ויוצא מעומק החזה. מין קול שנדמה לי כי רק בהשמיעו משפטים ביידיש הוא מלא את כל איכותו הנפשית.

“אתה יודע…” פתח כתריאל בעברית; אך באותו רגע התיַשבה ראשל לצִדו השני, והוא הניח ידו על שכמהּ והמשיך ביידיש: “זה כמו באותו סיפור ידוע על המוות שפוגש אדם בכיכר השוק ואומר לו, עוד נתראה בסַמַרקַנד. כך היה עם אחי. הוא ארב לו – ארב לשנינו – כל הזמן שהיינו שם. החרמש היה בידו, אך הוא לא הניף אותו, רק לחש: עוד נתראה בסמרקנד. עברו כמעט ארבעים שנה – ודווקא כאן, בישראל…” שתקנו. המכונסים בחדר שוחחו זה עם זה, התהלכו, נטלו פירות, רקיקים, מן הקערות שעל השולחן. שברי שיחות הגיעו לאָזני, על איזה ספר שזה עתה הופיע, על ראיון שהיה בטלביזיה. ראשל, פניה סמוקות, אמרה: “כשישבתי לידו בבית־החולים, והוא כבר בקושי דיבר, אמר לי: תדעי לך, זה הכּוֹל משם! זה הם!… וסיפר שכאשר התקרבו האמריקנים לקונגסקירכן, והשומרים הגרמנים ברחו, כל אלה שנשארו בחיים פרצו אל המטבח של המחנה והתנפלו על כל מה שהיה שם. מילאו את בִּטנם בתפוחי־אדמה חיים, בסלק, בבשׂר משומר. עשרות מתו בו־במקום מן הזלילה הזאת. הוא נתקף עוִיתות נוראות. לקחו אותו לבית־החולים. דיזנטֶריה. הוא הבריא, אבל כל השנים ידע שהמחלה לא עזבה אותו, שנחש רובץ בבטן שלו ויום אחד הוא ירים את הראש. ואחר־כך אמר: אסור לי להתאונן. קיבלתי ארבעים שנה במתנה. לא מגיע לי.” – והביאה את מטפחתהּ לעיניה.

הבת הנאמנה, ראשל. היא נולדה בפריס, אך לא היה בה כלום מן האֶלֶגַנטיוּת הצרפתית. נהגה רישול בעצמהּ, בלבושה, לא התאפרה. לא טרחה לעדן את הפנים האפרסקיות, את השפתַיִם התפוחות, או למרוט את הגבות הבהירות, הסמיכות. כשהיה פויגלמן מדבר בה, היו דמעות עולות בעיניו. “אַ חורבן!” היה אומר, “אַ חורבן!” וסיפר על גורלה המר: נישאה לבחור יהודי מאלג’יר, הולך־בטל, שסובב אותה בכחש, ניצל אותה, סחט כספים מהם, מהוריה, בתואנות־שוא, ולבסוף נטשה ונעלם. נותרה עם ילדה קטנה ועם חנות קטנה של מַנוּפַקטוּרה באוֹרליאַן.

ראשל קמה, ואני קמתי אחריה. בהגיעי אל הפתח, אמרתי שאיכָּנס לרגע אל אירוינג, לומר לו שלום.

אירוינג היה שקוע בכורסה, איבריו מכונסים, ספר פתוח בידו, וכשנכנסתי, נשׂא את עיניו אלי כאילו לא זיהה אותי, או ששרוי היה עדיין בהזיית הקריאה. “אני מפריע לך,” אמרתי, ואז קם על רגליו, כחובת הנימוס שהוא רגיל בו – גם כאן, בבית, היה בעניבה, וחולצת־פסים לבנה חפפה את חזו הצר – והתנצל: “אני… לא היה טעם שאשב שם… ביידיש אני שובר את השינַיִם, ואנגלית הם לא מדברים, גם לא צרפתית…” וביקש ממני לשבת. הִטיתי אלי את כריכת הספר שאחז בידו, לראות את שמו, והוא הצטחק: “לא ידעתי שאבא התעניין באלקטרוֹניקה… מעניין…” גם אני השתוממתי. היה זה ספר צרפתי מאת אחד ושמו בורז’ון, על המצאתם ופיתוחם של קרני הלייזר. העברתי מבטי על ספריו של פויגלמן, שהביאם מפריס. רובם הגדול ביידיש, קצתם בעברית; ובצרפתית – וֶרלֶן, בּוֹדלֵיר, אַפּוֹלינֶר, סן־זַ’ן פֶּרְס, גם “החיפוש אחר הזמן האבוד” של פרוּסט, גם “המלים” של סארטר. פעמים אחדות הייתי בחדר הקטן הזה – חדר־עבודתו של פויגלמן – ואותו ספר נעלם מעיני. “אני משער שדברים רבים לא ידעת על אביך,” אמרתי, “הרי הייתם מנותקים זה מזה… כמה שנים?” – “שמונה, יותר. כן, זה נכון. בטוח הייתי שהיה שקוע כולו בעניָנים יהודיים… הבט, אפילו רשם הערות לעצמו,” ופתח את הספר לעיני. בשולי הדפים, בצד הטכּסט הצרפתי, שדיאגרמות ונוסחאות פיסיקליות משובצות בו, היו משורבטות מלים ביידיש, בעפרון. גל חם של חיבה ורחמים עבר בי בראותי את האותיות העבריות הזעירות – כעין צלם־דמות כותבן – בצד האותיות הלטיניות והאותיות היוָניות שבנוסחאות. “אולי חשב על השימוש הרפואי של הקרניִם,” הירהרתי בקול. “אתה חושב?… אבל את הספר הביא אתו מצרפת, לפני שחלה… מוזר…”

למולי, על הקיר, מעל לכורסה שחזר והתיַשב בה, היתה תלויה תמונת אמוֹ – הינדה בפי בעלהּ, הנריֶטה פוגל, כפי שנודעה בציבור – בתפקיד ברניקה במחזה של ראסין, עוטה גלימה רומאית, מחלפות שׂיער שחורות, ארוכות, גולשות לה על כתפיה, ושׂמתי לב לדמיון שבינה ובין בנה: הפנים הסגלגלות, האף הדק, החושניות המעודנת בנחירַיִם, בשפתַיִם, מעין חושניות “רוחנית”. ממי ירש את כשרונותיו, אברך זה, שכבר בהיותו בן 24 הוענק לו, באוֹכּספורד, תואר דוקטור בפילוסופיה של המדע?

“עילוי!” היה גאה בו אביו. ובכל־זאת היה נאנח בדברו בו: “הוא כבר לא יתחתן לעולם”.

“מה הוא חיפש פה, אבא?… למה בא הנה, בעצם?…” היבהב חיוך עצוב בעיניו. “חיפש משפחה,” אמרתי. “מצא?” – “לא, לא מצא”. הוא התבונן בי בשתיקה, התכופף, הרכין ראשו אל ברכיו, ומשחזר וזקף את גֵווֹ, אמר: “מה יהיה פה, אצלכם?… מלחמות, מלחמות… המצביאים שלכם, כשחצו את הליטַניס, ודאי ראו עצמם כקיסר החוצה את הרוּבּיקוֹן. אַליאה יַאקטה אֶסט!” אמרתי שהפלישה ללבנון אמנם היתה חטא, לדעתי, אך כיוָן שהצבא כבר חוצה את הליטני בחזרה, הרי זו מעין “חזרה בתשובה”. מבטו היה נעוץ בי כתובע מענה אחר. “החטא הקדמון שלכם… אולי הוא המדינה עצמהּ… כל מה שבא בעקבות זה…” ולאחר שתיקה קלה, בחיוך: “אתם… בעצם אתם חיים במושׂגים של המאה התשע־עשרה… כל ענין הגיחות אל מעבר לגבול… ההתערבות בעניני המדינות השכנות… אנכרוניזם… אתה לא חושב?” כדרך רבים מחניכי אוֹכּספורד היה גם הוא מפסק את דיבורו בגמגומים שאינם מציינים ספֵקוֹת אלא בטחון־יתר. את דעותיו על ישראל הכרתי מפגישתנו הראשונה, כשנתיִם לפני־כן, ולא היה לי כל רצון להיכָּנס לויכוח אתו. אצבעותיו הארוכות היו שלובות זו בזו על בטנו והן התנועעו בעצבנות. פרכּוּס קל חצה את לחיו מפעם לפעם. “היבְּריס…” אמר, “אינך חושב שאתם לוקים בהיבריס?..”

פתאום, דקירה עזה בלב, משנזכרתי ביוֹאב בני, שחָדשַיִם לפני־כן נסע עם משפחתו לעברו השני של כדור־הארץ.

כאילו נמלט מפני.

ומלה לא כתב.

רק דרישות־שלום בשולי המכתבים של שוּלה.

ושוב ושוב, כמו בכל פעם שאני נזכר בכך, הייתי מזועזע מן הדברים שאמר לי ביום השמיני שלאחר האסון, כשנשארנו לבדנו בבית –

“דבר אחד אני לא מבין, אבא… למה, כשמצאת אותהּ בבוקר… לא צילצלת קודם־כּוֹל ל… מפני שלפעמים קורה…”

מטרף את הדעת ממש!

כאילו מאשים אותי ברצח! – –

אירוינג הוסיף לדבר. הזכיר את ספרטה. אגלי זיעה ביצבצו במִצחוֹ והוא שלה מכיסו ממחטה צחורה, מקופלת למשעי, ומחה בהּ את פניו ואת עָרפּוֹ. ספַּרטה שלטה על כל הפֶּלֶפוֹנֶס, על לאקוניה ומסניה, עד פרס הגיעה… אידיאלים של הסתפקות במועט, ביטול שאיפות הפרט למען הכלל, אומץ, גבורה, הקרבה… מה נותר ממנה בסוף המאה הרביעית? – עיירה קטנה, חסרת כל חשיבות.

צינה של “אובּיֶקטיביות מדעית” נשבה מדבריו. כאילו לא נגעו בשאלת חיים ומוות לקיבוץ גדול של אנשים שהיתה לו, גם ללא־רצונו, קרבת־דם אליו. משהו רופס, חולני מעט, היה במראה גופו הצר, פניו העגולות עם המשקפַיִם הגדולים, זרועותיו וכפות־ידיו הרכות. “אתם… בונים פה מצודה. סגורה ומסוגרת”.

פתאום עלה חיוך על פניו, הוא הרכין עצמו לפנים, זרועותיו נשתלשלו אל בין ברכיו, ומצטחק אמר: “אבל אין לכם בתי־שימוש ציבוריים. הלכתי פה בעיר… לא יכולתי למצוא גם אחד… מצודה בלי בית־שימוש…” נזל צחוק דק, נשי, מפיו.

תהיתי עליו. תהיתי איך יצא חוטר זה מגזע אביו.

“אביך,” אמרתי לאחר שתיקה קצרה, “באחת מפגישותינו האחרונות סיפר לי שהחל בחיבור ‘לכּסיקון של השואה’, מא' עד ת', מאושוִיץ עד תאומי־מנגלה, כפי שאמר. אינני יודע עד איזו אות הגיע”.

הוא זקף את גֵווֹ, ואיזה אור של זכרון, או של הפתעה, נדלק בעיניו. “כן?” אמר. אך מיד – כּמרַסן את התרגשותו – העיר בגיחוך: “זאת הנוסטלגיה שלו”.

נדהמתי. “נוסטלגיה? אל השואה?”

“זה… נשמע פרדוכּסלי, אני יודע…” גימגם, “אבל יש משהו כזה… לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוּחדוּת, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים…”

עצבות תקפה אותי. וכמו מסך של עצבות ירד על הכּוֹל פתאום. על החדר עם ספריו המיותמים, על מראה הצעיר המעודן הזה, המתוח כל־כך בתוכו, על העולם הלילי המשׂתרע מעבר לחלון. הסרתי את משקפי וקינחתי אותם במטפחתי. “אבסורד,” לחשתי.

“אחרת… אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף”, עלה סומק של התרגשות בפניו, “שלושים שנה, ארבעים… הנאה של חטוט בתוך גל של אפר… לשם מה?… בין כך ובין כך זהו ‘סיפור מסופר בפי שוטה, מלא שאון וזעם, ללא לקח’.”

קמתי. הוא ליוָה אותי אל הדלת, אך משהנחתי ידי על כף המנעול, אמר: “עוד דקה אחת… רציתי לשאול אותך…” ניגש אל השולחן, נטל את הספר על קרני הלייזר, דיפדף¹ בו מהר, הביאו פתוח אלי והצביע על ארבע מלים בכתב־ידו של אביו, בשולי אחת הנוסחאות: “תוכל לומר לי מה זה?… עברית הלא אינני מבין…”

ארבע המלים, וקו חרוץ מתחתן, כמעט קורע את הנייר, היו: “כן יאבדו כל אויביך!!!”

תירגמתי לו אותן לאנגלית.

פליאה גדולה הרחיבה את עיניו.

החזרתי מבטי אל ארבע המלים, לבי נצבט בי, וסגרתי את הספר.

בעָמדו על הסף, אמר בחיוק דק, מתחטא, כמו תלמיד מצטיין ששגה, העומד לפני רבו: “אני מצטער. דיברתי הרבה שטויות, אני חושש.” –

* * *

ראשֶל, במבט שכל נפשהּ בו, אמרה: “עוד אראה אותך, נכון? יש לי משהו למסור לך.”

חזרתי ובאתי כתום ה“שבעה”, בשעת אחר־הצהריִם. אירוִינג כבר לא היה. חזר לאנגליה.

שלוָה שרתה על החדר. השולחן המרובע שעמד באמצעו היה מכוסה במפת התחרים הצהובה עם הגדילים, ועליו אגרטל בדולח ריק. על הקיר – כוננית תלויה, תלת־מדפית, על מדפהּ העליון ספריו שלו, חמישה־ששה, על האמצעי כמה מספרי חבריו, ועל התחתון – כמו בימים שהייתי בא לכאן, דבר לא נשתנה – שלושה בקבוקי משקה: אחד קוניאק “נפוליאון”, אחד “אדום עתיק”, ואחד ליקר דובדבנים. מיד לכניסתי היה מוריד את בקבוק הקוניאק מן המדף, מעמידו בטריקה על השולחן, מביא שתי כוסיות, מוזג, ומפציר בי – אונס אותי! – לשתות אַ גלעזעלע. הסירוב היה עלבון לא־ייסָלח. שתי ספות דו־מושביות, שריפודן כתום, עמדו ליד הקירות. הריהוט היה דל, כשל דירת־ארעי.

ראשל הביאה שתי כוסות תה ועוגת גבינה שאפתה בעצמהּ. “העולם התרוקן,” אמרה משהתישבה והניחה את זרועותיה הגליליות, הלבקניות, על השולחן. שאלתי אם דיברה עם אמהּ, ואמרה, כן, אמהּ מצלצלת יום־יום. היא שבורה, אך לא תבוא הנה. “ההצגה חייבת להימָשך”, אמרה לה. ואלה היו גם המלים של אביה תמיד, בכל עת צרה: “ההצגה חייבת להימָשך.” כשהיתה ילדה – סיפרה – הם רעבו ללחם. חיו מן הפרוטות שקיבל אביה בעד המאמרים שפירסם פה־ושם, וממה שהשׂתכרה אמה בתפקידי־אקראי שמילאה בתיאטרון שנדד בערי־השדה. “אבל אבא היה אופטימיסט. ההצגה חייבת להימשך, אמר.” – “כן,” אמרתי, “תמיד מצאתי אותו במצב־רוח מרומם.” היא השפילה עיניה אל כוס התה, שסיבבה אותה הנה והנה בשתי כפות־ידיה – מן התה לא טעמה כלל – וכשנשׂאה אותן אלי, אמרה: “הוא לא היה מאושר פה, לא. מן המכתבים שלו הרגשתי שנקרע בו איזה מיתר.” היתה לה יידיש יפה, טבעית, שירשה מהוריה. כן, זו היתה האמת: מאושר הוא לא היה פה. וידעתי היטב ש“מצב־הרוח המרומם”, היה רק העמדת־פנים, או נסיון נואש לעודד את עצמו. “הקשר בינינו התרופף קצת בזמן האחרון,” אמרתי, “שבועות רבים לא נפגשנו.” – “כן, אני יודעת.” ולאחר רגע של שתיקה, תלתה בי מבט של צער יהודי: “כתב לי על האסון שקרה לך.”

האסון. לשון־אש קטנה קפצה מתוך האפשר שבחזי. שלא התקרר, שלא יתקרר.

ואיך יכלה לדעת על הסמיכות שבין שני האסונות?

בלעתי אבן אל גרוני. וכדי להסיח דעת שנינו מן העניָן הרע, סיפרתי לה מה שאמר לי פעם אביה – דבר המעיד על ההוּמוֹר האופטימי שלו – אמר שלעברית פנים חמורות וליידיש פנים שוחקות, והביא דוגמה לכך: “בחוזק־יד הוציאנו אדונַי ממצרים”, נאמר בהגדה של פסח. משפט שכולו רצינות וחומרה. ואילו היידיש נטלה את ה“חוזק” ועשׂתה ממנו “חוֹיזק”, שפירושו לשים לצחוק וללעג את התם. מה שהוא קשה בעברית, נעשה רך ביידיש. צרות שהעברית נלחמת בהן בפתוֹס, היידיש נלחמת בהן בהיתול. ועוד אמר לי: “אתם, דוברי עברית, קשים כברוש, ואנחנו רכים כאגמון. את הברוש הרוח העזה שוברת, אותנו היא רק מכופפת. אל תתפלא, אפוא, שאתה רואה דוברי יידיש מתהלכים כפופים. כפופים – אבל מחזיקים מעמד יותר מכם!”

דמעות צחוק זרחו בעיניה. סיפרה שבהיותהּ ילדה, רצה אביה – על־אף היותו “בּונדיסט” באותם הימים – שתלמד עברית, ושלח אותה לבית־ספר עברי של אחר־הצהרים. לאחר שבועיִם ברחה ולא חזרה אליו. “היתה לי התנגדות פנימית כזאת!” שמה ידהּ על חזה, “נדמה היה לי כאילו אני בוגדת! מעשה־בגידה ממש!”

שאלתי כמה זמן עוד תישָׁאר בארץ, וענתה שחייבת היא לחזור מיד לצרפת, כי את ילדתהּ בת החמש הפקידה בידי מכּרים, וזה שלושה שבועות היא כאן. אך אינה יודעת מה תעשה בדירה הזאת. התמכור אותה? תשׂכּיר? ומה יהיה על כל החפצים שבה, הספרים? אמהּ לא תבוא הנה. מאוסטרליה תחזור אל דירתם שבפריס. “בית ריק הוא כמו לב שאינו פועם” אמרה.

ועם כך קמה, יצאה לחדר השני, וחזרה וחבילה בידהּ: נייר עטיפה חום, מקומט, כרוך כמה וכמה פעמים בחבל שסיביו מרוטים. “את זה ביקש אבא למסור לך,” הניחה את החבילה על השולחן, “אני חושבת שיש מחברות בפנים.”

בבואי הביתה פתחתי את החבילה. כן, חמש מחברות היו בה. מחברות בית־ספר אפורות, ישראליות, שלצד “שם התלמיד” היה רשום עליהן שמו, ולצד “הכיתה” – כתָבתּוֹ בתל־אביב. הצצתי בהן. יומן? רשימות הגיגים? כוכבים קטנים הפרידו בין קטע לקטע. עטפתי אותן שוב באותו נייר מקומט, כרכתי את החבל סביבן, נטלתי סולם, והנחתי את החבילה על המדף העליון של הספריה, על־גבי ערימה של מעטפות חומות, שהכילו גם הן מחברות ישנות.

ביום האחרון לחייה, בבוקר, ראיתי את נורה משקה את הגרניום שבאדניוֹת התלויות על מעקה המרפסת הקִדמית. לבושה היתה בחליפה הבהירה, הקלה, ובמזלף הקטן שבידהּ עברה מצמח לצמח. אמרתי מרחוק: “למה אַת משקה אותם? העול עוד רטוב שם מן הגשם”. היא לא ענתה והמשיכה בשלה. אחר־כך, כשגמרה, קרבה אלי ושאלה ברוך, שהיתה בו מעין תחינה: “שאסיע אותך?” אמרתי שאין צורך, אגיע באוטובוס לאוניברסיטה. “טוב, אז שלום.” אמרה, והיה עצב נורא בעיניה. יצאתי מן הבית ולא חזרתי אלא באחת־עשרה בערב. אחר־הצהרים היתה ישיבת־הסגל, ואת ארוחת־הערב סעדתי במלון “שרתוֹן” עם נדבן יהודי מאמריקה, שקיוִיתי להוציא ממנו תרומה למילגת מחקר לסטודנטית מצטיינת. כשנכנסתי הביתה היה אור בחדרהּ ודלתו היתה סגורה. זה כמה חֳדשים היינו ישנים בנפרד – היא בחדר־השינה ואני בחדר־עבודתי. ערב אחד, בסופהּ של מריבה קצרה, נטלתי את כלי־המיטה שלי ואמרתי, “אני זקוק למנוחה, נורה.” קיוִיתי שתעצור בעדי, אך היא לא אמרה דבר. העברתי את המצעים אל הספה שבחדר־העבודה, ומועקה כבדה ברגלי, בזרועותי, בחזי. מיעטנו לדבר. “שיחות־הנפש” שניסיתי להתחיל בהן, לרוב בשעת הארוחות, היו שוקעות מהר, כמו מים בחול. “מה יהיה הסוף?” שאלתי, כשכלו כל המלים. “יהיה סוף,” עלה חיוך כאוב על שׂפתיה, ואז נבעה אלי מעיניה קרינה של חיבה, אולי אהבה. התפלאתי מנַיִן לה הכוח הזה, להחזיק מעמד בשתיקות ממושכות, לא להיכָּנע לפיתוי “לברר דברים”. בבוקר היתה נוסעת למכון, חוזרת אחר־הצהרים, עושה כה־וכה בעבודות־הבית – חובות שמילאה בהקפדה – ובערב, כשהייתי אני שקוד על עבודתי ליד שולחן־הכתיבה, היתה יושבת מעט מול הטלביזיה, אך באמצעה של תכנית היתה קמה מן הכורסה, מכבה את המכשיר ופורשת לחדרהּ. דימיתי לשמוע, מבעד לקיר, אנחה נמלטת מחזה. כה חזקה! – הייתי אומר לעצמי בשָׁמעי את צעדיה הנמרצים פונים לחדרהּ – כה חזקה!

לעתים רחוקות היתה יוצאת מן הבית בערב. ואני לא שאלתי לאן.

כשהתעוררתי בבוקר – מוקדם מן הרגיל, השעה היתה חמש וחצי – עוד דלק האור בחדרהּ. נכנסתי ומצאתי אותה ללא רוח־חיים. פנים שלווֹת, טהורות. כאילו באה לבסוף אל המנוחה.

אמש, באחת אחר חצות, טילפנתי לבוֹגוֹטה. שוּלה ענתה. בחמימות רבה, בקול צוהל. מה שלומי. מה נשמע בארץ, איך מזג־האויר אצלנו. שלומם טוב, מצוין. שׂרית בסדר. מתגעגעת אלי. למה סבא לא בא, שואלת. “אתה רוצה בוַדאי לדבר עם יואב. רק רגע.” רגע ארוך המתנתי. כאילו איזה משׂא־ומתן מתנהל מאחורי הקלעים. “מה נשמע אצלך” – מאופק מאד. ובהתבדחות מאולצת: “מה שלום פטלוּרה?” אחר־כך – וברקע לחישות של שולה – מציע שאבוא אליהם לפגרת החורף שלי – שאצלם זה קיץ – לשבועיִם־שלושה. “לשם מה?” – “תנוח. אם תרצה – תעבוד.” יַקצוּ לי קומה שלמה בוִילה שלהם. שקט שם, רק צפֳּרים מסביב. “אני אשלח לך את כרטיס הטיסה. לַצד הכספי אל תדאג.” – “לצד הכספי אינני דואג,” אמרתי. ולא הפציר עוד. “מה נשמע מלבד זה?”

מלבד מה?! – רציתי לצעוד – מלבד מה?!

מה אתה רוצה שאעשה, יואב?

אתה רוצה שאיעָלם? שלא אהיה?

על מה אתה נוטר לי? מה יכולתי לעשות ולא עשיתי?!

כמהלומה נפלה עלי הידיעה על נסיעתם. מפי שוּלה היה עלי להיוָדע על כך. שבועַיִם בלבד לפני הנסיעה – חָדשַיִם וחצי אחר מוֹתהּ של נורה – באה עם הילדה. כבר יש להם כרטיסי טיסה. כבר השכירו את הבית ברמת־אפעל. ניסתה לעודד אותי: נוסעים רק לשנתיִם. בין כך ובין כך, אילו קיבל יואב “מה שמציעים לו” – אחרי שלָש־עשרה שנה בצבא־הקבע – היה עליהם לעבור לבאר־שבע ולא היינו מתראים הרבה. שרית ישבה על ברכי, מתרפקת עלי, כמפגינה את סירובהּ להיפָּרד מעלי. לקולומביה? – אמרתי, המוּם – מה הוא יעשה בקולומביה?

המכתבים – אחד לכמה שבועות – כתובים כולם בידי שולה. באריכות. תיאורי נופים של קולומביה, שהם מַרבּים לטייל בהם במכוניתם. תיאורים מפורטים של מנהגי העם ואמונותיו. שלושה משרתים בביתם – וילה מרוחקת ממרכז העיר, מוקפת גן גדול – והיא, הרגילה מילדותהּ לעשות בעצמהּ את עבודות־הבית, קשה להּ להסתגל לכך. את שרית בת השש מסיע בכל בוקר הנהג אל בית־הספר היהודי שבעיר, והמורה שלה, למזלם, ישראלית. “ד”ש חם מיואב". אך לא מלה בכתב־ידו.

אינני יודע מה הוא עושה שם. חסוי.

על המריבה שביני ובין אמו הוא ידע מתחילתהּ. היא היתה באוִיר. ואולי גם גונבו לאָזניו חילופי דברים בביקוריו החטופים. תחילה היה מנסה לפעמים להפיג את המתח על־ידי איזו בדיחה. אחר־כך, כשהחמיר המשבר, היה נמנע מלבוא לבדו. תמיד עם שולה ושרית. היינו מתעסקים עם הנכדה, שהיתה מתרוצצת בחדרים, רודפים אחריה, משתעשעים אִתּהּ. משתמט מלדבר אתי, כאילו מנַדה. פעם, לפני צאתו, בעָמדוֹ בפתח ושרית על זרועותיו, אמר לי, ואיזו איבה כבושה במבטו: “אני לא מבין אותך, אבא. פשוט לא מבין!” – והלך.

מה רצית שאעשה, יואב?

האהבה שבינו ובין אמו! מילדוּת! בשקט היתה מדריכה אותו בהכנת השיעורים, אף פעם לא מרימה קול עליו. אף פעם לא מאבדת את סבלנותהּ כשהיה מתקשה בפתירת בעיות. נוהגת בו כבגבר קטן. בימי פגרה לוקחת אותו אִתּה למכון, מראה לו את נפלאות הניסויים הביולוגיים, ונלהב היה חוזר משם.

כשהיה נער בן שתים־עשׂרה, שלָש־עשרה, היתה מקיפה את כתפיו בזרועהּ והיו צועדים ברחוב כחברים, גאים להירָאוֹת זה עם זה. כשגבהה קומתו מקומתהּ – כבר במדי חייל, אחר־כך במדי קצין – היה הוא מקיף את כתפיה, כפורש עליה חסות. גאה ביופיהּ, במראיה הצעיר, בחיוניות שלה. מציג אותה לפני חבריו: “תכירו את האמא היפה שלי.”

והקשר ה“טֶלֶפּתי” שהיה להּ אתו בהיותו בצבא! ראָדאָר שעל מסכו היתה רואה את מהלכיו. בליל 16 באוקטובר, כשנפצע בצליחת תעלת סואץ – והוא כבר מפקד פלוגה בחיל־השריון – חלמה חלום־זוָעה. בבוקר אמרה לי, בשקט, אך בבטחון גמור: “יואב נפגע”. “נפגע,” אמרה ומתחה את אצבעות ידיה הפשׂוּקוֹת, כמו לשחררן מעוִית. מתחה וקפצה אותן, מתחה וקפצה. אחזתי בשתי ידיה בחָזקה, ואמרתי, “איננו יודעים² כלום, הירָגעי!” אך בערב כבר היתה ליד מיטתו בתל־השומר. הפציעה היתה קלה. רסיסים בכתף ובחזה. והיא לא ניסתה למנוע אותו – כעבור עשרה ימים – מלחזור ליחידתו.

איזה עיוות טבע הוא ששולה היא המתַווכת בינינו! שרק דרכּה אני מדבר עכשיו אליו!

שולה, שנוֹרה – בניגוד לי – מאוד לא חיבבה אותה לפני שנישׂאוּ.

כשיצאו שניהם מביתנו, לאחר שהביאה יואב לפגישת ההיכּרוּת הראשונה, שׂמה נורה שתי ידיה על ראשהּ, בתנועה של מיואשת, ואמרה בחיוך מר: “אינני מבינה כלום!” היא היתה עלובה בעיניה: פני צפור, משקפַיִם גדולים עם שׂרוך משתלשל, כהת־פנים, צנומה, ממעטת לדבר. ישבה על הספה כמכוּוֶצת מקור והשיבה על שאלותינו בקול כמעט לא־נשמע, מסתכלת בנו בענַיִם חשדניות. ילידת באר־טוביה – אמרה לנו. סיימה סמינר לגננות – אמרה. לא, לא חושבת שתהיה גננת. תשובות קצרות ויבשות. ויואב שׂם ידו על כתפהּ, כמו לגונן עליה. “מה הוא מוצא בה?” – תמהה נורה. חשבה שהוא ראוי ליפה ממנה, למשׂכילה ממנה, ואמרה שמפליאה אותה תמיד התופעה המוזרה הזאת, השכיחה כל־כך, שבחורים יפי־תואר, משׂאת־נפשן וחִשקן של היפות בנערות – רק יקרצו עין ותפּוֹלנה לזרועותיהם – דווקא הם נישׂאים לבסוף לדהוּיות ונטולות־הזוהר שבהן.

רק לאחר שנישׂאו גילתה בה כמה מעלות טובות: “חכמת חיים”, שׂכל ישר, תבונת־כפּיִם, אהבת הטבע – הפתיעה אותה בידיעת שמותיהם הלטיניים לא רק של פרחי־הבר, אלא גם של צמחי־התרבות הנפוצים – והמעלה הגדולה מכולן: אהבה ומסירות בלב ונפש ליואב. לאחר הולדת שרית – נהגה בה כאחות בוגרת. לעתים, בשובי הביתה, הייתי מוצא את שתיהן משוחחות בעֵרנות כחברות שווֹת־גיל. פעם גונבו לאָזני שברי שיחה שלהן על נטיות פוֹליגמיוֹת אצל בני־אדם ובעלי־חיים…

לאחר האסון –

מטרף את הדעת – הדברים שאמר לי ביום הראשון שלאחר השבעה!

הספק הזה!

כאילו אני –

כמעט חדל לגמרי לבוא לבדו. מתיַשבים שניהם, והוא מניח לשולה לדבר. שותק, קצר־רוח. קם, וכבר מפתחות המכונית בידו. “טוב, צריך ללכת.”

או נכנס לכמה רגעים – מתוך איזו הרגשת חובה כלפי אב אלמן – ואולי בכל־זאת היו לו קצת נקיפוֹת־מצפון – כמו בין עיסוק לעיסוק, ושואל אם יוכל “לעשות משהו”. מתהלך מחדר לחדר, בודק פה־ושם, כאילו הבית זקוק להשגחה. יוצא לחדר־המדרגות, פותח את ארון־החשמל, לראות אם הנתיכים בסדר. מדליק את הטלביזיה לכמה שניות, לראות אם אין “שלג” על המִרקע. נכנס לחדר־האמבטיה ומודיע לי שברז הכיור מטפטף. כשיבוא בפעם הבאה יביא אתו ברז חדש ויחליף את המקולקל. “טוב, אני ממהר עכשיו, תהיה בריא.”

וללא אזהרה נסע.

לקולומביה!

האם יכולתי, יואב, לצפות מראש את ההסתבכות הגורלית הזאת?

והכּוֹל התחיל מזה שיום אחד, לפני כארבע שנים, הגיע אלי צרור דואר מפריס, וכשפתחתיו מצאתי בו ספר שירים ביידיש, “אויסגעבויגענע צווייג” – “ענף כפוף” – מאת משורר שאת שמו לא הכרתי, שמואל פויגלמן. על דף השער, מתחת לכותרת, היתה הקדשה ארוכה שהשתרעה לרוחב כל הדף, באותיות גדולות ביידיש: “למחבר החשוב מאוד של ‘הבגידה הגדולה’, שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על־פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן”. מעל לג' של פויגלמן היתה מצוירת צפור קטנה, ולמטה מן השם – כתָבתוֹ המלאה של המשורר, ברובע העשירי של פריס.

ספרִי “הבגידה הגדולה” – מחקר על מרד חמֶלניצקי ופרעות ת“ח ות”ט, ועיקרו תיאור וניתוח בגידתהּ של האצולה הפולנית באוכלוסיַת־החסות היהודית – אכן הופיע בתרגום צרפתי כמה חֳדשים לפני־כן, בהוצאת אוניברסיטת מֶץ, אף זכה לתפוצה שהפתיעה את ההוצאה ואותי בזכות מאמר ביקורת נלהב ב“לֶה מוֹנד”, שכתב היסטוריון נודע, לא־יהודי, ובו לימד גזירה שוָה מן המתואר בספרי למצב היהודים ב“אזור החפשי” בצרפת ולבגידתהּ של ממשלת וישי ב“יהודי־החסות” שלה בימי מלחמת־העולם השניה. אך הרגשה מוזרה היתה זאת – גם מביכה ביותר, בגלל ההפרזות שבדברי ההקדשה – לקבל, כאות תודה והערכה על מחקר למדני כזה, ספר שירים, וביחוּד ביידיש. חוקר, מחניפות לו “הסכמות” הבאות מפי עמיתיו, לא מפי משורר עלום־שם.

יידיש למדתי בהגיעי לגיל שלושים וחמש בערך. אבי, שהיה ארכיאולוג, היה קנאי לעברית, ואמי, ילידת הארץ, גם היא לא דיברה שפה אחרת. כשעלתה סבתי, אם־אבי, ארצה – ואני אז בן תשע – והשתכנה עמנו בביתנו שברחובות, קלטתי מעט־מעט מלים ומשפטים משׂפתהּ, עד שמסוגל הייתי לנהל עמהּ שׂיחה מגומגמת בעניני יום־יום. החיבה הרבה שרחשתי לה – אשה קטנה ואצילית, שהתהלכה בבית על בהונות ונזהרה מאוד שלא להפריע את סדרי חיינו – נמשכה גם אל לשון דיבורהּ. אבל רק משהחילותי לעסוק באינטנסיביות בחקר תולדות יהודי מזרח־אירופה, ונוכחתי שחלק גדול מן החומר הדרוש לי, בספרים ובתעודות, מצוי ביידיש בלבד, למדתי את השפה ביסודיות. דיבורי, עד היום איננו רהוט.

אני יודע, פגם גדול הוא בי: אינני מתעניין בשירה. כשאני עובר על מדורי הספרות של עתוני יום ו' ומבטי נוטה – מזוִית העין כביכול – אל שיר כלשהו שבשולַיִם, הרי לאחר חמש־שש שורות ראשונות, אני על־פי־רוב נואש מלהבין, וחוזר אל המאמרים. לעתים רחוקות אני מוצא שיר שמרגש אותי, או מלהיב. אחד מעמיתי באוניברסיטה, שהוא גם משורר, נוהג להעניק לי, כבר שנים, כל ספר שהוא מוציא. אני מדפדף בהם, מתוך חובת רעוּת, וכשאני מתעכב על שיר זה ואַחֵר כדי להבינם, אני סובל. כן, סבל הוא זה, פשוטו כמשמעו: אני מוֹעד בין המלים, גורס חצץ בשיני, אינני תופס את הקשר שבין השורות. אין בהם מוסיקאליות שתפתה אותי להמשיך ולקרוא, ולהתגבר על המכשולים שאני נתקל בהם. והלוא המוסיקליות, היא עצמה עשׂויה להיות מקור של הנאה! והדימויים – הדימויים שבהם, נראים לי כהמצאות שהמחבר סחט בזיעת־אפַּיִם ממחשבתו כדי להרחיק ככל האפשר את המשל מן הנמשל. ובכן, אני לוחץ את ידו של עמיתי זה כשאני פוגשו, מחמיא לו בכמה מלים ריקות, ושוב איננו מדברים בזה. ההנהון החייכני שלו אומר: אני יודע שלא התלהבת מן השירים, ואולי לא קראת אותם כלל, אבל אני סולח לך. אינך חייב.

כן, פגם הוא בי, חֶסֶר. מזמן שהתמסרתי למחקר, שתפס את רוב שעותי, בימים ובערבים, את מיטב מרצי ומחשבתי, הידרתי עצמי מהנאות רבות המעשירות את הרוח. חדלתי כמעט לגמרי לקרוא ספרות יפה, לעתים רחוקות הייתי הולך לתיאטרון או לקולנוע; ולולא נוֹרה, שהקפידה לחדש את כרטיס המנוי שלנו לקונצרטים של הפילהרמונית מדי שנה בשנה, לא הייתי מתמיד גם בזה, אם כי ממוסיקה אני נהנה הנאה עילאית. גם אם אשמע בפעם המאה את הסונאטה לכנור ולפסנתר של סזאר פרנק, תעמודנה דמעות בעיני. שַׂמתי מעין חיִץ בין הממלכה שלי ובין שבע ממלכות אחרות, שדברים מסעירים, מרגשים, אגדיים, מסתוריים מתרחשים בהן. חֶסֶר רציני. לא שהמחקר “מיַבּש” – כפי שסבורים רבים שאין להם נגיעה אליו. מחקר, שנעשה ללא התלהבות³, ללא אהבה לדבר, ללא רִגשׁה של סקרנות ושל גילוי, הוא עקר. אבל איש־המדע – אפילו זה העוסק במדעים המדוּיקים, ולא־כל־שכן בהיסטוריה, שהוא מדע הומאניסטי, ולא “מדוּיק” – עשׂויות לצמוח “כנפיִם” למחקריו, אם יִינַק מ“חלב האֵלים” של האמנויות. כשאני קורא את המונוגרפיות ההיסטוריות של פלוטרך, אורוֹת עיני תמיד למראה טורי השיר המשובצים בהן, כמו דגניות ונוריות בשדה קמה – משל אבריפידס בסַפרו על אלכסנדר מוקדון, משל סופוקלס בהרצותו על נוּמא, משל הוֹמר בתארו את עלילות קוֹריוֹלנוס. כמה חן, אצילות ושאר־רוח יש בזה! כמה מרככות שורות השיר את “הטרגדיה הגדולה של המדע”, שהיא, כדברי אריך הלר, נעוצה בכך ש“עובדות מכוערות רוצחות את ההיפוֹתיזות הנהדרות ביותר”!

אני, לרוע מזלי, התרחקתי ממעיינות חיים אלה של האמנויות, שהשירה – שהיא “נעלה מן ההיסטוריה”, לדברי אריסטו – אחת מהן. יום אחד, זמן רב לפני שקיבלתי את ספרו של פויגלמן, הוזמנתי, כרבים מעמיתי המרצים, לערב קריאת שירה באודיטוריום של האוניברסיטה. האולם היה מלא על גדותיו. על המדרגות ישבו, מסביב לקירות עמדו. על הבימה הופיעו, זה אחר זה, כמה מן “המאורות הגדולים” של השירה הצעירה וקראו משיריהם. הקהל הקשיב בנשימה עצורה. מחא כפַּיִם בהתלהבות. ואני, כבעין מטה־קסם, נפתח לבי להבין. להבין אולי אותן שורות עצמן שכאשר שוטט מבטי עליהן בעתון, נרתעתי מהן, או זילזלתי בהן. היה זה מעין “גילוי”. במפתיע חשתי שאותם דימויים, ציורים, צירופי לשון, שחשבתים להמצאות שרירותיות, מנותקות ממקור חוָייתי כלשהו – הם תמצית שבתמצית של תפיסת רגעים בזמן, מהותם, עומק רישומם בנפש, ושום אופן ביטוי אחר אינו עשוי לתפוס אותם כך. ניצוצות מתבזקים, בדומה ל“ניצוצות הקדושה”, שעליהם מדברת החסידות. האם היה זה הקול האנושי, קולם של המשוררים בהגותם את המלים והמשפטים, שפרחו מפיהם כמו יונים מפי הקוסם – שחולל בי את הפלא להבין? ואולי אוִירת האהדה, ההערצה, שהאולם המלא היה שרוי בה, היא שהדביקה אותי? כשבאתי הביתה סיפרתי על כך לנוֹרה. אמרתי לה שאנחנו מפסידים הרבה כשאיננו קוראים ספרי שירה. היא אמרה: “כשאני מביטה במיקרוֹסקוֹפּ ורואה את תנועת הוִירוס בתוך תרחיף של תא של סנדלית, רואה איך הוא שט בין גבשושיות, בועות, כוכבים, שביטים, במין גן־עדן ססגוני נהדר – זה עולם שלם של שירה! המשוררים הכותבים שירי טבע מכירים רק את המאקרוֹקוֹסמוֹס, חבל שאינם מכירים את המיקרוֹקוֹסמוֹס הזה.” אמרתי: “להיפך, הם כותבים על המיקרו שבמַאקרוֹ!” ושנינו צחקנו. אבל היא ידעה בעל־פה שירים רבים שלמדה בבית־הספר. כשעמדנו פעם מול הים, דיקלמה את “על מלוא רוחב ים התכלת” של טשרניחובסקי, מתחילה עד הסוף.

בתקופת המריבות שלנו, שכמה מהן היו סוערות כל־כך עד שהייתי אץ לסגור את החלונות לבל יצאו הקולות החוצה, הכרזתי פעם: “ניפָּרד אם כן!” היא השתתקה פתאום, החוִירה, הדם אזל גם משׂפתיה, צנחה אל הכורסה, התבוננה בי ממושכות כאילו ממרחק רב, מעולם אחר, ואמרה בשקט, בהחלטיות: “לא, אנחנו לא ניפָּרד.”

אבל הניתוק האמיתי בינינו חל הרבה לפני שפרשנו זה מזה לשעות הלילה, מזמן שחדלה לספר לי את חלומותיה.

הראיתי לנורה את הספר שקיבלתי מפריס, וכשתירגמתי לה את שוּרות ההקדשה, אמרה: “איש מצחיק.” וכשהצבעתי לה על ציור הצפור שמעל שמו, אמרה: “לא מעיד על חָכמה רבה.” אמרתי: “גחמה של משורר.”

דיפדפתי בספר, קראתי ברפרוף כמה שירים, והם לא מצאו חן בעיני. רובם היו שירי קינה – כתובים ביד אדם שברור היה כי מבשׂרו חזה את השואה – על החורבן, ההרג, ההשמדה. או שירי געגועים על העולם שהיה ואיננו עוד. כיוָן שאיני מורגל בקריאת שירה, אין לי שום כישורים לבחון אותה. אך בי, כהדיוט, עוררו שירים אלה אהדה למחברם, חמלה, אך לא הערכה רבה. כן, הם היו “מֶלוֹדיים”: אפשר היה לשוט על־פני השורות, לגלוש – לפעמים לקפץ – מחרוז לחרוז, ולהגיע אל חוף־המבטחים של החרוז המסיים. אך דווקא “מֶלוֹדיוּת” זו – שלא מצאתי בשירים עבריים כה רבים הנכתבים עכשיו – כאן היא הזירה אותי מהם. הזרימה הקלה הזאת, הנעימה, לעתים אף המתקתקה – למרות האנחות, הנהי, השתפכות רגשות הצער, שאין ספק בכנוּתם – הזרימה הזאת, ללא כשל, בלא להיעָצר לרגע של תדהמה גדולה, של שתיקה, או של טירוף ההופך את כל משטר הקצב וסדר המלים – חשתי שהיא עומדת בסתירה למציאות הזוָעוֹת והחרדות שעליה מדברים השירים. והתמונות, הדימויים, הם נראו לי מוּכּרים מדי, כאילו כבר פגשתים פעמים אין־ספור: אילנות בוכים, טיפות דם על שלג, נרוֹת־נשמה כבויים, כוכבים דועכים, הלב הוא אוד עשן, החיים – לילה אפל.

הנחתי את הספר על מדף בכוננית. אמרתי לעצמי: כשאתפנה, אשגר לו שתיִם־שלוש שורות של תודה.

כמו שיקרה לעתים קרובות כאשר אתה דוחה חובה לא־נעימה מהיום למחר, לא חולפים ימים רבים והעניָן נדחק לירכתי מוחך, ואחר־כך – “עבר זמנו” כביכול.

נתמניתי לראש החוג להיסטוריה יהודית, והעבודה המִנהלית – המטרידה, המורטת־עצבים, המסיחה את הדעת מן העיקר, מן העיון, מן המחקר – בלעה את רוב זמני. ספר השירים נשתכח ממני לחלוטין. עברו כחָדשַיִם מאז קיבלתיו, והנה יום אחד פוגש אותי פרופסור מ.ש. במסדרון ואומר לי: “יש לי דרישת־שלום בשבילך. משמואל פויגלמן”. השם נשמע לי מוּכּר, ולא זכרתי מנַין. ורק כשאמר לי שהאיש דיבר “גדולות ונצורות” בי ובספרי “הבגידה הגדולה” – נזכרתי. כלימה כיסתה את פני: הספר. ההקדשה. החוב שלא נפרע. “כן, הוא שלח לי ספר שירים שלו,” אמרתי, “אבל אינני מכיר אותו אישית”, ומ.ש. סיפר שפגש את “היהודי הזה” בסוֹרבוֹן, בכנס בינלאומי לחקר השואה שהתקיים שם. הוא בא לכל ההרצאות, ישב בתוך הקהל המועט, שמנה כשתיִם־שלוש עשרות, ולאחר הרצאתו שלו, ניגש אליו ואמר מה שאמר עלי ועל ספרי, וביקש למסור דרישת־שלום. שאלתי איזה מין “יהודי” זה, אותו פויגלמן. והוא אמר: “יהודי חם, מגוּחך במקצת… בהפסקות שבין הרצאה להרצאה, בקפטֶריה, היה מנסה לתפוס שיחה עם זה ועם זה… עם פרופסור מניו־יורק, עם מרצה מז’נבה… מדבר בהתלהבות, מתוַכּח…” – “מדבר עברית?” – “לא רע. מיושנת במקצת, אבל מדבר. משורר, אתה אומר? לי לא גילה זאת”.

בו־בערב התיַשבתי לכתוב את מכתב התודה שנתאחר חָדשַיִם.

המכתב שהיה “המשגה הקדמון”, אם אפשר לומר כך, עילת־העילות לכל מה שאירע אחר־כך.

אני חייב הסבר.

וספק אם יעלה הדבר בידי.

כי אני – בהיפוך למה שכתבה המשוררת רחל – “רק על עצמי לספר לא ידעתי”. כבר יותר מעשרים וחמש שנה אני מעלה מלים ומשפטים על הנייר. עשרות פרסומים. שני ספרים עבי־כרך. דן אני בדברים שאירעו בזמנים רחוקים, במקומות רחוקים, אשר לי לא היה חלק בהם. מעולם לא ניהלתי יומן. ובמכתבים – גם באלה שנועדו לבני־משפחה ולידידים – בכל הנוגע לעצמי: עובדות בלבד. וגם הן בצמצום. מי שעוסק כל ימיו בהיסטוריה, מתגמד לעומתהּ בעיני עצמו, כדי גרגר חול זעיר. הנני העני ממעשׂ. חדר־עבודתי היה כלשכּה שבראש מִגדל־צופים, שממנה אני משקיף חוצה, אל מרחבי הזמן, מביט מבעד לזכוכית שקופה שאינה עשויה לשמש אספקלריה שפניך שלך ישתקפו בה. פתאום ניחתת מכה על ראשך, מוות חודר אל לִשכּתך החסינה – ואתה שומע את הקול המצַווה עליך: הבט פנימה, בן־אדם! בחן דרכיך!

אני חייב להסביר איך חדר אדם זר לחיי והרס אותם.

הרס לחלוטין! כי לולא הוא וכלל פרשת הקשר הזה בינינו, הלא־צפוי, הלא־קרוא, הכפוי, אפשר לומר – היתה נורה בחיים היום. חיים מאושרים היו לנו.

כן, יואב, חיים מאושרים היו לנו. אתה מפקפק בזה?

אתה מטיל ספק בכך שעשיתי כל מה שביכולתי להוציא את אמך מדכאונהּ בחֳדשים האחרונים?

למרות כל מה שידעתי?

שאתה לא ידעת, ולא יכולת לדעת?

כתבתי לו, לפויגלמן, כי הרגשת־אשם היתה לי. כפולה.

ראשית, על כפיות־הטובה. על הדחיה הממושכת של הבעת תודה לאדם שטרח ושלח לך – בדואר־אויר – את ספרו, וכתב לך הקדשה נרגשת מעומק לבו. אילו הודיתי לו מיָד, יכולתי להסתפק בכמה מִלוֹת־נימוס, ובזה, אני משער, היה תם הענין. לא היה לו המשך.

ושנית –

שנית, האיש הוא ניצול השואה. ואני, כשחזרתי וקראתי את הספר לפני שאגש לכתיבת המכתב, וכדי לדעת מה אכתוב בו – והפעם הזאת שיר אחר שיר, משתהה על כל אחד מהם – טפחתי על מצחי ואמרתי: איך יכולת לנהוג בזלזול כזה, בהתעלמות ממש, מאדם שאת כל נפשו הערה לתוך שירים אלה, את כל סבלו ויגונו על אָבדן משפחתו, ביתו, כל מה שהיה לו עלי אדמות! הלא רק אדם גס־רוח, אטום־לב, ציני, יכול לנהוג כך!

כתבתי אפוא מכתב ארוך, בן שני עמודים וחצי. העתרתי עליו הרבה שבחים.

לא, לא עשיתי שקר בנפשי ולא שקרים כתבתי. בקריאה שניה זו – ראשונה, לאמיתו של דבר – גיליתי הרבה “ניצוצות” בשירים, דימויים מקוריים, מפתיעים.

כמו בשורה שבה הוא מדמה את הזעקה ל“חץ ברק שקפא בשמי סופה”.

או: “האדם הלבן של שתיקות אִמי”.

או תיאור האורלוגין המוסיף להשמיע את תקתוקו בבית שנשרף, בשיר המצמרר “על מות החלומות”.

יתר־על־כן: היה שם מדור שלם, שנעלם ממני משום־מה כשדיפדפתי בספר בפעם הראשונה, ושמו “בחצר האחורית”, שלא היתה לו כל נגיעה לענין השואה, או לעולם הילדות והנעורים שחרב, ושיריו – רובם קצרים מאוד, בני שמונה ועשׂר שורות – כולם שירי אהבה – לאשה, לבת, לידידים – ושירים על טבע, צומח ודומם. ואלה – בתמציתיות שבהם, בהתבוננות המקורית שבהם – היו מן הטובים שבספר, לעניות דעתי.

אך השיר שעשה עלי את הרושם העז ביותר, היה השיר האחרון שעדיו לא הגעתי כלל בדפדוף הראשון – בן עשרים ושנַיִם הבתים, “באלאדה על הילד הזקן שלא נולד”.

“עומד לו ילד זקן, בודד, מול השער הנעול ועליו הוא דופק” – כך נפתח השיר. השער הנעול הוא שער גן־עדן, “שער של נוגַהּ כחלחל”, ומבעדו מדבר הילד אל שלושת צדיקי עולם: נוח, דניאל ואיוב. הוא מבקש מהם שיפתחו לו, כי רוצה הוא להימָצא עמהם בהיכל הנוֹגַהּ, והם שואלים אותו, איש־איש בתורו, מה זכויותיו. זכויותיו הן סבלותיו, חושב הילד. לנוח הוא אומר שעבר עליו מבול נורא מזה שהיה בימיו. לדניאל – שהושלך לבור שלא רק אריות השתוללו בו, אלא כל חייתו־טרף, והן קרעו את בשׂרו. ולאיוב – שביתו עלה באש ומכל משפחתו לא נותר גם אחד. “אבל אתך עודך ילד,” אומרים לו השלושה, “וילד, אי־אפשר שיקרו לו כל אלה, כי גם שנות מתושלח קצרות לאסונות כה רבים.” הילד אומר שהוא כבן אלף, ושבעים דורות לא ראו מה שראו עיניו. אם כה זקן הוא, אומרים לו השלושה, מה מעשים טובים בידיו, שיזכּוהו להיכָּנס לגן־עדן? הילד שותק. שום מעשים טובים אין בידו, שהרי עודנו ילד! “ילדי הטוב, ילדי התם”, אומר לו איוב, “עירום יצאת מבטן אמך ועירום עליך לשוב שמהּ. כשהמלאך גבריאל ילמדך את סודות העולם, יורךָ גם את הדרך אלינו.” – “איוב הצדיק, איוב החכם,” אומר הילד, “איך אשוב לבטן אמי והיא רוטשה לעינַי…” והבאלאדה מסתיימת במלים: “עומדים להם השלושה, צדיקי עולם, עומדים ושותקים, ולעיניהם, מה נפלא המראה, הופך הילד לכוכב זוהר.”

על השיר הזה, בעיקר עליו, כתבתי לו. אולי הפרזתי בשבחים שהעתרתי עליו, אך לא שיקרתי.

כעבור כשלושה שבועות קיבלתי את מכתבו של פויגלמן. שבעה־עשר עמודים. אני כתבתי לו עברית והוא ענה לי ביידיש.

כל־כך נבהלתי מארכּוֹ של המכתב, שהנחתיו בפאת שולחן־הכתיבה שלי ולא נטלתי לקרוא אותו אלא לאחר שלושה ימים, בשבת.

אֵיני רגיל לפָמיליאריוּת יתירה ביחסי עם אנשים. לא־כל־שכן עם אנשים שלא פגשתי מעודי. והמכתב – אם כי מחברו נהג בי כבוד רב – היה כתוב בטוֹן פַמיליארי מאוד, בהשתפכות־נפש, ככתוֹב אח אל אחיו. את דברי – כתב בפתח מכתבו – קרא בדמעות בעיניו. והיום שבו קיבל את מכתבי היה “אחד הימים המאושרים ביותר” בחייו. והוא מסביר מדוע: אין זו הפעם הראשונה שהוא זוכה בשבחים על אותה באלאדה. היא כבר נכללה באנתולוגיות רבות, תורגמה לכמה שפות – אם כי לא לעברית – והרבה נכתב עליה. אשתו, שהיא שחקנית, קוראת אותה בערבי־הקריאה שלה – כשהיא סובבת בארצות שונות – ובכל מקום מקבל אותה הקהל בהתרגשות גדולה. “באים לנשק לה את הידַיִם מאחורי הקלעים”. אבל כל זה לא ישוֶה ל“חימום הנשמה” שגרם לו מכתבי. מה שעשה אותו מאושר כל־כך הוא זה, שלהערכה כזאת זוכים שיריו מפי מלומד “נערץ” שהעברית היא שפתו, ולא זו בלבד שהוא חי בישראל, אלא שהוא גם יליד ארץ־ישראל, כפי שלמד לדעת מן הכתוב על דש ספרי “הבגידה הגדולה”.

על־פני חמישה עמודים מקונן הכותב על הטרגדיה הגדולה של היידיש, הלשון בת אלף השנים שאיבדה את עַמהּ, “המהלכת כרוח־רפאים בעולם”, “כצִלוֹ של פטר שלומיאל שניתק מבעליו”, שדובריה, קוראיה וכותביה מתמעטים והולכים, דור אחרון הם, “ואני, יש שבלילות אני מתעורר מחלום נורא, שאני צועק געוואלד ואיש אינו מבין את שפתי”.

לא חדשים היו לי הדברים, קראתי כמותם לא פעם ולא פעמַיִם, ובאותה נעימה של הגה והי, אך כאן נתלוותה להם גם נעימה של אכזבה שהאשמה קשה מהולה בה: תקוָתהּ היחידה של היידיש “לאחר החורבן הגדול” – כתב – היתה שתקום לתחִיה מתוך האפר, “כמו עוף־החול”, באותה ארץ שאליה נקבצים שׂרידי הבית שנחרב ובה הם מקימים את ביתם החדש. כן, הוא יודע היטב שבמדינה שמתלכדים בה כל שנים־עשר השבטים הפזורים ממזרח וממערב – העברית חייבת להיות “לשון הממלכה”. הוא גם יודע ש“המריבה המשפחתית” בין שתי הלשונות – זו שהיו לא גילויים מכוערים כל כך בשנות העשרים והשלושים – נשתתקה מכבר. אבל “שלום־הבית” שנשׂתרר, אין בו נחמה גדולה. “אנחנו השפחה העלובה בבית הגבירה”.

ולתוך דברים אלה שבעניני הכלל, חוֹדרת גם המרירות האישית: שלוש פעמים ביקר בארץ – אח לו ברמלה – והתהלך בה “כקבצן בחתונה”. מלבד קומץ קטן של סופרי יידיש, איש לא שמע את שמו, איש לא קרא שיר שלו. פעם נכנס – מתוך סקרנות – לכינוס גדול של אגודת הסופרים העברים, ולא היה שם אחד שיאמר לו שלום. וכשהציג עצמו לפני המזכיר, הוא אפילו לא הזמינו לכוס תה, פנה מעליו והשאירו לבדו. האם כך היה נוהג בסופר אנגלי, צרפתי, או אפילו בגרמני, בן עם הרוצחים שהיה בא אליו כאורח? אם תרבותו של עם היא מעין “משפחה”, שיש בה אב, אם, בנים ובנות – מה קורה למשפחה זו כשמגרשים מן הבית את האם? והלוא אִם העברית היא “אבא” של התרבות היהודית, היידיש היא “אמא” שלה! זו שירשה והורישה ואצרה ושימרה את החָכמה העממית, הפתגמים, האגדות, הבדיחות, שירי הערש, זו שהעניקה את החום לבית! לא לחינם היא נקראת “מאמע־לשון” ולא “טאטע־לשון”! והנה ישראל של היום היא “מלוכה” שיש בה מעשים מפוארים, גם “גינוני מלוכה” – אבל אמא אין בה!

בחלקו השני של המכתב מספר פויגלמן מדוע התלהב כל־כך מספרי ומה ראה להטריח עלי במשלוח ספרו – דבר שאין הוא נוהג לעשותו בדרך־כלל, לגבי אדם שאין הוא מכירו: ראשית מצא שסִפרי, אף־על־פי שהוא מחקר, כתוב הוא “מתוך הלב באהבה גדולה, ויש בו נשמה”, ומבחינה זו “קרוב־משפחה הוא לשירה”; ושנית, הוא עצמו יליד זַמוֹשְץ' – זו עיר המוּזכרת רבות בספרי – ששלוש פעמים בשלוש־מאות השנים האחרונות עברה עליה סכין השוחט: פעם בימי חמֶלניצקי, פעם בימי פֶּטלוּרה, ולבסוף – תחת הרוצחים הנאצים. בהיותו בן שמונה עברה המשפחה לוַארשה, כי אביו, שהיה עתונאי, ובּונדיסט, קיבל משרה שבועה בעתון “היינט”, אך מיד עם כניסת הגרמנים לעיר – והוא אז בן שלָש־עשרה – הוברחו הוא ואחיו־תאומו בחזרה לזַמושץ', שנכבשה בידי הרוסים עם פרוץ המלחמה, וקיווּ ששם לא תשׂיגם יד המרצחים. כשנחתם ההסכם הרוסי־הגרמני, עברה העיר לידי הגרמנים, ובאפריל 1942, ערב האקציה הגדולה – כשכל יהודי העיר והסביבה, כעשׂרת אלפים מספרם, הוצאו להורג – הצליחו שניהם לברוח מן הגטו אל אחד הכפרים והסתתרו באסם של איכר פולני שהיה כבן־בית אצלם לפני המלחמה, ושדודו שיחררו, כמה שנים קודם־לכן, ממאסר, תמורת כופר רב. אותו איכר הסגירם לגרמנים שבועַיִם לאחר שנתן להם מקלט – וכך חזה שמואל פויגלמן מבשׂרו את “הבגידה הגדולה”. על “הבגידה” האחרת, בימי פרעות פּטלוּרה, שמע עוד בילדותו. סיפרו עליה הרבה בביתם, ו“אגדות הזוָעה על יללות הנשים ברחוב שוזרו אצלנו בשירי הערש”.

מה עבר עליו בגטו, ואחרי־כן, כשהוסגר לגרמנים ונשלח למיידנק, ומשם התגלגל למחנות־עבודה, בפולין ובגרמניה, ואיך נשאר בחיים לאחר כל זאת – “זה ענין לספר בן אלף עמודים של דם ודמעות, שאני לא אכתוב אותו”, כתב; אך כשקרא את “הבגידה הגדולה”, ראה שיותר מכל חוקר אחר של תולדות היהודים בזמן החדש, קלעתי אני אל לב “מחזה־האבּסוּרד הגרוֹטֶסקי” של היחסים האומללים והשִׁקריים בין היהודים לגויים על אדמת אירופה בדורות האחרונים, ולכן התפעל כל־כך מן הספר.

בסיום מכתבו – כתב־יד בהיר,מעוגל, ציורי, היה לו – הביע את המשאלה שניפָּגש “במהרה בימינו” ויזכה להכירני אישית ולשוחח עמי פנים־אל־פנים; ואם אני מזדמן לפריס – ביתו פתוח לפנַי בכל עת. הדירה אינה ארמון, אך “שיחת־רעים עם חיוך מרחיבה את הבית”, כדבר הפתגם, מה גם שאשתו על־פי רוב בנסיעות, ואפילו חדר יוכל להעמיד לרשותי. “ביתי – ביתך, שולחני – שולחנך, לחמי – לחמך”, סיים בעברית.

ומעל לחתימת שמו – שוב ציור הצפור הקטנה.

“ברגשות מעורבים”, כמו שאומרים, קראתי את המכתב.

לא רק כדי לצאת ידי חובה וכדי להודות לו על נדיבות־לבו, מיהרתי להשיב לו. כבר אז החילותי באיסוף החומר לכתיבת מחקר רב־היקף על פרעות פּטלוּרה ועל היחסים בין היהודים ובין השלטון המהפכני־הסוֹביֶטי מחד גיסא, וביניהם ובין המורדים האוקראינים מאִידך גיסא. השורות שבמכתבו בדבר “סיפורי המשפחה” שהתהלכו בביתו על אותן הפרעות, נפלו לי כפתק מן השמים. אדם רציונלי אני, ואיני נתפס לאמונות תפלות בדרך־כלל. לא אחת היתה נוֹרה – שעיסוקהּ בביולוגיה קירב אותה ל“מסתרי החיים” – אומרת לי, אם כי בחיבה, שחסרוני הגדול הוא שאני מבין את “הנגלה” ואיני מבין את “הנסתר”, ועל־כן עלי להיזָהר ממכות־פתע שלו. ובכל־זאת, בימים שאני נתון ראשי ורובי לרעיון מחקרי מסוּים, ובאקראי מזדמנים לי מסמך, ידיעה, רמז, שלא ציפיתי להם, נדמה לי שזה איתות “מלמעלה” שאני הולך בדרך הנכונה ועלי להמשיך בה. כתבתי לו מיד, אפוא, ושאלתּיו, אם יודע הוא על אֵילו עדויות בכתב, מכלי־ראשון, על אותם הפוֹגרוֹמים.

לא עברו שבועַיִם וקיבלתי ממנו מעטפה גדולה, ובה, נוסף על מכתבו, שהיה קצר הפעם, עשרה דפים של תצלום מאמר גדול, שנכתב בידי אביו המנוח והופיע ב“איקוף אלמאנאך” ב־1935, “זכרונות מן המרתף הבוער”, ובו תיאורים מפורטים של התנפלויות האוקראינים על בתי היהודים ב־1919, השוד, ההרס, ההריגות והשחיטות, מעשי האכזריות הנוראים, נסיונות המעטים להתגונן, הפקרתם בידי הבולשביקים, וכו'.

בחודש ינואר של אותה שנה, בתשובה למכתב התודה שלי, קיבלתי דף עתון של “אונדזער וועלט”, היוצא בפריס, ובאמצעו שיר ארוך שלו, “מכתב מעבר לימים של אש אל יהודה הלוי”, ומתחת לכותרת – לתדהמתי הגדולה! – שורת הקדשה עם שמי המפורש: “לידידי היקר פרופסור צבי ארבל, באהבה”. “מיט ליבשאפט”. בשולי הדף, למעלה, באלכסון, כתוב היה בעברית: “דרישת־שלום חמה – ש.פ.”.

הבוקר, כשנכנסתי למשרד החוג, לפני ההרצאה, אמרה לי המזכירה, בהגישהּ לי את הקפה: “אתה חולה, פרופסור?” – “מדוע?” – " חיוֵר, ככה…" משהו קנטרני, אולי גם מרושע, יש בהערות שלה על שלומי ומראה פני, הנאמרות מתוך דאגה כביכול. אבל האמת היא שזה כמה חֳדשים פוקדת אותי מיגרֶנה, מפעם לפעם, הניכּרת כנראה בפני. אני נאלץ לבלוע גלולות, שעל הרוב הן מפיגות אותה, אך אם אני בולען באיחור, כשכאב־הראש כבר בעיצומו, מכה בפטישים ברקה השמאלית, נדמה יפוצץ את הגולגולת, אין בהן שום מועיל.

וכך היה גם היום. נכנסתי לאולם־ההרצאות וערפל מכהה את עיני. הרציתי על “ועד ארבע הארצות” והמלים נפלטו מפי כאילו היו הלסתות והשפתַיִם לאחר זריקת סם הרדמה. מניתי את מספר היושבים: אחד־עשר. בראשית השנה שעברה, לפני מותהּ של נוֹרה, היו באים ארבעים־חמישים. המולה גדולה לפני כניסתי, השתתקות של ציפיה עצורה משעליתי לקתדרה. הצער שוחק אותי, ואין לי די אומץ להודיע על כניעה. כשסיים גיבּוֹן את “שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית” – בן 51 היה – החלה שקיעתו ונפילתו. ולאחר מות ידידו הטוב דֵייוורדין, לא ידע עוד שמחה מהי. בשש שנותיו האחרונות כתב רק את זכרונותיו. באוגוסט ימלאו לי 61.

כשאני נזכר עכשיו באותם רגעים, כשעמדתי ליד שולחן־הכתיבה שלי, דף העתון היידי בידי, נדהם למראה שמי בהקדשה, רואה־ולא־רואה את שורות השיר עצמו – אני תמֵהַּ על סערת־הרוח שעברה בי. צנחתי אל הכסא. אָזני בערו. מין תערובת של רוגז, עלבון, בושה, ושום הכרת־טובה. הוא אוסר אותי בעבותות של “ידידות”! – אמרתי לעצמי – “מיט ליבשאפט”! – מאיִן לו עזות־המצח הזאת, כשאינו מכיר אותי כלל! האם זה המחיר שעלי לשלם בעבור בקשת טובה קטנה?

לא איש־רעים להתרועע אני, יחסי עם עמיתי הם עניָניים. לעתים רחוקות היינו מזמינים כמה מהם לביתנו, או נענים להזמנותיהם. וזאת רק משום הידיעה שהדבר דרוש לצורך קשרי העבודה. בעולם האקדמי, שבו רבה כל־כך התחרות, ומאחורי הקלעים נרקמות תמיד מזימות קטנות, חשאיות, לדחוק זה את רגלי זה, אי־אפשר להימָנע מכך לחלוטין. אפילו בעל מעמד בטוח אתה, ובעל ותק, אתה זקוק לשנַים־שלושה בעלי ברית לפחות לשם קידום עניָניך. קצר־רוח הייתי יושב במסיבות־בית אלה עם עמיתי, שהשיחות בהן היו סובבות תמיד על אותם הנושאים, ורוגז בתוכי על ביטול הזמן. חושב על הספר שהשארתיו פתוח על שולחני והוא מצפה כביכול לשובי, כשם שאני קצר־רוח לשוב אליו. לעתים הייתי מוצא איזו אמתלה, מתנצל לפני המארחים ויוצא באמצע המסיבה, משאיר את נוֹרה שתחזור במכוניתו של אחר. כשאתה משתקע במחקר על נושא מסוּים, נטוִים יחסים סמויים, רבי־מתח, בינך ובין החומר שבו אתה עוסק, שניתן להשווֹתם ליחסים שבין איש לאשה. תחילה אתה מחזר אחריו, יש שהוא נענה לך ויש שהוא פונה לך עורף – לא אחת קרה לי ש“חיזרתי” אחר נושא מחקר ועד מהרה נטשתי אותו כי “פנה לי עורף”; וגם כשהזיווג מתגשם וקרבה אינטימית מתרקמת בינך ובינו – יום־יום וערב־ערב אתה מתיַחד אתו לשעות רבות – לא חדל המתח: לעתים נדמה לך כי הוא חומק ממך, “בוגד”, אתה מקנא לו כשנודע לך שמישהו זולתך פוזל לעברוֹ, או שׂם ידו עליו, רוצה שיהיה כולו שלך בלבד, וגם כשהוא מתמסר לך, לא תמיד הסיפוק שלם. זו אולי הסיבה שהייתי דוחה מעלי, אינסטינקטיבית, אנשים שביקשו להתקרב אלי יתר־על־המידה. שׂם חַיִץ ביני וביניהם. כאילו עלולים הם לעמוד ביני ובין מושׂא אהבתי האמיתית. אֵיני מתפלא על כך שרבים שניסו לקשור אתי קשרי ידידות, ואני – אם כי בעדינות רבה – הרחקתים כטווח זרוע ממני, פירשו זאת כהתנשׂאות ויוהרה מצִדי.

רק לאחר רגעים ארוכים, כשנרגעתי מסערת־רוחי – משהו נלעג היה בה, ללא ספק – פקחתי את עיני לקרוא את השיר.

בנוסח הדיאלוֹגים של איציק מאנגר עם דמויות מן העבר, משׂיח בו פויגלמן עם יהודה הלוי, טוען לפניו, מתוַכּח, מצטדק. אתה, לבך במזרח – הוא אומר לו – שעה שאתה בסוף מערב, ואני לבי חצוי, שסוע, בין אחי המחַיים את אדמת המזרח ובין אחי שהומתו על אדמת המערב. אתה – יקל בעיניך עזוב כל טוב ספרד, ובלבד שתראה עפרות דביר נחרב, ואני – יקשה בעיני עזוב את חָרבות הגולה. אתה – נפשך נכספה ליפול ארצה ולנשק אבני ארץ אבות ולהשתטח על קברותיהם בחברון, ואני – אפילו אבני־מצֵבוֹת אין לי כאן ולא קבר להשתטח עליו, כי אבותי, אפרם נפזר ברוח ולהיפָּרד מנשמותיהם לא אוּכל. אתה – רק בעיני־רוחך ראית איך סוחבים הכלבים את כפירי עמך ואיך מנקרים העורבים את פגרי נשריו, ואני – במו־עיני ראיתי איך תולשים הכלבים איברי תינוקות ואיך עטים העורבים על ערימות של גוִיות. כמוך גם אני כנור לשירים, אך כנורי שלי מיתריו קרועים, רק אחד נותר בו והוא משמיע צלילי יגון קודרים. צורמים הם הצלילים, מבריחים את השומעים אותם, אך אני, כל עוד נשמה באפי, אנדוד עם כנורי זה ואנגן בו, ממערב עד מזרח, בכל מקום בו נפש יהודי הוֹמִיה.

שעה ארוכה ישבתי לפני דף עתון זה המונח על שולחני, מבלי יכולת לקום ממקומי. ענן של עצב ירד עלי.

למחרת, בשעת ארוחת־הבוקר, הראיתי לנורה את הדף והצבעתי לה על שורת ההקדשה שמעל לשיר. “מה?!” קראה בבהלה. אך מיד נשׂאה אלי פנים מחייכות: “הוא מנציח אותך!” צחקתי: “אין זו הפעם הראשונה ששמי מופיע באותיות דפוס!” – “כן, אבל השירה היא בת־אלמוות!”. אחר־כך שאלה: “איך השיר?” – “חזק”, אמרתי, וסיפרתי לה את תָכנוֹ. “כן, כן,” אמרה בעצב, אך שמעתי נימה של ספקנות בקולהּ. בקוּמה מן השולחן, הפטירה כבדרך־אגב: “בכל־זאת כדאי לך להיזָהר מפניו.”

לא כתבתי לו. לא הודיתי על השיר, על ההקדשה.

חמישה שבועות לאחר זאת, כששמעתי בטלפון, לפנות ערב, את המלים, “האם אני מדבר עם פרופסור צבי ארבל?” ידעתי מיָד – נבואת־לב? או המבטא העברי הכבד הוא שהסגיר? ואולי יגורתי כל השבועות האלה מפני רגע כזה וידעתי שיגיע? – שהוא הוא. הדם פרץ אל פנַי. מהומה גדולה בלב. אך הבלגתי, ובקור־רוח אמרתי: “כן, אני. מי המדבר?” וכשאמר את שמו, קראתי, בשמחה מופרזת: “ברוך בואך!” ושאלתי מתי הגיע והיכן הוא נמצא וכדומה, ומיָד, מתוך מבוכה נוראה – כן, בעל־חוב אני, חוב גדול שלא נפרע – הודיתי על השיר, על ההקדשה, התנצלתי, מגמגם, על שלא כתבתי לו מחמת טרדות, צרות גדולות, בלתי־צפויות, באוניברסיטה… הוא דיבר מרמלה, מבית אחיו. ואני מיהרתי להזמינו לביתנו. סוף־סוף נכיר זה את זה פנים – אמרתי.

כשפתחתי לפניו את הדלת, נסוג פויגלמן צעד קטן לאחור, נתן בי מבט משתומם, כאילו טעה בכתובת, בידו השמאלית תיק עור, הימנית פשוטה הצִדהּ, כמו בשאלה, ורק לאחר רגע נדלק חיוך שמח בעיניו, ובתנופה גדולה, כאילו להכוֹתני הוא אומר תקע כף־ידו הימנית לכפי: “שלום עליכם!” אחר־כך הושיט ידו לנורָה. קד קידה עמוקה לפניה, שאל אם היא מבינה יידיש, וכשענתה לא, אמר: “נדבר עברית, אם כן. אני שובר קצת את השינַיִם בעברית, אבל הרי כבר כתוב שיני רשעים שיברת. קצת גירסא דינקותא אני עוד זוכר…”. שוב מדד אותי במבטו: “לא חשבתי שאתה גבוהַּ כזה… וגם צעיר יותר משחשבתי…” אמרתי שעברתי כבר מזמן את החמישים, וכששאל כמה בדיוק, ועניתי לו, אמר: “אם כך, אני צעיר ממך בהרבה! בשתַיִם שנים!”

