רקע
שמואל לייב גורדון
שמואל ליב גורדון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; תרנ"ח 1898

(I. Zangwill).


אם נשים לבנו אל תולדות המדעים והספרוּיות אז נראה כי מספר הגאונים האמתים מעט הוא מאוד בכל העמים והתקופות; ביחוד ימעט מספרם בקרב המשוררים והמספרים. לא אדע אם האנושות היא באמת כל כך דלה, כל כך מִסְכֵּנָה ועניה ברוח, עד כי מספר בחיריה וגאוניה הוא באמת מצער מאוד. או, יוכל היות, כי אנחנו יודעים ומכירים רק את אותם הגאונים אשר, בסבת תנאי חיים ידועים, יצאו לפעלם ולעבודתם, כל אחד במקצוע שלו, כשהיו כבר שלמים וגמורים ברוחם ונפשם, גם הזמן והמקרים עזרו לפרסומם; אולם מי ימנה ומי יספור את הגאונים אשר רוחם הכביר נחנק בקרבם בעודם באבם, עוד בטרם יתגלה באיזו יצירה או פועל ומעשה, יען כי החיים היו להם כאם־חורגת או הזמן והסביבה היו בעוכרם. היסוד הפחמוני הוא, כידוע, היותר מצוי בטבע, אבל רק בתנאים רחוקים ומוצלחים הפוך יהפך הפחמוני הטהור ליהלוֹם, להאבן היותר יקרה ונפלאה בתבל. הגחל והיהלוֹם (Diamant) אחים הם על פי יסודותיהם והרכבתם; אין בזה אלא מה שבזה; רק זה האחרון הִתְגַּבֵּשׁ בתנאים יותר טובים ונוחים שהם בלתי־שכיחים כל כך. את החזיון הנפלא הזה הננו מוצאים גם בעולם הרוח. לכל גאון וגאון, אשר גלה את כחו וגאוניותו באיזו יצירה רוחנית וטבעו יצא בעולם, יש אחים, על פי יסודותיו הרוחניים והמוסריים, אשר שמם כוּסה בחשך.

היד הרוקמת בסתר את גורלה של האנושות עושה בחינות ונסיונות על האנשים האנושים לאין מספר; עד אשר תצלח לברוא, בתוך תנאי החיים והקיום הקשים, גאון אמתי אחד, תקלקל ותשחית על אבניה בלי־רחם פרחי גאוניות רבים עוד בטרם יגמלו פרי. ואם רב הוא מספר הגאונים, על פי שאר רוחם וכשרונות נפשם, אשר יצאו ממצרף החיים כשהם מקולקלים ובעלי־מומים רוחניים ומוסריים, — אם רב הוא מספר הגאונים־הנפילים בכל אומה ולשון, עוד יגדל מספרם בקרב עמנו, אשר תנאי קיומו החמרי והרוחני הם היותר קשים להתפתחות הגאוניות.

הרבה נסיונות ובחינות עשתה יצירתנו הלאומית במאת השנים האחרונות לברוא גאון אחד מתוך ילדי הרחוב העברי, גאון באולם החזיונות, גאון אשר הוא בשר מבשרנו, עצם מעצמותינו ואשר הוא קשור ברגשותיו, זכרונותיו, חלומותיו ודמיונותיו אל הרחוב אשר שם נולד, שם גוּדל ושם ינק את יהדותו בחלב אמו — וכל הנסיונות האלה לא עלו בידה. סמני גאוניות, צל גאוניות, ניצוץ של גאוניות, גרעיני גאוניות — כזאת וכזאת אמנם מצאנו בין מספרי־הרחוב העברי בספרויות שונות; אולם מספר גאון אמתי, אשר נוכל להעמידהו, בצדק ובמשפט, בשורה הראשונה עם גאוני הספרות של העמים הנאורים באירופה — מספר כזה, האמת נתנה להגיד, עוד לא היה בקרבנו. המספר היותר קרוב, על פי כשרונותיו ויתרונותיו, אל הטפוס האידיאַלי של יצירתנו הלאומית, המספר הנותן לנו את הצדקה לקוֹת כי יתרומם למעלת אחד המספרים היותר גדולים — הוא מספר הרחוב־העברי ישראל זנגויל.

* * *

ישראל זנגויל נולד בלונדון בשנת 1864 על ברכי הורים עניים, יראי־אלהים וישרי־לב. הוריו שאר נדדו ובאו מאחת הערים הקטנות בפולין המדינה, ארץ מולדתם, ללונדון הגדולה לא מצאו בה גם “לחם צר ומים לחץ” וילכו לגור לעיר Plymouth ומשם לעיר בריסטאָל לבקש שם מחיה לנפשם ולהנפשות שהיו תלויות בהם. בשתי הערים האחרונות עברו שנות ילדותו של מספרנו זה. ילדות יבשה וקרה בלי שביבי אור ובלי רסיסי טל תחיה.

