עומדים אנו עתה לפני מאורע גדול, לפני פתיחת בית־נכאת לאומי בארץ־ישראל, דבר שזכינו לו רק הפעם הראשונה בדברי ימינו ודבר שלא עלה להשיגו בגלות הגם שהתחילו בכך בהרבה מקומות מכבר והקריבו לשם כך הרבה קרבנות. מוצא אנכי לנחוץ וגם לחובתי לספר כיצד נוצר המוסד הזה, מצבו עתה ותקוותיו לעתיד.

לשם יצירת בית־נכאתנו עובד אנכי כבר 20 שנה, 19 שנה משנות עבודתי בארץ ישראל ושנה אחת עוד בחו“ל, לפני בואי לכאן, כבר אז התחלתי לצבור חפצים בשבילו. לאמתו של דבר בא רעיון בית הנכאת עוד קודם לכן, עוד בשעה שעלה במחי הרעיון ליצור את “בצלאל”, חשבתי את בית־הנכאת לאמצעי למוד כספריה למכללה, השתדלתי אז ללמוד, להבין ולצבור את האמנות, לקחתי חלק ביסוד בית־הנכאת הממשלתי בסופיה, וגם אספתי בעצמי קולקציה, אבל לשם בית־נכאת “בצלאל” התחלתי לצבור רק שנה לפני עלותי לארץ־ישראל בשנת 1905, הקולקציונר הידוע המבורגר אמר: כי “בשלשת דברים צריך הקב”ה לזכות את האיש, כדי שיהיה קולקציונר: באוצרות קרח, שנות מתושלח וסבלנותו של בועז”.. את המדה הראשונה מנע אלהים מאתי, בשניה — מסופקני, אבל בשלישית נחנתי, וזהו מה שנתן לי כח לאסוף 14 אולמות מלאים אמנות וחפצי אמנות, שמספרם עולה לכמה אלפים טפסים, וחוץ מזה הקולקציה שהגיעה ל־1500 אכסמפלרים של מינרלוגיה גיאולוגיה שמסרתי לבית הנכאת החקלאי של ההנהלה הציונית, ועתיקות שמסרתי למוזיאון של החברה העברית לחקירת א"י, ועוד אֹסף של כתבי־יד שאמסור למכללה לכשיסדרו מוסד מיוחד לכך מפני שבית־נכאת “בצלאל” מיועד רק לאמנות ולמלאכת אמנות.

כשבאתי לפני 19 שנה לירושלם ליסד את “בצלאל” הבאתי כבר את “בית־נכאתי”. הוא הכיל דברים שאני וידידי נתנו וכל זה יחד מצא את מקומו ברוח בארגז אחד. אבל אף יום לא שכחתי שאנכי צריך ליסד בית נכאת עברי בירושלם. לא היתה חנות וחור אפל ביותר שבו מוכרים חפצים עתיקים שלא הייתי בהם ולא היה איש שיש לו יחס לעתיקות או מוכר גרוטאות שבורות שלא ידעתיו ולא התידדתי אתו והקולקציה היפה של מנורות, חנוכיות, פמוטות, שאר כלי נחשת, קשוטי־נשים קמיעות ודומיהן נרכשה כולה בלא כסף. קניתי כל מה שמצאתי את היותר טובים בחרתי בשביל בית־הנכאת והשאר מכרתי לאחרים והחפצים שלקחתי בשביל בית־הנכאת נשארו לי חנם. כך, באופן כזה, צברתי גם את אסף המטבעות ומה שאנכי מתגאה בו ביותר, זהו האסף הגדול והיפה של זכוכית א“י העתיקה. ההבדל בהשגתן של אלה ובין האחרים הוא זה שהדופליקטים של המטבעות והזכוכיות מכרתי לבית נכאת בחו”ל ומה שנשאר לנו גם־כן לא עלה בכסף, חוץ מזה השתמשתי בנסיעותי בארץ ובחו“ל לבקר את כל אלה שאמצא בביתם דבר־מה ובמעט לא היה מקרה, אם רק מצאתי דבר מענין בשביל המוזיאון, שלא ימסרו לי. מובן, שלא כולם חפצו לתת, אבל, לכך עזרה המדה השלישית שמנה המבורגר במאספים, שסוף סוף גברתי עליהם וקבלתי את החפצים. רבים הבטיחו לתת בצואתם את אספיהם לבית הנכאת, אבל לע”ע לא הצלחנו בזה. הפסל בר, שהבטיח למסור את כל עבודותיו לבית הנכאת בצואתו, מת בזמן המלחמה והעבודות נמסרו לקה“ק ואלה מסרו לאיזה איש לשמירה והלה מכר את כל הקולקציה מבלי לשאול איש וגם את הכסף לא מסר, והקולקציה העשירה של ה' קנלסקי באודיסה שהובטחה לנו בצואתו, נלקחה עוד בחייו ע”י הבולשיביקים ונשארו למוזיאון מעט הכדים והטנגרות שהספקתי להוציא מידו בעל כרחו בחייו.

