מתוך “דבר”, 14.11.1934

(המשוחחים: סוקרטס, גלאבקון)

– ואוסיף ואומר: עתה, צא וערוך את מצבנו הטבעי, אשר להשכלה ואשר לבערות, לפרשת-מציאות כזו: דמה בנפשך, כמה בני-אדם יושבים במחילת-מערה מתחת לאדמה, ובה פתח פרוץ כנגד האור. והפתח הולך ונמשך למלוא-ארכה של המערה, אשר בתוכה הם כלואים מאז ילדותם, רגליהם וצואריהם כן כבולים עד שאי אפשר להם לזוז, והם מוכרחים להביט נכחם, לפי שכבליהם מונעים מהם תנועת ראש לכאן ולכאן; ועוד דמה, אש-להבה בוערת במרחק-מה מאחוריהם ולמעלה מהם, ודרך-נסיעה מוגבהה תעבור בין האש ובין האסירים, ולאורך דרך זו בנוי כותל נמוך, כאותם החריסים אשר יקימו להם הקוסמים לפני הקהל שלהם, ואשר עליהם יציגו קסמיהם.

– כן עשיתי, – השיבני.

– צייר בלבך, כמו-כן, מספר-אנשים מתהלכים אחורי כותל זה, נושאים בידיהם פסלים של בני-אדם וצלמים של שאר בעלי-חיים, עשויים עץ ואבן וכל מיני חומר, ועוד כלים מכלים שונים, ואלה למעלה מן הכותל הם; ואותם עוברים-ושבים, כפי שאפשר לך לצפות מראש, מהם משיחים ומהם מחרישים.

– מראה משונה אתה מצייר, ואסירים משונים.

– כמוהם כמונו, השבתי. כי, תן לי רשות ואקדים ואשאלך: בני-אדם הכלואים בדרך זו, כלום יכולים הם לראות משהו מעצמם או מזולתם, וכלום יש לעיניהם אלא הצללים הנזרקים על ידי האש על אותו חלק מן המערה אשר לנגדם?

– בודאי לא-כלום, אם כך היו מוכרחים לשבת כל ימי חייהם מבלי להניע ראשם אַף פעם אַחת.

– והדברים הנשואים מאחוריהם, כלום אין ידיעתם את אלה גם כן מוגבלת בה במידה?

– אין תימה שכך הוא.

– ואלמלי היו יכולים לשוחח אלו עם אלו, האם אינך סבור שהיו נוהגים לקרוא שמות לכל הכלים הנראים לפניהם?

– באין ספק, כן.

– ועוד: אלמלי היה בית-אסורים שלהם מחזיר הד מחלק-המערה אשר כנגדם מדי פּתוח אחד העוברים-ושבים את פיו לדבר, למה, אשאלך, היו מייחסים את הקול אם לא לצל החולף על פּניהם באותו רגע?

– אמנם, לזה היו מיחסים אותו.

– ברור, איפוא, שאסירים כאלה היו חושבים את צלליהם של הכלים לנמצאים היחידים שאין זולתם בעולם?

– בלי שום ספק, כן הדבר.

– ועתה, צא וחשוב, מה עלתה להם אילו, בהמשך-הדברים, היתה ניתנת להם רווחה מאזיקיהם ורפאות לבערותם, באורח זה: נדמה לעצמנו, שאחד מהם חותר, והוכרח לקום פּתאום, ולסובב-צוארו וללכת, כשעיניו פּקוחות, בכיוון האור. ונדמה, כמוכן, שהוא היה מקיים את כל התנועות הללו מתוך מכאוב, והיה נוגה-האור מעוור אותו מהבחין אותם הכלים אשר מקודם היה רואה צלליהם. מה תשובה היית מצפּה לשמוע מפּיו, אילו הגיד לו מישהו כי כל אותם הימים היה מביט הבלי-שוא, וכי כעת הוא קרוב יותר, באיזו מידה, אל המציאות, ופניו מופנים כלפּי דברים יותר ממשיים, וראייתו יותר נכונה; יתר על כן, אילו היה הלה מראה לו את הכלים השונים הנישאים ועוברים, והיה בא עליו בשאלוֹת וכופה אותו לענות לו, מה הם? האם לא היית מצפּה שיהיה נבוך כולו, ורואה חזיונותיו הקודמים יותר אמתיים מן הכלים שמאַלצים אותו להשגיח בהם כעת?