בהיותו בבית אביו ראה יום יום את יהודי רו"פ המתגוררים בהערים האלה ויבוא בחברתם וישמע לשיחתם ויטה אזן לאגדותיהם וספוריהם על דבר:

אֹתוֹת וּמוֹפְתִים מִמְּעָרַת מַכְפֵּלָה,

מִמְּלוּכַת יְשֻׁרוּן עַד גְּלוֹתוֹ בָּבֶלָה,

נִסִּים, נִפְלָאוֹת מִבָּבֶל עַד הֵנָּה.

הילד ההוֹזה שהיה גם פקח הטה אזן קשבת גם להלצותיהם, חדודיהם וריבותיהם של היהודים האלה, אשר גם בשבתם באנגליא לא עזבו את מנהגי אבותיהם ברו“פ הטובים והרעים, היפים והמגונים. היליד התבונן גם למשאם ומתנם, עבודתם ומלאכתם, עסקם ומסחרם, צרותיהם ושמחותיהם של הגדולים, ויכתוב את כל מראה עיניו ומשמע אזניו בתור ציונים ורשימות בקונטרסים מיוחדים. לפי אשר ספר לי זנגויל בפיו, בשנה העברה, כתב את ספוריו וחזיונותיו ע”ד חיי יהודי רו“פ באנגליא רק אל פי השמור בזכרונו ובקונטרסיו מימי ילדותו, אשר אז גר עם הוריו בתוך אחיו אלה. עתה רחוק הוא המספר מיהודי רו”פ ומהמונם ומחייהם וקרוב הוא לחיים אחרים, יותר מורכבים ומסוכסכים, ולספירות חברתיות אחרות. עוד בהיות זנגויל ילד בן שמונה־תשע שנים כבר ידע והכיר בלבו כי עתיד הוא להיות מספר וחוזה חזיונות, ומנקודה זו הביט על כל התבל ומלואה כעל חמר לספוריו הבאים.

בשנת השמונה לימי חייו נכנס זנגויל לבית ה“תלמוד־תורה”, או כמו שיאמר במכתבו אלי: לבית־הספר החפשי של היהודים (Jews’ free School), אשר בלונדון. בהיותו תלמיד ביה"ס הזה הרגיל את עצמו כאזרח קטן וחפשי בבית ובחוץ, אשר לא יבדל מחבריו השכנים האזרחים הקטנים, כי אם בדרכי למודיו העברים ובשמירת חקי הדת. גם צל חרפה או קלון לא נחל מעולם מילדי הנוצרים, אף כי חוטמו וכל תוי פניו העידו מרחוק כי מילדי העברים הגולים הוא. רגשי שנאה, קנאה או נקמה כנגד שכניו הנוצרים לא מצאו …1 בלבו לא בימי ילדותו ולא בימי בחרותו, דבר שאין המספרים היהודים בארצות אחרות יכולים להתפאר בו, ועקבות ההבדל הזה הננו מוצאים בספוריהם. זנגויל לא בקש מעולם למצוא חן בעיני האנגלים הנוצרים, אולם הוא לא שמר להם גם עברה בלבו על חטא שחטא אחד או אחת מהם בקנאת־הדת או בשנאת־הגרים. בשחוק על שפתיו ובסגנון מלא בדיחות והתולים יספר, כי בהיותו בן ששה שבועות עזבתהו אמו, ביום הכפורים, בעריסתו על יד נערה נוצרית ותלך להתפלל בבית־הכנסת. בשובה אחרי שעות אחדות להניק את ילדה זה נבהלה לראות כי פיו הקטן מלא דם. כאשר בקשה את סבת הדבר נודע לה, כי הנערה דקרה במחט את לשונו שתי וערב: אות הצלב.

ב“בית הספר החפשי של היהודים” למד זנגויל רק את ראשי הלמודים העברים והכוללים אשר הצטיין בהם. אחר כן נמנה למורה בית הספר הזה עצמו. אז השלים, במדה ידועה, את נפשו בחכמת הפלוסופיה, בלמודי הטבע, בתולדות העמים וספרויותיהם, בשפות ומדעים שונים. וכל חכמה אשר התעסק בה התאמץ לרדת לעומקה ולהבין אותה, עד היכן שאפשר הוא לבעל דמיון עז ונפש מתפעלת כמהו, על בוריה. הפלוסופיה של ברוך שפינוזה וארחות חייו לקחו את לב זנגויל בימי עלומיו ויפעלו פעולה עזה על התפתחות מחשבתו ותכונתו. תולדותיו של הפלוסוף המוחרם היו ברבות הימים לחמר פיוטי בידיו, כאשר כן גם היו בידי המספר העברי ב. אויערבאך אשר גם נפשו הלכה שבי, עוד באביב חייו, אחרי החושב הגדול.

