¹

כעלות איש יהודי, הבא מרחוק, ירושלימה וקָרב אל ההר אשר עליו תעמוד העיר הזאת, וראה הבית הראשון העומד מימינו – בית יפה וחֹתם העֹשר עליו – ושאל את העגלון:

למי הבית הזה?

וענהו העגלון ואמר לו: לאיש יהודי אחד.

ועלתה העגלה עוד מעט, וראה האורח כשלשים בית בנוים יחד, כלם בתי אבן, תחתיים ושניים, ושאל האורח שנית:

והבתים האלה למי הם?

וענהו העגלון כדבר הראשון ואמר לו:

גם אלה בתי יהודים ובית יעקב שמם, אשר בנתה חברת יהודים בשנים האלה.

ועברה העגלה עוד, וראה האורח עוד ועוד בתים, בתים גדולים ויפים וגנים סביב להם ובהם בתים רבים בנוים יחד, ושאל על כלם את העגלון, ושמע ממנו תשובה אחת לאמר:

בתי יהודים הם.

ואמר האורח בנפשו: הזאת היא ירושלם החרבה, שאמרו לה כלילת חרבן, והנה בתים יפים לנגד עיני וגני חמד – וכל אלה ליהודים. אין זאת כי אכן החלה העיר הזאת להתנער מערמת אשפה והיהודים הם בוניה.

ואמנם כן הדבר.

העיר ירושלם החלה להסיר מעליה מעט מעט את צעיף אלמנותה; כי ראתה כי החלו בניה לשוב אליה מעט מעט ולבנות הריסותיה – ותשמח האם הרחמניה הזאת, ותמח מעט דמעותיה מעל פניה, אף כי עוד לבה נשבר בקרבה, והנה היא מראה לבניה הבאים אליה מרחוק פנים צוהלים מעט, בראשית בֹאם, לחזק את לבבם ולאמר להם כי יש תקוה.

ואת פני ירושלים הצוהלים האלה יראה האורח בירושלם החדשה אשר בנו היהודים מחוץ לחומת העיר הישנה בשלשים השנה האחרונות. כי לפני שלשים שנה לא היה כל בנין מחוץ לחומת העיר “כי לא היה איש בוטח בחייו” (קרלוס פון ראומר בספרו על ארץ ישראל), ועל כן לא העיז איש לצאת לבדו משער העיר וחוצה, ויהי מראה המקום לפני ירושלם שמם ומעציב לב כל הקרוב אליה.

ויהי בשנת תרט“ו, ויעל השר מונטיפיורי ואשתו יהודית ירושלימה, וכסף המנוח יהודה טורה בידו, אשר השאיר הנדיב הזה אחרי מותו לעניי ירושלם, ויואל השר מונטיפיורי לעשות דבר גדול להעיר הזאת ולענייה היהודים להוציאם מן המצר, אשר היו כלואים בתוך העיר, ויאמר לבנות בתים לעניי ירושלם מחוץ לחומה ולתת להם שם גם אדמה ללמד ידיהם לעבודתה; ויקן חלקת שדה במערב ירושלם על הגבעה אשר על פני העיר ממערב לעמק הרפאים (אשר יקראו לו עתה “גי בן הנם”), ויצו לבנות קיר סביב השדה ואחר, צוה לבנות שני בתים. ויהי אחר שתי שנים, בשנת תרי”ז, ויעל השר מונטיפיורי שנית ירושלימה, ויחנך את שני הבתים הבנוים, ויצו לבנות מטחנה הסובבת ברוח – כי היו אנשים אשר אמרו כי הדבר הזה יביא תועלת רבה מאד לירושלם, כי ירד מחיר הטחינה לחצי, כי תהיה יכֹלת לטחון בריחים האלה כל הקמח הצריך לירושלם. ויבנו המטחנה וכסף הרבה מאד הוציא השר עליה, כי הביאו את כל הכלים מאנגליה, וייעד השר את שני הבתים אשר נבנו בשדהו לצרכי המטחנה ולדירת הפקיד אשר הופקד לשמור את השדה וכל אשר בו. ויצו השר להוסיף לבנות עוד בתים, ויבנו עד שנת תר"ך כארבעה ועשרים בית, ויקראו להם “משכנות שאננים”.ויהיו בתים האלה הראשונים אשר נבנו מחוץ לחומת העיר, והשר מונטיפיורי אשר היה הראשון בדורו, בין גדולי ישראל, להעלות את זכר ארץ ישראל לפניהם היה גם הראשון בדבר הזה להרים את ירושלם מערמת עפרה. אפס כי איש לא אבה לגור בבתים האלה ממגור ופחד אשר פחדו אז כל אנשי ירושלם לשבת מחוץ לחומת העיר, ויפילו גורלות – מי יצא בראשונה לדור שם, ויתן להם השר גם את הבתים למגורתם חנם ועוד שכר נתן להם בעד זה, והשכר הזה ישלח להאנשים האלה גם עתה מדי שנה בשנה.