גם אני, הפתיע אותי מראהו. משום צבעם האפל של שיריו, והמכתבים ספוגי המרירות, ראיתיו בדמיוני קודר, שחוח, בעל פנים מרות. והנה עמד לפני איש רחב־כתפַים, בעל זרועות וידיִם של בעל־מלאכה, סנטר מוצק, ולעיניו התכולות מבע בהיר, עם נצנוץ של בדיחות־דעת ערמומית. שׂער השיבה שלו, גוֹנוֹ בֵין לָבָן לצהוב, שירד, ארוך ומדובלל על עָרפוֹ ולשני צִדי מצחו הרחב, ועניבת־הפרפר השחורה שענד – מרופטת כלשהו – שיווּ לוֹ מראה של בּוֹהֶמיָן מן הדור הישן.

התיַשבנו בחדר־המגורים והוא התכופף אל תיקו, פתחוֹ, ואמר ביידיש, שקודם־כּוֹל עליו להתפרק מן המשׂא. הוציא בקבוק קוניאק צרפתי, העמידו על השולחן, וכשמחתה נורה ואמרה, לשם מה, זה מיותר, אנחנו איננו שותים כלל, אמר: “אז יהיה בשביל אורחים! שוֹין!” והניח את דעתנו שקנה אותו בזול, בנמל־התעופה, כך שאיננו צריכים לחוס על כספו. אחר־כך שלף מן התיק ספק עבה והניחו לפני. “מתנה קטנה בשבילך,” ושם את כף־ידו על הכריכה. פתחתי את הספר – “מקרוב ומרחוק” שמו – ופויגלמן, בהָפכוֹ את הדפים יחד עמי, הסביר שזהו קובץ של רשימות על סופרים ואמנים שהכיר בשלושים השנים האחרונות – מצרפת, אמריקה, אנגליה, פולין, ישראל.

“כשיהיה לך קצת זמן, בין מנחה למעריב, תציץ בו”, אמר. הרכין עצמו אלינו ולחש: “יש לכם פה שוטרת בבית?” – “שוטרת?” – הוא מתבדח, חשבנו. “כשנכנסתי פה למטה,” המשיך בלחישה, “נכנסה אתי אשה, בת שלושים, ככה, רזה, גוף ישר, כאילו נגר עשה אותהּ, שמלה חומה וצרה עם שתי שורות של כפתורים, עינַיִם ירוקות, ואוחזת ברצועה כלב שחור, גדול, עד המָתנַיִם הגיע להּ. נתתי לה ללכת לפנַי, והיא נעמדת, מסתכלת בי, מבט קשה כזה, לא אומרת כלום, ומחכה שאעלה לפניה במדרגות. כמו ג’נטלמן, אני אומר: ליידיס פֶרסט, ומראה לה ביד שתעלה לפני. היא לא אומרת כלום, מסתכלת בי בעינַיִם הירוקות שלה כאילו אני גנב. אולי חשבה שאני קבצן שמחפש מקום לישון. ראיתי שהיא לא עולה, עליתי לפניה. הכלב מאחורי, נושם כמו מפוח, חשבתי שבכל רגע יתנפל עלי. בסוף הם נכנסו לדירה שבקומה השניה. אז כבר נשמתי לרוָחה. היא שוטרת?” צחקנו. אמרנו שהיא בעלת בּוּטיק, גרה לבדהּ ופחדנית, לכן לא עושה צעד ללא הכלב. “למה חשבת שהיא שוטרת?” הצטחקה נורה. “היו לה עינָיִם כאלה!..” נתן בנו מבט מזָרה אימים, “אבל אם היא פוחדת, אז בסדר… בסדר…” צחק גם הוא.

נורה קמה ויצאה אל המטבח להביא כיבוד, והוא הֵישיר אלי מבט בוחן, אך גם זורח, ואמר: “סוף־סוף!” – “כן, טוב שמתראים סוף־סוף,” הארתי פנַי אליו. הוא הוסיף להתבונן בי, עיניו זורחות, כמו מאַשר לעצמו שאני אותו איש שעמו התכתב, ואמר: “הבגידה הגדולה, מה?” ולאחר רגע קרא בקול, כמכריז לעולם כולו: “הב־גי־דה הג־דו־לה!” השתתק, הסב מבטו אל הקירות, סקרם סביב־סביב, והפטיר: “יפה אצלכם!” אמרתי שרוב התמונות שהוא רואה ירשנו מהוריה של נורה. “דוֹמיֶה, מה?” שלח אצבעו אל הציור הגדול של דוֹן קישוט הרוכב על סוסו. ומיד חזר ונפנה אלי: “ועכשיו – פטלוּרה?” – “כן,” אישרתי, “אני כבר שקוע עמוק בתוך החומר הזה.” חיוך רחוק הזדרח בעיניו: “אתה יודע שאיציק מאנגר כתב באלאדה על פטלוּרה?” לא, לא ידעתי. “די באלאדע פון פעטליוּרא,” אמר, והשמיע כמה חרוזים מתוכהּ:

שווארצע פייגל פון דער נאכט, צו וואָס האָט איר פעטליוראן אָהער געבראַכט מיט די בלוטיקע הענט, מיט די פינצטערע אויגן?

באותו רגע נכנסה נורה, העמידה תה ועוגות על השולחן, והוא פנה אליה ותירגם: “צפֳּרים שחורות של לילה, למה הבאתן הנה את פטלורה, עם הידיִם המלאות דם, עם העינַיִם של חושך…” ולשנינו סיפר את תָכנהּ של הבאלאדה: תחת עריסתו של יענק’לה מוּטל גדי שחוט. השעה היא שעת חצות ואופל, ופטלורה ההיידַמאק ניצב מאחורי החלון. הילד שואל מה רוצה האיש הזה, עם החרב בידו האחת והגרזן בשניה, והאֵם עונה לו שבא לבקש אֵת כדי לקבור בו את אבא המת. וכשהוא שואל את הצפֳּרים השחורות למה הביאוהו, הן עונות לו שהוא מבקש חבל כדי לחנוק בו את עצמו. והשיר מסתיים בקללה: הלוַאי שבכל לילה בחצות תִשׂא אותו הרוח, הלואי שיתגלגל עם כלבים מצורעים, הלוַאי שתשרופנה אותו דמעותינו.

“נעבור לדברים שמחים יותר,” אמר פויגלמן, ובהסתכלו בפני נורה: “אם אינני טועה בניחוש שלי, הגברת היא צברה.” – “דווקא לא”, הצטחקה נורה, וסיפרה שנולדה במינכן, ובאה ארצה עם הוריה בהיותהּ בת שלוש, ממש ערב עלייתו של היטלר לשלטון. “מינכן, כן…” נד פויגלמן בראשו, “פרוֹיֶנקירכֶה, מה?” תמהנו על כוונתו, והוא הסביר: פרוֹיֶנקירכֶה היא כנסיה עתיקה במינכן, מן המאה ה־15. “אספר לכם דבר מבדח,” אמר. “אחי, זה שברמלה, הוא תאום שלי. היינו יחד בגטו, היינו יחד במיידַנק… חָדשַיִם אחרי המלחמה התגלגלנו למינכן. פליטים, חסרי־כּוֹל, לא ידענו מה יהיה אתנו. העיר היתה הרוסה, אבל הכנסיות העתיקות עמדו על מקומן. הלכנו לראות את הפרוֹיֶנקירכֶה, שהיא מפורסמת בעולם בשני הצריחים התאומים שלה. עמדנו לרגלי הכנסיה, הסתכלנו למעלה, ופתאום פרצנו שנינו בצחוק גדול: כאן אנחנו עומדים, שני נערים תאומים, ושם למעלה שני צריחים תאומים… צחקנו וצחקנו ולא יכולנו להפסיק, עד שהסתלקנו משם.”

כשראה שדבריו השרו עלינו עצבוּת, מחא כף אל כף ואמר בקול שמח: “אבל אז כבר היה טוב! הוֹ, כן! כבר היה טוב מאוד!”

“ואתה?” ביקש פויגלמן להתחקות על שָׁרשַי. סיפרתי שאני, מצד אמי, דור שלישי בארץ, ואבי עלה מלטביה, מריגה. “ריגה!” קרא, ולימדנו שבריגה יצא לפני המלחמה עתון יידי חשוב, “פרימאָרגן”, שעורכו היה אדם ששמו סטופניצקי, שאחר־כך התאבד בגטו וַארשה, בשתיית רעל, בעת הגירוש הראשון, ב־1942. ואחד ממשתתפיו הקבועים של העתון היה מארק ראזומני. הוא התפלא שלא שמעתי את שמו של ראזומני, שכן מלבד היותו עתונאי ופֶליֶטוֹניסט מוכר, כתב גם שירים וסיפורים ורשימות־מסע מרתקות.

באמצע דבריו צילצל הטלפון, והדובר על הקו שאל אם נמצא אצלנו שמואל פויגלמן ואם אפשר לדבר אתו. “בשבילך”, מסרתי את השפופרת לידי האורח. “אחי בוַדאי,” אמר, ובדבּרו אל אחיו ביידיש, היו עיניו שׂוֹחקות אלינו, כאילו גם אלינו מכוּוָנים דבריו. “כן, הכּוֹל בסדר,” אמר, “הגעתי בשלום, מצאתי את הבית… בית נאה, כלים נאים, מטפלים בי יפה… אפילו תה ועוגות הגישו לי… ובעלת־הבית יפה כלבנה…” קרץ לנו בעינו, “כן, ביום חמישי בערב… תגיד להם שאבוא… אקרא, כן, אלא מה, לא אקרא?… מה יכתבו במודעה?… שיכתבו הנשר הגדול, מאור הגולה, גאון הדור… שמע, כתריאל, שימצאו בעצמם את הנוסח, אני צריך להכתיב להם?..”

כשחזר למקומו, סיפר שביום חמישי בעוד שבוע מתקיימת אזכרה לקדושי זַמוֹשץ‘. ביקשו ממנו שיקרא משיריו. לסרב אינו יכול. כמה אנשי־רוח גדולים יצאו מזַמושץ’! י.ל. פרץ, אייכנבוים, צדרבוים, שיפמן, רייפמן… הכל חרב. לא נשאר זכר. אולי נוכל גם אנחנו לבוא לאזכרה? “לא, אל תבואו! לא כדאי!”

על שאלתי למה לא בא עם אשתו, ענה שהיא בסיבוב הופעות בארגנטינה. זוכה להצלחה גדולה. רבים אינם יודעים שהיא אשתו, כי היא מתכַּנה פוגל. “כשבאתי לצרפת אחר המלחמה,” אמר, “הציעו לי שאנקר את היו”ד מתוך שמי, שיישָׁמע מכובד יותר, לא כל־כך אוֹסטיוּדֶה. אמרתי להם: אני, על הפינטעלע ייד שלי לא אוַתּר! זהו קידוש־השם שלי! אשתי זה דבר אחר. שחקנים הם כוכבים נודדים, כמו שכינה אותם גולדפאדן, כלומר – מַזָלוֹת. אצלם – משנה שֵם משנה מזל".

לשאלותיה של נורה, סיפר שהיא ילידת פריס, בתו של הסופר היידי רישאר בוֹימל, ושולטת במידה שוָה בצרפתית וביידיש. כשהכּירהּ, היתה שחקנית בתיאטרון צרפתי, גם השתתפה בסרט, לצדהּ של סימוֹן סיניוֹרֶה, שעד היום הם מיודדים אִתהּ. אלא שהתיאטרון הוא עולם אכזרי, שיש בו תחרות חסרת־רחמים, והינדה, אשתו, היא לא מאלה שיודעים לפלס את דרכם בדריכה על גוִיוֹת. לפיכך החליטה, לפני חמש שנים, להופיע לבדה בקטעי משחק וקריאה, וביידיש דווקא. ההצלחה מאירה לה פנים, אך הצרה היא שרוב ימות השנה היא מעופפת בעולם כמו דבורה האוספת צוף, והוא, הזכר, מרותק לכוורת.

שאלתי אותו מתי התחיל לכתוב שירים, ואמר שאת שירו הראשון כתב במחנה־העבודה בקונגסקירכן, בהיותו בן שבע־עשרה, וכתָבוֹ על־גבי פיסת נייר שקרעהּ משׂק מלט ואחר־כך טמן אותה בתוך נעלו. “הלוא הוא כלול בספר ששלחתי לך!” פרשׂ את ידו, “‘היֹה היה’” שמו, ולמטה אפילו כתוב ‘מחנה קונגסקירכן 1944’!" – “לא זכרתי,” אמרתי. “נֵיתי ספר ונחזה!” אמר.

דבר מאוד לא נעים קרה. יצאתי אל חדר־העבודה – והוא מתלווה אלי – והחילותי לחפשׂ את הספר על המדפים, עובר ממדף למדף, מאגף לאגף, סורק אותם במבטי, בידי, מזיז ספרים לכאן ולכאן – והוא בינתים סוקר גם הוא את הספריה, מתפעל ממספרם הרב של הספרים, מכמה ספרים נדירים שמצא ביניהם, ושאת שמותיהם ידע – ואת ספרו אינני מוצא. בהילות תקפה אותי, שככל שעברו הרגעים כן גדלה והלכה. חום בחזה, בפָנים. כמעט בהיסטֶריה סרקתי, שולף ספר ומחזיר, שולף ומחזיר, ידי רועדות מהתרגשות. “לא ייתָּכן שאיננו! מוכרח להימָצא!” קראתי, נורה נכנסה והצטרפה גם היא לחיפושַׂי. כריכה תכולה עם ציור של ענף וצפור – הזכרתי לה, הוספנו לחפש עוד רגעים אחדים, עד שנואשנו.

פויגלמן, כל עת החיפושים האלה, עשה כמיטב יכָלתּוֹ להוציא אותי ממבוכתי. אמר שוַדאי השאלתי את הספר למישהו ושכחתי. אמר שגם לו קורה כדבר הזה לעתים קרובות. אמר שאין זה חשוב כלל, וכשיֵצא הוא מן הבית, יֵצא גם הספר ממחבואו, כי התבייש מפניו, כנראה, והסתתר. אמר שכשם שאדם מאבד בהיסח־הדעת, כך הוא גם מוצא בהיסח־הדעת. אפילו הביא איזה פתגם מסייע, שלעולם יצטער אדם על איבוד ימיו ולא יצטער על איבוד ספריו.

כשחזרנו לחדר־המגורים, התעכב מול הציור “דון קישוט” של דוֹמיֶה, ואמר: “אה, רוֹסינַנטֶה, רוסיננטה…” ובפנותו אלינו: “אפילו סֶרוַאנטס לא הבין את הנשמה של הסוס הזה כמו שדוֹמיֶה הבין אותה… סוס בוכה! ראיתם פעם סוס בוכה?” פרש ידו אל התמונה, “איזה סבל בראש הארוך הזה, בעור־ועצמות האלה…” נורה אמרה שאת התמונה קיבלה מאביה. האורגינל נמצא בפינאקוֹטֶק, שבמינכן, ואת הרֶפּרוֹדוּקציה הגדולה הזאת הביא משם. פויגלמן, ידיו על גבו, הסתכל בה בחיוך מצומצם. “כן, מינכן… כן…” וכמו מתנער מהרהורים: “אתם זוכרים את המעשה במרכבת־המוות ב’דון קישוט'?”

כיוָן ששנינו לא זכרנו, פתח הוא לספר, מערב יידיש בעברית: “אחרי המעשה בשלוש הנערות הכפריות מטובוסו… לא זוכרים?… סנשו, הממזר הזה, הלא עשה לו הצגה שלמה, לאביר המסכן שלנו. החליט להונות אותו שאחת מהן היא דוּלציניאה… כרע ברך לפניה, לפני החמור שרכבה עליו… ודון קישוט מתפלא: איך זה? הלוא פנים יש לה כמו תפוח־אדמה, ולא רק זה, אלא שריח של שוּם נודף מפיה! הייתָּכן שלגבירה האלוהית שלו, נסיכת חלומותיו, יִדּוֹף ריח שום מן הפה?.. בקיצור, הם ממשיכים לרכּוֹב ובדרך באה לקראתם עגלה, ובתוכהּ להקה של שחקנים. מי השחקנים? – אחד הוא המוות, אחד שֵד, אחד קיסר… אפשר לא לפחד מן המוות? אבל האביר בן־דמות־היגון שלנו, דווקא מן המוות הוא לא פוחד…”

בעֵרנות, נעזר בתנועות ידיִם, מרים קולו, משפיל אותו, רגע מתרחבים קִמטי פניו בצחוק, רגע מתכווצים בהבעה מאיימת, סיפר איך ציוָה דון קישוט על השֵד, הנוהג בעגלה, לעצור, ואיך הליצן שבלהקה נופף את מטהו, עם הפעמונים והשלפוחיות המנופחות שבקצהו, מעל לראשו, עד שרוֹסינַנטה נבהל כל־כך, שנשא את רגליו, נמלט אל השדה, וכרע־נפל שם, ואת רוכבו הפיל עמו.

“את ‘דון קישוט’ קראתי אולי עשרים פעם,” היבהב ניצוץ של שובבות בעיניו, “ובכל פעם חשבתי: אילו אני רומניסט ולא פוֹאֶט, הייתי כותב רומן גדול על רוֹסיננטה זה, איך הוא, הסוס האומלל הזה, הנושא על גבו את רוכבו המטורף מעיר לעיר, מכפר לכפר, סופג מכות וקללות, נפצע במלחמות עם טחנות־רוח ועם כל מיני עוברי־דרך, תמימים ומנוּוָלים, ולא יודע על מה ולמה בא לו כל זה – איך הוא רואה את כל ההרפתקאות המשוגעות האלה… ובסוף הרומן… לא, לא בסוף, לקראת הסוף… הייתי מרכיב לו כנפיִם והוא היה מתרומם מן הארץ, מעופף, מעופף…” – נופץ בזרועותיו כצפור גדולה המנסה להמריא מן הקרקע.

עמד באמצע החדר, זרועותיו עולות ויורדות, נחבטות בצלעיו, וחיוך מצומצם בעיניו. אלא שהיה זה חיוך כאוב, פצוע, ללא זיק של שמחה.

נורה נבוכה, גימגמה: “אתה… היית הופך אותו לפֶּגאסוס…”

“פּגאסוס?” החמיץ פויגלמן פניו. “לא, פגאסוס הוא יוָני. ורוסיננטה היא מין בהמה יהודית כזאת, מין ‘סוסתי’ של מנדלי…” השהה מבטו עלינו כמבקש את הסכמתנו, ובפנותו אלי, אמר: “דבר יפה אומר סנשו לאביר שלנו: ‘אדוני, הצער לא נברא בשביל בהמות, אלא בשביל בני־אדם, אבל בן־אדם שלא מרגיש עמוק בלבו את הבהמה, הוא עצמו הופך לבהמה!’ יפה, לא? – אבל זה כבר אמר שלמה המלך: ‘יודע צדיק נפש בהמתו’… טוב, גזלתי די מזמנכם. אני צריך עוד להגיע לרמלה הערב.”

הִצעתי ללַווֹתוֹ אל תחנת־האוטובוס, אך הוא סירב בתוקף. הודה במלים חמות על האירוח, העתיר מחמאות על “בעלת־הבית רבת־החן”, ובעָמדוֹ על הסף, אמר: “אור! הרבה אור אצלכם בארץ! בצהרים אני ממש מסתנוור!”

כעבור שתים־שלוש דקות, כשפינינו את הכלים מן השולחן, צילצל בדלת. התנצל מאוד ושאל אם נרשה לו להשתמש בשירותים לרגע. “בעברית אומרים – האדם הוא עץ השדה,” הצטחק, “וביידיש אומרים – אדם לא עשוי מעץ.”

נשמעה געישת המים באסלה. הוא יצא, חזר והתנצל, חזר והודה, ונפרד שוב מעלינו.

צנחנו לכורסות בחדר־המגורים וחייכנו זה אל זה. “ובכן?” אמרתי. החיוך על פניה של נורה נמוג מעט־מעט. “כשניפנף, ככה, בידיִם… זה היה קצת משוגע, אתה לא חושב?” – “כן, קצת…” הירהרתי⁴. אחר־כך, בהבעה משועשעת, אמרה: “כשסיפר על הנערה ההיא מטובוסו, שריח שום נדף מפיה, רציתי לומר לו: ואתה?… גם מפיו נדף ריח. ריח של מין נקניק פולני עם שום… לא היה נעים ביותר…”

לא עברו כמה דקות ושוב הקפיץ אותנו על רגלינו צלצול בדלת: פויגלמן. עמד בפתח כילד שסרח. “הִרגוּ אותִי!” גימגם, “במקום לגמול טובה למארחים, אני ממרר להם את החיים. מזל של גוי! אני נכנס לאוטובוס ופותח את הארנק לשלם, אני רואה שאין לי כסף ישראלי. רק פרנקים. אני מבקש מהנהג שיקבל, לא, כסף זר הוא לא מקבל. לא היתה ברירה אלא לחזור הנה ולבקש שתחליפו לי…” הושיט לי כמה שטרות של פרנקים צרפתיים ביד רועדת.

מיהרתי להוציא את ארנקי ושמתי בידו את כל השקלים שהיו בו. את הפרַנקים סירבתי לקחת. “פעם אחרת תחזיר,” אמרתי. “מין כישוף נעשה בי,” התנצל בפני נורה, “איך לא לקחתי אתי לפחות לדמי־נסיעה הלוך ושוב… הראש הזה!” – הכּה באגרוף על מצחו.

“איזו ציפור!” צחקה נורה כשנסגרה הדלת.

רק בסופו של אותו שבוע, כשפתחתי את המגירה התחתונה בשולחן־הכתיבה שלי – בה אני שומר תצלומי דפים הנחוצים לי לעבודתי – מצאתי את ספרו של פויגלמן מונח מעליהם.

כעבור כמה ימים צילצל שנית. בישׂרתי לו בשמחה שהילד האובד נמצא. “סיפר לך מדוע הסתתר?” – “הסתתר מפנַי, לא מפניך,” אמרתי. – “כן, זה ההֶסתר־פנים שלו. כבר הרגיל אותי לזה.” ושאל אם נוּכל להתראות שוב, ומתי. להשתמט לא יכולתי וקבעתי לו מועד כעבור שבוע. “שאלה עדינה לי אליך,” אמר, “אינני רוצה להיות לטורח, אבל תהיה זו חוצפה מצִדי אם אבי גם את אחי אִתי? הוא שמע עליך הרבה, מפי ומפי אחרים, ונפשו יוצאת להכיר אותך. וגם את הגברת האצילה שלך, כמובן. היא עשתה עלי רושם גדול. רושם גדול.” – “ברצון!” אמרתי, “כמובן! נשמח להכירו!”

כשסיפרתי לנורה על הביקור הצפוי, קראה בבהלה: “מה?” אחר־כך אמרה: “תרשה לי. אני עסוקה באותו ערב.”

בכל־זאת הקבילה את פניהם אִתי, כדי לחסוך ממני את הטִרחה של הגשת הכיבוד.

אחיו־תאומו של שמואל דמה לו במבנה גופו, בקומתו הממוצעת ובפניו, אלא ששׂערו היה שחור, מסורק לאחור, רצועות שלו חיפו על חלקה מתקרחת, וכיפה שחורה היתה דבוקה לו בסיכה לפדחתו. חיוך צנוע של הבעת כבוד ושל התבטלות לפני חשובים ממנו, כביכול, לא סר משׂפתיו. הפעם נשׂא הוא את תיק העור.

נורה התיַשבה לצדו, ונראה היה שמצא חן בעיניה יותר מאחיו, כי ברוב קשב שמעה את תשובותיו על שאלותיה. סיפר שעלה ארצה ב־1947, “הספיק” קודם להיות בקפריסין, “הספיק” להשתתף במלחמת־השחרור, בגדוד “מוריה” ובקרבות על העיר העתיקה, ועוד בשתי מלחמות… מתוך הצטנעות דיבר, דברים מקוטעים, כמבטל את ערך מעשיו. היה שנתיִם במעברת חיריָה, ניסה את מזלו במושב “משמר השבעה” ונכשל… יש לו חנות קטנה לאבזרי חשמל ברמלה… שלוש בנות, שתיִם מהן נשואות, בן בשירות חובה בצה"ל…

הוא פתח את התיק, הוציא מתוכו חבילה גדולה, עטופה בנייר גס, והעמידהּ על השולחן. מתנה קטנה מעשה־ידיו, אמר כשפתח את החבילה: מנורת נחושת בעלת שלושה קנים, דמויי ענפי עץ, ונורותיה דמויות נר. הודינו לו מאוד, ונוֹרה – אף שהחפץ וַדאי לא היה לטעמהּ – הביעה השתאות ממלאכת־כפיו, נטלה את המנורה והציבה אותה לראוָה על המזנון. כתריאל ניגש וניסה לחברה אל שקע שבקיר, כדי להאירהּ, אך גילה שהשקע הוא דו־נקבי, ואילו התקע הוא תלת־פיני. חיפש שקע אחר בחדר, ומשראה שגם האחרים כראשון, נד לנו בדאגה: “לא טוב. זה אסור ככה, מסוכן… אתם צריכים להחליף אותם. יש לכם מנורות מתכת, וכל נגיעה בהן…” נורה הבטיחה לו שאכן כך נעשה, כבר מזמן חשבנו על כך, אלא שמרוב דחיות נשתכח הדבר. ועם־זאת ביקשה סליחה מן האורחים, אמרה שיש לה פגישה שלא יכלה לבטלהּ, ויצאה.

משחזרו השנַיִם והתיַשבו, שאלתי את כתריאל איך הגיע לעיסוק בחשמלאות. “הוֹ, סיפור ארוך,” הצטחק. “גם לא כל־כך שמח.” אחיו הפציר בו לסַפּרוֹ, והוא ניסה להתחמק. “בשביל מה… מה שהיה היה… למה לעורר שֵדים…” אך לאחר הפצרות רבות, נענה. יותר משעה נתגלגל הסיפור על קורות השנַיִם בזמן המלחמה.

למחרת, כשחזרתי מן האוניברסיטה, סיפרה לי נורה:

בארבע וחצי, כמה רגעים לאחר שנכנסה הביתה, צילצל מישהו בדלת, וכשפתחה – עמד בה כתריאל פויגלמן, בבגדי־עבודה ותיבת כלים בידו. ביקש אלף סליחות על שלא הודיע מראש על בואו, אמר שלא יכול לישון בלילה מרוב דאגה לשלומנו, וביקש רשות להחליף את כל ארבעת השקעים בחדר המגורים. “את החיים,” אמר, “אפשר לסבול גם מאה ועשרים שנה, אבל למות, חלילה, מתים בשניה אחת.” נבוכה, נדהמת, מפלישה בלתי־צפויה זו, לא יכלה למנוע בעדו. שעתים טרח במלאכה, משחיל חוט הארקה במערכת הצנורות, חוצב פה־ושם, קובע לוחיות חדשות. סירב לקבל תשלום, וכשהציעה לו לטעם משהו, לפחות – מיהר להסתלק בברכת־שלום ואיחולים.

“מפני הרעות אני יודעת להיזָהר,” אמרה נורה, “מפני הטובות – עוד לא למדתי.” – “כבַש את המלכה בביתהּ,” צחקתי.

את מה שעבר על שני האחים־התאומים בשנות המלחמה – לא אוכל “לתעד”, גם אם חש אני חובה – זה גירוי ה“היסטוריון” שבי – לקבֵע בכתב את סיפורם, לאחר שהאחד מהם אינו עוד בחיים, והשני לא איש־עט הוא.

כשם שאין בעולם “באנאליות של רוע” – כלשון הגדרתהּ השׁיקרית לחלוטין, לדעתי, של חנה ארנדט – כך אין בעולם “באנאליות של סבל”. וכל נסיון שלי לכתוב, בלשון המשמשת אותי ללימודַי, את הקורות אותם מיום שהוסגרו בידי הגרמנים ועד שחרורם, ולתאר את הזוָעות שעברו עליהם במיידַנק ובמחנות־העבודה, יוציא את הדברים מגדר החד־פעמיות שלהם – כי סבל העובר על אדם הוא תמיד חד־פעמי – אל תחום הבאנאליות. “לתעד”, במקרה זה, פירושו לספר מה עבר עליהם בכל רגע ורגע ממיליוני הרגעים של חייהם בצל כבשני הגאזים ועמודי התלִיה, שכל רגע שם היה “עולם מלא”. דבר זה, גם אלה שחזו את המוראות מבשׂרם, אין בכוחם לעשותו.

אציין אפוא רק כמה “עובדות יבשות” – קיצורי דברים ששמעתי מפי כתריאל פויגלמן, ללא הנשמה שבהם – שיובן מהן איך ניצלו האחים מן ההשמדה:

לאחר שהסגירם האיכר הפולני, שבחצרו⁵ הסתתרו, בידי הגרמנים, הובלו למצודת לוּבּלין, ומשם, יחד עם עוד כמה מאות עצירים, יהודים ובני עמים אחרים – למחנה מַיידַנק, הסמוך לעיר.

ביום החמישי לבואם שמה, נערכה ה“סֶלֶקציה” הראשונה. את כל הבלתי כשירים לעבודה – ילדים, חולים, זקנים, רוב הנשים – הִפנוּ לעבר הקרֶמַטוֹריוּם שבקצה המחנה. היתר חולקו לפלוגות־עבודה.

השנַיִם, שהיו אז בני חמש־עשרה והצהירו שהם בני שבע־עשרה, צורפו לקוֹמַנדוֹ של עבודות־מחנה.

המשימה שהוטלה עליהם: העברת אבנים במריצות מקצה אחד של המחנה אל קצהו האחר, וחוזר חלילה, קילומטר לכאן וקילומטר לכאן. משש בבוקר עד שש בערב ללא הפוגה, פרט להפסקה של שעה לארוחת־צהרים – צלחת מרק מימי וקוּבּיית לחם עבש. מפקד המחנה, אנטוֹן תומאן, פיקח על העובדים בעזרת שני כלבי־זאב, שהיה משַׁסה אותם במפגרים ומצליף עליהם בשוטו. כל הצונח תחתיו, חברו בו השוטרים באלות עד צאת נשמתו.

כוחותיו של שמואל – החלש שבין השניִם – אוזלים כבר ביום השלישי. עור כפות־הידים מתקלף, חבורות בבתי־השחי, הזרועות אינן נושׂאות את כובד משׂא המריצה. ה“המצאה” של אחיו מצילה אותו מהמתה במהלומות, או משילוח אל תאי הגאזים: הוא מוצא חבל, קושר אותו לידיות המריצה, תולה אותו בצואר אחיו, וכך מוקל המשׂא מן הידים.

שבוע לאחר זאת, ב“צֶהל־אַפֶּל” – המפקד שנערך בכיכר המחנה בשלוש לפנות בוקר – נשאלים העצירים אם יש ביניהם חשמלאי. חמישה יוצאים מן השורה, וביניהם כתריאל. כל ידיעתו במקצוע אינה אלא זו שפעם, בוארשה, כשתיקנו את החשמל בדירתם, עזר לחשמלאי בהגשת הכלים והאבזרים והתבונן במלאכתו. נס: תומאן בוחר בו מבין החמישה.

הוא נשלח אל מחוץ למחנה, אל בית־אחוזה שהופקע מידי איכר פולני אמיד, והשתכן בו קצין אֶס.אֶס. עם משפחתו. מוטל עליו להתקין רשת חשמל בשלושה מחדרי הבית. היו לו “ידים טובות וראש טוב”, כפי שהעיד עליו אחיו. הוא מעמיד פנים של בקי ומתחיל בעבודה: חוצב בקירות, משחיל צנורות, מותח חוטים, וכדומה.

במחנה מתים יום־יום עשרות אנשים ממגיפות, מקור, מרעב. כתריאל חוסך מן האוכל שהוא מקבל בבית הקצין, מסתיר בבגדיו לחם, נקניק, ירק כלשהו, ובערב מבריחם אל אחיו.

הוא מתחבב על אשת הקצין, וכשנגמרת מלאכת החשמלאות, היא מבקשת ממפקד המחנה להשאירו אצלהּ לעבודות גננות. גן־ירק גדול סביב הבית. הוא עודר, משקה, מזבל.

הדשן לגן בא מן המחנה. זהו האפר מן הקרמטוריום, המגיע בשקים, עשיר בכל המינרלים שמכילות עצמות אדם.

ערב אחד, כשהוא חוזר אל הבלוק, הוא לא מוצא בו את אחיו. אומרים לו שהתמוטט בזמן העבודה, הפוֹראַרבּייטר חבט בו קשה בראשו, וגררו אותו אל ה“גאָמל־בלוֹק”: הצריף שאליו הוכנסו כל אלה שאבדה תקוָה לחייהם. אותם היו מוציאים להורג ביריה ומשליכים לבור, או משלחים לכבשן.

בשעת חלוקת קפה הערב מן הדוודים, חומק כתריאל מן התור וממהר על ה“גאמל־בלוק”. המחזה הנגלה לעיניו: על רצפת הצריף מתגוללים אנשים בתוך דם, סחי וצואה, מתפתלים מכאבים, גונחים, צועקים. רבים מוטלים ללא רוח־חיים. הוא מוצא את אחיו בין הגופות, שוכב ללא־נוע. הוא מטלטל אותו, קורא בשמו, ואז מתעורר האח מעלפונו. הוא מקים אותו, ובחסות החשיכה נושׂא אותו על גבו אל צריפם.

שוב מצילה התושיה של כתריאל את אחיו ממוות:

מכיוָן שהתאומים דמו מאוד זה לזה ולא היה אפשר להבדיל ביניהם, הוא מחליט שיחליפו ביניהם, כל כמה ימים, את טלאי המִספר שעל בגדיהם, שהם סימני הזיהוי שלהם. וכך היה: פעם היה האחד יוצא לעבודה בבית הקצין ופעם האחר, לסירוגין. כך החליפו כוח.

מגיע החורף. השלג מכסה את האדמה והעבודה בגן הקצין שובתת.

אלפי עצירים חדשים מגיעים למחנה. שבויים רוסים, פרטיזנים פולנים מאזורי זַמושץ' ולוּבלין. יהודים מצ’כוסלובקיה, מבלגיה, מהולנד, מיוָן. ארובת הכבשן לא פוסקת מלפלוט עשן.

שני האחים מוסעים, יחד עם עוד כמה מאות מעצירי המחנה, ברכבת לאושוִיץ.

באושוִיץ הם שוהים שבועַים בלבד.

ב“סֶלֶקציה” הנערכת שם הם נשלחים למחנות־עבודה בגרמניה. האחד – לראבּנסבריק, השני – לקונגסקירכן.

שנה וחצי אין הם יודעים דבר זה על גורלו של זה.

לאחר ששוחררו המחנות בידי הצבא האמריקני – שניהם היו על סף גסיסה.

רק לאחר ששהו שבועות אחדים בבתי־חולים, יכלו לשוב לעמוד על רגליהם.

ושמו פניהם – איש־איש ממקומו – אל עיר־הולדתם, זַמושץ', לראות אם שׂרד מי ממשפחתם.

שם נפגשו השניִם ברחוב ונפלו איש על צוארי אחיו.

ושבו לנדוד על אדמת אירופה.

אתמול לפנות ערב – זו הפעם השנייה מאז מותה של נורה – אליקים ששון.

וכמו בפעם הקודמת, לפני כשלושה חֳדשים – ללא שום הודעה מראש, לא במכתב, לא בטלפון. נכנס, זקוף, חסון, כמו בהיותו בן שמונה־עשרה, רק רסיסי שׂיבה זרויים בשׂפמו השחור, העבה, בַּאטלדרֶס כחול מהודק לגופו, ילקוט־צד צבאי תלוי על כתפו, וללא שום אקדמות, חיוך ליצני בעיניו השחורות, שואל אם אוּכל להלין אותו לילה אחד. “אם נא מצאתי חן בעיניך,” הוא אומר במליצה ליצנית השגורה בפיו, “היואיל אדוני להציע משכב לאורח נוטה מאוד ללון?..” באותה רוח של בדיחות־הדעת, זכר לידידות מימים רחוקים, אני אומר בעל־ כָּרחי: "כבוד גדול הוא לי… "

כיוָן שאני חי בגפי, הוא רואה את ביתי בעיר כמלון־אורחים שלו. לא מעלה על דעתו שיש בזה מִטרד כלשהו. האוטובוס לקיבוצו שבערבה יוצא רק פעמיִם ביום. איני יכול לסרב לו.

אני מזמין אותו לחדר־המגורים, אך הוא נכנס למטבח תחילה. מוציא מילקוטו כמה אפרסמונים גדולים ומניחם על השולחן. “מזור לכל החֳלָיִים, גוף ונפש,” הוא טופח לי על שכמי. אחר־כך, בחדר־המגורים, חמש דקות לאחר שאנו מתיַשבים, הוא קם, ניגש אל המזנון – “כבודו מרשה לי?” – פותח את המדור שבו כמה בקבוקי משקאות, מוציא אחד מהם, ושולח אלי אחד מחיוכיו שאין לעמוד בפני קִסמם: “אפשר לכבד את אדוני בכוסית יי”ש?" – ומוזג ווֹדקה לשנינו.

ידידות קצרה מאז גדוד “עציוני”, שבו היה סייר, גשש, הולך בראש בכל יציאה לקרב. ידידות שלפי שורת ההגיון, ומפאת הבדלי אופי, מקצוע, ונסיבות חיים, צריכה היתה להיפָּסק משעה שנפרדו דרכינו. אך הוא, מסיבות נעלמות ממני, אחז בה, בקצה האחד, ולא הִרפּה במרוצת כל השנים הרבות. “אני עוקב אחריך מרחוק,” הִתרה בי. ולאחר כל מאמר שלי, באיזו סוגיה היסטורית, שהיה נופל לידיו – אי־שם בערבה הלוהטת – היה משגר לי איגרות תגובה: השׂגות, טענות, שבחים. איגרות שפסוקי תנ“ך, ביאליק, אלתרמן, משובצים בהן על דרך הלצון. פותח: “אדוני הנכבד מאוד, אור עולם, מופת הדור!” או: “הצבי ישראל!” או: ידידי, עטרת ראשי!” מסיים: “אני הקטן”, “עפר תחת כפות־רגליך”, “ידידך הבַעַר רוכב הערבה”, וכדומה, והמכתב עצמו – לעתים כולו בגוף שלישי: "יואיל נא אדוני לסבר את אָזני שַלָמה כתב כי… "

בן למשפחה ירושלמית מיוצאי פרס, וכחניך “הנוער העובד”, הלך לקיבוץ בעמק בית־שאן. לאחר שנים – “כדי לחדש את הנעורים”, כמו שאמר, עבר לקיבוץ צעיר בערבה. קשיש מהם בחמש־עשרה שנה לפחות. “משוגע לדבר אחד”: גידול ורדים.

לאחר מות נורה שלח לי מכתב נרגש, נקי ממליצות. כתב כי בכל ביקוריו אצלנו התפעל תמיד מן “האיזון הנפשי וחוש־ההומור” שלה, לכן נדהם כל־כך כשנודע לו כי שׂמה קץ לחייה. פעם ביקר אותה במכון הביוֹלוֹגי – סיפר – בקשר למחלת הקמָחון שפּשׁתָה בחממות הורָדים, ועשה שם חצי יום. סיירה אתו בכל המדורים, הראתה לו את המכשירים החדישים, ובהומור כה רב הסבירה לו “את החיים המשוגעים, עשירי ההרפתקאות, העָרמה, התככים והקפריזות של הנגיפים והפטריות הנראים דרך המיקרוסקופ” – שלא פסקו לצחוק כל הזמן. ובהמשכו של המכתב הזכיר שהיה עֵד להידָלקוּת האהבה בינינו: היה באותו נשף של חג־העצמאות בביתהּ של הציירת עמירה בירושלים וצפה בנו כשרקדנו, וראה אותנו בצאתנו לגן, ובשובנו, וכבר אז ידע…

שנתַיִם לאחר נישוּאיו, בקיבוצו הראשון, עזבה אותו אשתו הצעירה והלכה העירה. מאז לא נישׂא עוד.

אחר הכוסית השניה הוא חוזר ומפציר בי – כמו בביקורו הקודם – שאבוא אל קיבוצו, לשבועיִם, שלושה, חודש. יעמיד לרשותי חדר, סוכת־כפות־דקל, ביתן, אַפֶדֶן, כל אשר אבחר. צפֳּרים יזמרו לי בוקר וערב, אַיילות תרקודנה לעיני. אני “היסטוריון פֶּסימי”, לדעתו והיסטוריון פסימי אני משום שאני כלוא בין הספרים ומנותק מן הטבע. משום שאני מניח ללבי “שיאפיל בחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ”. אבוא אליו, אראה איך הערבה פורחת, איך הצליח לברוא זן חדש של ורדים. לכל זני הורָדים שמות אוֹפּטימיים: “אושר”, “כליל־יופי”, “הדר־מלכות”. “לא הכול הבלים, צבי, לא הכּוֹל הבלים והבל, כמו שאמר ידינו נתן החכם.”

שירים שלמים של אלתרמן, מ“כוכבים בחוץ” ומ“שמחת עניים”, הוא יודע בעל־פה.

אני מבטיח לו שאבוא. יום אחד, כשאתפנה, אבוא. “אתה בכחש מסובב אותי, צבי! בן־אדם לא־ישר! גם בפעם הקודמת הבטחת לבוא, ובלב הפתַלתּוֹל שלך חשבת: הוא ישכח ואני לא אקיים. כל הכבוד לפרוֹפסוּרה שלך, אבל גם המלומד עומד למשפט!”

אחרי הכוסית הרביעית הוא מעורר אותי לשיר. פותח ומשמיע פיוט שהיה שר בימים ההם, בנעימה מזרחית, ומתופף באצבעותיו על השולחן: "לבי לבי הומה לצבי / טרם נברא הוא לו רועה… " ומזכיר לי ערב אחד, בבית טאנוּס, כשנכשלה הפריצה לעיר העתיקה, ונאנח אנחה כבדה, לזכר ההרוגים הרבים, שהוא מונה ארבעה־חמישה מהם בשמותיהם. אך מיד מתנער ופותח בשיר אחר, ומשלח את קולו למרחקים כיִללת תן; “לָ–מִד–בָּ–––ר…”

בבוקר יצא מן הבית בחשאי, עוד לפני שהתעוררתי משנתי.

המסיבה בביתהּ של עמירה באבו־טור, בשנת לימודי האחרונה באוניברסיטה. בליל חג־העצמאות. היו שם כמאה איש, את רובם לא הִכּרתי. גם מתל־אביב באו. פשטו על־פני החדרים הרחבים של הבית הערבי – שצלקות המלחמה בכָּתלי האבן שלו עדיין לא חוּבּשוּ – ומילאו אותם, ושוטטו גם בגן המוקף חומה. ומוסיקה מרמקולים, לפרקים פראית, כפורצת מג’ונגלים, לפרקים חרישית, חשאית.

עמדתי ליד הקיר וצפיתי ברוקדים. האור התעמעם עם התלחש הנגינה. בחורה גבוהת־קומה, ששׂערהּ הבלונדי הדק ירד בפיזור סביב צוָארהּ, ניגשה אלי, הושיטה את ידהּ, חיוך של מעין חיבה אירונית בעיניה, כיודעת דבר־סוד עלי, ומשכה אותי אל מעגל הזוגות הסובבים. תוך כדי הריקוד האִטי שאלתי לשמהּ. “השם אבּרמסון אומר לך משהו?” – אבּרמסון מאַיִן?" – “מרחובות.” – “הארכיטקט?” – “אני בתו. נוֹרה.” נעצרתי והסתכלתי בהּ, פניה כה סמוכות לפנִי, נשימתהּ אל פי. ביתם עמד לא רחוק מביתנו, מעבר לפינת הרחוב. “לא תזכור. הייתי עוד בגן־הילדים כשאתה הייתה בכיתה ג' או ד'. בגן־הילדים של אמא שלך. היא היתה קוראת לי נורית.” צחקתי. מין קִרבה משפחתית לשעבר. המשכנו בשיטוט האטי לקצב המנגינה. נורה לאטה על אָזני: היתה רואה אותי כמעט יום־יום, משחק בכדור ברחוב, או חוזר מן המועדון, במדי הצופים, “גאה כזה”, או עם אבי, בג’יפ המאובק שלו, שהסיע אותי לקצוֵי ארץ. אחר־כך “נעלמתי לה”, לשנים. עד שגילתה אותי יום אחד במסדרונות האוניברסיטה. נעצרה רגע, חשבה אם לגשת אלי או לא, והחליטה שיהיה זה “מצחיק”. “מה פתאום? הייתי ילדה קטנה בסך־הכּול.” ומאז, בכל פעם שהיתה רואה אותי, או עוברת על־פני, היתה מחייכת לעצמהּ. לומדת ביוֹלוֹגיה, שנה שלישית.

ברמקולים נהפכה המנגינה מחרישית לסוערת, משתוללת. נורה – להטוטנית בכל קִצבי הריקוד – נטלה את השליטה בתנועותינו. מושכת, מרחיקה, סובבת, מסובבת, נפרדת, נצמדת. דומה לא תיעף לעולם. זיעה ניגרה מגופי, ועל פניה צחוק מרחף, כמשׂחקת בי להנאתה.

יצאנו לגן לשאוף רוח. ישבנו על ספסל עשוי מקלעת ענפים. פונים זה אל זה, זרועי השׂמאלית על המִסעד מכאן, זרועהּ הימנית על המסעד מכאן, וצחקנו. כאילו איזו הבנה נסתרת בינינו, איזו הסכמה חשאית, שכל אחד מאתנו שמר בלבּו שנים. האֳרנים הפיצו ריח צונן, ואויר הלילה יִבּש את זיעתנו. מרחוק, בשמי העיר, נראו זיקוקים זונקים אל על, מתפוצצים לכוכבים נוצצים, נפזרים באלומות, וגוֹועים. כשהנחתי זרועי על כתפיה, סמכה ראשהּ על כתפי. הייתי סחרחר. מריח שׂערהּ, מריח הזיעה של בתי־שחיָהּ, ששׂיער ערמוני סמיך ביצבץ מהם, מן הרוך של הכתף העגוּלה, של הזרוע המלאה, מן החוֹם הכמו־שרבי, הנובע מעיניה החומות. שתקנו. ולאחר כמה רגעים התנערה ממני, זקפה את ראשהּ, ושאלה אם ארצה להצטרף לחבורה היוצאת למחרת לטיול רגלי ליער שליד מבוא־ביתר. עלי להביא אתי רק אוכל כלשהו ושמיכה, אמרה, וציינה את מקום המִפגש.

יצאנו מן העיר אחר־הצהריִם, חבורה של כתריסר. שלוש סטודנטיות, שתי מורות, ושנַים מן הבחורים הכרתי מזמן ליווי השיירות לירושלים. בראש הלך איש פלמ"ח ותיק, סייר, שידע כל סלע ושׂיח שבדרך. צעדנו בטור, בשבילים הצרים, נוֹרה בין הראשונים, אני במאסף. כשהגענו לחורש שבראש ההר, כבר נטתה השמש לשקוע.

הסייר הוָתיק הִפנה אותנו לארבע רוחות השמיִם, ובמקל שבידו הצביע על האתרים שמסביב וציין מאורעות הקשורים בהם. בקי היה הן במהלכי מלחמת־השחרור והן בעלילות הזמן הקדום, וכשהורה על בתיר, סיפר תחילה על הקרבות שהתנהלו סביבהּ באוקטובר 1948 ולאחר־מכן על המצור ששמו הרומאים על ביתר העתיקה בזמן מרד בר־כוכבא, ששׂרידי חומה ומערכת ביצורים מעידים עליהם. נורה, שעמדה על־ידי, לחשה על אָזני: “מה שלום אבא שלך?” הפניתי ראשי אליה וצחקתי. “ממשיך לחפור. ואביך?” – “ממשיך לבנות”, חייכה. “היית שם?” הראתה בראשהּ על הגבעה שמנגד. חייכתי ואמרתי ששם לא הייתי, אבל אני מכיר את הסביבה היטב, כי הייתי עם גדוד “עציוני” כשכבשנו את וולָג’ה, והראיתי על הכפר שממול בתיר. היא הסתכלה בעיני וצחקה, כאילו לומר שלא לכך התכוונה כל־עיקר.

ערכנו עצים למדורה, התקנוּ חצובה, הבערנו אש, הבחורות טרחו בהכנת המאכלים ובפרישׂתם על־גבי השׂמיכה. כשהתיישבנו והחילונו לשיר, הופיעו מן החשיכה שני שומרים חמושים. מן המושב הסמוך באו. הזמַנו אותם להצטרף אלינו, אך הם עמדו מן הצד, מסתכלים בגִצים המעופפים, מקשיבים לשירה השקטה. לפני שהלכו מאתנו, להמשיך בהקפותיהם, שאלו היכן אנו מתכוונים לעשות את הלילה. הסייר אמר שנלון בחורש, כי בדעתנו לצפות בזריחת השמש מפִּסגת ההר. הם היססו עוד רגע, והסתלקו.

כשדעכה האש במדורה והחבורה הסתדרה לשינה, התרחקנו למורד החורש, פרשׂנו שמיכה על מצע של מחטי אורן, מתחת למדרגת סלע, ועליה נשכבנו.

הכּוֹל היה כמובן מאליו, כקיומו של איזה הסכם חשאי שלא דובר בו. כאילו לרגע הזה, שבו נילָפת זה בזרועות זה בתשוקה גדולה, ציפינו זה שנים.

“אין מקריוּת בזיווגים”, היתה נוֹרה אומרת לי לאחר שנים, כשהיינו נזכרים בלילנו הראשון. הגֶנים, הגֶנים.

כשפקחתי את עיני, עם דמדומי שחר – דממה גדולה ואפרורית שרתה על הכּוֹל, גם לא ציוץ צפור – כבר היתה נורה ערה. היא ישבה, עטופה בשׂמיכה, זרועותיה חובקות את ברכיה האסופות אל חזה, וסנטרהּ נסמך עליהן. צפתה אל הגיא ואל מורדות ההר הנראים ממול, מתערטלים מעלטת הלילה, מחטי אורן זרועים בשׂערהּ המפוזר. התרוממתי ממשכבי ופרשׂתי זרועי על כתפיה. נפנתה אלי, בעיניה חיוך של ילדה שנתפסה בתעלול שיש בו חטא, ולחשה: “אני מאושרת. אתה?” אחר־כך אמרה: “לא תאמין לי. כשהייתי בת תשע, עשר, והייתי רואה אותך ברחוב, צועד, ככה, עם הילקוט ביד, זקוף, בטוח – היתה לך בלורית גנדרנית כזאת, שמוטה על המצח – אמרתי בלב: הנער הזה יהיה פעם שלי.” צחקתי. התנשקנו. קמנו לראות את הזריחה.

הכּוֹל היה כמובן מאליו. חָדשַיִם לאחר זאת נסענו לרחובות להודיע להורינו על החלטתנו להינָשׂא. אמי שמחה כאילו החזירה בת אובדת אל חיק המשפחה. “נורית!” אחזה בכתפיה והישירה אליה מבט מאיר. ואלי: “אמהּ לא הסכימה בשום פנים לעַבּר את שמהּ, ואני התעקשתי: דווקא נורית!” וסיפרה “חָכמות” של נורה מימי גן־הילדים. אבי התבדח: ביוֹלוֹגיה והיסטוֹריה – אין זיווּג מושלם מזה. אלה חיי אדם: הגוף והרוח. אחר־כך התרעם עלי באָזני נורה: קיוָה שאמשיך את פָּעלוֹ ואלמד ארכיאולוגיה. מילדותי הכשיר אותי לכך ואני “בגדתי” בו. עזבתי דברים שיש בהם ממש, המחוברים אל הקרקע, והלכתי אחר “אותיות פורחות”. והלוא במפורש נאמר, “אמת מארץ תצמח”! כל מה שאינו טמון בארץ עצמה, המוחשית, ספק אם הוא אמת. על חטאי הודיתי, שכשהיה לוקח אותי לסיורים באתרים עתיקים – גוש־חלב, בירעם, בית־שערים, תל־שבע – הייתי משתעמם. אבנים, עפר, חרסים. השערות וסברות על זמנם ומקורם שלא נתתי אמוּן בהן, ובחופשות מן הלימודים, כשהיה “מגייס” אותי לעזור בחפירות, נותן בידי מעדר וסל, או נפה – עבודה מיַגעת בחום השמש – הייתי סובל ממש. “סובל?!” התפרץ אבי, עיניו השחורות מזרות אֵימים כביכול, שפמו הצַ’פּליני רוטט, “בגזר לא שמחת כשגילינו חרסים עם כתב עברי מן התקופה הישראלית? ביריחו לא התרוצצת כמו עַיִר שיכור בין חָרבוֹת הארמון וחיפּשׂת את הבריכה שהתרחצה בה מרים החשמונאית, כאילו ציפית שתופיע ערומה לפניך?” – “אתה חיפשת את גופתו של אריסטובולוס”, צחקתי. “טוב, טוב”, נד לי אבי, והתלונן שוב באָזני נורה, שרצה לעשות אותי איש עברי, ואני – אין הוא יודע מנַין בא לי הדבר – חזרתי להיות יהודי תלמיד־חכם, המשתקע בספרים ודורש באותיות. “אבל נורית, לעומת זאת,” הראתה אמי על כלתהּ־לעתיד, בהירת־השׂיער, קצרת־החוטם, “היא לא עבריה ולא יהודיה. תמיד קראנו לה שיקסֶה’לה.”

על המצב בביתם סיפרה לי נורה עוד לפני נסיעתנו לרחובות. אֵימת הגירושין היתה תלוּיה מעל ראשיהם כל השנים, מאז ילדותהּ, ושתי אחיותיה הצעירות ממנה נשלחו לקיבוץ בעמק, שוָתיקיו הם מיוצאי גרמניה, בתור “ילדוֹת־חוץ”. אביה – שהעריצה אותו והתיָראה ממנו כאחד – היה איש גא, קפדן, מתרתח על־נקלה. את רוב שעות היום היה עושה במשרדו, או בנסיעות לתל־אביב ולירושלים, ובבואו הביתה היה מחליף עמה כמה דברי חיבה בשעת ארוחת־הערב, ואחר־כך מסתגר בחדרו. עם אמהּ היה מדבר רק בענינים מעשׂיים, שלא יכול היה להימָנע מהם, אך לעתים קרובות, בשעת בוקר מוקדמת, לפני צאתו לעבודה, או בשעת ערב מאוחרת, היו קירות הבית רועדים מהתפרצויותיו עליה – תמיד בגרמנית; רק גרמנית היה מדבר אִתּהּ – והילדות היו מצטנפות מפחד בחדרן, פן יַכּה את אִמן, שקולהּ לא נשמע כלל, או – מה שהפחידן עוד יותר – פן יעזוב את הבית לצמיתות. היו אלה תמיד התפרצויות קצרות ביותר, לכמה רגעים בלבד – כסופת הוריקן שהלמה בקירות הבית וחלפה – ואחריהן היתה משׂתררת דממה. או נשמעה טריקת דלת חזקה, וקול צעדים מתרחקים. נורה לא ידעה את סיבת האיבה העמוקה שרחש אביה לאמהּ, איבה שהיתה כלואה בשתיקותיו, בנידויו אותהּ. גערות החימה העצומה היו על ענינים של מה־בכך: חולצה שלא גוהצה, איחור בתשלום כלשהו, ספר שהושאל לא בידיעתו, הודעת טלפון שלא נמסרה לו. כשהיה מרעים בקולו על השכנה שממול, שתשתיק את הרדיו, ידעה שהוא מכלה את חמתו באִמהּ, וכשהיה נכנס למכוניתו, היה כמוצא בה מִקלט מפניה. האם היה זה “חשבון ישן”, עוד מגרמניה, כפי שגונב לאָזנהּ?

אמהּ, סוּזי, פתחה לנו את הדלת, וכלב סן־בּרנַאר לבן, מנומר בטלאים שחורים, קפץ בטלפיו אל חזי. נורה חיבקה את צוָארוֹ, ובגיפופים הביאה אותו עמנו אל הסלוֹן והרביצה אותו על השטיח. הקיר המערבי היה כולו זכוכית ונפתח אל מדשאה נרחבת סוּגה בעצים ושׂיחים. “לא הייתי מכירה אותך,” בחנה האֵם את פנַי. אמרתי שאין פלא בדבר, כי בשמונה השנים האחרונות נעדרתי מן המושבה והייתי בא רק לביקורים קצרים בבית הורי. האם אשתה משהו? ברֶנדי? ליקר דובדבנים? – פנתה אל הבַּאר הצפון בקיר, העשוי כולו משבצות חטובות של מהגוני, ובתנועות אטיות, עצלות, הביאה קנקן וגביעים אל שולחן השיש הנמוך. לבושה היתה שמלה ארוכה וצרה, שהגיעה עד קרסוּליה, וציורי העלים התרוגים שעליה הלמו את צבע שׂערהּ הנחוּשתּי־הלוהב. הכחל שעל עפעפיה היה מופרז, וכמו הצר את עיניה, שמבּען היה אפלולי. חיוך של אדיבות לא סר מהן, אך המאמץ לא לרפותו הִתוָה קמטים בזוִיותיהן, ושיוָה לפניה ארשת מתוקה־מרירה. היא לא שאלה דבר על נישׂואינו הקרובים, או על נסיבות היכּרותנו, ולעומת זאת שאלה הרבה על ירושלים, אם מכיר אני את פלוני ואלמוני מן הפרופסורים הוָתיקים, יוצאי גרמניה, אם מבקר אני בקונצרטים שב“אימקא”, והביעה צער על שהעיר העתיקה סגורה בפנינו. סיפרה ש“בימים הטובים, שהעיר לא היתה מחולקת עדיין”, התאכסנה שבועים במלון “אמריקן קולוני”, והאירוח שזכתה בו שם, הנימוסים, השקט, הסעודות המוגשות בחצר הפנימית, לקול פכפוך המים במזרקה –

באמצע דבריה קמה נורה מן הכורסה וכרעה על־יד הכלב הרבוץ על השטיח, לפתה את צוָארוֹ וליטפה אותו.

“חבל שכך יצא,” אמרה סוזי אבּרמסון בליאוּת וקירבה אליה שעון מוזהב, שגולת בדולח הסתובבה בין ארבעת עמודיו הקטנים, והשתעשעה בו באצבעותיה. “הימים שבהם יכולנו לשבת יחד בשלום, יהודים וערבים – גם אנגלים – לא יחזרו עוד, כנראה.”

“בשלום?” חייכה נורה כלפיה וצוַאר הכלב חבוק בזרועה.

סוזי הפנתה מבטהּ אליה, ידיה עדיין משתעשעות בשעון, השהתה אותו על פניה, כתוהה מה לענות להּ, ואחר־כך אמרה: “אַת צריכה לקצר קצת את השׂיער, נורה. הוא מתחיל להתפרע לך”.

באותו רגע נכנס האב לטרקלין, מאיזה חדר צדדי, בצעדים כמעט לא־נשמעים, כצעדי נמר. איש רם־קומה, לבוש מכנסים לבנים, חולצת טריקו קִצרת־שרוולים, נעלי בד לרגליו. ניגש אל בתו, שקמה על רגליה, נשק לה על לחייה, אחר־כך פנה אלי, והושיט לי את ידו ואמר: “אני מבין שאתה החתן המיועד שלנו. שמח להכיר אותך”, והתיַשב אתנו אל השולחן.

אוטו אבּרמסון היה “גבר מרשים”. בעל גזרה ספורטיבית נאה, שׂיער מנצנץ בכסיפותו, גזוז קצר, נוסח “רוֹמאי”, ונראה צעיר מאשתו. הוא מזג ליקר בשלושת הגביעים שעמדו ריקים עד עתה, היסס רגע, קם והביא גביע רביעי מן הבּאר, מילא גם אותו, ונשׂאוֹ לברכה. אחר־כך אמר: "חשבתי שהגיוני יותר היה אילו חיכּיתם עד שתגמור נורה את לימודיה, אבל אם כך החלטתם – יש לכם נימוקים מספיקים לזה, אני משער. " היה לו חיוך קמצני, שכיוֵץ קצת את פניו, ומבט מעורפל ומנוּכּר בעיניו, השקועות עמוק מתחת למצחוֹ.

סוזי קמה ויצאה להביא קפה. אוֹטוֹ – קולו עמוק, מיושב – דיבר על הצד המעשי של נישואינו: היכן נגור, מה סיכויי לקבל משׂרה אקדמאית, ממה נתפרנס עד שאקבל משׂרה. הוא גילה נדיבות רבה כלפינו: מוכן היה לשלם את דמי־השכירות של דירה בירושלים, עד שנסתדר, ובבוא העת, כשנחליט על מגורי־קבע, יממן מחצית מחירהּ של דירה. אם תרצה נורה להשלים את לימודיה בחוץ־לארץ, דמי־הנסיעה ושכר הלימוד יהיו על חשבונו. “אתה תתרושש ממני, אבא,” סמכה נורה את ראשהּ אל כתפו. “זאת תהיה הנדוניה שלך,” החליק להּ אוטו על שׂערהּ, "במקום ארגז מלא שמלות ותכשיטים. או… שני חזירים ותפוחי־אדמה… " צחק צחוק כבד שנסתיים בשיעול. וכשניקה את גרונו, פירש, שהאיכרים בדרום־באואריה נהגו לתת כנדוניה לבנותיהם שני חזירים ועשרה שקים של תפוחי־אדמה.

סוזי העמידה על השולחן מגש עם ספלי חרסינה זעירים, קנקני כסף, כפיות כסף, ושאלה היכן נבלה את ירח־הדבש שלנו; וכשאמרנו שטרם חשבנו על כך, אמרה: “רק לא קפריסין, עם כל הפּלֶבּס הווּלגרי.” ובהתיַשבהּ למזוג את הקפה, הציעה: “אולי שוַייץ בכל־זאת,” כי שם “האנושות עדיין לא הצליחה להרוס את הטבע.” וסיפרה שבהיותה נערה נסעה עם אביה, שהיה אספן אמנות ומעריץ גדול של אסכולת ה“באוּהאוז”, ללוּצֶרן, במיוחד כדי לראות מרכז קהילתי שתיכנן ואלטר גרופיוס.

אוטו ישב בראש מושפל כל עת דבּרהּ, מסובב את ספל החרסינה בין אצבעותיו; וכשסיימה להלל את יצירות האמנות של גרופיוס, קליי וקַנדינסקי, חזר ופנה אלינו בעניני הנישואין: מועד החתונה, מקומהּ, את מי נזמין –

סוזי קמה, הלכה והביאה חפיסת סיגריות ומצית, התיַשבה והחלה לעשן, שוב קמה, הביאה מאפרה, עישנה מחצית הסיגריה ומעכה את מחציתהּ אל המאפרה, קמה בשלישית ואספה את הספלים אל המגש –

לפני צאתנו, בעָמדנוּ בפתח, פנתה אלי: “למה בחרת דווקא בהיסטוריה יהודית? זה משעמם נורא, לא?”

“משעמם? מזעזע!” הצטחקתי.

“כן, מזעזע זה נכון,” הסתכלה בי בעצב.

“מיסכן אבא,” אמרה לי נורה בצאתנו משער־החצר.

החתונה היתה צנועה. לא באולם נערכה, אלא בבית אבּרמסון ועל המדשאה הרחבה של גינתם. נכבדי המושבה באו, המוֹדעים משני הצדדים. הורי והורי נורה לא הִרבּוּ לדבר ביניהם. מִזגו התוסס של אבי – שהיה מתרוצץ בין האורחים, מהיר־תנועה, מהיר־דיבור, מתבדח – לא מצא מסילה אל הצנינוּת האדיבה, המסתייגת, קשת־הסבר, של אוטו אבּרמסון. אמהּ של נורה – שהיתה מרשימה מאוד בשמלת הבּרוֹקאד הארוכה שלגופהּ, במחרוזת ענבלי הכסף המזרחית שלצוָארהּ, בעטרת השׂיער האדמוני שהקיפה כגלגל את פניה – הואילה לעמוד עם אמי ולשוחח אִתּהּ דקות ארוכות, אך היה זה כנטיית חסד של בת־אצולה לאחת מפשוטי־העם. נורה האירה פנים לכולם. בלבביות, ללא מבוכה, הקבילה את פני האורחים, עברה ביניהם וחלקה להם מנוֹעם שׂיחתהּ.

קולהּ של נורה, הקול החם, המלא, הרווּי חושניות.

שׂכרנו דירה קטנה בטלבּיה. נורה המשיכה בלימודיה, אני נעשיתי עוזר־למרצה בחוג להיסטוריה יהודית. נורה, אף שהיתה צעירה ממני בחמש שנים, היתה בה בגרות מפתיעה ובטחון עצמי. והיה לה “כשרון לאושר”, שאין בי, כשרון ליהָנוֹת, ללֹא עַכּבות, מן המתנות הקטנות שמזמן הגורל לאדם בחייו הקצרים, ולהודות עליהן בכל לב. בבוקר היתה פוקחת את עיניה בחיוך, כמו מחלום מתוק, פושטת את זרועותיה, כמקבילה יום שכולו טוב.

אלא שאני – כמו שאמרה לי נורה כמה פעמים במרוצת שנות חיינו המשותפים – רואה רק את “הנגלה” ואיני רואה את “הנסתר”.

כמה ימים לאחר ביקורם של האחים בביתנו, צילצל פויגלמן שוב, אמר שהוא עומד לחזור לפריס מחרתַיִם, ושאל אם לא יהיה עלי לטורח נורא אם איפָּגש עמו עוד פעם אחת. כדי למנוע מורת־רוח – או לפחות קוצר־רוח – מנורה, הצעתי לו שיבוא אלי לאוניברסיטה, וכך יראה גם את המוסד שבו אני מכהן, ושאפילו לימודי יידיש ניתנים בו. “בשמחה! בשמחה!”

הוא בא באיחור של כחצי שעה, פניו אדומות משמש, מוחה זיעה ממצחו, מעָרפּוֹ, התיק המרופט בידו – כמו יהודי נודד. אמר שהִטעוּ אותו, הורו לו לנסוע באוטובוס מסוּים וזה לא היה האוטובוס הנכון, וכאן בקַמפּוּס הסתובב כרבע שעה עד שמצא את הבנין ואת החדר. “אמריקה!” פשט ידו אל המראה הנשקף מבעד לחלון, והתפעל מן הרחבוּת, הירק, הבנינים היפים. הזמנתי משקה קר, ושאלתי איך עברה האזכרה לקדושי זַמוֹשץ'. “לְמה אפשר לצפות?” נד בראשו, “חוזרים על אותן הקינות ובוכים אותן הבכיות. דמעות עדיין לא החיו אף מת אחד.”

לאחר שהשׁיב את נפשו בשתיה הקרה – גם עכשיו, כחום היום, ענד את עניבת־הפרפר לצוארונו – אמר שבאותה אזכרה היה אדם שבא מאמריקה וסיפר לנאספים דברים נוראים שאירעו בו: הוא היה מן האחרונים ל“אויסזידלונג” מגטוֹ זַמוֹשץ' לאיזביצה, המרוחקת כעשרים ק"מ מן העיר. ותיאר את מִצעד־המוות לשם, איך “החיילים השחורים”, אוקראינים ואנשי־הגסטפו, ירו בכל מי שכשל בדרך, ובלכתם דרכו על גויות הרוגים ועל גוססים מפרפרים שדם ומוֹח עצמות ניתזו מהם. בהגיעם לאיזביצה, הכניסו את כולם – כמה מאות איש – לאולם של בית־קולנוע וסגרו אותו עליהם. שמונה ימים היו כלואים באותו אולם, ללא אוכל ומים, בדוחק נורא. ילדים וזקנים מתו במחנק, בצמא וברעב, ואת הגויות לא הִרשוּ לפַנות. אחר־כך הוציאו את הנותרים בחיים, בקבוצות של שלושים־ארבעים איש, הובילום אל בית־הקברות היהודי ושם ירו בהם. הוא לבדו שׂרד. חשבוהו למת, אך הוא רק נפצע בירכו ושכב תחת הגוִיוֹת. לאחר שהסתלקו הרוצחים, בלילה, קם וברח ליער.

“די!” טפח פויגלמן על השולחן, “עד כאן אומרים בשבת הגדול!” ושוב נשׂא עיניו אל החלון, והתפעל מן המראה. הסוֹרבּוֹן – אמר – עם החומות הקודרות שלו, הוא ימי־הבינים. כאן – העת החדשה. שם – העבר, כאן – העתיד! “איזה אור! איזה אור! לא אור לגויים,” צחק, “אור ליהודים!”

קירב את כסאו אל השולחן, הניח זרועותיו עליו, נרכן אלי ואמר: “ידידי היקר! – הרשה לי לקרוא לך ידידי, כי אני מרגיש שיש בינינו קרבת לב־אל־לב, גם אם אינך אומר לי זאת, מפני שאתה – כבר הספקתי להיוַכח – איש שתקן אתה, מסוגר, לא כמוני, שאני משתפך כמו חבית שומן העולה על גדותיה… ובכן, תשאל אותי, ידידי⁶ היקר, מה יהודי כמוני, משורר יידי, עושה בפריס? – אענה לך: בעצמי אינני יודע! מה יש לי שם? שלושה־ארבעה עתונים שמספר קוראיהם מתמעט מיום ליום, מועדון של סופרים שהוא כמוֹ בית־אבות… ביקרת פעם בבית־אבות? – האויר דחוס שנאות, קנאות, חשדות, מין יצר רע קטנוני, מין מרירות של חולי כיב־קיבה… והריח… אם כי – וגם זה אני חייב לציין! – כולנו משפחה מלוכדת שאין כמותהּ! מה זאת אומרת משפחה? מתחבקים ומתנשקים זה עם זה! חולקים זה לזה מחמאות – לכל אורך הא”ב, מ’אדיר במלוכה, בחור כהלכה’, ועד ’תמימיו יאמרו לו’! בכל חצי שנה יש איזה יובל למישהו, וכשיש יובל – נשפכים קילוסים מן הבימה… נעריצך ונקדישך! בעל־השמחה נמס ממש מרוב החום שהנואמים משפיעים עליו!.. ובכן, מה אני עושה שם, בפריס? כן, יהודים יש. הרבה. יותר מבכל בירות באירופה. אבל בשבילי זוהי סטטיסטיקה! אין לי קשר אליהם! אני, למרות שאני אַתאיסט, כידוע לך, אני שר ’אדון עולם’ במנגינה אחרת… מה אומַר לך!" הפסיק, ובקול נחנק מהתרגשות קרא: "ידידי היקר! כשאני נמצא בישראל, אני מרגיש שמקומי האמיתי… מקומי האמיתי… " דמעות נקוו בעיניו.

יָשוּב בגבי אל הקיר, ורק השולחן מפריד בינינו, חשתי דחוק, לחוץ, ורצון להשתחרר מן השִׁפעה הרִגשית הסמיכה המשולחת ממנו אלי, לקום, וכשנצא שנינו אל האויר הצח, שם נוכל להתבדר בשיחה בטֵלה על דא ועל הא. דיבורו הליצני כלשהו, המתובל בשברי פסוקים מן הסידור, הסתיר מועקות קשות, שביקש לעשותני שותף להן בעל־כָּרחי, ואני, בכל עת דַבּרוֹ, לא יכולתי שלא לראות בפניו, פני איש המתקרב לששים – כמו תמונה חופפת תמונה – את פני הנער המוביל מריצות מלאות אבנים תחת צליפות שוט, ועוד רגע יפול תחתיו. גם אחיו, כתריאל, אופן דיבורו היה כזה: בקלילות כביכול, כמעט בבדיחות, סיפר על הזוָעוֹת במַיידַנק, כשהוא מעתיק את כף־ידו הרחבה על לוח השולחן, ממקום למקום, כמסמן קוִים ונקודות על־גבי מפה: כאן היה השער, כאן הבּלוֹקים, כאן הקרֶמטוריום, כאן בית הקצין הגרמני, וחיוך מנצנץ בעיניו.

אמרתי לו שהדלת פתוחה לפניו. אם כך הוא חש שם, בפריס, יארוז את מיטַלטליו ויבוא!

פניו נתכסו בעננה. "כן, אבל איך… מי יודע פה מי אני… אלמוני, בן־בלי־שם… "

אמרתי שיש פה ציבור גדול של קוראי יידיש, וכותבי יידיש, ולומדי יידיש…

כמרחם על התמים, ביטל את דברי. מכל סופרי יידיש, אמר, יש שנַיִם־שלושה הידועים לקהל הרחב, המשׂכיל, וזוכים לכבוד גדול בעיקר בזכות זה שתורגמו לעברית.

“תרגם את שיריך לעברית!”

“מי?” פלט קריאה נכחי, “מי יתרגם?!”

התכול שבעיניו התעמעם ופניו לבשו ארשת של צער ועלבון. סיפר שלפני כמה שנים תורגם שיר שלו לעברית ונדפס במאסף ספרותי שהופיע בישראל. כחודש לאחר כך שלח לו אחד ממכריו – “ישמרני אלוהים מידידים כאלה” – גזר עתון שנתפרסמה בו ביקורת על אותו מאסף. על שירו נאמר שם שהוא “קיטש גמור”.

“אני רוצה להראות לך משהו,” גחן על תיקו והוציא מתוכו אלבום גדול, הניחו על השולחן ופתחוֹ. זה היה לקט של גזרי עתונים שהודבקו על דפי הקרטון החומים, מעתוני יידיש בצרפת, בארצות־הברית, בקנדה, בארגנטינה, בברזיל – רשימות ביקורת על ספרי שיריו, או על שירים בודדים שלו שהופיעו בכתבי־עת שונים. משפטי השבח היו מודגשים בקוִים אדומים.

הפכתי דף אחר דף, מבטי משוטט ברפרוף על־פני השורות המודגשות, ואמרתי לו שלא רבים המשוררים העברים הזוכים לשבחים כאלה. “קנית לך מקום בפנתיאון!” – “כן, לצדוֹ של ויקטור הוגו!” הבליט את חזו בלגלוג. “אצלנו נוהגים לומר: בכותל המזרח.”

וסיפר שבזַמושץ', לפני המלחמה, היה סוחר מכובד, שלחגים ולימים נוראים היה קונה לו, דרך־קבע, מקום בכותל המזרח בעבור שנידב סכום כסף גדול לבית־הכנסת. לימים ירד מנכסיו ולא היה לו במה לשלם, אך על מקומו לא רצה לוַתּר. הציע שתחת זאת, ינדב את קולו – וקול ערב היה לו – לשיר “אל מלא רחמים” בכל לוָיה. וכך היה: שימש חזן בלוָיות ללא תשלום, ועל מקומו בכותל המזרח שמר. היה מתבדח ואומר: “נאמר ’המקום ירחם’, ואני – מקומי מלא רחמים!”

“גם אני, כמוהו, שר ’אל מלא רחמים’ בלוָיות,” גיחך פויגלמן, “אלא שעלי נאמר: ’לא יכירנו עוד מקומו’.” ובהָפכו עוד כמה דפים באלבום, הראה לי תצלומים, שבהם הוא נראה נואם במסיבות ספרותיות, או יושב ליד שולחן הנשיאות, או בחברת אנשים ידועי־שם: עם לייוויק, מארק שאגאל, צדקין, סוצקבר, עומד עם חיים גראדה ושניהם גביעים בידיהם, מחייכים זה לזה…

פתאום נתגמד בעיני. יהודי קטן, אמרתי בלבי, יהודי קטן.

