רקע
הרמן מלוויל
בניטו סרנו
הרמן מלוויל
תרגום: אברהם רגלסון (מאנגלית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ספרית „שחרות“, הוצאת „עם עובד“; תש"י

בשנת 1799 נח הקברניט עמשׂא דלאנו מדוקסבורי שבמאסאצ’וסטס, המפקד על ספינה לציד כלבי־ים ולמסחר כללי, על העוגן, עם מטען יקר. בנמל של סאן מריה – אי קטן, שומם, בלתי מיוּשב, בסמוך לקצה הדרומי של חוף צ’ילי הארוך. שם נגע ביבשה על שום מים.

ביום המחרת, זמן מועט אחרי השחר, בשעה ששכב בתאו, ירד ובא החובל שלו והודיע לו כי מפרש מוזר נכנס אל תוך המפרץ. ספינות לא היו מרובות אז באותם הימים, כמו שהן כעת. הוא קם, התלבש, ועלה על הסיפון.

הבוקר היה ממין שהוא מיוחד לאותו חוף. הכל היה אילם ושקט; הכל – אפור. הים, אם כי התנחשל לטורי התעגלות ארוכים, נראה כעומד, והוא היה מוחלק בשטחו כעופרת, עשויה גלים, אשר קפאה וקרשה בכלי־היצוק של הממוגג. השמים נראו כאדרת אפורה. סיעות של עופות אפורים, מוטרדים, אשר בהן נתמזגו, טפפו במושפל על פני המים. כנוח עליהן הרוח נמשלו כסנוניות על פני האחו קודם סערה. היו שם צללים, ובהם הבטחה לצללים יותר עמוקים אשר יבואו.

לתמהונו של הקברניט דלאנו לא הראתה הזרה, שהביט אליה דרך משקפת, שום דגל; הגם שמעשה זה עם כניסה אל נמל, כל כמה שיהיו חופיו בלתי מיושבים, ואפילו יש שם ספינה אחת נוספת בלבד, הוא המנהג בין כל אנשי־ים שוחרי־שלום של כל האומות. מתוך הרהור על חוסר־החוק והבדידות של המקום, ועל טיב הסיפורים שבזמן ההוא היו קשורים באותם היַמים, היה אפשר לה לאפתעתו של הקברניט דלאנו להתעמק עד כדי אי־שלוה, אילולא היה אדם בעל טוב טוב, בלתי־חשדן ביותר – בלתי נוטה, מלבד לאחר גירויים, יוצאים מגדר הרגיל ונחזרים כמה פעמים, להתמכר לבהלות אישיות, שיש בהן כדי ליחס איזה רשע של זדון לאדם. אם תכונה כזו, נוכח מה שמין־האדם עלול לעשותו, מרמזת, נוסף על לב נדיב, גם על מהירות ודייקנות בתפיסה שכלית למעלה מן הרגיל, – שאלה זו אפשר להניחה להכרעת חכמים.

אבל מה חששים אפשר יעלו על הדעת עם ראשית ראיית הספינה, היו נמוגים על ידי ההסתכלות שהספינה, בנסעה והיכנסה לתוך מפרץ־הנמל, נתקרבה ליבשה יתר על מה שנחוץ לבטיחותה, כי היה שם צוק משוקע, בולט, בריחוק־מה, אצל חרטומה. זה הוכיח לעינים שהיא זרה, לא לכַּלבְּיַמית בלבד אלא גם לאי; לפיכך, אין היא מן השודדות השכיחות באותו חלק שבאוקינוס. בהתענינות לא מעטה הוסיף הקברניט דלאנו להתבונן בה – עסק שלא הוקל על ידי הערפלים שבמידת־מה עיטפו את קליפת־הספינה, אשר מאור השחרית הרחוק נהר מתא־הקברניט שלה על דרך המעוררת ספקות; דומה היה אותו מאור לשמש – אשר בשעה הזאת היתה פיאה שלו, דמות רבע־לבנה, עולה בשולי הרקיע, ולכאורה, יחד עם הספינה, הזרה, הוא נכנס במפרץ – והוא, מצועף על ידי אותם העננים הנמוכים, הזוחלים, נראה לא־שונה מעין אחת רשענית של אינטריגאנטית בעיר לימה, שהיא מציצה מעל כיכר־העיר דרך חור־האשנב האינדיאני של סאיה־אי־מאנטה האפל שלה.