זנגויל ראה בימים ההם, בימי היותו מורה בביה"ס, עוני ומחסור, כי במעט הכסף אשר השתכר היה עליו להספיק את צרכי בית הוריו; בכל זאת לא הרפה מלמודיו השונים גם בימים הרעים ההם. הלמודים היותר אהובים להמספר היו תמיד הפלוסופיה, ביחוד של בעלי־הרוח, ותולדות העמים וביחוד יחוסם להיהודים ולתורתם.

זגנויל הוא, לפי דבריו באחד ממכתביו אלי, מלומד־מעצמו (self־educated). מעולם לא בקר את בתי הספרים הבינונים ולא את בתי המדרש הגבוהים, וכל מה שלמד למד בעצמו ולא מפי הורים, מורים או חברים. אחרי אשר “מלא כרסו” בלמודים עיונים עמד על המבחן לפני מורי האוניברסיטה הלונדונית ויתנו לו אחד מתארי־הכבוד הנהוגים באנגליא על עמלו בחכמה, אם גם לא לפי שטה קבועה וסדר ידוע.

משנת 1887 החל להקדיש את כל עתותיו וכשרונותיו להספרות־היפה ולהספרת־היומית (Journalism und Literature). מלבד מה שהוא סופר ומספר, משורר וחוזה חזיונות הנהו גם דברן ומקריא (דעקלאַמאַטאָר) מצוין ברבים. ואלה הם ספריו הראשיים:

The Premier und Painter (נדפּס בשנת 1888); The Bachelor’s Club “חברת הרַוָּקים”, (נדפס בשנת 1891); The Big Bow Mystery (נדפּס בשנת 1892). The Old Maid’s Club (“חברת הבתולות הזקנות”, בשנת 1892) Children of the Ghetto (“בני הגיתו”, בשנת 1892); Merely Mary Ann (נדפס בשנת 1893); Ghetto Tragedies (“מחזות הגיתו”, בשנת 1893); The King of Schnorrers (“מלך הקבצנים”, בשנת 1894); The Master (“האמן”, בשנת 1895); Without Prejudice (“בלי משפט־קדום”), יצא לאור בשנת 1896,

והוא קבץ רשימות וציורים שונים.

ספרו החדש Dreamers of the Ghetto (“בעלי־החלומות של הגיתו”) הולך ונדפס זה שנתים והוא מכיל חזיונות וציורים שונים.

מלבד ספורים, ציורים, שירים וחזיונות בני מערכה אחת כתב זנגויל גם מאמרים על דבר היהדות שיש להם ערך מדעי וספרותי ידוע. המצוינים בין מאמריו אלה הם: English Judaism (היהדות האנגלית) שנספד במה“ע המדעי Jewich Quarterly Review, ומאמרו: The Position of Judaism (מצב היהדות) שנדפס במה”ע North American Review ובמ"ע אחרים.

* * *

מבית מדרשו של מי יצא זנגויל המספר? מי היו רבותיו בספרות היפה? מי מהמספרים השפיע עליו מרוחו? מי מהחוזים היה לו למופת? לא אשגה, כמדומה לי, אם אשיב על כל השאלות האלה: זנגויל לקח לו למופת את החוזים והמספרים הגדולים של עמים שונים ושל תקופות שונות2. באחדים מספוריו הננו מרגישים את התנגשות השפעותיהם השונות: דבורה־ספרותית זו המוצצת ויונקת מכל פרחי הספרות־הכללית היפה, יש לפעמים אשר תכבד עליה עבודת העכוּל והיה העסיס בקרבה לבליל זר ומשונה. אולם על פי רוב, יד כשרונו החזק ועצמיותו המתֹארה על העליונה, ולא יודע כי השפעות שונות וזרמים שונים באו אל קרבו. זנגויל אוהב את המציאות עד לשכרון והוא שואב מאוצרותיה במלוא חפניו; אולם הוא לא יחקה אותה ולא יעתיקנה בספוריו כהמספרים בעלי־הטבעיות, כי אם יבראנה מחדש בדמיונו העשיר והכביר ובת שירתו מוסיפה עליה נפך משלה. גם בחלומותיו ובחזיונותיו היותר דמיוניים לא יתרחק מן החיים הממשיים. עורק־המציאות דופק בחזקה בכל יצירי רוחו, גם אם יתרוממו מעל הארץ השפלה. זנגויל מאסף חמר ו“תעודות אנושיות” לספוריו וחזיונותיו בכל נסיעותיו, שיחותיו ופגישותיו עם הבריות מכל המינים. מספרנו זה הוא בעל תכונה בריאה ולא דבקו בו המחלות הראות השוררות בימינו, ימי המעבר והתסיסה המוסרית, באויר הספרות־היפה3. בספורי זנגויל לא תמצאו את הפסיכולוגיה הדקה והיפה, את הצבעים הרכים והענוגים של י. וַסֶרמן בספורו “היהודים מצירנדוֹרף”, אבל לא גם את החוֹלניוּת של זה האחרון. וסרמן — אשר ספורו הנזכר עשה לו שם באשכנז — מסתכל בהמציאות דרך אספקלריא כהה ומעושנה ורואה את החיים והאנשים כשהם משוקעים בערפל; גם את הדברים היותר ממשיים יחזה כצללי־ליל, כיצורי־תהו הלקוחים מעולם האגדה. לא כן זנגויל. הוא מסתכל בהמציאות דרך אספקלריה בהירה ורואה את התבל ומלואה, החיים והמונם; הוא רואה את האנשים, עלילותיהם, יצרי לבבם ומחשבות רוחם; הוא רואה אותם בשעת תקלתם ונולותם וגם בשעת רוממותם והתפעלותם.