הוא התכופף להחזיר את האלבום אל תיקו, וכשזקף את גווֹ, אמר: "אני רוצה לומר לך עוד משהו, צבי. תרשה לי לקרוא לך בשמך? ואולי אקרא לך הירש? צבי זה תואר! אפותיאוֹזה! ’הצבי ישראל’!.. ב’שיר הכבוד’, אתה יודע, נזכר צבי ארבע פעמים, ’צבי תפארת’, ’צבי עטרת’.. והירש – זה כדַבֵּר איש אל אחיו… "

צחקתי. אמרתי שיקרא לי כפי שנוח לו.

“ובכן, מה שכתב עלי אותו נופח־רוח, שהשיר שלי הוא ’קיטש’ – בעצם, צדק! הוא עצמו אינו יודע כמה צדק! כי אם תשאל אותי – כל ההיסטוריה היהודית שלנו – קיטש אחד גדול, מיציאת מצרים ועד היום! אם תראה אותה כמוצגת על במה – במת ההיסטוריה העולמית – הרי כולה קיטש ומֶלודרמה! גוזמאות נוראות ששום בר־דעת ובעל־טעם לא יאמין להן! הכּוֹל סֶנטימנטלי עד להקיא! גם הצחוק וגם הדמע! מה כל השואה – אם לא מלודרמה זולה? אדם שפוי מבית טוב מסוגל להאמין שבאמת היה דבר כזה, שדחסו אלפי גברים נשים וילדים ערומים לתוך בית־מרחץ והמיתו אותם שם בגאזים כמו שמשמידים חרקים? – מחזה זול של דרמטוּרג גרוע! רק כדי לעורר פלצות בלב קהל של שוטים! לסחוט דמעות מעיני נשים פתיות! או – קח מקרה הפוך, לא של זוָעה, אלא להיפך, של אושר! – איך אני ואחי, אחרי שנה וחצי של פרפורים בין החיים ובין המוות בשני מחנות שונים, בטוחים שלא נראה עוד את זה לעולם, נפגשים פתאום ליד הבית ההרוס שבו נולדנו, בעיר הריקה מיהודים, ונופלים איש לזרועות אחיו, מתנשקים ובוכים… – לא מלודרמה? ומקרים כאלה היו למאות אחר המלחמה! בן ואמו, בעל ואשה, אח ואחות – פתאום פוגשים זה את זה ברחוב העיר שנחרבה, בתחנת־הרכבת, במסעדה, במחנה־הפליטים… ואצלכם לא? אם מישהו בהוליבוּד היה מחבר תסריט דמיוני ומראה בו איך ישראלים, בני המכבים, משמידים בתוך שעה אחת את כל חיל־האויר המצרי, ובתוך ששה ימים כובשים שטח גדול פי חמישה מארצם, מגיעים במסע סוחף עד ים־סוף, עד החרמון, תוקעים בשופר ליד הכותל המערבי – לא היו אומרים לו, כתבת תסריט למפגרים, שכל אדם אינטליגנטי יבוז לו? ואַנטֶבה? לא קיטש? האמן לי, הירש, כולנו, בכל ההיסטוריה שלנו, לרבות הסצינות הפתֶטיות של קידוש־השם – שחקנים גרועים במֶלוֹדרמה זולה!”

הייתי מרותק אליו, לדבריו, למראה פניו. איזו מֶטַמוֹרפוֹזה חלה בו לעיני. לא עוד אותו “יהודי קטן” שמוציא לפני גזרי עתונים ותצלומים להראות לי שאין הוא אזוב־קיר. אור רך נבע מעיניו הכחולות, המצח נתבהר, התיַשר מקמטיו. הֲדָרָה היתה נסוכה על פניו, מעין “זיו של צדיק” כשהוא משמיע דרשה מתוך התעלוּת ו“מתפשט מגשמיותו”. קצות אצבעותיו נגעו בשפת השולחן, רפויות, נֶחמָלות, כאצבעותיו של פסנתרן המניח אותן על הקלידים בטרם יחל לנגן. כל נסיון חייו המר כאילו נצרף ברגעים אלה מן “החומר העכור” שדבק בו, כשהוא מתרומם ומשקיף עליו מגבוהַּ – עליו ועל מרחבי ההיסטוריה. כמה גבורת־רוח דרושה – חשבתי – לאדם כמותו, לשׂים דיסטַנץ בינו ובין הביוֹגרפיה שלו, עד כדי יכולת לראותהּ כחלק מאיזו הוָיה מֶטפיסית, בראיה שיש בה עצבות ואירוניה כאחת.

אמרתי: “פויגלמן, צריך לתרגם את שיריך לעברית ולהוציאם כאן, בישראל. אתה לא תהיה אלמוני כשתבוא להתאזרח אצלנו!”

עיניו נצטמצמו למבע של ספק־חשד ספק־לגלוג: “אתה חושב כך?”

קמנו ויצאנו לסייר בקמפוּס. שוב התפעל ממראה עיניו, מן הרחבוּת, הירקוּת, האור השפוך על הכּוֹל. התעכב על־יד הפסלים השתולים על המדשאות וחיוָה דעתו עליהם, כמבין ובקי באמנות המודרנית. סיפר מה שאמר לו פעם מלך ראוויטש כשהתעכבו שניהם ליד פסל של ברַנקוּזי: “טוב, זו המסגרת – עכשיו צריך למלא אותה תוכן!” עברנו מבנין לבנין – ב“בית התפוצות” כבר היה, בביקוריו הקודמים בארץ (“בית קר” – העיר אגב טיולנו – “יש שם הכּוֹל מלבד שני דברים: החיים והמוות.”) – ואחר־כך הצעתי שאציגו לפני הפרופסור ללשון יידיש.

כשאמרתי לפרופסור ל.: “הכּר נא, זהו שמואל פויגלמן,” הוא הושיט לו ידו, ניענע בראשו, אך ניכר בו שלא ידע את שמו. “משורר יידי מפריס.” הוספתי. “כן, כן,” הסתכל בו כאדם המבקש להיזָכר, והזמיננו לשבת. פויגלמן נשׂא בגבורה את עלבונו. שאל על מספר התלמידים, על תכנית הלימודים, נכנס לויכוח כלשהו עם הפרופסור כשהזכיר זה את קבוצת ה“כאליאסטרע”, והביע דעתו שהיו אלה משוררים “תלושים מן העם ומן המסורת הספרותית, שניסו לחקות את האכּספרסיוניזם הגרמני,” שאל מה הוא מלמד מי. ל. פרץ, וציין דרך־אגב שהוא עצמו יליד אותה עיר, זַמושץ‘… מכאן ואילך נעשתה השיחה בין השנַיִם עֵרנית יותר, כי ל., אם כי הוא עצמו היה יליד ראדוֹם, ועלה ארצה ערב המלחמה, ידע הרבה על זַמוֹשץ’, הזכיר שמות רבנים וסופרים שהיו ידועים לשניהם, את “משׂא זַמוֹשץ'” של פרישמן, את “בלילה בשוק הישן”, את “ארבעה דורות ארבע מיתות”… לפתע נעצר ל. בדבריו, משקפיו נזדרחו, וכשמח על מטבע אובד שנִגלה לעיניו בתוך ערימת תבן, אמר: “אויסגעבויגענע צווייג' – נכון?” – "בין היתר, כן, בין היתר… " חייך פויגלמן. “כמובן! איך לא זכרתי מיד!” טפח ל. על מצחו ומיד נתמלא מרץ רב, קם ואמר שעלינו לגשת לספריה ולראות אם אותו ספר מצוי בה. כמעט בטוח הוא שאכן הוא שם.

צעדנו שלָשתּנוּ בצעדים נמרצים לאורך המסדרונות, כמשלחת היוצאת לשליחות של מצוָה, נכנסנו לספריה, ובעוד פויגלמן ואני משוטטים בין עמודות המדפים, התעכב ל. ליד הספרנית, בדק בקטלוג, ולאחר רגעים מספר חזר אלינו, ובברק נצחון בעיניו הושיט למשורר את ספרו. פויגלמן היה מאושר. פתח את הספר, דיפדף בו, מבטו ליטף בחיבה את שורותיו, נשׂא את עיניו אל ל. ואמר: “וקוראים? יש גם קוראים?” – “האמת,” אמר ל., “קוראים רבים אין לנו, אבל מי שמתעניין – קורא!” עמדנו שם עוד שעה קלה, כשהשנַיִם מתעצבים יחדיו על גורל יידיש בישראל, ולפני היפָּרדנוּ מעל ל. אמר לו פויגלמן: “אני עוד אחזור הנה, עוד אחזור.”

ליוִיתי אותו אל תחנת־האוטובוס. שנינו היינו נרגשים. התנשקנו. חשתי איזו קִרבת־נפש גדולה אל האיש הזה ודמעות עמדו בעיני. הוא, בקול רועד אמר: “דרכך מצאתי מחדש את ארץ־ישראל.” והוסיף שלא אשכח לדרוש בשלום אשתי, שהיא “אריסטוֹקרטית אמיתית.” ושאזכור – הוסיף עוד, כשהאוטובוס כבר נעצר בתחנה – שביתו פתוח לפנַי תמיד, ואם אני מגיע לפריס במקרה, אל אחפש לי בית־מלון חלילה…

בבואי הביתה סיפרתי לנוֹרה על פגישתנו ועל פרידתנו. “נעשית נורא סנטימנטלי,” חייכה אלי. “הגיל, כנראה,” אמרתי. “הוא מְיַדֵש אותך!” צחקה.

באותו רגע צילצל הטלפון. נורה ענתה. “החבר שלך,” מסרה לידי את השפופרת ויצאה מן החדר.

פויגלמן, בקול בוכים דיבר: “מה עושים, צבי, מה עושים? הגעתי הביתה ואני רואה שהאלבום עם התצלומים והביקורות – איננו. השארתי אותו אצלך על השולחן, כנראה. אולי לקחת אותו אתך במקרה?” אמרתי שלא השגחתי בו, אך ייתָּכן שאמנם מונח הוא על השולחן. "מה עושים, מה עושים? מחר בשש אני טס לפריס והוא נחוץ לי כמו כרבולת לתרנגול. אני נפגש השבוע עם עורך חשוב ומוכרח להראות לו. אולי אקח מונית ואסע לאוניברסיטה ואתה תודיע להם… " אמרתי שהחדר נעול והמפתח בידי… "אוי־אוי־אוי, אני אדם בלתי־נסבל, צבי… " לא היה לי כל רצון להיפָּגש אתו לאחר שכבר נפרדנו, אבל איני זריז בתכסיסי התחמקות. אמרתי שאסע לשם אני, אביא את האלבום הביתה, ויבוא הוא אלינו בשבע בערך ויקבלוֹ. “אני מרגיש כמו טַרטיף, צבי! זה נורא! איזה שֵד הופך לי את כל הכוונות הטובות שלי!”

כשאמרתי לנורה במה הענין, פקחה עלי עיניִם נדהמות: “אתה תִּסע עכשיו לאוניברסיטה כדי להחזיר לא את האבידה שלו?!”

אמרתי שלא היתה דרך אחרת: החדר נעול. לא היה אפשר לשלוח אותו לשם לבדו. ומרמלה היה מגיע לשם בעוד שעתים.

“אין גבול לְמה שתהיה מוכן לעשות בשביל הטרדן הזה?”

ואחר־כך משתפסה פתאום שמשמע הדבר ביקור נוסף של פויגלמן בביתנו, קראה:

“למה הֵנה! למה לא אמרת לו, לפחות, שתיפָּגשו באיזה בית־קפה!”

לא עלה על דעתי, אמרתי.

"אין מנוחה ממנו.. "

נסעתי לאוניברסיטה. האלבום היה מונח על גבי ספרים אחרים שעל השולחן.

בשבע בדיוק נשמע הצלצול בדלת. כשפתחתי הופיע לעיני צרור גדול של סיפנים, סגולים ואדומים, כעשרים במספר, עטורים בענפי ירק, ללא עטיפת נייר, ופניו של פויגלמן מסתתרות מאחוריהם. כשנכנס להול, וממנו לחדר־המגורים, לא אמר דבר, אלא הוסיף להסתתר מאחורי הצרור הלוהב בשלל צבעיו, כשהוא פונה הנה והנה, כמשחק אתנו במחבואים.

גם נורה, שלא ברצונהּ, צחקה.

לבסוף קד לפניה קידה עמוקה והגיש לה את הצרור: “אני מתבייש להראות את פני, גברתי, פשוט מתבייש!”

ומיד פנה אלי: “מצאת?”

הבאתי את האלבום מחדרי והושטתי לו אותו.

“אני בורח!” נטל אותו מידי. “אין לי מלים, אין!” – וחמק אל הדלת ויצא.

“אתה בטוח שהוא טס לפריס מחר?” אמרה נורה.

נורה אהבה את הים. בשבתות, בימי חופשה, היתה לוקחת אִתָּהּ את יואב – מגיל חמש לימדה אותו לשחות – ונוסעת לחופי רחצה קרובים ורחוקים, מבלה שם שעות רבות, חוזרת רעננה, רווּיַת שמש, זוהר לאהּ בעיניה. אני הייתי מרוצה: הם נהנים ואני לא חסר. יכולתי לשבת ולעבוד ללא הפרעה, וההספק רב. מעולם לא קסמו לי הגיחות מן הבית אל חיק הטבע, לא־כל־שכן לים: מדיף צינה וזרות, לעתים מפחיד. בקושי ידעתי לשחות.

זכור לי יום שבת אחד – יואב היה בן תשע או עשר – שנעניתי להפצרותיה של נורה ונסעתי אִתם לחוף טנטורה.

הים היה רוגש. גלים קטנים, סחרחרים, קצופי כרבולות, ריצדו בו אנה ואנה, מַכּים בפנים מכל צד. נורה והבן התנפלו עליהם בחדוָה, ובתוך רגעים מעטים יצאו מתחום המפרץ והרחיקו אל מרחבי הים. אני, לאחר טבילה קצרה, חזרתי אל החוף, השׂתרעתי על כסא־המרגוע והחילותי לקרוא בספר שהבאתי אתי. מדי פעם נשׂאתי עיני ממנו וראיתי את ראשי השנַיִם, הבהיר והכהה, מבצבצים מן המים, זעירים כאגוזים, עולים ושוקעים חליפות בין רצי הגלים.

לאחר כחצי שעה ראיתי את נורה עולה מן הים: זקופה, גאה, קווּצות שׂערהּ הבלונדי נוטפות מים, אגלי מים מזדהרים על זרועותיה, שוקיה, רגליה הארוכות, אושר שפוך על פניה: נימפה שהִכּתה את המדוּזות! ובהגיעהּ עדי, נושמת מלוא חזה את אויר הים – “נפלא!” – חטפה את הספר מידי: “די! אתה קופץ למים ושוחה!” יואב בא בריצה, בוטש ברגליו בחול, ונורה, מתגרה בי, מסיתה אותו: “זורקים את אבא לים!” – “כן! כן!” הפך את כסאי עלי, ושניהם משכו אותי בזרועותי מזה ומזה. המשקפַיִם נשרו לחול, ועוד לפני שהשׂיגה אותם ידי, חטף אותם יואב וסירב לתִתּם לי. “קודם אתה שוחה!” צחקנו, התאבקנו שלָשתּנוּ על החול, מתגוללים בו. נכנסתי לים לשטוף בו את גופי.

כשיצאתי, עמדה נורה מנגד, מגבת על כתפיה, ובעיניה חיוך של חיבה מהולה בלגלוג. כמין דמות נוֹרדית נראתה בעיני, גזע רחוק. ובאותו רגע עברה מחשבה בראשי: היא עשׂתה “מיקַח טעות” כשנישׂאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלהּ. אני, משקולות קשרתי לרגליה.

בדרך העירה נכנסנו למסעדה משובחת. נורה הזמינה מנה גדולה של חסילונים. בחדוָה התנפלה עליהם, כמו קודם לכן על גלי הים.

תאוָה גדולה לחסילונים היתה לה, שלא יכולתי להבין אותה. היתה נוסעת לחנות מיוחדת ביפו ומביאה משם קילוגרמים. מטגנת אותם בחמאה, זורה עליהם כתיתי שׁוּם, פטרוֹזיליה, תבלינים, ובצִדהּ – קערה עם ערימה גבוהה של חסה רעננה בשמן וחומץ.

ולאחר הים, בבית – ההתעלסות. כל חום השמש שרוותה ושעשועי הגלים, קרנו מגופהּ החושק, שָפעוּ. ולאחר־מכן – צוללת בתרדמה עמוקה.

ערב פורים אחד –

לפני שנים לא־רבות היה זה, שמונה או תשע.

הוזמנו לנשף מסיכות בבית אחד מחברינו. רבים מעמיתי היו אמוּרים לבוא שמה. הודעתי לנורה שלא אלך. נשפים אלה שׂנואים עלי. מוטב לי לשבת בבית ולעבוד. תלך לבַדהּ, אמרתי. עודדתי אותהּ שתלך. לבדי לא אלך! הצהירה. ואחר־כך, מבליגה בקושי על איזו חימה כבושה החומרת בתוכה: "כל השנים אתה רוצה לגרור אותי, בחבל, אל הבור השחור הזה שאתה שקוע בו, שקוע… " – “נורה!” ניסיתי להרגיע אותהּ.

ובימים הבאים, כשניסתה לדבר על לִבּי – “אז אַל תתחפש אם אתה חושב שזה למטה מכבודך… תהיה לי בן־לוָיָה, זה הכּוֹל, אתה לא מסוגל לאיזו מחוָה של אבירות”? – חזרתי והודעתי שלא אלך.

בטוחה שאיכָּנע בסופו של דבר לרצונהּ, טרחה בכנת תחפושת לעצמהּ.

לפני הנשף, בעשר בערב לערך, ואני יושב בחדרי, על שולחני ספרים, מחברות –

הופיעה בפתח: כעין צִפּוֹר גן־עדן גדולה, שחורה.

שמלה שחורה, צרה, ליפפה את גוּפה לכל אָרכּוֹ, זנב־מניפה שחור התנשׂא בקשת רחבה מאחוריה, ציצת נוצה שחורה התרוממה מכיפת ראשהּ. רק הפנים, לבנות, היו גלוּיוֹת, וסומק השושן של השפתַיִם הצבועות פורח מתוך לָבנָן.

עצרתי את נשימתי מהשתאות.

בפנים קפואות, שלָבנן הדגיש את צינתן, אמרה: “אתה הולך אִתי?”

“אַת נהדרת! מינֶרוָה שנהפכה לטוָס!”

"תחליט: אתה בוחר בי – או ב… " שלחה ידהּ כלפי הספרים שעל השולחן.

מחקתי. “אני אסיע אותך לשם, ואחזור.”

“אין לי צורך שתסיע אותי. או שתישָׁאר אתי שם או שאסע לבדי.”

“מה תעשי עם הזנב,” התבדחתי, “לא תוכלי לשבת עליו”.

“אתקע אותו בתורן המכונית. בחרת?”

“אסיע אותך,” קמתי.

“עבודה פוריה לך!” סגרה את הדלת אחריה.

וכעבור רגע נשמעו טפיפות רגליה במורד המדרגות.

בשלוש או בארבע לפנות בוקר חזרה. “איך היה?” שאלתי בהקיצי. היא לא ענתה. במהירות פשטה את תחפָּשׂתּהּ, קינחה את האיפור מפניה, נכנסה למיטה והתכסתה למעלה ראש.

בשמונה התעוררה, קראה לי, הימהמה, “תודיע למכון שאני חולה”, ושבה והתכרבלה בשמיכה.

רק לפנות ערב קמה, נכנסה למטבח לטעום משהו – פניה מעוכות, צהובות, כל זיוָן פנה; שוב שאלתי איך היה הנשף. “רקדתי”, אמרה ולא יספה. “נהנית?” – “רקדתי כל הזמן. אפילו לא ראיתי מי היה שם”, אמרה בלא חמדה. ולאחר ששני ספלי קפה אוששו אותה מעט: “שעה שלמה רקדתי עם צעיר אחד… לומד תיאטרון באוניברסיטה, אמר… לא עזב אותי לרגע. רציתי להקיא מן המחמאות שלו.” הסתכלתי בה, כאילו אפשר היה לראות בפניה את השתקפות מאורעות הנשף הסוער. "עשית רושם גדול עם התחפושת הפנטסטית שלך… " – “קיצצו לי את הזנב,” הצטחקה. ואחר־כך: “שאלו עליך, כולם.” – “מה אמרת?” – “שאתה עובד.” צחקנו שנינו. “עכשיו אמרי בעצמך: צריך הייתי ללכת לשם?” נורה שתקה. קמה, ובהעבירהּ את הספל אל הכיור, אמרה: “לא.”

פעמים רבות הייתי שולח אותה לבדהּ למסיבות בבתי חברים.

ולמחרתן – כמעט תמיד – היתה פוקדת אותה “הרוח הרעה”. היתה ממעטת לדבר, עושה דברים בחפּזון עצבני, מתרגזת על עניָנים של מה־בכך – למה לא הורדתי את הכבסים מן החבל אף־על־פי שביקשה ממני לעשות זאת; למה ספרים שלי מתגוללים בכל החדרים; האוּמנם אני מטומטם כל־כך שאיני מבין שכשמשאירים את החלונות פתוחים כל היום האבק מכסה את כל הרהיטים. – ודמעות של כעס בעיניה. ופעם, כשראתה שלא סגרתי את ברז הגאז, צעקה: “רצית להרוג אותי! שאיחָנק!”

או שהיתה מאחרת מאוד לקום למחרת, ופתאום, בעשר, אחת־עשרה, קופצת בבהלה מן המיטה, שמה עליה לבוש כלשהו, ובעודה סורקת את שׂערהּ, ממהרת לצאת, לנסוע אל המכון. חוזרת בשעה מאוחרת מן הרגיל, ובלי לטעום דבר, מתנפלת אל המיטה, מתכרבלת בשמיכה, ושוקעת בשינה עמוקה, שתים־עשרה, שלָש־עשרה שעות.

יום אחד, לאחר אחת המסיבות האלה, כשהייתי בטוח שהיא ישֵנה, פקחה פתאום את עיניה ושאלה אם אני עוד נפגש עם הספרנית ש…

החשד הישן, מלפני שנים.

כשהערתי להּ פעם על ה“נפילות” האלה שלה לתוך דכאון ורוגז, אמרה: “תתרגל למחשבה שאתה חי עם אשה שלא בכל יום האביב זורח עליה ולא בכל יום היא מוכנה להצהיל פנים לקראתך!” ולאחר רגע: “למה בכלל אתה שולח אותי לשם?”

אך לאחר יומים־שלושה היתה נרגעת, חוזרת לשלוָתהּ היציבה, הבוטחת, מבקשת סליחה בשם השֵדים המתרוצצים בקִרבּהּ, המשלחים רסן ללא רשותהּ, ושוב היא גברת הבית, שולטת ברוחהּ ובכל מעשיה.

כשנה לפני בואו של פויגלמן לביתנו נסעה לקונגרס של ביולוגים בזַלצבּוּרג, שנמשך חמישה ימים.

נסעתי לשדה־התעופה לקבל את פניה. לאחר המתנה ממושכת ליד המחסום, ראיתי אותה יוצאת מאולם־המכס, מסיעה את עגלת המטען לפניה. אירופית מאוד נראתה, בחליפה הכחולה־הכהה, במגבעת הקטיפה העגולה לראשהּ, נוסח ראשית המאה. לצדהּ פסע – רק אמתחת גדולה בידו – גבר אלגנטי גבַהּ־קומה, בגיל־העמידה. פנים בהירות, שיער שאטֶני חלק נופל על חצי מִצחו. לאחר שהתנשקנו, אמרה נורה: “תכירו”, והציגה אותו לפנַי: דוקטור מ. מן הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, חוזר מן הקונגרס. חיוך אדיב, מסתורי כלשהו, על פניו השעועות, מבט סקרני בעיניו. בתנועת זרוע רחבה חפן בידו את הבלורית החלקה והעלה אותה ממצחו לאחור.

בדרך, במכונית, סיפרה נורה על האישים המפורסמים שפגשה בקונגרס. פלוני מהַרוַארד, פלוני מסטנפוֹרד, מומחה לאֶפּידֶמיוֹלוֹגיה מברלין המזרחית, אשה מקסימה מהודו, בקטריולוגית, משלחת שלמה מברית־המועצות…

בהגיענו הביתה, הוציאה מן המזוָדה אפודת צמר ועניבת צמר “טירוֹליוֹת”, שקנתה לי, בצהוב, חום וירוק, וסיפרה שביום א' יצאה עם החבורה מבאי הקונגרס אל פסגות הרי הטאורים, לאתר של סְקי. טיפסו ברגל, בשלג, צפו בגלישות, סעדו בפונדק, היטיבו לבם ביין, שרו… בדרכם לשוב אל תחנת־הרכבל קפאו בהונות רגליה ושנַיִם נשׂאוּ אותה על זרועותיהם… באמצע סיפורהּ העבירה מבּטהּ על־פני החדר ואמרה: “צריך להחליף את הריפוד של הכורסות, הוא כבר שחוק כולו.”

בלילה, בזרועותי, התיַפּחה. שאלתי מה לה. אמרה: כל ילדותהּ חזרה לה שם. עלתה וצפה ממעמקים. אמרתי: רק בת שלוש היית שיצאתם מגרמניה, מה אַת זוכרת? – לא זוכרת וזוכרת. ובזלצבורג דיברה גרמנית, שמעה גרמנית. הטירות, ההרים המושלגים, יערות האורן והאשוח, הילדוּת שם והילדוּת כאן, עם החיים האומללים של הוריה, המריבות, אימת הגירושין, הפחדים שלה.

לאחר יומַיִם שב אליה מאור־הפנים. השקתה את האדניות, ובחָזרהּ מן המרפסת והמזלף בידהּ, הצהירה: “בית! אין כמו הבית!”

בהיותנו באנגליה, ביקרנו בגלריית “טֵייט” שבלונדון. עמדנו מול פסל הברונזה הגדול של הנרי מוּר, “קבוצה משפחתית”: גבר ואשה קמאיים יושבים על ספסל וחובקים את ילדם מזה ומזה. נורה אמרה: “זה האידיאל שלי: אושר המשפחה”.

לאחר שחזר פויגלמן לפריס, לא דיברנו בו חֳדשים. פרט למכתב קצר ונרגש, ששיגר אלינו מיד לבואו שמה – ושחשבתי למיותר לענות עליו – לא כתב עוד. מפעם לפעם, בהיתָּקל מבטי באחד הספרים או באחת התעודות, בשם "זַמושץ' ", הייתי נזכר בו, אך משתדל להסיח דעתי ממנו. הייתי שקוע במחקרי על פרעות פֶּטלוּרה.

האפוֹריזם הידוע של סַנטַיאנה, האומר כי “מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית” – אי־אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן, גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית.

עיר קטנה כמו זַמוֹשץ'. בשלוש מאות השנים האחרונות עברו עליה שלוש סופות דמים נוראות – מלבד פוגרומים “קטנים” שבין זו לזו – פרעות חמלניצקי, פרעות פטלוּרה, וההשמדה בידי הנאצים. אם כי כל גל וגל היה שונה מחברו – הראשון בא בעקב מרד מעמדי, של איכרים נגד אצולה ובעלי־אחוזות; השני עקב התקוממות לאומנית, של אוקראינים נגד רוסים (ונגד התפשטוּת הבוֹלשביזם הרוסי); השלישי כחלק מן “הפתרון הסופי” להכחדת העם היהודי – הרי מבחינת תגובות הקרבן לא היה הבדל בין מאורע למאורע: הסתמכות על חלק מן האוכלוסיה הנוצרית־המקומית – או על השלטון – כנותני מחסה מפני הפורעים, מתן אֵמון בהבטחותיהם, נסיונות “לרַצות” את הצד התוקף על ידי שוחד רב, או “כופר־נפש” – והיאוש הנורא לאחר שמתברר כי כל האמצעים הללו היו לשוא: מחסה לא ניתן, ההבטחות הופרו בגלוי, ללא בושה, והכופר אמנם נלקח, אך עמו גם הנפש. זכרון כל מאורע היה צרוב עמוק בלב תושבי העיר היהודים, והונחל מדור לדור – אך שום לקח לא נלמד בבוא הצרה עצמהּ; והיא באה תמיד כמו במפתיע, תמיד מפילה תדהמה גדולה, כאילו היא ראשונה בקורות העיר; ובעקבותיה – תמיד ההתפּכּחות המאוחרת מן האשליה, אף היא בתדהמה גדולה.

דרך פּריסמה זו נראית ההיסטוריה היהודית של מאות השנים האחרונות, בשכפול המאורעות המתרחש בה – ובניגוד להיסטוריה של עמים אחרים – כנעדרת “פּרוֹגרֶסיה”. כלומר – לא זורמת בכיוון מסוּים, אלא עומדת במקומהּ כּמֵי בִּצה באושים, או כ“יוֵן־מצולה”, אם להשתמש בביטוי של נתן נטע הנוֹבר לסיפור קורותיהן של פרעות ת"ח ות”ט.

היסטוריון העוסק בחקר תקופה מסוּימת – מאליהן עולות לפניו שאלות, בכל שלב ושלב של מחקרו, שבעיקרו הן שאלות האלטרנטיבה, שעליהן הוא מחפש תשובה, ושהן הגירוי והאתגר לעיסוקו בחומר: מה היה אילו? לאיזה אפיק היה מתנתב המהלך ההיסטורי אילו נהגו אישיות זו או אחרת, קיבוץ זה או אחר, בדרך שונה משנהגו למעשה? מה היה עולה בגורלה של האימפֶּריה הרומית אילו “חָטמה של קליאופטרה היה ארוך יותר” – אם לנקוט לשון של הלצה קלסית? וממילא: כיצד צריכים היו לנהוג – לפי דעת החוקר ונטיותיו – כדי שגלגל ההיסטוריה יִסוֹב בכיווּן התואם את השקפתו?

אם אין ההיסטוריון בעל השקפה דטרמיניסטית, אם אין הוא איש המאמין שכל המתרחש עלי אדמות נגזר בידי השגחה עליונה והוא התגשמות של “תכנית אלוהית” – כפי שהאמין פון ראנקה, שראה את תפקידו של ההיסטוריון בתיאור “עובדות כהוָייתן בשעת התרחשותן”, ללא חריצת משפט – בעל־כָּרחו הוא נדרש לשאלת־השאלות של האלטרנטיבה.

הדבר המיָאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המִרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג “מה היה אילו”, אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות.

אין עַם, שקידש זכר חורבנות ואסונות בתולדותיו, וקבע אותם בימי צום ותענית, אזכרות ועצרות, וחיבר להם קינות, תפילות ופיוטים, וערך להם טקסי זכרון ואֵבל – כעם היהודי. אפילו בכל יום חג והודיה שלו נטבע זכר לחורבן. אבל זכרון זה, שנחרת עמוק בתודעתו, לא חסך ממנו מעולם את גורל ההישָׁנוּת של אותם מאורעות טרגיים בקורותיו, החוזרים ופוקדים אותו שוב ושוב – וכמעט ללא שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו עצמו, ושל המתנכלים לו, אם כי בשינויי עָצמה.

האם היו נמנעים הפוגרומים, השחיטות, השוד וההרס, ההשמדה, אילו היו היהודים ממירים את דתם? מתבוללים? מקיימים באדיקות את כל תרי"ג המצווֹת? עוברים ממחנה אחד למחנה שכנגד? מארגנים הגנה עצמית? זוקפים קומה מול מדַכאיהם ולא סומכים על הבטחות? מהגרים בהמוניהם? ולאן?

מה שמבדיל כל־כך את ההיסטוריה היהודית מההיסטוריה של כל עם אחר הוא זה, שהכוח שעמד נגדם “בכל דור ודור לכלותם”, היה כוח אַ־היסטוֹרי: השנאה האי־רַציונלית, העבר־זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אַפיוֹן ותוּקידידֶס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודהּ, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת “נצחיותהּ”. כותב ההיסטוריה הזאת וחוקרהּ – אם אינו מסתפק בתיאור המאורעות גרידא, ומבקש גם לפרשם – מנושל, כביכול, ממעמדו, בהיתָּקלוֹ בגורם האַ־היסטורי כגורם מכריע בה, ועליו ליהָפך ל“חוקר טבע”. שמא לביוֹלוֹג – כשההיסטוריה הופכת לביולוגיה…

כן, אני “היסטוריון פסימי”, כמו שאמר עלי אליקים ששון.

סברה מהלכת היא שבכל היסטוריון חבוי “מסַפּר מתוסכל”. לא, אני כשלעצמי, מעולם לא שאפתי להיות מספר, כי אין בי הכשרון לברוא דמויות, או מצבים, מן הדמיון. אך אם יש איזו תכונה משותפת לי ולמספר, הרי זו הנטיה החזקה שבי להזדהות עם גיבורַי ההיסטוריים, כשם שהמספר מזדהה עם גיבוריו הדמיוניים. במהלך עבודתי על פרעות ת“ח ות”ט, ואחר־כך על פרעות פטלוּרה, אגב, קריאת אין־ספור התעודות האוֹתֶנטיות, בעברית, ביידיש, בתרגומים מרוסית ומפולנית, על מה שהתרחש בנמירוב, בטוּלצ’ין, בהוֹמֶל, בצ’רניגוב, בז’יטומיר, בברַצלב, בפרוסקורוב, בדובובה, בבראנובּה, במאות הקהילות ברחבי אוקראינה, רוסיה ופולין, שגלי הפורעים שטפו אותן כמו חיילים סקיתים, טבחו ושיסעו ושורפו כל מה שעמד בדרכם – רואה אני את עצמי כאילו הייתי שם, ב“ערי ההריגה”. הייתי עם המתלקטים אל המבצר ללא נשק להגן על עצמם; עם המצטופפים בבית־הכנסת, אחוזי אימה נוראה מפני הרגע – ששום תפילה וצעקה ותחנונים לא ימנעו אותו – שבו ייפָּרצו השערים וחרבות הפראים תשחטנה את כולם; עם המסתתרים במרתפים והנחבאים ב“בתי מחראות, מכלאות חזירים ושאר מקומות צואים”, ורואים מחוריהם איך נטמאות הנשים, “אשה אשה אחת תחת שבעה שבעה ערלים” –

גם עכשיו, בכָתבי את השורות האלה, אני שומע את היללות העוברות מקצה העיירה אל קצה.

היללות בזַמוֹשץ'. מצאתי שני דפים כתובים ביידיש בידי אשה ששמה רחל טננבוֹים – זכרון מימי פרעות פטלוּרה בעיר הזאת. שמועה עוברת בעיר במוצאי־שבת שהחיילים האוקראינים מתכוננים לערוך טבח. יהודים רצים לבתיהם כמו להסתתר ממבול שהרעם מבשׂרוֹ. בתוך רגעים ספורים מתרוקנים הרחובות, דממת־מוות משׂתררת. התריסים מוגפים, הדלתות ננעלות על בריח, אין יוצא ואין בא. רחל, בת שתים־עשרה אז, ומשפחתהּ בת שבע הנפשות, מתחבאים במרתף. אחותהּ, בת הארבע, מתחילה לבכות. חוסמים את פיה, עוד מעט תיחָנק. לפתע בוקעות זעקות מחרידות מן הבית שממול, ביתו של הקצב, וקול אשתו הקורע שחקים: יהודים, הצילו! הורגים אותנו! ומיד לכך צעקות מבית אחר, בקצה הרחוב, ומבתים ברחוב הסמוך. ויללות, יללות. יללות של ילדים ושל נשים. האויר כולו המלא יללות. ומבעד לחרַכּי התריס רואה בת השתים־עשרה איך שני קוֹזאקים גוררים את הקצב, שראשו שותת דם, אל הרחוב, אל מתחת לפנס, ואחד מהם עוקר בצבת את שיני הזהב שלו, ומתוך הבית נמלטת אשתו, מוכת טירוף, אצבעותיה קצוצות, ידיה נוטפות דם. וכעבור רגע נשמעות חבטות על דלת ביתם שלהם. הם מתכווצים בפינתם, מאחורי שקי הפחמים ומתחתם, אך בגבור הקריאות – לפתוח, ז’ידים ארורים, וָלא נשחט את כולכם! – מחליט הבן הבכור, בן השש־עשרה, לעלות ולפתוח. יאמר להם שהוא לבדו בבית, אין אחר, ושיקחו כל מה שימצאו בו, כאוַת־נפשם. פני בת הארבע מכחילות מחנק. קולותיהם של הפורעים המתפרצים פנימה נשמעים מלמעלה, איומיהם, נפץ רהיטים וכלים נשברים, צעדים מסומרים מרעידים את הרצפה, חבטות ומהלומות

* * *

וצעקתו הפעורה של הבן. והשתתקות.

והיללות, היללות הקורעות את האויר מקצה העיר עד קצה.

מה נותר לו, להיסטוריון, המשקיע ראשו בחומר הזה, ונבצר ממנו לתחום אותו בתוך מערכת של “חוקיות היסטורית” כלשהי – מלבד האֶמפתיה?

זה שבועיִם ימים לא נגעתי בדפים אלה. כאב־ראש קהה, כמין עננה תלויה בחלל הגולגולת, משׂמאל.

אבל לא זו הסיבה. בלילות אני מתעורר, ומראות משלושים ושלוש שנות חיינו יחד צפים אל זכרוני ולא נותנים לי מנוח. פתאום מזעזע אותי – כאילו אך אתמול קרה הדבר – מותהּ של ילדתנו, אביבה. בחודש הרביעי לחייה. שלוש שנים אחר הולדת יואב. מיד לאחר שהובאה אל מיטתהּ של נורה בבית־החולים, ידענו. העינים המלוכסנות, הקפלים בעפעפַּיִם, הלשון שביצבצה מן השפתַים. ולאחר שבועַיִם גילינו את הכתם הצהוב על גבהּ. אבל תינוקת יפהפיה היתה. חיוך מלאכי ריחף על פניה, שׂערהּ הבהיר היה רך וחלק כפלומת אפרוח. בהסתַכּלהּ בנו דומה היה שאיזו תבונה שלא מן העולם הזה נובעת מעיניה. ולא בכתה כלל. הייתי עומד על עריסתהּ כשישנה, מסתכל בפנים העגולות הללו, בחוטם הקצר, באצבעות של אגרופיה הקפוצים, שהיו קצרות ועבות מן הרגיל, וחשבתי שהיא פקדון יקר שניתן לנו מאלוהים – גילוי נדיר של אחת ה“פּוֹטֶנציות” שלו – שעלינו לשמור עליו מכל משמר. נורה היתה משהה אותה בחיקהּ שעה ארוכה לאחר שגמרה להיניקהּ, פנים־אל־פנים, עינַיִם בעינַיִם, ונדמה היה ששׂיח חשאי ממושך מתנהל ביניהן.

ידענו מה צפוי לה ולנו כשתגדל, וידיעה זו עשתה את אהבתנו אותה לכעין ברית מסתורית.

ולילה אחד עלה חוּמהּ פתאום. פניה להבו. כאילו בעירה פנימית איכּלה אותה בחטף. “אש קדושה”.

שבועות התיַסרה נורה ברגשי אשמה. אמרה שאת המום הורישה היא לפרי רחמהּ. בין שתיקה לשתיקה הסבירה לי שאת העיווּת מלידה גרמה “סטיה כרוֹמוֹזמטית” בדמהּ, או בביצית. כרומוזום אחד מיותר, נוסף על המספר התקין, שהוא 46. ההרכב הגֶנֶטי שלהּ עצמהּ הוא בלתי־סדיר, כך אמרה, ולהּ עצמהּ בא הדבר בירושה, מצד אביה או אמהּ. תהליכי טבע מסתוריים כאילו חדרו לחיינו.

כל השנים לא דיברנו בזה עוד. מחקנו את האסון מזכרוננו. אך נורה החליטה שלא תביא עוד ילדים לעולם. הפחד, שמא תוריש פגמים, “קליפות”.

הביאה עציץ פילודנדרון ענקי אל הבית והעמידה אותו בחדר־המגורים. ואחר־כך את האדניות, עם עשרה מיני צמחים, שהיתה מטפלת בהם באדיקות. עפר הארץ.

כשנולדה נכדתנו שרית, השפיעה עליה את כל האהבה שנמנע ממנה להעתיר על בתהּ. היתה הולכת ערב־ערב אל ביתם ועוזרת לשולה בטיפולים. וכשהיתה הילדה בת שלוש, ארבע, היתה יושבת אִתּהּ שעות וקוראת לה שירים וסיפורים לילדים שהביאה אתה. ידעה בעל־פה שירים של פניה ברגשטיין, מרים ילן־שטקליס, קדיה מולודובסקי, שלמדה עוד בגן של אמי. ואגדות של אנדרסן, גרים.

ולילה אחד – אני מתעורר מזכרו מריבה שנפלה בינהּ ובין אמה. לפני כשתים־עשרה שנים. נכנסתי הביתה ומצאתי את שתיהן שרויות בשיחה מתוחה. השארתי אותן לבדן. לעתים רחוקות היו סוזי או אוטו באים לבקרנו. ותמיד לשעה קלה בלבד, ולעולם לא יחד. מבעד לדלת שמעתי את קולהּ של סוזי: "תמיד היית מקניטה אותי… ובכוונה בפני אבא… על כל טעות שעשיתי… כשהיתה צלחת נופלת מידי, היית פורצת בצחוק, צחוק מרושע כזה… " ולאחר כמה רגעים, בתשובה ללחישות שלא שמעתי: "הנפש? אַת חושבת שהנפש היא בובה? יפהפיה בכלוב של בדולח? הנפש היא זונה, כן, זונה… את זה גם אַת יודעת, אבל לא רוצה להודות…

נוֹרה לא ליוותה אותה אל הדלת בצאתהּ.

נכנסתי לחדר ושאלתי מה קרה. היא ישבה בכורסה, חיוֶרת, עיניה אדומות מזעם. לא ענתה לי. עצביה, ראיתי, מתוחים עד להתפקע. ופתאום תפסה את ראשהּ בידיה וצווחה: “אני אשתגע ממנה!” ואחר־כך, מביטה בי, בשקט: “אתה לא רואה כלום. לא רוצה לראות.”

ואני נזכר:

יום אחד, כשדיברנו על אי־רצונהּ להביא עוד ילדים, ואני אמרתי ש“אין זה הגיוני” מה שהיא אומרת, תקף אותהּ רוגז גדול עלי, וכמו תמיד כשהיתה מתרגזת, הצמידה כפות־ידיה לרקותיה, כאילו נתקפה בכאב־ראש, וקראה:

“אני מיואשת, פשוט מיואשת כשאני חושבת איך אצלך מסתדר הכּוֹל רק לפי ההגיון! ואתה לא תופס, לא מסוגל לתפוס, שבחיים זה לא ככה! בכלל לא ככה! שאצל אנשים פועלים דברים הרבה יותר חזקים מן ההגיון הישר!.. אתה לא יכול להבין את זה?”

וכשנרגעה, הוסיפה בשקט: “וגם בטבע זה ככה”.

בערב קיץ, כארבעה חֳדשים לאחר נסיעתו של פויגלמן, טילפן אדם שדיבר אנגלית. קולו נשמע אטום, כמגיע ממרחק רב. אמר ששמו אירוינג פוגל, וכשביקשתי שיחזור על השם, אמר שהוא בנו של שמואל פויגלמן. יש לו דרישת־שלום בשבילי מאביו, וכן נתבקש למסור לי איזו חבילה קטנה ממנו. אמרתי שאשמח לראותו. הוא מדבר מירושלים, אמר. בא רק לכמה ימים לשלוש הרצאות־אורח “לא־חשובות” בכנס של החברה הפילוסופית. יהיה בתל־אביב רק יום אחד, אולי יומַיִם, לפני שיחזור לאנגליה. קבעתי לו מועד פגישה בביתנו, בשעת לפנות ערב. דיבורו היה מהוסס, אדיש, כאילו השליחות שקיבל עליו היא לו לטורח, משבשת את תָּכניותיו. ומוזר ביותר היה ששאל אותי – בטלפון, מירושלים! – אם יש אוטובוס הנוסע משם לרמלה, כי הבטיח לאביו – וגם זאת אמר בנעימה של אי־רצון – לבקר את דודו הגר שם.

הפגישה נקבעה לארבע, אך הוא הגיע רק בשש. נורה, שחיכתה עמי לבואו, קצרה רוחהּ לאחר שעה, התרעמה על החוצפה, שאינו מודיע על האיחור אם נאלץ להתאחר, ויצאה ללכת אל יואב.

כשפתחתי את הדלת, עמד לפני בחור קיפח, צר־כתפַיִם, בחליפה אפורה ובעניבה, במשקפַיִם במסגרות־קרן, פניו היו קטנות יחסית לגָבהוֹ, וארשׁת רהוּיה בעיניו הכהות. בחצי־פה התנצל על האיחור, אמר שהזמין מקום בבית־מלון, טלפונית מירושלים, והבטיחו לו חדר הצופה אל הים. כשהגיע, מצא שנתנו לו חדר אחורי, והחליט לעבור לבית־מלון אחר…

בצחוק הוסיף, שהאיש הראשון שפגש בו בצאתו מפתח בית־המלון, היה קוקסינל שניסה לשדלו…

התיַשבנו, והוא הניח על השולחן את החבילה שהביא מאביו – כפות־ידים חיורוֹת ועדינות היו לו, ואצבעותיהן ארוכות – והפטיר: “אין לי מושׂג אפילו מה יש בה”. פתחתי את מעטפת הנייר ומצאתי בה שני ספרים בצרפתית: “היהודים” של פארפיט, ו“האמת על הפרוטוקולים של זקני־ציון”, מאת מחבר ששמו פרַנסואָה דיקה. בשערי שניהם היו רשומות הקדשות חמות, “באהבה”, ונזכרו בהן פגישותינו “הבלתי־נשכחות” בארץ. שמתי אצבעי על ציוּר הצפּוֹר שמעל לשם פויגלמן ואמרתי כמה נחמד הדבר שיש למשורר מעין “סמל אצולה” כזה, כמו למשפחות האנגליות עתיקות־היחשׂ. והוא, בחיוך מצומצם, אמר: “כן, הוא רואה עצמו כצפור־נוד.” שאלתי לשלומו, ואירוינג אינפף: “אני מתאר לי שבסדר. אינני רואה אותו הרבה. בדרך הנה התעכבתי בפריס רק ליום אחד. כן, הוא נראה טוב. בהחלט.” שאלתי על הכנס בירושלים, שהשתתף בו. הוא משך בכתפיו: “לא חשוב. חסר כל חשיבות.” ולאחר רגע, בצחקוק שעיוָה את שׂפתיו: "היה שם פרופסור ירושלמי אחד… אהרליכמן? ליהמן?… שדיבר על אוֹנטוֹלוֹגיה וזמן, אבל את ’זיין אונד צייט’ של היידגר לא קרא… מגוּחך… " שאלתי אם ישתה משהו – תה, קפה, משקה חריף… חריף אינו שותה, אמר, אבל קפה ישתה, כן, ללא חלב וסוכר.

הגשתי את הקפה, ושאלתי אם כבר ביקר אצל דודו ברמלה. לא, הוא לא הספיק, ואינו סבור שעוד יספיק, אבל דיבר אתו בטלפון. בקושי הבינו זה את זה, כי הדוד אינו מבין אנגלית והוא מתקשה לדבר יידיש. הבעתי תמיהה על כך שבנם של משורר יידי ושל שחקנית יידית, היידיש אינה שגורה על פיו. בילדותו ידע כמובן – אמר – אך מאז יצא מן הבית… ספרי השירים של אביו עומדים אצלו על כוננית, בחדרו שבאוכספורד, אבל לא קרא אותם. כן, כמה שירים פה־ושם. אין הוא סבור שאביו הוא משורר טוב.

אמרתי שאינני מבין גדול בשירה, אבל כמה מן השירים שקראתי ריגשו אותי מאוד. הוא נתן בי מבט חוקר, כתוהה אם בכנוּת אני אומר זאת. ישב ורגליו הארוכות רכובות זו על זו, זרועותיו משׂוּכּלוֹת, כתפיו מכוּוצות. לאחר שתיקה קלה, וללא קשר לדברים שנאמרו קודם, אמר שבאוכספורד יש כמה סטודנטים ישראלים – הוא רואה אותם בספריה, בפאב, בחנויות הספרים – ותמיד מזהה אותם על־פי התנהגותם. יש בהם תכונה שאינה מצויה בסטודנטים זרים אחרים, אם מהודו ומפקיסטאן ואם מגרמניה ומנורבגיה: העדר כל עַכּבוֹת. תמיד הוא משתומם על כך: הם פונים אל הזבן, אל הספרן, אל הפקיד בבנק או במשרד הנסיעות, ללא שום גינונים של נימוס, ללא שום הססנות, בלשון חפשית, ישירה, כאילו הם חבריהם למשׂחק. את האנגלי שמאחורי הדלפק דבר זה מביך, מרתיע, ופעמים רבות מעורר בו סלידה; הוא לא יעיר על כך כלום, כמובן, אבל ישמור בלבו, כי הוא רואה בזה זלזול בכבודו והפרת כל המוסכמות. מנַיִן לישראלים התכונה הזאת? – ביקש אירוינג הסבר – האם זה אטאביזם יהודי? אך לא, היהודים אמנם קולניים, צעקניים, אבל מפני זרים יש בהם רתת, אולי גם פחד כלשהו… האם זה קו אופי של “הגזע החדש” שצמח כאן, בארץ הזאת?

אמרתי כמה דברים על “דור ראשון לגאולה”, שיש בו מן השמחה של פריקת־עול, של יציאה לדרור מכלא הגלות, ועל־כן הוא שובר את כל המוסכמות החברתיות; וכן אמרתי כמה דברים על חברה שטרם נתגבשה ואין לה מסורת של נימוסים ונוהגים; אך מהבעת עיניו, שהיו נעוצות בי ללא ניד, ניכר שלא השתכנע. שאלתי אם זה ביקורו הראשון בארץ, ואם הספיק לראות משהו במעט הימים שהוא כאן. כן, אמר, זה ביקורו הראשון, ובירושלים התהלך קצת, בעיקר בעיר העתיקה. הסוחרים ממולחים מאוד שם, גיחך. מרחבת הכותל המערבי מיהר להסתלק. מהומה, רעש, נחילי אדם זורמים הנה והנה. מצא עצמו מוקף בלהקה גדולה של ילדים שחומי עור, חובשי כיפות, שהצביעו עליו משום־מה וצחקו. אחר־כך ניגש אליו בחור מזוקן בכיפה צבעונית, המדריך שלהם, כנראה, או מורה, והעיר לו משהו בעברית. אבל העיר יפה בדרך־כלל. יש בה הדר של “מלכות עתיקה”, וערב־רב מעניין של טיפוסים אנושיים שונים ומשונים. בדרך מכנסיית־הקבר אל שער יפו נטפל אליו צעיר ערבי יפהפה, דיבר אליו ולא הבין מה רצה, הלך לצדו עד שיצא משער החומה. “עיר יפה ומעצבנת”, גיחך. לא יכול לישון בלילות ובלע גלולות הרגעה. ביום האחרון להיותו שם עשה כמה שעות ברמאללה.

ברמאללה? השתוממתי. סיפר שבבואו לירושלים התקשר טלפונית עם ידיד שלו, שלמד אתו באוכספורד לפני כמה שנים ועכשיו מלמד באוניברסיטת ביר־זית. איש בעל “נימוסים ויקטוריאניים”. בא אליו לבית־המלון ולקח אותו במכוניתו לביתו, בית מרוּוָח, מוקף בוסתן גדול, שהזכיר לו את “גני הורָדים” משיריו של המשורר הפרסי חאפיז. בטרקלין – סיפר בחיוך שהיה בו איזה גוון רומנטי – היו תלויים שטיחי־קיר קטנים שרקומים בהם חרוזי שיר ופתגמים, בערבית ובלשונות אחרות. באנגלית מצא שם פסוק של טַאגור האומר כי “את החופש אנו קונים רק לאחר שאנו משלמים מחיר מלא בעד זכותנו לחיים”, ובצרפתית, משל בוֹמַארשֶה: “אני מאלץ את עצמי לצחוק על הכּוֹל, מחשש פן איאָלץ לבכות”. אשת ידידו היא סקוטית, בתו של כומר מגלַזגוֹ, ולאחר שכיבדה אותו במטעמים מזרחיים שהיא עצמהּ אפתה, נסעו השנַים לביר־זית. שם שמע מפי אנשי־הסגל על ההתנכלויות של צבא הכיבוש למוסד, על צוֵי הסגירה, המעצרים והמאסרים. מה אומרת על כך הקהילה האקדמית בישראל? – שאל בשלבו את אצבעותיו הארוכות והדקות על חזו.

אמרתי שאוניברסיטת ביר־זית היא קן תוסס של פעילות מרדנית, גלויה וחשאית, ומתרכזים בה תומכיהם הנלהבים של ארגוני החבלה. הצבא – או המִמשל – מנסים לבלום את הפעילות הזאת, לעתים באיפוק, לעתים ביד חזקה. מצב נתון – אמרתי – מכתיב התנהגות הנובעת ממנו. שינויו – אינו תלוי רק בנו.

אירוינג התבונן בי ושתק. אחר־כך אמר שבעָמדוֹ שם הבין את דבריו של סארטר, שבשנות הכיבוש הגרמני חדר הרעל הנאצי עמוק כל־כך אל לבם של אנשים, שכל מחשבה מדוּיקת נראתה כנצחון, כל מלה נכונה – כהצהרה של עקרון, כל הבעה אנושית – כהתחייבות לפעולה נגד הדיכוי.

“'רעל’…” אמרתי. וסיפרתי שבכנס של ביולוגים שהתקיים בירושלים, ושהשתתפה בו אשתי, שהיא ביולוגית, הופיע על הבימה פרופסור לאֶפידמיולוגיה מאוניברסיטת ביר־זית והאשים את הצבא הישראלי בפיזור חֳמרים מרעילים במעיינות ובנחלים בשטחי הגדה המערבית, כדי להפיץ חיידקי מגיפה בקרב האוכלוסיה הערבית. והביא ראיות “מדעיות” להאשמתו. מסוג העלילות שהפיצו הנוצרים בימי־הבינים על היהודים “מרעילי הבארות” אמרתי.

אירוינג שתק. מבטו היה נעוץ בי ללא ניד עפעף.

לאחר רגע ממושך הִגִּיהַּ איזה אור עמום את עיניו, כעין אור של שקיעה רחוקה, והוא שאל אם ראיתי אי־פעם את הסרט “לורנס איש ערב”.

לא, לא ראיתי – אמרתי. זה שנים שלא הייתי בקולנוע. ותמהתי למה הוא שואל זאת.

יש בהם אצילות גזעית, בערבים – אמר. הוא ראה אותה כשהתהלך בין הסטודנטים בביר־זית, כשישב עם אנשי־הסגל הצעירים. אצילות פנימית, שפניהם וגופם מקרינים אותם.

אחר־כך אמר: “אתה מלמד היסטוריה יהודית, סיפר לי אבי.” והתעניין באילו תקופות אני עוסק, באילו נושאים, מהי שיטת המחקר שלי. לתשובתי הִטה אוזן קשבת וניענע בראשו לאחר כל משפט, כמסכים. כשסיימתי את דברי, חיבּק את כתפיו בזרועותיו הארוכות, כמי שחש צינה, ואמר: “לי, למען האמת, כל זה לא אומר הרבה. קשה לי לומר שאני מרגיש עצמי יהודי. מלבד במוצא, כמובן, דבר שאינו תלוי בי.” מששתקתי, ראה לנכון להסביר: זיקה ללאום מותנית בהרגשת שותפות. הוא מרגיש שותפות רבה – רוחנית, אפילו נפשית – עם פרופסור יפאני שהשקפותיו הפילוסופיות קרובות לשלו, ואינו מרגיש שותפות כלשהי, לחלוטין, עם חנוָני יהודי מן הפלעצל בפריס. דוגמה קיצונית יותר: בינו ובין דוקטורנט גרמני צעיר, שהכירוֹ באוכספורד, בחור מופנם ועדין־נפש שהוא מרבה להיפָּגש אתו, שוררת קרבה נפשית הרבה יותר גדולה מאשר בינו ובין אחותו מאוֹרליאַן, שאין לו שום שפה משותפת אִתּהּ.

“וההיסטוריה?” אמרתי.

"אם כוונתך לכך שהעבר הקיבוצי… האם יש השלכה כלשהי של העבר הקיבוצי על הרגשת שותפות בין… קאפּוֹ יהודי, למשל, במחנה־ריכוז ובין היהודי שהוא דוחפו אל פתח כבשן הגאזים?… " ולאחר הרהור־מה אמר: “כן, ההיסטוריה היא גורם מסוים. מִזערי ביותר. לי, אישית, הוא לא אומר הרבה.”

כאילו חש ברָשׁמם הקשה של דבריו, נתרכך פתאום, העלה חיוך על פניו, ואמר: “אבל ירושלים עיר יפה. כן, מיוחדת.”

הסתכל בי כמו מרחוק, ובקור־רוח סיפר:

"לילה אחד, שם, במלון, חלמתי שאני נמצא באיזה מחנה… שורות־שורות של צריפים, מאות צריפים, לכולם מראה אחיד… אולי מחנה־ריכוז… וכושי גדול, ערום, ממש גוֹרילה, רודף אחרי. אני רץ בין טורי הצריפים והוא רודף אחרי… היה לי פחד נורא… אבל בו־בזמן ידעתי – וזה הדבר המוזר – שעוד מעט אתעורר, והכּוֹל יחזור להיות מה שהיה. כשהתעוררתי, אמרתי לעצמי שהחלום עצמו יודע את סופו. וחשבתי: האם חלום היודע שהוא חלום, הוא חלום?… זו שאלה מטאפיסית, רב־משמעותית, שיש לה השלכות על תחומים רבים. מעניין… "

כשקם ללכת, ביקשתי ממנו שידרוש בשלום אביו ויודה לו בשמי על מתנתו. הוא הבטיחני לעשות כן. כשיגיע לאוכספורד ידבר אתו בטלפון.

ליד הדלת, כשאחז כבר בכנף המנעול, שאל אם אוכל להמליץ לפניו על חנות לבגדי עור. שמע שמעילי העור זולים הרבה מבאנגליה, וחשב שיקנה לו מעיל כזה לפני נסיעתו. לא יכולתי להיזָכר בשום חנות כזאת, והוא הצטחק ונפרד מעַלי.

יום לאחר ה“שבעה”, כשהבית התרוקן מכל אלה שבאו לנחם אותי באבלי –

רבים באו, יום־יום, וישבו שעות רבות. כל אנשי־הצוות שלהּ מן המכון הביולוגי, שניִם־שלושה ביחד, לפנות ערב, בערב. היתה ביניהם לַבּוֹרנטית צעירה, יפת־מראה, שׂיער שחור ועינים עגולות גדולות, מדי פעם היתה מסירה את הממחטה מפניה, נושׂאת אלי מבט דלוק־עפעפַּיִם וממלמלת שהיא לא תופסת את זה, לא מסוגלת לתפוס, כי נורה, תמיד זרח ממנה אושר, והיא היתה חמה כל־כך אל כולם… ואחרת, כבת ארבעים וחמש או חמישים, ששׂערהּ המפוסק מתוח מאוד לאחור, ודיברה במבטא רוסי, אישרה גם היא את הרושם הזה, אך אמרה שבימים האחרונים – היא שׂמה לב – היתה נורה מפוזרת, סיפרה שלקחה צנצנת עם נבגים מחדר־המעבדה, להעבירהּ אל ה“אוֹטוֹקלאב”, ולאחר כמה רגעים חזרה, מרוגזת על עצמה נורא, מפני שלקחה בטעות את הצנצנת שכבר היתה מעוּקרת… “העמידה אותה בכוח כזה על השולחן שכמעט שברה אותה. אני התפלאתי מאוד, מפני שזה לא היה רגיל אצלה,” אמרה. ואחר־כך הוסיפה: “אצלה הכּול היה נקי מאוד, תמיד נקי ומסודר.”

גם דוקטור מ. בא. ישב ושתק. הביט סביבו כמו לראות אם נעשו שינויים בדירה.

כשהבית התרוקן, ונשארנו רק שנינו, אני ויואב, הוא שואל אותי פתאום –

מזעזע ממש!

ישב על הספה, כפוף, זרועותיו על ברכיו, לא מרים את ראשו, רק עיניו נלטשות אלי משיפולי המצח, ובקול שקט הוא אומר:

"דבר אחד אני לא מבין… למה, כשמצאת אותה בבוקר… לא קראת קודם־כּוֹל לרופא, או למגן־דויד־אדום… הלוא יש מקרים שאפשר עוד להציל… "

אלוהים! – עבר חשמל בגופי – הוא עוד מעט יאשים אותי גם ברצח!

“אין לי מה לומר לך, יואב,” רעדתי.

מה היה לי לומר לו?

הייתי המום. היא היתה קרה. לבנה כסיד. טילטלתי אותה, קראתי בשמה, הגוף היה קשוי כמו בול עץ. כששמטתי את הזרוע היא נקשה על דופן המיטה כמו עצם על עצם. על השידה שליד המיטה, מתחת לאור הצהוב של המנורה הדולקת, אור דהוי מחִוורוֹן אור הבוקר, עמדה צנצנת הגלולות, ריקה.

הייתי המום, מזועזע. רעדתי כולי. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה לצלצל אליך, יואב!

ברגעים כאלה אפילה יורדת על הכּוֹל! ההגיון לא פועל!

אתה לא היית. שולה ענתה.

זמן ארוך מאוד עבר – עשרים רגע, יותר – עד שהגיעה.

למטה נשמע קרקוש פחי האשפה הנגררים בידי עובד־הנקיון, ומדי פעם רחש שקט, כמו מעולם אחר, של מכונית חולפת, ועוד מכונית, ואני עם גופהּ של נורה, ללא רוח־חיים –

וכשבאה וראתה אותה פרצה בצעקה, בכתה כילדה, בכתה ובכתה –

המומה היתה כמוני.

וגם בדעתהּ לא עלה לקרוא למישהו. למי? הנורא מכּוֹל היה ברור להחריד.

רק לאחר שהתעוררנו מן ההלם – כמה זמן עבר? חצי שעה? – חשבנו מה לעשות, וצילצלתי למשטרה.

ואחר־כך באו שוטר ורופא. והרופא אישר את מותה. אמר ששעות רבות עברו מאז יצאה נשמתהּ.

והורידו אותה לאמבולנס.

ולמחרת הלוָיה, בשמונה בבוקר, קצין־משטרה בבית.

אדיב, מתנצל. מרגיע אותי שהתִשאול הוא שִגרתי. כמו בכל מקרה של התאבדות. פותח תיק על השולחן, יושב פשׂוק־בּרכַּיִם, שולף עט, מדליק סיגריה, מדביק את התואר פרופסור לכל שאלה. מתי חזרתי הביתה באותו ערב. מה עשיתי עד אחת־עשרה. מדוע לא נכנסתי לחדרהּ כשראיתי שהאור דולק בו. מתי אנו ישנים בנפרד ומדוע. האם נפלה מריבה בינינו באותו יום. מדייק ברישום השעות והדקות.

“זה לא שיש איזה חשד, חלילה, פרופסור”, הוא מרגיע אותי כשהוא רואה שפנַי המומות, "עניָן של נוהל, אתה מבין… "

אחר־כך קורא בעיניו מה שכתב, וכמו יואב, לאחר כמה ימים, גם הוא:

"מדוע, בעצם, לא קראת מיד לרופא, פרופסור? ברגע שמצאת אותהּ בלי הכרה? זה, ככה, באופן אינסטינקטיבי, אדם חושב קודם־כּוֹל שאולי… "

וכשאני מסביר מדוע, עדיין שבור כולי מן האסון, הוא מסתכל בי, מנענע בראשו כמבין, ורק אחר־כך רושם את התשובה.

ושואל אם אני יכול לומר משהו על המניע. איני חייב. רק אם יש לי ידיעה על כך, או השערה. רצוי שיירָשם בתיק.

אני פורשׂ את ידי: אין לי מה לומר על כך.

“כן,” הוא סוגר את התיק, כולו הבנה ואהדה אלי. "לעתים קרובות האדם הכי קרוב למנוח לא יודע מה גורם לו… "

וקם. ולוחץ את ידי בהבעת תנחומים.

אבי היה משוגע למִמצאים מן התקופה הישראלית והכנענית. סכיני צור פריהיסטוריות, מערות קבורה הֶלֶניסטיות, כותרות עמודים רומיות, רצפות פסיפס ביזַנטיות – כל אלה לא עִניינו אותו כלל. כדי לצוד צלמית של עשתורת, כד חרס מימי גדעון, אוֹסטרָקוֹן עם חמש מלים שחוקות בכתב עברי מימי ירבעם, נדבך של מצודה מימי עוזיהו – היה מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות. היה לו חוש ריח לאלה כשל כלב־גששים. כשהיה לוקח אותי – ואני אז בן שתים־עשרה או ארבע־עשרה – ב“פוֹרד” הישנה שלו, שהיתה חבוטה ומצולקת מרוב קרטועים על דרכי עפר ואבנים, ליעד כלשהו, בהרי יהודה או בגליל, היה עוצר ארבע־חמש פעמים בדרך, מסב מבטו לכל צד, כמריח טרף, פתאום משתק את המנוע: “בוא, יוצאים!” מקלו בידו, לראשו כובע השעם הקולוניאלי – שלפני עשרות בשנים יצא מן האופנה – היה עולה, מהיר־צעד, על איזה תל קרח, שדבר לא נראה עליו, ואני בעקבותיו, מתנשם, מתאמץ להשיגו. מראש התל היה משקיף על סביבו, אחר־כך מקיש במקלו על האבנים, כמו מחפּש־נפט מטֶכּסַס במטה הניחוש שבידו, ומצהיר: “פה יש משהו.” כשהיה מבטו לוכד פַלָח חורש בשדה למטה, היה ממהר לרדת אליו, מושך אותי אחריו ומתחיל לחקור אותו – ערבית ידע היטב– על שם המקום, תולדותיו, אגדות הקשורות בו. בחזרנוּ למכונית היה רושם דברים בפנקסו, בכתב מהיר ופרוע, שלא יכולתי לפענחו, ובהמשיכנו לנסוע, היה משתף אותי בתכנון צעדיו לקראת החפירה הבאה: לגשת אל מנהל מחלקת העתיקות הממשלתית במוזיאון רוֹקפֶלֶר, להשיג רשיון, לעלות אל הר הצופים ולדבר עם פרופסור סוּקניק, לגייס חמישה מתנדבים מבוגרי תנועת הצופים…

עברתי אתו בארץ לאָרכּהּ ולרָחבּה. הוא לא ידע פחד. היה נוסע בדרכים־לא־דרכים, מטפס על הרים, נכנס לכפרים באזור שכולו ערבי. פעם רצה לקצר את הדרך מבית־אל ליריחו, נסע בדרך עפר עקלתונית, משובשת, וכמעט הידרדרנו לתהום, כשהמכונית נגרפת עם האבנים במורד. למזלנו הצליח להטות אותה אל ואדי לא־עמוק, ונעצרנו בתוך האפיק. שני צמיגים היו נקורים. והמנוע שכבה לא נדלק עוד. אבי לא איבד את עשתונותיו. עינו החדה הבחינה באוהל בֶּדוִי במרחק כמה קילומטרים מן המקום. השאירני עם המכונית – השנה היתה 40', או 41’, והוא נשא אקדח ברשיון – ולאחר שעה חזר בלווית בֶּדוִי ושני גמלים. רתמנו את המכונית אל הגמלים ואלה התחילו גוררים אותה. רק כעבור חמש שעות, עם רדת הערב, הגענו אל הכביש. משם גררה אותנו משאית אל מוסך ביריחו. עשינו את הלילה בביתו של בעל המוסך, שכיבדנו במאכל ובמשקה והציע לנו משכב על הרצפה. כל שעות הערב “סחט” אבי מבעל־הבית ידיעות על אתרים שבסביבה ושמע סיפורים מפיו. למחרת בצהריִם היתה המכונית מתוקנת. פתאום משנה אבי את תכניותיו, מחליט לגשת אל נוֹבוֹמייסקי, במפעל האשלג, לברר אפשרות של סקר ארכיאולוגי במערות מדבר יהודה…

בשיטוטים אלה עם אבי למדתי להכיר את הארץ ולאָהבהּ, אך החפירות עצמן היו לי לזרא.

עולה בזכרוני קיץ אחד, כשיצאתי אתו לחפירה בסביבות גוש־חלב, נענה לבסוף להפצרותיו. סיימתי אז את החמישית בגימנסיה, והימים ימי המאורעות, כשהדרכים בחזקת סכנה, ולילה־לילה הותקפו ישובים עבריים. במתחם הטרשי שבין חורשות הזית נחשפו שרידים של בית־כנסת מן המאה השניה – משקופים, מנורת אבן בת שבעה קנים, חקיקות של רמונים ושופר – אך לפי סברתו העקשנית של אבי, שנתבססה על פסוקים מספר יהושע, חייבים היו להימצא מתחתם שרידים מתקופת בית ראשון, ובעומק רב יותר – מתקופת האבות.

לאבי היתה “תיאוריה” – שהיתה מקובלת רק על מעטים מבין חוקרי תולדות ישראל – והיא, שקיים היה ישוב עברי צפוף בארץ לפני כיבוש כנען בידי יהושע, שהשם “ישראל” נגזר מ“אשֵרה־אל”, ושהפיניקים והעברים חד הם. בהתלהבות של משוגע־לדבר היה חופר את הארץ להעלות מתוכה ראָיות מוחשיות לאמיתות התיאוריה שלו. בגליל דווקא? – טענתי כנגדו כשיצאנו לחפירה – “חרושת־הגויים”? – “צבי, צבי,” נד לי בראשו, “כבד את אביך. יכול אתה לסמוך עליו שאין הוא מתרוצץ מקצה הארץ אל קצה כדי לתפוס נוצות פורחות של הדוכיפת של שלמה!” והרצה לפני על ממלכת הפיניקים, שגבולותיה הדרומיים הגיעו פעם עד יפו, ועל “בני עֵבר”, שחלקם נדדו בין ארם־נהרים למצרים וחלקם התנחלו בארץ כנען.

יחד עם עוד ארבעה בחורים, שנַיִם מהם מגוּדלי־פיאות מצפת, שנַיִם חברי פלוגת־עבודה שישבה בראש־פינה, גרפתי עפר ואפר במעדר ובכף חפירה אל סל נצרים ושפכתי אותם אל מעבר לסוללת אבנים. השמש להטה מעל לראש, והאבק המקומח חדר לעינַיִם, לנחיריִם, לפה. ארבעה ימים לא מצאנו דבר פרט לשברי חרסים ולמכיתות אבני בזלת. ביום החמישי פגעו המעדרים במשטח אבן והחילונו לגרד את העפר מעליו. אבי היה מאושר. סברתו נתאשרה כביכול: מקדש לבעל או לאשֵרה! בשעת הצהרים, תחת הסככה, קרא לנו פרקים מיהושע, משופטים, מכתבי אוגרית שנתגלו לא מכבר. אבל שום צלמית לא מצאנו, שום כלי פולחן. את שני הבחורים מצפת היה אבי מחזיר יום־יום, לפנות ערב, לביתם במכוניתו. ואנו הארבעה ישַנו תחת כיפת השמים, בין עצי הזיתים, שומרים בתורנות. מפעם לפעם היו נשמעות מרחוק יריות, כמו מצטלפות אל הסלעים, וגָפירים שהיו עוברים בטנדר שלהם על הכביש הסמוך, היו סרים לרגעים לראות אם שלום לנו. בלילה שאלתי את אבי מנַיִן לו שזה מקדש אם שום עדות לפולחן לא נמצאה. על־פי שקעים ובליטות באבנים, הסביר לי, על־פי גומחה מסוימת. ואבן מלבנית אחת בעלת “קרנות” היא המזבח לדעתו. בשום פנים לא היה בהסבריו כדי לשכנע אותי. נראָה לי שהמִשטח אפשר שהוא רצפה של בית־מגורים, והאבן עם ה“קרנות” – כסא, סדן, בסיס לכלי בישול. ואפילו תגלה כף החפירה איזה צלם־אליל בשׂפוני־טמוני העפר שׂרוף־השמש, ואפילו תצחצח המברשת חקיקה של שֵם מקראי באותיות עבריות – כפי שקיוָה אבי כי יקרה – מה רבותא בזה? ומה ההתרגשות הזאת האוחזת בו למראה כל זרבובית של כד או רסיס של זכוכית פיניקית המקפצים על רשת הנפה? מה יוכיחו לו המִמצאים האלה? או שמא מחפש הוא עדויות חָמריות לאישור זכותנו על הארץ?

ביום השמיני, כשראה אבי שנפשי כבר קצה בעבודה הזאת עד ללא־נשוא, החליט לשחרר אותי ממנה ולשלחני הביתה.

כן, הקיץ ההוא נחרט בזכרוני:

קו תחבורה ישיר מצפת לתל־אביב לא היה אז, ועל הנוסע היה להחליף אוטובוסים בטבריה. הגעתי לטבריה בעשר והמתנתי במסעדת התחנה, שמול גן העיר, לבוֹא האוטובוס לתל־אביב. לפתע היתה מרוצה גדולה ברחוב ואנשים רבים פרצו אל המסעדה בבהלה, כמחפשים מחסה, כשהם קוראים: התנפלות! השַבּאבּ מתנפל על הרובע היהודי! בעוד אחדים מאתנו נדחקים אל הפתח לראות מה קרה, נשמעו יריות מרחוק, מהדהדות ממעלה ההר שמנגד. בעלי החנויות מיהרו להוריד את תריסי הברזל, והרוכלים קיפלו את דוכניהם ונעלמו אל הסִמטאות. ברחוב עוד נראו כמה אנשים רצים, מתכופפים, מבקשים מסתור לאורך הקירות, ועד מהרה נתרוקן הרחוב כליל. לא עברו כמה רגעים וברד אבנים ניתך מצד הגן על שורת החנויות שבה נמצאנו. בגן עצמו ועל צלע ההר שמאחוריו נראו חבורות של ערבים מלקטים אבנים ומיַדים אותן בנו, מיַדים וצועקים אִטבַּח אל־יַהוּד. ובעוד עשרות האנשים המצופפים במסעדה נדחקים אל ירכתיה, אל פינותיה, נופץ חלון־הראוָה ואבן פגעה במצחו של אדם קשיש שעמד סמוך לו. סילון של דם כהה זב על פניו. הוא לא השמיע קול, רק חסם בידו את הפצע ופנה אל פתח המטבח. אשה אחת התעלפה ונפלה תחתיה. מישהו מיהר להביא מים, להרטיב את פניה. האבנים – אבני בזלת גדולות ועגולות ואבנים קטנות וחדות – הוסיפו להתעופף סביבנו, מנפצות את החלונות, חובטות בדלת ובכתלים, מקפצות על השולחנות והכסאות ונפזרות על רצפת האולם.

