חוֹזְרִים מֵחֵיפָה בְּרַכֶּבֶת.
“אוּף, אֵיזוֹ רַכֶּבֶת מְבֻלְבֶּלֶת,” אוֹמֵר גָּדִי, “כָּל־כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת, עַד שֶׁאַף פַּעַם אֵינֶנָּה יוֹדַעַת אִם הַקַּטָּר נִמְצָא לָהּ מִלְפָנִים אוֹ מֵאָחוֹר.”
“מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנָּהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר.”
“לָמָּה?”
הִנֵה, לְמָשָׁל, כְּשֶׁחִכִּינוּ בָּרָצִיף בְּתֵל־אָבִיב, הָרַכֶּבֶת בָּאָה מֵחֵיפָה. רָצָה, שׁוֹרֶקֶת בְּבַת־אַחַת, פַּחַד! וְהַקַּטָּר בְּרֹאשׁ. הוּא הִגִּיעַ עַד לְסוֹף הַמְּסִלָּה. אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיפֹה, עַל־יַד הַקְּיוֹסְק. אַחַר כָּךְ הַקַּטָּר נִתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהָרַכֶּבֶת, וְהֶחֱלִיף מְסִלָּה. עָבַר עַל פְּנֵי הַקְּרוֹנוֹת, נָסַע רָחוֹק לְבַדוֹ, וּפִתְאֹם חָזַר וּבָא וְתָפַס בִּזְנָבָהּ שֶׁל הָרַכֶּבֶת, זֶה שֶׁפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה. וְעַכְשָׁו, רְאוּ – הַפְלֵא וָפֶלֶא – הַזָּנָב נֶהֱפַךְ לְרֹאשׁ וְהָרֹאשׁ לְזָנָב!
הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁפֹּה תֵּל־אָבִיב וְשָׁם חֵיפָה.
מַצְחִיק, לֹא?
מַצְחִיק שֶׁהָרַכֶּבֶת מֵעוֹלָם לֹא בְּטוּחָה אִם הִיא נוֹסַעַת קָדִימָה אוֹ אָחוֹרָה. וְכִי מֵאַיִן לָהּ לָדַעַת מָה זֶה קָדִימָה וּמַה זֶה אָחוֹרָה?
וְלִפְעָמִים זֶה עוֹד יוֹתֵר מְבַלְבֵּל. לִפְעָמִים הַקַּטָּר נִמְצָא מִלְפָנִים – וְהָרַכֶּבֶת נוֹסַעַת אֲחוֹרַנִית. וְלִפְעָמִים הוּא נִמְצָא מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה. לִפְעָמִים הוּא נִמְצָא קָדִימָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ בָּאַף שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ נוֹסֵעַ אֲחוֹרַנִית.
וְלִפְעָמִים הוּא דּוֹחֵף אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרַנִית כְּשֶׁהָאַף שֶׁלּוֹ קָדִימָה.
אָז מַה פֶּלֶא שֶׁהָרַכֶּבֶת לָעוֹלָם אֵינָהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר?
“לָמָּה?”
“מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה קְרוֹנוֹת־קְרוֹנוֹת וְלֹא חָשׁוּב אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלָהּ,” מַסְבִּיר אַבָּא, “לְכִווּן שֶׁהִיא נוֹסַעַת, שָׁם הַפָּנִים שֶׁלָהּ.”
“אָז גַּם אֶצְלִי הַפָּנִים הֵם אֵיפֹה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ? וְאִם אֵלֵךְ אֲחוֹרַנִית, תִּצְמַחְנָה לִי פָּנִים בַּגַּב?”
“לֹא.”
“לָמָּה?”
“מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ כְּבָר פָּנִים.”
“מָה הַהֶבְדֵּל?”
“אַתָּה זֶה לֹא רַכֶּבֶת.”
“לָמָּה?”
אַבָּא מִתְרַגֵּז, תּוֹפֵס אוֹתוֹ בִּכְתֵפָיו:
“הִנֵה, עַכְשָׁו אַתָּה הוֹלֵךְ קָדִימָה, נָכוֹן?”