זנגויל מעביר לפנינו בספוריו וחזיונותיו עולם מלא של טפוסים שונים: רבנים, מלומדים, פלוסופים, עסקנים, שתדלנים, קבלנים, סופרים, משוררים, קבצנים מכל המינים והגונים, בעלי־מלאכות, סוחרים, רוכלים, תגרנים, נשים ועלמות, אנשי־רוח ואנשי־מעשה, עליזים ובעלי מרה שחורה, ותרנים וקמצנים, אנשים בעלי רצון חזק ואנשים שאין להם רצון כלל, מאמינים נלהבים וכופרים בעיקר, קנאים וצבועים, לאומיים ומתבוללים, בריאים וחולים, ילדים שאך פקחו את עיניהם לראות את התבל וזקנים ההולכים למות; וכל העולם המלא הזה חי, מתנועע, פועל ועושה, חושב והוגה, שואף ומקוה, סובל ומתענה, נופל וקם ולוחם בכל תקף את מלחמת קיומו החמרי והרוחני. ועל כל העולם הנפלא והמיוחד של רחוב היהודים שפך המספר קסם הפיוט והשירה. גם בה“מעשים שבכל יום” היותר מצויים ושכיחים בעולם היהודים ימצא זנגויל איזה צד חדש, אשר לא ראוהו אחרים, המעורר שחוק של טוּב־לב או יגון ותוגה עמוקה. בין כל מספרי הרחוב־היהודי אשר בהספרות האשכנזית4 אין אף אחד אשר ידמה וישוה אל זנגויל אף במקצת. הגדול שבהמספרים האלה: ליאופולד קומפרט שהיה פיטן גדול וְצַיָר נפשי נעלה מאד, הוגה דעות ואוהב משפט, אשר טפח ופנק את יצורי דמיונו באהבה וחמלה רבה, — גם קומפרט זה מתאר בספוריו רק את יהודי אוסטריא ואשכנז, וגם בחייהם הוא רואה רק את ההתנגשות והמלחמה אשר בין אמונתם ודתם ובין ההשכלה והתרבות הכללית; הוא רואה רק את חיי משפחתם הנעימים והחמודים ואת החיץ והקיר המבדילים בינם ובין יתר עמי הארץ. בקצור: קומפרט מתאר בספוריו רק חלק קטן מהיהודים, רק שדרות ידועות מחברתם ורק נקודה אחת, וגם היא רק מצד אחד, בחייהם ובעלילותיהם; בעוד אשר זנגויל מתאר בספוריו, ולפעמים בדיוק היותר נמרץ, את יהודי כל הארצות של העולם הישן והחדש ואת כל חייהם מעריסתם עד קברם, ואת תקוותיהם וחלומותיהם גם מעבר לקבר.