עמדתי בתוך הציבור הזה, הדחוק בפינות, בין האנשים המבוהלים, חיוורי־הפנים, חסרי־הישע, הנצמדים זה אל זה, הלוחשים: איפה המשטרה, למה לא באים, למה לא רואים אותם – ודמעות חונקות את גרוני, דמעות של בושה ועלבון. כמו ב“פוגרום” – בכיתי בתוכי – כמו ב“פוגרום”, ובמר־נפשי שאלתי היכן אנשי ה“הגנה”, היכן הבית"רים, היכן הבחורים הספרדיים, הגאים וחמומי־המוח? למה אין משיב מלחמה, ולוּ באבנים בלבד? כמה בזוי כל זה, שאנחנו, פה, בארץ ישראל, בעיר הזאת שרובהּ יהודים –

רק כעשרים דקה ארך הסיוט. מכוניות צבאיות ובהן חיילים אנגלים חבושי קסדות לבנות חלפו לאורך הרחוב, כמה צרורות יריות הרעישו את האויר, השַבּאבּ נראו נסים לעבר הבתים שבמעלה ההר, שוטרים חמושים באקדחים הופיעו בצומת הרחובות, ולאחר שהשתתקו קולות הירי, יצאו האנשים ממחבואיהם, החנויות נפתחו, התנועה חזרה לזרום על הכבישים, הכּוֹל היה כלא היה.

אך זכרון הבושה ההיא לא נמחה מלבּי.

מעגל מקיף כל אדם, הוא מעגל גורלו, ואין הוא יכול לצאת ממנו – כתב דה־טוֹקוִיל – אך בתוך העיגול עצמו הוא בן־חורין לבחור לו את דרכו. ואני, כמו החוּגה במשל־העם, נמשכתי אל הפח שבו אילָכד.

שלושה חֳדשים לאחר ביקורו של אירוינג, הוזמנתי לקונגרס בינלאומי על מדעי היהדות באוניברסיטת סטרסבוּר, להרצות על פולמוס השבתאוּת בפולין ותוצאותיו. הצעתי לנורה שתִקח חופשה מעבודתה ותבוא אִתי, אך היא לא מצאה טעם בנסיעה כה קצרה, לעשרה ימים בלבד. “סע לבדך, תיהָנה, תתהולל קצת בעיר האורות, רק אַל תביא לי מחלה,” צחקהּ.

חמישה ימים ארך הקונגרס. בסיומו נסעתי לפריס, ואת שלושת הימים שנותרו לי אמרתי להעביר בבטלה גמורה, לטייל ברחובות, להִיכָּנס לכמה מוזיאונים, לחנויות של ספרים נדירים, ליהָנות מיפי העיר. פרט לפגישה שקבעתי עם עורך של הוצאת ספרים, שהתעניין בעבודתי ושָקל הוצאת חיבור שלי על התנועה הפרַנקיסטית, לא היו לי שום התחייבויות. התאכסנתי בבית־מלון קטן, סמוך לגן לוכּסמבורג, שבעליו כבר הכירוני מביקורי הקודמים בפריס. גמרתי בלבי לא להיפָּגש עם פויגלמן – לא להתקשר אתו כלל – כדי שכל זמני יהיה בידי. ואולי כדי שלא להעכיר לי את הנאתי ב“צרות יהודיות”.

ואף־על־פי־כן –

ואף־על־פי־כן, ביום השני לבואי, לפני־הצהרים – האם נקיפות־מצפון על שלא הודיתי לו על הספרים ששלח בידי בנו הִנחו את ידי אל שפופרת הטלפון? – צילצלתי אליו.

“בבית־מלון?!” קרא חמס. הוא כעס, נעלב: הלוא כמה פעמים אמר לי שביתו פתוח לפנַי, שישמח לאכסן אותי כל כמה שארצה, ולמה אני עושה לו עוול כזה – לו ולאשתו, העומדת ברגע זה על־ידו וגם היא נעלבת – ולמה לי לבזבז את כספי על חדר במלון עלוב, ועל מסעדות… והודיע שכבר הוא בא לקחת אותי אליהם, לסעוד צהרים על שולחנם… לא, הוא לא יסלח לי לעולם אם אסרב…

ואַני, בו־ברגע – חרטה עוכרת־לב על הנעשה ואין להשיב: במו־ידי אני ממוסס את שהותי הקצרה בפריס.

לא עברה חצי שעה וצילצל אל חדרי מן הלובּי. ירדתי אליו, והוא פרשׂ את זרועותיו לקראתי, חיבק ונישק, וחזר ונזף בי – בקול רם, ביידיש, לתמהון כל היושבים על הכורסות סביב – על העוול שאני עושה לו. היזמין מונית? או שמא – כיוָן שיום כה יפה היום – נעשה את הדרך לביתו ברגל? – כן, ברגל! אמרתי, מתנחם שאוכל ליהָנוֹת קצת מטיול ברחובות העיר, בעונת שלכת יפהפיה זו.

בעיר־מגוריו התהלך פויגלמן כבעל־בית. שלב זרועו בזרועי – סומק היה בלחייו, חיוך שובב בעיניו, צעדו נמרץ – וכל בנין היסטורי שעברנו על־פניו, היה לו מה לספר לי עליו. התעכב ליד דוכן של ערמונים קלויים, קנה שקית, הושיטהּ לי: “קח, אכוֹל, זה אין אצלכם שם בישראל”, ותחב את השקית לכיס המקטורן שלי. ליד חנות של ספרים נדירים, אמר, “בוא, אראה לך משהו”. נכנסנו לאפלולית החנות, החליף כמה משפטים עם בעליה, שהכירוֹ, כנראה, והלה הוריד לו ממדף עליון ספר בכריכת עור עתיקה: “מכתבים לכמה יהודים מפורטוגל, גרמניה ופולין” של וולטֵיר, מהדורה משנת 1782. “רציתי לקנות את זה בשבילך, אבל הוא דורש יותר מדי, יותר מדי.” וכשהחזיר את הספר לבעליו, צחק: “האנטישמי הזה, ווֹלטֵיר, הוא קרא את התנ”ך מאחור לפנים, הפוך!"

כשחצינו את גן־לוכּסמבּוּרג, אמר שבכל פעם שהוא עובר בו, או על־ידו, הוא נזכר ברוֹזה לוכסמבוּרג, שהיתה ילידת זַמוֹשץ‘, אם כי לא על שמהּ נקרא הגן. וסיפר לי על אבותיה ועל ענפי משפחתהּ שנשארו בעיר עד ההשמדה. “הוֹי רוזה, רוזה.” נאנח, "פרחה לה מן הקן וחשבה שכך תימָלט מן הגורל של בני עמהּ, ומה עלה להּ בסופה? – גרמנים רצחו אותה בחוצות ברלין והשליכו את גופתהּ לתעלת שופכין, עשרים שנה לפני שעשו זאת לאחֶיה בזַמוֹשץ’! חרטה את שם ספַרטקוס על דגלהּ במקום את שם בר־כוכבא, ומה הועיל לה הדבר?" – “וליבּקנֶכט?” אמרתי, “שלא היה יהודי?” – ליבקנכט נרצח מפני שהיה חבר שלהּ! אוֹי ליהודי ואוֹי לחברו!" אחר־כך, כשירדנו בשׂדרוֹת סַן־מִישֶל, אמר – ואור זורח בעיניו – שמאז חזר מישראל, “היתה לו עדנה” – בעברית אמר: “היתה לי עדנה” – וכתב קרוב לחמישים שיר. “אתה תאהב אותם, רבּ הירש!” – אימץ את זרועי בחָזקה.

חצינו את גשר הסיינה, ובדרך סיפרתי לו, לבקשתו, על הקונגרס בסטרטבור. סיפרתי לו על הרצאתו של פרופסור לא־יהודי מאוניברסיטת אוּפסֶלה בשבדיה, שכתב מחקר מעניין על קדמוניות היהודים, ובהרצאתו ביקש להזִים את הדעה בדבר מציאותו של “גזע” יהודי, כיוָן שמראשית התהַווּתוֹ, ולאורך כל ההיסטוריה, היסודות הזרים שהתערבו בו, היווּ את רוב מניָנוֹ ובניָנוֹ.

“ובכן?” נעצר פויגלמן, “ובכן נניח שהוא צודק, שכולנו ’ערב־רב’. אז מה המסקנה מזה? מה זה משנה? אתה יודע מה אמר היינה? היהודיות היא אסון משפחתי… אסון משפחתי!” צחק בקול גדול. “אצלי זה אסון משפחתי, אצלך לא?”

יום יפה היה. לא קר. עננים קלים, לבנים, שוטטו בשמים, ואור מצועף, קלוש וזך, חדר מבעד לצמרות העצים שעמדו בשלכת. אך “הצרות היהודיות” ליווּ אותי לכל אורך הדרך מגן לוכסמבורג עד קצה שׂדרות סֶבַסטוֹפוֹל, מהלך יותר משעה. ולא הניחו לי לא מול כנסיית נוטר־דאם, ולא בעָברנוּ על־פני כנסיית סן־שאפֶּל, ולא מול ה“הוֹטל דה־וִיל”, ולא נוכח “מרכז פוֹמפידוּ”, ולא עד הגיענו אל ביתו.

עלינו במדרגות־עץ צרות ולוליניות אל הקומה השלישית של בית ישן, שריח של גאז עמד במסדרונותיו האפלוליים, ופוגלמן צילצל בדלת. אשה תמירת־גו, גבוהת־חזה, בעלת שׂיער שחור עבה, שירד מעל כתפיה, הקבילה את פני. “אה, פרופסור ארבל! סוף־סוף!” הושיטה את ידהּ ולחצה באומץ את כף־ידי. ובתִתּהּ בי מבט בוחן – פנים לבנות כשיש היו לה, אך מלאות חיוּת – אמרה: “בדיוק כמו שתיארתי לי אותך, רק גבוה יותר”.

בניגוד למבוא הבית ולגרם־המדרגות הצר שלו, היתה הדירה נאה ומרוּוַחת. רהיטים כבדים עמדו בחדר־המגורים – שולחן גדול, מזנון, כסאות וכורסות, ופסנתר־כנף תפס כשליש ממנו. מארחַי היו גאים על התמונות התלויות על הקירות: ציור של יהודי זקן עם ספר תורה, של מאנה כץ; שני רישומי פורטרטים של הצייר בען, בחתימת ידו; ליטוגרפיה של העיירה ויטבסק, של שאגאל, ובתחתיתהּ הקדשה בכתב־ידו, “לידידי, המשורר העצוב שלא כבה החיוך בעיניו”, שפויגלמן אמר שקיבלהּ ממנו כתודה על ספר שירים ששלח לו; שני תצלומים של חבורות סופרים שהוא עומד ביניהם. על המזנון ועל הפסנתר עמסו תמונות במסגרות קרטון ובהן נראתה הינדה – הנריֶטה פוגל – בתפקידים ששיחקה בתיאטרון: מירה’לה אפרת, המשוגעת משַאיוֹ, הדה גבּלר, ועוד. “האהבות הישנות שלי,” חייכה הינדה, ועצב יהודי ניבט מעיניה ארוכות־העפעפַּיִם. “כבר שנים איני משחקת בתיאטרון, אבל אני עצמאית – וזה העיקר!” נתנה בי מבט אמיץ. בשׂערהּ השחור, הארוך, בשמלה החומה, עגולת־המחשוף, עם צוארון המלמלה הלבן, שחפפה יפה את גזרתהּ, וכמו הגביהה את קומתהּ – נראתה צעירה הרבה מבעלהּ. אפהּ הדק והמחודד שיוָה לפניה מראה “קלסי”.

מחדר־המגורים העבירו אותי השנַים אל החדרים הסמוכים. האחד היה חדר־עבודתו של פויגלמן ובו ספריה גדולה, ועל הקיר, מעל לשולחן־הכתיבה, היו תלויות תמונות אביו ואמו, ובין שתיהן – ציור של צפור שחורה, כעין עורב, עומדת על ענף של עץ ערום, נטוע בשלג. השני היה חדר־השינה; ובפָתחוֹ את דלת השלישי, שלא היו בו אלא מיטה, שולחן וכסא, אמר פויגלמן שלפנים היה זה חדר־הילדים ועכשיו הוא עומד ריק. “הלא אמרתי לך שתמיד אתה יכול להתארח אצלנו בלי לחשוש שתדחק את רגלינו!” ובעברית הוסיף: “זה נהנה וזה אינו חסר!”

חזרנו לחדר־המגורים. הינדה פנתה לעריכת השולחן לסעודה, שאלה אותי אם אני אוכל בשר, אם אני מקפיד על כשרות, ואמרה: “מותר לי לקרוא לך צבי?” – “קראי לו הירש,” אמר פויגלמן, “הוא אחד משלנו!” – “כן? הירש?” הסתכלה בי הינדה, כבוחנת אם השם יאה לי, ויצאה אל המטבח.

כעבור שני רגעים חזרה, חגורה סינר, ואמרה: “אם צבי הוא הירש, איך הינדה בעברית?” – “צביה,” חייכתי אליה. “כמה זה נפלא!” ספקה כפיה, “מן השמיִם נשלחת אלינו!” – “אוי־אוי־אוי, איזו צרה הבאתי על עצמי” ספק פויגלמן ידיו אל לחייו, “כבר היא מתחילה לחזר אחריו!”

כשנשארנו לבדנו, שאלתי אותו אם היתה לו כוונה מיוחדת בכך ששלח לי את ספריהם של פַּארפיט ושל דיקה. “מיוחדת?” תמַהּ, “רציתי רק להראות לך שהרבה דברים חולפים מן העולם, והאנטישמיות לעולם נשארת. לא רק נשארת, אלא גם לא משתנה – אותן עלילות עצמן חוזרות שוב ושוב, מימי אַפּיון ועד היטלר, וגם ארבעים שנה אחרי היטלר. לא אתפלא אם בפריס זו, מגדלור של החירות, תתפשט מחר שמועה שילד קתולי נרצח כדי לאפות בדמו מצות לפסח, ושני מיליון איש יאמינו בהּ!” אמרתי שהרבה הגזמה יש בדבריו: לפני שנים לא־רבות נבחר יהודי לראש ממשלתהּ של צרפת, ועכשיו יש לפריס ארכיבישוף ממוצא יהודי, המכריז בפומבי שלמרות היותו נוצרי על־פי אמונתו, לא חדל להיות יהודי. “כן, כן,” נד פויגלמן בראשו, "כן כן כן… "

ובהרכינו עצמו אלי, לחש כמגלה סוד: “אצלי זה כבר מוחלט – אני בא לישראל. להתיַשב. מנוי וגמור!” ולאחר שבירכתיו על כך: “לא מיָד, לאחר שיֵצא שם ספרי, בעברית.”

אמרתי שאכן רעיון נכון הוא: צריך שהספר יעבור חלוץ לפניו.

“אבל מי יתרגם לי, רבונו־של־עולם!” פרש זרועותיו, “הלוא אני אינני מכיר איש מן המתרגמים שם!”

הבטחתי לו שבשובי ארצה אתעניין בדבר ואודיע לו.

“תתעניין רבּ הירש?” התפללו אלי עיניו.

בין כה וכה כבר היה השולחן ערוך ונקראנו לשבת אליו.

אוכל יהודי פשוט הגישה הינדה לשולחן: כבד קצוץ, מרק עוף עם אטריות, עוף רך עם תוספת של גזר־בצימוקים, תפודים־בשזיפים, פשטידה… פויגלמן פתח בקבוק יין פורט, ובירכנו זה את זה.

בגָמעי מן המרק הרותח, שטבעות שומן זהובות צפו בו, הייתי בפולין, בליטא, באוקראינה, ברומניה, הייתי חמישים שנה קודם רחוק מאוד מפריס.

תוך כדי אכילה ושתיה, שאלה הינדה מה הביא אותי – “צבר”, כפי שאמר לה בעלהּ – לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח־אירופה. אמרתי שרבים מעמיתי שהם ילידי הארץ עוסקים בהיסטוריה של רומא, של מסעי הצלב, של מלחמות נפוליאון, של המהפכה האמריקנית – ואיש אינו מתפלא על כך. מה התמיהה, אפוא, על מי שעוסק בתולדות עמו שלו? – “אבל הסיפור שלנו, צבי, הוא סיפור של דמעות! אצלנו – אַלץ דרייט זיךְ אַרום ברוֹיט און טויט!” כלומר, הכּוֹל סובב סביב הלחם ומוות. אמרתי שבילדותי היתה סבתי – ילידת חבל פוֹדוֹליה – מספרת לי על עיירתהּ סיפורים שכולם היו משעשעים, ולעיני נצטיירה תמונה של חיים שיש בהם שמחה וצחוק והשתובבות בחיק הטבע. “אבל אתה כותב על פוֹגרמים, פרופסור!” אמנם כן – אמרתי – אלא שמתוך התיזה שלי על חשכת הגלות, נלמדת האנטי־תיזה שלי של האור שבארץ־ישראל –

הינדה הסתכלה בי, המזלג שבידה תלוי מעל לצלחת, אחר־כך אמרה בהתרגשות: “זה שנים שאני משתוקקת להופיע בישראל – ואיני מצליחה! מעכבים בעדי! קיר חוצץ בינינו, כמו בין תישׂבה לפּירַאמוס!” הצטחקה, וסיפרה שהסוכן שלה כבר ניסה כמה פעמים לארגן לה הופעות בתל־אביב ולא מצא שום אגודה, מוסד, או אימפרסריו, שיֵאוֹתוּ לתת להּ את חסותם. היא אינה תופסת זאת: מאורוּגוַאי ועד ניו־זילנד היא מבוקשת, מקבלים אותה בזרועות פתוחות, ורק במדינה היהודית, שבה יש קהל גדול של דוברי יידיש, שוחרי יידיש –

אני הייתי נציג המדינה היהודית אצל השולחן הזה. חייב הייתי להסביר את “העיכוב”, לתרץ, ללמד סניגוריה. אמרתי שסיבת הדבר היא כנראה בריבוי האמנים, מיעוט האולמות, התחרות הגדולה…

פויגלמן שיקע עצמו באכילה, נמנע מלהתערב. משתיקתו הבנתי שהענין כבר נדון ביניהם לא אחת. הינדה ישבה זקופת־גו, כמטרונית גדולה, כף־ידהּ האחת אל צוָארהּ הלבן כשיִש, כמגוננת עליו, ומבטהּ המקשיב לי אומר שהיא מכבדת את מאמצי, אך אינה משתכנעת מהם כלל.

“פרופסור ארבל,” הניחה ידהּ על השולחן, "הייתי רוצה שתשמע אותי פעם קוראת את ’טוַס הזהב’ של מאנגר, או את ’בטרבלינקה לא הייתי’ של לייוויק, או את ’על השחיטה’ של ביאליק. ביידיש, כמובן… "

“את ביאליק היא גם שרה ביידיש!” נשׂא פויגלמן ראשו מצלחתו.

"לא ביום ולא בלילה’, ’בין נהר פרת ונהר חידקל’, ’יש לי גן’… " חייכה אלי הינדה כמזכירה מוֹדעים משותפים.

“היית צריך לראות את הקהל, כשהיא שרה את השירים האלה.”

הינדה צימצמה את עיניה, נחיריה התרחבו, כנהנית הנאה חושנית בלתי־רגילה, ובלווית תנועות של שתי זרועותיה, אמרה: "אתה יודע, פרופסור, מה זה כשאתה עומד על בימה וחש את גלי החום, האהבה, ההזדהות, זורמים אליך מן האולם… "

היא קמה, יצאה אל המטבח, הגישה את הקומפוֹט ואמרה: "אבל הקהלים מצטמצמים. משנה לשנה. הייתי עכשיו בשלוש ערים: מונטריאול, טוֹרוֹנטוֹ ושיקגוֹ… "

וסיפרה שבטורונטו, רק לפני חמש־עשרה שנה עוד היו בתי־ספר של אַרבייטער־רינג ושל פועלי־ציון־שמאל, שילדים שרו ושיחקו בהם ביידיש, והיום – שממה. ובשיקגו, שיש בהּ אולי חצי מיליון יהודים, אין רואים אותם כלל! פזורים בפרברי ירק, לכולם וילות מפוארות, בריכות שחיה, מגרשי טניס… שיכנו אותה במלון “היאט”, כעשרים קילומטרים ממרכז העיר, אפילו אוטובוס אין… חשה עצמה כמו בארמון קרח בקוטב הצפוני… “יידיש היא שפה של עניים, הירש!”

לאחר שפינתה את הכלים מן השולחן, אברנו לשבת בכורסות ופויגלמן מזג קוניאק לשלָשתּנוּ. פיטפטנו על דא ועל הא, ומדי פעם הביאה הינדה את הבקבוק למלא את גביעינו. כיוָן שאנו, השנַיִם, הסתפקנו בלגימה הראשונה, מילאה היא את שלה. רוח של עליצות נכנסה בהּ, סומק פרח בלחייה, פשט גם אל צוארהּ, והיא קמה, התהלכה בחדר בקלילות, הציעה עוגיות, שוקולד, הביאה להראות לי פסלון כסף שקיבלה במתנה ממוקיריה… פתאום זרקה לעברי: “למה לא הבאת את אשתך, צבי? שְמוּל אומר שהיא כמו נסיכה נורבגית!” – “נורבגית?” צחקתי, ואמרתי שאני לקונגרס למדעי היהדות נסעתי, והיא, לא היה לה ענין מיוחד בזה. הינדה הרצינה, עיניה נפתחו לרוָחה, וקראה: “הוֹ, כמה אני מבינה אותה! בכל לבי אני מבינה אותה! האמן לי, צבי, אילו יכולתי… לולא היתה היידיש הפרנסה שלי – הייתי נושׂאת את רגלי ובורחת מזה עד קצה העולם! יידישקייט ויידישקייט ויידישקייט, בוקר צהרים וערב – אני כבר חולה מזה! חולה, חולה, חולה!” צלבה ידיה על לבּה ונשׂאה את ראשהּ בעצימת עיניִם.

“תמיד היא מדברת כך לאחר שתי כוסיות,” לחש לי פויגלמן.

“שְמוּל!” נתנה עליו קולהּ בגערה גדולה, “אתה לא מבין אותי ואף פעם לא הבנת! אתה חושב,” עלו דמעות בעיניה, “שכשאני נוסעת עשרים אלף קילומטר למונטבידאו כדי להופיע שם לפני חמישים יהודים ויהודיות זקנים שמנענעים לי בראשיהם על כל משפט שאני מוציאה מפי כמו חולי פרכֶּסֶת – אני נהנית מזה? זה ממלא אותי שמחה? גאוָה? אותך זה ממלא גאוָה! כי אתה חי באשליות! תמיד חיית!”

קולהּ הצלול מילא את חלל החדר. היא היתה אנטיגוֹנה, קליאוֹפטרה, ליידי מקבת, מירה’לה אפרת. פויגלמן הצטמצם בכורסתו, הביט בה בגיחוך מעוּמקהּ.

“הבית הזה, צבי,” פרשׂה זרועותיה כמו מקיר אל קיר, “הבית הזה כבר מצחין מיידישקייט כמו חדר־מתים! לכל אשר תפנה! אי־אפשר לנשום בו מרוב יהודים ויהדות! אני נחנקת! אצל הפוֹאֶט שמואל פויגלמן – העולם כולו מתחלק לשנַים: יהודים וגויים! ותהום ביניהם! היהודים לא כולם טובים – אבל הגויים כולם רעים! תגיד לי, פרופסור,” הרכינה עצמה אלי, ידיה על ברכיה, “כל הגויים רעים? כולם? הלא אלמלא הם, הייתי אני היום סבון ואפר! אתה יודע,” הנמיכה קולהּ ועיניה בוערות, “ב־21 באוקטובר שנת 41’, כשהגרמנים הקיפו את כל הרובע האחד־עשר, לא רחוק מכאן, תפסו כל יהודי שמצאו ברחובות ובבתים, כמו ציידי־כלבים, ושלחו אותם לדרַאנסי – משם אף אחד לא חזר, כידוע לך – לקח אותי אבי, בת עשר הייתי אז, דרך חצרות אחוריות, אל ביתו של מַרסֶל פּיקאר, עתונאי, סוציאליסט, גוֹי, שהיה חבר שלו מן המפלגה, והוא, בסכנת־נפשות, הבריח אותי אל מחוץ לעיר והכניס אותי למנזר על־יד סן־דני. שם הייתי עד 45’. עד שחזרו הורי מן הפירינֵאים, מספרד. כך ניצלתי. מותר לי לקלל את כל הגויים? אין בני־אדם ביניהם? אתה מכיר גויים?” הטתה עצמה אל בעלהּ, “הלוא כל חייך חיית רק בין יהודים! רק בין יהודים חיית!”

“הוֹי הינדה’לה הינדה’לה,” ניענע פויגלמן בראשו, פניו אבלוֹת, מכוּוָץ בכורסתו, "אני לא מכיר גויים, לא… "

הינדה קפאה רגע במקומהּ. פניה, בהסתכלהּ בו, כמו נתאבנו. אחר־כך אמרה בקול קשה, יבש: “כן, אתה מכיר.”

ושקעה לאחור בכורסה, וכיסתה את עיניה בכף־ידהּ.

שתיקה כבדה נשׂתררה. קמתי ואמרתי שהגיעה שעתי ללכת.

“כבר?!” נפערו עיניו של פויגלמן בבהלה. “לא הספקנו לדבר כלל! והרי מחר אתה כבר נוסע!”

“סלח לי, הירש,” זקפה הינדה את גֵוָהּ, ופניה הלבנות, שהיו עתה חיוְרוֹת מאוד, עטו ארשׂת של שלוָה לאה ויפה, “אינני יודעת מה קרה לי שהתפרצתי ככה. זה נורא שאני אימפּוּלסיבית כל־כך. מה לעשות? אני עצמי הקָרבּן של האימפוּלסיביוּת שלי. פולטת שטויות שממש בושה.”

אמרתי שאין אלה שטויות כלל. בכל אחד מאתנו מתרוצצים קטיגור וסניגור והם נאבקים זה עם זה ללא הרף.

פויגלמן הפציר בי להישָאר, נעלב ומוכיח. אמרתי שברצוני לבקר ב“מרכז פוֹמפידוּ”, שלא נזדמן לי לראותו בביקורי הקודמים בפריס.

“סגוּר!” קראו שניהם כאחד, כשמחים למשבתי. “כל המוזיאונים סגורים היום בשעה זו!”

עכשיו קמה הינדה ממקומהּ ובהתעוררות גדולה הציעה שנלך לתיאטרון.

הייתי שבוי בידם. לא יכולתי לסרב.

תכונה גדולה קמה בחדר: הינדה חיפשה את החוברת “הערב בפריס”, שמואל חיפש את העתון היומי, ומשמצאום, ועברו בחפּזון על רשימת ההצגות, החל הוא לטלפן למשרדי התיאטרונים בזה אחר זה, ומשלא נמצאו כרטיסים גם באחד מהם, לקחה הינדה את השפופרת מידו לנסות את מזלהּ. כל שיחת טלפון היתה פותחת ב“הנריֶטה פוגל מדברת”, ושואלת אם תוכל לדבר עם איש זה ואחר, שנקבה בשמותיהם. לבסוף נמצא לנו מקום בתיאטרון הקטן “אישֶט”, להצגה ראשונה של “התליינים” של אראבל.

לאחר טעימה חטופה, ולאחר שהחליפה הינדה את בגדיה ולבשה שמלת קטיפה סגולה וענדה מחרוזת פנינים לצוָארהּ – פויגלמן החליף את עניבת־הפרפר השחורה שלו באדומה והזמין מונית – נסענו לתיאטרון. בשום פנים לא הניחו לי לשלם בעד הכרטיסים.

הייתי בפריס לבסוף. בתוך המולת הרחוב, שריחות התבשילים מן המסעדות האלג’יריות, היוָניות, התורכיות, התערבו בו עם ריחות הערמונים הקלויים וסיגריות “גוֹלוּאַז”. עמדתי בתוך ציבור הממתינים להיפָּתח הדלתות – צעירים משוחחים, צוחקים, לוגמים בירה מפחיות, פה־ושם מישהו נשען אל קיר וספר פתוח בידו, מישהו שקוע בהרהורים, זוגות מחובקים בקרנות, נערות חיוורות־פנים מדַפּי “הנפש הקסומה” של רוֹמֶן רוֹלַן.

בגמר ההצגה הכריזה הינדה שהולכים למסעדה, לאכול “ארוחה צרפתית כהלכתהּ”, כדי לפצות אותי על סבלי מן “הארוחה היהודית” שהגישה לי בצהריִם. סירבתי. אמרתי שמוטב לי לחזור למלון, ולהשכים קום. “לפני עשר לא נפתח כלום בעיר הזאת,” הודיע פויגלמן, “ועכשיו הבחירה בידך בין ’משוגענער פערד’ ל’משוגענער פייגלעלאך’ – במה תבחר?” והסביר ש“משוגענער פערד” הוא מועדון־הלילה המפורסם “קרייזי הוֹרס” – “סוס משוגע” – שיש בו הצגות עירום מפוארות “עם מאה בתולות כשרות”, וה“משוגעגע פייגעלאך” הם סופרי יידיש, שכמוהם כצפֳּרים משוגעות, והיה רוצה שאכיר אחדים מהם. לעשות נחת־רוח למארחַי, שנהגו בי הכנסת־אורחים כה נדיבה, בחרתי בצפֳּרים.

עצרנו מונית ונסענו לקפה “סֶלֶקט” במוֹנפַּרנַס, ששם, לדברי פויגלמן, נפגשים ערב־ערב שלושה־ארבעה מידידיו.

המלצר קידם את מארחַי כקַדם מודעים ותיקים, החמיא להינדה על המראה “המלכותי” שלה, קד קידה עמוקה לעומתי בהציגם אותי לפניו, והובילנו אל שולחן שישב אליו אדם בודד ולפניו כוס תה, עוגת שמרים וספר.

“אנא הכירו: זהו פרופסור ארבל, ההיסטוריון המפורסם מישראל, שספרו ’הבגידה הגדולה’ הופיע כאן בצרפתית וזכה לביקורות יוצאות־מן־הכלל, וזהו ידידי מנדל וייסברוד, עתונאי וסופר מ’אונדזער וואָרט’, שאינני מחמיץ שום פֶליֶטוֹן שלו, כי כל אחד מהם הוא שֶדֶוור.”

מנדל וייסברוד הושיט לי את ידו בלי קום ממקומו, בפנים שקדרותן לא הוארה, והורה לנו לשבת. ראש גדול היה לו, רכוב על כתפיִם רחבות, חוטם עבה, עפעפיִם כבדים כשל זיקית, וקמטים עמוקים בלחייו. שעה שסיפר לו פויגלמן עלי, על היכּרוּתנוּ, על השמחה הגדולה שגרמתי לו כשכתבתי לו דברים נפלאים על שיריו – לא גרע וייסברוד מבטו ממני, מבט בוחן וחמור. הינדה הזמינה קנקן יין, גבינות, בשר קר.

וייסברוד שאל על אנשים בישראל – עתונאים, סופרים, עסקנים – שהכירם מפגישותיו אִתם, שם וכאן, וששמות רבים מהם לא ידעתי. ידע שנפתחו קתדרוֹת ללימוד יידיש בשתַיִם־שלוש אוניברסיטאות בישראל, לא יִחס לכך חשיבות רבה והתרעם על ה“אֶגוֹצֶנטריוּת” של סופרי יידיש שם, שבכתבי־העת שלהם ובהוצאות הספרים כמעט אינם מפרסמים יצירות של עמיתיהם מארצות אחרות ואינם מרגישים אחריות למצב היידיש ברחבי הגולה. גם הפרסים המוענקים שם מדי שנה בשנה – רובם ניתנים למקומיים. מפעם לפעם עושים חסד עם איזה כתבא־רבא מאמריקה ומפריסים גם אותו, כגמוּל על תרומה שגייס לאיזה מוסד יידי. “כתבתי על כך כבר כמה פעמים, אפילו לא רואים צורך להשיב,” אמר. איש מר־נפש כבן שבעים, שיגון כבד קינן בקמטי לחייו העמוקים.

לשאלותי, סיפר שהוא ורשאי, את שנות המלחמה עשה בקזכסטאן, אחר־כך במוסקבה, פירסם שם סיפורים ומאמרים ב“אייניקייט” וב“היימלאנד”, חזר לפולין, שהה שם עד 1956, פירסם גם שם, ב“יידישע שריפטן” וב“פאָלקס־שטימע”, ומאז – משראה שאין שום עתיד לחיים יהודיים בארץ ההיא – הוא בפריס. “מה שהיה – לא יהיה,” סיכם את דבריו ונשתתק.

“לאחר קינה כזאת – חובה לשתות לחיים!” ניסתה הינדה לעודד את הרוחות והרימה את כוסהּ. אך וייסברוד לא נגע בכוסו. פנה אלי ואמר:

“ש ספרות עברית בישראל, אני יודע. גם מכיר קצת מקריאה. יש אצלכם מועדונים, ’בית־הסופר’, בתי־קפה שנפגשים שם סופרים – אבל מה שהיה בוארשה לפני המלחמה, לא היה בארץ־ישראל ולא יהיה!” וסיפר על “טלומצקה 13 “, הבית ששקק חיים יותר מעשרים שנה, שסופרים ועתונאים היו נפגשים בו כל שעות היום ועד השעות המאוחרות של הלילה, ומי שבא מחוץ לעיר ולא מצא מקום לינה, גם היה לן בו. ברחוב נאלֶבקי, מהלך כמה דקות משם, היתה מערכת ה”מאָמענט”, ברחוב חלוֹדנה הסמוך היתה מערכת ה“היינט”, ברחוב לישנא – מועדון השחקנים. ובכל שעה של פנאי, בין משמרת למשמרת, בין משימה למשימה, היו הכּוֹל נמשכים אל "טלומצקה 13 “, מתוַכּחים, מחליפים דעות, קוראים זה לזה מיריעות ההגהה שיצאו זה עתה ממכבש הדפוס. “חם היה, רותח! שם פעם לבו של העם היהודי!” למטה, בקומת־הקרקע היתה מסעדה זולה, שתמיד בקעו ממנה רעש של מוסיקה והמולת קולות, ושתי המגישות, מַניה ופּוֹליה, היו חברות של כולם, ידעו מה כל אחד אוהב לאכול ומה איננו אוכל, דאגו להשׂביע את הרעבים – ורבים, רבים היו הרעבים, שלא היתה פרוטה בכיסם! – נתנו בהקפה ולא הקפידו על התשלום, והממונה על המלתחה, אחת גברת געבער, ידעה על כל הנעשה בחייו של כל אחד מבאי הבית, מי התחתן, מי התגרש, מי נדחה בידי העורך, מי פוטר, מי עתיד לקבל פרס, מי נקטל בידי הביקורת, והיתה מעבירה את הידיעות מאיש לאיש שעה שקיבלה את המעילים או בהחזירהּ אותם… והנשפים הספרותיים! קבלות הפנים לסופרים אורחים שבאו מחוץ־לארץ! חגיגות היובל!… שום עם אחר לא היו לו חיי ספרות ותרבות כה סוערים, כה מלאים התרגשות, התלהבות, עממיות, ואכפּתיות, כמו שהיו לנו בוורשה!”

פויגלמן אישר כל מה שאמר וייסברוד. הוא זוכר את "טלומצקה 13 " מילדותו, כי אביו היה לוקחו אִתו לשם. "משפחה גדולה היתה זאת. החיים לא היו בבית – אלא שם! עם הנשים והילדים, עם האהבות והשנאות, עם האהובות והפילגשים, עם הבגידות והמריבות… "

“מה נשאר מכל זה?” תלה בי וייסברוד עינַיִם עוממות, “נשארו טרוּבָּדוּרים נודדים מארץ לארץ השרים לחלל הריק וההדים צוחקים להם.”

באותו רגע קרב אלינו איש כחוש וגבוהַּ, בלוֹרית שחציָה שחורה וחציָה כסופה נופלת כגל על מצחו, צִפּוֹרן אדום בדש מקטָרנו, וחיוך מאיר את פניו. בירך את כולנו בשמחה, לחץ ידו של כל אחד ואחד מאתנו, נשק על לחייה של הינדה, משך כסא אל השולחן ושאל איזה מאורע אנו חוגגים.

“אורח מישראל,” הציג אותי פויגלמן על כל תארי, ואותו: יוסלה האפט, החותם על שיריו בשם “יוסלה לאו־דווקא” – “ליריקן בעל כשרון כביר, שבהתחשב בגילו, כל עתידו לפניו.”

“כבודו מישראל,” פנה אלי המשורר במאור־פנים והעביר בידו את הבלורית ממצחו לאחורי ראשו. “טוב! טוב מאוד!” ובעיניִם מחייכות אמר: “ישראלים אני רואה פה הרבה, כמעט כל ערב באים הנה אחדים. מדברים עברית כזאת יפה, מתגלגלת כמו עדשים, אבל אלינו הם לא ניגשים משום־מה. מסתכלים רגע מרחוק, שומעים לשון של קבצנים וממהרים לעבור על־פנינו כחוששים שיצטרכו לתת נדבה. אם כן הערב באמת ערב חגיגי! מצוָה לשתות לכבוד האורח!” ונשׂא את ידו מעל לראשו, הִכָּה באצבע צרֵידה לקרוא למלצר, והזמין קוניאק בשביל כולנו.

“משורר מצוין!” לחשה הינדה על אָזני, וסיפרה שאת שיריו כבר תירגמו לחמש שפות.

יוסלה האפט נשׂא גביעו לכבודי, לגם לגימה קטנה. מחה את פיו בגב ידו, ואמר: “בישראל לא הייתי, פשוט פוחד. אני חושב לי: אבוא לתל־אביב, אתהלך ברחובות, וארגיש כמו זר! להרגיש כמו זר בלונדון, בסטוקהולם – דווקא טוב! אפילו יתרון! אתה אומר לעצמך: כל אלה מסביב, שום דבר לא חדש בשבילם – ואני, יוסלה, רואה מה שהם לא רואים! משוטט לי כמו ברבור בין ברוָזים! אבל בישראל? זר בישראל?!”

“לא תרגיש זר בישראל!” הבטיחו פויגלמן, האמן לי – כולם נימולים!"

“גם אתה חושב כך? לא ארגיש זר?” חייך אלי.

אמרתי שישראל היא הארץ היחידה בעולם שבה יהודי המתהלך ברחוב ומרגיש עצמו זר, יודע שאין זה בגלל האופן שבו רואים אותו אחרים, אלא בגלל האופן שבו הוא רואה את עצמו.

“כן, כן,” ניענע ראשו כשוקל את דברי, “כן, כן.”

ולאחר רגע: “זה יפה מאוד מה שאמרת. יפה מאוד.”

פנים נעריות היו לו, אם כי ודאי היה בן ארבעים וחמש או יותר, וחיוך קונדסי ניצנץ בעיניו הצרות.

“לדאבוני אינני קורא עברית,” אמר, “אבל קראתי קצת שירים של משוררים ישראלים בתרגום לצרפתית, גם יצאה אנתולוגיה קטנה… יש לכם שירה די טובה שם… כן, די טובה… התרשמתי ביחוּד ממשורר אחד… שומרון? חרמון?… לא… יש לו שם של איזה הר בארץ־ישראל, כבר שכחתי… כותב קצת כמו אַפּוֹלִינֶר… יפה מאוד… מתפרץ, ככה, מלא סערה, ובעומק זורם מיתוס תנ”כי… מאוד התרשמתי… אני אפילו זוכר את השורות הראשונות של שיר אחד…" – וציטט בצרפתית שני בתים שלמים מתוך השיר, בקצב נאה, ללא מעידה.

“בראווֹ! בראווֹ!” מחאה הינדה כפיִם.

“אתך לא אוכל להתחרות, הינדה’לה”, החמיא לה, ואלי: “שמעת אותה מדקלמת את מאנגר? – ישה חפץ מנגן את סאראסאטה!”

“משלך אני זוכרת שירים שלמים בעל־פה,” אמרה הינדה, ולאחר שעצמה לרגע את עיניה, פתחה ודיקלמה שיר שלו, בקול נרגש. שיר אהבה ושמו “אחר יום או יומיִם”. האפט הסתכל בה בחיבה גדולה, כשהוא מבטא את מלוֹת השיר אחריה בניע שׂפתיִם.

“אפילו בצרפתית אני זוכרת בעל־פה!” הכריזה לאחר מחיאות הכפַּיִם של שלָשתּנוּ, ומיָד השמיעה שיר אחר שלו, בצרפתית, שיר רב־בתים, שכל בית בו נפתח במלים “אני רואה אותך מעבר לסיינה”. עד מהרה נפנו להאזין לה יושבי השולחנות הסמוכים, גם המלצר קרב אל שולחננו, וכשסיימה, הודו לה כולם בתשואות, ויוסלה האפט קם, נשק לה על שתי לחייה וחיבקהּ.

קרוב לחצות יצאנו מבית־הקפה. האפט לחץ את ידי ואמר: “אולי בכל־זאת אבוא לישראל. אסור לפחד! אסור!” פויגלמן עצר שוב מונית, ושלָשתּנו נסענו אל בית־המלון שלי. כל הדרך היתה הינדה מכונסת בעצמהּ, פניה אל החלון, ולא אמרה מלה. רק כשנפרדו מעלי בפתח המלון, בעוד המונית ממתינה להם להסיעם לביתם, נשקה לי בחום ואמרה בעצב שהיא מקווה כי נתראה שוב.

בשמונה בבוקר, לפני רדתּי לרחוב, צילצלה הינדה להיפָּרד ממני שנית. ביקשה סליחה על התנהגותה אמש, ששתקה כדג מרגע צאתנו מבית־הקפה. דכּאון תקף אותה ואינה יודעת למה. והתרתה בי, שבביקורנו הבא בפריס, שלי ושל אשתי, אַל נחפש לנו מלון, אלא בביתם נתארח.

אמך היתה אשה לא־פשוטה, יואב. קשה היה לצפות מראש את מצבי־רוּחהּ.

המטוס שבו חזרתי מפריס התאחר, והביתה הגעתי בתשע.

פניה היו חיוְרוֹת, מבוהלות. “דאגתי נורא! מחמש צילצלתי לאל על ובסוף אמרו שהמטוס ינחת בשבע. שעתַיִם עברו!”

סיפרתי שהיה עיכּוּב בפריקת המטען. גם למונית המתנתי חצי שעה.

“נורא דאגתי!” חזרה ואמרה, והחוָרון לא סר מפניה, “כבר חשבתי…”

“שהמטוס נחטף…”

הסתכלה בי כממששת את פני. “אתה רעב מאוד בוַדאי!”

לא הייתי רעב. אכלנו ארוחה קלה במטוס לפני הנחיתה.

התיַשבנו במטבח ועל כוס תה סיפרתי על הכנס המדעי ועל פגישתי עם פויגלמן ואשתו.

“בילוי מלהיב בפריס,” הצטחקה.

ועם כך פתחה את המקרר והוציאה מתוכו קערית של רפרפת שפירורי שקדים זרויים על קִצפּהּ.

“תטעם קצת מזה, לפחות,” העמידה את הקערית לפני.

התפלאתי. מעולם לא הכינה רפרפת שוקולד.

אמרה שבערב הקודם בא דוקטור מ. מן המכון. “זה שפגשת אותו בשדה־התעופה, כשבאת לקבל אותי, זוכר?” כן, נזכרתי. לא היה להּ במה לכַבדוֹ. נכנסו שניהם למטבח והכינו יחד רפרפת. ישב ארבע שעות. רק לפני חצות יצא.

שאלתי מה עשתה בעשרת הימים. ערב אחד נסעה אל יואב. ערב אחד היתה אצלה רעיה לוברסקי, חברתה מירושלים, ואמש – דוקטור מ.

“גמר לנו חצי בקבוק קוניאק,” הצטחקה.

“זה שפויגלמן הביא לנו…”

“כן, כן” אמרה בעָמדהּ ליד הכיור לשטוף את הכוסות, ועצב היה בקולהּ.

בחדר־המגורים היתה המאפרה גדושה בדלי סיגריות.

הוצאתי את המתנות שהבאתי להּ מפריס. בקבוק בושם, צעיף משי, שלושה זוגות גרבַּיִם עם דגמי עלים, שכמותם לא ראיתי בארץ. “למה? לשם מה?” הניחה אותם על ברכיה והסתכלה בהם כמהרהרת. לא הספיקה לרוקן את המאפרה? – תמהתי.

למחרת, בשובהּ מן העבודה, הודיעה – במין התקף של מרץ פתאומי – שהחליטה לעשות ”שינויים יסודיים" בדירה.

שינויים? – השתוממתי – וההחלטה על כך גמלה בלבּהּ דוקא בהיעָדרי מן הבית?

היתה לה כבר תכנית שלמה, מפורטת, בראשה. כאילו רוח של ארכיטקט־פנים נכנסה בה: להרוס את הקיר שבין חדר־המגורים לחדר־העבודה שלי, כך שמרחב חדר־המגורים כמעט יוכפל, אני אעבור לחדר שהיה חדרו של יואב לפנים; לצבוע מחדש את הדירה כולה, בצבעים בהירים יותר, את חדר־השינה בצבע אפרסק, להחליף את האהילים…

לא היתה לי שום אהדה לתכנית. אמרתי שאינני רואה בה שום טעם ושום הגיון.

לא נרתעה מדברי. בהתלהבות – שהיתה חדשה לי לחלוטין, איזו רוח חדשה, לא־מובנת, הופחה בהּ בהיעָדרי – מנתה את כל העלות של השינוי המהפכני: חדר־המגורים לא יהיה עגום ומקדיר־פנים כמו שהוא עכשיו, הרבה אור ואוִיר יהיו בו, ואני, בחדרו של יואב, אהיה מוגן יותר מרעשי הדירה ומרעשי החוץ…

ככל שהוסיפה לדבר – במין קדחת פנימית מוזרה, כאילו בנפשהּ הדבר – כן נתקשחה בי יותר ההתנגדות לתכנית הפנטסטית הזאת. הודעתי שאני לא אזוז מחדר־העבודה שלי. טוב לי בו, נוח, אני רגיל לו והוא לי, לא אעשה מהפֵּכוֹת פתאום. כל השיפוצים שהיא מציעה עלולים להימָשך חֳדשים ויוציאו אותי לחלוטין מעבודתי, ובכלל אינני רואה צורך בשום שינויים.

“להרוס קירות?!” הבלגתי על חימה שחמרה בתוכי.

בשקט, אך במבט שאֵיבה חידדה אותו, אמרה: “אתה שמרן ללא תקנה. שמרן עיקש כמו פרד. כל שינוי הכי קטן בחיים מפחיד אותך. יש לך מוח קרוש!” ויצאה מן החדר.

לקחה את אמתחת הקניות וטרקה את דלת הדירה.

יומיִם לא דברנו זה עם זה.

ביום השני לפנות ערב ביקשה סליחה. אמרה שלא צדקה במה שטפלה עלי. לא מבינה מה תקף אותה. וכל ענין השינויים בדירה לא חשוב. לא מעניין.

והציעה שנאכל בחוץ, במסעדה סינית, אם איני מתנגד.

נסענו ליפו, למסעדה שביקרה בה פעם, חֳדשים אחדים לפני־כן. עם רעיה לוברסקי, אמרה. המלצר הראשי קידם את פניה במחוָה של היכּרוּת ישנה.

בסופהּ של הארוחה, כשרק כוסות היין עמדו לפנינו, סיפרה לי חלום שחלמה כששהיתי בחוץ־לארץ:

הגיעה במכוניתהּ לעיר זרה שבתיה עתיקים וסמטאות צרות ומפותלות בהּ – “כמו עיר גרמנית עתיקה” – החנתה את המכונית בכיכר ריקה, והלכה לחפש את הבית שבו אנו מתגוררים, שנינו. סבבה בעיר, שהיתה ריקה מאנשים, עברה מסִמטה לסִמטה, ולא מצאה את הבית, כי שכחה את מספרו. נואשת מלמצוא אותו, החליטה לחזור למכונית, אך בבואהּ לכיכר, ראתה שהמכונית נעלמה. הרי לא יתָכן שהבית איננו וגם המכונית איננה! – השתוממה. ואז תפסה שדעתהּ נטרפה. בהלה נוראה תקפה אותה מן הידיעה שהיא מטורפת. צעקה והתעוררה בזוָעה.

ואחר־כך, כשהעבירה לעיניה את החלום, בעודהּ שוכבת במיטה, זכרה שפעם שמעה את אביה צועק על אמהּ: “אחותך היתה מטורפת – גם אַת כזאת!” והיה איזה סוד במשפחה, שרק רמזים לו גונבו לאָזניה, על דודה שלה, שערב אחד יצאה מביתה במינכן והטביעה עצמה בנהר אוזאר.

בילדותה – סיפרה – היתה בה חרדה מתמדת פן לא יחזור אביה הביתה. בשעות לפנות ערב היתה עומדת בשער של חצר ביתם ברחובות, שולחת מבטהּ אל קצה הרחוב לראות אם מכוניתו מתקרבת, וכשהיה הזמן עובר והוא בושש לבוא, היתה החרדה הזאת ממסמסת את קרביה ונהפכת ליאוש. כשירד הערב – והיא עוד ניצבת על משמרתהּ לפני הבית – היו עיניה יוצאות מחוריהן באורבן לכל מכונית שפנסיה דלוקים, וכשהיתה מכונית עוברת על־פניה, ממשיכה בדרכּה ומתרחקת – היתה לוחשת לעצמה “אבא מת, אבא מת,” או “אבא עזב אותנו לנצח.” וההשבעות, והלחשים. וכשהיתה יושבת בחדרהּ, מכינה את השיעורים, היו אָזניה כרויות כל הזמן אל המתרחש בחדרים האחרים. בפחד פן תִּפּוֹל פתאום כרעם התפרצות הזעם של אביה על אמהּ. ולאחר שנשלחו שתי אחיותה מן הבית, נהפך הכאב לחולי מתמשך, כי אז כבר ידעה כי הקרע לא יתאחה לעולם.

“יחסַי עם עצמי קשים, צבי,” עלה חיוך כאוב על פניה.

ואחר־כך: “אני פוחדת מן השקט של עצמי. מצע נוח להתרבּוּת מהירה של נגיפים.”

וכעבור כמה רגעים: “לפעמים אני שואלת את עצמי איך אצא מן החיים האלה – נקיה? מלוכלכת? ריקה מכּוֹל?”

כמעט איני יוצא מן הבית. בבוקר ניגש לחנות הסמוכה, קונה כמה צָרכי אוכל, מכין ארוחות קלות. מדיר רגלי ממסעדות.

אחת לעשרה ימים, לשבועַיִם, אני נוסע לבקר את אמי, הנמצאת זה חמש שנים בבית־מרפא בגדרה.

ולאוניברסיטה – יומַיִם בשבוע.

מפליא כמה נתרחקה מלבי הממלכה הזאת, שבמשך שנים כה רבות היתה ביתי השני. אני ממלא את מִכסת ההרצאות שלי, נפגש עם תלמידים בלשכתי, עונה על שאלותיהם – בפיזור־נפש, פיזור־נפש גמור. חושב על חיי עם נורה. חושב על יואב. חש שריפה בתוכי.

מזכירת החוג כבר למדה לא לפנות אלי בעניָנים מִנהליים. אני סר לפעמים למשרד – למסור דפים להעתקה, למלא טפסים, לחתום על תעודות כלשהן – והיא שואלת אותי לשלומי כמו ששואלים חולה שנעשה מִטרד למשפחה. עמיתי עוברים על־פני בהרכנת ראש, מנדבים חיוך, ממלמלים ברכה, נמנעים להתעכב לשיחה. מין “הסכמה כללית” כזאת, שאין זה יאה לאנשים מסוגי – שהפעילות הרוחנית היא מרכז חייהם – להיות שרויים בדכדוך ממושך כל־כך בגלל מות רעיה.

עבודות התלמידים נערמות על שולחני ואני מפגר בבדיקתן. מאחורי גבי, אני יודע, רוטנים על כך. אני מושך אחת המחברות, מתחיל לעבור עליה, הופך כמה דפים, וההרהורים מסיעים אותי למחוזות אחרים. צר לי על התלמידים, שקידומם תלוי בשקידתי.

צר לי על תלמידה מצטיינת – גיטה יעקובוביץ שמה – שבשנה שעברה כתבה עבודה מעולה על היֶבסֶקציה ויחסהּ לציונות בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, ועכשיו –

היחידה מכל תלמידי בשנה הזאת המתיַחסת אלי לא כאל רָשות המנפיקה דרכונים מסמסטר לסמסטר, אלא כאל אדם. נכנסת אל לשכתי, לפני שהיא פותחת את מחברתהּ – ובה רשימה של שאלות הנוגעות לעבודתהּ הנוכחית, על ה“בוּנד” והציונות – היא תולה בי מבט שואל, הססני, אוהד: “אני לא מפריעה? אם זה לא נוח, אני יכולה לבוא ביום אחר…” – “מפריעה? הלוא לשם כך אני כאן!” – “חשבתי… אולי אתה עייף היום…” ובהיסוס פותחת את המחברת, קוראת מתוכהּ אחת השאלות, מקשיבה לדברי, וכשאני מסיים, תוהה עלי שוב, בכעין דאגה: “להמשיך?”

בת עשרים ושלוש, עשרים וארבע, ילידת רומניה, והמִבטא הזר, עם הרי“ש הדרדרנית, מסגיר את היותהּ “עולה חדשה”: רק שבע שנים בארץ. פנים צחות, עגלגלות, מוקפות קשת של שיער שחור, ומפיקות מעין טוב־לב אמהי. גומות־חן מתעגלות בהן כשהיא מחייכת. שלוש או ארבע פעמים צילצלה לביתי בתירוץ של קושיה הקשורה לחומר שהיא עובדת עליו, אך לאחר שהיא שומעת את תשובתי, היא אומרת: “אני יכולה לעזור לך במשהו, פרופסור?” – “לעזור? לי?” אני צוחק. – אתה מקדיש לי כל־כך הרבה… אני מרגישה שגם אני חייבת לעשות משהו בשבילך…” – “מה אַת יכולה לעשות בשבילי, למשל?” – “למצוא איזה חומר שאתה זקוק לו, בספריה, להעתיק משהו, אני כותבת במכונה…” קולה רך, צייצני כלשהו. אני מודה להּ. אסיר־תודה אני להּ.

פעם הזמנתי אותה לביתי. הביאה צרור צפָּרנים אדומים. בעַצמהּ מצאה את האגרטל בחדר־המגורים, מילאה אותו במים במטבח, שׂמה את הצרור בתוכו. ישבה מולי בחדר־העבודה והקשיבה להרצאתי בסוגיית המפלגות היהודיות ב“תחום־המושב” ברוסיה. הקשיבה כשקצה העפרון לשׂפתיה ועיניה הירוקות נתונות בי בהבעה של הסכמה וחיבה. כשסיימתי אמרה: ''הורַי, אתה יודע, נולדו בקישינב…" וסיפּרה שבזמן המלחמה היו במחנות טרַנסניסטריה, ולאחר שסופח האזור לברית־המועצות עברו לרומניה, והיא עצמה נולדה בבוקרסט.

כמו שקורה פעמים כה רבות כאשר אנשים מזכירים באָזני את עברם, או את עבר הוריהם, בשנות המלחמה באירופה, יורד עלי לרגע, ענן, כאילו נפתח אלי פָּלוּשׁ צר ואפל אל חשכת הימים ההם.

“יש לך מבט נורא מֶלנכּוֹלי,” הצטחקה, ושתי שקערוריות־החן מבהיקות בלחייה.

כשקמה ללכת, בירכה אותי לשלום בטפיחה קלה – כמו של עידוד – על זרועי. תנועה כל־כך בלתי רגילה מצד תלמידה הצעירה ממורה בשנים רבות.

כשעברתי עכשיו על כמה תעודות ששימשו אותי בחיבור “מחלוקת ושִברהּ” – ביחוּד על “ציצת נובל צבי” ליעקב ששפורטש, “שפת אמת ולשון זהורית” ליעקב עמדן ו“אבוא היום אל העין”, שיוחס לר' יהונתן איבשיץ, ושתצלום כתב־יד שלו מצוי בידי – נתמלאתי שוב השתוממות, השתאות, התפעלות, מן ההיקף והעומק של האחדות ה“גלובאלית” של חיי היהודים בתפוצותיהם במאות ה־17 וה־18:

איך התנועה השבתאית עצמה, ואחר־כך המחלוקת שבעקבותיה, שנמשכה כמאה וחמישים שנה, סחפו וזיעזעו, כרעידת־אדמה אדירה, את הגולה מקצה אל קצה, מאיזמיר ועד לונדון, מירושלים עד אמסטרדם, מסלוניקי עד המבורג, מקראקוב עד פֶז, מז’יטוֹמיר עד פראג. וזאת בימים שהתקשורת בין מדינות וערים היתה כה נחשלת, בטרם היות הרכבת, האוטומוביל, הטלפון והטלגרף; בטרם היות עתונות יהודית, לבד משני עלוני חדשות לא־סדירים שהופיעו באמסטרדם, אחד בפורטוגלית ואחד ביידיש. הלוא אילו קיימת היתה אז, במחצית המאה השמונה־עשרה, עתונות עממית, רבת־תפוצה, הניזונה מדיעות שמשגרים לה סוכנויות טלגרף וכתָבים השתולים בערים רבות ברחבי אירופה, אפריקה ואסיה – אפשר לשער שמחלוקת איבשיץ־עמדן, שהיו בהּ כל הסימנים של שערוריה רבתי, היתה זוכה בכותרות סֶנסַציוניות כמו: “רמזים שבתאיים שובצו במִרמה בקמיעות שחילק הרב איבשיץ לנשים עקרות”, או “עמדן מאשים את איבשיץ בהפצת תעמולה שבתאית בישיבת פרשבורג”, או “בנו הצעיר של איבשיץ נתגלה כנוצרי־בסתר”, או “איבשיץ מכנה את אשמותיו של עמדן ‘עלילה’ ומצרף את חתימתו לחרם על השבתאים”, וכיוצא בזה. הדבר המפליא הוא, שעל־אף העדר כל אמצעי תקשורת המוניים, כאשר ידיעות ודברי פולמוס הועברו מעיר לעיר, מארץ לארץ, באמצעות שליחים הנוסעים בעגלות ובמרכבות הנושאים אִתּם איגרות וספרים, כתובים בלינגואָה־פרַנקה של רבני הגולה – העברית־הארמית־היידית – נזדעזעה היהדות ת“ק פרסה על ת”ק פרסה מסכסוך שנתגלע בין שני רבנים בקהילה אחת – קהילת אלטונה שליד המבורג – בהיותהּ כולהּ גוף אחד, שכל רמ“ח איבריו ושס”ה גידיו קשורים ותלויים זה בזה במידה כזאת, שכאשר נפגע עצב באחת מאצבעותיו, כולו נזעק להתחסן מפני החולי. אנו עדים כאן לתופעה יחידה במינהּ בהיסטוריה – של מעין “מדינה פארא־טריטוריאלית”, המשתרעת על־פני שלוש יבשות; שהרי לא זו בלבד שהדת, הפולחן, המנהגים, והגורל המשותף של מיעוט נרדף, קישרו את כל חלקי התפוצה היהודית, אלא גם מבנה־על, שהיה מורכב ממערכת מסועפת של קהילות מאורגנות המחוברות זו לזו. כך, שאפילו קהילה קטנה כזַמוֹשץ‘, שמנתה אז כמה מאות משפחות – הלמו בהּ הגלים הסוערים של מחלוקת הרבנים מאלטונה, פילגו אותהּ, וקם בהּ לוחם נמרץ וקנאי נגד איבשיץ, כר’ אברהם כהן, שהתיַצב נגד רוב רבני פּולין, שתמכו ביריבו של עמדן.

אך כמו שניסיתי להראות ב“מחלוקת ושברהּ”, פולמוס השבתאות, הן בימיו של שבתאי צבי והן לאחר המרתו ומותו, לא היה רק מאבק דתי־רוחני בין רציונליזם ותעתועי המיסטיקה, בין רבוֹנוּתה של ההלכה והמשיחיות האנטינומיסטית, אלא במשמעותו העמוקה ביותר – הבלתי־גלויה – היה זה גם מאבק על עצם קיומהּ של המערכת האוטונומית של הגולה: אילו ניצחה השבתאות – שביקשה להפנות את העם אל מחוץ לתחומי הגולה – היתה מפרקת את מסגרות האוטונומיה הזאת והורסת אותה כליל. זה היה אפוא מעין מאבק שאוסרת המערכת השלטונית של מדינה נגד היסודות החותרים תחתיה. משום כך הוא היה אכזרי כל־כך, חסר־פשרות, מלוּוֶה בגילויים קיצוניים של החרמה ונידוי, גירושים, גידופים נוראים, זיופים, עלילות־שוא; עד כדי הזמנת התערבות מבחוץ, מצד העולם הנוצרי, כמו הפניָה אל פרידריך הראשון מלך דנמרק, יורש דוכסות הולשטיין, להוריד את ר' יהונתן איבשיץ מכס הרבנות באלטונה כאשר “נתגלה”, כביכול דבר הגנבת נוסחאות שבתאיות לקמיעות; ואותו מלך ממנה כעין “ועדת חקירה”, המורכבת מתיאולוגים נוצרים יודעי עברית – ביניהם המלומד הפרוטסטנטי פרידריך מגרלין – כדי שתפסוק היא מה אמת ומה כזב בהאשמות על הרב היהודי. היתה זו מלחמת מגן של הגולה על קיומה כגוף חי, בעל מִמסד שלטוני, ועל זכות קיומהּ כישות בת־קימא, לא־ארעית, שלא צפויה להּ כליָה.

(ובו־בזמן חוזרת ונשנית התופעה המלווה את ההיסטוריה היהודית בגולה לכל אָרכּהּ – כאשר מלחמות בין מעצמות וחילופי שלטון מביאים בעקבותיהם גזירות, רדיפות ופוֹגרוֹמים: כאשר פורצת המלחמה בין פרוסיה, תחת פרידריך הגדול – בברית אחת עם צרפת – ובין אוסטריה תחת מריה־תרזה, ופראג נכבשת מידי האוסטרים, מואשמים היהודים, ובראשם ר' יהונתן איבשיץ, ששימש אז רב בקהילת מֶץ, ב“בגידה” בממשלת אוסטריה, בקשר־סתרים עם האויב הפרוסי־צרפתי, האספסוף עורך פרעות ביהודי מוֹרַביה ובוֹהֶמיה, הקיסרית מריה־תרזה מוציאה צו לגירוש כל יהודי שתי מדינות־הכתר הללו מגבולן, הגירוש מבוצע באכזריות, רכושם של היהודים נשדד, קנסות ומסים גבוהים מוטלים על יתר הקהילות, וכולי וכולי.)

יותר מכל מאורע בין־קהילתי, יותר מכל התנצחות מילוּלית בין מחנות היריבים ביהדות באותה תקופה, מגלמת אישיותו רבת הסתירות של ר' יהונתן איבשיץ – כפי שאני מוכיח בספרי – את ההתנגשות בין שתי התפיסות המנוגדות, על ארעיוּתהּ או נצחיותהּ של הגולה. דעות החוקרים בדורות האחרונים נחלקו, כידוע, אם אמנם היה איבשיץ שבתאי בסתר, כמו שהאשימוהו עמדן ורוב רבני גרמניה, או שהיה משלומי־אמוני הלוחמים בשבתאים, כמו שמעידות הצהרותיו וחתימתו על כרוז החרם בפראג. בניגוד לדעות אלה ואלה כאחד, אני מחזיק בדעה שהקוֹנפליקט בין “אראלים ומצוקים” התחולל בנפשו פנימה – וזו גם גדולתו של גאון זה. מצד אחד, מצביעים ספרי הפרשנות שלו על “שולחן־ערוך” והרמב“ם, על שמרנות קיצונית ועל דבקוּת בכל אות ואות בהלכה המקודשת (ודווקא אויבו הגדול, ר' יעקב עמדן, גילה יתר “ליברליות”, הן לגבי פסיקות שלא על־פי “שולחן־ערוך”, והן לגבי התרת לימוד לשונות ומדעים – דבר אָפייני לאדם שאין בו קוֹנפליקטים עקרוניים המערערים את בטחונו); ומצד שני, מראה ספרו הקבלי־התיאולוגי “שם עולם”, על יסוד האלוהות ותכונותיה – שלפי סברתי, ובניגוד לדעתם של גרֶץ, פרלמוטר ושלום, לא הוא חיברו, על־אף קִרבתוֹ ל”ואבוא היום אל העין" השבתאי – על תפיסה מעין־משיחית, המניחה אפשרות של התגלות האלוהות תלת־הפרצופים באדם־גואל (תפיסה הקרובה לנצרות, ומשום כך גם הואשם בנטיות כאלה), שמעצם מהותהּ היא כופרת ביציבותהּ ובנצחיותהּ של הגולה.

אם כך ואם כך, הריב המר והנמהר הזה, שהגעיש את הגולה מקצה אל קצה גם כמאה שנה לאחר מותו של שבתאי צבי – דווקא הוא, למרות הפילוגים שהביא בעקבותיו, מעיד כאלף עדים על האחדות ה“גלובאלית” שלהּ. מזייפי “הפרוֹטוֹקוֹלים של זקני־ציון” בראשית המאה הזאת, שבחיבורם טפלו על היהדות את העלילה בדבר “קשר” להשתלטות על העולם – היה להם, בכל־זאת, יסוד עובדתי־היסטורי לבנות עליו את בנין השקר שלהם.

נורה לא דיברה עוד על “השינויים היסודיים” בדירה.

אך יום אחד, על דעת עצמהּ, בלי להיוָעץ אתי, החליפה את האהילים במנורות שבחדר־המגורים. לא אמרתי דבר.

ניגשתי לקיים את הבטחתי לפויגלמן בדבר תרגום שיריו לעברית.

לא היה לי כל נסיון בתחום זה.

פניתי לפרופסור ל. והוא המליץ לפני על ארבעה מתרגמים.

התקשרתי עם אחד מהם, שלום הוכמן. על משורר ששמו פויגלמן לא שמע – כך אמר לי בטלפון – אבל אם אשלח לו את הספר, יקרא ויראה אם השירים הם לרוחו. שירים שאינם בעלי־ערך בעיניו אין הוא מתרגם.

שלחתי לו את הספר. כעבור שבועיִם צילצל אלי: לא, לדאבונו – לא. כמה מן השירים “יש בהם משהו”, אבל בדרך כלל – אפֶּיגוֹני". את הספר ישלח לי בחזרה.

חשתי אכזבה מרה כאילו היו השירים שירי שלי.

השני שפניתי אליו היה אדם ששמו יחיאל ברוצקי, גם הוא, כראשון, אמר: אקרא ואחר־כך אחליט.

עברו שבועיִם, עברו שלושה, יום־יום הייתי בודק את תיבת המכתבים אם הגיע מכתב ממנו, או – במקרה הרע – הספר עצמו. כעבור חודש צילצלתי אליו ושאלתי מה בדבר השירים ששלחתי לו. תחילה לא זכר במה מדובר. אחר־כך אמר: “אה, המשורר הזה מצרפת, כן, אני זוכר… אוֹמַר לך את האמת, אני שקוע כולי בתרגום של ספר גדול, רוֹמַן, איני יודע מתי אוּכל להתפנות.. על כל־פנים לא לפני שנה.” הבטיח להחזיר לי את הספר בדואר.

שוב עברו שבועיִם ויותר ואת הספר לא קיבלתי. כשצילצלתי אליו, קרא בתמיהה גדולה: “מה? לא קיבלת? מזמן שלחתי! עוד באותו יום, אני חושב! איך זה?” תלה את האיחור בקלקלות הדואר הישראלי.

למחרת צילצל הוא אלי. התנצל ואמר שטעה והִטעה אותי. אמנם ביקש מאשתו שתשלח את הספר בדואר באותו יום עצמו, אך עכשיו התברר לו ששכחה לעשות זאת. הצרה היא שאין הוא מוצא אותו. חיפש בספרייתו ואיננו. מישהו, כנראה, לקחו, לקריאה. רגזתי מאוד ואמרתי שזה ספר יקר לי, עם הקדשת המשורר, ואני דורש ממנו… “הוא ימָצא, אין לי ספק שיימָצא…” גימגם. התריתי בו, איימתי…

כעבור יומיִם הגיע הספר לביתי בידי שליח.

השלישי ברשימה היה מנחם צלניקר.

ימים אחדים לאחר שקיבל את הספר, צילצל ואמר: “טוב, יש על מה לדבר,” קבענו פגישה בבית־קפה קטן ברחוב ארלוזורוב.

צלניקר, שהגיע לשָם לפנַי, המתין לי וספרוֹ של פויגלמן מונח לפניו. איש כבן חמישים וחמש או ששים, ששערו שעטנז של שחור וכסוף, והוא מפוסק באמצעו לשני גלים, וגבות עבותות חוֹפוֹת על משקפיו. הזמנתי תה לשנינו והוא הניח יד מלטפת על הספר ואמר. “יפה, יפה.” וחקר אותי מה הקשר ביני ובין המחבר. אחר־כך פתח את הספר, עילעל בו, ומבטו חלף על־פני שירים אחדים. “קצת בכייני לעתים… אבל מה פלא? אדם שעבר את מיידַנק ואושוִיץ… כשאני קורא שירים כאלה אינני מעז לדון אותם בקנה־מידה של ביקורת ספרותית. הם מעֵבר לזה, מעבר לכל ביקורת.” ובהתעכבו על אחד הדפים, שלח אצבע אל כותרת השיר “עשב”, ואמר: “חזק מאוד, חזק מאוד.”

סגר את הספר, הזיזו הצִדה, ואת זרועותיו הניח על השולחן כאיש־מעשה. “טוב, נעבור מקודש לחול. כפי שאמרתי לך בטלפון, אני מוכן לקבל עלי את התרגום.” ושאל: אל“ף – בתוך כמה זמן עליו לסיים את המלאכה. בי”ת – מי ישלם בעדהּ ואיך.

לא היה לי כל נסיון בזה. בהוצאת שני ספרי בעברית “מחלוקת ושברהּ” ו“בגידה גדולה”, לא טרחתי הרבה. חתמתי על חוזים שבסעיפיהם לא העמקתי, וקראתי הגהות. תרגומו של השני לצרפתית נעשה על־ידי ההוצאה עצמהּ ולא היתה לי יד בו. על שאלתו הראשונה של צלניקר עניתי אפוא שאין דחיפות בדבר, ואני משער שחצי שנה הוא זמן סביר לסיום המלאכה. אשר לתשלום, שאלתי בכמה מדוּבּר. צלניקר נקב סכום השוֶה לשתי משכורות חָדשיות שלי, סכום שהתקבל על דעתי. אפילו נראה ל צנוע למדי.

“בענין סדרי התשלום,” אמר צלניקר, “מקובל לתת שליש עם תחילת העבודה, שליש באמצעהּ ושליש בסיומה. האם המחבר עצמו משלם? ישלח את הכסף מצרפת?”

תמהתי על עצמי שלא חשבתי על הדברים מלכתחילה. וכיוָן שכל ענין התרגום היה בגדר משאלה כשדיבר עליו פויגלמן, לא שאלתיו על הפרטים המעשיים הכרוכים בו. הירהרתי מעט ובאתי לידי החלטה שאני אשלם את המקדמה למתרגם, שתהיה בבחינת הלוָאה שאני נותן לידידי, ובלבד שיחל בעבודה.

“יפה,” אמר צלניקר, "עכשיו בענין החוזה. צריך שיהיה חוזה כתוב. איך נעשה זאת? ביני ובינו? ביני ובינך? אתה נציג שלו? מיופה־כוח?

גם על כך לא חשבתי.

צחקתי ואמרתי: “לא חשבתי על זה.”

גם צלניקר צחק. ראה אותי כ“בטלן”, שעניני מעשה רחוקים מלבו.

לבסוף הגענו לידי הסכמה שנכתוב “זכרון דברים” פשוט, ובו שלושה־ארבעה סעיפים, ואני אחתום עליו בשמו של המחבר. צלניקר היה אדם נוח, קולו נמוך ומבטו רך. “אתה אדם מפורסם, פרופסור באוניברסיטה, ואני מאמין לך,” אמר.

בו־במקום הוצאתי מתיקי שני גליונות נייר, כתבנו את “זכרון־הדברים” בשני עֳתקים, חתמנו עליו, הוצאתי את פנקס הצ’קים שלי, רשמתי לו צ’ק של שליש משׂכרו, ותקענו כף.

שמחה מילאה את לבי בצאתי לרחוב. הרגשתי כאילו אני המשורר, אני פויגלמן, ורגלי קלו. כאילו ניטל ממני כל הכובד של למדנותי, של הישיבה על האָבנַיִם, ראשי שקוע בספרים ואני מרותק למקומי. מין עליצות היתה בי, כשל פורק־עול. השירים עצמם כביכול נכנסו בי – מגילה שאכלתי אותה ונעשיתי מבוסם ממנה. חרוזים ביידיש קלילה, עממית, התרוננו בי. הייתי מין דדאלוּס שנמלט מן הלבירינת שבנה הוא עצמו והיה כלוא בו, בכנפיִם שהרכיב לגופו.

עוד באותו יום כתבתי לו איגרת קטנה ובה בישרתי לו על ראשית התגשמות חלומו.

עניני כסף לא הזכרתי.

לאחר שבוע התקבל מברק ממנו: “אלף תודות. נשיקות חמות, מהינדה וממני.”

נורה, שראתה את המברק לפנַי – הוא הגיע בהיעָדרי – שאלה על מה “אלף התודות”. סיפרתי איך חיזרתי אחר מתרגמים, ואיך מצאתי לבסוף את האחד שקיבל עליו ברצון לעשות את המלאכה.

שתקה.

“יש לך איזו התנגדות?” אמרתי.

הסתכלה בי. “אז הלכת מאחד לשני והתחננת… פשוט התחננת…”

אחר־כך קמה ואמרה שהיא נוסעת ליואב.

לא חזרה אלא לפני חצות.

אתה, יואב, אם לומר את האמת כולה, מעולם לא רחשת כבוד לעיסוקי.

“למה לך להתעסק תמיד עם הרבנים האלה?” היית פולט בשעת הארוחה, בין כף מרק לכף מרק כשעוד היית תלמיד בתיכון – ומגניב אלי מבט סקרני משועשע לראות איך אגיב. אך תשובתי לא ענינה אותך, בעצם. היית ממהר לסיים את הארוחה ולצאת החוצה.

“רבנים” – מפני שעסקתי אז בחקר התנועה השבתאית, ואתה, כשהיית נכנס לחדרי – בחיפזון גדול, כהרגלך, מחפש עט נובע, מהַדקים, סרט־דבק, הופך תוך כדי כך את כל הסדר על השולחן – היו מזדקרים לעיניך, מתוך הניירות שלי, שמות של “רבנים”.

כשהיו שואלים אותך מה המקצוע של אביך, היית משיב: “רבנות”. חוש־הומור היה לך תמיד.