– כן בעיניו היו אותם יותר אמתיים מאלה.

רגיל לראותם בבהירות, והיה חושב אותם הרבה יותר ברורים מן הדברים המוצגים לפניו כעת?

– כן הוא.

– ואילו היה מישהו סוחב אותו בדרך הקשה והתלולה העולה אל פּי המערה, והיה ממאן להרפות ממנו עד שמשך אותו אל תוך אור-השמש, כלום לא היה, לפי דעתך, כועס ומתמרמר על ההתנהגות כזאת אתו; וכבואו אל האור, כלום לא היה מוצא את עיניו כל-כך מסונוורות עד שלא היה יכול להבחין אף אחד מן הדברים הקרויים אמתיים?

– כן, כך היה מוצא כראשונה.

– מכאן אני משער, הרגל יהיה נחוץ לו בשביל שיוכל להבחין את הדברים אשר בעולם ממעל. בתחילה, יהיה מצליח ביותר בהבחנת צללים; או יבחין את בבואותיהם של בני-אדם ושאר דברים במים; ואחרי-כן את הנמצאים גופם; אחר, ישא עיניו לקראת אור הירח והכוכבים, מפּני שימצא, כי פחות קשה לו להסתכל בגרמים השמימייִם, ובשמים עצמם בלילה, מאשר בשמש ובאור-השמש ביום.

– בלא ספק, כך.

– לבסוף, אני מדמה בלבי, יוכל להסתכל ולהתבונן בטיבו של השמש, לא כמו שהוא מופיע במים או ברשות זרה, כי אם כמו-שהוא ברשותו הוא.

– כמובן.

– וצעדו להבא יהיה לבוא לידי מסקנה כי השמש הוא אבי המועדים והשנים, והוא הממונה על כל הדברים בעולם הנגלה, ובמידה ידועה, הוא הסיבה לכל אותם הדברים שהיה רגיל לראותם, הוא וחבריו יחד.

– בּרי, שזה יהיה צעדו להבא.

– ואָז מה? כשהוא מעלה בזכרונו את מעונו הראשון ואת חכמת המקום ואת חבריו הקודמים שהם עדיין אסורים שם, האם אינך סבור שיהא מתברך בלבו על השינוי אשר בא עליו, ועל חבריו יחמול חמלה?

– ודאי, כן יעשה.

– ואם היה מנהג באותם הימים לתת כבוד וגודל למי שראוי לכך, והיו נותנים פּרסים למי שעינו חדה משל כולם לראות דבר החולף, והוא מיטיב מכולם לזכור מה קדם לדבר החולף, ומה בא אחריו, ומה מלווה אותו בו ברגע, ומן הנתונות האלה היה יכול לנחש מה עתיד לבוא – האם תדמה כי היה המשוחרר מקנא במי שקיבל פּרס אצל בני-המערה ובמי שכבוד לו ושלטון לו ביניהם? האם לא נכון יותר בעיניך שהיה נוח לו, כדבר הומירוס,

ולסבול כל סבל שבעולם, ובלבד שלא יהיה נכנע לאותם המושגים וחי באותו האופן?

– אָכן, תמים-דעים אני אתך. נוח יהיה לו לסבול כל מצוקה ובלבד שלא יחיה חיים כאלה.

– ועתה, צא וחשוב מה עלתה לו אילו היה איש כזה חוזר ויורד למערה, ויושב עוד פעם על מכונו הראשון? בהכנסו פּתאום מאור-השמש, כלום לא היה מוצא את עיניו מסונוורות מחשכת המקום?

– ודאי היה מוצא כך.