“כֵּן.”
“וְעַכְשָׁו,” אַבָּא מוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ חֲזָרָה בְּלִי לְסוֹבֵב אֶת פָּנָיו, “אַתָּה מַתְחִיל לִצְעֹד אֲחוֹרַנִית, אֲבָל הַפָּנִים שֶׁלְךָ עֲדַיִן מֻפְנוֹת קָדִימָה וְאֵינָן מִשְׁתַּנוֹת.”
“נָכוֹן.”
“וּבְכֵן, עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלְךָ תָּמִיד, לֹא?”
“אֵיפֹה שֶׁהַקָּדִימָה שֶׁלִּי?”
“כֵּן.”
“וְאִם אֶסְתּוֹבֵב, גַּם הַקָּדִימָה שֶׁלִּי תִּסְתּוֹבֵב אִתִּי?”
“כֵּן.”
“אָז הַקַּטָּר הוּא כְּמוֹ פָּנִים מִתְפָּרְקוֹת?”
“אוּלַי.”
אֲבָל לִפְעָמִים הַקַּטָּר רָתוּם מִלְפָנִים – וְדוֹחֵף אֲחוֹרַנִית.
וְלִפְעָמִים הוּא קָשׁוּר מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה.
אָז אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מִזֶּה סְחַרְחֹרֶת, לֹא?
לְמָשָׁל, עַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל. כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה לְחֵיפָה, עַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית. אֶחָד אַחַר הַשֵּׁנִי הֵם עָפוּ אֲחוֹרַנִית – לֹא שַׂמְתֶּם לֵב? אָז זֶה סִימָן שֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה קָדִימָה, כַּאֲשֶׁר נָסְעָה לְחֵיפָה. וְאִם הִיא נָסְעָה קָדִימָה – סִימָן שֶׁפָּנֶיהָ הָיוּ בַּצַּד הַפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה.
פָּשׁוּט, לֹא?
אֲבָל הָרַכֶּבֶת אֵינֶנָּה אוֹטוֹ, גַּם לֹא בֶּן־אָדָם, וּבַדֶּרֶךְ חֲזָרָה טָסוּ הַקְּרוֹנוֹת לְאָחוֹר, לְתֵל־אָבִיב.
מַה זֹאת אוֹמֶרֶת לְאָחוֹר?
מִבְּלִי לְהִסְתּוֹבֵב.
שְׁמַעְתֶּם מִין דָּבָר שֶׁכָּזֶה?!
וְעַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית.
הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים?
שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא אֲחוֹרַנִית, אֶלָא – קָדִימָה?!
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
“זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ עִנְיַן חוּץ־לָאָרֶץ,” אוֹמֶרֶת גַּלִית, “הִנֵה אֲנִי נוֹלַדְתִּי בְּיַפַּן. אַבָּא עָבַד שָׁם בַּשַּׁגְרִירוּת בְּטוֹקְיוֹ. וְלִפְנֵי שָׁנָה חָזַרְנוּ לָאָרֶץ. אָז הַיְּלָדִים אוֹמְרִים שֶׁנּוֹלַדְתִּי בְּחוּץ־לָאָרֶץ.”
“מַה זֶה חוּץ־לָאָרֶץ?”
“חוּץ־לָאָרֶץ זֶה כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּאָרֶץ.”
“לוֹנְדוֹן זֶה חוּץ־לָאָרֶץ?”
“כֵּן.”
“אָז כָּל הַיְּלָדִים שֶׁנּוֹלָדִים בְּלוֹנְדוֹן נוֹלָדִים בְּחוּץ־לָאָרֶץ?”
“לֹא. רַק אֵלֶּה שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם נִמְצָאִים מִחוּץ־לָאָרֶץ – נוֹלָדִים בְּחוּץ־לָאָרֶץ. אֲבָל בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים לוֹנְדוֹן הִיא הָאָרֶץ – וְכָל יֶתֶר הָעוֹלָם – חוּץ־לָאָרֶץ.”