ניסיתי לעורר בך סקרנות להיסטוריה היהודית – מקצוע שבבית־הספר “שנאת” אותו, כך הצהרת – על־ידי רוֹמַנים שיש בהם מתח ופעולה. הבאתי לך ספרים שהרשימו אותי כשהייתי אני בגילך – “המכשפה מקַסטיליה”, “היהודי זיס”, “בצל עץ התליה” – ואתה היית פותח, מעיף עין על השורות הראשונות, נושא אלי מבט מבודח, כאומר, אתה משטה בי או מה? ומחזיר לי את הספר כאילו הגשתי לך אוכל מקולקל.

מחדר־עבודתי הייתי שומע לפעמים את אמך מטיפה לך מוסר. “למה אתה מצער כל־כך את אבא? אתה רואה שזה מדכא אותו ממש, היחס שלך!” – “אני מצער? המקצוע שלו מצער אותו! מצא לו מקצוע שאפשר רק לבכות ממנו!”

אבל אמך הבינה אותך, למען האמת. גם מלִבּהּ היו רחוקים נושאי מחקרי, אף־על־פי שכיבדה את עבודתי והיתה גאה בהישׂגי, הן בתחום ההוראה והן בתחום הפרסומים. לא התרעמתי עליה. גם אני לא התעניינתי הרבה בניסויים הביולוגיים שלה. הייתי מסיע אותה אל המכון, עוצר לפני השער, נושק לה, וחוזר לתל־אביב, לאוניברסיטה. או, לחֲלוּפין, היתה היא נוהגת במכונית, מביאה אותי עד שער האוניברסיטה, נושקת לי, ונוסעת למכון. נשיקות חטופות אלה היו כביכול נקודות המגע שבהן השיקו שני מקצועותינו: ההיסטוריה והביולוגיה.

היתה לך עוינות כה רבה לעיסוקי, שאפילו היית נמנע ככל האפשר מלהיכָּנס לחדרי. כשהיית נזקק לאיזו אנציקלופדיה, היית שולף את הכרך מן המדף וממהר לצאת מן החדר, כחושש להידבק ממחלה. אל טקס הפרס שהוענק לי על “מחלוקת ושברהּ”, סירבת לבוא עם אמך. שידרו בטלביזיה את משחק הכדורסל בין “מכבי” תל־אביב לנבחרת איטליה באותו ערב. גביע אירופה, אם אינני טועה.

עד היום נחמץ בי לבי כשאני נזכר בכך.

כן, את “הבגידה הגדולה” קראת. אמרת שהספר ריתק אותך. אבל אז היית קצין בצבא־קבע, והוא ריתק אותך, כנראה, משום שהיה בו שאון של “תנועות צבאיות”: תיאורי מסעות חיל־המורדים של חמלניצקי בווֹהלין, רוסיה הלבנה ואוקראינה; תיאורי פשיטות של כנופיות ההידַמאקים והזאפורוז’ים; בריתות עם מלכים, רוזנים והגמונים, שנכרתו והופרו. שמות ה“רבנים” היו פזורים ברווחים גדולים למדי, בין שמות מפקדים טאטאריים כמו מורוזנקו, גניה, הודקי, או שמות אצילים ומלכים פולניים כמו וישניוֹבצקי, פוֹטוֹצקי, קאז’ימיר, ולאדיסלב וכדומה. רק בחלקו האחרון של הספר, שבו מתוארות תוצאות נחשול הדמים הזה, שנשחטו בו כשש מאות אלף יהודים ומאות קהילות נחרבו, נתקבצו שמות ה“הרבנים” בצפיפות רבה זה אל זה ודחקו את השמות הנוכריים.

אבל גם אז –

את העוֹינות שלך – היסודית, העמוקה, מילדוּת – קשה היה לך להצפין. היא לבשה עכשיו אִצטלה – או שמא אומר מדים? – מכובדת, עקרונית, רעיונית־כביכול, של התנגדות – מוגזמת במקצת, אינך חושב? – להשקפותי, שהובעו באותו ספר. “לא היתה אלטרנטיבה?” קראת ברוגז – רוגז שהדהים אותי, כי אתה אחרי ככלות הכול, מעולם לא התעמקת בסוגיות אלה – היתה אלטרנטיבה!.. מי בגד? הפולנים? היהודים בגדו בעצמם! זו היתה ‘הבגידה הגדולה’!.."

ואת כל הסברי על מצב היהודים באותה תקופה, שלא היתה להם ברירה –

כן, עלי לשוב ולהדגיש: לא היתה להם כל ברירה אלא לסמוך על חסות שליטים, כיוָן שלא היה להם שום “בסיס טֶריטוריאלי” לגילוי כלשהו של עצמאות, שלא לומר לצבירת נשק להתארגנות להגנה עצמית –

את כל הסברי אלה ביטלת במחי־יד, ועברת ל“ניתוח מערכות” נוסח קורס קצינים: צבא המורדים של חמֵלניצקי היה מפורד ומפולג בתוכו – כפי שלמדת מספרי – ארגוני יהודים מזוינים היו מוצאים בעלי־ברית בין הרוסים, הפרוסים, השבדים, שלחמו גם הם נגד הקוזאקים…

בטויי הסלאֶנג הצה"לי שהיו זרועים במשפטיך, כשדיברת על פוגרומים – העבירו בי צמרמורת. כאילו פוחח גלוי־ראש התפרץ לבית־כנסת באמצע תפילת יום־הכיפורים.

התהלכת בחדר אנה ואנה, במדי הקצין שלך, נרגש, תנועות ידיך מדגישות במִשנה תוקף כל טיעון שלך, כשראית – על־פי ארשׁת התמהון שבפני, כנראה – שבכל־זאת הגזמת בהתלהבות שלך להסתער עלי ועל תפיסתי – שלפת לבסוף, את חוש־ההומור שלך ממחבואו, ובחיוך בוגר, כאילו בוגר אתה ממני, עשיר־נסיון ממני, אמרת: “טוב, אבא, תישָׁאר בשלך. אתם, האקדמאים, קודם־כול יש לכם תיאוריה. סביב התיאוריה אתם מסדרים את העובדות, מעגלים־מעגלים, כדי לשמור עליה שלא תברח, אם הן לא מתאימות לה בדיוק, אתם מכופפים אותן קצת פה קצת שם… למה לי לדבר הרבה? אני יודע שלא תזוז אינטש אחד מעמדתך! מקרה אבוד!” – צחקת וטפחת לי על שכמי.

אבל היתה גם תקופה אחרת. של רגיעה. מאז נשאת אשה והקמת משפחה.

אני זוכר – דמעות ממלאות את עיני. סימן של זיקנה? של בדידות שאני חי בה? – במסיבת החתונה שלכם בבאר־טוביה. נזכר איך כל הקשיחות שלך כלפי נפשרה שם, היתה כלא היתה. שילבת זרועך בזרועי והולכת אותי – שרשרות של נורות אדומות וירוקות היו מתוחות בין העצים; בצד, על הדשא, ניגן מישהו בגיטרה, מוקף מעגל גדול של בני נוער המושב, שרים שירי מולדת; ריח הרדופים, מעורב בריח זבל מן הרפת, בישׂם את אויר ערב הקיץ – הולכת אותי מאיש לאיש, הצגת אותי לפני חבריך מן הצבא, מפקדיך, גאה בי, מספר תהילתי, אפילו מזכיר את שמות הספרים שהוצאתי, את שני הפרסים שהוענקו לי. ”איש גדול אבא שלי!" אמרת בהומור, אך גם בחיבה רבה, כשהצגת אותי, לופת את כתפי, לפני סגן־אלוף אחד, קירח ונמוך־קומה, שנשא אלי מין חיוך סקרני מלמטה למעלה, “בקי בכל המהלכים הצבאיים של מלחמת שלושים השנה!” והשחלת אותי, בתוך הציבור הגדול שהצטופף שם, אל הקצה האחר של המדשאה, רק כדי להפגיש אותי עם חיילת אחת, שסיפרה לך כי אחותהּ תלמידה שלי והיא “מעריצה” אותי…

ואני נזכר בימים היפים שלאחר החתונה, כשארבעתנו, אמך ואני ושולה ואתה, היינו מתרוצצים בעיר, בסביבותיה, בחיפוש אחר דירה בשבילכם, נוסעים מבית לבית, עולים במדרגות רבות, סוקרים חדרים, מודדים שטח, בודקים מטבחים וחדרי־שירותים, מתדיינים עם בעלי־בית, עם מתווכים ­– ושולה, דווקא שולה, בת־מושב, היתה מעשית יותר משלָשתּנוּ, יודעת להתמקח, לגלות חסרונות, להתעכב על פרטים שבדעתנו לא עלו כלל – ואיך שנינו, אתה ואני, היינו יושבים בערב, כתף־אל־כתף – לאחר שכבר רכשנו את הבית ברמת־אפעל – ומחשבים את המסים והארנונות, תשלומי המשכנתא, הריבית, ואתה מגלה להפתעתך שאבא שלך, לא כולו מרחף בעננים הקודרים של ההיסטוריה היהודית, אלא מבין משהו גם בעניני העולם הזה –

ונזכר אני בערבים הרבים שהיינו עושים אצלכם כשומרי טף, לאחר הולדת שרית, לעתים אמך לבדהּ, לעתים אני, משחק עם הילדה עד הירָדמהּ

* * *

תקופה יפה היתה זו. סכסוכי הגבולות בינינו נסתיימו. חזרנו להיות “משפחה ביולוגית”: ביקורי שבת־אחר־הצהרים, הנכדה על ברכי, תה ועוגיות, שיחות על עליות המחירים ועל פרשיות פוליטיות ובטחוניות –

אפילו לא שכחת, לימי הולדת שלי – או שולה הזכירה לך? יָזמתהּ? – לשלוח לי פרחים בצירוף ברכה לבבית. ומאוד נגע אל לבי כאשר בעצם ימי המלחמה בלבנון צילצלת מצידון – ברקע המולת דיבורים ונקישות של חדר־מִפקדה – לברך אותי ליום הולדתי.

ופתאום – מיום שהרחת את המריבה שנפלה בינינו –

נשגב מבינתי – גם היום! – על־סמך מה החלטת, בלי לדעת מה גרם אותהּ, שהצדק עם אמך, ומיד התיַצבת לימינה בשתיקותיך!

היית בא אלינו עם שולה והילדה, ומפגין את עוינותך כלפי. משתמט מהַיישיר מבט אלי, בקושי עונה על שאלותי, בכוונה מאריך שיחה עם אמך, בהתבדחות או בהתלהבות⁷ מאיזה ענין חסר כל חשיבות. ומנַדה את הפושע.

מה היה פשעי, יואב?

אתה את המשורר היידי פגשת רק פעם אחת. דיבר אליך מלב אל לב. בהערצה נשׂא עיניו אליך, ואתה שתקת. לא ידעת כלום על אֳפי היחסים בינינו.

ולא יודעת כלום על מה שאירע בעשרת הימים שהייתי אני אתו בביתנו ונורה היתה בירושלים.

אמך היתה אשה לא־פשוטה, יואב. אני מסופק אם הבנת אותה.

בסתר התחוללו דברים בנפשה. בחשיכה.

אתה יודע שבלילות היתה לעתים צועקת בגרמנית מתוך שנתהּ?

על מה אתה מעניש אותי, יואב?

שלושת המתרגמים שפניתי אליהם – ואולי רק מנחם צלניקר ­– העבירו, כנראה, קול בין כותבי יידיש בעיר, שפרופסור צבי ארבל מן האוניברסיטה הוא מעין “חוזר בתשובה” שנהפך לחסיד שלהם ואף רואה עצמו פטרון של משוררים בשפה המקופחת; כי זמן מועט לאחר שחתמתי על “זכרון־הדברים”, התחילו מגיעים לתיבת המכתבים שלי עלונים וכתבי־עת ביידיש, ומפעם לפעם גם פתקים ירוקים להוצאת צרורות מן הדואר – ספרים עם הקדשות המחברים. נורה היתה צוחקת למראה הברכה הזאת היורדת עלי משמים: “המיסיונרים האלה מכניסים אותך תחת כנפם! היזָהר מחיבוק־הדוב שלהם!”

לא היה לי פנאי לקרוא את דברי הדפוס האלה. על החוברות הייתי עובר ביעף ומשליכן לסל. את הספרים הייתי מניח על מדף שנערמו עליו פרסומים אין־חפץ בהם. לא טרחתי להודות עליהם למחבריהם.

אך יום אחד מצאתי בתיבה הזמנה ל“ערב ספרותי” לכבוד יובל ה־75 למשורר הערץ שארפשטיין, באולם המוזיאון. מתוך סקרנות החלטתי ללכת לשם.

זו היתה לי מעין “התגלות”.

האולם, להפתעתי הגדולה, היה מלא עד אפס מקום. בקושי מצאתי לי מקום באחת השורות האחרונות. העברתי מבטי על־פני הקהל, שמנה כמה מאות איש ואשה – רובם קשישים – ולא מצאתי בו גם אחד שפניו מוכרות לי. המולה חגיגית שררה, והמשפטים ביידיש הנזרקים מאיש לאיש, ממושב למושב, בהתרגשות, בשמחה, הִשרוּ על האסיפה הזאת אוִירה של כנס בני עיר שלא נפגשו זה עם זה עת רבה. כה רבים הם מוקירי השירה היידית בעיר – סקרתי את הקהל בפליאה – ואני לא ידעתי!

על הבימה, מאחורי שולחן ארוך מכוסה במפה ירוקה ועליה צרור סיפנים מרהיבי־עין, ישבה סוללה של תשעה מכובדים, ארבעה־ארבעה לשני צדדיו של חתן־היובל – איש חמור־סבר, רחב־כתפים, שתפיחה כפתורית בולטת בצד השמאלי של קרחתו, ועיניו מאחורי המשקפים הנוצצים, פוזלות. הוא ישב ככפוּת בחליפתו הכחולה, ראשו משוקע בין כתפיו, שולח מבט אדיש אל הקהל. לצִדוֹ ישב אדם בעל פנים מוארכות שראשו רוטט ללא הרף. בצד הבימה פסנתר־כנף.

הושלך הס, ואל המיקרופון קרב היושב־ראש – אדם רם־קומה, שרעמת השיבה שלו ומִצחוֹ הגבוהַּ משווים לו הדרת־פנים של פילוסוף – פתח בדברי ברכה קצרים לבעל היובל, וחתָמָם בקריאת אחד משיריו. משחזר למקומו, נכנסה לבימה – לתשואות הקהל – זמרת, בשמלת־נשף שחורה, ענק פנינים לצוָארהּ; פניה לא היו צעירות, אך שׂערהּ השחור כעורב, המתוח כלפי עָרפּהּ, גָרַע שנים רבות מגילהּ. מבע עצב עתיק היה בעיניה בחייכהּ חיוך של ברכה. הפסנתר השמיע אקוֹרד פתיחה, וקולה התרומם אט־אט בשירו של סוצקבר, “אונטער דיינע וייסע שטערן” – “תחת כוכביך הלבנים”. הצלילים הרכים, הענוגים – אדאג’וֹ, אַדולצֶ’נדוֹ – התנשׂאו מעלה בהמיית־נפש, שקעו כמתחננים, עופפו כצפֳּרים שבורות־כנף, השליכו חבלי־קסם על האולם המלא, עצור־הנשימה, כישפו אותו. דמעות נוצצו בעיני רבים.

עוד שלושה שירים שרה הזמרת – שאת מנגינות שניִם מהם הכּרתי גם אני: “אויפן וועג שטייט אַ בוים” של איציק מאנגר ו“רייזעלע” של געבירטיג – ואפשר היה לחוש ברטט העובר בקהל מקצה אל קצה למשמע הלחנים והמלים, רטט של געגועים, של זכרונות משותפים, של אחוַת משפחה אחת גדולה, שׁכּוּלה, שחרב עליה ביתהּ, וצלילי קולה הנעים של הזמרת, שנפשהּ מתעטפת עליה, הקול המתרפק, המשתפך בסוד־שיח, הכמֵהַּ, המתאפק בכאבוֹ – מעלים חי לפניו את העולם שאבד ואיננו. כמעט אמרתי לעצמי – באחוז הרטט גם אותי, מעביר צמרמורת בבשׂרי – שזהו “הרטט ההיסטורי של העם היהודי”, שאין קץ לסבלותיו.

קריין, איש בשנות הששים לחייו, בעל פנים כחושות ומיוסרות, קרב אל המיקרופון וקרא שנַיִם משיריו של הערץ שארפשטיין – “מלך אביון” ו“גם עכשיו, בימים אלה” – בקול נרגש, רועד, אך בדיקציה יפה, כחורט בחרט כל מלה ומלה, קוצב לכל חרוז את ההטעמה היאה לו.

חמישה דוברים, בזה אחר זה, דיברו בשבחו של בעל־היובל ומנו את מעלותיו. דיברו על “הדיאפַּאזון הרחב” של הנושאים והמוטיבים של שירתו, המתפרשת על־פני יותר מיובל שנים, שיש בה שירים ליריים־אינטימיים ושירים אֶפּיים־סיפוריים, שירים סימבוליים ושירים “כמו־פּוּבליציסטיים”, שירי אהבה ותקוָה ושירים של יגון ומרי־נפש. אחד הנואמים אמר ששיריו של שרפשטיין הם שירים של “בענטשן און קרעכצן” – “ברכות ואנחות” – שמלוֹתיהם פשוטות, מפי העם נלקחו, או טעונות הן סִמליוּת עמוקה ומלבּוֹ הן חצובות. ונואם אחר – שהאריך מאוד בדבריו, וסימנים של קוצר־רוח ניכּרוּ בפניו של היו"ר, שהעביר פתק ליושב לימינו – דיבר על תרומתו העצומה של שארפשטיין לתרבות יידיש בכללהּ, ואמר ששיריו, הנעים בין האֶפי־קוֹנקרֶטי ובין הסימבולי־האבּסטרַקטי, הם נכסי־צאן־ברזל לדורות, כי נותנים הם ביטוי עז למציאות היהודים בגולה ובארץ כאחד, זו של “ישראל סבא וישראל צבר”, וקבל מרה על כך שרק מעטים מהם תורגמו לעברית. הקהל הקשיב לנואמים רוב־קשב, לא זע על מושביו, לא השתעל, לא כיחכח; ואני – שאת שיריו של בעל־היובל לא קראתי, תמהתי אם אין הגזמה בקילוסים הרבים שהורעפו עליו, שכמוהם לא שמעתי בשום כינוס או טקס לכבוד סופר עברי, מלומד, או איש –מדע.

שארפשטיין עצמו ספג את שפע השבחים האלה באדישות גמורה. שום חיוך לא עלה על פניו ושום נצנוץ של שמחה או של הכרת־טובה לא האיר אותן. אפילו נדמה היה שמתוך עוינות הוא שומע אותם. בתום שורת הנואמים, כאשר נתבקש להשמיע את דבריו, קם ממקומו ­– לתשואות הקהל – ובצעדים מדודים ניגש אל המיקרופון. הוא ניסה להנמיכו לגובַהּ קומתו, סובבו לכאן ולכאן ללא הצלחה, היו"ר מיהר אף הוא לעזרתו ולא הועיל כלום, כי המכשיר החליק מידו, אך מישהו זריז, בעל בלורית שחורה, קפץ מאחת השורות הראשונות אל הבימה, ובן־רגע התקינו כראוי.

בשניִם־שלושה משפטים הודה שארפשטיין למארגני הערב ולמברכיו, והוסיף – לצחוקו של הקהל – שהשבחים היו “מעל לראשו”, כמו המיקרופון הזה שלפניו, “ואתם ראיתם כמה קשה להסתדר עם גובה כזה”. מכאן ואילך השמיע משׂא שנמשך כחצי שעה; אך לא על עצמו ועל שירתו דיבר, אלא על מעמדהּ של היידיש בכלל, בעולם ובארץ. תחילה סקר את ה“גיאוגרפיה” של “שפת־עולם” זו, והראה איך נדד מרכזהּ בדורות האחרונים מעיר לעיר: מאוֹדֶסה לוארשה, מוארשה לוילנא, משתיהן לניו־יורק, ומאז קום מדינת ישראל – מניו־יורק לתל־אביב; ובהּ־בשעה, מתנהלת פעילות ענפה ב“פרובינציה” המשׂתרעת ממלבורן עד בואנוס־איירס. אחר־כך הספיד את חורבנה של יהדות אירופה, ואמר – קולו נצרד, נשנק מעט, אך לאחר רגעים מספר הצטלל והגביר כוח – שיחד עם ששת מיליוני היהודים שנרצחו, נכרתה גם לשונם בת אלף השנים, אוצרותיה הפכו לאפר ולבּהּ חדל לפעום. האוּמנם חדל? – שאל. וענה: לא! כי כמו שרידי מחנות־ההשמדה, התחילה גם היא מתאוששת מעט־מעט, חוזרת לחיים, וכמותם ניטלטלה על גלי הים הסוער והגיעה לחופי המדינות שיושבים בהן יהודים ולחופי ארץ־האבות. משהזכיר את “ארץ־האבות”, סקר את “המאבק המר והמכוער” שהיה לה, ליידיש, כאן בארץ. סיפר – והבעה של מרי וסלידה עלתה על פניו – על “ריב הלשונות” בשנות העשרים והשלושים, מנה את מי “שהכו וחבטו ביידיש עד זוב דם”, ביניהם מנהיגים ידועים, ולעומתם – את מי שנחלצו להגן עליה, ביאליק, עגנון, פיכמן, אורי צבי גרינברג, ואמר כי להם אנו חייבים תודה –

כאן, באמצע דבריו, אירעה תקרית קטנה:

מישהו מן הקהל צעק לעברו: “שום תודה לא חייבים להם!” ומפינה אחרת באולם קרא מישהו: “איפה הם כולם? למה לא רואים אותם פה?” שארפשטיין נבהל רגע, האדים, כאילו הושלכה אבן אליו, אך מיד התאושש, אחז במיקרופון, ופנה אל האלמוני: “אתה שואל אותי, חבר יקר?” הלה קם ממקומו וקרא בכעס רב: “אני שואל את האדונים הנכבדים על הבימה, את היושב־ראש הנכבד ואת מארגני הערב הזה: למה אין פה אף אחד מאגודת הסופרים העברים לברך את המשורר החשוב? למה אין ממשרד החינוך והתרבות? אנחנו מוחרמים במדינה הזאת?” ומחיאות כפַּיִם מכל עבר ענו בהסכמה לדבריו. היושב־ראש הקיש בפטישו כמה פעמים, קם ואמר בשקט – קולו, ללא המיקרופון, נשמע בקושי – שכל הנזכרים אכן הוזמנו, ואם לא באו, אין זו אשמת המארגנים, וביקש לכבד את בעל־היובל ולהניח לו להמשיך בדבריו. אשה אחת קראה ממקומהּ: “בושה וחרפה! לא רק על הבימה, אלא גם באולם, לא תמצא הֶבּראיסט אחד!” – ומאות ראשי היושבים נפנו לימינם, לשמאלם, לאחוריהם, כמחפשים את ה“הֶבראיסט”, כאילו אות חתום לו במצחו, וברחישת הלחשים והרטינות נדמָה לי רגע שאלי נפנים המבטים. שוב הקיש היושב־ראש בפטישו, ומשנשתרר שקט, המשיך הנואם במשׂאוֹ.

כמשיב למשסעים ולרוטנים, אמר שהיאוש הוא אויבו הגדול של החולה, ואסור להתעלם מקרני האור. הנה בשלושת העשורים האחרונים חל “מִפנה גדול” ביחס אל היידיש בישראל, היא זכתה ל“לֶגיטימציה”, לפופולריות, גם בקרב דוברי עברית – ומעידים על כך תפוצתם הגדולה של שירי הזמר והמחזות, והעובדה שהיידיש נלמדת היום בארבעים בתי־ספר עבריים ובחמש אוניברסיטאות – וסימני התאוששות, “התחיה”, ניכּרים בכול: מאה וארבעים סופרים, עתונאים, פובליציסטים, הכותבים יידיש, חיים בישראל, תריסר עתונים וכתבי־עת חשובים, שלוש הוצאות ספרים… “לא אמות כי אחיה!” נשׂא את קולו בעזוז, וסיים את נאומו בפסוק “יסוֹר יִסרני יה, ולמוות לא נתנני!”

הקהל קם על רגליו וכפרץ של מטר סוחף ניתכו התשואות באולם.

שוב נכנסה הזמרת לבימה, דממה מוחלטת נשׂתררה, בדממה הזאת רעדו צלילי “העיירה בוערת” של געבירטיג, כבכי מפרפר, בזעקה חנוקה, ואחרי־כן, באומץ של לוחמים נואשים, פעמו צלילי “שיר הפרטיזנים” של גליק. ושוב עבר הרטט בקהל, רטט מלכד, מחשמל, שעל סף דמע.

מראשית הערב, ובמידה גוברת והולכת בהמשכו, כבשה אותי ההרגשה – שכמוה לא ידעתי בשום התכנסות אחרת _­– כי הציבור הזה, שזכרונות, ולשון, ומכאובים ותקווֹת, ואכזבות מרות, מלכדים אותו ברטט אחד, בפעימת לב אחת, הוא הוא “העם היהודי”, שעליו אני קורא וכותב ואותו אני מכיר היטב כל־כך זה שנים רבות. בשום מקום אחר בישראל שאליו נזדמנתי ובו ישבתי בתוך קהל גדול, לא מצאתי הוֹמוֹגֶניוּת כזאת, אותה הוֹמוֹגֶניות של פיסיוֹנוֹמיה, לבוש, סגנון דיבור ותנועה – זו שהיא אָפיינית לכל בני אומה אחת, שאתה מוצא אותה בקהל אנגלי, שבדי, הונגרי, פולני, וכולי – כמו כאן. ואף שלכאורה לא הייתי חלק מהקהל הזה – שהרי כאורח לא־קרוא נקלעתי לתוכו, כמשקיף כביכול ישבתי בו, לשונו לא לשוני, עבָרי האישי לא עברוֹ, לא קרוב ומודע לי בו – חשתי כי “בתוך עמי אני יושב”, וכי הרִיגשה שהוא שרוי בה, של עצב וגעגועים וכאב, זורמת ממנו אלי וממני אליו היא חוזרת. ואף כי ידעתי וזכרתי, כל אותה שעה, שאין הוא אלא חלק מן העם – אותו עם ששבטים גדולים אחרים בו, שונים ממנו, וכולם בניה ובוניה של המולדת שאני חי בה – חשתי בהימָצאי בתוכו את חום קִרבת המשפחה, כמו שלא חשתי אותו בשום מקום אחר. ולא עוד, אלא שנתלווה לכך גם רגש של כבוד ויקר לאומץ ולעקשנות של ציבור קשיש זה, הנאחז בשארית כוחו – כמו פלוגה נצורה ומבודדת – במשלט האחרון של לשונו ותרבותהּ, ונחושה החלטתו לא לנטוש אותו עד נשימתו האחרונה.

ברחש שקט יצא הקהל מן האולם, כולו עוד שבוי בקסם צלילי השירים הנוגים, המרגשים, המסעירים, שזה עתה נדָמוּ.

בכניסתי הביתה מצאתי את נורה צפה בטלביזיה. “איך היה?” קמה וכיבתה אותה. צנחתי לכורסה – הרִיגשה טרם רגעה בי – ולא אמרתי דבר. “קרה משהו?” הסתכלה בדאגה.

כשסיפרתי לה מה היה באסיפה, ועל החוָיה שחוִיתי – שתקה.

כמה ימים לאחר זאת קניתי תקליט של שירי יידיש.

כשהשמעתי אותו בחדר־המגורים, נכנסה נורה בסערה מן המטבח, ידיה על אָזניה, וצעקה: “תפסיק את הבכיינות הזאת! היא משגעת אותי!” – ומיהרה אל הפּטיפוֹן והסירה את הזרוע מן הטבלה.

אוטו, אביה של נורה, מת מהתקף־לב – תשע שנים לפני הדברים האלה – בהיותו בבית־מלון בקֶלן, לשם נסע לרגל עסקיו. גופתו הובאה ארצה והוא נקבר ברחובות.

במשך שבועות לאחר־מכן היתה נורה שרויה בדכּאון קשה, ובלילות, כשהייתי מתעורר, הייתי מוצא אותה שוכבת ערה, עיניה פקוחות. כשהפצרתי בה לומר מה מציק לה, היתה משמיעה את הרהוריה כבת המתיסרת באשמה. אמרה שכל חייו סבל אביה מהֶעדר אהבה. אשתו ושלוש בנותיו מנעו חיבה ממנו, לא סמכו אותו, מעולם לא פינקוהו, הוא היה “מוקף חשיכה”. כשאמרתי שהוא עצמו היה אדם קשה, מסוגר, ולא ידע להעניק אהבה, אמרה שאמנם כן, אך מזה סבל אף יותר. “הוא כלא את עצמו בצינוק. אתה יודע איזה יסורים הם אלה? אפשר היה לשמוע את מכות האגרוף שלו בקירות!” בזה אי־אפשר להאשים איש – אמרתי – לא אותו, ועל־אחת־כמה־וכמה לא את בני־משפחתו. ענינים שבאופי. כן, האופי, הסבל של האופי, שאין אדם יכול לצאת ממנו, הוא הנורא מכּוֹל – היתה אומרת. “לחשוב שאדם חי חיים שלמים בחשיכה של עצמו ולא רואה אור!” והיתה נזכרת במקרים פעוטים, מילדותהּ, מנעוריה, שהכאיבו לו, ואילו נהגה אחרת – חשבה – היה הכּוֹל משתנה. אילו היתה מבקשת ממנו שיסיע אותה לים בשבת בבוקר והיו מבלים יחד בשׂחיה ובמשחק בחול; אילו היתה נכנסת, ולו רק פעם אחת, למשרדו – בהיותהּ בת ארבע־עשרה, חמש־עשרה – שואלת אותו על הבנינים שתיכנן, מהללת אותו עליהם, מברכת אותו על הצלחותיו; אילו היו היא ואחיותיה ואמהּ עורכות לו מסיבת הפתעה ליום־הולדתו, שמעולם לא נחוֹג; אילו היינו לוקחים אותו איתנו לטיול ההוא לים־כּינרת ולצפת לאחר נישׂואינו; אילו היתה אוצלת לו קצת חום, קצת חום…

הוא חלה בלבו זמן רב לפני ההתקף – אמרה בבטחון – אלא שלא גילה זאת לאיש. למי היה מגלה? ולשם מה? – לרוך ולחמלה לא היה זוכה. הוא חלה בלבו, כי לבו לא היה מסוּגל לשאת את הלחץ שנצטבר בו, ושגבר משנה לשנה, כי אצר אותו בתוכו. עד שהתפלץ. “אבא מת בבדידות כשם שחי בבדידות. תמיד בארץ זרה.”

ההידרדרות של אמהּ, סוזי, החלה כבר כשנתים לפני מותו. היא היתה מתאפרת בהגזמה שעוררה עליה רחמים מצד מכריה וצחוק בעיני זרים. הכחול והירוק המשוחים על עפעפיה, סביב עיניה, היו כה סמיכים, שהעינים עצמן כמו שקעו בחשיכה. לובשת היתה שמלות מלמלה, שקופות למחצה, שחורות, חומות, סגולות, שיצאו מן האופנה לפני עשרות בשנים. בערבים היתה מבלה שעות רבות בבית־קפה קטן, ברחוב צדדי, ש“טיפוסים מפוקפקים” היו פוקדים אותו. היתה יושבת שם על־פי רוב לבדהּ, מעשנת, שותה קפה, עד היסָגרוֹ. שמועות הילכו שהיתה משתתפת בסיאנסים ספיריטוּאליסטיים ומעלה באוב את רוחות בני־משפחתהּ שעקבותיהם אבדו באירופה. שמועות אחרות – שנורה סירבה להאמין בהן – אמרו שהיה לה מאהב קבוע, בעל תחנת־מוניות, איש כבד־גוף וקשוח. נורה היתה סרה אליה לעתים, לאחר יום עבודתהּ במכון, יושבת אִתהּ שעה קצרה, ובחָזרהּ הביתה היתה אחוזת־עצבנות. “היא הורסת אותי. הורסת את עצמהּ – וגם אותי תהרוס.” באחת השבתות, כשנסענו יחד לביקור בבית הוריה מצאנו את סוזי לבדהּ, נדהמתי לראות כמה כחשו פניה, והאודם המופרז על הלחיים השקועות רק כיער אותה. כל השעה שישבנו אִתּהּ דיברה על התימנים. “נסיכים,” כינתה אותם, “הצאצאים הלא־חוקיים של מלכת־שבא ושלמה המלך” התבדחה. בגברים שלהם יש מיזוג של כוח ועדינות – אמרה – אבירות ורגישות, פקחות ערמומית והומור של טוב־לב. ומה שאהבה בהם יותר מכּוֹל הוא “החוש שלהם למסתורין.” הם יודעים סודות שאנחנו לא יודעים", זקפה אצבע לעומתנו וצימצמה את עיניה למבע מסתורי, “סודות עתיקים שרק הם מכירים את השבילים הצרים והמפותלים אליהם. מה שאנחנו מנסים להבין בשכל, הם תופסים בחוש. הם מנהלים פְלירט עם הליליות,” הצטחקה.

כשיצאנו, אמרה נורה: “היא ירדה מן הפסים. לגמרי.”

לאחר מות אוטו התחילה מתמכרת לשתיה. כל מאמציה של נורה להניא אותהּ מכך לא הועילו. כשהיינו באים לבַקרהּ, היה ריח חריף של אלכוהול נודף מפיה. בקבוק קוניאק או ויסקי היה עומד על המזנון, וראשית דבר, עוד לפני שהתיַשבנו, היתה מוזגת לעצמהּ ולנו. נורה היתה מוציאה את הבקבוק מידהּ וצועקת שהשתיה תמית אותה, והיא, שהיתה בגילופין עוד לפני בואנו, היתה נועצת בה מבט רושף שנאה: “תדבּרי בשם עצמך. אל תשתי אם אַת חושבת שזה ימית אותך. ואין לך שום רשות למנוע את זה מצבי” – הושיטה לי את הכוסית מעבר לכתפהּ – “הוא אדם שפוי, הוא היסטוריון, והוא יודע שכוסית קוניאק עוד לא הרגה שום אדם מעולם, אלא להיפך!” העמדתי את הכוסית על השולחן וניסיתי לדבר על לבּהּ, אך היא עברה מיד לנושא אחר, ולא השיבה לי. היתה מתלוננת על הגנן, שאינ גוזם את השיחים; על השכנים מן הבתים הסמוכים הממררים את חייה במקלטי הרדיו והטלביזיה שלהם הפתוחים כל היום בווֹליוּם מלא והיא כבר רבה עם כולם; על הבַּנק, שמאז מותו של אוטו הוא “מרמה” אותהּ כל הזמן. היתה ניגשת אל המגירה, מוציאה מתוכהּ צרור גדול של תדפיסי מצב החשבון, מניחה אותם לפני ובסערת־רוח מצביעה על מספרים הרשומים בהם: "מה החמש־מאות האלה? מה השמונה־מאות־וחמישים? צ’קים שאני נתתי? אני מעולם לא הוצאתי צ’קים כאלה! למי? אצלי זה לא רשום! שיוכיחו! דרשתי מהם מהם שיוכיחו – אבל אין להם הוכחות! הם חושבים שאני מטומטמת ולא מבינה חשבונות! " היה הרוגז מטפס אל גרונהּ. היא בטוחה שמישהו שם, בבַּנק, מעל בחסכונות שלהּ – אמרה – והיא גם יודעת מי. כבר פנתה לעורך־דין בענין זה. ובחימה היתה אוספת את הניירות ומחזירה אותם למגירה. כל עת דַברהּ היתה פונה אך ורק אלי. מבּתּהּ היתה מתעלמת לגמרי.

לא אחת היו השתַיִם נאבקות זו עם זו כשהיתה נורה מנסה להוציא בכוח את הבקבוק מידהּ. סוזי, שדומה היה כי השתיה איכלה את גופהּ וריפתה אותו, היה לה כוח כביר בזרועותיה הכחושות, ובמאבקים יצאה על־פי רוב היא המנצחת. פעם אחת, תוך כדי היאָבקוּת, כשזרועות השתַיִם מתפתלות הנה והנה, נפל הבקבוק ארצה והתנפץ. סוזי, דמעות בוערות בעיניה, צעקה: “צאי מכאן, קאפּוֹ! אינני רוצה לראות אותך פה יותר!” ובגרמנית בשקט: “אַת תביאי עלי את מותי”.

מתוך דאגה לשלומהּ הוספנו לבוא אליה.

באחד מביקורינו, כשהגישה לשולחן רק קפה, אך הברק שבעיניה העיד על רוממות־רוחהּ, אמרה:

“אני חושבת שהיום כבר מותר לי לגלות לכם: אוטו לא היה יהודי.”

“את יצאת מדעתך,” לחשה נורה.

“אני יודעת את זה!” הרימה את קולהּ, “אַת לא יכולה לדעת! הוא לא נימול! הוא היה ערל! אמו לא היתה יהודיה ואביו התנצר! ולמה בא הנה, לפלשתינה? מפני שהשליכו אותו ממשרד הארכיטקטים של שוץ־וארקהארט! ציונות? הוא אפילו לא ידע מה זה!”

“למה אַת משקרת?” אמרה נורה בשקט.

“אני משקרת!” צחקה סוזי צחוק רע, “הלוֹא כל זה קרה לאחר שכבר התחַתַּנוּ, בנישואים אזרחיים, כמובן. במינכן היו כל הבאוארים נאצים עוד לפני שעלה היטלר לשלטון, והם לא אהבו שיהיה להם אבּרמסון במשרד, אפילו שהיה נוצרי לפי התעודות. אז בעטו בו: הֶרָאוּס! אני זוכרת יפה מאוד את היום הזה, כשהוא בא הביתה, זרק את התיק על הספה, צנח אל הכורסה, הפנים כמו אֵפר, ושתק. כששאלתי מה קרה, אמר: אבי היה גאה מדי להחליף את השם היהודי שלו. אני משלם. אמרתי: אולי אתה משלם בעד אשתך. הלוא אני ה’ראסנשַׁאנדֶה' שלך. הוא לא אמר כלום. היה זה הרעיון שלי, לנסוע לפלשתינה. הייתי ב’בלאוּ־וייס' עד גיל שש־עשרה. אם כן נסענו למזרח, עם הילדה בת השלוש. ופה הוא נרשם כיהודי, כמובן. בימים ההם עוד לא שאלו מי אמא שלך ולא הורידו לגברים את המכנסיִם לראות אם חתכו להם. אילו ידעו בחברה קדישא את האמת, בטח היו קוברים אותו מעבר לגדר.” פלטה צחוק קצר.

לאחר שתיקה ארוכה, אמרה:

“ולמה הרג את הכלב לפני שנסע לקלן? הלוא הוא הרעיל אותו!”

“אַת לא חושבת שזה מספיק, אמא?” אמרה נורה באיפוק, “הלוא בעצמך סיפרת לי שהיה חולה”.

הוא היה חולה, מפני שאוטו שם לו רעל באוכל שלו! ולמה? – מפני לא רצה שיהיה לי ידיד בבית."

“הידיד האחרון,” צפו דמעות דלוחות בעיניה.

כשיצאנו, אמרה נורה: “ואם זו אמת – אז מה? ואם זה נכון שהוא לא נולד יהודי – אז מה?! היא חשבה שתנחית עלי מהלומה שלא אקום ממנה. שום דבר לא משתנה בעיני. כבר מזמן חדלתי להתרגש מדבריה.”

כחודש לפני מותה של סוזי פגשה אותנו אחת השכנות לפני הבית, ואמרה: “תסלחו לי שאני מתערבת, אבל אתם צריכים לעשות משהו בנוגע לאמא שלכם. אולי להכניס אותה למוסד של גמילה, או לפחות לדאוג שיהיה מישהו אִתּהּ.” וסיפרה שפעמַיִם מצאה אותה מוטלת על הארץ ללא הכרה, בפתח החצר, בשעת ערב מאוחרת. דלת הבית היתה פתוחה והארנק וכל תכולתו התגוללו על־ידהּ. היא ובעלהּ נשׂאו אותהּ פנימה והחיו את רוחהּ. “מזל שלא נכנסו גנבים אל הבית. יכלו לרוקן את כולו.” ועוד סיפרה שהיא משוטטת לבדהּ בלילות ולעתים שומעים אותה שרה בקול בגרמנית. נורה הודתה לה ואמרה: “ניסיתי הכּוֹל. אפילו לשכור אשה שתגור אִתּהּ ותטפל בה. היא לא מוכנה לקבל כלום. ולכפות עליה אי־אפשר.” השכנה הסתכלה בנו באי־אֵמוּן ופנתה לדרכּהּ.

לילה אחד העיר אותנו צלצול הטלפון. דיברו מבית חולים “קפלן” וביקשו שנבוא מיד. התלבשנו ונסענו לשם.

סוזי כבר לא היתה בחיים. סיבת המוות – כך אמר הרופא – הרעלת אלכוהול.

אותה שכנה מצאה אותה שוב מוטלת על הדשא, והיא שהזעיקה את האמבולנס.

זה היה שנה וחצי לאחר מות אוטו.

פניה של סוזי, על מיטת בית־החולים, נראו כאילו מכת ברק השחיתה אותן. האיפור העבה סביב העיניִם כמו מחֲבָטָה. הפה היה מעוּוָת כלפי מעלה. העיניִם היו מכוּוָצות בעימוץ שקפא. השׂיער הנחוּשתּי היה מדובלל ודביק. כל סערת־חייה חסרי־המרגוע היתה חתומה בפנים הללו.

מעטים בלבד הלכו אחרי ארונהּ. אחות אחת של נורה – שניתקה את קשריה עם המשפחה לפני שנים רבות – באה מנהריה. האחות השניה, החיה בניו־יורק, הודיעה טלפונית שלא תוכל לבוא. כל עת הקבורה עמדה נורה זקופה, ידיה האוחזות זו בזו מתוחות לפניה, עיניה מושפלות אל הבור, כשקועה בהרהורים. אני אמרתי “קדיש”.

בשתיקה ליוִינוּ את הארון אל בית־הקברות ובשתיקה חזרנו משם.

הכתיבה הזאת, על הדברים שאירעו בי בשלוש השנים האחרונות, מסיחה אותי לגמרי מעבודתי. הבוקר נסעתי לאוניברסיטה למצוא ספר הדרוש לי לצורך המחקר. תוך כדי חיפוש בספריה, נשכחו ממני שם הספר ושם מחברו. מרוגז על עצמי חזרתי הביתה. התיַשבתי אל השולחן וניסיתי לסכם בכתב – מתוך הרשימות המונחות לפנַי – את פרשת הטבח בז’יטומיר, בינואר 1919, בידי כנופיות ההיידַמאקים, לאחר שהאשימו את יהודי המקום בתמיכה בבולשביקים. גם שורה אחת לא יצאה מתחת ידי. הרהורי התעופפו אל עשרת הימים הגורליים בחודש מרס, לפני כשנתיִם.

ועם־זה גובר והולך בי הספק בתכלית כתיבת המחקר הזה, בתכלית כתיבת היסטוריה בכלל.

ההיסטוריון א.ה. קאר היה סבור שאפשר להגיע להיסטוריוגרפיה “אובּיֶקטיבית”, בתנאי שההיסטוריון ישתחרר מדעות קדומות; והשוָה את חֵקר ההיסטוריה לחֵקר במדעים המדוּיקים, באָמרוֹ ששניהם מתבססים על עובדות ועל היפותֵיזות, ועל העימות מתמיד בין אלה לאלה.

טעות גדולה. כל השוָאה בין ההיסטוריה ובין המדעים המדוּיקים – או מדעי הטבע – היא מופרכת מעיקרהּ; וזאת מן הסיבה הפשוטה, שבהיסטוריה כל מאורע הוא חד־פעמי, לא־נשנה, שעה שבממלכת תופעות הטבע – שבהן עוסקות הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה וכדומה – המאורעות חוזרים ונשנים בהתמדה, ולפיכך ניתן לגלות בהם את החוקיות. לא זו בלבד, אלא שאין שום אפשרות לערוך “ניסויים” בלימוד היסטוריה – אפילו על דרך המופשט – כמו שהם נערכים במדעי הטבע בתנאי מעבדה, כי בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי־אפשר להפריד בין האוֹבּיֶקט – שהוא נושׂא המחקר – לבין הסוּבּיֶקט – שהוא החוקר. ההסטוריון, שעיסוקו בבני־אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה“היסטוריה”, פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא־מעורב, “אוֹבּיֶקטיבי”.

מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סֶלֶקציה שרירותית של עובדות וארגוּנן בסדר הגיוני מסוּים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן “חוקיות” ההולמת את מטרותיו?

הדרישה להשתחרר מ“דעות קדומות” בכתיבת ההיסטוריה כמוה כדרישה להשתחרר מיחס – שׂכלי, אמוציונלי, מוסרי – למאורעות העבר. התיתָּכן בכלל כתיבת היסטוריה ללא יחס כזה?

היחס הזה הוא־הוא, לדעתי, המניע לכתיבה זו. הוא ה“רֶזוֹן ד’אֶטר” שלה.

אני, כותב דברי הימים, בורר אפוא, מתוך הגבב הכָאוֹטי של עובדות העבר הגלויות לנו – שאין בהן כל סדר לבד מזה של סיבות ותוצאות רבות לאין־ספור כמיטב הבנתנו – את אלה המזדקרות לעיני מפאת יחסי אליהן והמשמשות את מטרותי. כך היה הדבר כשכתבתי את “הבגידה הגדולה” על פרעות חמלניצקי, וכך הדבר במהלך מחקרי על פרעות פטלוּרה, שאותו, כפי הנראה, כבר לא אסיים.

ההיסטוריוגרפיה הסוֹביֶטית – כמו האוקראינית, שקדמה לה – תיארו את חמלניצקי כגיבור לאומי וכלוחם עשוי לבלי חת לשחרור האיכרים הנדכאים מעול בעלי־האחוזות והאצילים. הן לא סילפו את האמת. הן רק בררו, מתוך “ערימת האשפה של עובדות העבר”, את אלה ההולמות את מטרותיהן, ואת האחרות הצניעו, או העלימו לגמרי. רציחתם של כשש מאות אלף יהודים במשך שתים־עשרה שנות המרידות היתה בעיניהן עובדה שולית, שאינה ראוּיה להבלטה. עשב הנרמס תחת פרסות הסוסים אגב דהירתם במסע הנצחון של שואפי החירות. ואילו גרֶץ – היהודי, מן הדבקים ב“רעיון התעודה” – בפרקים שכתב על אותן הפרעות, מבליט כל־כך את אָפיָם הנצלני של החוכרים, המוכסים, הפונדקאים והסוחרים היהודים, שהשפילו ודיכאו את האיכרים, לדבריו, בהיותם נאמניהם של בעלי־האחוזות הפולנים – עד שכתיבתו נראית כמעט כאפּוֹלוֹגיה על מעללי הפורעים.

אבל גם אני – גם אני בורר, מבליט, מצניע, מעלים. ושינוי הפרופורציות בין חלקי התמונה ופרטיה, הלוא משנה את התמונה כולה!

במחקר על פרעות פּטלורה, למשל, יכולתי להבליט – ולהציג בקדמת התמונה – את מעשי ההצלה של נוצרים שהתרחשו כמעט בכל עיר ועיר. בזמוֹשץ', לפי אחת התעודות, היה חַבתן פולני, שבסכנת־נפשות נכנס לבית יהודי כשהשתוללו הפורעים ברחובות, הוציא מתוכו את ארבע הילדות, העבירן לביתו, הסתירן במַפָּחה שבחצרו, ואחר־כך בתוך שוחה שחפר בגינתו. בדובובה, בקריבויה־אוזרו, בריבניצה, בבּראנובה, היו נוצרים שנשׂאו־ונתנו עם הקוזאקים מגדודי פטרולה וביקשו להניא אותם מלפגוע ביהודים; היו שהוליכו אותם שולל והסיטו אותם מדרכם אל השכונות היהודיות; היו שבגופם גוננו על שכניהם, או שנתנו להם מחבוא בבתיהם. אפשר לטעון שמעשים אלה היו בטֵלים בששים, יוצאים־מן־הכלל שאינם מלמדים על הכלל, ולכן אינם רֶלֶבַנטיים להיסטוריוגרף המחפש “חוקיות” מסוימת בחומר העובדתי. אולם כאן מתעוררת שאלה עקרונית, שהרבה הירהרתי בהּ במהלך עבודתי, הן כמורה להיסטוריה והן ככותבהּ: אם ההיסטוריה נלמדת ונכתבת – כדעת בורכרדט – “לא רק כדי לראות את העבר לאור ההוֹוה, אלא גם כדי לראות את ההווה לאור העבר”, או כמאמר הרוֹמי, “היסטוריה ויטה מאגיסטרה” – כלומר, “ההיסטוריה היא מורת החיים”, ויש להפיק לקחים ממנה – מדוע צריך ההיסטוריוגרף להיות כפוף ליחס הכמותי של העובדות? ואולי הכלל שצריך להיות נקוט בידו הוא זה האומר ש“נר אחד קטן עשוי להאיר את החשיכה כולה, ואין החשיכה כולהּ עשויה לכבות נר אחד קטן”? ודווקא המעשים הטובים – ויהיו מעטים ככל שיהיו – הם הצריכים הבלטה, כדי שתקוָה כלשהי תהיה “נר” לרגלי האנושיות?

ההיסטוריונים המטריאליסטים מסוגם של מוֹנטסקיֶה והיפוליט טֶן, הפּוֹזיטיביסטים מסוגם של קונט וספנסר, האידיאליסטים כקאנט והגל, התיאולוגיסטים, המַרכסיסטים, כולם – מנקודות השקפה שונות – האמינו במציאותהּ של “חוקיות” היסטורית, שלפיה מטפסת האנושיות משלב לשלב בדרכּהּ אל עולם טוב יותר. לאבחנה ב“בחוקיות” כזאת אפשר להגיע רק מתוך גישה רציונליסטית טהורה, או מתוך אמונה בהשגחה עליונה מנקודת ראות ש“כל דַעֲבַד רחמנא לטָב עֲבַד”.

אך ההיסטוריון המעיין במאות התעודות שלפניו, הנוגעות לתקופה שאותה הוא לומד, ומתבונן לא רק ב“מאורעות”, אלא גם בחיי בני־אדם, שהם־הם העושים את ההיסטוריה, למֵד מה גדול כוחם של יסודות אי־רציונליים – ובלתי־חזויים־מראש – בגרימת המאורעות ובהכוָנת מהלכה של תקופה, כמו: יצר שלטון, יצר הרס, יצר נקם, אכזריות, שגעון־גדלוּת, שגעון־רדיפה, וכדומה. בהכרח הוא מגיע למסקנתו של בֶּנֶדֶטוֹ קרוֹצֶּ’ה ש“חוקים היסטוריים – או שאינם בנמצא, או שלא ניתן לגלותם.”

האם חזה היסטוריון כלשהו, מאלה שגילו “חוקיות” בהיסטוריה, את השתלטותהּ של הברבריות הנאצית על אירופה? את השמדתם של מיליוני אנשים בכבשני גאזים?

דווקא היסטוריון שכפר ב“חוקיות” – האנגלי ה.א.ל. פישר, מחבר “דברי ימי אירופה,” שאמר כי חייב ההיסטוריון להכיר במציאותו של “המקרי והבלתי־צפוי” בהתרחשות האנושית – הוא שכתב, שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון, כי “הקידמה אינהּ חוק טבע”. ומחשבות לב האדם עלולות לזרום בכיווּן המוליך לברבריות."

כשאני מעיין בחומר המשמש אותי למחקרי – ואני עושה זאת עכשיו מתוך פיזור־נפש רב – ויודע שכל עריכה שלו תהיה כרוכה בברירה שרירותית של עובדות כדי ליצור מתוכן תמונה של חיים במסגרת של תקופה, השאלה המנקרת במוחי היא: האין בכתיבה של ההיסטוריה יסוד בדיוני? האין היא דומה מבחינה זו לכתיבתו של הסופר הבֶּלֶטריסטי, שגם הוא שואב את חֳמריו מן המציאות, אך מרכיב מהם תמונה בדיוֹנית?

ואם כך הדבר – האם עשׂוּיה היסטוריה זו להיות “ויטה מאגיסטרה”?

“עשרת הימים שזיעזעו את העולם” – קרא ג’וֹן ריד לספרוֹ על מהפֵּכת אוקטובר ברוסיה.

עשרת הימים שהפכו את גלגל חיי:

שבועיִם לאחר אותו “ערב ספרותי” לכבוד המשורר שארפשטיין, בעשר בערב, ואני יושב אל שולחני וכותב, והנה קריאת טלפון מפריס. פויגלמן דיבר: הוא עומד לבוא ארצה בעוד שבוע, לעשרה ימים. מכיוָן שמטרת ביקורו הפעם היא לשבת יום־יום עם המתרגם ולראות מה הוא עושה בשיריו, לא היה רוצה להתגורר בבית אחיו ברמלה, אלא בתל־אביב. האוּכל להזמין לו מקום בבית־מלון לא־יקר?

אמרתי: “תוּכל להיות אצלנו. יש חדר פנוי. הוא יעמוד לרשותך.”

באותו רגע עצמו ידעתי – ושקיעת־לב כמו מוססה את קרבַי – שזהו מִשׁגה קשה. שאסור היה לי להתחייב לכך בלי לשאול את פי נורה תחילה.

“לא! לשם מה? למה לגרום טִרדה מיותרת לידידים טובים? אני יכול להרשות לעצמי… במלון לא־יקר…”

“לא לא. נשמח לארח אותך,” אמרתי בקול ענות חלושה, ובאָזני מהדהדות ההפצרות החמות שלו ושל הינדה להתארח בביתם, בכל עת שנבוא, אני ורעייתי, לפריס.

“אם אתה דווקא עומד על כך…”

הנחתי את השפופרת, ודכדוך מר השתלט עלי.

וגם היום, כאשר אני יודע את תוצאותיו הגורליות של אותו משפט חפוז שיצא מפי בשיחת הטלפון והפך את גלגל חיי, גם היום, כשאני שואל את עצמי אם יכולתי אז לנהוג אחרת –

בחיי יחיד, כמו בחיי עמים, את “מִרווח האלטרנטיבות” קובעות, פעמים רבות מאוד, נסיבות שהן מעֵבר לשליטת ההכרה.

למחרת בבוקר, כשסיפרתי על כך לנורה, לפני צאתהּ לעבודה, החוִירו פניה כמו למשמע בשורת אסון. הסתכלה בי במבט קר, קשה – שאיזו איבה היתה בו, מתאפקת מלהתפרץ – מבט שלא ראיתי כמוהו בעיניה מעולם, והודיעה: “אני לא אהיה פה בעשרת הימים האלה.”

ניסיתי להתגונן, להסביר, אך היא, בצעדים נמרצים נכנסה אל חדר־השינה, נטלה את ארנקהּ, ויצאה בטריקת דלת בלי לומר שלום.

לפנות ערב, בשובהּ הביתה, ניסיתי שוב לפתוח בדברים, להסביר, להתנצל. משפטי רדפו אחריה מחדר לחדר ולא נענו. לפתע נעצרה בחדר־המגורים, וחיוֶרת מזעם קראה: “אני חיה בבית הזה! איך העזת להזמין אדם זר שירבץ פה עשרה ימים ולילות, יתרוצץ לנו בחדרים, יטנף את האמבטיה ואת בית־השימוש, ישרוץ במטבח, במרפסת, על הספות, על המיטה, יגזול את אוִיר הנשימה שלי!” ובקול נחנק מחימה: “אתה מכניס לי את זה לתוך הבית!”

את “זה”, אמרה, לא “אותו”.

יותר משנבהלתי מצעקתהּ, הבהיל אותי מראה פניה: הן הצהיבו ועורן נמתח, עד כי דומה שיתפקע.

“אַת צודקת,” אמרתי בשקט, “עשיתי משגה. מה אַת מציעה לי לעשות עכשיו?”

“אני אציע לך?” התגרה בי מבטהּ, והמתיחות בפניה לא רפתה. ואמרה שכאשר שוטה מטיל יהלום לתוך באר, גם עשרה חכמים לא יציאוהו.

“יהלום,” אמרה, שמעתי כעין נבואה רעה בתוכי.

לרגע חלפה מחשבה בראשי שאמציא איזו אמתלת־שקר: אצלצל לפריס ואודיע לו שנורה לא חשה בטוב, או שהנכדה תימָצא בביתנו באותם ימים. אך בו־ברגע ידעתי שלא אעשה זאת.

“לחזור בי כבר אינני יכול,” אמרתי.

"אתה… " צָלב אותי מבטהּ, ואחר־כך: “אני לא אהיה קרבן לתסביכים שלך. יש לי מספיק משלי.” ויצאה מן החדר.

ערב בואו של פויגלמן קיימה נורה את אִיוּמהּ. ביובש – הפעם ללא רוגז – אמרה שנטלה חופשה מן המכון והיא נוסעת לירושלים. לאחר שארזה את מזוַדתּהּ, שאלתי היכן תהיה שם. “אינני יודעת. אולי אצל רעיה. אולי במלון.” והודיעה שהיא לוקחת את המכונית.

רעיה לוברסקי היתה חברתה מימי לימודיה באוניברסיטה. פקידה במשרד־החוץ, נשׂוּאה למהנדס־מים, ואֵם לשתי בנות ובן. פעמַיִם־שלוש בשנה היתה באה לביתנו והשתַים היו מאריכות בשיחה, שלי לא היה חלק בהּ.

“בַּלֶה בנעימים עם אהוב־לבך,” אנסה חיוך על שׂפתיה בעָמדהּ על הסף.

כה יפה היתה בעמידתהּ הזקופה והגאה, שקינאַתי להּ. הבעת פניה היתה של נערה שהתקשטה למסיבה, כשאביה מַתְרֶה בה שלא תאחר לחזור, היא השיבה לו בחיוך צופן־סוד המצהיר על חירוּתהּ.

ולא הניחה לי לעזור לה לשׂאת את המזוָדה.

ואחר־כך אמרתי בלבּי שבדיעבד אולי מוטב כך. אילו נשארה היה משתרר בבית מתח בלתי־נסבל.

למחרת, בתשע בערב, הגיע פויגלמן, מתנשם, מזיע, מזוָדה גדולה בידו האחת, אמתחת טיסות נפוחה בשניה. שמט את משׂאו, הטיל את זרועותיו על כתפי ונשקני. בכניסתו, הסב ראשו הנה והנה ושאל: “ואיפה בעלת־הבית?” התנצלתי בשמהּ ואמרתי שקיבלה חופשה מעבודתהּ, זקוקה היתה מאוד לנופש ונסעה לירושלים. “אולי אני הברחתי אותה…” פשטה הבעה של צער ואכזבה על פניו. “כמובן! הרי אתה חיה רעה!” טפחתי לו על שכמו.

הראיתי לו את החדר שיועד לו, חדרו של יואב לפנים, והוא קרא: “מצוּין! לנסיך מוֶלס אין חדר כזה!” והבטיחני שלא יהיה עלי לטורח. “אתה תעשה את עבודתך כאילו אינני. על ראשי בהונות אתהלך כאן. בין כך ובין כך אהיה בחוץ רוב הזמן.”

כשראה את הסדינים מקופלים על כר המיטה, סילקם הצִדה ואמר שהביא סדינים משלו. טפח קלות על שולחן־הכתיבה הקטן העומד בחדר, כבעל מלאכה מומחה הבודק אם נעשתה עבודה טובה, ואמר: “טוב, טוב!” ובשׂאתוֹ אלי מבט של צער: “חבל לי מאוד שנורה איננה! מאוד חבל! הינדה שלחה משהו בשבילה ורציתי למסור לה אותו במו־ידי!”

ועם כך ניגש אל המזוָדה, פתח אותה ­–

אך מיד עבר אל אמתחת המסע הנפוחה ופתח את הרוכסן שלה: קודם־כּוֹל צריך להתפרק מהבלי העולם הזה…" והוציא מתוכהּ – בקבוק קוניאק, בקבוק דיבּוֹנֶה, שלושה נקניקים מגושמים, צנצנת גדולה של מרקחת דובדבנים, צנצנת של פטריות משומרות, ושלוש כיכרות גבינות צרפתיות. “את אלה כדאי שתכניס למקרר כבר עכשיו,” נתן את הגבינות בידי. מחיתי, אמרתי שהביא מאגר של מזון כמו לבּוּנקר במצור. “אנחנו במצור, רבּ הירש! אינך יודע זאת?” חייכו אלי עיניו, “תמיד!”

בחָזרי מן המטבח, פתח קופסת תכשיטים, שהוציא מן המזוָדה, שָלה מתוכהּ מחרוזת גדולה של פנינים ורדרדות ותלה אותה מול עיני. “זה מהינדה בשביל המַדוֹנה הבּוֹטיצֶ’לית שלך!”

נאלמתי דומיה.

“תהלום אותה? מה דעתך?” זרח אלי מבטו.

בוש ונכלם עמדתי לפניו.

“איך כתוב בשיר־השירים? ‘צוָארך בחרוזים’?.. ‘כמגדל־דויד’? לשולמית שלך צוָאר שנברא לפנינים! ואלה מַרגַריטָנָה אמיתיות”, גילגל את הפנינים בין אצבעותיו. “משש אותן!”

לא מצאתי מלים להודות לו.

“ירושה מאמהּ,” הניחן על השולחן.

שאלתי אותו לשלום הינדה. “לא כל־כך טוב. לא כל־כך.” לא היו לה הופעות בזמן האחרון, כמה הזמנות בוטלו, לכן מצבם דחוק במקצת… “אבל יהיה טוב! עני חשוב כמת, נאמר, אבל חי חשוב כעשיר – זאת הפילוסופיה בפרוטה שלי!” ובצחוק הוסיף: “כשמצויה פרוטה בכיסי.”

כשהתיַשבנו בחדר־המגורים, שאל איך מתקדם מעשה התרגום של שיריו. אמרתי שאינני עוקב אחריו, אך סומך אני על דעתו של פרופסור ל., שהמליץ לפני על צלניקר. תרגומיו ראו אור וזכו לשבחים.

פויגלמן שתק. עננה של דאגה ירדה על פניו. נדמה היה כאילו כבש אנחה בתוכו. אחר כך אמר:

“צבי! לך לחדר שלך! אינני רוצה לבטל אותך מעבודתך אפילו שעה אחת!”

למחרת השכים קום לפני שש, ו“על ראשי בהונות” התהלך, כמו שהבטיח, כדי שלא להעירני, אם כי אני כבר הייתי ער מחמת הרהורי דאגה. שעה ארוכה השתהה בחדר־האמבטיה, וכשנכנסתי אני אחריו, היה החדר מלא הבל חם, ריח סבון מתקתק ובושׂם מי גילוח. כשהצצתי לחדרו, ראיתי שהמיטה כבר מסודרת למשעי, שנַיִם־שלושה ספרים שלו ונרתיק תעודות מונחים בפינת השולחן, המזוָדה והאמתחת הוסתרו, כנראה, מתחת למיטה, רבב לא היה על הרצפה.

שתינו קפה יחדיו, ותוך כדי כך סיפרתי לו על ערב־היובל לכבוד הערץ שארפשטיין, ועל השבחים הרבים שהעתירו עליו. האם באמת הוא משורר טוב כל־כך? שאלתי. חיוך של ביטול עלה על פניו. “אתה רוצה לשמוע את דעתי?.. לא, אסור לדבר סרה בקוֹלֶגה!” ולאחר שפיקפק מעט: “אבל הוא משורר חרוץ! מאוד חרוץ! מספר השירים שכתב מגיע למספר שנותיו כפול עשר. בהחלט אפשר לומר שהוא משורר בעל הישׂגים! ראוי לכבוד שחולקים לו.” והצטחק ואמר: “צריך רק לזכור ש’כבוד' ביידיש איננו בדיוק ‘כבוד’ בעברית.” בקשר לכך סיפר לי על החבורה בפריס. גם אצלם נערך ערב־יובל, יובל הששים למשורר יענקל זומר. לא מאות אנשים נאספו לחוג את המאורע, אלא כמה עשרות בלבד. הנואם הראשי היה מנדל וייסברוד שאִתו נפגשתי ב“סלֶקֶט”. “ואותו מנדל וייסברוד, שער בנפשך, האיש שבכל שיחה בבית־הקפה היה מבטל את זומר, עפר ואפר, אומר עליו שהוא סחטן־דמעות חסר־בושה, חקיין עלוב של משה־לייב הלפרין – משבח ומהלל אותו באותה מסיבה כאילו הוא פרץ או לייוויק! למה? משום שאלמלא התרומות שמגייס העסקן זומר מכמה סוחרים, כבר מזמן היה ‘אונדזער ווארט’ נופח את רוחו. זו מצוָה וזה שׂכרהּ!.. דע לך, רבּ הירש, אצלנו היושר נעצר על סף העושר!”

כדי שלא אבטל את זמני בשיחות ובדאגה לצרכיו של אורחי, החלטתי לעשות את עבודתי בחדרי שבאוניברסיטה ולשהות שם רוב שעות היום. מסרתי לו את מספר הטלפון של צלניקר, את מפתחות הדירה, ואמרתי שאחזור לפנות ערב ושיעשה בדירה כבתוך שלו.

בשובי הביתה הופתעתי למצוא אותו במטבח, חגור בסינָרהּ של נורה, עומד ליד הכירַיִם ועוסק בטיגון ובבישול. בחיוך קונדסי של ילד שהפתיע את הוריו בתושיה שגילה, אמר: “אתה רואה? הכּוֹל מצאתי בעצמי! את המחבת, את הסירים, את התבלינים… גם את חנות־המכולת הקרובה מצאתי.” וסיפר שאחר־הצהרַיִם, בשובו מן הפגישה עם צלניקר, הלך אל החנות, קנה צָרכי־אוכל לכמה ימים – חלקם שם במקרר, וחלקם במזוֶה – ועכשיו הוא מכין ארוחה לשנינו. “אני מקווה שעדיין לא אכלת ארוחת־ערב…”

על המחבת ניטגנה חביתה גדולה עם פרוסות נקניק וכתיתי בצל. בסיר התבשלה כוסמת. על השולחן עמדה קערה של סלט ירקות.

צחקתי. אמרתי שהיה בכוונתי להזמינוֹ למסעדה. מסעדות אין הוא סובל, אמר. תמיד הוא יוצא מהן רעב. וכל גינוני הטקס האלה, עם המלצרים… גם בבית הוא מכין בעצמו את ארוחותיו, כיוָן שהינדה ממילא היא “כמו לוויין הסובב את כדור־הארץ, משגר שדָרים ביידיש, ורק אחת לכמה חֳדשים נוחת בפּלַאס קוֹנקוֹרד.” הרשיתי לו לעשות בדירה כבתוך שלו – הוא עושה כבתוך שלו. בכלל, למה לי לבזבז כסף עליו?

“ועוד כוסמת!” צחקתי, “לשם מה כוסמת?”

“שיהיה למחר. בצהרים אינני אוכל הרבה. קַאשֶה עם חלב וקצת פירות – אני מסתפק בזה.”

ועם כך הוציא צלחות וסכו"ם מארון הכלים וערך את השולחן.

הייתי אורחו.

לאחר הארוחה, לאחר שהתעקש להדיח בעצמו את הכלים, כשישבנו על כוסיות קוניאק בחדר־המגורים, שאלתי איך עלתה פגישתו עם צלניקר.

“אוֹי, לא טוב, לא טוב,” נאנח, “כלומר, הוא אמנם מדייק, מלה נגד מלה, עד כמה שידיעתי בעברית מגעת. אבל הניגון! הניגון! אני נותן לו תוים של שוּברט והוא מנגן לי מאהלר!”

אחר־כך אמר:

“מה עושים עם העברית שלכם! מין לשון גאוותנית, מיוחסת כל־כך… כל מלה לבושה בגלימת ארגמן וכתר על ראשה… אפשר להשתחווֹת להּ ביראת כבוד, אבל ליפול על צוָארהּ?.. לפעמים יש לי חשק לאחוז בראשה של מלה עברית, לכופף אותה קצת ולומר לה: קצת צניעות, מיידעלע, קצת תנמיכי את עצמך לגובַהּ שלנו, אנשים פשוטים… אל תהלכי לך נטויַת־גרון ככה, כמו בת־גביר בשמלת־שבת ברחוב העיירה… אתה יודע איך אומרים אצלנו? 'גאָט זאָל אָפּהיטן פון גויישער תאווה און פון יידישער גאווה!”.. קח, למשל, שיר ערש עממי פשוט כזה שמתחיל בשורות, ‘אַמאָל איז געווען אַ מעשה / די מעשה איז גאָר ניט פרייליך / די מעשה הויבט זיך אָנעט / מיט אַ יידישן מלך’. ראיתי אצל צלניקר תרגום של השיר הזה לעברית: ‘היֹה היה פעם סיפור / סיפור שהוא כלל לא שמח / זה הסיפור נפתח לו / במלך הרוצח’. ‘מעשה’ זה ‘סיפור’? ‘הויבט זיך אָנט’ זה ‘נפתח לו’? ‘אַ יידישן מלך’ זה ‘מלך רוצח’? ואחר־כך: ‘ליולינקע מיין פיגעלע / ליולינקע מיין קינד’, מתורגם: ‘אַי־לי לו־לי גוזלי / אַי־לו בן יקיר’. ‘פייגעלע’ – זה משהו רך, רחמני, חמים לטיף… ו’גוזלי' – הרי זו מלה גזלנית ממש! עם גימ“ל והזי”ן הקשות! ומה זה ‘בן יקיר’? – מלה נבואית! ירמיהו! איך מדביקים לתינוק מסכן בעריסה תואר נבואי?!.. או, קח למשל שיר נפלא של סוּצקבר כמו 'אונטער דיינע וייסע שטערן / שטרעק צו מיר דיין ווייסע האַנט." איך תירגמו אותו? – 'תחת לובן כוכביך / לי הושט לִבנת ידך. מה זה ‘לובן כוכביך’? – הלוא סוצקבר אומר, ‘הכוכבים הלבנים שלך’! מה זה ‘לִבנת ידך’? – הלוא סוצקבר אומר, ‘היד הלבנה שלך’! ‘לובן’ זה משהו מופשט, רחוק, זר! ושים לב: ‘מעשה’ זו מלה עברית, בעצם! אבל דווקא את המלה העברית הזאת, שהיידיש אימצה לה בחום אל חיקהּ – אי־אפשר כלל לתרגם לעברית! פּרדוכּס – לא? אבל זה מה שאני טוען, שהעברית גאה כל־כך שכאשר אחד מצאצאיה שעזב את הבית חוזר אליה, היא מקבלת אותו בקרירות כאילו הוא בן חורג! מה עושים, צבי? אינני מכיר שתי לשונות רחוקות כל־כך זו מזו כמו היידיש והעברית! כאילו שני עמים שונים!"

אמרתי שעד כמה שאני מבין בדבר, בכל תרגום לובשות המלים של המקור תחפושׂת כשהן משׂחקות על הבימה. שקספיר בעברית אינו שקספיר באנגלית ויהודה הלוי ביידיש אינו יהוה הלוי בעברית. “טראדוטרי – טראדיטורי”, כמו שאומרים האיטלקים.

“כן, המלים, המלים,” נד פויגלמן בראשו, “אבל בשיר – הלוא הניגון הוא העיקר, ולתרגם את הניגון מיידיש לעברית…”

למחרת בבוקר, כשאך יצאתי מחדרי, ראיתי אותו עומד על המרפסת ומַשקה את הצמחים שבאדניות מתוך איזו צנצנת שמצא במטבח. אמרתי: "מה אתה עושה, פויגלמן! רק לפני יומיִם השקיתי אותם!'' הפנה אלי חיוך תוהה ואמר: “אני גנן מנוסה, צבי! אינך יודע? הייתי גנן אצל קצין אֶס.אֶס. שפנגלר על־יד מיידנק! יותר נכון אצל אשתו…” הניח את הצנצנת, ניגש אלי, סילק בידו קווּצת שׂיער ארוכה, וחשף צלקת מאחורי אָזנוֹ: “אתה רואה את זה?” סיפר שאשת הקצין נטתה לו חסד, אך פעם הגיע לגן־הירק, במפתיע, בעלהּ, ומצא אותו לועס גזר שעקר מן הערוגה. הצליף בו במקלו בכוח כזה, שהבשר נקרע.

אחר־הצהריִם, כשחזרתי מן האוניברסיטה – בשעה מוקדמת מביום הקודם­ – מצאתי חבורה שלמה על המרפסת: פויגלמן, אחיו־תאומו, שתי נשים וילדה. כוסות מיץ אשכוליות עמדו על השולחן ועל המזנון בחדר־המגורים. פויגלמן בא לקראתי: “השתלטנו על המצודה שלך. אבל אַל תכעס. זה כיבוש טַקטי. כבר נסוגים.” והציג את אורחיו: "אשת אחי, מלכה, בתם זהבה, נכדתם יפה’לה, את אחי אתה כבר מכיר… אנשים הגונים כולם. " כתריאל התנצל: אלף סליחות, נכנסו רק לכמה רגעים, לראות את האח, כבר הם יוצאים… הזמנתים לשבת, אך הם סירבו: חלילה להם מהפריע לי. כתריאל אמר: “מצוָה גדולה עשית שמצאת מתרגם לאחי. הוא בן־אדם כזה שאצלו המלים הולכות תמיד לפני המעשים. עכשיו, שהמלים שלו באות לישראל, הוא כבר יבוא אחריהן.” אשתו ­– אשה גוצית, בעלת פנים חולניות ורגליִם צבות, אמרה: “שמואל הוא הגאוָה שלנו. אנחנו קוראים כל מלה שהוא כותב וכל מלה שכותבים עליו. כל השנים אמרתי לו: אחים־תאומים והים מפריד ביניהם? – משפחה צריכה להיות ביחד! אבל הוא, יש לו פחד יש לו…” פויגלמן הצטחק: "אַ פויגל אָן פליגל און אַן אָרעמאַן אַ גדלן, שטארבּן ביידע פאַר הונגער. " כלומר: צפור ללא כנפיִם ועני בעל־גאוָה שניהם מתים ברעב. “ברעב לא תגוַע אצלנו,” הבטיחה לו גיסתו, “אנחנו נדאג לכך.” בתם, צעירה יפה, שחומת־פנים, שצמה שחורה משתלשלת לה על גבּהּ, רדפה אחר ילדתהּ בת השנתים, שהתרוצצה בחדר־המגורים, והִכּתה על כפות־ידיה כשחטפה חפצים מן השולחן.