– ואילו שוב היה צריך לחוות דעה, ולהתחרות עם אנשים שהם אסורים שם תמיד, בעוד עיניו עָדיין כהות ולא-בטוחות, כי יארך מועד הסתגלותו לחשכה שעה רבה, האם לא היה נעשה מטרה לחצי-לעגם, וכך היו אומרים: “עלוה עלה האיש אך למען אבד את עיניו, וחס וחלילה לנו מנסותנו גם אנו לעלות!”? ואיִלו בא מישהו והתאמץ לשחררם ולהביאם אל האורה, האם לא היו מרחיקים לכת אפילו עד כדי לדון אותו דין-מות, אם אך יפוֹל האיש בידיהם?

– כן, כך היו עושים.

– ועתה, גלאבקון יקירי, פרש את הציור המדומה הזה, לכל פרטיו, על דרך דיבורינו הקודמים. המשל את כל הגוף הנגלה לעינינו לאותו בית-אסורים, ואת אור-השמש לאש אשר עם המערה. ואם תדרוש את העליה אל העולם ממעל ואת ההסתכלות במאורו, כי עלית הנשמה היא אל הספירה השכלית, הן תרד לסוף דעתי ותעמוד על השערותי, אם כי רק אלהים יודע אם נכונות הן. מכל מקום, זוהי השקפתי בענין זה: בעולם הדעת, צורת-הטוב היא תכלית חקירותינו, וכמעט שאי-אפשר להשכיל אותה, אבל, אך השכלנו אוֹתה, אין אָנו יכולים להמנע מן המסקנה כי, בכל המקרים, היא המקור לכל מה שהוא מזהיר ויפה בעולם הנגלה, מולידה את האור ואת אדוניו; ובעולם השכלי, מעניקה, באורח ישר ובסמכות גמורה, אמת והגיון. וכל מי שרוצה להתנהג על פי החכמה, הן בענינים פרטיים והן בענינים ציבוריים, חייב לשוות את צורת הטוב לנגד עיניו.

– בכל מאודי, – אמר – אני מסכים לדבריך.

– אם כן, – אמרתי – הסכם לי גם בעוד ענין: שלא יהיה לפלא בעיניך כי אותם שהגביהו כל כך לטפּס, מואסים להשתתף בעסקי בני אדם, כי לא לרצון הוא לנפשותיהם לעזוב את נחלתם ממעל. כי, איך יהיה אַחרת, אם המשל אשר המשלנו מתאים כמו למצבן?

– אמנם, לא יהיה אַחרת.

– אל תתמה, איפוא, אם אדם אשר זה אַך הניח את הסתכלותו בדברים אלוהיים, והתחיל עוסק בחולשות אנושיות, יגלה סימני-כחות, ויהא נראה כמגוחך, בשעה שעדיין ראות-עיניו מסונוורת, וקודם שהסכין עם החשכה השוררת מסביב, והוא אנוס לדיין בבית משפט או במקום אחר על צללי הצדק או על צלמים הזורקים את הצללים, ולערוך ויכוח בשאלות התלויות כהנחות אין שחר-להן, שהן מקובלות אצל אותם שמעולם לא סקרו אַף פעם אַחת את רשמי-פניו היסודיים של הצדק.

– כמובן, אין לתמוה על כך.

– צדקת: כי איש משכיל יבין כי העינים יכולות להיות נבוכות בשני אופנים שונים ומשתי סיבות שונות, היינו, בעברן פּתאום או מאור לחושך או חושך לאור. ומי שמאמין כי דין זה חל גם על הנפש, מדי ראותו את דעת חברו שהיא מבולבלת עליו וקשה לה להבחין את הדברים, לא יצחק עליו בלא-הגיון, אלא יבדוק: אם יצאה מחיים יותר מאירים והיא מסונוורת על ידי החשכה, ואם יצאה מבערות אל חיים יותר מזהירים, והיא מסונוורת על ידי הנונה הבלתי מצוי. רק אז יאשר את האחת על צאתה למצב יותר נאור, ויחמול על השניה; ואם יחפוץ לצחוק עליה, יהיה צחוקו יותר מוצדק מן הצחוק הקם על חשבון נפש אשר ירדה מעולם יותר אצילי.

(מעובד ע"פ הריפּובליקה, הוצאַת “הום לייבררי”.)

אברהם רגלסון