רקע
אילת נגב
מסע החלומות של אבא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות; 1995

כל חייו חקר את פטרה, אך מעולם לא ראה אותה. עכשיו יצא סוף־סוף פרופ' אברהם נגב לסלע האדום, לראות את הפלא במו־עיניו, ללטף את האבן באצבעותיו. בתו, כתבת “ידיעות אחרונות”, הצטרפה לסיור המרגש: “ללוות אותו לשם כשהוא בן 72, היתה סגירת מעגל שלא האמנתי כי תגיע. תמיד ראיתי אותו כמלך הנבּטים, והנה הוא יוצא לבירת ממלכתו שמעבר לגבול”

● רשמי סיור יוצא־דופן

מעט לפני שכרכרת העץ התקרבה אל המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, מעט לפני שראה במו עיניו את גילופי אבן החול הצבועה בצבעי אש ואדמה לוהטים, אמר אבא שלי, פרופ' אברהם נגב, בהתרגשות: "כל חיי חקרתי את פטרה, כתבתי עליה, ואני מכיר אותה כאת כף ידי. אבל אולי מוטב היה שלא הייתי מגיע אליה בכלל, וכמו משה העומד על הר נבו, מסתפק במבט חטוף אל הארץ שמנגד, ולא דורך בה. שאנשים יגידו, ‘היה לו חלום, והוא לא זכה להגשימו’ ".

כמומחה עולמי, שחפר יותר אתרים נבטיים מכל ארכיאולוג חי אחר, נדמה היה לי תמיד שחרסים ואבנים קרובים ללבו יותר מאשר בני אדם. 30 שנה הוא שלח צלמים ארמנים ממזרח ירושלים להביא לו תמונות שאותן בדק וחקר. מדי פעם היו צצים בביתנו נזירים פרנציסקנים, ארכיאולוגים במקצועם, ששימשו שליחים להעברת חומר מעמיתים עלומים שמעבר לגבול. חשאיים עוד יותר היו מגעיו עם צעירים ישראלים, שזופי פנים ובורקי עיניים, ששאלו שאלות וביקשו הדרכה. הוא לא ידע ולא רצה לדעת אם בכוונתם של אותם צעירים לגנוב את הגבול לירדן ולנסות להגיע אל הסלע האדום.

על קיר מרכזי בסלון ביתנו תלוי היה רישום של דייויד רוברטס, שביקר בפטרה ב־1860 וצייר את נופיה המופלאים. כילדה קטנה חרדתי שמא אבי לא יסתפק באותיות ובתצלומים של הבירה הנבטית, ובתירוץ של צרכים מדעיים יקום יום אחד, ינטוש את אשתו ושתי בנותיו, וינסה גם הוא להגיע לפטרה. בסיוטי הלילה הייתי רואה בדווים בגלימות רודפים אחריו ברובים מכודנים.

אבי תיכנן להיות מנתח מוח, אך כשנלחם בנגב במלחמת העצמאות וכף ידו הימנית נקטעה, והוא בן 25, נאלץ לשנות את חלומותיו ולבחור בארכיאולוגיה, שהיתה תחביב אהוב. הוא שינה את שם משפחתו לנגב, והתייחס למעדר ולמכוש, כלי העבודה של הארכיאולוגים, כאל איזמל מנתחים. “כמו בניתוח, אתה צריך להחליט מה הנקודה לבקוע את קרום האדמה, כדי לחשוף את מה שטמון בתוכה”, נהג לומר.

ארבעה ימים בכל שבוע בילה בנגב, שם חפר ושיחזר את הערים הנבטיות עבדת, ממשית וחלוצה, וחקר את העיר שבטה. לי קרא ‘אילת’ כשם העיר הדרומית, וכשמה של האלה הנבטית ‘אללת’.

* * *

מחקריו קיבלו פירסום אדיר. ארכיאולוגים ערבים ציטטו אותם, ספריו היו תמיד בספריותיהם. אך מפגשים אקדמיים לא היו. גם לאחר שנפתחו הגבולות, ורבבות ישאלים נסעו לפטרה, אבי עדיין לא מיהר. לא האצנו בו, כי חשבנו שאולי יש בו רתיעה מלממש את החלום הקסום.

עכשיו זה קרה. פרופ' נגב הגיע לראשונה כאורח רשות העתיקות הירדנית, לביקור בבירת הממלכה הנבטית. הצטרפתי אליו כעיתונאית וכבתו. ללוות אותו לשם כשהוא בן 72 ולא לגמרי בקו הבריאות, היתה סגירת מעגל שלא האמנתי כי תגיע. בתפיסה הרומנטית שלי, ראיתי אותו תמיד כמלך הנבטים, מהיחידים שעוד יודעים את תולדות העם הזה, שתקופת הזוהר שלו היתה לפני 2000 שנה. והנה, יוצא הנבטי האחרון, לביקור ראשון בבירת ממלכתו שמעבר לגבול.

את פנינו קידם ד"ר פאוזי זאיאדין, ארכיאולוג נודע וסגן מנהל אגף העתיקות והתיירות הירדני, המציג בפני האורח מישראל את אוצרותיה של פטרה, מתגאה בנפלאותיה ובסודות שעוד נגוזים בה.

