רקע
אורי קיסרי
על שירים שבלב – רחל נגב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מעריב; 1968

זה שמו של ספר שירים שחיברה משוררת ושמה רחל נגב.

בשמו של קובץ שירים זה יש כמעט מן האתגר. האמנם רשמה אשה, משוררת, בשנת 1968, על כריכת שיריה את ההמלצה הנועזת, כמעט המיושנת, של הלב? מי מדבר היום בשמו!? אפילו משוררים מסתדרים בלעדיו… אלא שרחל נגב היא, כנראה, אמיצה ואינה בושה בכושרה לדבר בשם הלב, לדבר ולשיר מלב אל לב.

לשונה עשירה בדימויים. לעתים נדמה לך כי יש כאן בזבוז של דימויים. אתה מתרשם שהיא נהנית לחבר אותם, לרקום אותם. יש והיא מתגלה כאדריכל הבונה את מלותיו ומשתעשע בצרופיהן. פה ושם מתנוסס שלט־דרכים ואתה למד, כי המוזה שלה שוטטה בין ירושלים לרביבים, ומרביבים קפצה לאוכספורד. וחזרה לירושלים, שכן נראה לי, כי היא נמנית עם החוזרות לבסיס.

כן, היא מאמינה בלב. והיא מאמינה באלוהים. כנראה יש לו, לאלוה, לב. היא מאמינה פחות, דומה, בכושר ההידברות, בהסכם הלבבות שבין יצור ליצור, שהאחד הוא גבר והשני אשה. שכן, היא מיטיבה לחבר חרוזים מקוריים השוללים את תקוות האוהבים: “אלוהים שומר על האוהבים שלא יפגשו” ובסמוך: “הערגה הבוכה במרחק בין שתי ידים שאינן נפגשות – אינה כוזבת לעולם”. פיוט זה והשקפת עולם זו רשומים בדף 17 של ספר השירים. ואשה צעירה, אם צעירה, שנטלה את הספר לידיה, אהבה במיוחד את השקפת עולמה של משוררת הלב המסיתה את האוהבים שלא להיפגש, שלא לאהוב.

ויש לה, לרחל, מיתרים רבים בכנור שיריה. “אני בת שש־עשרה לחלומות ושבע־עשרה לאהבה”. כמובן: תחילה חלומות, ואחר כך התגשמותם. אך צורת הביטוי, עם כל פשטותה, אלגנטית ויפה, ובעיקר: מדברת ללב. או: “אינני מכירה את חלומותי אמרה העלמה. זה בגלל שאינך מתעוררת לעולם, אמר הבוקר”. דו־שיח מרנין, ספוג תשוקה. אך מי קרוי היום “עלמה”? רחל היא שמרנית. אולי השמרנית האחרונה. כשהיא פונה אל “אברהם” (לו מוקדש השיר) ואומרת לו “קרא לי אהובתי”, היא מסגירה במקצת את הקפלים שבלבה. שירתה אינה רק של אשה אוהבת, גם של אשה מאוהבת, לא, אין זה היינו הך. אך כשהיא מנסה לשכנע אותנו, כי “הלילה נשקנו לב אל לב ובשר לא קרב אל בשר”, אין אנו משתכנעים. לא בגלל העובדא. בגלל השיר.

יש בין השירים שיר קטן בשם “פרידה” וענינו עצבות נשית של אשה המסרבת להקיץ מתוך אפלת הרומנטיקה אל תוך העולם המודרני. אלא שהיא מבטאת זאת טוב ממה שאמרתי כאן. ושירים רבים מעידים עליה כעל שריד של פיוט רומנטי. כמעט ואמרתי שהיא מעלה ריחו וטעמו של משורר גדול, מיושן, שאבד עליו כלח – אלפרד דה מיוסה.

אני מעלעל בדפים וקוטף צירופים ודימויים. הם יפים. למשל: הכאב “שוזר על חוט של בדידות דמעה אל דמעה”. כשהזמן עומד לרגע ומושיט לה פרח קטן, אין היא עיוורת. היא מפוכחת ומבינה ויודעת מה עצובים החיים – והנה מדעת היא שומרת על האמונה ביפה, בטהור, שברוב הלבבות הוא קבור ועל כל השפתיים הוא קפוא.

בשירים רבים טמון ביקוש עז לאלוהים. אולי מת האלוהים? אולי באחת המלחמות? “לולי האמהות שנשארות לחכות עד עולם – לא היה איש יודע שמישהו לא שב”.

הספר זרוע נוסטלגיה. בשיר קטן על הכוכבים, מתחת למוטו מפורסם של ביאליק – " הכוכבים רמו אותי" – שרה המשוררת: " הכוכבים שוב אינם מרמים, פשוט –הם אינם מבטיחים עוד שום דבר". כך אפשר לצטט כמעט מל שיר. נערים ונערות, שעוד דולק בהם אי־שם ניצוץ ויד הביטניקים לא היתה בהם, יעתיקו בוודאי שורות רבות חרוזים הרבה, כשיכתבו איגרות זה לזו, בהצנע, כדי שלא יראום בקלקלתם ולא יצחקו להם.

שיר אחד מייחד לעצמו פנים משלו. שמו “החוב וענינו מה שנתנו למשוררת הבחורים בשנת תש”ח. ותפילתה היא: “אלוהים תן להם אתה מאוצרך הטוב לבחורים אשר מתחת לאבנים הלבנות”.

לב, כשהוא מצוי על הלשון הוא מצוי גם ב…לב ובשירי הלב של רחל נגב – הגוּת וכנות.


אורי קיסרי

מעריב, 21.6.68

המלצות קוראים
תגיות