אפשר לא היה זה אלא אשליה בשל הערפלים, אבל ככל שנמשכה ההסתכלות בזרה, כן גברו התמוּהות אשר בהליכותיה. לאחר זמן־מה קשה היה להחליט אם היא מתכוונת להיכנס ואם לא – מה היא רוצה, ובכלל במה היא עסוקה. הרוח, שנתעורר קמעה במשך הלילה, עכשיו היה קל ומאכזב ביותר, ודבר זה הגביר את אי־הבטיחות הנגלית של תנועותיה.

בנחשו לבסוף שאולי זוהי ספינה הנתונה בצרה, ציוה הקברניט דלאנו שיורידו את הלויתנית שלו, ועל אף התנגדותו הרבה והזהירה של החובל, התכונן לעלות באותה ספינה, ולפחות לנהל אותה עד הנמל. בלילה הקודם יצאה חבורת־דיג מבין אנשי־הים הרחק אל אילו סלעים בלתי־מחוברים מעבר לתחום־ראייתה של הכּלבימית, וכשעה או שעתים לפני עלות השחר שבו הללו לאחר שנקרתה לפניהם הצלחה לא מעטה. בהניחו כי הזרה היתה זמן רב במרוחק מקרבת תחום־יבשה שם הקברניט הטוב לתוך סירתו סלים אחדים מלאי דגים, למתנות, וכן יצא לדרכו. מפני שהיא התמידה לרכוב בקירוב־יתר־על־הראוי לצוק השקוע, ובסברו כי היא בסכנה, זירז את אנשיו, ומיהר בתכלית המהירות להודיע לאותם שבספינה את מצבם. ואולם, עד שלא הגיעה הסירה לשם, הרוח, הגם שהיה קליל, שינה מהלכו והפסיק את הספינה, ובמידת־מה גם קרע את הערפלים אשר סביבותיה.

עם השגת ראיה פחות מרוחקת, הספינה, כשנראתה במובלט על שולי טורי־הגלים המעוגלים, שגוון־עופרת להם, בעוד קרעי־הערפל פה ושם עוטים אותה כמרטוטי פרוה, הופיעה כמנזר מסוים ללובן לאחר סופת־רעמים, כגון זה שאפשר לראותו מתנוסס על איזה כף קודר בהרי פיריניאה. אך לא דימוי על טהרת הדמיון הוא שכמעט הביא את הקברניט דלאנו לידי דעה כי אמנם מלוא הספינה נזירים נמצאת לפניו. בהציצו מעבר למעקות ראה מה שבאמת נדמה, במרחק־האֵדים, כהמוני כיסויי־ראש שחורים; בעוד, דרך חורי האשנבים הפתוחים, נתגלו לסירוגין באי־בהירות דמויות־שחור אחרות, כ„אחים שחורים“ המתהלכים בבתי־נזירותם.

מתוך התקרבות יותר סמוכה נשתנה המראה הזה, וטיבה האמיתי של הספינה נתברר – ספינת־מסחר ספרדית ממדרגה ראשונה, שהיא נושאת עבדים כושיים, בין שאר משא יקר־ערך, מחוף מושבתי אחד אל משנהו. כלי־מסע גדול, ובשעתו, יפה, כאלה שבימים ההם היו פוגשים בהם על פני הים; יש – אניות־אוצרות נושנות של אקאפוּלקו, או פריגאטות פסולות של צי מלך ספרד, ועכשיו, תחת בעלות חדה של ירידה, עדיין משומרים בהן סימנים של מדרגתן הקודמת.

בשעה שהלויתנית הלכה הלוך והתקרב, נתברר כי סיבת המראה המשונה של הספינה, שהעטה אותה גוון כעין החמר, בא בשל ההזנחה הרשלנית השוררת בה. הכלונסאות, החבלים, רוב המעקות נראו צמריריים, מפני שזה זמן רב לא ידעו מגרדה, זפת ומברשת. דומה, הונחה שדריתה, חוּבּרוּ צלעותיה, וכולה נשלחה על פני הים מבקעת העצמות היבשות אשר ליחזקאל.

בעסק שהיתה נתונה לו עכשיו נראו התבנית הכללית והציוד הכללי של הספינה כאילו לא חל בהם שינוי ניכר מן המבנה המלחמתי, נוּסח פרוּאַסארט, שהיה להם. אך לא נראו שום תותחים.