ובשנת תרכ"ו עלה השר עוד ירושלימה ויצו להחל בבנין עוד ארבעה בתים.

ויהי כראות אנשי ירושלם, כי אך פחד שוא היה פחדם לשבת מחוץ לעיר, כי יושבי “משכנות שאננים”, שאננים באמת ושלום להם כמו להיושבים בתוך העיר, ויחלו לחשוב גם הם להרחיב את גבולם מעט מחוץ לחומה; ויתעוררו חמשה אנשים: ר' בינש סלנט ור' יואל משה ור' לייב הורביץ ור' יהושע יֶלִין ור' מיכל כהן, ויקנו חלקת שדה על הדרך ההולך ליפו, וישלמו בעד כל אמה מרֻבעת חמשה ושלשים פרוטה (ועתה זה שוה כחמישה ושלשים גרוש האמה²). ואל היתה לאל ידם לבנות בתים על האדמה אשר קנו מאין כסף, ויחפרו בור ויבנוהו, ויעמדו מבנות עוד כל בנין עד תרכ"ט. ויהי בשנה הזאת, ויספחו על חמשת האנשים הראשונים עוד שני אנשים, ר' יוסף ריבלין ור' חיים הלוי, ויקנו מהקונים הראשונים חלקת האדמה, וירבו לשלם במחיר אדמתם – כי עלה מחיר האדמה בעת המעטה הזאת פי שלשה – ויתאחדו שבעת האנשים האלה לאגודה אחת ויחלו לבנות בתים ויקראו להם “נחלת שבעה”. ואחר נמצאו אנשים אחרים אשר קנו אדמה אצל הראשונים, וירחב המקום הלך ורחב ועתה יש במקום הזה כמאתיים בית וכארבע מאות משפחה תשבנה שם.

ועד כה ועד כה ומספר היהודים, כספרדים כאשכנזים, גדל בירושלם; כי הרבו העם לבא בימים ההם, ויגדל שכר הדירה פי חמשה מאשר היה עד כה, והגויים, בעלי הבתים, הרימו ראש ויציקו ליהודים מאד. ואיש מהם לא אבה למכור את ביתו, ויגדל הלחץ בין היהודים בירושלם, ותשבנה שתים שלש משפחות בבית קטן אחד, ותרבינה המחלות בעיר מאפס אויר, ויגדל עֹני בני ישראל ומצוקתם, ותהיינה כל מחשבותיהם לצאת מן המצר למרחב, ויקראו ראשי העדה עצרות רבות להתיעץ ולמצוא עצה ותחבולה להקל עֳני העם אשר הם סובלים מיוקר הדירות. ויעל ברוח י' יוסף ריבלין רעיון גדול, אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלם היהודים. כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים לא כל איש לבדו בכספו, כי אם יתנו אנשי החברה את הכסף הצריך לבנין הבתים לכל אנשי החברה מעט מעט וקנו על כסף החברה אשר יתנו כל החברים בראשונה את האדמה, ושלמו אחרי כן מעט מעט לקֻפת החברה – ובנתה החברה הבתים מעט מעט. ותישר העצה בעיני יהודי ירושלם וביום אחד נכונה חברה ממאה איש, ויתן איש מהם שתי לירות תוגרמה בראשונה, ויקנו אדמה במאתים לירה (בעשרים פרוטה האמה) צפונה מערבה מהעיר, ותהי חובת כל חבר לתת מדי שנה בשנה שש לירות.

ובר“ח כסלו שנת תרל”ד בחרו ועד, ויבנו את מאת הבתים למאת החברים בעשר שנים, עשרה בתים בכל שנה, ויקראו להעיר הזאת מאה שערים; ועתה בעיר הזאת כמאה וחמשים בית.