“אָז יְרוּשָׁלַיִם חוּץ־לָאָרֶץ?”
“בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים, כֵּן.”
“הִשְׁתַּגַּעְתֶּם? – יְרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁלָּנוּ!”
“כֵּן, אֲבָל הִיא חוּץ־לָאָרֶץ שֶׁל הָאַנְגְּלִים, וְשֶׁל הַצָּרְפָתִים… וְשֶׁל… וְשֶׁל… אָז אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בִּירוּשָׁלַיִם?”
“כֵּן.”
“אָז גַּם אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁל מִישֶׁהוּ!”
מַדוּעַ הֵם צוֹחֲקִים? טִפְּשִׁים!
חוּץ־לָאָרֶץ לֹא נִמְצֵאת בְּשׁוּם מָקוֹם.
חֲכָמִים!
אָז אֵיפֹה נוֹלַדְתִּי?
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
יוֹרְדִים מֵהָרַכֶּבֶת. שׁוּב פַּעַם תֵּל־אָבִיב.
“גָּדִי, תַּפְסִיק לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת,” גּוֹעֵר בּוֹ אַבָּא, “רַכֶּבֶת זֶה לֹא בֶּן־אָדָם, אֵין לָהּ פָּנִים.”
“לָמָּה?”
“גָּדִי, בּוֹא לָאוֹטוֹבּוּס.”
אִם בֶּן־אָדָם הוֹלֵךְ קָדִימָה וּמְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ אֲחוֹרַנִית, אָז הוּא הוֹלֵךְ קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרַנִית?
“גָּדִי, תַּפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרַנִית! הָרַכֶּבֶת כְּבָר נָסְעָה.”
וּכְשֶׁרָצִים אֲחוֹרַנִית בְּתוֹךְ הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהִיא נוֹסַעַת קָדִימָה, מַה זֶה?
וּכְשֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת הָרֹאשׁ קָדִימָה בִּזְמַן הָרִיצָה – זֶה עוֹד יוֹתֵר, לֹא?
אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.
“תַּפְסִיק גָּדִי.”
תַּפְסִיק, כָּךְ כֻּלָם אוֹמְרִים. אֲבָל הֵם אֵינָם מְבִינִים. לָכֵן הֵם אוֹמְרִים כָּכָה.
“אַבָּא, אִם הָיִיתִי יַפָּנִי קָטָן, הָיִיתִי נוֹלָד בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, לֹא בְּחוּץ־לָאָרֶץ, נָכוֹן?”
“כֵּן.”
"אֲבָל אֲנִי נוֹלַדְתִּי שָׁם בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ – "
“נוֹלַדְתָּ פֹּה וְלֹא שָׁם. אִם הַיַּפָּנִי הַקָּטָן הָיָה נוֹלָד פֹּה, בְּיִשְׂרָאֵל, בָּאָרֶץ שֶׁלְּךָ – אָז הוּא הָיָה נוֹלָד בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. אַתָּה מֵבִין?”
טוֹב. אֲנִי אֶשְׁתֹּק. שָׁם זֶה דָּבָר אַחֵר. שָׁם זֶה שׁוּם־דָּבָר. כְּמוֹ חוּץ־לָאָרֶץ שֶׁבּוֹרַחַת תָּמִיד. כָּל מָקוֹם הוּא פֹּה, וְהַיֶּתֶר – שָׁם. אָז “פֹּה” נוֹסֵעַ כְּמוֹ הָרַכֶּבֶת וְכָל מַה שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, וּמִלְפָנָיו וּמִצְדָדָיו – זֶה שָׁם. אֲבָל לְאָן שֶׁלֹּא מַגִּיעִים – זֶה פֹּה. תָּמִיד פֹּה. אוּף, אִי־אֶפְשָׁר אַף פַּעַם לְהַגִּיעַ לְשָׁם.
אָז לָמָּה כֻּלָם שׁוֹאֲלִים: “סְלִיחָה, יֶלֶד – אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשָׁם?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.