בימות המפרשים העליונים גדולות היו, והן היו גדורות על ידי מה שהיה לשעבר מעשה־רשת בצורת מלבן אך עתה היו במצב־ניוון עגום. אלו הבימות היו תלויות ממעל כמו מעונות־צפרים מוחרבים; באחד מהם נראתה ניצבת, על גבי חבל־שלב, נמנמנית לבנה עוף משונה שנקרא כך על שם אָפיו הרדום והליכתו כמו בשינה, והוא כמה פעמים נתפש ביד על פני הים. בית־החרטום המבוצר, רעוע ומעלה־סס, נראה כאיזו טירת־ארמון עתיקה, אשר נלכדה על ידי תוקפנות, ואז הוזנחה לרקבון. בסמוך לירכתים בלטו שני סיפוני־פיקוד – משענות המעקה שלהם מכוסות פה ושם אזוב־ים יבש ושׂריף – מורמים לגובה, יוצאים מן הטרקלין הריק, אשר כּווֹתיו הסגורות, על אף מזג־האויר הרך, היו הדוקות כנגד אויר וכפורות בכופר – אלו היציעים הבלתי מאוכלסים היו תלויים מעל הים כאילו היה זה התעלה הויניצית הגדולה. ואולם השריד העיקרי לתפארת אשר גזה היה הסגלגולת הרחבה של קישוט־הירכתים שהיתה מכוּירת לפיתוחי־פיתוחים בשלטי קאסטיל וליאון ועטורת־מדליונים של קיבוצי תבניות מיתולוגיות או סמליות; בראש ובמרכז כולן עמד ליצן שחור במסכה, ורגלו על הצואר המושכב של יצור מתעוות, אף הוא במסכה.

אם היה לה לספינה ראש־פסל, או רק חרטום פשוט, זה לא היה ברור למדי, משום בד שהיה כרוך על אותו חלק, אם בשביל לשמרו בזמן שעושים בו תיקונים ואם בשביל להסתיר את רקבונו דרך־כבוד. מוּתוה היה בצבע או בגיר, כמו מתוך משחק ספנים, היה שם הפסוק “Seguid vuestro jefe” (לך אחר מנהיגך); בשעה שעל הקרשים הקדמיים הופיע באותיות גדולות, לשעבר מוזהבות, שם הספינה „סאן דומיניק“, כל אות חרוכת קוים מטושטשים מטפטופים של חלודת מסמרות־נחושת, בעוד, כמו מדי אֵבל, אגודות אזוב־ים קודרות נסחבות הנה והנה רירית על פני השם, עם כל התגלגלות של קליפת־הספינה, הדומה לתנודת קרון־מתים.

כשלבסוף נקשרה הסירה בוו שמתחת לחרטום עד לסמוך לכניסה באמצע הספינה, נתגרדה תחתיתה, בעוד היא מרוחקת כדי כמה אצבעות מן הקליפה, בצרימה, כמו על אי אלמוגים משוקע. נמצא כי זו חבורה ענקית של שבלולי־ים, מאוגדים כדורים־כדורים, שהם מדובקים לצדה של הספינה מתחת למים כמו זַפֶּקֶת; סימן לאוירים מכזיבים ועונות־שקט ארוכות עברוה אי־שהוא באלו היַמים.

כטפסו ועלותו בצד הספינה הוקף האורח מיד על ידי אספסוף קולני של לבנים ושחורים. אך האחרונים היו מרובים מן הראשונים יתר על המצופּה, מאחר שהזרה שבנמל היתה ספינה להובלת כושים. ואולם, שפה אחת וקול אחד, שפכו כולם סיפור־יסוּרים משותף; בזה הסיפור עלו הכושיוֹת, שמספרן לא מעט היה, על השאר בחום קינתן. הצפדינה, יחד עם הקדחת, סחפו חלק גדול ממספרם, וביתר יחוד את הספרדים. בסמוך לכף־הקרן נמלטה הספינה בקושי רב מהישבר לגמרי; ואז, ימים על ימים, שכבו קפואים בלא רוח; מזונותיהם קרובים לאזול; מימיהם – כמעט אפס; שפותיהם באותו רגע – צמוקות מצמא.

בשעה שהקברניט דלאנו נעשה, על דרך זו, מטרה לכל לשונותיהם הלהוטות לדבר, השיג מבט אחד שלו, הלהוט לראות, את כל פרצופיהם וכל עצם אחר אשר מסביב לו.