זנגויל מתאר לפנינו בספוריו את מעון העני ברחוב־היהודים באחד המרתפים הלחים והאפלים, או באחת העליות הקטנות והצרות בפנת הגג, וצבעיו בהירים ונאמנים, לקוחים מהמציאות המרה עצמה. אולם בתוך בלהות העוני, בתוך סחי המחסור יראנו את פרחי התקוה, שושני הדמיון. בתוך הפרזה היבשה והכהה של חיי רוכלי ישראל בעיר לונדון הגדולה וההוֹמיה יראנו גם את שרידי הפיוּט המזרחי. המספר יביאנו גם לבתי העבודה של רחובות־היהודים בלונדון ויראנו בהם את החיים המיוחדים במינם בכל קויהם. בספורו Flutterduck (בת־אוז הפורחת) יראנו המספר את חדר־העבודה, שהוא גם חדר קבלת־האורחים וחדר־המטות, של לוי המעבד עורות שער ואת השערות הדקות הממלאות את חלל אוירו ואת חלל פיות הפועלים וקני נשימתם, את השערות המכסות את המים אשר בכלי, ואת המאכלים אשר בקדרות ובקערות, את הבגדים ואת הגויות. הננו רואים את אדון חדר־העבודה המוכה בשחפת, והדבוק יומם ולילה בעבודתו. הננו שומעים את קול שעולו היבש ואנחותיו החרישות והננו רואים את בתו רחל היפה, אשר נולדה, חונכה וגודלה ב“מלכות־השערות” הזאת. הננו רואים איך תקמט, תחנק שושנת־הצל הזאת. ואיך תשאף לאור ותתפרץ החוצה. הננו רואים איך התרחקה “בת־האוז הפורחת” הזאת מלוּלה הצר ומרחוב־היהודים, ואיך תשוב אליו ב“הימים הנוראים”, וכל מה שאנחנו רואים הננו רואים חזיונות כהויתם וכאמתתם. זנגויל יביאנו בספוריו גם לארמונות היהודים העשירים ויראנו את סגולותיהם, פסיליהם ותמונותיהם, ואנחנו רואים את הערבוביה שבטעמם, את שאיפתם אל החדש ואת דבקותם בישנות. הננו רואים בספוריו את היהודים, אשר אתמול סחרו במכנסים ישנים ויחבקו אשפתות, והיום עלו לגדולה והמה יושבים ספונים בהיכלים מרוחים. המספר מראה לנו את היהירות וגסות הרוח של המתעשר בן לילה בכל כעוּרן. אנחנו רואים את אותות־הכבוד שעל לבו ואת קופת השרצים התלויה מאחוריו. זנגויל מתאר לפנינו בצבעים בהירים ובאומנות רבה ודקה את צרותיה ויסוריה הרוחניים של העבריה הפשוטה בשעה אשר בעלה מצא אחרת צעירה ונאה ממנה (בציורו הקטן והנמהר מאד “לאין־מרפא”, והוא מגלה לפנינו את עולמה הפנימי של העבריה הפשוטה, בת הגיתו, אשר בזכות כשרונותיה וסבלנותה תזהיר “ככוכב” בהטרקלונים של הרוזנים ותכתוב גם ספר, אשר יהיה למורת רוח אחיה בני עמה. הננו רואים איך יעוררו החיים הריקים של הטרקלונים והסביבה הגאיונית געל בנפשה ואיך הוא מתגעגעת על הגיתו ויושביו עד אשר תשוב לגבולו עוד הפעם (אסתר אנזיל בהספור “ילדי־הגיתו”). נפלא הדבר, כי רוב יצורי זנגויל אשר הם או אבותיהם בגיתו ישאפו אליו גם אחרי אשר התרחקו מעליו מהלך ת"ק פרסה, גם אשר גדלו על ברכי ההשכלה האירופאית ויתערבו בגוים ויקבלו תרבותם וילמדו מעשיהם ומנהגיהם הטובים והרעים.

זנגויל מתאר לפנינו כאמן גדול את הילד העברי הנולד בהגיתו אשר בויניציה ואת שאיפותיו הכהות ותשוקתו העִוֶרת אל העולם אשר מחוץ להחומה, אל הבריות אשר מעבר לנהר ואת שמחתו הגדולה והנוראה בהתגנבו, בפעם הראשונה בימי חייו, ביום הכפורים לבוא העירה, מקום מושב “הגוים” ובראותו את החיים החדשים אשר מעבר לחומת הרחוב (“מהגיתו הויניציאנית”); והוא גם יראנו את היהודי הסופר הצעיר בן דורנו והשכלת סוף מאתנו (בציורו הפסיכולוגי “חד גדיא”). היהודי הפיטן הצעיר הזה נולד על ברכי אביו המנהל הראשי לחברת אניות־קיטור בויניציה. האב הוא אחד מנכדי הגיתו של העיר הזאת. הוא נולד עני ויעשה אוצרות על ידי עמלו, חריצותו, אֹמץ רוחו ולבו. הוא יושב בארמון תפארתו בליל הפסח וקורא בנפש שלוה וברוח נכון את האגדה הארמית “חד גדיא”. האב הוא יהודי נאמן לעמו ולדתו, אמונתו באלהי ישראל פשוטה וחזקה ואשרו הפנימי מלא. בשעה שהאב קורא בהנגון המקובל את ה“חד גדיא” ישוב אליו בנו הסופר ממרחקים. הבן ראה הרבה חכמה ודעת, את התבל ומלואה. הוא חושב את עצמו לאחד הגדולים והמצוינים שבדור. אולם אֻמלל הוא הבן וחייו עליו למשא כבד, כי על פי לבּו, רגשותיו ונטיותיו המ?ותרות5 הוא בן ארץ הקדם, ועל פי צרכיו השכליים הוא בן המערב. המספר מראה לנו את הקרעים, הסתירות וההפכים אשר בנפשו ובלבו של הבן, הוא מראה לנו את ההתנגשות אשר ברוחו של זה האחרון בין דעותיו של וייסמן, חוקר החיים הגדול, ויתר גדולי החוקרים והפלוסופים של זמננו ובין יהדותו, מסורתו, נטיתו־הטבעית, נחלת הוריו וירושת אבותיו. שכלו הוא קר כקרח ובהיר כבדולח, אבל לבו חם והוא דורש את תפקידו. בדעותיו התרחק כבר מכל אמונה ובלבו הוא שואף לאמונת אבותיו. הוא כופר בעיקר, אך החיים בלי אלהים, הבלי־העולם בלי אמונה חיה, החמר בלי רוח, הזמן בלי נצחיות — למעמסה עליו, והוא מבקש לשום קץ לכל אלה על ידי אבוד עצמו לדעת. היהודי הצעיר הזה הוא פקח ואוהב את המציאות הערומה ויחד עם זה הוא גם חולם חלומות בהקיץ, כי נפשו מלאה שירה; אבל, לאסונו, עיניו פקוחות גם בחלומו ובלהות המציאות ושאלותיה המרות לא תסורנה מעליו גם בהיותו נרדם בחיק האגדה המזרחית. ובשעה אשר הוא חושב לאבד א"ע לדעת, למען יברח מהמציאות ???6, מהחיים המלאים סתירות, מההויה הבלתי־תכליתית, – באותה שעה עצמה יתפלא וישתומם על כח־החיים של עמו, על אהבתו את החיים והדבקו בהם, על יתרונות רוחו הכביר, על מעשי אבותיו הגבורים, אשר יצאו מנוצחים מכל המון התלאות, הפגעים והיסורים.