ודבר בנין הבתים בחברה קנתה את לב כל אנשי ירושלם, ויואילו רבים, כעשירים כעניים, לבא בברית החברה ולבנות להם בתים, ובשנה אחת, היא שנת תרל“ה, נכונו שלש חברות חדשות לדבר הזה, ותהי החברה הראשונה חברת אנשים עשירים משלשה וחמשים איש ויקראו לה אב”ן ישראל" לפי מספר החברים; ותקנה החברה אדמה על דרך יפו, קרובה מנחלת שבעה (ששה גרוש האמה) ויחלו לבנות הבתים כמשפט הבנין במאה שערים, ויתנו החברים בראשונה איש איש חמש עשרה לירה לקנין האדמה, ולשנה נתנו שתים עשרה לירה. ועתה בעיר הזאת כששים משפחה. וחברה שנית נכונה בשנה ההיא, היא חברת “משכנות ישראל”, מאנשים אשר לא יכלו תת גם שש לירות לשנה בפעם אחת. ויהי מספר החברים בחברה הזאת בראשונה מאה וארבעים. ותהי חובתם לתת בראשונה איש איש חמש לירות לקנין האדמה ותשעה גרוש וחצי לשבוע (כארבע לירות לשנה) ויקן הועד אדמה לא רחוק מ“אבן ישראל” (נגבה מערבה, כשלשה גרוש האמה) ויחל לבנות הבתים, ויבן ארבעה וארבעים בית; ולא יכל להוסיף לבנות עוד כי היו באנשי החברה רבים אשר לא היתה לאל ידם לתת לקפת החברה כחובתם, ותהי החברה הזאת בדעה כי כל החברים נתנו כסף אם מעט ואם הרבה, ובתים לא בנו לכלם, וימכרו רבים מהחברים העניים את חלקם במחיר מצער – רק למען הציל ככל אשר יוכלו יען ראו כי לא מהרה יבנו בתים לכלם ועד כה ועד כה עליהם לשלם שכר דירה וכספם אשר נתנו לא ישא להם כל פרי, עד בֹא האדון יחיאל מיכל פינס במלאכות ועד “מזכרת משה”, וילוה להחברה מכסף הועד כדי הצריך לבנים מאה וששים בית לשלם להועד את הכסף הזה בחמש עשרה שנה מיום כלות בנין הבתים. ותקן החברה עוד אדמה למען יבנו פה שמנים בתים גם לספרדים, ועד עתה נבנו במקום הזה עוד כחמשים בית.

והחברה השלישית, היא חברת “בית-יעקב” משבעים איש, כמספר הנפשות אשר ירדו עם יעקב מצרימה, קנתה אדמה ממערב לאבן ישראל רחוק מהעיר –, כי מחיר האדמה אצל העיר עלה הרבה מאד, – אפס בגלל המרחק מהעיר לא יכלה החברה הזאת לעמוד עוד ותבא בצרה גדולה עד בא הד“ר ישראל הורביץ, ממונה לכולל הורודנה ותני עצתו כי ייקנה כולל הורודנה מהחברה כעשרה בתים לתתם לעניי הכולל הזה לדור בהם שש שנים חנם, ותֵעש עצת הד”ר ישראל הורביץ, ויקן כולל הורודנה את הבתים ויבנו ב“בית יעקב” כל צרכי ישוב, בית תפלה ותנור, ויתחזק הישוב גם במקום הזה.

בשנה ההיא כונן ר' נסים ב"ק חברה אחרת, ויקן אדמה מצפון לירושלם על דרך ההולך שכמה, ויבן שם כעשרים בית – ועוד יש להחברה הזאת אדמה הרבה, אפס מאין כסף עמדה החברה מבנות עוד.

והגביר ר' דוד ממזרטש קנה אדמה בכספו גם כן מחוץ לעיר בין “נחלת שבעה” ובין “מאה שערים”, ויבן בכספו עשרה בתים, ויבן גם בית התפלה וכל הצריך לישוב יהודים, וינדבם לעניים לדור בם חנם שש שנים, שש שנים ויקרא להבתים האלה “בית דוד” על שמו.

ועד כה ועד כה בנו גם יהודים רבים בתים גדולים ויפים מחוץ לעיר, ותהי ירושלם החדשה הזאת לעיר גדולה ויפה, ומספר בתיה כשש מאות ומספר יושביה כארבעת אלפים נפש יהודים.

ירושלים, שבט, אתתט"ו לחרבן³