תמיד, מי שנכנס לספינה גדולה ורבת־אוכלוסיה בים, ביחוד ספינה של ארץ זרה, בעלת צוות בלי־ניתן־להגדרה כגון אנשי לאסקאר או מאנילה, הוא מקבל רושם שונה ממה שהיה מקבל בהיכנסו לראשונה בבית זר, שזרים יושבים בו, בארץ זרה.

גם בית וגם ספינה, האחד על ידי קירותיו ותריסיו, השני על ידי מעקות רמים כמו חומות מגן, מכסים את פנימיותם מן העין עד הרגע האחרון. ואולם בנדון ספינה ישנה תוספת זו: שהמחזה החי הכלול בה, בהתגללותו לפתע ובשלמות, יש בו, מתוך ניגוד לאוקינוס הריק החוגר אותו, משום פעולת־קסם. הספינה נראית בלתי ממשית; אלו המלבושים, תנועות־הגוף והפרצופים, אינם אלא הצגת־צללים שחרגה מני תהום, אשר מיד תקח בחזרה את אשר נתנה.

אולי ההשפעה, כעין זו שנסיון לתארה נעשה לעיל, הגבירה בנפשו מה שגם הסתכלות מתונה היתה מדמתהו בלתי־רגיל; ביחוד הדמויות המתבלטות של ארבעה כושים מזקינים, מלביני־פיאה, ראשיהם ככותרות ערבה שחורות ומנוונות, אשר, מתוך ניגוד אומר־כבוד להמולה אשר מתחתם, היו רבוצים כמו ספינכּסים, האחד על קורת הירכתים ימינה, השני – שמאלה, והזוג הנותר פנים אל פנים על המעקות, מעומתים ממעל לשרשראות־העוגן העיקריות. ביד כל אחד מהם היתה מטלית ישנה, בלתי נפרדת לחוטים, ובמין שלות־נפש סטואית קטפו אותו למוך; גל קטן של מוך היה מונח על ידם. הם ליוו את התפקיד בזמרה ממושכת, נמוכה, חד־קולית; מנהמים ומנטפים להם כמו כמה אנשי חמת־חלילים אפורי־ראש המנגנים מארש של לויה.

הסיפון האחורי נתרומם עד עלית־ירכתים מרוּוחת ומועלה אשר, על שוליה הקדמיים, נישאים כמו קוטפי המוך, כשמונה רגל מעל ההמון הכללי ישבו בשורה, מובדלות על ידי רוחים בני גודל אחד, דמויות משׂוכלות־רגל של עוד ששה שחורים; כל אחד – בידו קרדום חלוד, אשר הוא, בשבר־לבנה ובסחבה, היה עסוק למרקוֹ, כמו איזה נער בית־מבשלים. ובין כל זוג מן הששה היתה ערימה קטנה של קרדומות, חודיהם החלודים מוּטים קדימה, צפויים למירוק כמו הקודמים. אם כי קוטפי המוך מפעם לפעם זרקו איזה דיבור אל איש או אנשים בהמון אשר למטה, היו ששת לוטשי הקרדומות נמנעים מדבר אל אחרים, אף לא נשפו לחישה בינם לבין עצמם, כי אם ישבו שקודים על מלאכתם, חוץ מאשר לפרקים, אשר בהם, באותה אהבה שבכושים לאַחד עבודה עם תענוג, היו שנים־שנים מהם מקישים קרדומותיהם יחד מן הצד, כמו צלצלים, בקול־משק פראי. כל הששה, שלא ככלל, היה להם המראה הגלמי של אפריקאים תמימים.

ואולם אותו מבט מקיף אשר תפש את אלו עשר הדמויות, עם עוד עשרות, פחות מובלטות, נח עליהן אך רגע; האורח, כבלתי סבלני כלפי הערבוביה של קולות, הפנה עיניו לחפּש את האיש – יהיה אשר יהיה – המפקד על הספינה.