המספרים העברים בשפה הרודית: ל. לבנדא, י. רבינוביץ, בהרב וחבריהם הרגישו, הבינו גם ידעו, במדה ידועה, לתאר את שאיפותיו של היהודי לעשר, לפרנסה להשכלה, לזכיות אנושיות, למעמד הגון בחברה וכדומה. אבל מעולם לא הרגישו ולא ידעו את נפש היהודי הנאור המבקש את אלהיו ומתגעגע בסתרי לבבו על דת אבותיו הפשוטה, אשר בשטף דעותיו וחקירותיו התרחק מעליה מבלי יכול עוד שוב אליה כל ימי חייו. אולם זנגויל הרגיש היטב את הגעגועים העזים, השאיפות הכמוסות של הנוהה אחרי דת אבותיו, אם גם הרחוקים (בספורו “אוריאל־אקוסטא”), את הפגישה וההתנגשות הנוראה של עולם היהודים עם העולם הגדול ודעותיו החדשות ואת הפגישה בין השפעת נחום איש גם זו ובין השפעת שאפענהויער, בין האגדות הנעימות של התלמוד ובין תורת מלחמת־הקיום וההתפתחות של דרוין.

קרל עמיל פרנצוז איננו מציר את הרחוב והיהודים אשר בה כשהם בפני עצמם, כי אם יחליף את פניהם, ישנה את צורתם למען ימצעו חן בעיני הקוראים שאינם בני ברית, או בעיני היהודים הנאורים; או, לכל הפחות, למען יעוררו רגשי חמלה והשתתפות בלבם. פֿרנצוז חושב כי מסוכן הדבר להראות לעיני התבל את היהודים כמו שהם, בלי כחל ופרכוס: לכן יפרוש עליהם מעטה הדמיון ויאיר את פניהם באור בנגלי. פֿראַנצאָז הוא, בלי ספק, פיטן ומליץ וכשהוא רוצה גם ציר, אך הוא מתאמץ להיות איש־הבינים, פשרן ומתוך בין רחוק היהודים ובין כל התבל ובכן יראה, — ואולי הוא גם רואה —, את היהודים רק מצד אחד, וגם את העולם הבלתי־יהודי יראה להיהודים רק מצד אחד, מהצד היותר נאה, והסרסרות הרוחנית הזאת מקלקלת את ציוריו עד מאד. לא כן זנגויל, הוא מתאר את היהודים כמו שהם, במעלותיהם וחסרונותיהם, לא יכסה על פשעיהם ולא יעלים את צדקותיהם. האורות והצללים בחלקו בספוריו במדה ראויה, וכל אַשר יתאר לפנינו הוא מתאר בצבעים חיים ונעימים. בספוריו הננו רואים את תאות “מלך הקבצנים” לנתח דגים ממין המעולה וגם את תשוקתו ועמלו לנדב את הנדבה היותר גדולה בבית תפלתו. הננו רואים את גאותו בשפלותו ואת גאוניותו במלאכת הקבצנות הבזויה. זנגויל מראה לנו את הזוללות והסובאות של הדרשן האמן העלה בחרשת ההספדים (בספור “מלך־הקבצנים”) ואת האידיאליוּת הקיצונית של הסנדלר זוסמן (בספור “העושה־שלום”) אשר יקדיש את כל כספו, אַשר צברו בעבודה כבדה ובקמוץ הצרכים ההכרחיים, להוצאת ספרו “אחות העמים”, ואת אמונתו התמימה בספרו זה, השאוב ממקורי הספרות העברית העתיקה, כי יעשה שלום אמת בין כל העמים וכלם יהיו כרעים ואחים, אשר אֵל אחד בראם. הננו רואים בספוריו את העסקניות היהודית בכל מראותיה וגם את הדון־קישוטיות העברית בכל גוניה הדקים והכבים. הננו רואים בספוריו את היהודי כשהוא קשור ומחובר בעבותות אהבה אל קנו, פנתו ורחובו, ומתענג על רפשו ומדמנו והננו רואים גם את טלטוּלו מארץ לארץ, את גלותו המרה, נועו ונודו, את מעברו ממעמד אחד למעמד אחר, ממלאכה אחת למלאכה אחרת, מעסק ישן לעסק חדש; הננו רואים את קפיצותיהם של בני ישראל על סלם החברה, את עליתם וירידתם ולפעמים גם את רסוק עצמותיהם. הננו רואים בספוריו את טהר חיי המשפחה העברית, אולם גם את הקרעים והכתמים שנעשו בה על ידי היציאה המבוהלה מארץ לארץ, על ידי הפרוד ההכרחי בין אב לבן, בין בת לאמה ובין איש לאשתו. זנגויל יודע לתאר את המעמדים הטרגיים של העברי ואת דכדוכה של נפשו האומללה, והוא יודע להראות לנו גם את החזיונות שבחייו המעוררים שחוק. ההוּמר שלו בריא, טבעי וכמקור לא אכזב. ברבים מספוריו וחזיונותיו ימצא הקורא שיחות וּוכוּחים, — שהם לפעמים ארוכים יתר מדי —, חריפים ומפולפלים, או מזהירים ומלאים ענין.