לאחר צאתם ביקש פויגלמן שאקדיש לו שעה קצרה לעניָניו. הוא הביא עמו רשימה של מלים וביטויים שתרגומם מפוקפק בעיניו. האוּכל לעבור אִתו עליהם? ישבנו שנינו על מחברתו ושקלנו יחד מה ניתן לתיקון. הנה אצלו כתוב “מיין געסל און מיין טייכל”, וצלניקר תרגם “רחובי ונחלי”. והרי במקור יש למלים אלה נעימה של הקטנה ושל חיבוב! טען. אצלו נאמר, “כ’בין ארויס פון מיין היים'', וצלניקר תרגם “עזבתי את נָוי”. מדוע לא “יצאתי מביתי?” הוא כותב: “מיינע באַגערן קענען נישט פליען”, בתרגום: “כיסופי כבדי־הגות הם”. הרי לא התכוון אלא לכך שלגעגועיו אין כנפיִם! ומדוע הוא מתרגם “זיין צער” – “הדוַי שלו”? מדוע לא – “הצער שלוֹ”? ולמה צריך לתרגם “איר קרעכץ” ל”מרי אנחתהּ“? מדוע “איר וויי” הוא “יפחתהּ”? והאם “זינגט” הוא “מתרונן”? לא פשוט – “שר”? ו”דיינער שטילקייט" הוא “קול דממה דקה” – כאילו הוא, פויגלמן, נביא השומע את קול אלוהים במִדבּר? ומלים פשוטות כמו “בעט איך מיין תפילה” – מתרגם צלניקר בלשון גבוהה: “אשיח צקון־לחש”!

כמה מן הסטיות שבתרגום תירצתי בצָרכי המשקל והחרוז, ולאחרות הצעתי תחליפים. אך פויגלמן לא היה מרוצה. ישב אבֵל, מיואש.

“הוי, צבי צבי! לפעמים, כשאני חושב איך העברית תפסה את מקום היידיש אצל העם הזה שיצא מאירופה, נדמה לי שלא רק את הדיבור שלו היא שינתה, אלא את כל הטבע שלו! היא גזלה ממנו את החום, את הלבביות, את הפשטות העממית! המעבר הזה מלשון ללשון היה כמו ניתוח שעושים היום לשינוי המין…”

וחפוי־ראש פרש לחדרו.

פעמַיִם התעוררתי באותו לילה, ובשתיהן היה פויגלמן ער. באחת אחר חצות עדיין דלק האור בחדרו ורחשים שונים – דפדוף של נייר, חריקת כסא, דשדוש מִנעלים – הגיעו לאָזני. בשלוש וחצי לפנות בוקר, כשקמתי בחשאי מן המיטה, ראיתיו עומד על המרפסת בפיג’מה, ידיו על המעקה, מסתכל לרחוב. חזרתי לשכב והוא הוסיף לעמוד שם. טפיחות רגליו היחפות על הרצפה עברו לחדרו, חזרו ובאו אל המרפסת. שם נעצרו.

גם בלילות הבאים, בכל עת שהייתי מתעורר – ומחמת הדאגה לנורה נדדה שנתי – היה האור דולק בחדרו, ולפעמים היתה איזו אנחה נמלטת משם. האין הוא ישן כלל? תמהתי.

בבוקר, פניו מעוכות, שאל בדאגה מה יהיה כשישלים צלינקר את מלאכתו. “אתה חושב שכדאי לי, לפני שאני חוזר לפריס, לפנות לאיזו הוצאת ספרים?” אמרתי לו שמנסיוני אני יודע ששום הוצאת ספרים לא תשקול פנייה כזאת לפני שיהיה לפניה כתב־היד כולו, ערוך ומסודר להדפסה, וגם אחר־כך לא יהיה זה פשוט: הוצאות הספרים אינן שׂשׂות להוציא ספר שירים של משורר שאינו מוּכּר, ולא־כל־שכן מתורגם. כשיהיה התרגום מוכן, הבטחתיו, אביא אותו לפני כמה הוצאות ספרים.

הדאגה לא סרה מפניו. “אתה חושב שכדאי לי להכיר איזה סופרים עברים שיש להם השפעה פה?”

כבר למדתי שכשיש לו בקשה כלשהי, הוא מנסחהּ כשאלה לדעתי: “אתה חושב שכדאי לי?..”

אמרתי שאני עצמי אין לי קשרים עם סופרים. מכיר אני רק שניִם מהם, שמלמדים באוניברסיטה. אנסה לזַמן אותם הנה ערב אחד. “לא תהיה זו טִרחה רבה מדי בשבילך? אפשר באיזה בית קפה…” אמרתי שמוטב שיבואו הנה, נוכל לשבת ולשוחח בשקט ואולי נקרא כמה משיריו שכבר תורגמו. אסיר־תודה היה עד מאוד.

לפנות ערב, בהיותי לבדי בבית, נכנס יואב. כדרכו: “קופץ רק לרגע לראות מה נשמע.” שאל איפה אמא. ביקשתי ממנו שיֵשב, וסיפרתי לו מה אירע בינינו. “כל הכבוד לה!” חרץ את משפטו, “אני לא הייתי מסכים בשום אופן שמישהו זר, איזה יהודי מחלם, ייכָּנס לי לנשמה עשרה ימים ועשרה לילות.”

סיפרתי לו קצת מיהו פויגלמן, היכן נתגלגל, וכן על הצעותיו הנדיבות לארח אותי ואת אמו בביתם, ועל המתנות שהעתיר עלינו. “אבא, אתה חי ברגשי אשמה. כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך. תלך פעם לפסיכולוג ויגיד לך אותו דבר. אתה לא מוּדע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?”

נכנס פויגלמן. כשהצגתי לפניו את יואב, עמד ביראת־כבוד מול מדי הקצין שלו, שאל היכן הוא משרת, כמה שנים, וכדומה. כשהתיַשב, סיפר מתי ראה לראשונה חייל עברי: כששיחררו האמריקנים את מחנה קונגסקירכן, הוא היה “שלד מהלך על קבַּיִם”, והעבירו אותו מיד לבית־חולים צבאי, במחנה סמוך שקודם־לכן שכנה בו מִפקדה של הצבא הגרמני. יום אחד, בשָכבוֹ במיטה, שמע דיבור עברי בחוץ. לא האמין למשמע אזניו. כל שנות המלחמה לא שמע דיבור עברי. ניגש לחלון, ראה משׂאית צבאית חונה בכיכר, לידהּ כמה חיילים וסביבם ציבור של יושבי המחנה. מרחוק הבחין במגן־דויד על כתפו של אחד החיילים, שדיבר עברית אל הנקבצים סביבו. חשב שהוא חולם. מגן־דויד היה רק על טלאי צהוב, לסימון הנידונים למוות, וכאן – על כתפו של חייל צעיר העומד ומדבר עברית. בפיג’מה לגופו יצא מאולם בית־החולים, רץ אל הכיכר – נתמלא כוח פתאום! – התערב בציבור הצובא על החיילים, ואומרים לו: אלה מן הבריגאדה העברית בארץ־ישראל! “בריגדה עברית! אתה מתאר לך מה זה היה בשבילי, שתי המלים האלה! כאילו תקעו בשופר: המשיח בא!” נדחק קדימה, ניגש אל החייל, ונשק לו את ידו. “זו היתה הפעם הראשונה שראיתי חייל עברי.”

יואב שמע את סיפורו בקשב רב. כשסיים, שתק רגע ממושך, אחר־כך הוציא את מפתחות המכונית מכיסו ואמר: “טוב, אני מוכרח ללכת. כשאמא תבוא, תגיד לה שאנחנו מחכים לה. כבר שבועיִם לא היתה אצלנו.”

בערב צילצלתי אל שני הסופרים שאני מכיר מן האוניברסיטה: המשורר מ.ל., שנוהג להגיש לי כשי כל ספר שהוא מוציא, והמסאי, חוקר־הספרות, ג. ביקשתים לבוא לביתי ביום א' בערב כדי להכיר משורר יידי מצרפת שהוא ידידי. שאלו מה כתב, אם יש לשיריו ערך, אם תורגם משהו מהם לעברית, לאחר שעניתי מה שעניתי, הבטיחו לבוא.

למחרת לפנות ערב אירעה תקלה לפויגלמן:

כמה רגעים לאחר שובי מן האוניברסיטה, בהיותי בחדר־השינה, שמעתי קריאת בהלה מן המטבח: “אוֹי, דם!” מיהרתי לשם ומצאתיו עומד באמצע החדר, חגור בסינָר – לא היה אפשר להניאו מלהכין ארוחות־ערב לשנינו – ודם זב מאצבעו: פתח קופסת שימורים ונפצע מזיזי המִכסה. היה זה דבר של מה־בכך, אך הוא – פניו הלבינו כסיד, עיניו היו פעורות בהבעה של חוסר־אונים ותחינה, ופיו ממלמל, “מה עושים, צבי…” נחפזתי להביא צמר־גפן, יוד, תחבושת. הוא צנח אל הכסא, ובטַפלי בפצע, לא חדל למלמל, “למה זה צריך היה לקרות לי… עכשיו, כאן…” הרגעתי אותו ואמרתי שאין מקום לבהלה, דבר של יום־יום שקורה לכל אחד מאתנו. רגעים ארוכים לאחר שחבשתי את פצעו נשאר יושב על הכסא, חיוֵר, ועיניו עצומות. כשפקחן, הסתכל בי באימה ולחש: “סימן רע…” אחר־כך, כמו לעודד את עצמו, העלה חיוך קלוש על שפתיו, שהדם אזל מהן, ואמר: “אולי זו ברית־מילה שלי… השניה…”

לשַבָּת נסע פויגלמן אל אחיו ברמלה.

ביום א' “התקדש” לקראת הפגישה עם הסופרים. חזר הביתה מוקדם מבימים הקודמים, התקלח, סרק יפה את שׂערו הפייטני, היורד על צדעיו ועל עָרפּוֹ, לבש חליפה וענד את עניבת־הפרפר האדומה שלו. מצלניקר הביא עמו צרור של תרגומים, מועתקים במכונת־כתיבה ומנוקדים. ישבנו יחד לבחור מהם ארבעה־חמישה לקריאה, הסכמנו שנקרא מקור נגד תרגום, הוא מקור ואני תרגום. שאל הרבה על השניִם שהוא עומד לפָגשם, ואמרתי לו שמ.ל. הוא משורר עדין מאוד, “משורר למשוררים”, חסר־בטחון ביחסיו עם אנשים, נחבא אל הכלים, אך בד' אמות של שירתו הוא בטוח בעצמו, מקפיד עם עצמו, שוקל ובורר כל מלה, ומטיבי־טעם מעריכים אותו. על ג. אמרתי שהוא מן הנחשבים ביותר בחקר הספרות, בקי גדול בספרות עברית וכללית, אדם נמרץ, בעל סגנון מבריק, בעל השפעה בקריית־ספר. מן הבקר שבעיניו ראיתי שתיאורַי מניחים את דעתו.

עם רדת הערב יצא מן הבית בלי לומר לאן. כעבור שעה חזר וידיו מלאות שקיקים. הביא חטיפים, פיצוחים, עוגיות. שם אותם בצלוחיות על השולחן והעמיד בקבוק יין באמצע.

הזמנתי את השניִם לשעה תשע. בתשע ועשרה צילצל הטלפון. היה זה מ.ל. בגמגומים נרגשים התנצל שאין הוא יכול לבוא. רק לפני חצי שעה הגיעה, במפתיע, אמו מחיפה. אין הוא יכול לעָזבהּ לבדהּ. מאוד לא נעים לו הדבר, כי אכן רצה לפגוש את המשורר היהודי מצרפת. וביקש בכל לשון של בקשה שאתנצל לפניו בשמו. מסרתי את דבריו לפויגלמן. “יפה עשה!” אמר, "כיבוד אֵם דוחה כיבוד אורח! " ובעוד אנו מחכים לבואו של ג., סיפר לי על אמו שלו. בוּנדיסטית נלהבת היתה. טיפוס של “נארוֹדניה ווליָה”. אירגנה חוגי לימוד לפועלים היהודים בבתי־המלאכה. בכל הפגנת אחד במאי היתה צועדת בין הראשונים, נושאת את הדגל האדום ושרה את “השבועה”… סיפרתי לו אני על אמי, ילידת רחובות, שאביה היה בעל פרדס וכרם, ובהיותהּ צעירה התמרדה עליו, סירבה לנסוע ללמוד בצרפת, והיתה עובדת בקטיף, באריזה, ושומרת בכרם בלילות… משהגיע השעה עשר וג. לא בא, כה צרבו בי העלבון והכעס, שהתחלתי מדבר בגנותו. אמרתי שהוא אדם שאין לסמוך עליו, מאחֵר לשיעוריו באוניברסיטה, משהה אצלו את עבודות תלמידיו חֳדשים רבים, מבטיח ולא מקיים, שקרן מושבע. פויגלמן שמע את דברי בחיוך עגום על פניו. “צבי!” אמר, “אתה רשע! למה אתה מקטרג על תלמיד־חכם? שעה זו שאנחנו יושבים פה ומבטלים את זמננו בשיחה על אמהות, הוא בוַדאי עוסק בפרקי אבות! כותב איזה חיבור עמוק על ‘כתר־מלכות’ של אבן־גבירול, או על ‘מחכים לגודו’ של בֶּקֶט. בשבילי צריך הוא להיבָּטל מעבודת־הקודש שלו? יום אחד, כשאבוא בעגלה וסוסים, בטוח אני שיקדם את פני!” כשתהיתי על כוונתו, מזג יין לשנינו, ופירש את דבריו בסיפור חסידי על ר' זוּסיא מאניפולי: זוסיא ואחיו אלימלך היו הולכים ברגל מעיר לעיר, וכשהיו מגיעים ללוּדמיר, היו מתאכסנים בביתו של אחד מעניי העיר, ירא־שמיִם, כי הגביר זילזל בהם ולא רצה להכניסם לביתו. פעם באו בעגלה וסוסים, ואז יצא לקראתם אותו גביר והזמינם אליו בכבוד גדול. אמר לו זוסיא: “אם כל כבודנו בעיניך העגלה והסוסים מוטב שנלון בבית מארחנו העני כמימים־ימימה…”

“שתה, רב הירש!” מזג שוב לשנינו, “הבקבוק המסכן הזה, שעומד לו כך מבוּיש, משתוקק ממש שנריק אותו אל קרבנו, אינך חושב כך?”

ולאחר שלגם לגימה גדולה, העמיד את כוסו והציץ בי במצודד. “אתה מודאג, אני רואה. לא טוב! העצבות – חטא, השמחה – מִצוָה, כך קיבלתי מאבותי. שתה, שתה! האלכוהול משמיד את הדאגות כמו שהנפט משמיד את הכינים!”

נשׂאתי את כוסי לעומתו. הקמטים במצחוֹ ובזוִיות עיניו המצטחקות היו כמו כתב עתיק על־גבי מגילת־קלף. הוא מחה את פיו ואמר:

“אתה יודע, אחר המלחמה הייתי שותה המון. לא פחות מבקבוק בכל יום. אבל היו לי צרות עם המעיִם. פעם, חמש או שש שנים לאחר בואי לפריס, היה לי כל־כך רע, שלקחו אותי לבית־חולים. כשיצאתי משם, גזרה עלי הינדה נזירות גמורה. לא יכולתי לעמוד בזה. בגניבה הייתי שותה, ואוכל בָצָל כדי לבער את ריח המשקה. כל השנים היא עומדת על המשמר, שלא אשתה יותר מכוסית או שתַיִם ביום. אבל עכשיו אנחנו רוָקים, הירש!” ניפח את חזו. “אין מורא נשים עלינו! שתה, שתה!” מילא את כוסי.

איני רגיל בשתיה. אך מפח־הנפש, העלבון, כל מה שאירע בערב זה, וכן הדאגה לנורה שקיננה כל הזמן בירכתי ראשי –

“עַם קשה הנשים,” נתכסו פניו בארשׁת מרה, “עם קשה. לעולם לא תבין אותן. לעולם אינך יודע מראש מה תאמרנה, מה תעשׂינה. שלושה ימים הן שקטות כמו אגם זך, וברביעי, פתאום – סמבטיון! מטר של אבנים ניתך עליך ואינך יודע על מה ולמה. זוגתי שתחיה, לפני שנסעתי הנה, כשהמזוָדה כבר היתה ארוזה… טוב, נניח לזה. בוא, נצא קצת. ערב חם, יפה, ושנינו רוָקים עכשיו. נתהולל קצת, מה?”

ראשי היה סחרחר. ירדנו לרחוב. שקט שרר. ירח מלא עמד במרום. פויגלמן הניח ידו האחת על שכמי ואת השניה נשׂא למעלה: “הבט איזה שמיִם. אפילו הלבנה מאירה לנו פנים!”

ופצח בשיר:

איך וועל אַ לבנה דיר קויפן,

אַ לבנה פון זילבער־פאפיר,

איך וועל זי ביינאכט אויפהענגען,

איבער דיין קליינער טיר –

“אתה רואה? הנה היא ממש מעל לדלת שלך! מציצה לחדרים! לחדרים?.. לנשמה היא מציצה! רואה הכּוֹל!”

שוטטנו ברחובות הקטנים הסמוכים לביתי, ופויגלמן משך לעבר “בולוַאר סן־ז’רמן”: “בוא, נִגש לסן־ז’רמן שלכם.” לפת את זרועי בחָזקה, “ניכָנס ל’דה מאגו' שלכם, ואתה תציג אותי לפני חבורת הסופרים שיושבת שם. תאמר להם שאני הלפיד הבוער של השירה היהודית! תאמר שאם לא ישתו אתי – אעלה את ביתם באש!”

אמרתי לו שזה שנים חדל קפה “כסית” להיות בית־מועד לסופרים, ושבשעה זו ודאי יושבים שם ”טיפוסים מפוקפקים". “טוב מאוד!” שילב זרועו בזרועי ומשכני, “ואני מה? לא ‘טיפוס מפוקפק’?.. הו, ועוד איך מפוקפק!”

בפינת רחוב דיזינגוף נעצר, השתאה על התנועה הזורמת בו בשעה מאוחרת זו, של הולכי־רגל ומכוניות, על האורות המציפים אותו מבתי־הקפה ומחלונות־הראוָה, ונשתתק, כאילו נפלה בו רוחו. לאחר שניִם־שלושה רגעים, חזר ונדלק שביב הליצנות בעיניו:

“אתה יודע, אולי אני אעמוד פה בקרן הרחוב, אשיר ואושיט יד לנדבה. או מוטב – אני אשיר ואתה תסובב על הנאספים עם כובע ותקבץ את הפרוטות… אבל אין לך כובע, חבל…”

ובגבו אל קיר הבית, עיניו הלחות בעיני, שר בשקט את שירו של אברהם ליֶיסין על החנווני היושב בחנותו הקטנה, רועד מקור, מצפה לקונים ואָיִן, והוא חולם להקים מדינה יהודית, מדינה שכולה גאונים ומלכים:

דער קרעמערל זיצט אין זיין קרעמל

דאס הונדערטע קרעמל אין גאס,

ער זיצט און ער ווארט אויף אַ קונה,

אין דרויסן איז פינצטער און נאס…

עס וייזן זיך זעלטן די קונים,

ער זיצט און ער שוידערט פאר קעלט,

און גענעצט און חלומט חלומות,

טון טראכט זיך מכוח דער וועלט…

אַ, וואָלט איך געהאט נאר דעם כוח!

די ערד וואלטן שונאים געקייט,

און טאקע א מלוכה געשאפן,

און טאקע פון אונזערע לייט!

א אידישע מלוכה רבותים!

צי קענט איר דאס גרונטיק פארשטיין?

דאס הייסט דאך א מלוכה פון גאונים,

אַ מלוכה פון מלכים אליין!..

“אַ יידישע מלוכה!” פשט ידו אל הרחוב וצחק, “תראה מי מתהלך פה! גאונים אחד־אחד! מלכים כולם!.. ניכָּנס ונשתה כוסית קוניאק, רב הירש? אינך רוצה? בשום אופן לא? על חשבוני!.. טוב, אם כן נחזור הביתה…”

פנינו לשוב על עקבותינו, ופויגלמן, נשען על כתפי, מתנודד מעט, לא חדל למלמל: “אַ יידישע מלוכה… אַ יידישע מלוכה… ס’איז טוט מיר וויי… היא כואבת לי, המלוכה היהודית, כואבת, רב הירש…” התיַפּח.

ביום האחרון שלפני נסיעתו, התריתי בו שלא יכין ארוחת־ערב כי אני מזמינו למסעדה. אם גזירה היא – אמר – יקבלנה. רצונו של המארח כבודו.

שוב “התקדש” לקראת המאורע, שהה, כהרגלו, שעה ארוכה בחדר־האמבטיה, ואחר־כך לבש בגדים חגיגיים.

בשמונה, כשנכנסתי לחדר־המגורים לקחתו למסעדה, מצאתיו שקוע על הספה, שעון לאחוריו, איבריו שמוטים. כפות־ידיו מונחות ברפיון לצדדיו, פניו יבשות, כאילו רוח סחפה אותן. “נלך?” אמרתי. הוא תלה בי מבט רהוי, ואמר, כמבקש על נפשו: “תיעלֵב מאוד אם לא אלך אתך?” – “קרה משהו?” – “אינני יכול, אני… פשוט אינני יכול…” התיַשבתי ושאלתי מה לו, הוא חש ברע? – “פתאום… כל זה… יותר מדי, יותר מדי…” ולאחר רגע: “סלח לי, צבי, אני כפוי־טובה, אני יודע, וגורם לך צער, אבל… אין לי כוח לזה עכשיו… בפעם הבאה, כשאבוא, אני אכפר…”

אחר־כך זקף את גַווֹ, אסף את ידיו אל ברכיו, ואמר שכבר נדבר עם אחיו שיחפש בשבילו דירה קטנה בתל־אביב. מחצית מן הסכום הדרוש לרכישתהּ הבטיח אחיו לתת, והמחצית השניה תבוא מהחלפת דירתם בפריס. בין כך ובין כך היא גדולה מדי בשבילם, ימכרו אותה וירכשו קטנה ממנה במקומה. יחלק את זמנו בין שתי הערים. כמה חֳדשים בשנה שם, וכמה חדשים כאן. “לעזוב את אירופה לגמרי – אינני יכול.”

צל היה פרושׂ על הפנים הרחבות, שהיו כמו שדה חרוש וצחיח. הגבינים היו סמורים. שפתו התחתונה, העבה, רטטה.

“תבין אותי,” התחנן אלי מבטו, “אני, כל החיים האלה… מה אני עושה פה בכלל? חי חיים גנובים. רימיתי את מלאך־המוות. אתה ודאי אומר לעצמך: האיש הזה צריך לבוא הנה, להתיַשב, להפסיק לנדוד ממקום למקום. אבל בשבילי העולם כולו לא כל־כך ברור, אתה מבין אותי? לא כל־כך ממשי, זאת אומרת. אני לא לגמרי בטוח שהוא קיים. מין הזיָה. ולפעמים אני חושב שכל החיים שלי עכשיו, זאת אומרת החיים השניִיִם שלי – הם רק משל? תשאל אותי משל לְמה? מה הנמשל?.. אני אַתיאיסט, צבי, אתה יודע את זה, עוד מהבית, אבל כשאני חושב למה אני חי, למה זכיתי לכך אחרי שכבר הייתי בעֵבר השני – אין לי תשובה אלא שאיזו השגחה עליונה – אלוהים? – החליטה לעשות אותי משל בעולם: מתהלך לו אדם שהוא חידה, ולחידה אין פתרון! זה, כנראה, מה שאלוהים רוצה להגיד לנו: חידה. אין פתרון. אל תחפשו…”

בחיוך מאולץ על שפתיו אמר: “לך, לעבוד, צבי! אל תבטל את זמנך. תכתוב את ההיסטוריה היהודית!” ולאחר רגע: “בעצם אולי היא רק משל.”

כל עשרת הימים האלה כססה בלבי דאגה לנורה.

ביום השני שלאחר נסיעתהּ, בשעה מאוחרת בערב, כשפרש פויגלמן לחדרו, צילצלתי לבית הלוברסקים ושאלתי אם היא נמצאת אצלם. היתה בערב הקודם – ענתה לי רעיה – ישבה אצלם כמה שעות, “היתה לנו שיחה נעימה מאוד,” והזמינו אותה להתארח בביתם, אלא שהיא החליטה משום־מה שמוטב לה להתאכסן במלון. “כמעט רבתי אִתהּ.” אמרה שתתקשר ולא התקשרה, לכן אין הם יודעים באיזה מלון היא. למסור משהו אם תתקשר? לא, אמרתי, היא בוַדאי תצלצל הנה.

בלב לא־רגוע הנחתי את השפופרת: מדוע סירבה להתארח אצל חברתהּ הטובה? ומדוע לא התקשרה – אליהם או אלי?

כמו קורי עכביש היתה תלויה הדאגה בראשי.

מדי פעם כשישבתי בחדרי באוניברסיטה, שוקד על עבודתי, או בלילה, כמו עקיצת עקרב המעירה מן השינה, עלה לעיני המבט שנתנה בי כשסיפרתי לה שהזמנתי את פויגלמן לביתנו. מבט של איבה, כאילו שופט אותי על בגידה. ללא חנינה.

נזכרתי שפעם אחת – פעם אחת בלבד – ראיתי מבט כזה בעיניה.

היינו אז בלונדון. השתתפתי בכינוס של היסטוֹריוֹנים ב“לונדון סקוּל אוֹף אקוֹנוֹמיקְס”. היה זה כעשר שנים לאחר נישׂואינו.

החלטנו ללכת לתיאטרון בערב. בשעה שלוש יצאתי למסיבה שנערכה למשתתפים בבית העיריה העתיק בסיטי. נורה נשארה במלון. אמרתי שאחזור בחמש. המסיבה נתארכה יותר מן הצפוי. הוגשו משקאות כיד המלך, והייתי סחרחר במקצת. כשחזרתי למלון כבר היתה השעה שבע וחצי. ואז –

היא ישבה בכורסה, לבושה בשמלת־הערב, הארנק על ברכיה. וכמו בפעם הזאת – המבט השופט, המרשיע, שאין סליחה מלפניו: בגדתי בהּ. שום הסברים, שום התנצלות, לא ימתיקו את הדין. ולאחר השתיקה המְנדָה, ההודעה הנחרצת: מחר בבוקר אני חוזרת ארצה.

גם אז – וגם לאחר ההתפייסות בסופו של הלילה – הבֵן לא יכולתי: מנַיִן האיבה הזאת, שכמו הגיחה ממארב אפל שבו הסתתרה. כאילו לחייה התנכלתי.

ציפיתי לצלצול. כל השעות ציפיתי.

ביום הרביעי בתשע בערב, כאשר הדאגה כבר רָעצה אותי, צילצלתי שנית לבית הלוברסקים. רעיה ענתה: "כן, היא התקשרה ומתאכסנת בהוֹספּיס הסקוטי – "

“בהוספיס הסקוטי?” נפלטה קריאה רמה מפי. לא אדע מדוע.

גם רעיה תמהה על מה נבהלתי ככה. “מקום נחמד מאוד. שקט זול… אתה רוצה את מספר הטלפון שם?”

צילצלתי להוֹספּיס הסקוטי. לא היתה תשובה.

כשצילצתי שוב, למחרת בבוקר, ביקשה האשה שאמתין. תעלה ותראה אם היא בחדרהּ. חזרה, ואמרה שגברת ארבל כבר יצאה, כנראה. למסור משהו? אמרתי שתמסור לה שבעלהּ צילצל.

אבל נורה לא התקשרה. אף לא פעם אחת.

כמו כאב עמום, קהה, ריחפה הדאגה בראשי.

עוד פעמיִם או שלוש עמדתי לטלפן אל ההוספיס, אצבעי כבר מחייגת את הספרות הראשונות, וחזרתי בי.

אמרתי לעצמי: אם היא לא מתקשרת, משמע שכעסהּ עלי לא פג. איש זר יושב בביתהּ והוא גירש אותה ממנו, ואני – בברית אחת אִתו.

מוטב להניח לדברים שישקעו מעצמם, אמרתי.

ולא עלה כלל בדעתי שסיבה אחרת יכולה להיות לשתיקתהּ.

אתמול, לאחר שלא ביקרתי את אמי כחודש ימים נסעתי אליה, אל בית־המרפא בגדרה.

מצאתי אותה באותו מצב שהיתה בביקורי הקודם, דבר לא נשתנה: שוכבת על גבהּ, ראשהּ מוּגבָּהּ על שני כרים. שׂערה הלבן אסוף בהקפדה, הקמטים הרבים מכַווצים את פניה, והמשקפַיִם עבי־העדשות מגדילים את אישוניה בצורה מפחידה. שאלתהּ הראשונה: “מדוע לא רואים את יואב?”

היה עלי להזכיר להּ שוב שיואב ומשפחתו נסעו לחוץ־לארץ, לדרום־אמריקה, לפני חֳדשים רבים.

“לדרום־אמריקה? מה יש לו לעשות בדרום־אמריקה?”

כמו זקנים רבים שלקו בסקלֶרוֹזה, שוכחת היא דברים שאירעו לפני זמן מועט וזוכרת לפרטי־פרטים דברים שאירעו לפני שנים רבות. כשלושה חֳדשים לאחר שהודעתי לה על מותהּ של נורה, שאלה אותי מה שלומהּ.

מפעם לפעם אני מביא לה ספרים לקריאה, אך היא מניחה אותם בצד, וחוזרת וקוראת את אלה שהביאה מן הבית: “פרשיות” של דבורה בארון, “משפחת האדמה” של סמילנסקי, “התחיה” של טולסטוי, כרך איגרות של ברל כצנלסון… עכשיו אני מוצא על השידה שליד מיטתה את “דמויות מלַוות” של מנחם פוזננסקי.

“כדאי לך לקרוא אותו,” אמרה בראותה שאני פותח את הספר ומעלעל בו. הוא מזכיר לה את צ’כוב, הוא מדבר אל לבּהּ יותר מגנֶסין כי הוא “צנוע” ממנו. היא מתפלאה שאין מלמדים אותו, ומעטים יודעים את שמו. “יש אצלוֹ מוזיקה שקטה כל־כך, שבקושי שומעים.”

קמטים זעירים מקיפים את פיה בדַבּרהּ ושׂפתיה נקפצות כאילו שלא ברצונהּ.

"והמכתבים שלו אל ברנר! ‘אישי האהוב’. הוא כותב לו, ‘אישי החביב…’ אבל על חיה הוא לא כותב כלום! הלוא היא סבלה יותר ממנו! למה עזבה אותו ונסעה עם הילד לאירופה? כי לא יכלה לחיות אתו! כולם ידעו את זה! סבלה ממנו נורא!

שאלתי אותה אם היא רוצה שאסיע אותה בכסא־הגלגלים אל המרפסת. יום יפה היום. לא, כשהיא יושבת שם היא מתחילה לבכות, אמרה. וכבר עלו דמעות בעיניה, בכוִיצת פנים ניסתה להדחיקן אל מקורן. מן המרפסת – אמרה – היא רואה את הרי יהודה הכחלחלים מרחוק, את הפרדסים במישור, את שדות־הבּוּר עם הפרגים, החרציות, הדרדרים, החוחים, הקינרס, משוכות הצבר; הריח השרבי והמשַׁכּר של פרחי ההדר נושב אל פניה, וריח המוֹץ, וריח השמיר, כל זכרונות ילדותהּ ונעוריה מתנפלים עליה, צובאים עליה, לוחצים על לבּהּ – והיא מתחילה לבכות. היא רוצה לשכב רק כאן, בין הקירות הלבנים. “הלובן הזה מרגיע אותי. כשאני רואה אותו סביבי, אני משלימה. כן, משלימה,” קפצה את שפתיה, ומבט מר, זועף, היה בעיניה.

אחר־כך, כמו בכל ביקור וביקור שלי, היא מדברת שוב על אבי, שמת לפני תשע־עשרה שנה משטף־דם במוח, בעת שעסק בחפירה ארכיאולוגית על יד ערד.

“בגיל ששים וחמש צריך היה להסתלק מן העולם?” חזרה על דברים ששמעתי מפיה פעמים אין־ספור, 'תמיד אמרתי לו: נחום, השמש תהרוג אותך! היא קופחת על ראשך, והסוף יהיה שהיא תהרוס את תאי המוח שלך! מכל יום חפירה שלו היה חוזר הביתה בכאב־ראש. אבל הוא היה עקשן. איזה עקשן! כשרק התחתַנוּ אמרתי לו: למה לך להתעסק בדברים שמתחת לאדמה – עסוֹק בדברים שמעליה! אבי נותן לנו עשרים דונם פרדס וחמישה דונם כרם, כולם מניבים פרי – תהיה חקלאי! ‘כאן על פני אדמה’, כמו שכתבה רחל. הארכיאולוגיה היא העבר – אמרתי לו – החקלאות היא העתיד! לא רצה לשמוע. אף פעם לא יכולתי להבין מה הוא מחפשׂ שם בעבי האדמה. אילו היה מחפש מים, או נפט, או עפרות נחושת – אבל הוא חיפש את יום אתמול כי עבר. כאילו זה משנה משהו לחיינו אם לפני שלושת אלפים שנה חיו כאן חיתים או אמוֹרים או צידונים. הכּוֹל כבר כתוב בתנ“ך. הוא לא היה מחַדֵשׁ כלום. ואיזו התרגשות כשהיה מוצא איזה צלם מתפורר של אשֵׂרה! אתה עובד־אלילים, אמרתי לו. אברהם ניפץ את האלילים, ואתה מדביק את השברים שלהם וסוגד להם! מה אַת מבינה בזה – היה אומר לי, ונוסע אל קצוֵי ארץ, חורף וקיץ, שרב וברד, ומשאיר אותי לבדי ימים ולילות, גם כשאתה היית תינוק וצריכה הייתי לעשות בעצמי את כל עבודות־הבית, וכשהייתי כבר גננת, ואתה היית בן שנה, בן שנתַיִם, הייתי צריכה לקחת אותך אִתי לגן ולהוציא את נשמתי – למה? מפני שהוא גילה את עצמות פילגשו של ירובעל על־יד שכם! הזהרתי אותו: אתה תמות בטרם עת אם תמשיך בזה, כמו שאלה שפתחו את קברות הפרעוֹנים – כולם מתו בטרם עת! על עבודה זרה נענשים מן השמַיִם! לא רצה לשמוע.”

כעשר שנים אחרי מות אבי התחילה בריאותהּ מתערערת. תחילה זה שגרון, שגרם לה כאבים בשרירי הצוָאר והכתפַיִם. השגרון התפתח לדלקת־פרקים. חשה כאבים בידיה, בברכיה, במָתניה, והתקשתה בתנועותיה. אחר־כך התנפחו רגליה. אף־על־פי־כן המשיכה בעבודתהּ בגן־הילדים ולא התלוננה. כשהיינו באים לבַקרהּ ומפצירים בה לסגור את הגן ולפרוש מכל עבודה – כבר יותר מבת שבעים היתה – היתה אומרת: “זה יהיה סופי.” יום אחד, בהיותה לבדה בבית, תקף אותה כאב עז בעמוד־השדרה, והיא צנחה אל הרצפה ולא יכלה לקום. אחת השכנות שמעה את קריאותיה, הקמה אותה וגררה אותה אל המיטה. התרופות שרשמו לה הרופאים לא הקלו עליה. התגלה שבר באגן הירכַיִם. ניתחו אותה, אך גם לאחר הניתוח לא היתה מסוגלת להלך מחמת הכאבים בעמוד־השדרה. לפני כחמש שנים, משנתברר שלא תוּכל עוד לעמוד על רגליה, מכרנו את הבית ברחובות ואישפזנו אותה בבית־המרפא בגדרה.

כל הרוך שהיה בפניה לפנים – נעלם. הסבל – וכן אלומות הקמטים הצפופות סביב הפה והעינַיִם והאישונים המוגדלים מאחורי העדשות העבות – משַׁווים להן הבעה של רשעוּת. אך על כאביה אינה מדברת. פתאום היא נזכרת בשכנים, בתושבים ותיקים, בעניָנים ישנים־נושנים. “אתה זוכר את אלטשולר? אדם לא־ישר. הייתי קונה אצלו בהקפה, ובסוף החודש תמיד היה מרמה אותי בחשבון. רוֹטל סולת היה רושם. אף פעם לא קניתי אצלו רוטל סולת,” פלטה צחוק רצוץ, זקן. לאחר כמה רגעים: “עד היום אני לא מבינה למה שלחה אלי מנוחה ליבאי את הבן שלה עם ארגז מלא אבוֹקדוֹ. חשבה שתשחד אותי? את הילדה שלה לא הייתי מקבלת אלי גם אם היתה נותנת לי ירושלים של זהב. המון כינים. אצלם לא היו מתרחצים בכלל…”

על שלומי ומעשי אינה שואלת.

כשבאתי אליה, שלושה שבועות לאחר מותה של נורה, וסיפרתי לה על כך, בהתה בי רגע ממושך מאוד, אחר־כך שאלה: “ממה?” – “הלב,” אמרתי. שוב שתקה. “היתה לה מחלת־לב?” – ''לא. זה היה פתאומי." ולאחר שתיקה ממושכת: “יהיה לך קשה עכשיו.” יותר לא אמרה. אף כי אהבה אותהּ. כשהיינו באים לבקרהּ בימי שבת, כשעדיין היתה בביתהּ, היתה יוצאת אִתּהּ לטיול בשדות ושתיהן היו חוזרות וידיהן מלאות פרחי־בר. והתעניינה מאוד בעבודתהּ במכון.

כשלושה חֳדשים לאחר פטירתהּ שאלה אותי מה שלומהּ. “אמא!” נעצתי בה מבטי. ואז, ללא הנד עפעף, אמרה: “כן. סיפרת לי.”

ומאז לא דיברה בה עוד.

אתמול, לפני צאתי, אמרה: “תגיד לשרית שאני רוצה לראות אותהּ.”

חזרתי מגדרה עם כאב־ראש חזק. בלעתי שתי גלולות ולאחר כשעה קָהה הכאב. ישבתי לכתוב והעט לא נענה לי.

אני מסופק אם היה בכוחי להעלות על הנייר את אשר עבר עלי מאז שובהּ של נורה מירושלים ועד הבוקר האחרון לחייה. הכול נראה טריביאלי מאוד, ובהּ־בשעה גדול מאיים.

ערב היה, והים שבמערב העיר בולע את הדממה. החיים שרחשו כאן, בחדרים האלה, בקולות של שׂיח שקט, צחוק צלול, פעמוני, המיית־נפש שוקקת – נשתתקו, נצמתו. לעתים כה קרובות אני קורא בשמהּ.

התהלכתי בחדר, מבטי משוטט על־פני מאות הספרים שמסביבי, כאילו מהם יבוא עֶזרי. שאלתי את עצמי מה הועילה לי החָכמה הרבה האצורה בהם. בן 62 אהיה בעוד חֳדשים אחדים.

טירֶזיאס היה סומא, וראה יותר מכל אדם. אני – פיקח הייתי.

בשׂאתי עיני למעלה, נתקל המבט בחבילה החומהּ שעל המדף העליון, המונחת שם מלאחר מותו של פויגלמן. זו החבילה שמסרה לי בתו, ראשֶל, ולא פתחתי אותה מאז.

טיפסתי והורדתי אותה. התרתי את החבל הכרוך סביבהּ. חמש מחברות.

פתחתי את המחברת הראשונה. רשימות קצרות וארוכות, וכוכבים מפרידים ביניהן. נשתקעתי בקריאה.

אני מעתיק כאן כמה קטעים מתוכהּ, בתרגום מיידיש:

* * * * *

כשנסענו, כתריאל ואני, מווארשה ללודז‘, לאחר שלא מצאנו איש ממשפחתנו בזַמוֹשץ’, שמענו ברכבת צעיר פולני אומר: “הם כמו מקקים, אתה משמיד אותם בחומר ריסוס או בגאז, נדמה לך שלא נשאר מהם שׂריד, ופתאום מופיע לך אחד מתחת לתנור, ואחריו עוד אחד מאחורי הכירַיִם, ושלישי מציץ מאיזה חור בקיר… הגרמנים, אומרים, עם יסודי, אבל בענין הזה הם לא עשו עבודה יסודית ביותר, הייתי אומר…”

ואז, יותר מבכל שנות המלחמה, נטבעה בי, כמו שִפּוּד מלוּבּן בבשר, ההכּרה המוחלטת שאנחנו המצורעים של העולם, מאז ומעולם ועד עולם.

כי במיידַנק היה השטן. והשטן הוא מעֵבר לאנושי. כאן, ברכבת, היו אלה בני־אדם. בני־אדם פשוטים, רגילים, יושבים צפופים בקרון, עלובים למדי, במלחמה סבלו לא מעט. איכּרוֹת עטופות בסודרים ובמטפחות־ראש, סלים בין רגליהן, מתחת לשמלותיהן הרחבות, מלאים סמרטוטים, או ראשי כרוב, או ביצים בקש; פועלים בסרבלים מזוהמים, בבלואים מוכתמים בשמן מכונות או באבק פחם, שפניהם קודרות, חרושות־קמטים. והצעיר הזה, שבקבוק ווֹדקה עמד לרגליו, והוא מזג ממנו מפעם לפעם לכוס והעבירה מאיש לאיש, היה בחור כפרי “נחמד”: בלורית פשתנית שמוטה על המצח ועינַיִם תכולות־צוחקות. ואת דבריו אמר לא ברשעוּת אלא ברוח מבודחת, שומעיו הסכימו להם בנענועי ראש. ואחת האיכרות, כדי לאשר את דבריו, סיפרה בצחוק: “אצלנו, אחד מהם יצא מן היער, ערום כולו, שׂעיר כמו קוף, מכסה את המה־שמו שלו בידַיִם, עינַיִם של אוח. הנפח שלנו, שתיקן עגלה בשדה וראה אותו, חשב שהוא שֵד. התנפל עליו בגרזן, ו…” – ובתנועת יד חדה הראתה איך ערף את ראשו.

הגברים הסתכלו בנו מדי פעם, כנראה חשדו שגם אנחנו “מהם”. לא היו בטוחים. ואולי כן, ובכוונה השמיעו את הדברים באָזנינו.

בלוֹדז' הצטרף כתריאל לקבוצה של “הפועל המזרחי”. אמרתי לו: “אחרי כל מה שעבר עליך התחלת להאמין באלוהים?” אמר: “במה נשאר לי להאמין?” אמרתי: “אם יש אלוהים, למה הפקיר את העולם לשטן?” אמר: “כדי להראות לעולם מהו גיהִנוֹם.” – “על בשרנו? למה על בשׂרנו?” – “כי הכּוֹל הוא מלמד לעולם דרכנו, אז גם את זה. בשביל זה אנחנו קיימים, כנראה.”

זו הפילוסופיה ה“אופּטימיסטית” שלו. מין אופטימיזם פרדוכּסלי.

הנס שקרה לי הוא לא זה שנשארתי בחיים, אלא שלא השתגעתי. בכל יום אני שואל את עצמי איך קרה שלא יצאתי מדעתי. ואיך זה שגם היום אני כמעט שפוי.

* * * * *

המלים שאמרתי ואוֹמַר, המלים שכתבתי ואכתוב, אין בהן אפילו שמץ מן האמת שאני יודע. הן חלקלקות, מתחנחנות, מחניפות, משקרות. אני כותב “קיר” ואין זה קיר, כותב “בוֹר” ואין זה בור, כותב “לחם” ואין זה לחם. גם כשאני כותב “שמש”, “אור”, “ים”, או “דגנית” – אין במלים האלה כלום ממה שראו עיני במלחמה ולאחריה. כשנסעתי בעגלה מלובלין לזַמוֹשץ', אחרי השחרור, ומשני צִדי הדרך היו שדות דגן ירוקים, ומתוכם מנצנצות דגניות תכולות – הן נראו לי כצומחות על דם. שום דבר שהיה אחרֵי, לא היה מה שהיה לפנֵי, אבל המלים נשארות כמו שהיו, באותן האותיות, באותן ההטעמות, את זה לא יבינו אלה שלא היו שם.

במיידַנק העמידו אותנו אחר־הצהרים בכיכר המפקדים לחזות במבצע עֳנשין. במרכז עמד יהודי כבן ששים, בעל פנים ארוכות, מצח גבוהַּ, קרחת. מן הבלוק שלנו היה. רופא מבּרַטיסלָבָה, שתקן. עורר בנו כבוד רב. הקוֹמֶנדַנט קוּגל עמד מולו, אַלָה תחת זרועו, ונהם: “גנבת או לא?” האיש ענה בקול שכמו עלה מתוך בור: “לא.” קוגל רמז לאֶס.אֶס. שעמד עם מגלב על־יד הרופא – שהואשם בגניבת חפיסת מרגרינה ממטבח המחנה – והלה הצליף על גבו עשר פעמים. שוב הרעים קוגל בקולו: “גנבת או לא?” והרופא, שעכשיו עמד בקושי על רגליו, מנסה למתוח את גווֹ כדי שלא ליפול, ניענע בראשו: לא. כשהִלקוּ אותו בפעם השלישית – עשרים וחמש מלקות – כבר היה מוטל על הארץ כמו גל של סחבות, ובכל־זאת לא הודה. הקוֹמנדנט הזדקף, הבליט את חזו, ופנה אלינו: “אתם רואים מה זה טבע של יהודי מזוֹהם? לא רק שהוא גנב, אלא גם פחדן ושקרן!” – ופקד על האֶס.אֶס. לתלותו. הוא ועוזרו כרכו עניבה על צוַאר הרופא הקשיש ונשׂאו אותו, כמו שק מרוקן, אל עמוד התליה. אך כשמשכו בחבל, זקף פתאום הרופא ראשו, במין מרי, או גאוָה, ופער את פיו כמו לשלח קללה לחלל העולם. אך קולו לא נשמע.

עמדנו ופנינו למערב, השמש שטרם שקעה, היתה מאחורי התלוי. גדולה, אדומה, אדישה.

לרגע היה נדמה שראשו של הרופא מבּרטיסלבה מתלכד עם גלגל השמש ונשרף בתוכהּ.

את מראה השמש הזאת לא אשכח עד יום מותי. אבל היום אני כותב “שמש” בשיר, כאילו היא המאור הגדול מן היום הרביעי לבריאה.

* * * * *

אנחנו המצורעים של העולם. מעולם ועד עולם.

הֶרָאוּס! – אל מחוץ למחנה האנושי.

בכל דור ודור.

זה נשמע היסטֶרי? פָּרָנוֹאי?

העובדות ההיסטוריות מאשרות את הדבר.

וגם המיתוֹסים.

המיתוסים מספרים אמיתות, כמו העובדות, אלא שהם כתובים בכתב אחר, בחרט של מלאכים על־גבי לוחות מעופפים.

פרעה ציוָה: כל הבן היִלוֹד היאוֹרה השליכוהו.

והאיש בעל השׂכל הישר שואל: למה היה לו להרוג את הזכרים? הרי יכלו לשמש לו עבדים ולבנות לו ערים כפיתום ורעמסס!

הוא מחפש הגיון…

הוא לא מבין:

הֶראָוּס! – אל מחוץ למחנה האנושי.

והאיש בעל השכל הישר, בשנים של הגיהנום הגדול, שאל: למה היה לו להיטלר לשלח את היהודים אל תאי הגאזים? הרי יכול היה להשתמש בהם כבכוח עבודה במאמץ המלחמתי שלו!

הוא מחפש הגיון…

ואנחנו, המעטים שהושארנו בחיים ונשלחנו למחנות־עבודה, שאלנו יום־יום, רגע־רגע: למה הוא מרעיב אותנו, מעַנה, מתעלל, עד שלעמוד על רגלינו איננו יכולים, להניע את ידינו איננו יכולים, לנשום איננו יכולים – הרי יכול היה להאכיל אותנו רק כיכר לחם אחת ביום ושתי צלחות מרק אפונים, והיה מפיק מאתנו תועלת!

ההגיון, ההגיון…

הֶרָאוּס! – אל מחוץ למחנה האנושי.

מצורעים, מצורעים.

כשחזרה נורה מירושלים, פניה לא היו כתמול־שלשום. לא היה בהן זכר לכעס או לתרעומת. רק עצב, ולֵיאוּת. אך חל בהן שינוי שעורר בי תהייה מהולה בדאגה.

היא באה בעשר בבוקר, למחרת נסיעתו של פויגלמן. צנחה אל הכורסה בחדר־המגורים, הביטה על סביבה, כמו לראות אם השתנה משהו בחדר, ושאלה בעייפות, כאילו שלא על־מנת לקבל תשובה: “איך היה?” – “די בסדר,” אמרתי, וסיפרתי לה בקצרה על עשרת הימים עם אורחי, ועל גחמותיו המוזרות. כשסיפרתי איך היה מכין בעצמו את הארוחות, חגור בסינָרהּ, חייכה: “באמת?” אך ניכר בה שלבּהּ במקום אחר. “איך היה?” שאלתי גם אני. היא הסתכלה בי רגע, כמהססת מה תשיב, אחר־כך אמרה: “משהו לא בסדר במכונית. כשלוחצים על הבּרֶקס, יש צפצוף משונה. בדרך נכנסתי לתחנת־דלק ושאלתי מה זה. אמרו לי שאכניס אותה למוסך. אסור להזניח.”

שתקנו רגע, אחר־כך אמרה: “מקום די עצוב, ההוֹספּיס הסקוטי הזה. כמו טירה מבודדת. אבל שקט, ויש מראה יפה מן החלון על העיר העתיקה, ועל גיא בן־הִנוֹם.” שאלתי מדוע לא התקשרה כל הימים האלה. “חשבתי שאתה כועס עלי. גם לא היה לי מה לומר במיוחד.” – “איך בילית?” – “ככה. ירושלים מקסימה, כמו תמיד.” אחר־כך אמרה שהיתה ערב אחד בעין־כרם, בבית־קפה שהוא גם גלריה, שבעליו הוא צייר הולנדי, והיתה שם אמריקנית צעירה ששרה שירי נשמה כושיים בלוויית גיטרה. חזרה להוספיס אחרי חצות והיה עליה לדפוק על השער ולהעיר את מנהלת־הבית, סקוֹטית אדוקה, חמורת־סבר. “נהנית, בסך־הכּוֹל?” שוב הסתכלה בי, כמהססת. “אני כבר לא צעירה, צבי. עברתי את החמישים,” חייכה חיוך לאה מאוד, כמי שלא ישן בלילה. ולאחר רגע, כמוסרת ידיעה חשובה: “פגשתי את פרופסור שלזינגר בעיר העתיקה. ביקש למסור לך שלום.”

קמתי, הלכתי לחדרי, הוצאתי את מחרוזת הפנינים מן הקופסה, והבאתי אותה אליה. “מתנה בשבילך מאשתו של פויגלמן” – הנחתי אותה על ברכיה. נורה אחזה בה, הסתכלה כלא יודעת מה לעשות בה. “לי בוַדאי זה לא מגיע.” ענדתי את המחרוזת לצוָארהּ. “הולם אותך. מאוד.” הסירה אותה מעליה והניחה על השולחן. פיהקה, כיסתה את פניה בכפות־ידיה והרכינה את ראשה אל ברכיה. “עייפה,” אמרתי. רגע ממושך ישבה כך, כפופה אל ברכיה, אחר־כך הזדקפה: “טוב, צריך לפרק את המזוָדה ולהסתדר קצת.”

בלילה, כשקרבתי אליה, אמרה: “לא עכשיו, צבי. אני עייפה נורא.” והפנתה גבּהּ אלי.

למחרת, כשחזרה מן העבודה, דומה היה שהכּוֹל שב אל המסלול הרגיל. טרחה הרבה – אולי יותר מכרגיל – בניקוי הבית, בהכנת ארוחת־הערב, טילפנה אל יואב, דיברה עם שולה ועם שרית, ובשעת הארוחה סיפרה על סכסוך־עבודה שנתגלע במכון, בקשר לדרגות שכר. את ירושלים לא הזכירה, ואני לא הזכרתי את פויגלמן.

אך בלילה, כשניסיתי שוב לקרוב אליה, אמרה: “אינני יכולה, צבי. סלח לי.”

מתוך מצוקה אמרה זאת. ואז התחיל חשד מתגנב ללבי.

בכל שלושים ושלוש שנות נישואינו –

נורה היתה אשה שגברים אינם אדישים כלפיה. דבר זה לא נעלם מעיני. בלֶכתּהּ ברחוב היתה מושכת אליה מבטים, ובמסיבות – אם בבתי חברים, אם באירועים חגיגיים – היו גברים מבקשים את קִרבתהּ. מנהלים אִתּהּ שיחות מלוחששות, אינטימיות־כביכול, מתלוצצים, לא נמנעים מגעת בזרועותיה, בכתפיה, בשׂערהּ. ובמקום שהיו ריקודים – לא נעזבה לבַדהּ גם לרגע. אם מעולם לא פיקפקתי בנאמנותהּ, היה זה בעיקר משום שלא הסתירה ממני דבר. ברוח מבודחת היתה מספרת לי על חיזוריהם הנואלים של זה ואַחֵר, ועל נסיונותיהם “להתחיל אִתהּ”. בליל־עצמאות אחד, בגן ביתו של אלוף ממודעינו, הייתי עֵד לכך איך אחד מעמיתי, מרצה צעיר ושאפתן, שהיה מבוסם, מנסה לחַבּקהּ ולנַשקהּ במחסה אפלולית העצים, והיא דוחה אותו בצחוק, בצחוק ובעדינות, ושמה אותו לשוטה. פעם אחרת, על מרפסת ביתו של צייר, שחגג פתיחת תערוכה, והבית היה מלא מוזמנים עד אפס מקום, גונבו לאָזני דיבוריו של אותו צייר מפורסם אליה, כש“התוַדה” כביכול לפניה, שמאז ראה אותה לראשונה, הוא חולם לצייר אותה בעירום, בתנוחה של “מאַחָה הערומה” של גוֹיה, ומנה את שבחי איבריה, אחד לאחד. “בעל דמיון כמוך זקוק למוֹדֶל?” צחקה לו בפניו.

חיזורים אלה החניפו לה, כמובן – החניפו גם לי במידת־מה – אך תמיד ידעתי שרגש טבוע עמוק של כבוד עצמי, של גאוָה, וכן ההסכמה המובנת־מאליה בינינו לומר את האמת זה לזה, שומרים עליה מפני כל חציית גבול.

“קרה משהו?” שאלתי.

“אני מתה לישון, צבי.” והצטנפה, ממני והלאה, בפאת המיטה.

אך לא ישנה. עוד שעה ארוכה לאחר־מכן התהפכה מצד אל צד, ונשימותיה הלא־סדירות נשמעו לעתים כאנחות.

שנַיִם או שלושה לילות אחר־כך נענתה לי. אך היה זה כמו מתוך סבל, כנאנסת. היא, שהיתה תמיד להוטה אף יותר ממני.

שכבנו שנינו עֵרים. היא על גבּהּ, זרועותיה תחת ראשהּ, עיניה פקוחות.

בלי שנשאלה אמרה: “תהיה סבלני אלי. זה יעבור.” ואחר־כך: “בלבול קטן, זה הכּוֹל. אני אתגבר.”

ציפיתי להמשך. ומשנתארכה שתיקתהּ, אמרתי: “קרה משהו בירושלים?”

“לא חשוב. לא כדאי אפילו לדבר על זה.”

“בכל־זאת?”

שתקה.

והחשד השיל מעליו את מעטה הספק, נעשה ערום ומכוער.

לא הוספתי לשאול. הייתי המום. הכּוֹל נבקע פתאום. האמון, הידידות העמוקה, שגילוי־הלב היה ביסודהּ. חומה בצוּרה, שהייתי בטוח כי שום רוח רעה לא תפרוץ אותהּ.

ועכשיו הבנתי את סירובהּ לי: כאילו נטמאה בעיני עצמהּ.

העברתי לעינַי אנשים שהכרנו שנינו בירושלים, שהכירה היא, עוד מימי לימודיה. לא, לא יכולתי לשווֹת לי אותהּ בדמיוני מתעלסת גם עם אחד מהם. גאוָתהּ היתה סולדת מכך. בשׂרהּ היה סולד.

נזכרתי במשפט שאמרה בבוקר שובה מירושלים, משפט שהיה לא־לענין, כביכול, שלא היתה בו תשובה לשאלתי אם נהנתה מחופשתהּ: “כבר אינני צעירה כל־כך. עברתי את החמישים.”

אבל היא היתה אשה במלוא בשלוּתהּ. נחשקת. והיא ידעה זאת. האם אמרה כך כדי להסיר כל חשד מלבי? לטשטש עקבות?

האם היתה בה תכונה שנסתרה מעיני כל שנות נישואינו? – חשבתי – ערמומיות? מסוגלוּת לכזב?

לא עצמתי עין. והיא נרדמה רק לפנות בוקר.

עוד ימים אחדים לא דיברנו בזה, גם לא מלה אחת. ניסינו להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. כאילו אמרנו בלבנו: אם לא נדבר בזה, יהיה כלא היה. ואני, השאלה מנקרת במוחי בלי הרף: אם היה זה מקרה של מה־בכך, של התפּתּוּת קלת־דעת לגיפופים – של מי? של מי? – מדוע היא נמנעת מלספר לי עליו? האם אינה יודעת שגם אם יכאיב לי הדבר, אסלח לה?

לא, לא מקרה של מה־בכך, אמרתי. כי בלילות, כשאני פורש ממנה, היא שוכבת ערה שעות ארוכות, מתהפכת מצד אל צד, אנחה נמלטת מחזה כשהיא נרדמת סוף־סוף, לפנות בוקר.

ואותו דבר גורלי, עלוּם, שהסעיר את נפשהּ, שהופך עכשיו את גלגל חיינו – חשבתי, מלעיג על עצמי – יארע כאשר אני, כאן, שברתי את ראשי יחד עם פויגלמן, איך לתרגם מיידיש לעברית מלים כמו “נעבעך”, “טעכטערלעך”, “אריינגעזאָּגט”, או “פראָסט און פשוט”.

אתמול בשמונה, שוב: אליקים ששון.

כרגיל, ללא שום הודעה מראש. צלצול קצר, זהיר, בדלת. אני פותח, והוא, בלחש־בלחש, כנזהר שלא להעיר ישנים: “אתה באמ־צע עבו־דת־הקו־דש, נכון?” אין לי שום סבלנות להכנסת־אורחים בערב הזה, כשראשי כולו באותו זכרון מר של מה שהיה ביני ובין נורה לאחר שובהּ מירושלים, אבל להשיב את פניו איני יכול. הוא נכנס פנימה, מתכופף ומציץ לצדדים כמתגנב, עושה שני צעדים חרישיים, ושוב בלחש, לוֹאט סוד: “יש פה מיטה לנודד עייף ממר־ח־קים בא? ללי־לה אחד?” אני מזמין אותו, אפוא ללון. הוא מניח ידו על לבּו לאות תודה, ושוב לוחש: “אתה – היכָּנס בחזרה לקודש־הקֳדשים שלך. אסתדר כברר לבד בחדר ההוא. חלילה לנבזה וחדל־אישים כמוני להפריע לכוהן גדול!”

אך לאחר הפצרות הוא נכנס עמי לחדר־המגורים ומתיַשב. לא, לא ישתה כלום הערב. מסתכל בי, תוהה על מצב־רוחי, מחלקי באצבע ובוחן את שפמו העבה, “אני רואה שלא כיוַנתי את השעה. אויה לאיש עני – אין לו כוכב.” וכשרואה שדעתי לא מזדחחת: “אתה נראה לי קצת שפוף. יותר מן הרגיל. קרה משהו?” אני מצטחק: עייף, זה הכּוֹל. הוא לוטש אלי את עיניו השחורות, שברק הליצנות לא כהה בהן, ומעמיד פנים כועסות: “לא אבוא חשבון אתך, צבי, אבל שלוש פעמים עקוב עקבתני. ואני אומר לך שוב, הסכת ושמע: אילו היית בא אלינו אפילו לשבוע אחד, לא רק שהיית זוקף את קומתך השחוחה, אלא גם כל השקפת־העולם שלך היתה משתנה!” אני מתנצל: עמוס עבודה. לא יכולתי לעזוב את העיר גם ליום אחד… הוא מחייך כנגדי, כאומר: ואתה מעלה על דעתך שאאמין לך?

השתיקה מאוד לא־נוחה לו. לא נוחה לשנינו. “לך לעבוד!” הוא מצווה עלי, וכשהוא רואה שאיני מתכונן לקום –

אני מסתכל בו וחושב על התהום שנפערה ביני ובין נורה באותם עשרת הימים, שאני, בעוורוני, לא הייתי מוּדע לה כלל. על שני העולמות הרחוקים זה מזה כמרחק הקוטב מקו המשוֶה, שהיינו שרויים בהם. שכאשר אני, בחדר הזה, ישבתי עם פויגלמן, נושם, כמו בעמק־הבכא, אנחות יהודיות, מוקף מלים ספוגות צער, נשמה היא את אויר גן־העדן של חמדת־החטא האפרוֹדיטית, שתתה מן המים הגנובים, המתוקים –

הוא מעלה הבעה קודרת על פניו ואומר: “ולי, אתה חושב, אין שעות קשות? של מצב־רוח נורא? נורא ואיום! כלו כל הקִצין! אני רוצה למות ממש!… אז איך אני יוצא מזה, אתה חושב? אני מסתכל על מה שמסביבי! מחוץ לי! על העולם, העם היהודי, ישראל! ואני רואה שמצב העולם קשה, קשה מאוד, ובתוך העולם – מצב העם היהודי חסר־תקוָה, ובתוך העם היהודי – מַצבהּ של ישראל מחריד, ובתוך ישראל – מצב הקיבוץ נואש, ובתוך הקיבוץ – ענף הורָדים אבוד, יורד לטמיון – ואז אני אומר לעצמי: לעומת כל זה, מי אתה ומה אתה – טיפה סרוחה, קליפת השום, שחק־מאזנים, שתבכה מר על גורלך? באיזו זכות? איזו חוצפה היא זו! ואני מתקפל ונכנס לחממה לגזום את הזלזלים של הגרַנדיפלוֹרה ‘כתר הנסיכה’.” – “וזו הנחמה על מצב העולם, העם היהודי וכולי?” – “אוֹמַר לך מה הנחמה: הנחמה היא בזה שכשאני יודע שירדנו לשפל כזה שעמוק ממנו כבר לא יכול להיות, אז מכאן והלאה יש רק אפשרות אחת: לעלות! ‘חיים על קו הקץ – שלמים וחזקים!’ כמו שאמר נתן החכם. ‘על חוד סכין – לנצח לא נזקין!’ לא, לא נזקין!” – הוא זוקף מולי את אצבעו ונועץ בי עינַיִם לוהטות.

אחר־כך הוא מלמד אותי פרק בהלכות חיים: “שמע, צבי, מוסר רעך ואל תִּטוֹש תורת ידידך: לנו, אנשים קטנים – וגם אתה, שהגעת למרום התהילה, וכל הכבוד לך, איש קטן אתה, גרגר אבק על גלגלי ההיסטוריה – יש רק נשק אחד כנגד כל הרע שבעולם: לצחוק! לצחוק! תצחק, צבי, בלי הומור אתה אבוד! אני אומר לך את זה מפני שאתה רעי כאח־לי, ואני דואג לשלומך! תצחק!”

פתאום הוא נרכן אלי ושואל בלחש: “הגד, אתה הוצאת איזה ספר שירים ביידיש?” – “אני?” – “שמועה גוּנבה לאָזני. לא אמת?” צחקתי. אמרתי שמעולם לא כתבתי שיר, לא־כל־שכן ביידיש. הוא מַיישיר חיוך אל עיני, בוחן, שוקל, אחר־כך אומר: “אני, אולי עשר מלים ביידיש אני יודע, וגם הן גסות. אבל יידיש שפה טובה, גמישה, אפשר לקמט אותהּ. עברית קשה לקמט. שמעתי פעם דבר יפה מחבר שלנו, פולני: עברית – שפה של זמן, יידיש – שפה של מקום. לא הבנתי בדיוק, אבל זה נשמע טוב. יש בזה משהו.” ועם כך הוא קם ומודיע שהוא הולך להשכיב את עצמותיו היגעות, כי עליו להשכים בחמש בבוקר. “קום התנערה, איש חלכה!” הוא טופח על שכמי.

כשהתעוררתי בבוקר, זכרתי חלום:

אני נמצא בעיר זרה – אולי פריס – המונים מתהלכים ברחובות, כי היום יום חג, כנראה. בתוך ההמון אני רואה את פויגלמן, כובע־ליצנים לראשו ופניו פני צפור, כמו ב“הגדת הצפֳּרים” הוא מהלך ומרקד ועושה תנועות מצחיקות בידיו, מין אַרלֶקינוֹ המבדח את הקהל. אני מנסה להתקרב אליו, אך נדחק לאחור על־ידי ההמון. אני קורא בשמו מרחוק, מנופף בידי לקרוא לו, וכשהוא מפנה ראשו אלי, אני נוכח בטעותי: אין זה פויגלמן אלא אליקים ששון. אני מתפלא: מה הוא עושה בעיר הזאת, שהיא פריס, כנראה? הוא קורא לי בידו לבוא אליו, אך אני נדחק יותר ויותר לאחור, המרחק בינינו גדל, אני יודע שכבר לא אגיע אליו, ויאוש נורא תוקף אותי. אני צועק: נורה! – ומתעורר.

נורה לא היתה מסוגלת להסתיר ממני דברים לאורך ימים. לא כל־כך בגלל הרגשת חובה מצפונית כלפי, כמו משום שלא יכלה לשׂאת את נטל נצירת הסוד בתוכהּ.

ערב אחד – היה זה בשבוע השלישי לבואהּ מירושלים – יצאה מן הבית ולא חזרה אלא לאחר חצות.

ישבתי בחדר־העבודה וקראתי, ושמעתי אותה נכנסת ופוסעת היישר אל חדר־השינה.

כשנכנסתי אני לשם, כעבור כחצי שעה, כבר ישנה, או שָׂמה עצמהּ ישֵׁנה.

בבוקר, בעת שתיית הקפה, העמידה את הספל לרגע, ובעודהּ אוחזת בידיתו, נשׂאה אלי מבט שהיה ספק משועשע ספק כאוב: “למה אינך שואל איפה הייתי אמש?”

אמרתי שדברים רבים אינני שואל מאז שוּבהּ.

“נפגשתי עם האיש שהכּרתי בירושלים,” נתעגם בחיוך על פניה.

הדם גאה על פני.

שאלתי מי הוא.

רטט עבר בעפעפיה.

“הבט, אין טעם שאעלים ממך,” גוֹננה בידהּ על חלקת צוָארהּ.

“בימים שהייתי שם…” והפסיקה, כשוקלת מה לומר.

“שכבת אתו.”

עיניה היו פקוחות אלי.

“כן.”

שמעתי את צניחת הלב בתוכי. כמו נחבט. ולרגע חשכו עיני כבעלפון.

“נהנית?”

לא ענתה. ועיניה, הפקוחות אלי, נמלאו מעט־מעט דמע.

“אני מבין שהכּוֹל נגמר בינינו,” רעדו שפתי.

לאחר שתיקה אמרה:

“אם תאמר לי ללכת, תצדק. בשבילי – זה יהיה הסוף.”

וכיסתה את פניה. אחר־כך מחתה את דמעותיה בכפות־ידיה, קמה, לקחה את ארנקהּ מן החדר, ויצאה לנסוע לעבודתהּ.

יום קשה עבר עלי.

לא יכולתי לשער בדמיוני שלאחר יותר משלושים שנות נישואים, שבהן חיינו בהַרמוֹניה שלמה, ששנינו היינו מאושרים בהם – והלוא נורה, שהיה לה “כשרון לאושר”, כפי שהייתי מכנה זאת, הצהירה על כך פעמים כה רבות – יפּוֹל עלי הדבר הזה.

כאשר שנינו “עברנו כבר את גיל החמישים”.

יצאתי מן הבית והלכתי ברגל – דרך ארוכה – לאוניברסיטה. הסתגרתי בלשכתי, ניסיתי לקרוא, לעבור על מחברות. גם לרגע לא סרו מעיני מראות ההתעלסות – עם מי? היכן? בהוֹספּיס? ביער ירושלים? בעמק המצלבה? בגיא בן־הנום? בחורשת “יד ושם”? –

באותה שעה עצמהּ שאני ישבתי עם פויגלמן ובחרתי אתו את השירים שנקרא לפני שני הסופרים העברים – שלא באו – הוא ביידיש ואני בעברית: “היא מורטת נוצות של עוף שחוט / ומולה, על שרפרף, הילד יושב / בשרו חידודים־חידודים / בראותו מה כעור ונטול־זוהר המוות…”

באיזו ציניות משַׂחק הגורל ביחסי איש ואשתו! – חשבתי.

ומה טעם לישיבתי זו על מחברת של סטודנט, שכתב על “החסידוּת ויחסה לתנועת חיבת־ציון”.

ואת מה שהיה, אין להשיב עוד. וגם אם לא ניפָּרד – ידעתי – שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה.

ובו־בזמן אמרתי לעצמי שהמעשה שעשתה הוא הבאנאלי ביותר, השכיח ביותר, בחיי זוגות נשׂואים, שכמוהו מתרחשים סביבי יום־יום, רבים לאין־ספור.

ולא היה בזה כדי לשכך כהוא זה את עוצם הכאב.

כשחזרתי לפנות ערב, לא היתה נורה בבית. צילצלתי אל המכון הביולוגי וענתה לי העובדת המנקה: כולם כבר עזבו. מזמן.

היכן היא? עם “האיש מירושלים”?

ירדתי לרחוב ופסעתי לאָרכּוֹ הלוך ושוב, מקצה אל קצה. כן, אמרתי לעצמי, חיינו המשותפים הגיעו לקִצם. אפילו תנתק קשריה עם אותו אלמוני – מיהו? נשוי? רוָק? צעיר ממני? במה קנה את לבּהּ? – את הגלגל לא יהיה אפשר להחזיר לאחור. מה טעם יהיה לחיים כאלה?

החשיך כבר. כשעברתי שוב על־פני הבית, ראיתי את המכונית מיתמרנת לחניָה. נורה יצאה מתוכהּ, ובראותהּ אותי נבהלה: “אתה… פה?” אמרתי שיצאתי לשאוף רוח. היססה רגע (איך יכול המבט החם והחושני להיעָשׂוֹת קר ומנוּכּר בתוך ימים מספר! – נרעדתי), אחר־כך אמרה: “מוכן ללכת קצת?”

צעדנו מרחוב לרחוב ושתקנו, זרים זה לזה. אין לנו בן, כלה, נכדה. עקביה נוקשים על המדרכה, אחד ואחד, אחד ואחד.

רק בהגיענו אל הירקון, בהחילונו ללכת לאורך החורשה שלשפתו, פתחה לדבר. אמרה כמה משפטים והפסיקה. שוב כמה משפטים, ושתיקה. לא שאלתי כלום, לא אמרתי כלום.

השעה היתה כבר אחת־עשרה כשחזרנו הביתה.

וכך אירע הדבר, שאת פרטיו לא חסכה ממני:

בבואהּ לירושלים הלכה אל בית הלוברסקים. היה שם איש צעיר, כבן שלושים וחמש, עובד רשות שמורות־הטבע, שסיפר סיפורים מרתקים על הנמרים במדבר יהודה, באזור עין־גדי. איך אורבים להם ולוכדים אותם כדי להצמיד מַשדרים לגופם, איך עוקבים אחריהם ואיך שומרים על גוריהם מפני פגיעתן של חיות אחרות. כשסירבה להזמנתהּ של רעיה להתארח אצלה – כי רצתה להיות לבדהּ – הציע לה הוא שתתאכסן בהוֹספּיס הסקוטי, והוא שהביאהּ לשם. למחרת, בבוקר השכם, צילצל ושאל אם מוכנה היא לנסוע אתו לסיור בהרים שלחוף ים־המלח. ברצון נענתה לו, כי ממילא לא ידעה מה תעשה. בג’יפ שלו ירדו ליריחו, המשיכו לעין־פשחה, נחו, טבלו רגליהם, אכלו מן הצידה שהביא עמו, ונסעו למצפה־שלם. משם ירדו ברגל, בשביל מפותל, לולייני, אל הקניון העמוק של ואדי חצצה. נכנסו למערה גדולה, עמוקה ואפלה, וראו עופות המקננים בה: אוח, לילית, בז שחור, תחמס נובי. (בהגיעהּ לתיאורי הטבע היה דיבורהּ של נורה שוטף, צבעוני, אפילו נלהב, כאילו לא היה לו כל קשר לנושא החותך בבשר) ובצאתם ממנה נזדמן להם לראות רָחָם, נדיר בגָדלוֹ, מרחף מעל לוָאדי. “איש־טבע אמיתי,” אמרה, “שיודע לקרוא לכל צמח בשמו, לכל צפור. בקי גדול בצפֳּרים.” לאחר שחזרו ועלו למצפה־שלם, וסעדו שם את לבם, המשיכו בדרכם לעין־גדי, שהיה לו שם לסדר כמה ענינים בבית־ספר שדה. נכנסו לנחל ערוגות והיה בכוונתו להראות לה אחת ממערות הנמרים, אך היא היתה עייפה מדי, ולאחר שהלכו כברת־דרך, חזרו אל הג’יפ. בערב החזירהּ אל ההוספיס.

למחרת צילצל שוב.

(כאן השתתקה נורה לרגעים ארוכים. פנסי המכוניות החולפות היבהבו על פניה. ולרגעים – יגון עמוק וחוורון־רפאים היו נסוכים עליהן. כאילו קפצה עליהן זיקנה.)

התעניין בשלומהּ, שאל אם יש לה תכניות לערב. לא היו לה תכניות, והיא נענתה להצעתו לבוא לבית־קפה בעין־כרם, שזמרת של שירי־עם אמריקנים מופיעה בו. הוא עצמו גר באותהּ סביבה.

שם, לאור הנרות המהבהבים על השולחנות, באוִירה של אפלוליות אינטימית, על כוסות יין, סיפר לה על עצמו: יליד נהלל, “נולד בטבע”. אהב לצאת לבדו לטיולים ארוכים, ללקט מאובּנים, צמחים נדירים, לצפות בצפֳּרים. לאחר שסיים את בית־הספר התיכון ואת שירותו הצבאי, למד בּוֹטניקה וזואולגיה בסמינר הקיבוצים בקריית־טבעון. חזר לנהלל, נשׂא בת־מושב לאשה, קיבל בית וחלקת אדמה בתָמרַת והחל בבניית משק –

(עינוי הוא זה! – אמרתי לעצמי כשאני צועד לצִדהּ – צללי העצים, המוארים מפעם לפעם באלומות פנסי המכוניות, נופלים וחולפים על פניה – למנות באָזני את כל פרטי ה“קוּריקוּלוּם ויטֶה” של אותו “איש־טבע” נחשי! כאילו עורמֶת תלי־תלים של קש לטמון בו ראש־נפץ!).

עד מהרה נוכח שלא יצלח ל“חיי קבע”, זנח את מִשקוֹ ונעשה מפקח על היערות בגליל. כך יכול היה לנדוד ממקום למקום ולחיות בתוך הפלוֹרה והפָאוֹנה העשירות של מחוזות הצפון. חיי נוָדוּת לא היו לרצון לאשתו הצעירה, ולאחר שלוש שנות נישואין התגרשו. בין כך ובין כך אין הוא “איש־משפחה” – אמר לה. כשנוסדה רשות שמורות־הטבע, התקבל לעבודה בה, וזה שש שנים שהוא משוטט בין ירושלים לסדום, בין הרי יהודה לים־המלח, מכיר כל שביל וואדי במרחב המדברי הגדול הזה. את מיכאל לוברסקי הכיר אגב מריבה שנפלה בין הרשות ובין חברת “מקורות” על ניצול מי מעיינות להשקיה. מאז הוא מבקר בביתם לעתים קרובות.