אך כלא בלתי־מרוצה לתת לטבע להודיע את אשר קרה את בני־טיפּוחו הסובלים, או בהתיאשו מעצור בו באותו פרק, עמד הקברניט הספרדי סביל מן הצד, נשען אל התורן הראשי, רגע זורק מבט שומם, חסר־רוח, על אנשיו המתרגשים, וברגע השני – מבט אומלל כלפי אורחו; איש אציל, מצניע הליכותיו, וצעיר־מראה בערך לעין־זר, לבוש בהידור מיוחד במינו אך נושא בו סימנים ברורים לכל הדאגות גוזלות־השינה ולהעדרי־המנוחות מקרוב עברו עליו. לצדו עמד שחור גוץ, אשר בפניו המגושמים – שהרימם מפעם לפעם, כדוגמת כלב־רועים, באלם כלפי פני הספרדי – נתמזגו צער וחיבה במידות שוות. בדחקו לו דרך בין ההמון התקדם האמריקאי כלפי הספרדי, הבטיח לו אהדותיו, והציע הגשת כל עזרה שביכלתו. על זה לא ענה הספרדי, לפי שעה, אלא בהכּרות־טובה כבדות וטקסוניות; הנימוס הלאומי שלו היה מואפל על ידי מצב־הנפש של אי־בריאות.

ואולם, שלא לבזבז זמן במחמאות גרידא, שב הקברניט דלאנו אל הכבש, וראה שיועלו סלי־הדגים שלו; ומאחר שהרוח התמיד להיות קל, ולפחות שעות אחדות צריכות לחלוף עד שתוכל הספינה להיות מובאת לידי עגינה, ציוה על אנשיו לשוב אל הכַּלְביַמית שלו, ולהביא בחזרה מים כל־כמה שתוכל הלויתנית לשאת, עם כל לחם רך שיש בידי בן־המשק, כל הדלועים שנשארו בספינה, עם תיבה של סוכר ותריסר מבקבוקי יין־התפוחים הפרטיים שלו.

לא עברו רגעים מרובים לאחר הפלג הסירה, והרוח, למורת רוח כולם, נאסף לגמרי; וגיאות־הים, כשובה, התחילה מסיעה את הספינה חסרת־האונים בחזרה כלפי הים. אך בבטחונו כי זה לא יארך זמן רב, ניסה הקברניט דלאנו לחזק את נפש הזרים בתקוות טובות, בהרגישו לא מעט קורת־רוח על שהוא יכול לשוחח, – משום נסיעות שעשה לעתים קרובות בים הספרדי – עם אנשים הנתונים במצב זה בלשון מולדתם.

כשנשאר לבדו אתם לא בושש מראות כמה דברים שנטו להאדיר את רשמיו הראשונים; אך האפתעה נמוגה ברחמים, הן על הספרדים הן על השחורים, שכאחד, לפי הנראה, מנוּונים היו מחוסר מים ומזון; ובה בעת פעל הסבל הממושך לפתח בכושים את התכונות שאינן בגדר טוּב־לב, ויחד עם זה פגם בשלטון הספרדי עליהם. אבל, לפי הנסיבות, בדיוק זהו מצב הדברים שאפשר היה לצפות לו. בצבאות, ציים, ערים או משפחות – בטבע בכבודו ובעצמו – אין שום דבר המרופף סדרים טובים כמו ענוּת. אף על פי כן, לא היה הקברניט דלאנו בלא רעיון, שאילו היה בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ איש בעל מרץ יותר מרוּבּה, לא היה חוסר־המשטר מגיע לידי דרגה זו. ואולם חולשת הקברניט הספרדי, אם מטבע־ברייתו ואם מוסבה על ידי קשייו הגופניים והרוחניים, רב מדי מובלטת היתה שתהיה העין מתעלמת ממנה. טרף למרה שחורה קבועה, כאילו לעגה לו התקוה זמן כה רב, עד שעכשיו אין הוא יכול להיזקק לה, אפילו כשחדלה להיות לעג; והסיכוי שבאותו היום או לכל המאוחר, באותו הערב, תהיה ספינתו רובצת על עגנה, ויהיו מים למכביר בשביל עמו, וקברניט־אח על ידו ליעץ לו ולהתרועע אתו, לא עודד אותו במידה הניתנת לתפיסה. דומה היה, שדעתו נתרופפו נימיה, אם לא נפגעה בדרך קשה מזו. כלוא בין אלה קירות־האלון, מרותק אל נוהג־ציוויים אחד ומשעמם, אשר החלטיותו היתה לו לזרא, התהלך לו אט־אט כאיזה אבא־של־מנזר שונא־בריות; לפעמים היה פתאום עומד, מזדעזע, או לוטש עיניו, נושך שפתותיו, נושך צפרני־אצבעותיו, מסמיק, מחויר, מושך בזקנו, מגלה שאר סימנים לדעה מפוזרת או קודרת. זו הנשמה מופרעת־המזג, שכנה, כאמור, בגוף מופרע־המזג כמוה. הוא היה גבוה בערך, אך דומה שלעולם לא היה בריא, ועכשיו בסבלו העצבני היה מכולה כמעט עד שלד. נטיה לאיזה מיחוש־ריאות, כנראה, נעשתה ודאית בזמן האחרון. קולו היה כשל איש אשר אחת מריאותיו היא נמקה למחצה, כבוש עד לידי צרידות, לחש עמום. אין תימה, איפוא, אשר בהיותו במצב זה התהלך לו כושל ומשרתו הפרטי ביראה מהלך אחריו. לפעמים נתן הכושי את זרועו לקברניט, או הוציא מטפחתו מכיסו בשבילו; השירותים האלה וכדומים להם עשה באותה קנאות־של־חיבה המהפכת למו מעשי בְּנוּת ואחוה פעולות שמצד עצמן הן שפלות; על דבר זה יצאו לו לכושי מוניטין כמשרת הטוב שבעולם; ולא עוד אלא שהוא כזה שאין אדוניו צריך לנהוג בו מעשי שררה נוקשים אלא יכול הוא להתיחס אליו בבטחון־קרובים; שכזה, פחות משהוא משרת, הריהו בן־לויה מסור.