בציוריו האחרונים תאר לנו זנגויל את שפינוזה, היינה, בן־מנחם ושלמה מימון. הוא תאר את חייהם ותכונתם על פי התעודות הספרותיות והתולדיות שהיו בידו (וכנראה רבות מהן לא במקורן הראשון). צורתם הספורית של גבורי־הרוח האלה קרובה מאוד אל צורתן ההיסטורית, אבל לשוא תבקשו בה את האמת האמנותית, החזיונית. הוא נתן לנו את שפינוזה, היינה, בן־מנחם ומיימון של ההמון, של הקהל הגדול, ולא של האמן זנגויל. —

בחדש ניסן תרנ"ז הלך זנגויל בחברת שירת “המכבים” מלונדון לראות את ארץ הצבי ולשאול לשלום ירושלים7. מסעו הקצר בארץ ישראל וסיוּרוֹ בירושלים פעלו על נפשו הפיוטית פעולה עמוקה. שם, באדמת אבותינו, הרגיש בהרגשה דקה את השנוים באוירו של ישראל הרוחני. ימים אחדים אחרי צאתו מירושלים כתב לבן־יהודה (מעיר קונסטנטינופול ביום 5 במאי 1897) בתוך יתר דבריו: "……8 היא מראה נאמן מהתהו ובהו שבירושלים, מהערבוביה של ישן וחדש, כי בצד רגשות ורעיונות הראויות להדוּר מפני שיבתם, מצאתי תנועה של רגשות ורעיונות הראויות להדור מפני בחרותם, הראוים כי נכבד ונוקיר את הרוח החדש והכח אשר בהם. אני הכותב ספור “חולמי חלומות שבגיתו” מצא מצאתי בירושלים…9 נחמדים משני מיני החולמים: החולמים בעינים עצומות והחולמים בעינים פקוחות.

אצל כותל המערבי ראיתי לא בריות שפלות ובזויות, פסלת מין האנושי, כאשר תארום אחדים מהכותבים הנוצרים, כי אם אנשים בעלי הדרת פנים וטובי תֹאר וקומה, לבושים בתלבשת נאה, וקינתם ובכיתם על ארץ מולדת אשר נתשו ממנה לפני אלף ושמנה מאות שנה, הוא מחזה היותר נהדר והיותר מעורר חמלה ורחמים מה שאפשר לראות בעולם… ראה ראיתי חולמים אחרים אשר חלומם אינו חזיון לילה מהעבר, כי אם חזיון נבואה לעתיד, אשר לא יתפללו על מטר על שדות שזרעו ונטעו אחרים, אשר חזה יחזו בימים הבאים והנה ישראל חדש נעוריו וזיו פאר אישיוּתוֹ יזרח עליו ולא יהיה עוד ללעג וקלסה בגוים"…

בשנת תרנ"ז בחדש אלול הלך זנגויל באזיליאה אל הקונגרס ויקשב את כל הוכוחים וההצעות של הציונים. הוא בא אל אספת הציוניים, לא בתור אחד מהם כי אם בתור מספר מחיי היהודים, למען יתבונן אל התנועה הלאומית החדשה ואל זרמיה ומגמותיה. “הרושם אשר עשתה עלי האספה בבזל”, — הגיד לי המספר — “הוא כל כך עמוק, עד כי אין בכחי עתה לשפוט על מראה עיני. פה ראיתי ושמעתי דברים, אשר לא האמנתי לראותם ולשמעם. התנועה הלאומית היא יותר עמוקה ועזה מאשר שערתי מראש. עתידות גדולות נשקפות לחולמי החלומות”. המספר תאר בדברים נלהבים את הרושם שעשתה עליו אספת הציונים בבזל בהירחון “קוסמופוליס”. זנגויל הוא היחיד והמיוחד בין המספרים העברים בהשפות הלועזיות אשר יקשב לדפיקותיו של לב האומה ויחלום חלומותיה.