מה יהא בגורלם של אלה שהבטיחו לתת את הקולקציות בצואותיהם? לא ידוע. אבל, אין בקור אצלם שאני נפטר מהם מבלי לקבל דבר־מה עוד בחייהם. מובן שמנדבות מקריות ודברים מקריים אין עושים מוזיאון שתהא לו מטרה ידועה, שיטה ידועה. ובית הנכאת שלנו יעדתי לו מטרה ידועה שבלעדיה אין לו זכות הקיום, וזוהי: 1) לצבור את כל השיך לאמנות ביהכ“נ ולמנהגי ישראל מיהודי כל העולם בכל המקומות ובכל הזמנים, 2) לחפש תמונות ויצירות של אנשי ישראל יצירות כאלה המציגות את אפיו של האמן ואפן עבודתו. 3) לצבור תמונות עצמיות של אמני ישראל. 4) לצבור תמונות גדולי ישראל. 5) ומסמכים אמנותיים לדברי ימינו. חוץ מזה: 6) חפצי אמנות בכלל ומלאכת אמנות של זרים, כדי שישמשו לנו, אמצעי־למוד, שאנו נוכל לעמוד באותו גבה אמנותי. רוצה אנכי שאנחנו נפיק מתוך חפצי כלי־קדש את הניצוצות הקדושים העבריים שיש בהם, ההם שהם עשויים בסגנון התקופה והעם שבתוכם היו, דבר זה יתן לנו את היכולת לפתח את הסגנון העברי, דבר שבצלאל עוסק בו כל ימי קיומו וברצוני להשיג גם את זה: שכשישאלו: מה נתן עם ישראל לאמנות העולמית? תהא האפשרות לענות: לך וראה את בית נכאתנו בא”י.

מובן, שבלי קניות לא היתה גם האפשרות להשיג את המועט הסיסטמתי שישנו כבר בבית־הנכאת והודות לח' אוסישקין שעמד אז בראש ועד הצירים, היחידי שלע“ע התענין בבית־הנכאת והבין אותו, שנתן 1000 לירות לשם נסיעה לוינה, לקנות בשביל המוזיאון בשעת המשבר שעבר אז על אוסטריה, שבאו כל מנהלי המוזיאונים שבכל הארצות לקנות שמה. זו היתה לי הפעם הראשונה שהרגשתי את התענוג הגדול לבוא בכסף טב ותקיל לרכוש חפצים בשביל בית־ הנכאת, כמנהל מוזיאון ממש, מבלי להביט על זה שהיו הרבה הפרעות ע”י “פקידינו'' במשלוח הכסף בכ”ז עלה בידי לרכוש דברים רבים ומענינים, עד כדי כך שהייתי יכול לפתוח את המוזיאון אלו היה הבנין מוכן לבד, וחוץ מזה התחיל בית הנכאת למלאות את תפקידו הגדול מאותו זמן, להיות עזר לביה"ס “בצלאל”. והודות לקולקציה העשירה שלו בפלקטים ובתמונות, היתה היכולת לפתח את תעשית הקמיעות ולהתקדם באופן כה רצוי. אחרי קניה זו התחילו כלם מביטים על המוזיאון לא כעל קולקציה כי אם כמו על בית נכאת והודות לזה התחלתי לקבל מתנות מאנשים פרטיים וחברות.

בין 136 המנדבים שכתבנו את שמותיהם על לוח המוזיאון נמצאים 55 אמנים ידועים, 9 חברות, ביניהן הממשלה הצרפתית ומוסדותיה האמנותיים והחברה הפריזית למען בית־נכאת “בצלאל”, שבראשה עומד הפסל רוחומובסקי.

המוזיאון שלנו הוא כבר דבר שלם, הגם שהוא עוד קטן, יש לו היסודות לכל המחלקות הצריכות להיות בבית־נכאת לאמנות ולמלאכת אמנות. הוא גם חי הנושא את עצמו. במשך שני החדשים שנפתח באפן זמני, כסו דמי הכניסה לא רק את ההוצאות לפרסונל, אלא היתה גם היכולת להוציא מעט על תקונים, אבל אם לא יתקדם לא יהיה חי אמתי, כל עבודתנו מכרחה להתקדם. ראשית כל, צריכים אנחנו להוציא הוצאות כדי לקבל את כל אלה המתנות שהובטחו לתת למוזיאון ורק מחסר אמצעים לא אוכל לקבלן. שנית, חייבים אנחנו להדפיס את הקטלוג המצויר שאנו מכינים עכשו כדי להפיץ אותו ברבים בארץ ובחו“ל וזה יעזור לנו גם למצוא חובבים שיתמכו בנו בחפצי אמנות ובכסף. נחוצים לנו אמצעים להדפסת דברי האמנות שלנו בתמונות, אלבומים וכרטיסים, שחפצינו לא ישארו סגורים במוזיאון אלא יופצו בכל העולם, והדבר יביא תועלת לא רק להפצת אמנות עברית אלא גם יביא הכנסה למוזיאון. נחוצים לנו אמצעים גם לדבר זה שקבל על עצמו המוזיאון, הוצאת מונוגרפיות על אמנים עבריים כדי שיתנו חמר אח”כ להוצאת אנציקלופדיה לאמנות עברית, דבר החסר לנו ועל בית הנכאת הלאומי “בצלאל” לעשותו.

שם המוסד הוא בית הנכאת הלאומי “בצלאל” הוא שיך לעם, כי הוא בא מן העם. המפקח עליו הוא חברת “בצלאל” שבשמה אנכי עבדתי ויצרתיו והוא משמש גם להגדיל את “בצלאל” ולהאדירו.

פרופ' ב. שץ