בהשגיחו באי־הציות הרעשני של השחורים בדרך כלל, ובמה שנראה כאי־יעילות שברוגז אצל הלבנים, הרי לא בלא קורת־רוח שברחמים סכה הקברניט דלאנו את ההתנהגות הטובה, הבלתי־פוסקת, של בּאבּוֹ.

ואולם ההתנהגות הטובה של בּאבּוֹ, כמעט לא יותר מן ההתנהגות הרעה של אחרים, דומה שלא הועילה להוציא את דוֹן בֶּנִיטוֹ המטורף־למחצה משממונו המעונן. לא זה היה בדיוק הרושם שעשה הספרדי על לב אורחו. אי־המנוחה האישית של הספרדי נתפסה, לפי שעה, רק כקו בולט במשבת הכללי של הספינה. אף על פי כן, לא במעט היה הקברניט דלאנו דאוג על מה נחשב לו בשעה ההיא כאדישות בלתי־ידידותית מצד דון בניטו ביחס אליו. גם הנהגתו של הספרדי הביעה איזה זלזול חמוץ וקודר, שלא טרח כלל להסווֹתו. ואולם האמריקאי בחסד־לבו יחס את זה לתוצאות ההורסניות של מחלה, מאחר שהשגיח, במקרים דומים, כי ישנן נשמות עשויות על דרך מיוחדת, שבהן סבל גופני ממושך פורע כל יצר סוציאלי לטוּב־לב; דומה, הללו, בהיותן אנוסות לאכול לחם שחור בעצמן, סוברות כי אין זה אלא ממידת היושר שכל אדם הבא במחיצתן יהיה נאלץ לקחת חלק בסעודתן.

ואולם לא עברו רגעים מועטים והקברניט דלאנו הירהר בלבו, שמא, בהיותו כה סלחן במשפטו על הספרדי, לא היה סוד יתר על המידה. בשרשו של דבר היתה זו הסתגרותו של דון בניטו שהעלתה אי־רצון מלפניו; ואולם אותה הסתגרות הוראתה לכל, פרט למשרתו האישי. אפילו הדינים־והחשבונות הפורמליים, אשר, לפי נוהג הים, היו נמסרים לו לפרקים קבועים על ידי איזה קטון־פקידים נמוך (לבן, מעורב, או כושי), כמעט שלא היתה לו די סבלנות להקשיב להם, מבלי גלות שאט־נפש שבבוז. התנהגותו בהזדמנויות כאלה היתה, לפי מדרגתה, לא בלתי־דומה לזו שהיה אפשר ליחס אותה בסברה לבן־ארצו הקיסרי, צ’ארלס החמישי, ערב הסתלקותו הנזירית של זה המושל־יחידי מכסאו.