“אני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני כאן”, אומר פרופ' אברהם נגב, ומלטף את עמודי האבן של ה’חזנה', המבנה האדמדם והיפהפה בעל הגג המשולש, שהפך לסמל המסחרי של פטרה. הוא מתפעל ממשחק קרני השמש והצל בגוני האדום. לפתע, האתרים אינם עבורו שיקופית שאתה מטיל על הקיר בגובה העיניים, אלא מבנים אדירים המחייבים להטות את הראש כלפי מעלה, ולהתגמד מולם.

אנחנו מוזמנים לפגישת פיסגה ארכיאולוגית, אליה הגיעו מכל ירדן חוקרים ומורי דרך, ונציגי “הקרן הלאומית של פטרה”, המורכבת ממשפחות התורמים העשירות בירדן. “אין בירדן סטודנט לארכיאולוגיה שלא שמע את שמו של פרופסור אברהם נגב. הוא האבא של כולנו, ראיתי אותו בטלוויזיה הישראלית”, אומר הארכיאולוג מוחמד מועמר.

־ אבל איך אתם, בירדן, יכולים ללמוד על פטרה מאדם שעד היום אחר הצהריים לא ראה אותה מעולם?

“לא חשוב לראות את ההריסות, צריך להכיר את פרטי ההיסטוריה ולפרש עובדות וצילומים. האבנים מדברות, והוא יודע להקשיב לשפתן ולדובב אותן. אנחנו זקוקים לראשו, לא לרגליו. קראתי את ספריו, ועכשיו כשאני רואה אותו כאן בינינו, אני מרגיש כמו אדם שהלך במדבר, ומצא מעיין מים חיים”.

נגב וזאיאדין יושבים בראש השולחן, באולם הכינוסים, מחליפים ברכות ותודות, ומשיבים לשאלות הקהל. ואז התגלעה המחלוקת.

“בסיס הממלכה של הנבטים היה בערי הנגב”, אומר פרופ' נגב, “ואילו פטרה היתה רק הבירה הדתית ועיר הקבורה שלהם. שש הערים שבנו הנבטים בנגב היו בסיס כלכלי לממלכה, באמצעות המיסים שגבו מן השיירות שעברו דרכם ובגידולים החקלאיים שגידלו. אפשר להשוות אותן לגוש דן, שם עושים את הכסף הגדול, ואת פטרה לירושלים של הנבטים, עיר קדושה וסגפנית”.

“הבלים”, אומר ד"ר פאוזי זאיאדין. “פטרה היתה לא רק עיר הקבורה, אלא גם עיר המימשל. ערי הנגב היו רק תחנות בדרך, ורוב תושבי הממלכה הנבטית חיו באדום, היא ירדן של ימינו”.

כל צד מתחפר בעמדותיו. “דווקא הביקור כאן אישר לי את המסקנות שהגעתי אליהן מעשרות שנות מחקר, שפטרה היתה עיר מתים ולא עיר חיים”, אומר אחר־כך פרופ' נגב. “בנגב, לעומת זאת, יש חוות חקלאיות, בנייני ציבור, בית יוצר לקרמיקה. אם פטרה היתה עיר חיה, עם בתים, שווקים, רחובות ובתי מלאכה, שיוכיחו. עובדה היא שצוותי חפירה מכל העולם לא גילו מאומה מכל אלה”.

אני מתרשמת שלא מדובר פה במחלוקת אקדמית בלבד. זו מחלוקת פוליטית, כשכל צד מבקש לנכס את הנבטים לעצמו. הישראלים החדשים ראו עצמם כממשיכי דרכם של הנבטים, שכבר לפני 2000 שנה ידעו להפריח את השממה. הירדנים, לעומת זאת, משוכנעים שהם צאצאי הנבטים. אומר ד"ר זאיאדין: “לכם היה כסף להשקיע בשש הערים שבנגב, ולנו לא היה. אבל אין ספק שאנחנו, ובעיקר הנוצרים כמוני, הם צאצאי הנבטים, שנטבלו לנצרות”.

* * *

“המחלוקת הארכיאולוגית היא עדות לבידוד המדעי שבו היינו נתונים”, אומר ידין רומן, עורך כתב העת “ארץ וטבע”, שיזם את המיפגש הארכיאולוגי. “משני עברי הגבול פעלו מדענים שהתעלמו זה מזה. אנחנו התפעלנו מכך שיש נמרים בנגב וחשבנו שזה ייחודי לנו, והיום כשניתן לסייר בירדן, למדנו שנמרים קיימים גם אצלם. לאחר השלום, נפקחות העיניים גם לבוטנאים, לגיאולוגים, וכולנו חייבים למחוק את הגבול המדיני המלאכותי ממוחנו, ולאמץ לעצמנו ראייה איזורית כוללת”.

לפני שאנחנו נפרדים, אומר לי ד"ר זאיאדין דברי פיוס: “הנבטים אינם צריכים לסבול מהמלחמות בהיסטוריה המודרנית, ומהגבול שנמתח בין ישראל וירדן. עכשיו כשבא סוף סוף שלום, אין טעם להתעמת למי שייכים הנבטים. שני העמים יכולים להכיר בכך שהנגב, סיני ואדום, שם השתרעה הממלכה הקדומה, הם חבל ארץ אחד, ארץ הקודש, היקרה לכולנו”.


תמונה החלומות.jpg
המלצות קוראים
תגיות