בצאתם מבית־הקפה הציע לה לבוא ולראות את ביתו.

(ועכשיו היה הכּוֹל צפוי, ודבר־דבר מוצא את מקומו המובהר בעלטת הדמיונות. עברנו תחת גשר הירקון, והחורשה שמעבר לכביש היתה שרויה בחשיכה. צפוי ובלתי־נמנע עוד. מה עשיתי אני באותו לילה? ישבתי על רשימותי על פרעות פטלוּרה? שוחחתי עם פויגלמן על שתי הלשונות? נורה שתקה ואני חשקתי את שפתי לספוג את המהלומה ללא אנקת כאב).

ביתו הוא בית אבן העומד מבודד על גבעה, ממזרח לעין־כרם, מוקף עצי תאנה וזית. ובתוכו –

כל התפאורה המזמינה נאפופים: שטיחים בֶּדְוִיים, כלי נחושת דמשׂקאיים, שולחן אגוז מחוטב, משובץ שן, כדי חרס ובהם צמחי מִדבּר, אבני מחצבים ירוקות, סגולות, ורודות –

מיטת־אפִּריוֹן?

“לא אמרתי את האמת כשסיפרתי לך שחזרתי להוֹספּיס אחרי חצות. נשארתי שם בלילה.”

(והמלים האלה, שנפלו כשַפּוּדים על לוח הלב, חקקו את האמת סופית, ללא אפשרות למָחקהּ, שמו קץ לאשליה הקלושה, הערפִלית, שמא לא היתה הוֹדאתהּ, לפני ימים מספר, אלא פרי דמיון נקמני).

ביומַיִם הבאים נשארה לבדהּ. “איש־הטבע” נסע לאילת, לרגל איזו ישיבה של אנשי־הרשות. כשחזר, ביום השני בערב, בא ישר אליה, להוספיס.

נשאר שם ללילה.

והתוַדה שהתאהב בה.

“הוא נער. נער גדול ותמים בסך־הכּוֹל.”

(ושתיקה ממושכת, לאורך כל הדרך מקצה החורשה וחזור אל הגשר.)

ביום האחרון טיילו בעיר העתיקה. הראה לה מקומות שלא ידעה עליהם, אף כי ארבע שנים חיתה בירושלים. ברובע הארמנִי פגשו את פרופסור שלזינגר, שביקש לדרוש בשלומי, חשב שהצעיר הנלוֶה אליה הוא בנהּ.

בעָברם בשוק, קנה לה מחרוזת של חרוזי ענבר.

“כשהראית לי את מחרוזת שהביא המשורר שלך, רציתי לצחוק. ואולי לבכות. עכשיו יש לי שתַּיִם, שאף אחת מהן לא אענוד.”

בערב סעדו ב“חאן”, ולאחר מכן –

“זה נורא, אני יודעת, ואתה תצדק בכל מה שתעשה. אין לי שום דבר לומר להצדקתי.”

הוא מצלצל אליה יום־יום למכון. פעמַיִם היה בתל־אביב והם נפגשו בבית־קפה ביפו.

“בדיחה עצובה, כל העניין הזה. צעיר ממני כמעט בעשרים שנה.”

ואחר־כך:

“מין הסתחררות כזאת. אשליָה אוִילית של חידוש הנעורים. זה יעבור. אני אחזור לשפיות.”

בהתקרבנו הביתה, חשבתי: הלוא יכלה להעלים ממני את כל הסיפור האכזרי הזה! לא לומר דבר! אני לא הייתי שואל!

ולא ידעתי אם להיות אסיר־תודה לה או –

לא, אין אדם אסיר־תודה למי שמנחית עליו מהלומה המוחצת את לבו.

ובוִידוָּיּה הכֵּן, רק פרקה את נשקי מעלי.

בלילה, על משכבי – נורה, בקצה האחר של המיטה, נרדמה כמו לאחר מסע מעייף, מתיש – כשכל המראות מתהפכים בדמיוני, ולעיני עוברים נמרים, נשרים, מערות אפלות, קניוֹנים עמוקים, מעיינות, מיטות־אפִּריוֹן, גיפופים מעודנים, התעלסויות נלהבות, תאוַת־בשרים משתוללת – נזכרתי פתאום שראיתי פעם חוברת של “רשות שמורות־הטבע” ועליה סמל הרשות: צבי, וקרן אחת חדה בראשו.

שֵד צחק בתוכי.

לא שאלתי את נורה לשמו של המאהב הצעיר. ביני לבין עצמי קראתי לו “חדקרן.”

במחברת ג' של פויגלמן, שבה בין רשימה לרשימה מפרידים לא כוכבים אלא ציורי צפֳּרים זעירים, כדוגמת אלו שמעל לחתימת שמו, מצאתי, תוך כדי דפדוף, את הקטעים הבאים:

*

מרגע כניסתי אל הבית, הרגשתי אורח לא־רצוי. כן, הוא קיבל את פני בברכת ברוך־הבא ובאדיבות רבה, אבל שׂמחה לא היתה בעיניו, וכאילו אֵד העיב את משקפיו. וכשראיתי שאשתו איננה – ועל שאלתי היכן היא ענה שנסעה לחופשה – הבנתי מיד שמפַני הסתלקה. כי איך אפשר להסביר שדווקא יום לפני בואי כרעה תחת ה“עייפות” שהצטברה בה כל השנה ונאלצה לקחת לה פגרה? כל עשרת הימים לא הזכיר אותה כלל, ואם איני טועה, גם לא דיברו זה עם זה בטלפון. הבנתי: נפלה מריבה ביניהם, ובגללי כמובן.

בעצם, כבר בביקורי הראשון בביתם חשתי בהסתייגותהּ ממני. אשה יפה, תמירה – רגלַיִם קצת ארוכות מדי, לטעמי, סנטר קצת מעוגל מדי, לטעמי – ומשהו גוֹיי יש בהּ: מין גאוָה של בת גזע עליון כביכול. כשסיפרתי להם על מה שעבר עלי במלחמה, והיא ישבה והקשיבה לי בהטיית ראש, והשׂיער החלק, הבלונדי־אפרורי שלהּ, נופל על שליש הפנים, כמעט מכסה עין אחת, נזכרתי בפגישה עם השחקנית אנטואַנֶט דֶברֶה לפני כמה שנים. הינדה, שהכירה אותה מתקופת עבודתהּ בתיאטרון, הציגה אותי לפניה בפוּאָיה של ה“אוֹדיאוֹן”. “הנריֶטה סיפרה לי שסבלת הרבה בזמן המלחמה,” אמרה בהטיית ראש, והשׂיער הזהוב נופל לה על הלחי השמאלית. “כן, קצת,” אמרתי. – “היית באוֹשוִיץ.” – “רק שבועיִם. רוב הזמן במיידַנק.” היא לא שמעה על מיידַנק, וצריך הייתי להסביר לה שהיה זה מחנה־ריכוז בפולין, על־יד לובלין. “היה נורא, מה?” – “המון כינים,” אמרתי. “כינים!” טפחה בידהּ על לחיָהּ הימנית, “אַת זוכרת, הנריֶטה, כשגיליתי כינים בפיאה שלי? תאר לעצמך: בפיאה שחבשתי בתפקיד של מריאן ב’טרטיף'! שׂרפנו אותהּ בסופו של דבר!”

ואשתו של צ., גם היא כאילו נטתה לי חסד: היהודי המסכן הזה “סבל”. הוא ראוי לאהדה, לחמלה, אולי גם לעזרה. אבל במידה. אַל נצא מגדרנו…

וצ. עצמו? – צ. הוא אדם הגון ועדין־נפש. אך לא הצלחתי לרדת למעמקי יחסו אלי. מצד אחד – סימפתיה רבה כלפַי. וכל חיי אהיה אסיר־תודה לו על מה שעשה למעני. לולא הוא, לא היו השירים מיתרגמים, ואם יקיים את הבטחתו – גם הספר בזכותו יֵצא לאור. שום סופר יידי בישראל – לא־כל־שכן סופר עברי – לא היה טורח בשבילי כמו שטרח הוא. מצד שני: חום – אין. שומר על דיסטַנץ. בנימוס הוא מלַווה אותי ברחוב, מראה לי היכן תחנת־האוטובוס, היכן חנות זו וחנות אחרת, משרד זה ומשרד אחר, ואני רוצה לאחוז בכתפיו ולצעוק: רבּ הירש! אל תהיה מנומס אתי! תהיה חם! חם! הלוא יהודים־אחים אנחנו?

כשמצא אותי עומד במטבח ומכין ארוחה לשנינו, ראיתי שנבהל. לדבר כזה לא ציפה! הא כיצד? – אל קודש־הקֳדשים של המשפחה פלשתי! ואני, שהבנתי כפשוטו את הפסוק שלו – “תרגיש את עצמך כמו בבית” – הגבתי: אתה יודע איך אומרים אצלנו? “כשבשר ודגים מביא האורח – את בעל־הבית הוא משמח.” הוא הסתכל בי בחיוך: “אצלנו – אפילו כלתי לא נכנסת למטבח…”

חיוך נוּגה, עם קורטוב של לגלוג, יש לו מאחורי משקפיו. על מה הלגלוג?

אולי עם עצם חיינו בעולם הזה.

ועכשיו אני יודע שטעות גדולה עשיתי כשנעניתִי להזמנתו. הלוא כבר בפריס, כשענה לי בטלפון, חשתי בקולו שלא בלב שלם הוא מזמין. אלא שנוח היה לי להשלות את עצמי.

ולשבת על גבו עשרה ימים תמימים?!

“יום ראשון – אורח רצוי. יום שני – ריחַיִם על הצוָאר, יום שלישי – כבר מצחין, יום רביעי – שׂא רגליך וברח!”

*

שני סופרים עברים הזמין צ. אל ביתו לכבודי. שניהם לא באו. האחד מצא איזה תירוץ והתנצל, השני – גם להתנצל לא טרח.

אני – מילא. כבר עברו עלי דברים קשים מזה. אבל עליו צר היה לי מאוד. השתדל והשתדל, ומה שׂכרו בכל עמלו? רק עָגמת־נפש. וחשבתי בלבי: בעצם, למה לו כל העסק הזה, שרק טרדות ובזיונות הוא מביא עליו? מה לו ולי, לאחר הכּוֹל?

אולי אני “דוֹקוּמֶנט היסטורי” בשבילו…

*

בחנות שאני קונה בה את המכולת, עומדת מאחורי הדלפק אשה נמוכה, מסורבלת, צולעת על ירכהּ. מאמץ הצליעה תוָה בפניה העָוָיה של כאב, כמו צוָחה שלא נפלטה. בכל פסע שעליה להוריד משהו מאצטבה גבוהה – קופסת שימורים, צנצנת ריבה – היא מבקשת מאחד הקונים שיעלה על הדרגש ויעשה זאת למענהּ. כשנכנסתי לשם בפעם השניה וביקשתי בעברית שתִתּן לי דג־מלוח ומלפפונים חמוצים, עלה חיוך מקומט על פניה, ואמרה ביידיש: “רֶב ייד, למה לך לשבור את השינַיִם, אֵלַי אתה יכול לדבר מאַמע־לשון!” כדרך בני פולין שאלנו זה את זה מאין יהודי, מאין יהודיה, וכדומה. מתברר שהיא מקרַסנוֹסטאב. אמרתי: “מקרסנוסטאב? פעמים אחדות הייתי שם! דודי היה מביא קמח לקרסנוסטאב!” – “ושמו?” – “פויגלמן.” – “פויגלמן בעל־הטחנה?” – “כן, פויגלמן בעל הטחנה.” ובכן, גם היא היתה בזמוֹשץ' כמה וכמה פעמים. בילדותהּ היתה בתנועת־הנוער של ה“בונד”, ובכל אחד־במאי היו הם באים לתהלוכה אצלנו. זכרה את הטיילת, את האגם עם האי שבאמצעו, את בית־הסוהר העתיק, את הפאָלקס־שוּל, את האנדרטה של וַלֶריאן לוקשינסקי… “על הנהר, אני זוכרת, צפו ארגזים מלאי דגים, שהסוחרים קיררו אותם לכבוד שבת…”

נכנסו קונים ועמדתי לצאת. “אם אינך ממהר, חכה קצת,” אמרה. חיכיתי, וכשנשארנו שוב לבדנו, שאלה אם אני יודע מה עלה בגורלו של דוקטור לרנר. אמרתי שעד כמה שידוע לי, הוא נספה במגיפת הטיפוס שפרצה בגטו ב־41'. “כך,” ניענה בראשהּ, “כך.” וסיפרה שהיה בא אליהם אחת לשבועַיִם ומרצה במועדון על מַרכּס, על אַדלֶר, על אוטו באואֶר. על נושאים קשים היה מרצה, ובכל־זאת היו באים לשמוע אותו ומקשיבים בריתוק לדבריו, כזה מין נועם־לשון ונועם־הסברה היה לו. “כך, במגיפה…” נדה בראשהּ. שאלתי ואתה היכן היתה היא באותם הימים. “מוטב שלא תשאל,” קפצה את שפתיה ונתנה בי מבט חודר ומר.

כאן, בחנות, הרגשתי בבית. ושם, אצלו בבית, הרגשתי כזר.

*

בלילה איני מוצא מנוחה לנפשי, קם, שוכב, חוזר וקם, מתהלך בחדרים, נזהר לא להעיר את מארחי.

שקט ברחוב, כוכבים נוצצים מעל לצמרות העצים. ארץ־ישראל.

אני ממשש את גופי: חי, קיים.

נזכר בלילה ההוא כשנפלתי בשלג, השיירה עוברת, ופתאום על גבי, כמו צליפות אש – – –

*

בית שלום־עליכם סומא ואילם. אין יוצא ואין בא.

בבית פרץ – אולמות רבים, ספרים רבים, אנשים אָין.

אמרו לי שיש מועדון של ה“בוּנד” בעיר.

הלכתי לראות. סִמטה צדדית ברובע הישן של תל־אביב, שרק חנויות ומשרדים בו. בקושי מצאתי את השלט, כתוב יידיש ועברית, בכניסה האחורית של הבית. דפקתי על הדלת – אין עונה. והתריסים מוגפים.

פעמַיִם הצצתי ל“בית לייוויק”.

כמו בית־מדרש שומם.

בארונות יש ספרים ועל מדף ארוך יש עתונים.

מזכירה יש, שהיא אשה נעימה וחרוצה, כותבת במכונה, מטלפנת, רושמת, מביילת, מתייקת, מוכרת כרטיסים להופעות של זמרים ושחקנים שמתקיימות באולם של הבית אחת לשבוע.

נכנס יהודי, נשען על מקלו, ניגש אל המדף, בוחר לו עתון, מתיַשב ליד שולחן וקורא.

כעבור רבע שעה נכנס עוד יהודי, מצמיד ממחטה לחָטמוֹ, מתעטש, מתקנח, ניגש אל המדף, מפשפש בעתונים ואינו מוצא את העתון שחיפש. מגלה שכבר הקדימוֹ האחר. ניגש אליו ורומז לו שהוא ממתין לו שיגמור לקרוא. בינתים הוא מתיישב ליד שולחן אחר ובוהה בחלון, שתי ידיו נשענות על מקלו.

ניגשתי אל המזכירה והצגתי את עצמי. את שמי לא ידעה. שאלתי אם שמעה על השחקנית והזמרת הנריטה פוגל, שהיא אשתי. לא שמעה. סיפרתי לה במלים אחדות על הופעותיה בבירות העולם ושאלתי אם יש אפשרות שתופיע גם כאן באחד הימים. אמרה: יש פה קהל – קבוע פחות או יותר – המונה כמאה וחמישים איש. על הקהל הזה מתחרים כעשרים אמני בימה. לפעמים מגיעים גם אמנים מחוץ־לארץ – מן התיאטרון הרומני, או הוארשאי, או מישהו מארצות־הברית, מארגנטינה – אך אלה באים בחסות ארגון כלשהו ונתמכים על־ידיו. אם מכיר אני איזה לאנדסמנשאפט או מועצה ציבורית או מוסד ממשלתי שיהיו מוכנים לתת לה חסותם, אפשר לדבר על שתַיִם־שלוש הופעות.

בכל יום ששי לפני־הצהריִם – כך אמרה המזכירה – מתכנסים כאן כמניָן סופרים, שותים תה סביב השולחן הארוך, מחליפים דברים בענינים ארגוניים ובעניני ספרות ותיאטרון. אם אבוא בין אחת־עשרה לאחת, אוכל להיוָעץ גם בהם…

אולם ביום ששי היה עלי לנסוע לרמלה.

* * * * *

אני מתהלך בעיר הים־תיכונית הזאת ושוכח לפרקים באיזו ארץ אני נמצא.

עוברים על־פנַי בחורים חסוּנים, רק מכנסים קצרצרים לגופם, חזיהם השזופים מבהיקים בשמש, מגבת מופשלת על כתף, טרנזיסטור ביד – חוזרים מן הים, כנראה – עצלות מלוחה במבטיהם –

עוברות על־פנַי בחורות יחפות רגל, בשמלות סמרטוטיות ששוליהן נסרחים על המדרכה, או בגופיות שקופות, שפטמות שדיהן מזדקרות מבעדן, ולרוחב החזה כתובת באנגלית – “אהוב אותי”, “אני פנוּיה”, “רק בימי א'”, וכדומה – משַׂקרוֹת עינַיִם לכל צד בלא חמדה –

בצד המדרכה אני רואה – לאור היום – זוג אחוז בחיבוק, בדבֵקוּת עילאה, הוא במכנסַיִם לבנים צרים, יושב על מעקה הגדר, רגליו פשוקות, ובין שוקיו שתולה נערה שכתפיה ערומות, פניה רכונות אל פניו, ידיה חובקות את צוָארו, פיה צמוד אל פיו, הם ואפסם עוד –

בשעות הצהרים, בבתי־הקפה הנשפכים אל המדרכות, יושבים צעירים וצעירות, לעשרות, שותים בירה, גומעים קפה, מלקקים גלידה, מכרסמים פיצות, תולים מבטים אדישים בתהלוכת העוברים־ושבים, או מלַווים בעינַיִם חמדניות את היפהפיות הגאות, זהובות־השׂיער, החולפות על־פניהם נטויות־גרון, או את המֶרצֶדֶסים הנוצצים, שטרזנים בחולצות איטלקיות נוהגים בהם ומשלחים צפירות מסולסלות לחלל הרחוב –

ובערב, ליד קופות בתי־הקולנוע, מתגודדות חבורות של פרחחים רעשניים, מקשקשים, מפזרים הלצות לכל עבר, משוטטים בבטלנות הנה והנה, ואחריהם נגררות ילדות נפוחות־שׂיער, בשמלות קצרות, משׂרכות רגליהן, נתלות על כתפיהם, מצַווחות, מצחקקות –

למה ציפיתי, בעצם? למצוא כאן בתי־מדרש שקול תורה יוצא מהם? או מעגלי חלוצים רוקדים הוֹרה בדבֵקוּת חסידית?

אבל למה הכּוֹל פרוץ כל־כך? מוּחצן כל־כך? מנַיִן זחיחות־הדעת הריקנית הזאת? לאן נעלמו כובד־הראש, מורשת העצב היהודי מדור דור? ההרהרנות? ההסתכלות פנימה?

הלוא רק אתמול –

וגם מחר –

אמש חלמתי על אבי, עליו השלום:

פסענו, הוא ואני, זה בצד זה, בין שתי שורות של כדי חרס גבוֹהּים. כל כד שעברתי על־ידו, נסדק וקרס תחתיו, שברים־שברים. הוא גער בי: צבי, מדוע אינך נזהר? הלוא הם משמשים לאחסנת תבואה! קראתי בקול חנוק: אני לא נוגע בהם! בכלל לא נוגע!..

אני מהרהר בו הרבה בימים האחרונים.

ביתנו היה לו אכסניה, מלון־לילה, נמל שממנו היה מפליג למסעותיו, ואליו היה חוזר לפוש מתלאות הדרך. רוב שיחותיו אתנו היו סיפורים שהביא בצקלונו ממסעות אלה: מערה שמצא בה גויל מתפורר; מעיין נובע טיפין־טיפין שנקרה לו בין הרוֹדיוֹן לנבי־מוסה ואינו מסומן בשום מפה; פגישה עם נזיר יוָני בואדי קֶלט; זבח במאהל של שבט עזזמה; סעודה בביתו של מוסה עלמי ביריחו; איך נחלץ מחבורה של פרחחים ערבים שיִדוּ אבנים במכוניתו בָעברוֹ בג’נין; ויכוח לוהט שהיה לו עם קצין משטרה בריטי בטול־כרם; עדר יעלים שראה על הצוקים שמעל עין־עבדת –

אך שום עתיקות שמצא לא היה מביא הביתה. לא היה בחדרינו או בחצרנו לא כד חרס, לא צלמית, לא כותרת־עמוד, לא אבן פסיפס. אדם זר שהיה נכנס לביתנו, לא היה משער שארכיאולוג מתגורר בו, אלא אם כן היה סוקר את טורי הספרים שבחדר־עבודתו, שרובם ככולם היו ספרי היסטוריה, ארכיאולוגיה ומסעות – בעברית, אנגלית, גרמנית ורוסית.

בית ישן בן קומה אחת היה ביתנו ברחובות. שלושה חדרים ומרפסת. לא נוי ולא הדר. הצבע הכתום מבחוץ דהה מיוֹשן, הגשמים והשמש שחקו אותו. רעפים רבים בגגו נקעו ממקומם, נתעקמו, וחזזית כיסתה אותם. הכיור שבמטבח היה מנוקד ניקודים שחורים ולא הוחלף מעולם. מסגרות החלונות היו סדוקות. אך אבי לא השגיח בכל אלה, ולאמי לא היה פנאי להתעסק בתיקונים, בשיפוצים, או לחדש דבר־מה. מעבודתהּ בגן־הילדים היתה חוזרת בשתַיִם, וכל שעות אחר־הצהרַיִם היתה טרודה בניקוי הבית, בבישול ובכביסה, בדאגה לצרָכַי ולצָרכי אבי.

כשנאלץ אבי להישָאר בבית כמה ימים, בין חפירה לחפירה, או מחמת הגשמים, היה משתקע בקריאת ספרים הנוגעים למקצועו. אוֹטוֹדידַקט היה. כל השכלתו – בית־ספר תיכון ושלוש שנות לימוד היסטוריה של הזמן הקדום ולשונות עתיקות באוניברסיטה של ריגה. תואר מוסמך לא היה לו. אף־על־פי־כן היה חופר ומגלה ומפענח יותר מרוב עמיתיו. והם כיבדוהו והרבו להיוָעץ עמו. אך מכתיבה היה משתמט – בעיניו היתה ביטול זמן יקר. אנשי־האוניברסיטה הפצירו בו – תבעו ממנו – לסכם את מִמצאיו בכתב, לחבר סקירות ולפרסמן בכתבי־עת, והוא היה מתנער מזה במשיכת־כתפַיִם: “אני אנאלפבית. אתם רוצים סקירה שִלחוּ אלי איזה סטודנט יודע כתוֹב, אני אספר לו והוא ירשום.” וכך היה. כל שנותיו לא נתפרסמו אלא כתריסר סקירות בשמו, ואף הן נכתבו בידי עוזריו.

כל עניני משק־הבית ועניני הכספים היו מסורים בידי אמי. הוא לא התערב בהם ולא שאל. את משכורתו היה נותן בידהּ, והיא לבדהּ היתה מחליטה מה לעשות בכסף שהשתכרו שניהם. היתה פורעת את כל התשלומים, ובכל חודש היתה מפרישה סכום כלשהו לחסכון. פנקס קטן היה לה ובו היו נרשמים הסכומים שהפקידה ב“הלוָאה וחסכון”. ומעולם לא שילמה בהמחאות, אלא במזומנים בלבד, שקצתם היתה נושׂאת בארנקהּ ורובם היתה מסתירה במזוֶה. נדירות היו המריבות בינהּ ובין אבי, ואם התקצף עליה, התקצף על המוּסָר שהיתה מטיפה לו, שהוא “מוציא את נשמתו על עבודת־אלילים.”

הוא מת כפי שוַדאי רוצה היה למות: בשדה החפירה. כמו ששחקן מאחל לעצמו שימות על בימת התיאטרון, או אביר – בשדה־הקרב. מיתה חטופה היתה זו. הוא נפל ארצה ואיבד את הכרתו. וכשהגיע האמבולנס מערד כבר לא אפשר היה להחיותו.

רבים באו ללוָיה, מכל קצות הארץ. ארכיאולוגים משלוש אוניברסיטאות, סטודנטים ובני־נוער שעבדו אִתו, אנשי קיבוצים שנקשרו אליו כשחפר סמוך לישוביהם, פקידים ממחלקת העתיקות, עשרות רבות מבני המושבה, ידידיו וידידי אמי, לא כדי לצאת ידי חובה באו, אלא משום שהיה נאהב ונערץ אליהם. “מן העפר באת ואל העפר אתה שב,” הספידו ידידו הארכיאולוג, כשנסתם עליו הגולל. “אתה נאסף אל אבותיך, שאת זִכרם העלית מן האדמה אשר אהבת.”

בימי השבעה עברתי על ניירותיו. בין דפי הרשימות ששירבט לעצמו בכתב מפוזר ופרוע, מצאתי עשרות פתקים קטנים, מקומטים, ועליהם שמות מקומות, מלים ארמיות, שומריות, פיניקיות, כתובות בכתב מרובע, שברי פסוקים תנכיים, ציונים וסימונים שרק הוא הבינם. על אחד מהם היה כתוב: “דור לדור יביע אומר”.

כשהתהלכנו, אמי ואני, בחצר, הצביעה לי על עצי הרמון, השזיף, הגויָבה, הלימון, שגדלו בהּ, ואמרה: “כּתוּב: האדם עץ השדה. לא. אנחנו יורדים מטה־מטה אל האדמה, והם עולים ממנה מעלה־מעלה אל השמַיִם”.

כל ימי שהותו של פויגלמן כאן לא שאל אף פעם על התשלום בעד התרגום. תמֵהּ הייתי מה חושב הוא בלבו: האם מתוך נאיביות סבור הוא שהמתרגם עושה את מלאכתו שלא על מנת לקבל פרס? לשם שמים? או שמא החליט לברר אתי את הענין רק כשתשלם המלאכה?

מכמה טעמים גם אני לא הזכרתי את הדבר בשיחותינו. ראשית, מאוד לא נעים להביך אורח בענין של חוב שהוא חב לך. שנית, משום שמיד בבואו אמר משהו על מצבם הדחוק עקב מיעוט ההופעות של אשתו. ושלישית, איך יכול אני לדרוש ממנו שישלם בעד התרגום – אמרתי בלבי – כאשר מחרוזת הפנינים שהביא לנורה, היא לבדהּ שָוויהּ ודאי עולה הרבה על הסכום שהוצאתי עליו.

כחודש ימים לאחר נסיעתו – חודש ארוך מאוד, שכל יום בו היה כתקופת חיים, כשאני כובש בתוכי את כאבי, מנסה להכניע אותו על־ידי אילוף עצמי להמשיך בשִגרת יום־יום, להתאפק מלהשמיע רמז כלשהו למה שאירע ואוכל את הלב – צילצל אלי צלניקר והודיעני בשמחה כי גמר את העבודה והריהו מוכן “לספק את הסחורה”.

נפגשנו באותו בית־קפה כאז, והוא הניח לפני את חבילת הדפים – סדורים וממוספרים ומנוקדים, בכתב־מכונה נקי ונאה, ערוכים ומוכנים למסירה לדפוס. עילעלתי בהם, מעיף עין על שירים שאת תרגומם כבר הכרתי, מתעכב על אחרים שטרם ראיתים, וצלניקר, שלא גרע עין ממני, כמצפה לשבחים, אמר: “האמת – כשהבאת לי את ספרו וקראתיו בפעם הראשונה, לא היתה לי הערכה רבה אליו, אבל ככל ששקעתי בעבודה, נוכחתי שיש בשירים האלה הרבה יותר ממה שהעין רואה. נדמה – סנטימנטלי מדי, רחמני מדי. לא! יש פה תמונת־עולם שלמה של אדם שניצב יום־יום מול המוות, נאבק עמו ויכול לו. דימויים חוזרים ונשנים הנובעים מביעוּתָיו, ממעמקים… קח, למשל, שיר כמו ‘במדבר’…”

וכשהוא מפרטט בדפי הצרור בזריזות, כפקיד־בַּנק המונה שטרות, מצא מיד את השיר, וקראוֹ:

צל הפוך נופל

על צעדי בחול,

וגלגלים של אש

צורבים את השמַיִם.

אשׂא עינַי:

היכן אתה, אליהו?

בחוֹצן גלימתך אני אוחז

ואתה ברִכבךָ נוסק!

רק נץ רחב־אברה רוחף שם בשחקים,

חג, חג, מטיל צל על הארץ,

האם את פגרִי תחפור עינך, הנץ?

את אישוני־ימַי שנעצמו?

אַרצָה אשפיל עיני

מפני חמת הצהרַיִם.

מאחורי אני רואה:

צל על צל נופל.

“רבדים של עומק!” הטפיח יד רוטטת על־גבי הדף, “שיר של אדם הכמֵהַּ לגאולה, מחפש אלוהים, ואין עונה לו! והדימוי הזה של הצל חוזר בשירים רבים. צל של זכרון, צל של אימה, צל של מוות – זה ה’צלמוות' התנכי – והדימוי נהפך לסמל. אילו ידעתי לכתוב, הייתי כותב מאמר על ‘הצל בשירי שמואל פויגלמן’.”

“כתוֹב! יהיה זה מאמר הביקורת הראשון על ספרו, לאחר שיופיע!”

“אני?” גיחך, “אני מעולם לא כתבתי מאמר. ומלבד זה, כמתרגם, גם אסור לי. יש לי חלק בזה… לא קל היה, לא קל. על השיר הזה בלבד, ‘במדבר’, עבדתי שלושה ימים. צריך הייתי לשנות הרבה, לסטות מן המקור, כדי לתת פיצוי לאַליטֶרציוֹת היידיות. במקום הש”ין והטי“ת המשׂחקות ביידיש, אצלי, בעברית – בוַדאי שׂמת לב – משחקות הצד”י והחי“ת: צל, נץ, ארץ, צהריים, חול, חג, שחקים… אבל בסך־הכּוֹל – נהניתי מן העבודה. עד כדי כך הייתי שקוע בה ששכחתי בכלל לפנות אליך, כשהגעתי למחציתה, שתשלם לי את השליש השני…”

שאלתי אותו אם אמר משהו לפויגלמן על שכר התרגום.

“לפויגלמן? מדוע? הלוא ההסכם הוא ביני ובינך! ואתה, יש לך בוַדאי הסכם אתו על החזר הלוואה, לא כן?”

“כן, כמובן,” אמרתי, והוצאתי את פנקס הצ’קים ורשמתי את הסכום המגיע לו לגמר החשבון.

לאחר שמתח את הצ’ק מול עיניו, קיפלוֹ ושם אותו בארנקו, שאלתי אם יכול הוא ליָעץ לי לאיזו הוצאת ספרים לפנות עם צרור השירים שבידי.

“אומַר לך מה שאמרתי לפויגלמן: לא קל יהיה. הוצאות הספרים הציבוריות צוברות את הצַבָּרים בעלי־השם, ההוצאות המסחריות מחזרות אחר החרזנים, בעלי חרוסת־הפזמונים,” התחייך, נהנה ממשחקי הלשון שלו, “מי נשאר? – ההוצאות הקטנות, הפרטיות, אלה שמוציאות כל ספר בתנאי שהמחבר ישלם את הנזק…” אך כעבור רגע אמר:

“בעצם, תמורת תשלום – כמעט כל הוצאה תהיה מוכנה להוציא…”

“באיזה סכום מדובר? לגבי ספר כמו זה?” שקלתי את חבילת הדפים על כפות־ידי.

“ספר כמו זה… בן מאה ועשרה עמודים…” חישב צלניקר במוחו, “אני משער… פי שלושה בערך ממה שעלה התרגום.”

שריקה נפלטה מפי.

“יש לו כסף, לפויגלמן?” לחש צלניקר.

“אינני יודע. אצטרך לכתוב לו.”

“אבל לאחר שהשקיע בתרגום… הרי לא יניח את הספר כאבן שאין לה הופכין,” עלתה הבעה של דאגה על פניו. “גם אני עצמי, לשם מה עמלתי? רק השׂכר?”

אמרתי שאולי קיוָה שהשירים מדברים בעדָם, ויקנו את לב עורכי ההוצאות…

צלניקר נאנח. “כן, כך הדבר אצלנו. שמו של משורר הולך לפניו, לא יצירתו. ישמרנו השם מן המו”לים. במלים אין הם מבינים הרבה, אבל למול את הסופר עד זוב דם… הוֹ, זאת הם יודעים היטב!"

אחר־כך מסר לי שמותיהן של שלוש הוצאות ספרים, שעורכיהן, הוא יודע, “יש להם יחס לשירה,” ו“אולי גם יתנו הנחה על המחיר.”

“יבוא יום ויגלו אותו, את פויגלמן! משורר מצוין!” זקף את אצבעו כשנפרד מעלי בפתח בית־הקפה.

כמו שלפני חֳדשים אחדים חיזרתי אחר מתרגמים, כך החילותי עכשיו לחזר אחר המו"לים.

ושוב נחלתי אכזבה אחר אכזבה.

הבאתי את צרור השירים אל עורך הוצאה שכמה שנים קודם־לכן שימש כמרצה במדעי המדינה באוניברסיטה, ולאחר שבוע צילצל אלי, ובנעימה חברית, כדבר עמית אל עמית, אמר לי ש“זה לא ילך. גם אם אפעיל את כל השפעתי על המערכת, לא יקבלו. כבר היו לנו כתבי־יד כאלה, של ניצולי שואה – וכולם נִדחוּ.” עורך שני, של הוצאת ספרים ציבורית, שהומלץ לפנַי כאדם נמרץ, השש “לגלות” משוררים חדשים, השיב לי, לאחר שקרא את כתב־היד, שזה “מסמך מעניין”, וגם “יש בו משהו”, אך ספר מסוג זה אינו נכלל בתחום עיסוקיה של ההוצאה. “לא בדיוק נופל למשבצת שלנו”, והציע לי לפנות לשתי הוצאות ספרים “המתמחות בנושאים של השואה.” עורך שלישי, מרצה לספרות באחת האוניברסיטאות, כששאלתיו בטלפון על גורל כתב־היד שהחזיק בידו שלושה שבועות, ענה לי בשתי מלים חדות ונמרצות: “לא בשבילנו.” כשביקשתי שיסביר מדוע, מאר: “אין לי מה להסביר. אתה עוסק בהיסטוריה, אני עוסק בספרות. בין כך ובין כך לא תבין מה שאוֹמַר.”

כשאני משקיף עכשיו לאחור על כל אותם חיזורים, ושואל את עצמי איזה שֵד נכנס בי אז להתמסר לענין הוצאת ספר לא לי, בלי לערב בדבר את מחברו, להקדיש לכך ממיטב זמני, ומכספי, מתבהר לי יותר ויותר שלא רק מתוך אהבה לשמהּ עשיתי זאת, אהבת האיש ואהבת שירתו. היה זה מאמץ להסיח דעתי מן הפרשה האומללה שריחפה כרוח רעה בחדרי ביתנו; להסיחהּ – על־ידי פעילות שמחוץ לשִׁגרה, שתתבע ממני את מִרצי, את מחשבותי, את שאפתנותי, ותדחק מראשי הרהורים אחרים, ספוגי מרירות ורעלים: ובה־בשעה – כן, עלי להודות בכך – היה בזה גם רצון – נואל, כמה נואל! – “לנקום” בנוֹרה במעין מעשה־תגמול: כנגד פריצת הגבול שלה מן הנחלה המשותפת שלנו, גם אני פורץ את גבול הנחלה, מחבל בה, בכך שאת כספנו, את חסכונותינו, אני מפזר החוצה, מקריבם לזר.

העורך הרביעי שפניתי אליו היה משורר ידוע ומנהלהּ של הוצאת ספרים. ימים אחדים לאחר שקיבל את כתב־היד צילצל אלי וביקשני לבוא אל משרדו.

צרור הדפים היה מונח לפניו על שולחנו. “המחבר הוא ידידך?” שאל. “כן, ידידי.” והסברתי שהוא חי בפריס וביקש ממני לסייע לו בהוצאת ספרו. “אתה, כלומר, כעין סוכן שלו,” חייך המשורר הממושקף, עגלגל־הפנים, הצעיר ממני בכעשר שנים. “כן, משהו מעין זה.” הוא הניח כף־ידו על הצרור, הסתכל בו, כשוקל דברים בינו לבין עצמו, אחר־כך נשׂא מבטו אלי: “הבט, התנאים שלנו הם אלה: המחבר משתתף בשני שלישים מן ההשקעה. חצי הסכום משולם עם חתימת החוזה וחציו עם הופעת הספר. המהדורה הראשונה – במקרה זה, 500 עֳתקים אני חושב – מכסה לנו, אם היא נמכרת כולהּ, את הוצאות היִצוּר, הניהול וההפצה, ואין לנו שום רווח ממנה. מובן מאליו שגם למחבר אין רווח. אם תופיע מהדורה נוספת, יקבל את שכר־הסופרים הרגיל – עשרה אחוזים ממחיר הספר בשוק.” לאחר שהתבוננתי בו רגע ארוך בלי לומר דבר, אמר: “מקובל עליך?” אמרתי: “אם זה הנוהג…” ושאלתי בתוך כמה זמן עתיד הספר להופיע. “מצדנו,” אמר, “אפשר להוריד את כתב־היד לדפוס כבר מחר. בעוד שלושה חֳדשים בערך, אם לא יהיו עיכובים.”

ציפיתי שיאמר משהו על השירים עצמם, אך הוא לא אמר דבר. “להכין חוזה, אם כן?” שאל, אמרתי שיכין חוזה בין ההוצאה ובין שמואל פויגלמן, ואני אחתום עליו כנציגו. בנספח לחוזה ייאָמר שאני האחראי על פרעון התשלומים.

שבוע לאחר־מכן חתמתי על החוזה ושילמתי את הסכום הראשון, בשווי כשתי משכורות חָדשיות שלי.

בישרתי את הדבר לפויגלמן וצירפתי למכתב העתק של החוזה.

מכתב התשובה שלו היה רצוף דברי תודה ואהבה, ובמעטפה הגדולה היה גם דף של נייר כרום ועליו ציור העטיפה לספרו, מעשה־ידי ידידו הצייר יעקב קרמר: ענף כפוף של עץ בשלכת, ובראשו צפור קטנה, מכוּוֶצת כמחמת הקור.

בסוף מכתבו כתב: “מה שנוגע לתשלומים – שיהיה ברור: כשאבוא ארצה, עוד לפני שיופיע הספר, אחזיר לך הכּוֹל עד הפרוטה האחרונה. ראה זאת כאילו נתת לי הלוָאה לשלושה חֳדשים, וגם עליה, כמו על הכּוֹל, אני אסיר־תודה לך עד בלי די.”

“אסיר־תודה עד בלי די”, כתב פויגלמן, ולא ידע כמה אסיר־תודה הייתי אני לו כשחתמתי על החוזה. שוב, כמו אז, בפרשת התרגום, חשתי עצמי כמתרומם מן הקרקע. זכוּר לי הרגע, כשיצאתי לרחוב ממשרדו של העורך – מיצמצתי בעיני מעוצמת האור – והייתי צעיר בכמה שנים וקל־רגלַיִם. נחלצתי מתוך המחנק המדַכּא שהייתי שרוי בו בביתי – אל מרחב שבו מרחפות המוּזוֹת. רציתי לבשר לאנשים העוברים על־פני: שירים יוצאים לאור, עוד מעט יתעופפו לעיניכם! ואת פויגלמן ראיתי מרקד, מתבדח, כמו ליצן בחתונה יהודית.

במחברת ב' של פויגלמן אני מוצא את הקטע הבא:

ישבתי באולם הסוֹרבּוֹן ושמעתי שמונה הרצאות של מלומדים, שנקבצו ובאו מכתריסר ארצות לקונגרס הזה “לחקר השואה”. פרופסור אחד מבלגיה, איש מרשים, בעל קומה, חזות מהודרת, חליפה ללא רבב, הרצה כשעה על יחסו של הצלב האדום אל הפליטים היהודים ואל עצירי מחנות־ההשמדה. שני, מקנדה, נמוך, ממושקף, בעל קול צווחני במקצת, קרא תמצית של מחקר שחיבר – כקורא סעיפים של חוזה – על המגעים בין שלטון הוֹרְטי בהונגריה ובין שלטון הכיבוש הגרמני, בשנת 1944, בענין פתרון שאלת היהודים. שלישי, פרופסור יהודי מפילדלפיה, אדם מדושן־עונג, בעל כרס, לחייו תלויות כשקיקי סוכר לצִדי פניו, רגליו קצרות והליכתו הליכת ברוָז, הרצה בשטף ובתיאבון רב, על הגִרסוֹת השונות בדבר מספר המומתים בכבשני הגאזים בכל אחד ואחד ממחנות־ההשמדה השונים. פרופסור גרמני צעיר, כבן שלושים וחמש, בעל פני ילד, דיבר בהתרגשות רבה, סומק מכסה את לחייו, על השפעת השואה על הלשון הגרמנית והתחביר שלה. אשה קטנה, כבת חמישים וחמש או ששים, בעלת מבט תקיף מאוד, וטון דיבור נמרץ ובוטה, מישראל, דיברה בצרפתית טובה על פעולות “יד ושם” באיסוף העדויות, בכתב ובעל־פה, ובאצירתן, פרופסור אוסטרי, דק וגבוהַּ, בעל משקפי־מצבט ללא מסגרות ושפם מרובע, הוכיח, בראָיות רבות, שהוֶרמאכט בארצות הכיבוש הגרמני ידע על פעולות ההשמדה ואף לקח חלק בהן.

כל המרצים קראו את הרצאותיהם מן הכתב, והִרבּוּ לצטט זה מספרוֹ של זה וזה ממאמריו של זה, והעתירוּ שבחים על עמיתיהם שהִרצוּ לפניהם או שעמדו להרצות אחריהם.

ישבתי באולם והקשבתי להרצאות הארוכות והמלומדות – נעזר באָזניות – וכל הזמן שאלתי את עצמי במי הם מדברים. האם מדברים הם גם בי? – מצטטים תעודות, מסמכים, ספרים, מחקרים, מביאים מספרים, מספרים –

“והאדם איננו”.

כלומר: החיים. המוות.

באמצע הרצאתו של פרופסור מאוניברסיטת הֶלסינקי, על השמדת הצוענים, נזקפות פתאום אָזני למשמע השם “קונגסקירכן”.

כמעט נפלטה קריאה מפי על הבימה: “אני הייתי שם!”

אך מיד תכפו לשם הזה עוד חמישה שמות, של מחנות אחרים, ובלי להיעָצר אף באחד מהם, המשיך המרצה לרוץ־אורח בשורה ארוכה של מספרים ופסוקי תעודות.

באחת ההפסקות ישבתי בקפֶטריה לשולחן אחד עם שנַיִם מן המרצים. שאלתי שאלת תם: “אם כל ההרצאות כתובות, לשם מה הקונגרס? אפשר להדפיסן בחוברת, כרוכות יחד, ולשלח את החוברת לארבע כנפות העולם!” אמר האחד, פרופסור צעיר מאוניברסיטת ליוֹן: “יש הבדל! כשנפגשים יחד, מחליפים דעות, מחליפים מידע, מתוַכּחים, קושרים קשרים…” השני, זקן צהוב וסמיך עוטר את פניו התפוחות, עינַיִם צרות, צחקניות, טבועות בהן, בעל חזה רחב, לבוש חולצת טריקו שכתובת גדולה של אוניברסיטת לוס־אנג’לס עליה, גיחך: “אל תאמין לו. בשבילנו, האמריקנים, זו פשוט הזדמנות לבלות כמה ימים בפריס. בשנה הבאה נזמין אותם אלינו, ללוס־אנג’לס, בעוד שנתַיִם בהלסינקי, בעוד שלוש בבודפשט… אותן ההרצאות, רק בסדר הפוך… צדקתי?” טפח על שכם עמיתו כשהוא גועה בצחוק. ובפנותו אלי: “ואתה מאַיִן?” אמרתי: “אני מפה, מפריס.” – “מן הסוֹרבּון?” – “לא,” הסתכלתי בעיניו, “מאוניברסיטה אחרת, שוַדאי לא שמעת את שמהּ.” הוא נעץ בי את עיניו החדות, הצחקניות, כאומר, “אותי אי־אפשר לרמות”, ופלט ביידיש: “איר זענט אַ ייד?” – “יש לך טביעת עין של תלמיד־חכם!” החמאתי לו, באותה לשון. “אתה יודע איך זה אצלנו,” קירב את פניו אל פני, חָטמוֹ כמעט נוגע בחָטמי, “מרחרחים זה את זה בפי־הטבעת, כמו כלבים!” – ושוב געה בצחוק, שהרעיד את בטנוֹ.

תעשיה גדולה של למדנות מעבדת את אפר העצמות של המושמדים. תעשיה משׂגשׂגת, בעלת תפוקה עצומה. בקונגרס הזה שמעתי שבאמריקה בלבד כבר יש עשרים ושתַּיִם פקולטות ל“לימודי השואה”, ובהן כחמישים פרופסורים. מאות ספרים ומחקרים נכתבו עד כה, ועבודות־דוקטור הלוא אפשר לכתוב לאלפים. נושאים לא חסרים: יחס הדוֹבֶּרמאנים אל עובדי־הכפיה: העכברושים כמעבירי חיידקי טיפוס בבוּכנוַלד; חרושת המברשות בגרמניה ושׂער היהודיות ההולנדיות; השפעת תולעי־המים על מעי העצירים במיידַנק…

מישהו אמר כאן, באחת ההרצאות, שההיסטוריה היא “הזכרון הקולקטיבי של האנושות”. לי יש רק זכרון פרטי, משום כך אני בּור גמור בהיסטוריה.

כמו תולעת חדרה לגופי מאז וידויָהּ של נורה – הקנאה. זחלה בי, נברה, התחפרה, כירסמה ללא־חדול. לא היה אפשר להמית אותה.

היא והבן הרע שלה, החורש מזימות, הנגרר אחריה לכל מקום – החשד.

לא דיברנו עוד באותו ענין. אף לא מלה אחת. הוא היה בבחינת “הנושא האסור”.

אבל האוִיר היה טעון בו.

והזר היה בבית, כל שעות היום והלילה, נוכח בכל השתיקות והדיבורים שבינינו. וליוָה אותי בצאתי ובבואי. לובש צורה ופושט צורה. פעם הוא בחור דק וגבוהַּ, חד־עין, שזוף משמש, בעל בלורית שחומה, שמוטה על המצח, כמין נער־רועים תנכי; פעם גבר חסוֹן, רחב־כתפַיִם ועב־קול, מגזע גיבורי הסיירוֹת; פעם לץ ערמומי, נוכל, שבכשרונו להפיח כזבים, להצחיק, פתה נשים אל מאורתו. תמיד במכנסיִם קצרים, משום־מה, עם ירכַיִם עבות, שׂעירות.

מפעם לפעם היתה נורה מאחרת לחזור מעבודתהּ. בשש, בשבע, גם מאוחר מזה. גזרתי על עצמי לא לשאול.

אך דמיוני, נגוע צרעת הקנאה והחשד, היה משוטט בסִמטאות יפו, לאורך שפת הים, באופל חורשות, חודר כגנב דרך החלונות אל חדרי בתי־מלון.

העמדנו פנים. הוספנו להיות זוג מכובד, אנשים משכילים. הקנאה – מידה מגוּנה, שיש להתבייש בה, להצפינהּ, או לא להודות כלל בקיומהּ. הקפדנו להמשיך בשִׁגרת חיינו. כתמול־שלשום הייתי יוצא לעבודתי באוניברסיטה, חוזר הביתה – מאחר לחזור ככל האפשר, כדי שלא אקדים אותה, שלא אעמוד פנים־אל־פנים מול היעָדרהּ, המחריד את כלבי החשד מרבצם. מסתגר בערב בחדרי, יושב על הניירות והספרים, העדויות על פרעות פטלוּרה מנהלות קרבות אבודים עם דמות־הרפאים של הזר, “איש־הטבע”, הניצב מול עיני. כתמול־שלשום היתה נורה עושה את עבודות־הבית, בחריצות רבה מתמיד –

בשקט־בשקט, כנזהרת לא להעיר ולא לעורר, היתה מתהלכת בחדרים. בשקט־בשקט היתה מגישה לשולחן את ארוחת־הערב. “למזוג לך את הקפה כבר עכשיו?” –

ואני, בשׂאתי עיני אליה, הייתי רואה את המצח הגבוהַּ, היפה, שלה, מתחת לקו השׂיער הישר – השׂיער הבלוֹנדי, שגוון אפור נזרק בו – וחוָרוֹן נסוך עליו, חוָרוֹן נוּגה, מעין חוָרוֹן של הזיה, כאילו יד מלאך־האהבה נגעה בו –

ולעתים, כשהייתי יוצא בערב מחדרי ומגניב מבט אל חדר־המגורים, הייתי רואה אותה יושבת בכורסה, ספר פתוח על ברכיה, כף־ידהּ חוסמת את פיה ומבטהּ תלוי נִכחהּ, כמרוכז כולו באיזו דאגה פנימית, ולבי נצבט בי: הוא עומד לעיניה. היא מתיַסרת. יִסוּרי טנטַלוס, שהפרי האסור אינו מגיע אל פיו –

או שומע אותה מעבר לכותל, פותחת את הטלביזיה באיזו “דרמת־כורסה” אנגלית, ולאחר דקות מספר קמה, מכבה אותה, ובצעדים אטיים, כמו נואשים, פונה אל חדר־השינה –

כל משפט היוצא מפינו – כאבן הנופלת לאגם.

ערב אחד, בשבתנו בקונצרט של הפילהרמונית, כאשר ניגנו את “הסימפוניה הפנטסטית” של בֶרליוֹז, ראיתי במצודד איך בפרק האדאג’יו, כאשר נגינת החלילים השלוָה מעלה בדמיון מראות פַּסטוֹרליים, רחש עלים ברוח, הרהורי אהבה, נמלאות עיניה דמעות שקופות ופיקת הגרון שלהּ עולה ויורדת בנַסוֹתהּ לבָלעָן.

כתמול־שלשום הייתי אני מסיע אותה אל המכון, או שהיתה היא מסיעה אותי אל האוניברסיטה. רק נשיקות הפרידה הקלות פסקו.

כשהיו יואב, שולה ושרית באים לבקרנו, היה נפקח בהּ המעיין החתום של החום המשפחתי, והיתה נמלאת חיים, צוחקת, שואלת ועונה בלבביות, חובקת את הילדה בזרועותיה, מנשקת לה, מפטפטת אִתּהּ, שרה לה.

בלילות –

לא פרשנו זה מזה. בתשוקה שכמוה לא ידענו שנים רבות, היינו נלפתים זה בזרועות זה. אך היה זה כמעשה־זימה. כאילו לא אהבה, אלא חימה, היינו שופכים איש אל בשר רעהו, חימה שהיתה אצורה בעצמותינו כל שעות היום והשתיקה, חימה של איש על זולתו ואיש על עצמו. שני שותפים לדבר־עבירה, לפריצוּת.

ולאחר התפרקותנו – שעות ארוכות של עֵרוּת. היא בצִדהּ ואני בצִדי, ללא דַבֵּר דבר.

הזר שהיה בינינו, רואה ואינו נראה, צוחק מן החרַכּים – “חדקרן”.

האוִיר היה טעון, ודומה היה כי אך יחלוף בו זיק, ואש תפרוץ בבית.

והיא פרצה.

וכמו במשפחות כה רבות, נפלה המריבה בינינו על עניני כספים.

יום אחד, לפנות ערב, נכנסה נורה בסערה אל הבית, וחיוֶרת, מבוהלת, עיניה פעורות, מארה שהלכה להוציא מזומנים מן הבַּנק והפקיד הודיעהּ שחשבוננו עומד בחובה של יותר משני מיליון שקלים. נדהמה. טענה שטעות נפלה, כנראה. אך הוא שלף הדפס־חשבון, והראה לה, שחור־על־גבי־לבן: 13 באפריל – משיכה של מיליון ושבע מאות אלף. “מה קרה?” אמרה בפנים המומות, “קנית משהו שאינני יודעת עליו?”

ביקשתי שתשב. התיַשבתי מולה ואמרתי בשקט:

“הלוֵיתי את הסכום הזה לפויגלמן. להוצאת ספרו.”

צעקה נפלטה מפיה: “מה?!” ובנעצה בי מבט משפַד, עיניה בוערות: “אתה הוצאת סכום כזה מן החשבון המשותף שלנו בלי לשאול אותי?!”

אמרתי – כובש בתוכי זעם אחר, מר, שהיה כלוא בי זה שבועות – כי פויגלמן הוא ידיד, שאני נותן בו אמון, וכי זכותי היא לעשות בכספי כרצוני. על כך נתלקחה חמתהּ שבעתַיִם והיא התפרצה כנגדי – הכעס חונק את גרונה, דומה היה כי תתפלץ – שלא רק כספי הוא, שמשכורות שנינו נכנסות לחשבון, שגנבתי את דעתהּ, מעלתי, נהגתי כשפל ופחדן –

וכך התחילו המריבות מרעידות את כָּתלי ביתנו, כסופת שרב משתוללת, שכל חתימת ירק קמֵלה מפניה.

כל מחלצות נימוסי התרבות – אלה המשַׁווים חזוּת כה מכובדת, מהוגנת, לזוג משכיל שעיסוקו בענייני רוח ומדע – נשלו מאתנו. בלשון ווּלגרית, גסה, הטחנו דברים זה בזה, התגרינו זה בזה, הקנטנו –

למחרת, בחָזרהּ מן העבודה, נכנסה לחדרי, הטילה לפנַי בבוז צרור של הדפסי־חשבון שהביאה מן הבַּנק, נעצה את אצבעהּ בשלושת הסכומים הגדולים – מוקפים בעיגולים אדומים – שמשכתי מן החשבון – אלה תשלומי למתרגם ולמו"ל – וחזיזים בעיניה:

“לא מאתמול רימית אותי, אם כן! חֳדשים־על־חֳדשים! וכדי לקנות את לבו של היידישיסט האהוב שלך, שהשתעבדת לו לגמרי, בגוף ובנפש, גם שברת תָּכנית־חסכון שלנו! בהפסד גדול! היית בטוח שלא אגלה את זה!”

אמרתי שאילו רציתי להעלים ממנה את הדבר, הייתי מוצא דרך אחרת להעביר כסף לידידי – “לידידי”, הדגשתי – ולא דרך חשבון עובר־ושב בבַּנק, שכל תנועה בו נרשמת –

הרוגז העולה על גדותיו, ויצר המדָנים המסית לנצח זה את זה בדברים, העבירו את שנינו על דעתנו. לשונותינו נתחדדו, נטפו ארס, נעשו פעם גסות כשל תגרנים בשוק, ופעם שחוזות כשל פרקליטים ממולחים, פרצו כל גדר של הגיון. נורה הכריזה שתתבע אותי לדין על מעילה; אני צחקתי והשבתי שהחוק לצִדי, כי זכות שנינו, וכל אחד לחוד, להשתמש בכספי החשבון המשותף לפי שיקול דעתו, למשוך, להפקיד, להעביר, לחתום, לבטל; על כך דרשה היא שנפריד מיד את החשבונות ושיוחזר לה כל המגיע לה; ואני הודעתי שאם זה רצונהּ, יהיה עלינו לחלק גם את הרכוש –

הגפתי את החלונות, כדי שלא יפרצו צעקותינו החוצה.

כשאני נזכר איך ירדנו לשפל המדרגה בדברים שהטחנו זה בזה – על חלקו של כל אחד מאתנו ברכוש המשותף, על גובהּ משכורותינו, על הירושות שקיבלנו מהורינו, על הכספים שהוצאנו איש־איש לצרכיו, היא על שמלות, עדיים, אני על ספרים, נסיעות, וכדומה – מכסה גם עכשיו כלימה את פּנַי. אך נזכר אני שגם אז, בעיצומן של המריבות, הייתי אומר לעצמי: לא אנחנו, אלא כפילים שלנו, הם המתקוטטים זה עם זה. לא קולי הוא, אלא קול אחר מדבר מתוכי. ולא קולה. מתחזים אנו, משחקים משחק שנכפה עלינו כביכול. הלוא נורה מעולם לא התעניינה בעסקי כספים. לא בדקה חשבונות. רחוק מלִבּהּ. ולרגעים, באמצע מריבה, היה לי רצון להיעָצר – כאילו פסוק של תפילה עתיקה לוחש בי: “הבט לברית ואַל תפן ליצר” – ולומר בשקט: נורה, למה אנו משתטים, הלוא שנינו יודעים שאַת לא אַת עכשיו ואני לא אני, ולקחתהּ בזרועותי, לבכות איש על צואר רעהו.

אך הזר הופיע לעיני, ניצב כשׂטן בינינו. חוזר ומלַבּה בי טינה מרה, מונעת מלסלוח.

ובאחת המריבות האלה, כשעלתה הצעקה בערב, נטלתי את כלַי ממיטתנו המשותפת והעברתי אותם אל הספה שבחדר־עבודתי.

לימים אחדים נשׂתררה שתיקה בבית. עוינת, חשוקת־שפתַיִם. אני בפינתי והיא בפינתהּ. נכנסת למטבח בבוקר – נמנעת מלפגוש אותי בו – שותה בחפזון את הקפה, ויוצאת לעבודה. חוזרת לפנות ערב, בערב – היכן היתה כל השעות? – וכשאני נסגר בחדרי, נסגרת היא בחדר־השינה, או סוגרת בעדהּ את דלת חדר־המגורים. משאירה לי פתקים בכתב עפרון חטוף, על שולחן־האוכל, או על שולחן־הכתיבה שלי, או ליד הטלפון: “אני לוקחת את המכונית, תסתדר בלעדיה”; “סוכן הביטוח צילצל, ביקש שתתקשר”; “השרברב יבוא בשלוש, מישהו צריך להימָצא בבית”; “הברומברגים הזמינו אליהם למוצאי־שבת. אתה יכול ללכת לבדך”; “צריך להזמין גז”; “צילצלה איזו תלמידה, לא תפסתי את השם”; “אני מבקשת מאוד לא לערב את יואב ושולה כל הבזיון הזה!!!”

הייתי משהה מבטי על המלים הכתובות, מחפש בהן רמז להתפייסות, מחפש בכתב־יד המוּכּר את הרוך ועדינות־הנפש שאבדו.

אך כמו בבעירה ביער, הנמשכת ימים רבים ואין מכבה, האש שוככת לפרקים, משתופפת, מלחכת עפר, ופתאום נושפת בה רוח והיא חוזרת ומתלקחת בלהבות עולות, מתפצחות, אוחזות בענפי העצים לכלות את כל סביבתן.

פתאום, ללא כל אזהרה, לאחר יומים־שלושה באין שום דיבור בינינו, בעשר או באחת־עשרה בערב, כשאני יושב על המחברות בחדרי, פותחת נורה את הדלת, ומן הסף זורקת פנימה משפט של חריצת־דין: “את כל חיינו היית מוכן להרוס בגלל היהודון ההוא!” וסוגרת ומסתלקת בלי לחכות למענה. או, יום אחר, לפני צאתהּ לעבודה, כשהיא עומדת על המפתן: “אתה אדם אֶגוֹצֶנטרי. אטום. אטום לגמרי לרגשות הזולת. אתה מסוגל לראות מישהו מפרפר לרגליך, נאנק מעינויים, ולא תגיש לו אפילו כוס מים!” – ויוצאת. ופעם אחרת, כשאני עומד על הסולם, מחפש איזה ספר על מדף עליון בספריה, בקול חנוק מרִגשה כבושה: "יותר משלושים שנה חיית אתי. שאלת את עצמך פעם – פעם אחת בלבד! – מי אני? מה מתרחש בתוכי? מה כואב לי? אתה רואה כל מה שקורה במרחק של מאתים שנה ממך, אלפי קילומטרים ממך, אבל מה שמתחולל תחת קורת־הגג שלך, פה, פה, על־ידך – "

הקשיתי את לבי. לא עניתי.

וערב אחד, כשישבתי בחדר־המגורים וצפיתי במהדורת החדשות בטלביזיה, נכנסה פנימה, בצעדים נמרצים ניגשה אל המכשיר, כיבתה אותו, ותבעה בתוקף לדעת מה יהיה עם הכסף שנתתי “למשורר העלוב ההוא”, מתי יחזיר אותו.

נדהמתי מהתקפת־פתע זו, ולאחר רגע אמרתי בשקט:

“הוא יחזיר אותו כשיבוא ארצה.”

“מתי יבוא?”

“כשיֵצא הספר, בקרוב.”

“מדוע הוא לא שולח אותו משם? עכשיו?”

“כי עכשיו אין לו.”

“מאַיִן לך שיהיה לו אז?” וכבר היתה בקולהּ הרִתחה העצורה, העומדת להתפרץ.

“הוא התחייב. אני מאמין לו.”

“ללא ערבויות? על סכום כזה?!”

שתקתי רגע. אחר־כך אמרתי שאדם כמוהו, שגילה נדיבות כה רבה כלפי, כלפיה, ראוי לגמילות־חסד קטנה מצִדי.

“איזו נדיבות הוא גילה כלפי?” חִוָרוֹן של זעם כיסה את פניה. המתיחות שבעוֹר שיוותה להן מראה של מסיכת־רפאים.

אמרתי ששויָהּ של המחרוזת שנתן לה גדול משווי כל ההלוָאה שנתתי לו.

היא הסתכלה בי במבט חריף, יצאה, וכעבור רגע חזרה ומחרוזת הפנינים בידה. ובקראה “קח, תחזיר לו אותה!” השליכה אותה לרגלי, ויצאה.

חוט המחרוזת נקרע והפנינים נפזרו והתגלגלו על הרצפה.

כרעתי על ברכי והתחלתי מלקט אותן, אחת לאחת.

ולאחר מכן, כמו לאחר סופה השוככת בבת־אחת, נשתררה דממה בבית, לימים רבים.

את שנת ההשתלמות הראשונה שלי עשינו בבוסטון. במאי כבר היתה נורה בחודש הרביעי להריונהּ, והדבר הזכור לי ביותר מאותו אביב, מאותו קיץ, לפני יותר משלושים שנה, הוא טיולינו הרבים, במכונית וברגל.

בימי שבת וראשון היינו יוצאים במכונית הקטנה שקנינו בהגיענו לבוסטון, ונוסעים, תחילה אל הפארקים שבעיבורהּ של העיר, ואחר־כך אל הערים הסמוכות, קוֹנקוֹרד, אמהרסט, סיילם, לֶקסינגטון, או אל קייפּ קוד.

שעות רבות היינו מטיילים בפארק פרנקלין העצום שבדרום העיר, מהלכים בשבילי היער הצפוף, לאורך הפלגים הקטנים, בין הבריכות והאגמים, שברוָזים וברבורים שטו בהם וצמחי־מים נהדרים צפו על־פניהם. נורה למדה את שמות העצים והשיחים של צמחיה צפון־אמריקנית זו, הזרה לנופנו, ומדי פעם היתה מתעכבת לזהות אותם: בוקיציה, היקוֹריה, אדר, תרזה, אשוח, אגוז. אושר היה שפוך על פניה. “מצחיק,” אמרה פעם תוך כדי הילוכנו, “נדמה שעלי להיות כבדה יותר מיום ליום, אבל אני נעשית קלה יותר, נמשכת למעלה!” ואמנם נראתה כמרחפת בתוך היכל הירק המלבלב הזה, שזוהר רב הסתנן מבעד לרשתות ענפיו ועַלוָתו והיבהב על פניה. קשובה היתה לצומח בתוכהּ, לצומח סביבהּ, וכאילו נתמזגה להּ צמיחה בצמיחה.

בחָדשַיִם הראשונים לאחר בואנו, חָדשי החורף, היתה פוקדת יום־יום את המעבדות הביולוגיות של אֶם.אַיי.טִי., שיחסי ידידות נקשרו בינהּ ובין עובדת בכירה בו, אשה ממוצא פולני; אך עם בוא האביב, נשתלטה עליה ליאות רגועה ועצלה והיא פסקה מללכת לשם, וכשהייתי אני מבלה בספריות של אוניברסיטת הַרוַארד, היתה היא משׂתרכת לאִטהּ ברחובות הרובע העתיק של העיר, ב“ביקון היל”, לאורך נהר צַ’רלס נכנסת למוזיאונים ולגלריות, ובשעות הערב היתה משתקעת בקריאה.

בהתלהבות התמכרה לקריאת הספרות האמריקנית של המאה ה־19, בעקבות ביקורינו בערים ששימרו את זכרם של הסופרים שחיו בהן במאה ההיא. לאחר ביקור בביתהּ של אֶמילי דיקינסוֹן באמהרסט, מיהרה לשאול מן הספריה את ספרי שיריה ומכתביה ואת הביוגרפיות עליה, ובמשך כמה שבועות היתה שרויה כולה במחיצתהּ, חיתה את בדידותהּ, את מחלתהּ, את אהבותיה ואת אמונותיה. לאחר שעשינו שני ימים תמימים בסיילם, שקעה בקריאת שני הרוֹמַנים של הוֹתוֹרן, “אות־השני” ו“הבית בעל שבעת הגמלונים”, והיתה נרגשת כל־כך מעלילות הספרים האלה, שבין פרק לפרק היתה משתפת אותי בתהפוכות קורותיהם המופלאות של הגיבורים. אחר־כך קראה את ספרי מֶלוִיל, לואיזה מיי, אדגר אלן פוֹ, לונגפֶלו. לעתים, בבקרים, לאחר קריאה עד חצות הלילה – היתה מתהלכת בבית כחולמת בהקיץ, תנועותיה אִטיוֹת, היא לא כאן, היא ב“בית־המכס” בסיילם, או באָהלי האינדיאנים ב“האיאוותה”, או על ספינתו של “בילי באד”. שוב ושוב היתה מבקשת לחזור ולטייל באותן שמורות היסטוריות בערי מסצ’וּסֶטס הקטנות, שבהן עמדו על תלם בתי העץ הישנים של המתיַשבים הראשונים ובהם הרהיטים הכבדים, הכפריים, וכלי מלאכות־הבית ועבודות־השדה של הימים ההם.

אך יותר מכּוֹל נתפסה למִשנתו ולספריו של הנרי תוֹרוֹ. בקוֹנקוֹרד התגורר פרופסור מקגרֶגור, אחד המומחים הגדולים להיסטוריה של אירופה במאות ה־17 וה־18, שאִתו התידַדתי. כמה פעמים הזמיננו לסעודות־צהרים בביתו, שעמד על צלע גבעה ירוקה ונשקף אל נוף מרהיב־עין של יערות וכרי דשא. בחברתו ובחברת אשתו טיילנו ברחובות העיירה – “ערש המהפכה האמריקנית” – שרבים מבתיה נשתמרו בצורתם כלפני מאתיִם שנה, מהלכים על שפת הנהר החוצה אותהּ – שעל אחד מגשריו נחל חיל־המשלוח הבריטי את מפלתו הראשונה מידי המתיַשבים־המתמרדים ב־1775 – ומגיעים עד “בריכת ווֹלדן”. לאחר ביקורינו בבתיהם של אֶמֶרסוֹן ושל תוֹרוֹ, ולאחר ששמעה נורה מפי מקגרגור על תורותיהם הטרַנסצֶנדֶטליות, החליטה לקרוא את ספריהם.

ספרוֹ של תורו, “וולדן, או החיים ביער”, היה לה בבחינת “גילוי” רליגיוֹזי. כשקראה אותו, והיא כבר בחודש השביעי להריונהּ, בפנים סמוקות מהתרגשות, היתה מפסיקה מפעם לפעם ואומרת: “זה האידיאל שלי”, או “כך הייתי רוצה לחיות.” “כך” – הוֵי אומר בחיק הטבע, בהתבודדות, על־פי העקרונות הפילוסופיים של תורו, שמשמעם הַרמוֹניה שלמה בין האדם ובין הטבע, בין “חוקי המוסר” ל“חוקי הטבע”, בין “יפי־הנפש” ל“יפי־הטבע”, ושאיפה לחיים של התבוננות פנימה ושָרשיוּת דרך הכרת הטבע והתמזגות בו. “אילו רק יכולנו למצוא איזה מקום מבודד בהרי ירושלים, מעל לשער־הגיא, למשל, או על אותהּ גבעה מיוערת שבהּ היה הלילה הראשון שלנו…”

פעם אחת בלבד בכל אותה תקופה – שבה היתה נורה שרויה במעין “שלוָה שמֵימית”, קַשׁוּבה לחיים הנבראים בתוכהּ, מתבוננת כהוזָה בטבע המלבלב סביבה – פרץ רוגז עז מתוכהּ, שהיה בלתי־מובן לי לחלוטין, כי נראה לי מוגזם לאין־שיעור ביחס לסיבה שחוללה אותו.

כחודש לפני שובנו ארצה קיבלה מכתב מחברתהּ רעיה לוברסקי – שאִתּהּ התכתבה בקביעות כל עת שהותנו בבוסטון – אשר בו סיפרה לה על גירושיו של זוג מידידיהם המשותפים לאחר שתי שנות נישואים, עקב “בגידתהּ” של האשה, שניהלה בסתר פרשת־אהבים ממושכת עם רופא צעיר, גם הוא מוֹדע שלהן.

“איך יכלה לעשות לו את זה! לשקר! לחיות בשקר! לנאוף מאחורי גבו… לנהל חיים כפולים… לטמא את עצמה…” קראה בקול צולפני, גבוהַּ – קול שלא היה להּ כל החֳדשים האחרונים. את פניה – שכתמים צהובים נחתמו בהן, במעלה הלחיים, על הצדעַיִם, מאז הריונהּ – הציף סומק עז, שפשט אל הצוָאר ומִפתח החזה, והיא לא מצאה מלים להביע את השתעררותה. היא לא תבין, לעולם לא תבין – קמה ממקומהּ בגופהּ הכבד, הרחב, וידיה פשוטות לפניה – איך אשה שבאה בברית הנישׂואין עם ידיד־נעורים שלהּ, ברית שנכרתה מתוך אהבה – כולם היו עדים לכך! – וצַחי נתן בהּ אמון מלא, העריץ אותהּ, היתה מסוגלת… קולהּ נחנק מן ההתרגשות. שעה ארוכה לא יכלה להירָגע.

בתמהון ובדאגה הסתכלתי בהּ. לא יכולתי להבין על מה התרגזה כל־כך: הלוא אין הדבר נוגע לחייה, לחיינו…

אחר־כך, כשחזרה והתיַשבה, סיפרה לי שכאשר קראה את “אות השני”, לא יכלה למצוא שום צידוק לניאופהּ של הגיבורה, הֶסטֶר, עם הכומר שאותו פיתתה, וכשתלשה זו את אות השני מחזָה והשליכה אותו לרגליו, כיוָן שסירב ללכת אחריה, ראתה בה את התגלמות השטן ממש.

לאחר כמה ימים, כשטיילנו בפארק, אמרה: “אינני יודעת מה תקף אותי כשקיבלתי את המכתב ההוא. הלוא נזהרתי כל־כך כל הימים לא להתרגז…”

כמו נשים רבות בהריונן הראשון, האמינה גם היא ששלוַת־הנפש וקליטת יפי הטבע משפיעות על תכונות העוּבּר.

בחבלי ידידות וכאב נקשר גורלי בגורלו של פויגלמן.

עשרה ימים לפני הופעת “הענף הכפוף” הגיע פויגלמן ארצה. כשטילפן אלי, בישר לי – להפתעתי הגדולה – שמדירתו שלו, התל־אביבית, הוא מדבר, ואני, שידעתי כי להזמינו לביתנו לא אוכל עוד, מיהרתי לומר לו שאבוא אליו לראותו, כבר באותו ערב.

אחיו כתריאל פתח לי את הדלת, ופניו מפיקות סיפוק כמו לאחר מבצע מסובך שנסתיים בהצלחה. ופויגלמן, לאחר שחיבקני בחום, הביא מיד בקבוק קוניאק ושלוש כוסות מן המטבח, ובירַכנו על הבית ועל הספר העומד להיוָלד. שניהם הוליכוני בדירה הקטנה, בת החדר וחצי – הספרים עדיין היו מונחים על כסאות ועל הרצפה, ואריזות קרטון עמדו בפינות – והראו לי את המטבח, את חדרי־השרותים, את המרפסת, וכתריאל היה גאה על שרכש את הדירה במחיר נמוך הרבה ממחירי השוק – כיוָן שבעליה הקודמים עזבו בחפזון את הארץ – ועל שצייד אותה בכל הכלים הדרושים למגורי אחיו. “אפילו סיר־לחץ קניתי בשבילו,” פתח לפני את ארון המטבח, “כדי שלא יתעסק זמן רב מדי בבישול!” – “מה שלום אשת־חיל־מי־ימצא שלך?” שאל פויגלמן בעברית. אמרתי שאינה חשה בטוב בזמן האחרון. “כך,” הסתכל בי בפנים מודאגות, “אתה יודע איך אומרים אצלנו? ‘אַ פרוי איז אַ זייגער’ – עדינה כמו שעון, ודורשת תיקונים כמוהו.” ולאחר־מכן, כשהתיַשבנו בחדר, סיפר לי שכבר הספיק – ביומַיִם שעברו מאז בואו – להיות בבית־הדפוס, ולראות שההדפסה עלתה יפה, שאין שגיאות, וגם העטיפה, בשלושה צבעים, נתבצעה באופן מושלם. “הקנקן יפה. מה יגידו על מה שבתוכו – זה עוד נראה…”

רק בדרכי הביתה ניצנצה מחשבה בראשי שכאשר שאל על “אשת־החיל” שלי, היה עוקץ אירוֹני בשאלתו – אולי הוא עצמו לא היה מודע לו – שכּן המשכו של הפסוק הריהו “רחוק מפנינים מִכרהּ”, ונורה על הפנינים אפילו לא הודתה לו.

ביום שיצא הספר מבית־הדפוס צילצל אלי שנית, ובהתרגשות רבה הודיעני שילד יוּלד לו במזל טוב, והעותק הראשון של הספר מגיע לי, כמובן מאליו. שוב נאלץ הייתי לומר שאני בא אליו לקבל את הספר מידו, ומיד נזדרזתי ויצאתי מן הבית וקניתי צרור ורדים גדול בחנות הפרחים הסמוכה והלכתי לביתו.

בחיבוק עז הקביל את פני, ולאחר ששם את הפרחים באגרטל והעמידם על השולחן שבאמצע החדר, הביא את ספרו והגישו לי במחוָה מלכותית.