זנגויל הוא צנוע, ענו ובישן. הוא בורח מפני הפרסום. ואף כי אהוב הוא בחברת בני מרום הארץ ושועי היהודים, בכל זאת לא ירבה ללכת אל בתי־מועד, למשתאות וכרות, יען כי הוא שוקד על עבודתו הספרותית, וטוב לו חדר עבודתו מכל בתי משתה שבעולם. אולם כאשר יבוא אל אחת האספות של חכמים וסופרים אז יהיה למרכז החבורה, כי כאשר ינוח עליו הרוח יפליא את הלבבות בזהר שכלו, בחדודיו העברים העוקצים ובמהתלותיו השנונות. אולם על פי רוב הוא “רואה ואינו נראה”, שומע ומאזין לדברי חבריו ומכיריו ואינו מדבר כמעט מאומה. המספר הוא אוצר בלוּם של אגדות העם הנמסרות מפה לפה בנוסחאות שונות. זנגויל, לפי אשר ספר לי, איננו עובד עבודתו הספרותית בשעות קבועות ביום, כי אם בנוח עליו הרוח. יש ימים אשר לא יתפוש עט בידו, אך כאשר תחשק נפשו בעבודה יכתוב שעות רבות רצופות זו אחר זו בלי הפסקה. ובהחילו לעבוד יכלא בביתו ימים אחדים והוא חי ונושם רק בעולם חזיונותיו רחוק משאון התבל. הוא כותב ומוחק, מוחק וכותב ורק בקושי רב הוא מוצא את הצורה הנאותה להגיוני לבו. זנגויל אוהב מאד את הטבע וחיי הכפר. בספוריו מחיי האנגלים הנוצרים יתן מקום למחזות־הטבע המצוינים ביפעתם, אך בספוריו מחיי הגיתו טבע הענין מחיבו לעבור בשתיקה על יפי היקום ועל נעימות חיי הכפר והשדה.

מלכת אנגליא מכבדת בלבבה רק את הסופרים והמשוררים הקדמונים העתיקים, ורק בספריהם היא קוראת, אולם אל המספרים והמשוררים מצעירי הדור לא תשים לבה. כיוצא מן הכלל המה ספורי זנגויל, אשר שמה להם מקום באוצר ספריה הסמוך אל חדר משכיתה והיא קוראת בהם, לפי המסופר במ“ע שבלונדון, בענג. אחרי אשר קרא גלאדשטון את הספור “ילדי הגיתו” כתב אל המחבר, כי ספורו זה עשה עליו רושם חזק ויגע עד לבבו בלמדו אותו לדעת את מסירות נפשה של העבריה ואת רוממות רוחה. האנגלים אשר תרו וחקרו את הארצות היותר רחוקות ויתבוננו לחיי יושביהן הפראים, לא ידעו מאומה ע”ד חיי היהודים, בני הגולה, המדברים בשפה היהודית־האשכנזית הגרים ברחובות ידועים בלונדון הבירה. היהודים האלה היו בשנים האחרונות רק ענין לסופרי ספירות, עד שבא זנגויל ויפתח להאנגלים עולם חדש ממש בתארו לפניהם את “ילדי הגיתו”, ומשכילי האנגלים בראותם את העולם החדש הזה הגדילו בתהלותיהם על ערכו האמתי של המספר, אשר ראו בכל ספוריו חדשות ונצורות שלא היו לעולמים. אולם כל התהלות והתשבחות אשר יפזרו השרים והרוזנים לספוריו וציוריו אינן שוות בעיניו אף כקליפת השום. אחת היא לו מה שיאמרו הבריות והמבקרים המושבעים. הוא נכנע רק לפני חקי האמנות ומלאכת המחשבה. מרוּת אחרת לא יקבל.



  1. מילה חסרה – הערת פב"י  ↩

  2. זנגויל לא קרא, לפי דבריו אלי, ספורים רבים מידי היהודים בשפת אשכנז. הוא קרא רק את ספורי ל. קומפרט וא. ברנשטיין ולא יותר. ביחוד מצאו חן בעיניו ספורי זה האחרון. ר. ב.  ↩

  3. זנגויל היה הראשון אשר הסב את דעת הקהל האנגלי על הספר “ענטאַרטנוג” של מקס נרדוי. ר.ב.  ↩

  4. ‘אשכזית’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. מילה לא ברורה – הערת פב"י  ↩

  6. מילה לא ברורה – הערת פב"י  ↩

  7. בירושלים חי זה מספר שנים אבי המספר על חשבונו.  ↩

  8. מילים לא ברורות – הערת פב"י  ↩

  9. מילה לא ברורה – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות