איני ציוני / מרדכי בן הלל הכהן
כשאדם כמוני מבקר לפעמים, אחת בשמיטה, בארצות אירופה, מן הדין או המנהג הוא לשאול, דרך אגב, ברופאים המומחים שם על כל חולשה הנראית או מתקרבת באבר מאברי הגוף. וכמובן, שלא לשם סקרנות גרידא אתה עושה בבירה זו או אחרת, ולא מפני שבשובכם הביתה יהללו את ה“מציאות” שמצאה הגברת, בת-לויתך, בחנויות הגדולות שבערי הבירה; אתה מאמין ובטוח, כי נחוץ לדרוש אל הפרופיסור, כי יחתוך הוא את גזר-דינך בנוגע למחלתך, וכי הוא, המומחה, ינהלך בעצותיו, ולא תצטרך ללכת כבהמה בבקעה אחרי הוראותיו של הרופא בארץ-ישראל, המנחש כסומא בארובה…
בשעות-הקבלה הקבועות באתי אל הפרופיסור. בחדר-ההמתנה מצאתי חולים מספר. שלמתי עשרים מרק ליד המזכירה, נרשמתי בתור ותפסתי כסא בחדר. אחרי באו עוד חולים, נרשמו גם הם.
הגיע תורי ונכנסתי לפני ולפנים. הרופא בדק אותי, הכניסני לתוך סוכה אפלה, ניסה משקפים שונים, ושאל למקצוע שלי, לעבודתי הקבועה. שאל גם למקום מגורי, למען דעת את השפעת האקלים על העינים, כאשר הגדתי לו, כי תושב ארץ-ישראל אנוכי, שאלני אם יליד הארץ אני, או רק מן העולים, מן המהגרים אנוכי. אמרתי לו, כי מרוסיה הנני.
– לי היה חבר ורע ברוסיה, חבר למקצוע שלי, גם כן פרופיסור עינים, אך שונים היינו בדעות. הוא היה ציוני, ואנוכי – איני ציוני.
הרופא המשיך את בדיקותיו, רשם בספר לפניו, ואחרי-כן רשם לי את המשקפים שעלי להזמין, וגם נתן לי את הכתובת של האופטיקה. אמרתי לצאת מעל פניו, אבל הוא עוד החזיק בי, וישאלני לשם העיר שאני יושב בה בארץ-ישראל. וכאשר הגדתי לו, החל לחקור פרטים ופרטי פרטים של הבנינים, עבר אל הסדרים המדיניים, אל החיים הצבוריים, אל היחסים עם שאינם יהודים. מענין לענין עבר אל המושבות. האומנם היהודים נהיו לאכרים עובדי-אדמה, חורשים, זורעים, קוצרים? והתחיל חוקר ודורש אותי על צורות החיים אשר במושבות.
– אני אינני ציוני, אבל זה מענין בכל זאת, – אמר הפרופיסור – אך דבר אחד איני תופש: הנה גדל שם דור, ילדים בודאי יוָלדו להם, והם ישָארו שם ללא כל חנוך! – למה? – אמרתי – לנו בתי-ספר לילדינו, מערכת שלמה של בתי-ספר: גני-ילדים, בתי-ספר עממיים, תיכוניים…
– האם גם אלה יש לכם שמה? – אמר הפרופיסור, משתומם, כאינו מאמין לדברי – ומי יסד לכם את כל אלה?
והתחילה שורה שלמה של שאלות בדבר החנוך ושיטותיו וסדריו, ובהוספה שנעשתה כמעט סטיאורוטיפית: “איני ציוני, אבל זה מענין”.
אני ידעתי, כי בחדר-ההמתנה יושבים עוד מבקרי-חולים המחכים בתור. ידע זאת, כמובן, גם הפרופיסור מן הרשימה, אשר המזכירה הגישה לפניו. קמתי להפרד ממנו ואמרתי לו:
– אדוני הפרופיסור אמר וחזר ואמר: “איני ציוני”. יאמר-נא לי אדוני: לו בא אליו אחד חולה מאחד האיים הפיליפיניים או מפנה נידחת אחרת באפריקה או באסיא, – האם גם אז היה חוקרו ודורשו ומתענין בכל צורות החיים ובכל הנעשה שם אצל תושבי המקום ההוא כמו שחקר ודרש וגילה ענין מיוחד לכל הנעשה בארץ-ישראל? הן בחדר-ההמתנה רבים המחכים לו, והזמן יקר לאדוני מאד, ובכל זאת עיכב אותי, ולא נמהר להפטר ממני, ואני רואה עד כמה אדוני תאב לדעת עוד פרטים, ועוד פרטים, – ומה כל זה, אם לא ציונות?! מה שמו של הרגש הזה, אם לא ציונות?!
הפרופיסור שתק, ואני יצאתי מן החדר, נרגש מעט.
***
לאחרי שנה הלכה בתי להשתלם בעיר הבירה, מקום מושב הפרופיסור ההוא. באחד הימים חשה בתי באחת מעיניה, היא פנתה אל הפרופיסור ההוא, ותבוא אליו בשעות הקבועות לקבלת חולים.
– לי יש מכיר ומודע בארץ-ישראל – אמר הפרופיסור – אשר שם משפחתו כשם משפחתך, – אולי את יודעת דבר על אודותיו.
– זהו אבא שלי – ענתה הבת.
– כך? – קרא הפרופיסור – שמח אני להתודע אליך. נהיה ידידים. בבקשה לבקר אותנו, את ביתי. בבקשה מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.