הפכתי את הספר מצד אל צד, פתחתיו, עילעלתי בו, קראתי את ההקדשה המחורזת, רצופת התודות והשבחים, והבעתי התפעלותי ממנו.

פויגלמן היה נרגש, דמעות עמדו בעיניו. אמר שזה היום הגדול בחייו, שהנה ספר שלו יוצא לאור בעברית, בארץ־ישראל, והוא מביאו אל ביתו שלו

---

“סלח לי,” משך ממחטה מכיסו ומחה את דמעותיו, “אסור להיות סנטימנטלי. אבל… איך כתוב בתהילים? ‘גם צפור מצאה בית’…”

ומיד אחז בזרועי, הושיבני ליד השולחן, התיַשב מולי, קירב פניו אל פני ולחש: “כמה מגיע לך ממני?”

אמרתי שאין לו מה למהר בהחזרת החוב. ודאי היו לו הוצאות רבות לאחרונה, עם הכניסה לדירה החדשה, ואני אוכל לחכות עוד כמה שבועות.

“לא לא, אני עשיר גדול! היום אני עשיר גדול!”

ואמר שכבר הספיק לפתוח חשבון בבנק שברחוב הסמוך – כאזרח לכל דבר – ושהיו לו עֳדפים מהמרת הדירה בפריס, ושאחיו גם הוא סייע לו הרבה.

עם כך נטל דף נייר ועפרון, הניח שתי זרועותיו על השולחן, מעשה סוחר, וציוָה: “ובכן, החשבון!” נקבתי את הסכום ששילמתי כמקדמה על הוצאת הספר. את היתרה המגיעה למו"ל – אמרתי – ישלם לו הוא במישרין. את שכר התרגום לא הזכרתי. חזרתי ואמרתי בלבי שמחרוזת הפנינים – שנורה גם לא הודתה לו עליה – שָוויָהּ גדול מזה. ואפילו אין זה כך, תהיה זו תרומתי למשורר יהודי, שבא להתיַשב בישראל.

“זה הכּוֹל?” פקח עלי עינַיִם תמהות.

“זה הכול.”

“בזול…” הוציא את פנקס הצ’קים החדש מכיסו. וכשתלש את הצ’ק להגישו לי, אמר: “פחות, נדמה לי, ממה ששילם אברהם אבינו לעפרון החיתי בעד אחוזת הקבר…”

שאלתי מה שלום הינדה אשתו.

פניו התעננו. “אַל תשאל! במריבה גדולה יצאתי את הבית.”

הינדה – סיפר – מלכתחילה התנגדה לכל ה“אוֹפֶּרַציה” של החלפת הדירה בפריס וקניית הדירה בתל־אביב. ויכוחים קשים היו להם. היא טענה שישיבתו בישראל לא תוסיף לו לא כבוד ולא רווח, “לא פַרנסוֹס ולא פרנסה”, כדבריה, ורק אכזבות תנחיל לו. והוא טען כנגדהּ שממילא ביתם בפריס אינו בית, ואם היא מעופפת כל השנה בין שלוש יבשות, רשאי הוא שיהיה לו קן – לכמה חֳדשים בשנה – במדינה היהודית. לבסוף נכנעה לו. אך כשנכנסו לדירתם החדשה שם, נתקפה דכאון וכמעט חדלה לדבר אתו. אל שדה־התעופה לא ליוותה אותו. ”צרות, צרות. אשה, יש לה תשעים ותשע נשמות, אומרים אצלנו."

בשובי הביתה הודעתי לנורה, שפויגלמן – חרף כל חשדותיה – פרע את חובו.

היא לא אמרה דבר.

כל הימים ההם התעטפה בשתיקה.

שמונה ימים לאחר צאת הספר, ביום שבת לפני־הצהרים, ערך פויגלמן מסיבה בדירתו. “חגיגה כפולה” – כך הודיע למוזמנים – “ברית־מלה” לספר, וחנוכת־הבית.

הדירה הקטנה נתמלאה עד מהרה באורחים. כל משפחת אחיו היתה שם, על שלוש בנותיה, בעליהן וילדיהן; מנחם צלניקר ואשתו; פרופסור ל. מן האוניברסיטה; העורך והמנהל של הוצאת הספרים, שני עובדי דפוס והמגיהַּ; ארבעה־חמישה סופרי יידיש, מהם שבאו עם נשותיהם.

אני באתי בגפי. פויגלמן לא שאל עוד על נורה. נראה שהבין –

הבין הכּוֹל, בעצם.

השולחן היה עמוס כל טוב: בקבוקי יין, קוניאק ומיץ, עוגות ופשטידות, פרוסות בשר קר ודגים ממולאים, כריכים זעירים וחטיפים, זיתים ומלפפונים כבושים. הקרואים העמיסו ככל שיכלו על צלחות הנייר שלהם, פרשו אל המרפסת, או נעמדו ליד הכתלים, שוחחו ביניהם. פויגלמן משך אלי את גיסתו, חבק את כתפיה ואמר: “הכול מעשׂה־ידיה! היא אפתה את העוגות ואת הפשטידות, היא הכינה את הכריכים, אפילו את הכלים הביתה מביתם!” ולאחר שנתן כוסית קוניאק בידי, הפציר בי: “רבּ הירש, עליך המצוָה לקדש על היין!” הייתי נבוך, ביקשתי להתחמק, אך עד שאני מפקפק, הִכּה הוא במזלג על־גבי כוס, והכריז: “קידוש! קידוש!”

איני רגיל בנאומי ברכה. נשׂאתי את כוסי ואמרתי רק כמה מלים על משורר יהודי השב לגבולו, ואיחלתי לו חבלי הסתגלות קלים, וש“הענף הכפוף” שלו יזדקף, ילבלב, וישׂא פרי.

פויגלמן – ראיתי זאת בעיניו – היה מאוכזב. ציפה להרבה יותר מזה, למשהו חם, ואישי.

ניגשתי אל פרופ' ל., שעמד ליד הקיר ועיין בספר השירים, ולחשתי לו – אולי יאמר כמה מלים על הספר. “איך?” נתן בי מבט חייכני, “הרי עוד לא קראתי!” עברתי ממנו אל מנחם צלניקר ולחשתי לו אותה בקשה. “אילו ידעתי לדבּר!” חייך גם הוא, “דברים גדולים הייתי אומר! אין בארץ משורר יידי כמוהו!”

לאחר כמה רגעים – בעוד הקוראים אוכלים ושותים ומשיחים זה עם זה – צילצל שוב פויגלמן במזלג על כוס, התיַצב בראש השולחן, ונשׂא את דברו ביידיש.

הוא פתח בדברי תודה – למתרגם, “שהפשיט את שיריו את בגדיהם הבלויים והמטולאים והלבישם מחלצות של בעל־התהילים”, למו"ל, למגִיהַּ, למדפיסים, ואחרון־אחרון לי, שלולא אני, שבמסירות־נפש טרחתי ועמלתי –

העברתי מבטי על־פני האנשים העומדים על המרפסת, צלחות הנייר בידיהם, בִּלעם בפיהם, נזהרים לא להפריע לדובר בלעיסתם, רגע נושׂאים עיניהם אליו, רגע משפילים אותן אל צלחתם; נתתי עיני בשולחן עם שפע מאכלי הבשר והדגים ודברי המאפה שעליו, ובבקבוקים המזדהרים בקרני השמש – וחשתי עצמי כ“תינוק שנשבה”. בטעות נקלעתי הנה – אמרתי לעצמי – זר אני כאן, זרה לי סעודת־השבת הזאת, זרה לי המשפחה הזאת על צאצאיה, זרים לי האנשים האלה

* * *

ולפתע נצבט בי לבי בכאב עז בחָשבי על נורה, ראיתי אותה מתהלכת כצל בחדרים, לא מוצאת לה מנוח, מצוקה – שהיא סוד מפנַי – מיַסרת אותהּ ואין לה מפלט ממנה. חרדה גדולה נכנסה בי. מין בהילות, כאילו עלי לצאת מכאן ולחוש לקראתהּ.

“אומרים שמולדתו של משורר היא לשונו,” קלטה אָזני את דבריו של פויגלמן, “על־אחת־כמה־וכמה נכון הדבר לגבי הכותבים יידיש… הרי היידיש לא מחוברת אל הקרקע, היא למעלה ממנה… נודדת מארץ לארץ… כמו הקדוש־ברוך־הוא, המכונה ‘מקום’, כל העולם הוא מקומה… והנה אני כאן, בארץ שהיא מולדת… כל ימי הייתי סנונית פשוטה, בא המתרגם לעברית ועשה אותי דוכיפת עם ציצת נוצה, כמו באגדה על שלמה המלך…”

קול נפץ וצווחת ילדה קטעו את דבריו. נבהלנו ופנינו לראות מה קרה. נכדתו בת השנתַיִם של כתריאל, היא שצווחה. תוך כדי מרוּצתהּ הפכה בקבוק יין שעמד על שרפרף, נפלה ונפצעה בשבריו. פויגלמן חש אליה והקימהּ, ומיד הגיעה אליה גם אמהּ והרימה אותה על זרועותיה, מנסה להרגיעה מבכיָהּ. “כואב לך? כואב מאוד?” אחז פויגלמן בידהּ, בהלה בעיניו, בראותו את הדם הזב מבּרכּהּ. “זה שום דבר, שמואל, שום דבר,” קינחה האם את הדם במטפחתהּ ונשׂאה את הילדה, שבכיָהּ התגלגל בכל הדירה, אל חדר־הרחצה.

כתריאל ושתי בנותיו האחרות אספו את השברים מן הרצפה וניגבו את היין השפוך, אך פויגלמן, חיוֵר ונרעש, נסוג אל הקיר, עמד בגבו אליו, מחה זיעה ממִצחוֹ, ומילמל, “דבר כזה… דבר כזה…” – “שום אסון לא קרה, שמואל,” ניגשה אליו גיסתו, “רק פצע קטן. אתה מרגיש לא טוב?” – “דבר כזה… דבר כזה…” הוסיף למלמל.

מעט־מעט התפזרו האנשים, כשהם נפרדים ממארחם בדברי תודה ואיחולים.

נשארתי אחרון. “שמחה קודם זמנהּ. אסור, אסור!” חייך אלי בעצב פויגלמן כשעמדתי לצאת, חיבקתי את כתפיו ונשקתיו. דמעות חנקו את גרוני.

ב־16 באוקטובר 1973, בחמש אחר־הצהרים, כשהיה גדוד השריון של יואב ברפידים, קיבל פקודה להתקדם לעבר אזור “החוָה הסינית”, שממנה הגיעו קריאות נואשות של הצנחנים שנלכדו שם תחת אש הארמיה השניה המצרית, ללא מחסה, וכבר נגרמו להם אבידות כבדות. כשיצאו הטַנקים מערבה, למלא את המשימה, והוא נהג באחד מהם, נעצרה התקדמותם לחלוטין, כי הכביש הצר, “ציר עכביש”, היה “חנוק” בשיירה ארוכה של כלי רכב מכל הסוגים, ביניהם ה“תחמסים” הענקמוניים, שנשׂאו את הדוברות לצליחת התעלה. רק לאחר חצות הגיעו אל שדה־הקרב ומחזה מחריד נגלה לעיניהם לאור הירח המלא: על־פני המישור החולי היו מוטלות גופות הרוגים, וזעקות פצועים שזחלו בו, או שנישׂאו על כתפי חבריהם, בקעו מכל עבר בהפוגות הקצרות שבין מטחי הארטילריה. בהיכָּנסם לאזור האש נפגעו מיד שלושה טַנקים מפלוגתו של יואב. מאחד מהם, הקרוב ביותר אליו, שהיה אחוז להבות, נמלט חייל, שפניו מכוסות דם, ובמנוסתו נפל על החול. יואב עצר את הטַנּק שלו, ותחת האש, כשטילי “סאגר” מתעופפים מעליו, מאירים את המרחב ומתנפצים, רץ להצילו. הכתיף אותו – פצוע היה בפניו וזרוע אחת שלו שסועה – והביאו אל הטַנק. ברגע שנכנס לתאו ואחז בהגה, פגע טיל בצריח והעיפו עם התותחן שבו. הקַשָר ביקש עזרה, אך שום תשובה לא באה. רק אחר־כך נודע להם שטנק הפיקוד נפגע גם הוא וכל אנשי־צוותו נהרגו. יואב המשיך לנוע, מנסה לסגת, אך משגברה האש, והמנוע שנפגע שותק, נאלצו לנטוש את הטַנק. הוא וחברו שנשאר עמו נשאו את הפצוע על אלונקה ורצו לחפש מסתור. האש ניתכה עליהם מכל העברים, כי יחידה של חיל־התותחנים של צה“ל, שלא ידעה על הימָצאם שם, ירתה גם היא אל אותה גִזרה. הם השתטחו, קמו, נפלו וקמו, וצעקו בכל כוחם שהם יהודים, ישראלים, חיילי צה”ל, אחים, אך קולם אבד בסאון המטחים והנפצים. לבסוף הגיעו אל תעלה רדודה שנתנה להם מחסה כלשהו. הפצוע נאנק מכאבים. יואב קרע את חולצתו וחסם בקרעיה את הדם השותת. רסיסי פגז שנחת בתעלה, לא הרחק מהם, ניתזו אליהם ופצעו את חברו. תחת האש, שהוסיפה להשתולל, היה עליו לחבוש גם אותו. בינתַיִם עלה השחר. מטסי חיל־האויר שבאו ממזרח הפציצו את קוֵי האויב והשתיקו אותם. על־פני המישור היו פזורים עשרות חללים.

ישבנו והקשבנו ברעדה לסיפורו של יואב, ונורה לא חדלה לגפף אותו, בזרועותיו, בחזו, בפניו, כאילו נולד להּ מחדש.

אתמול אחר־הצהרים: גיטה יעקובוביץ.

כהרגלהּ, לא בידים ריקות באה. הפעם הביאה קופסת עץ גדולה עם סיגרי “האואנה”. צחקתי: “אינני מעשן! מה זה עלה בדעתך להביא לי מתנה כזאת!” – “אם כן, תכבד בהם את האורחים שלך.” – “אינך צריכה להביא לי כלום כשאַת באה אלי.” – “הוֹ, בין כך ובין כך לא היה לי מה לעשות בהם.” הוריה, שחזרו מחו"ל, קנו אותם בנמל־התעופה של אמסטרדם.

היא נתקלת בקשיים בעבודתהּ על ה“בונד” ויחסו לציונות, אמרה כשהתיַשבה מולי בחדר־עבודתי, אדמומית דרעננה בלחייה, כמו מצינת חורף: החומר בעברית מועט. הוא מפוזר זעיר־פה זעיר־שם במאות מאמרים – רובו קטעי־אגב בנאומיהם של מנהיגי מפלגות הפועלים הציוניות – וגם לאחר שהיא מלקטת את כל הפירורים האלה, מתקבלת תמונה חד־צדדית ביותר, מורכבת מהשקפות המתנגדים. חלק־הארי של החומר, הכולל הלכות מנוסחות, רישומי דיונים והחלטות של ה“בונד”, כתוב ביידיש. יידיש אינה יודעת. הוריה דיברו רומנית בבית. מה לעשות?

“ללמוד יידיש!” אמרתי.

“‘אין די גאַסן, צו די מאַסן’,” צחקה בהשמיעה במבטא נלעג את סימסת ה“בונד”. “ללמוד יידיש – יקח לי שנתַיִם לפחות!”

“קחי לך עזר־כנגד! מישהו שיודע את השפה ויתרגם לך דברים, או ימסור לך את תמציתם!”

“אין לי חברים כאלה.”

אמרתי שמכלל לאו היא יכולה ללמוד הן. פרקי הפולמוס שבכתביהם של ברוכוב וסירקין, למשל, מאפשרים לנו לרדת לעוּמקן של הסוגיות שגרמו פילוג חריף כל־כך בציבור הפועלים היהודי, המלצתי לפניה על חיבורו הגדול של טרטקוֹבר על תולדות תנועת הפועלים היהודית.

“כן, אבל אני רוצה לגלות דברים חדשים. לא רק לסכם!”

שיבחתי אותה על רצונהּ זה, ואמרתי דברים חדשים מגלה ההיסטוריון כשהוא נוקט עמדה כלפי החומר שהוא לומדו. אם יש לו עמדה אישית, מקורית, תמיד יגלה דברים שלא גילו לפניו.

הסתכלה בי במבט צלול, הרהרני, ואחר־כך אמרה:

“אתה יודע, מה שהפתיע אותי נורא כששקעתי בחומר הזה, הוא של’בונד', בעיקר בפולין בין שתי מלחמות־העולם, היה כוח הרבה יותר גדול מאשר למפלגות הציוניות! תמיד היה לי רושם הפוך.”

“גדול מאשר למפלגות הפועלים הציוניות,” תיקנתי לה, "ביִחוּד בריכוזים הגדולים של הפועלים היהודים, בוארשה, לודז', וילנה – "

והסברתי לה את סיבות הדבר. ובתוך כך נגררתי לתיאור הוַי החיים של הפרולטריון היהודי בערים הגדולות, ואיך ה“בונד” – כתולדה מהשקפתו על הגולה כהוָיית־קבע, לא כהוָיית־ארעי – נטע בו הכרה וגאוָה מעמדית, בלחמוֹ על זכויותיו, בהקנותו לו השכלה וערכי תרבות באמצעות הרשת הרחבה שהקים – של בתי־ספר, מועדונים, מִכללות עממיות, תיאטרונים, הוצאות ספרים ועתונים.

הקשיבה לי, מרותקת, עיניה פקוחות לרוָחה, ידיה נחות על ברכיה, כרואה תמונות בדמיונהּ.

“מה שהייתי רוצה באמת־באמת,” הצמידה שתי כפות־ידיה לפני חזה, כמתפללת, “זה לא לכתוב מחקר יבש, אלא… משהו כמו רוֹמַן היסטורי, שיתן את החיים עצמם! לא עובדות, חיים!”

אמרתי שלשם כך דרוש הרבה יותר מידיעה, דרוש דמיון.

“זה דווקא יש לי,” חייכה, וגמומיות בלחייה.

“והכרת בני־אדם!” הוספתי, “אין רוֹמַן היסטורי ללא דמויות חיות של בני־אדם!”

“ולאדימיר מֶדֶם!” נדלק ניצוץ של התלהבות בעיניה. “רומן על ולאדימיר מֶדֶם!”

ואמרה שמן המעט שקראה עליו מצטיירת לה דמות מקסימה, ממש מקסימה!

ובהתרגשות ציירה לפני תמונת “רוֹמַן” שלם העולה בדמיונהּ: מֶדֶם הילד, שהוטבל לנצרות, כשהוא בבית הוריו האמידים במינסק, עם אביו, קצין־הרפואה בצבא הצאר, ועם אמו האהובה עליו, שזיק של יהדות מנצנץ בה ובסתר היא מדברת יידיש עם אמהּ… מדם הנער הנוצרי האדוק, המתפלל בדבקוּת בבית־היראה הפרבוֹסלבי ומשתוקק להיות כומר… מדם כגימנזיסט מצטיין, המתחבב על כל מורי הדת, ואחר־כך כסטודנט למשפטים באוניברסיטת קייב… ואיך הוא מתקרב ליהדות ולרעיונות המהפכניים בהשפעת חבריו הסטודנטים היהודים־הסוציאליסטים ובהשפעת האוִירה החמה ב“מסעדה היהודית”… גירושו מן האוניברסיטה לאחר שהוא מנהיג בה שביתת סטודנטים נגד השלטון הצארי…

צחוק חילחל בי בהקשיבי לדבריה. היה אזה תום של “אידיאליזם למדני” – דבר כה נדיר בציבור הסטודנטים המוּכּר לי – בתיאורים הנלהבים שתיארה אישיות היסטורית רחוקה מאתנו בזמן, במקום, בהשקפה. חיבה רבה נבעה בי אליה.

“איך מתקשרים הדברים עם נושא עבודתך, גיטה?”

“מאוד מתקשרים! כי בהמשך ה’רוֹמן' הזה, כשאני מספרת על בריחתו של מֶדֶם לשוייץ, לאחר מאסרו, ואיך נעשה שם אחד המנהיגים של חוגי הבוּנדיסטים הגולים, אני יכולה לתאר את פגישותיו עם חיים וייצמן, שבא לבֶּרן מז’נבה, ועם דוקטור חיסין, שעמד לנסוע לארץ־ישראל, ואת הויכוחים שלו אִתּם על ציונות, טֶריטוֹריאליזם, אוטונומיה תרבותית, ואחר־כך לתאר את התרשמויותיו משני הקונגרסים הציוניים בבאזל, הששי והשביעי, שהוא נכח בהם כמשקיף מן היציע ושומע את הויכּוח הגדול על אוּגנדה…”

“אני רואה שאַת בקיאה מאוד בחומר…” אמרתי, ולולא בושתי מפני עצמי ומפניה, הייתי אוחז בשתי ידי בפנים העגלגלות האלה, ששיער שחור, חלק, מקיף אותן, שתשוקת דעת מלהטת אותן, ומעניק לה נשיקה על שקדנותה הנלהבת.

“לא, אני רק מצרפת תמונה לתמונה ממה שקראתי פה ושם… חיים סוערים כל־כך! רק בן עשרים ושתַיִם, שלוש, וכבר מנהיג נודע, נואם על בימות, נודד בכל אירופה, מתגלגל מבית־סוהר לבית־סוהר, מסתתר, גונב גבולות… ואגב, שמתי לב לתופעה מעניינת: הרצל מצד זה ומֶדֶם מצד זה, שני המנהיגים הגדולים של התנועות היהודיות הגדולות ביותר בזמן ההוא – ושניהם באו ממשפחות מתבוללות שהיו זרות לגמרי ליהדות!”

חייכתי, ולרגע נפגשו חיוכינו זה בזה, המורה והתלמידה, בהבנה שאינה נדרשת למלים.

אחר־כך הבאתי לתשומת־לבּהּ את השקפתו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה־19, תומס מקוֹליי, על כתיבת ההיסטוריה: ההיסטוריון הגדול באמת – כתב – גואל אותם חֳמרים עצמם שסופר הרוֹמַנים משתמש בהם. וכשהוא ממחיש בחיבוריו את רוח התקופה ואת אֳפי האישים הפועלים בה, הרי כמו הרוֹמַנים, כך גם חיבוריו, לא רק מעשירים את הדעת, אלא אף מהַנים ומרוממים את הנפש.

“כן…” הירהרה. ותלתה בי מבט בהיר, לבבי. “אתה, אף פעם לא רצית לכתוב רומַן היסטורי?”

“לא,” אמרתי, “ברומן יש יסוד ההמצאה והבדיה – של מאורעות ושל דמויות. אני אינני יודע לבדות דברים מדמיוני.”

“אצלי זה להיפך,” הצטחקה, “אני קוראת עובדות היסטוריות וכל הזמן ממלאה את הרווחים שביניהן בדברים מן הדמיון.”

“כתבי רוֹמַן,” אמרתי.

המריבות ביני ובין נורה פסקו, אך השקט שלה עורר בי דאגה שלא סרה מלבּי. כל הימים.

עצבות אילמת השתלטה עליה, וחוסר־מנוחה, ופיזור־נפש.

דומה כאילו לא ידעה מה לעשות בזמנהּ הפנוי. בחָזרהּ מן העבודה היתה מתעסקת קצת בעבודות־הבית, גם ללא שום נחיצות. פתאום נוטלת מטלית ומתחילה להסיר את האבק מכל הרהיטים והחפצים שבארבעת החדרים. הייתי מעיר לה “למה אַת עושה את זה? הלוא רק לפני יומיִם ניקית!” – “לא,” היתה ממשיכה בשלה, “הזיהום חודר מבחוץ ומכסה את הכּוֹל.” או שהיתה מטפלת שעה ארוכה בצמחי־הנוֹי שבאדניות, לאחר שהיתה משקה אותם – קוטמת עלים, זלזלים, מחטטת בעפר. פעם ראיתי אותה עומדת מול ארון הבגדים, שדלתו פתוחה, ובוהה בו ארוכות, כשוקלת באיזו שמלה לבחור – אף שלא עמדה לצאת מן הבית – אחר־כך סגרה את הארון והתיַשבה על קצה המיטה, שקועה בהרהורים.

פעם נתקל מבטהּ במודעה בעתון על איסוף בגדים למען שכונות־העוני. הפטירה: “אני מקווה שיבואו גם הנה. יש לי המון בגדים מיותרים.” אך אמרה זאת באדישות.

בשבתות – שלא כמנהגהּ כל השנים – היתה מאריכה לשכב במיטה כמעט עד הצהרים. קמה, מבוהלת, לובשת חלוק כלשהו, ממהרת להתרחץ ולהכין ארוחה קלה לשנינו, ואחרי האוכל מתהלכת מעט בחדרים, כמחפשת לעשות משהו, וחוזרת למיטתהּ.

וחדלה לקרוא ספרים. דבר שהיתה כה להוטה לו לפנים. וכשהיתה יושבת מול הטלביזיה, בערב, דומה היה שאינה רואה מה שלפניה. לאחר כמה רגעי צפיָה, היתה קמה, מכבה את המכשיר, ויוצאת אל המטבח, להרתיח לה תה, או אל חדר־השינה, ומסתגרת בו.

בוקר אחד, בשבתנו לשולחן, השתוממתי לראות שהיא שׂמה שלוש כפיות גדושות של קפה נמס בספלהּ. אמרתי: “שלוש?! אַת לא מגזימה?” – “אני אוהבת חזק,” הצטחקה. אחר־כך, כשקמה מן השולחן, חייכה אלי: “אתה אדם בעל כוונות טובות.” ויצאה לעבודתהּ.

פעם, כשצפינו שנינו במהדורת החדשות בטלביזיה, פנתה אלי, וגיחוך קל על שפתיה:

“אתה נפגש עוד עם הספרנית ההיא?”

החשד הישן, מלפני כחמש שנים.

“נורה,” חייכתי אליה. אך היא חזרה ונפנתה מיד אל המִרקע, כאילו לא ציפתה כלל לתשובה.

בוקר אחר – שלושה שבועות לאחר המסיבה בבית פויגלמן, ואנו יושבים שנינו אל השולחן, ואני קורא את העתון, שאלה פתאום:

“מה שלום המשורר הזה מצרפת?”

זקפתי בה מבט תמיה.

“בסדר,” אמרתי, “הספר שלו יצא. בדפוס.”

“כן, ראיתי.”

“קראת?”

לא ענתה. הביטה בי רגע ממושך, אחר־כך אמרה:

“איך הוא ניצל?”

נרעדתי. “אַת שמעת את הסיפור שלו.”

“שכחתי.”

לאחר היסוס, תוהה מה רוחש בתוכהּ, אמרתי שהיה במחנה־עבודה והחזיק שם מעמד עד השחרור.

היא קימטה את מצחהּ, כמו במאמץ גדול של מחשבה, אחר־כך נתרפסו הקמטים, חיוָרון התפשט על פניה, ובחיוך דהוי אמרה:

“הוא מאמין בתחיית־המתים?”

צמרמורת עברה בי. הסתכלתי בה ולא היו מלים בפי.

פעמַיִם עניתי בטלפון לקולו של גבר זר. בפעם הראשונה היה זה בחמש לפנות ערב, שעה קלה לאחר שחזרה נורה מעבודתהּ.

“אפשר לדבר עם נוּרית?” – “טעות,” אמרתי, “אין פה נורית.” – “זדה בית ארבל?” – ולפתע תפסתי מי המדבר. נחשול של חימה, עלבון, מרירות שלא ידעתי כמותהּ, הציף אותי: “נורית” – זה השֵם האינטימי שבו כינתה את עצמהּ בפגישות החשק שלהם, שבו כינה הוא אותה בלחשושי המיטה. השם שנתנה לה אמי! הנחתי את השפופרת, ניגשתי לחדרהּ של נורה ואמרתי: “מבקשים את נורית בטלפון.” היא הסמיקה, החוִירה, רגע ארוך שתקה. “תגיד לו שאינני,” אמרה בקול לא־נשמע. “הוא ממתין על הקו,” עמדתי על הסף, פני לוהטות, נשׂרף בתוכי, “אמרתי שאקרא לך.” היא כיסתה פניה בידיה, ובגַלוֹתהּ אותן, אמרה שוב: “תגיד שאינני.” חזרתי אל הטלפון וטרקתי את השפופרת.

צנחתי אל הכסא וחשתי התכווצות בלבּי כאילו עומד להתפלץ. עד היכן הגיעו הדברים ביניהם – חשבתי ואיבה שחורה חומרת בתוכי – שאימצו להם את שמהּ הרך מגן־הילדים! שֵם־סתר רק בינו לבינהּ! להפרידו ממני! על הכּוֹל, הכּוֹל, הייתי סולח להּ – אמרתי – ורק לא על כך!

לא יכולתי לשׂאת פני אליה. תיעבתי את מראיה. ימים אחדים לא דיברנו מלה זה אל זה. התחמקתי מלהיפָּגש עמהּ, בחדר־המגורים, או במטבח, או בצאתהּ, או בבוֹאהּ. חשבתי שלעולם לא אוכל עוד לקרוא בשמהּ.

הפעם השניה היתה בעשר בערב. כבר הכרתי את הקול. קול צברי, צרוד במקצת, כחרוך מעשן או משרב, ובוטח. “אפשר לדבר עם גברת ארבל?” שאל הפעם. עזוּת־המצח הזאת! – רתח בי דמי – לפנות ללא רתת, ללא נקיפת־מצפון, ללא מורא נקם, אל הבעל שעם אשתו נאף, שאת אשתו חילל, ולבקש ממנו לדבר אִתּהּ! האם מדמה הוא בנפשו שהעלימה ממני את מה שהיה ביניהם? או שמא סבור הוא שאני אחד מאלה שלא אִכפּת להם? “הגבר ההוא שקורא לך נורית רוצה לדבר אתך,” זרקתי כלפי נורה, שישבה בחדר־המגורים מול הטלביזיה. היא הסתכלה בי רגע, אחר־כך קמה, ניגשה לטלפון, ואמרה בתקיפות: “אני אינני!” – וסגרה. וחזרה למקומה בחדר־המגורים.

למחרת בבוקר, לפני צאתהּ לעבודה, כשכבר עמדה בפתח, אוחזת בכף המנעול, ואני בדרכי מן המטבח אל חדרי, הטילה לעומתי: “אני מבקשת סליחה. על הכּוֹל,” ויצאה.

עברו כמה ימים, ולמראה דעיכתהּ לעיני – כחוֹלה התהלכה בבית, חִדלת־רצון, אילמת – פגו כעסי ועלבוני. צר היה לי עליה.

שבת אחת, לפנות ערב, ראיתי אותה עומדת ליד החלון ומביטה למטה, לרחוב. משעברו רגעים ארוכים והיא לא משה ממקומהּ, עבר בי גל של רחמים גדולים עליה. ניגשתי אליה, הנחתי זרועי על כתפיה, ואמרתי: “אני יכול לעזור לך, נורה?” היא הסֵבּה ראשהּ אלי, הסתכלה ממושכות בעיני – עצב עמוק, שכמוהו לא ראיתי בה מעולם, היה במבטהּ – ואחר־כך נשׂאה את ידהּ וליטפה בה את לחיי, לאט, לאט. דמעות עלו בעיני.

יום אחד, כשהייתי לבדי בבית, בּאה שולה, התיַשבה על הספה, ואמרה שהיא רוצה לדבר אִתי. נורה מדאיגה אותה. סיפרה שבבואהּ לביתם ושרית מתרפקת עליה ומבקשת שתשׂחק אִתּהּ, היא מביטה בהּ כאילו אינה רואה אותה. מלטפת את שׂערהּ, חיוך אַפָּתי על פניה, ואינהּ קמה ממקומהּ. גם עם יואב ואִתּהּ היא ממעטת לדבר. כשכיבדו אותהּ בתה ובעוגה, שתתה כמה לגימות, ופתאום הפסיקה והסתירה את פניה בכפות־ידיה. כשגילתה אותן, התנצלה: “אני עייפה נורא.” כשליוותה אותה שולה למכונית ושאלה אם היא חשה ברע, לא ענתה על שאלתהּ, אלא אמרה: “יואב צריך לגמור כבר עם הצבא. הוא נתן מספיק. הוא חוזר הביתה רק בערב, וגם זה לא בכל יום, אַת והילדה סובלות. אני רואה שאתן סובלות.” ונשקה לה.

שתקנו. אחר־כך – ידיה על מִפרש שמלתהּ, עיניה הממושקפות נעוצות בי – אמרה: “אתה צריך לדבר אִתּהּ, צבי. אתה לא מספיק מדבר אִתּהּ.”

לאחר קונצרט, כשיצאנו מ“היכל התרבות”, אמרה לי נורה: “נִגש אולי לשתות משהו?” נסענו לבית־קפה על שפת הים והזמנו קפה ועוגה. לאחר שתיקה ארוכה אמרה: “אתה רוצה להתגרש ממני?” הצטחקתי ושמתי יד מנחמת על ידהּ. “אתה מרחם עלי.” אמרתי שלא היה יום, בכל שנות נישואינו, שלא אהבתי אותה. גם באותם ימים שהשתוללו מריבות בינינו. “אתה צריך להתגרש ממני.” – “את רוצה בזה?” – “אני חייבת להיעָנש,” אמרה בפנים נעולות. אמרתי שאין אדם נענש על רגשותיו. על מה שהיה – אני יכול רק להצטער, לא להעניש. היא הסתכלה בי במבט קשה, שכעין טינה היתה בו. “למה אתה לא מכּה אותי פעם! חזק! עד זוב דם!” לחצתי את כף־ידהּ הנתונה בידי. מבּטה לא נתרכך. “עם אדם הרוס לא כדאי לחיות, צבי. נלך?” ומשכה את ידהּ מידי וקמה.

אני חושב על שיחתי עם גיטה יעקובוביץ, החולמת לכתוב “רומַן” במקום עבודת־מחקר.

אני נזכר ברומנים שקראתי לפָנים, לפני שנשתקעתי כולי במחקר, ואני חושב על כך שכותביהם היטיבו לחזות את הבאות מן ההיסטוריונים, ראו בבהירות את העתיד וניבאו אותו. אוֹרוֵל ב־“1984”, הַכסלי ב“עולם חדש, אמִיץ”, קרל קראוס ב“ימיה האחרונים של האנושות”, או גרימלסהאוזן, בן המאה ה־17, ב“סימפליציסמוס” שלו. אבל לא רק ביצירות אלה, שהן כעין אַלֶגוֹריות, אלא בכל רומן גדול הפורש יריעה רחבה של ההוֹוה על כל מורכבותו, כבר צפון גרעין העתיד. ב“מיכאל קולהאס” של קלייסט, ב“האחים קרמזוב” של דוֹסטוֹיֶבסקי, ב“המשפט” של קפקא, ב“הדבר” של קאמי, ב“בעל־זבוב” של גולדינג, ביצירות רבות של גדולי הסופרים.

לכאורה, צריך להיות להיפך. שהרי אנו, ההיסטוריונים, המתעמקים בחקר העבר, ומבינים כביכול את המֶכניזם של מהלך ההיסטוריה מתוך צירוף כל הגורמים והסיבות – החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים – המניעים את גלגל הקוֹרוֹת – אנו צריכים היינו לחזות, יותר מכל אדם אחר – על דרך ההיקש, או על דרך הגזירה השוָה – את העתיד לקרות מחר, מחרתיִם. אך כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומַנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו. והסיבה לכך היא, שהם – בניגוד לנו – מרכז עניָנם הוא לא במאורעות, אלא בבני־האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם.

אני, שכל שנותי התבוננתי אל פרטי־פרטיהם של מאורעות – האם שמעתי את צִווחת צפור־נפשהּ של נורה?

עבר חודש מיום שיצא לאור ספרו של פויגלמן, עברו חמישה שבועות, ששה – ואף שורה אחת על “הענף הכפוף” לא הופיעה בעתונים.

למן השבוע השלישי התחלתי קונה בכל יום ו' שלושה או ארבעה עתונים, פותח אותם במדורי הספרות, סורק בעיני את טוריהם, ומניח אותם באכזבה מרה. חשתי כאילו לא רק כשלוני הוא, אלא גם אשמתי.

פויגלמן העמיד פנים שאין הוא נותן דעתו על כך. כשהייתי נכנס אליו, היה מקבל אותי בשמחה, מעמיד מיד בקבוק קוניאק על השולחן ונושא את כוסו לחיי, לחיי העיר העברית, לחיי ישראל, וכדומה. על הספר לא דיבר כלל. בעיקר דיבר על התרשמויותיו מאנשים שפגש, ממחזות־רחוב שמבטו התעכב עליהם, ולעתים על עניָנים פוליטיים. סיפר על הירקן המרוקני “שלו”, שהוא פונה אליו בעברית והלה מנסה לדבר אתו יידיש; על מתקן התריסים הערבי, שניהל אתו שיחה ארוכה על יחסי יהודים־ערבים ולמד ממנו הרבה על החיים בכפרו; על מקרה מופלא שקרה לו כשנכנס לשיחה עם אדם שעמד מאחוריו בתור לקניית בולים בדואר, והנה גילה שהוא בן עירו, זַמושץ', ושניהם הכירו זה את משפחתו של זה –

פעם, אגב שיחה על העתונות הישראלית, נכשלתי בלשוני ופלטתי שאני מתפלא כי טרם נכתב דבר על ספרו. “עוד יכתבו! יכתבו!” עודד אותי, כאילו זה ספרי, “גם בפריס כך. נותנים למבקר עשרה ספרי שירה, קודם הוא כותב על אלה שהוא מכיר את מחבריהם, או שהם חבריו, האחרים – יכולים לחכות… יש לי סבלנות!”

משעברו חָדשַיִם, ופרט לחמש שורות לקוֹניוֹת במדור הסקירות הקצרות בעתון אחד בלבד, לא הופיע כלום על הספר – צילצלתי אל מנהל ההוצאה ושאלתיו לפשר הדבר. האם לא שלח עֳתקים אל מערכות העתונים? – הוא שלח לכולם, הבטיחני – יתר־על־כן, גם התקשר אל עורכי המדורים הספרותיים וביקש שיקדישו תשומת־לב מיוחדת לספר זה, שמחברו הוא משורר חשוב מצרפת שבא להשתקע בארץ. אמרו לו שהספר אמנם נמסר למבקרים, אך אין הם נוהגים להאיץ בהם. “צריך לחכות,” אמר. צילצלתי אל צלניקר, וגם הוא הביע דאגתו על העדר כל תגובה. כבר דיבר עם שנַיִם־שלושה סופרים והבטיחו לו לעיין בספר ולכתוב עליו, אך בין הבטחה להגשמה…

הלכתי ל“בית לייוויק” לפגישה עם שניִם מחברי הוַעד של אגודת סופרי יידיש. אמרתי להם: הנה בא ארצה אחד משלכם, שוַדאי אתם חפצים ביקרו, וזה ספרו הראשון היוצא לאור בישראל – מדוע לא תערכו לו קבלת פנים, במתכונת של ערב ספרותי, ותעשו על־ידי כך פרסום כלשהו לספרו? אמרו לי שכבר היה אצלם מנחם צלניקר בענין זה, והיה עוד שליח של פויגלמן, שגם הוא השתדל למענו, ואין להם להשיב לי אלא מה שהשיבו לשניִם ההם: אילו היה זה ספר ביידיש, ברצון ובשמחה היו עורכים ערב לכבודו, כיוָן שזהו ספר עברי המתורגם מיידיש, הרי זה מחוץ לתחום פעילותם. והציעו לי לפנות לאגודת הסופרים העברים.

מחלתי על כבודי והלכתי אל לשכתו של פרופסור ל. לנסות להשפיע עליו שיכתוב הוא על הספר. לאחר ששמע את דברי, אמר: “הבט, אני כמורה וכמרצה חייב לשמור על מעמד של נייטרליות בכל הנוגע לספרות יידיש בישראל. בין הסופרים האלה – מסיבות המובנות לך – שוררות קנאה ותחרות, ויש להם חשבונות רבים. אם אכתוב על פויגלמן, יציפו אותי מיד בבקשות ובהשתדלויות ובתחנונים לכתוב גם על פלוני ועל פלמוני; ואם לא אכתוב עליהם, יהיה עלי כעס כה גדול, שלא אוכל עוד לדבר עם איש מהם. עם כל רצוני הטוב… אתה, כעמית, חייב להבין זאת.”

כשנכנסתי שוב אל פויגלמן, כבר היו פניו נפולות. הוא אמנם העמיד את בקבוק הקוניאק על השולחן, גם מזג לשתי כוסיות, אך טעם מכוסיתו כשותה מכוס תרעלה. עיניו היו עמומות, כאילו לא ישן בלילה, וכשהתיַשבנו, אמר: “מה יהיה עם המדינה שלנו, צבי?” תהיתי עליו, והוא, לאחר שבהה רגע ממושך בכוסית שבידו, וסובבהּ באצבעותיו על־גבי השולחן, נשׂא מבטו אלי: “מ’הרגעט יידן! גם פה!”

ציפה רגע לתגובתי, ומשלא אמרתי דבר, הרים את קולו: “רוצחים יהודים! בגליל, בירושלים, בחברון! אין בטחון, אין!”

אמרתי כמה דברים על הטרור הערבי ועל המלחמה בו. במבט כבוי, הקמטים שבפניו התעמקו, בקול רצוץ אמר:

“אצלנו בזַמושץ', לפני המלחמה, היו רחובות, ברובע הישן, שבשבילנו היו מחוץ לתחום. ידענו שסכנה להתהלך בהם. ביחוּד בימי־ראשון ובימי חגא שלהם, כשהיו יוצאים מן הכנסיות, או כשהיו משתכרים. תמיד היו מתנפלים עליך כמה בריונים, במכות, באלות, בסכינים, רק בנס היית יוצא חי מהם. כל כמה חֳדשים נהרג מישהו, עכשיו גם פה – אותו הדבר… אי־אפשר להתהלך חָפשי… חוטפים חייל שעומד על הכביש והורגים אותו באיזה מקום עזוב בהרים, חוטפים ילד ומתעללים בו כמו חיות רעות, יורים במטיילים בשדה, זורקים פצצה בשוק… אני רואה בטלביזיה את הלוָיות, כל יום לוָיה, צדק לפניו יהלך, אל מלא רחמים… הלב כואב. מאוד כואב…”

“ישראל – וזַמושץ'?” אמרתי.

הוא נעץ בי מבט נוקב. שפתיו רטטו, כמחפש מלים ואינו מוצא.

“איך ציטער…” מילמל. ואחר־כך, בעינַיִם מבוהלות: “אני רועד מפני מה שעלול להיות פה!”

ניסיתי לעודדו. ללמדו משהו על כוחנו. הארשׁת המיוסרת לא סרה מעל פניו. דמעות עכורות נִקווּ בעיניו בהקשיבו לדברי.

אחר־כך, כשעמדתי לצאת, אמר: “אתה כתבת באיזה מקום שליהודים לא היו אלטרנטיבות. יש אלטרנטיבה. יש!”

בקול מאודד אמר זאת, כמתנער מכאבו. שאלתי מה היא.

“עוד נדבר על זה פעם. יש!”

עברו עוד שלושה שבועות, וארבעה – אף לא מלה כתובה אחת על “הענף הכפוף”.

מחמת הבושה, מחמת הרגשת האשמה, שאני, שעודדתי אותו להוציא את הספר, שהשליתי אותו בתקווֹת־שוא, גם אני אחראי לכשלונו, חדלתי לבוא אליו. שיוִיתי לנגדי את התלהבותו, את האוֹפטימיוּת החמה שלו, בשני ביקוריו הקודמים בארץ, בפגישתנו בפריס, בשיחותינו, במכתביו, וגם לאחר צאת ספרו לאור – ולא היה לי לֵב לעמוד פנים־אל־פנים מול כאבו.

והוא – גם הוא חדל לטלפן אלי.

הסחתי אותו מדעתי, אותו ואת סִפרוֹ. כל־אימת שהיה שמו מתגנב למחשבתי – באמצע קריאה או כתיבה, בנפול מבטי על שורה של ייידיש, בפָגשי מישהו ממכּריו – הייתי מגרש את זכרונו מלבי.

ערב אחד – בחלחלה אני נזכר בזה עכשיו – בעָמדי ליד החלון, ראיתי אדם פוסע על המדרכה בראש שחוח, ידיו מאחורי גבו, חולף על־פני הבית וחוזר. כשהגיע אל פנס הרחוב, ראיתי שפויגלמן הוא. נבהלתי. חשבתי, הנה עוד מעט יעלה ויצלצל בדלת. ונורה בבית באותה שעה. אך הוא המשיך לפסוע, בצעדים רחבים, כמודד את המדרכה בשעלו, הגיע כמעט עד קצה הרחוב, פנה לאחוריו, וחלף שוב על־פני הבית, בלי להתעכב. שׂערוֹ היה פרוע, כתפיו מכוּוָצוֹת לפנים, גבו מקומר מעט, כאילו חטוטרת לו. כשעבר שוב על פני הבית – כמעט קראתי בשמו, כמעט ירדתי אליו לאחוז בזרועותיו ולטלטלו ולשאול מה לו. או לחבקו כאח לי. אך משהו נצפד בתוכי ולא נתנני לזוז ממקומי. עוד שלוש או ארבע פעמים פסע כך הלוך ושוב, בלי להתעכב, בלי לשׂאת את ראשו, ואחר־כך החיש את צעדיו ונעלם מעבר לקרן הרחוב.

ימים אחדים לא מש המחזה מנגד עיני. דומה היה כאילו רצה לבקש עזרה, לבקש על חייו, ולא העז.

האם בא ללוָייתהּ של נורה? האם היה בקהל הרב שנאסף אל חצר הלוָיוֹת, ונסע לרחובות, והלך אחרי ארונהּ, ועמד ליד קִברהּ הפתוח? – לא אדע.

ביום השני לשבעה, כשישבו אצלי ארבעה־חמישה מידידי, ויואב, ושולה – נכנס, לחץ את ידי בלי לומר מלה, והתיַשב. מבט יוקד היה לו, ספק זעם ספק פחד, כאילו “אש זרה” נצצה בעיניו שאדמו. שעה ארוכה ישב. האנשים דיברו על דא ועל הא להסיח את דעתי מאבלי, והוא לא הוציא הגה מפיו. נשׂא מבטו פעם אל פעם אל זה, ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף, כשקם, קמתי גם אני וליוִיתיו אל הדלת. שוב לחץ את ידי, ולא אמר מלה.

כארבעה חֳדשים אחר־כך צילצל אלי כתריאל ואמר שאחיו חולה והוא שוכב בית־החולים “איכילוב”. שאלתי מה לו, ואמר, משהו במעַיִם. כבר שבועַיִם הוא שוכב, והוא חושב – אמר בדרך דיבורו ההססנית, כנזהר שלא להטריד – שאחיו היה שמח אילו באתי לבקרו. “כמובן!” אמרתי, “כמובן!”

דחיתי מיום ליום, עד שהגיעתני הידיעה על מותו.

רק עכשיו, כשאני קורא באחרונה שבמחברות שהשאיר פויגלמן אחריו – ואינני יודע אם ציוָה לי אותן משום שרחש לי אמון כה רב, או כמזכרת־עווֹן, כתוכחת־מוסר אירונית – אני לָמד אֵילו מחשבות קדחו במוחו באותם חֳדשים שנמנעתי מלהיפָּגש עמו, ואיך הביאו אותו מחשבות אלו לרעיון האבסוּרדי שלו, שיש בו כמעט מן הטירוף.

בדפים הראשונים של המחברת אני מוצא פסקות אלה שציורי צפֳּרים צנומות, מרוטות־נוצה, מבדילים ביניהן:

שעיה, אלתר רבינוביץ, אברהמ’לה קרוק – אתם כבר לא מכירים אותי? הלוא כשבאתם לפריס, ראשית דבר אלי כּיוָנתם צעדיכם! חלקלקות דיברתם אתי! נופת צופים לשונכם! ואני – האכלתי אתכם, אירחתי אתכם בביתי, הבאתי אתכם לפני כל אנשינו, אפילו כסף החלפתי בשבילכם! ואתה, אברהמ’לה, כשעברת בפריס בדרכך לניו־יורק, לקבל איזה פרס ספרותי מידי איזה גביר – מסיבה ערכתי לכבודך! נאמתי לכבודך! אמרתי דברים שלא חשבתי – רק כדי שתהיה מרוצה יותר מעצמך! אתם כבר אינכם מכירים אותי, שבקושי אתם מברכים אותי לשלום כשאתם פוגשים אותי?

* * * * *

באמצע הלילה אני מתעורר בצעקה. חלום נורא: יענק’לה פרלמוטר. ששכב אתי על דרגש אחד בקירגסקירכן – פלינו כינים זה משערותיו של זה, חיממנו את עצמותינו זה בזה – פוגש אותי ברחוב אלנבי בתל־אביב, לבוש מקטורן מרופט, ונותן בי עינַיִם זועמות. אני אומר לו: “יענק’לה, מה קרה, אתה כועס עלי?” – “אני לא אסלח לך לעולם,” הוא אומר בעינַיִם בוערות, “אתה גנבת לי את פרוסת הלחם האחרונה שהחבאתי מתחת למזרן!” – “יענק’לה, בי אתה חושד בדבר כזה? בי?!” אני קורא בקול חנוק. אך הוא נעלם פתאום, כאילו בלעה אותו האדמה. צעקתי והתעוררתי. ובאנחה כבדה נזכרתי שיענק’לה פרלמוטר איננו בחיים עוד. בדרך למִכרה נפל מאפיסת־כוחות ולא קם.

 * * * * *

כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשיו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכּוֹל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו.

 * * * * *

שני ברושים גבוהים וזקופים ניצבים משני צִדי שער החצר שלי. אני עומד על המרפסת, מסתכל בהם וחושב: אלה הם משמר־הכבוד שלי, כמו הזקיפים שלפני שער ארמון המלכות. בראש אחד מהם בנתה לה קן צפור שאיני יודע מה שמהּ. בבוקר אני רואה אותה פורחת משם, חוזרת וגבעול בפיה. עומדת זמן־מה ומניעה ראשהּ לכאן ולכאן – משמיעה צפצוף, מנקרת תחתיה, ושוב פורחת. לפעמים היא מפנה ראשה גם אלי ונדמה לי שהיא כבר מכירה אותי. אני מחייך אליה והיא מסתכלת בי. מראה משובב לב.

אבל בלילה, כשאני חוזר הביתה ועובר בין שני הברושים, אני אומר לעצמי: הוֹי, מלך אביון! הלוא אלה שני הברושים הנטועים לצִדי המצֵבה שלך בבית־העלמין!

ובאמצע המחברת לערך, קטע ארוך, שאין לדעת אם הוא העתק של מכתב שנשלח, או רק לעצמו כתב אותו:

הינדה’לה יקירתי, מחמל־נפשי! כשבאתי מפולין לפריס, בנשמה חבוטה וחסר־כּוֹל, כמהתי רק לדבר אחד: לבית חם. מאז היותי בן שלָש־עשרה לא היה לי בית. חמש שנים התגלגלתי ממדור למדור בגיהִנוֹם, וכשיצאתי משם, היטלטלתי עוד שנתַיִם מדירה לדירה, ממיטה למיטה, ועצמותי לא ידעו מנוח. אצלכם, בפעם הראשונה מאז המלחמה, מצאתי קן. לעולם לא אשכח את מרק העוף המהביל שהגישה לי אמך ביום הראשון שאכלתי על שולחנכם, שטעמו היה טעם גן־עדן, ואת הסדינים הלבנים, הטהורים, במיטה שבחדר הקטן שהוקצה לי – זו ששלושה חֳדשים אחר־כך היתה מיטת אהבתנו, ושבעה חֳדשים אחר־כך – מיטת כלולותינו.

שבע־עשרה שנה, מיום שעברנו לדירתנו בשדֵרות סֶּבַּסטוֹפּוֹל ועד שגדלו הילדים, היה לנו בית. אַת עבדת בתיאטרון והיית אם מסורה ורעיה נאמנה, ואני, שהייתי קודם עלה נידף ברוח, נצמדתי אליך, אל הבטחון שלך, אל החוזק שלך, אל המשפחה, ואל שולחן־הכתיבה שלי. התחלתי להצמיח שָׁרשים דקים, כמו חוטר תלוש שנשתל שוב באדמה. אחר־כך… אחר־כך, לאט־לאט, גם הבית הזה התפרק. ראובן יצא והלך לדרכו, רחוק־רחוק מאתנו, נהפך לאירוִינג, רוח’לה יצאה לדרך־היסורים שלהּ, ואַת התחלת להתעופף בעולם כמו השפה שלנו, שפת־עולם. “צפֳּרי העץ כולן נתפזרו ברוח”, כמו שכתב מאנגר. חודש אַת פה, שבועַיִם אַת שם, צפון־דרום־מזרח־מערב, ואני בדמיוני מלַווה אותך עד קצה תבל, רואה אותך על בימות, מתפלל לשלומך, מברך אותך –

אבל כל אותו זמן השתוקקתי לבית, הינדה’לה! לבית!

ואז, כשישבתי לי כך לבדי בבית־שאינו־בית, שהיה שרוי בעלטה כי פניך לא האירו אותו, חשבתי: הלוא יש לי גם משפחה גדולה, שחיים מלאי פעילות ושמחה רוחשים בה! אחים רבים לי תחת השמש שם במזרח, בארץ החמה! ושאלתי את עצמי מדוע אני מרוחק מהם, ואם אַת לא פה, מי לי פה?

ואז אמרתי לעצמי, בנפש חצויה אמרתי: שני בתים יהיו לי! אחד אתך ואחד במשפחה הגדולה! אמרת: אתה כמו ילד שאמו יצאה מן הבית והשאירה אותו לבדו. הוא פוחד להישָׁאר לבדו, יוצא והולך אל הדודה, מאיִן לך שהדודה רוצה אותך אצלהּ? שני בתים – אמרת – הם שום בית.

כן, הינדה’לה: הדודה לא רוצה אותי. ההֵרגלים שלי, המנהגים שלי, הפנים שלי – לא מוצאים חן בעיניה. והעינַיִם הקרות שלה שואלות אותי כל הזמן מתי כבר אסתלק מביתהּ.

לאן יש לי ללכת עכשיו, הינדה’לה? הנשמה שלי קרעים־קרעים, ואני רואה אותם מתעופפים לכל רוחות השמַים, כמו אז, כאשר רק יצאתי משערי הגיהנום.

חציָה השני של המחברת מתרעד כולו מהדיה של “חרדה יהודית”. כאילו רוח־עוועים נכנסה בו, בפויגלמן. ההתחלה היא בקול יציב, מכובד, כמעט אקדמי, כאילו עמד להוציא מתחת עטו מסה רעיונית שעניָנהּ פולמוס עם ההנחה הציונית שמדינה יהודית תעביר את האנטישמיות מן העולם. אך לאחר כדף וחצי, נעשים המשפטים פרועים ומרוסקים, “פרץ וזעם” מסתוללים בהם, מלים מחוקות, מלים מודגשות בקוים חרוטים, כמעט קורעים את הנייר, מלים דוחקות במלים. “השוטים האלה שבאו לקונגרסים בפראקים ובצילינדרים… הרצל, וייצמן, ז’בוטינסקי… טמטום! הם לא ידעו לקרוא את ההיסטוריה! הם לא הבינו את הקוֹד שלה!!!.. מיעוט? מפני שהיינו מיעוט רצחו אותנו?… אפילו בלעם כבר קרא את הדורות מראש כשאמר עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב… מחפשים רציוֹנליוּת? אין רציונליות!.. יש שדים, רק שדים, הוֹללו חוֹללו רוחות זעם… בכל דור ודור, כן, בכל דור ודור… וכשיש כבר מדינה?! הלוא את המדינה הזאת העולם שונא כשהיא למעלה וכשהיא למטה!.. לא סולחים לה אפילו את חטא הנצחון על אויביה!.. השוט מצליף, מצליף… הוליעט, הוליעט, בייזע ווינטן…”

חזון־בלהות אַפּוֹקליפטי מבעת את דמיונו: מדינות האִסלאם, המשׂתרעות על־פני שתי יבשות, שאוכלוסייתן מונה מאות מיליונים, שעָשרן אין לו גבול, מתעצמות והולכות – אין דבר שיעצור את התעצמותן – צבאותיהן נאספים על גבולות ישראל, אם לא בעוד חמש שנים, בעוד עשר, חמש־עשרה – תוקפים אותהּ מכל עבר, מן היבשה, הים והאוִיר, ו“בעלות־בריתהּ” המדומות, משהן רואות שידהּ על התחתונה, שאין כל סיכוי שתגבר על אויביה העצומים, נוטשות אותה, עומדות מנגד, כמו שעמדו מנגד כשהשמידו הגרמנים את יהודי אירופה, והפולשים עורכים טבח נורא ביהודי ישראל, לא מחַיִים כל נשמה. “ואלוהים מביט מלמעלה ושותק, כמו ששתק אז.”

מלב המאפליה הזאת, קורן באור מתעתע – בדפיה האחרונים של המחברת – רעיון ההצלה המטורף של פויגלמן:

כנגד כל כוחות הרשע של העולם – מה נותר לנו? במה נעמוד? כוח אחד ויחיד לנו: כוח השׂכל היהודי! אם העלילו עלינו הגויים, ב“פרוטוקולים של זקני־ציון”, שקשרנו קשר להשתלט על העולם, נהפוך את עלילת־השקר הזאת לאמת! נקים ברית־סתרים עולמית של השׂכל היהודי! זה השכל המפוזר במאה מדינות, שבכוחו נולדו כל ההמצאות הגדולות – ברפואה, בטכנולוגיה, בכלי מלחמה, בתחבולות כלכלה ופוליטיקה – אותו צריך ללכד ולגייס להצלת העם היהודי!

ולאחר שהוא מונה בשמותיהם כמה עשרות מדענים יהודים שקיבלו את פרס נובל בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה, ברפואה, וכדומה – שמות שליקט כנראה מאיזו אנציקלופדיה – ומציין שכעשרים אחוז מכל מקבלי הפרס הזה בכל השנים היו יהודים – ולולא חששו מעניקיו פן ייחָשבו לפילוֹשמיים מופלגים ודאי היה מגיע שיעורם לששים או לשבעים אחוזים –הוא רושם באותיות גדולות באמצע הדף, סיסמה בנוסח הסיסמאות שהונפו בהפגנות של המפלגות היהודיות בפולין:

יחי האינטרנציונל של השׂכל היהודי!

ומתחת לשורה זו, פירוט מטרותיו ודרכי פעולתו של ה“אינטרנציונל”: כאשר תיכון ברית־הסתרים ויהיה לה מטה שיטיל את מרותו על כל חבריה באשר הם שם – משמעת חמורה תשרור בה! – תוכל לעכב או להכשיל את פיתוחם ויצוּרם של אמצעי לחימה המסכנים את שלומהּ של ישראל, תוכל להטיל “סנקציוֹת” על מדינות עוֹינות על־ידי השבתתם ושיתוקם של מכוני מדע; וכנגד זה – תוכל להמציא ולפתח אמצעי לחימה סודיים שישמשו את הגנתהּ של ישראל, ואת הגנתהּ בלבד –

והנשק הסודי אשר יכריע כל נשק אחר בעולם, יהיה “קרן־המוות”. לא פצצה גרעינית – כי פצצות כאלה כבר מצויות במערב ובמזרח ולא ירחק היום וגם בידי מדינות ערב תהיינה, ודי באחת מהן להרוס את ישראל ולהשמיד את אוכלוסייתהּ – אלא “קרן־מוות”, שבתוך שניות ספורות בכוחהּ להשמיד צבאות גדולים ועצומים. והיה ויתקבצו צבאות האויבים על גבולות הארץ לעשות מלחמה, יפלו כולם לפני “קרן־המוות” וישראל ייוָשע.

זוהי ה“אלטרנטיבה” שעליה רמז לי פויגלמן כשנפרדתי ממנו ולא שבתי לראותו עוד.

ובשני הדפים האחרונים של המחברת הוא מתוֶה תכנית פעולה לו לעצמו, להגשמת רעיונו: הוא יניח כל דבר אחר ויתמסר רק לזה. השירה היא מותרות, ולעסוק במותרות כשהחרב מונחת על הצוואר – הרי זה פשע! הוא “יעופף בעולם”: יטוס לצרפת, לאנגליה, לארצות־הברית, לקנדה, ימצא דרך להחדיר את דברו גם אל מעבר למסך הברזל, ייפָּגש עם כמה מגדולי המדענים היהודים, ישכנע אותם כי סכנת השמדה מאיימת על ישראל, ואם תִּפּוֹל יהיה זה “קץ העם היהודי”, וכי הכרח דחוף הוא להקים מיד את הברית הזאת, העולמית –

“לא עוד אהיה צפור־שיר. אהיה עורב שחור המעופף בשמי תבל וצורח קרע־שטן! קרע־שטן! כמו בתפילת הימים הנוראים!”

אך בטרם החל לעופף, פגעה קרן־המוות בו עצמו.

לא צריך הייתי להשתקע בכתיבת הרשימות האלה. חֳדשים רבים.

רוחו של פויגלמן מבעתת אותי. אין לי מנוח ממנה.

אני הולך ברחוב – והוא כמו צל שלי. גם אם אדרוך עליו, יוסיף ללווֹת אותי.

כחום היום, השמש בעיני, אני רואה אותו מעופף לנגדי, כמו צפור גדולה, חובט בזרועותיו כאילו הן כנפַיִם.

שורות משירו “לא כאיקרוֹס” מרפרפות בתכי, חוזרות על עצמן שוב ושוב, תוך כדי קריאה, באמצע שיעור, תוך כדי שיחה עם תלמיד, עם חבר:

עייפות כנפַי מֵעוּף.

אך לא כאיקרוֹס,

לא כאיקרוס אֶמַס בשמש.

אצנח מטה –

ובאֵש מן הארץ אֶבער.

אך הוא כמו עוף־החול לעיני, קם מאפרו וחי. לא אוּכָּל. מתהלך בביתי, יושב על הספה, עומד במטבח, אני שומע את קולו העבה, החם, מלגלג על העצבוּת שלי, מחייך בעיניו הפיקחיות – מדבר בצחוק על הגיהִנוֹם.

מסרב לצאת מתוכי.

בשָכבי ובקומי ובלכתי בדרך.

בלילות אני חולם עליו. מופיע פעם כאיש נדהם, עומד בפתח, מעבר לסף, מקטורן מהוּהַּ, פנים חיורות כסיד, פורשׂ זרועותיו כשואל: מדוע? אני אומר לו שייכָּנס, והוא זועק את שמי בקובלנה גדולה.

ופעם בכובע־ליצנים, מחופש, מדַדה לימיני, מדַדה לשמאלי, מכרכר וצוחק בקול גורסני, כלועג.

אני יושב אל שולחני בערב, דממה בבית, ומאי־שם, מרחוק, מגיעים אלי צלילי הפסנתר והצ’לו של “הגונדולה הנוגה” של ליסט, מעבירים קור בבשׂרי. אני רואה אותו יושב בסירתו של חַארוֹן, ראשו הגדול משוקע בין כתפיו הרחבות, עפעפיו כבדים, שט על הנהר, מתרחק, נעלם מעבר לגדה הגבוהה.

כלבים נובחים בעיר.

חודש ימים לאחר מותהּ של נורה, נסעתי אל המכון שבו עבדה. במשך שנים הייתי מסיע אותה לשם, נפרד ממנה ליד השער, וחוזר העירה. אף פעם אחת לא נכנסתי עמה לראות את המעבדה שבה עשתה שעות כה רבות יום־יום – מחצית חייה, אפשר לומר – ובה השקיעה מחשבה, דמיון, כוח־יצירה.

חברתהּ־לעבודה, לאה פ. – אשה צעירה, רצינית־סבר, בחלוק לבן ובמגפַיִם נמוכים – הוליכה אותי מן השער אל הבנין שבו המעבדה.

על שני שולחנות ארוכים וצרים עמדו מבחנות, בקבוקים, בזיכים, צנצנות, ובהם תמיסות בכל מיני גוונים. צלוחיות שטוחות, זעירות, סגורות במִכסים שקופים, הכילו גופיפים כלשהם, שנראו כסיבים, או כנבטים. שני מיקרוסקופים. מאזנַיִם. צנוריות דקות, מחטים ומַלקטים. ועל מדפים שמעל לשולחנות היו מונחות שקיות שכתוב עליהן “חיטה, רוחמה”, “כותנה, רבדים”, וכדומה.

לאה פ. – עיניה שחורות, גדולות, דומה מבוהלות – הסבירה לי תפקידו ושימושו של כל כלי וכלי, ואחר־כך סיפרה לי במה עסק הצוות הקטן של עובדי המעבדה, שנורה עמדה בראשו, בשנה האחרונה: גילוי זני פטריות העשויים להדביר מזיקי צמחים.

והסבירה: מינים מסוּימים של פטריות “מתלבשים” על חרקים – זבובים, כנימות, חיפושיות – המזיקים לגידולים החקלאִיים. הנבגים שלהם מאלחים איברים בגופם של המזיקים, נובטים ומתפשטים בהם, וכך הם ממיתים אותם. את הפטריות האלה מגדלים בתנאי מעבדה, מרכיבים אותן על־גבי החרק, המשמש להן כ“פונדקאי”, עוקבים אחר גידולן, התרבותן, ומידת פגיעתן בחרק, ואם נמצא שהן אמנם משמידות אותו, מפיקים – בתוך תמיסות מעוקרות שבמכָלי גידול – כמות גדולה של נבגים שלהן, ומציעים אותם למפעלים העוסקים ביִצוּר חָמרי הדברה בכמויות מסחריות, לצָרכי החקלאים.

שאלתי היכן הם מוצאים את הפטריות לצורך הניסויים.

“בפרדס, או בשדה,” אמרה. "מי שעובד בזה שנים, יש לו כבר עין המבחינה בהן בקלות. רואים איזה חרק המונח על־גבי עלה של עץ נגוע, או על גבעול עשב, בתנוחה לא רגילה, או בצבע שונה מן הרגיל, ויודעים שהותקף על־ידי פטריה. מביאים את החרק למעבדה, מפרידים ממנו את הפטריה, מאבחנים אותה, מאכסנים רקּמה זעירה שלה בצלחות הקטנות האלה, הנקראות ‘צלחות־פֶּטרי,’ ואחר־כך – "

נורה – אמרה – אהבה מאוד את השעות האלה, של החיפושים בחיק הטבע. “היתה כמו ילדה הבורחת מבית־הספר ורצה לצוד פרפרים בשדה. מין ‘ילדת טבע’ כזאת…”

והוסיפה: “אבל זה עשינו לעתים רחוקות. רוב הזמן, שעות־שעות בכל יום – היינו כאן, במעבדה, בחדר הזה ובחדרים אחרים, עם דוּדי העיקור, המיקרוסקופים, המחשבים… להראות לך את יתר החדרים?”

אמרתי שרצוני לשהות עוד בחדר שבו עשתה נורה את רוב שעות היום. שאלתי אֵילוּ פטריות מדבירות מזיקים הצליחו לגלות.

“יש יותר ממאה וחמישים זנים כאלה,” אמרה, “חֳדשים אחדים עסקנו בעיקוב אחר פטריה המדבירה את החלָדוֹן התוקף את הדגניים – שהוא עצמו פטריה – נורה היתה מתלוצצת וקוראת לו ‘חִדלון’ במקום ‘חִלָדון’…”

“חדָלון” – ננעץ קוץ בלבי, וכל שתיקותיה של נורה בימים האחרונים לחייה ירדו עלי במועקה גדולה. נשׂאתי את עיני אל הקיר. תצלומים מוגדלים של רקמות צמחים או של פטריות היו תלויים עליו: מיני גלַקסיות של מעגלי כדוריות וקורים מסובכים, ערפִליים.

“חדלון?” אמרתי.

“כי נכשלנו בניסוי. זאת אומרת הצלחנו ‘אין ויטרוֹ’, בתנאים הסטֶריליים של המעבדה, אך נכשלנו ‘אין ויווֹ’. התברר לנו שגידולן וריבוּיָן של פטריות כאלה כרוך בכל־כך הרבה עמל, שההדברה הכימיקלית זולה ויעילה יותר.”

האוִיר בחדר היה חם ומחניק, כמו בחממה של צמחים טרופיים, וריח של חומצות ורקבון קל עמד בו.

בחֳדשים האחרונים – אמרה לאה פ., וארשׁת הרצינות שבפניה כמו מפוחדת, כאילו התיָראה מפנַי – עשו ניסויים להדברת זבוב הים התיכון. היא נטלה מן השולחן “צלחת־פֶטרי”, שעל תחתיתה נראה סיב זעיר, כעין נימת עלה, ואמרה שאלה הם נבגיה של הפטריה הזאת. אחר־כך הוציאה ממגירה טבלת זכוכית קטנה שהיה עליה כתם צבעוני, אמרה שזהו מִדגם המראה את תקיפת הפטריה הזאת. אחר־כך הוציאה ממגירה טבלת זכוכית קטנה שהיה עליה כתם צבעוני, אמרה שזהו מִדגם המראה את תקיפת הפטריה את הזבוב, ושאלה אם אני רוצה לראות אותו במיקרוסקופ.

התיַשבתי על הכסא שעליו ישבה נורה יום־יום, שנים רבות, וקירבתי עיני לעדשות המיקרוסקופ. מבעדו, על־גבי הטבלה, נראתה בבירור רקמת כנף זהובה־שקופה של זבוב, ובה – כלכודים ברשת – שנַיִם־שלושה שרביטים זעירים, כחלחלים.

“אתה רואה את הגופים התכולים האלה, שנראים כמו ראשנים? אלה הם הנבגים של הפטריה הממיתה את הזבוב.”

רגעים ארוכים לא יכולתי להתיק עיני מן העדשות. “עולם של דממה”. אותו עולם הדממה שבשעתו אמרה לי נורה כי מתחוללים בו מאבקים אכזריים. רשת קורים – וגופיף תכול, צַמְרִי, חף־למראה, הורס אותה לאט־לאט, בשקט גמור.

זקפתי עצמי מן המיקרוסקופ ושאלתי אם מצליחים הם להדביר את זבוב הים התיכון על־ידי הפטריה הזאת.

“כל זה עדיין בגדר נסיון.” ובהתיַשבה על הכסא שעל־ידי, סיפרה איזו שמחה היתה קופצת על נורה כשהיתה מגלה זן חדש של פטריה ואיך היתה מדביקה בשמחתהּ את כל הצוות. “היתה ממש מתחבקת אִתנו, והיה לה צחוק חם כזה, שהשרה עלינו אוירה נהדרת,” עלה חיוך על פניה הלבנות.

אחר־כך סיפרה שלפעמים נחה עליה רוח של שובבות והיתה “מותחת” את אחד הדוקטורנטים: מניחה תחת המיקרוסקופ טבלה ועליה פירור של מזון או סיב של מטלית מזוהמת, ומבקשת שיאבחן את סוג הפטריה שהוא רואה. הלה היה מיַגע את מוחו בהתבוננות ממושכת ומעלה השערות שונות, כשהעומדים סביבו מתאפקים מלפרוץ בצחוק.

שאלתי אם היה משהו בלתי־רגיל בהתנהגותהּ ביום האחרון.

“לא, לא היה שום דבר בלתי־רגיל. היא היתה שקטה, מאוד שקטה, ועשתה את כל הדברים השִׁגרתיים. בשתַיִם אמרה שעליה ללכת, ונתנה לנו הוראות מה לעשות אחר־הצהרים.”

“בשתַּיִם!” פלטתי, חונק בהלה שנפערה בתוכי.

“כן. לפני שיצאה עוד שאלתי אותה אם לזקק מים למחר. היא הסתכלה בי רגע, ואמרה: ‘כן, תזקקי.’ עמדה עוד רגע, הסתכלה בכלים שעל השולחן, ואמרה בחיוך: ‘ושהכול יהיה נקי, כמובן.’ אלה היו המלים האחרונות שלה.”

במשך כל אותו יום, היום האחרון, לא ראיתי את נוֹרה. בבוקר, לפני צאתי לעבודה, ראיתי אותה משקה את הפרחים שבאדניות. אמרתי: “רק אתמול השקה אותם הגשם.” אך היא המשיכה להשקות ולא ענתה. אחר־כך, כשנפנתה אלי, שאלה ברוך, ובמבט שהיתה בו מעין תחינה: “שאסיע אותך?” אמרתי שאין צורך, אסע באוטבוס לאוניברסיטה. “טוב, אז שלום,” אמרה בחיוך חיוֵר שהיה בו עצב אינסופי, שאני זוכרו כנוגה נִמּוג של לבנה שוקעת.

הודיתי ללאה פ. ונפרדתי מעליה.

“ושהכול יהיה נקי, כמובן” – חזרו ונלחשו המלים בלבי.

נסעתי אל בית־הקברות. עשיתי עקיפה גדולה כדי לעבור ליד בית הורי. הבית נעלם. גם הגינה, על עציה ושיחיה, נעלמה. על מקומם עמד בית־דירות גדול, בן ארבע קומות, ובו שורות של מרפסות עם תריסי הזזה. כל הרחוב נשתנה ללא־הכּר. בתי־קומות, חנות ירקות, מספרה, חנות למכשירי חשמל, כיכר קטנה ללא ירק ובה מכוניות רבות חונות.

עברתי על־פני שורות המצֵבוֹת הצפופות, שרבים מן השמות החרוטים עליהן מוכּרים לי, והתעכבתי ליד קבר אבי. סמוך לו היתה חלקה פנוּיה, שאמי קנתה אחר מותו, כדי להיקָבר לצִדוֹ. שנים רבות לא פקדתי את הקבר הזה, ועכשיו, כשעמדתי לפני המצֵבה ששמו חרוט עליה, נדמה לי כאילו הוא נוזף בי, כדרכו, בלוויית־חן של התבדחות: “לאן ברחת מפני, צבי? אתה נראה לי כציצת נובל צבי…”

יום אביב היה, וריח פריחת ההדרים מילא את האויר. דבורים זימזמו בין פרחי־הבר.

שורות רבות למטה משם עמדו שתי המצֵבוֹת של אוטו וסוזי אבּרמסון. “להיקָבר על־יד אבי ואמי” – היה כתוב בפתק שהשאירה נורה אחריה. אך על־ידם לא היתה עוד חלקה פנויה, וחמש מצבות הפרידו ביניהם ובין קברהּ, שתלולית עפר וציון של עץ סימנו את מקומו. על התלולית עוד היו מונחים הזרים הרבים שהונחו עליה בעת הקבורה, פרחיהם נבולים.

שלושים ושלוש שנות חיינו, מאז הלילה ההוא בהרי יהודה. שמחת החיים השופעת, “הכשרון לאושר”, המון הרגשות שהסעירו אותה, שעירערו אותה, יושר־לבּהּ שאיכּל אותהּ. לא הותירה אחריה אלא פטריה המדבירה את זבוב הים התיכון, ואת זכרהּ בלבּי.

גופהּ, בעפר הזה, מתפורר, מתפורר – חשבתי – וכך נהפכת ההיסטוריה לטבע.