זה אי־התיאבון למקומו נזדקר כמעט בכל תפקיד הקשור בו. גא כשם שהוא עגמומי לא הוריד עצמו עד כדי מתן־צוים אישי. מה פקודות מיוחדות נחוצות היו – היתה הבעתן נמסרת ביפוי־כוח אל משרת־ראשו, וזה, מצדו הוא, היה מעבירן אל מחוזן הסופי על ידי רצים, נערים ספרדיים זריזים או נערים־עבדים – שדמו לנערי חצרות־מלכים או לאותם הדגים הקטנים המורים לכרישים דרך לטרף, – והיו לעולם מרחפים מסביב לדון בניטו, עומדים הכן לקריאתו. ובכן, איש־יבשה שהיה רואה את זה הנכה חסר הבעת־הרגש, כשהוא מחליק לו, אדיש ואילם, לא היה חולם כי בו שוכנת דיקטטורה, אשר למעלה ממנה, כל זמן שהיא נמצאת בים, אין שומע־עצומות בעולם הזה.

הספרדי, איפוא, כשהוא נסכה מבחינת הסתגרותו בתוך עצמו, נראה כקרבן, שלא מרצונו, לאיזו הפרעה רוחנית. ואולם בפועל, אפשר שהיתה הסתגרותו ילידת־כוונה. אם כך הדבר, כי אז נגלתה בו בדון בניטו פסגה בלתי־בריאה לאותה השיטה, שהיא קרה ואם דייקנית, הנקוטה פחות או יותר על ידי כל מפקדי אניות גדולות, אשר, מלבד בעתות־דחק, יוצאות מן הכלל, היא מוחקת את ביטוי השלטון יחד עם כל סימן לחברתיות, מהפכת את האדם לגוש־אבן, או, מן הנכון לומר, לתותח טעון, אשר, עד שיש דרישה על הרעם שלו, אין לו מה לומר.

אם יִסָכה האיש באור זה, הרי לא תיראה דרכו אלא כסימן טבעי להרגל מסולף אשר בא לרגל תהליך ארוך של כיבוש עצמי קשה – עד מידה זו, שעל אף המצב הנוכחי של ספינתו, יהיה הספרדי מתמיד להתנהג כך; ברם, זו ההתנהגות, כל־כמה שאין היא עשויה להזיק – ואפשר, אפילו, שהיא הוגנת – לספינה מסודרת־יפה, כגון מה שאפשר והיתה ה„סאן דוֹמיניק“ בראשית צאתה למסעה, הרי אין היא שכלית כל־עיקר כעת. אבל, אפשר סבר הספרדי כי כקברניטים כאֵלים: הסתגרות, בכל המקרים, היא ראשית־חכמה להם. אך יותר קרוב לודאי כי זה המראה של ממשלה רדומה לא היה אלא נסיון להתחפשות מצד טמטום־מוחין ביודעים – לא נקיטת־שיטה עמוקה אלא אמצאה שטחית. אך יהיה זה איך שיהיה, אם אופן־התנהגותו של דון בניטו נוצר בכוונה או שלא בכוונה, יותר שהקברניט דלאנו הסתכל במידת־ההסתגרות השולטת בו, פחות הרגיש אי־מנוחה על גילוי פרטי אחד לאותה הסתגרות, ביחס לעצמו.

אף לא הועסקו רעיונותיו על ידי הקברניט בלבד. בהיותו מורגל לסדריות השקטה של משפחת־הצוות הנעימה אשר לספינה כלבימית, היתה הערבוביה הרעשנית של ההמון הסובל אשר ב„סאן דומיניק“ מגרה, וחוזרת ומגרה, את עיניו. נראו לפניו אילו פרצות לא במשמעת בלבד אלא גם בדרך ארץ. אלו, לא יכול הקברניט דלאנו ליחס אותן אלא להעדרם של אותם קציני־הסיפון התחתונים, אשר יחד עם מילוי חובות יותר מרוממים, מופקד בידם מה שאפשר לכנותו מחלקת המשטרה של ספינה רבת־אוכלוסים. אמנם, קוטפי המוך נראו לפעמים כממלאים את התפקיד של נוטרים מפקחים לבני־ארצם, אלו השחורים; והגם שמפעם לפעם הצליחו לשכך התפרצויות זעירות בין אדם לחברו, אך מעט או לא כלום היה ביכלתם לעשות להשלטת שקט כללי. דומה היה מצבה של ה„סאן דומיניק“ למצבה של ספינת־מהגרים העוברת את האוקינוס האטלנטי: בהמון המעמסה החיה של ספינה כזו ללא־ספק ישנם יחידים שהם ממעטים לגרום צרות ובזה הם דומים לתיבות וגלילי־בד; אך דברי־הכיבושים הידידותיים של אלה כלפי עמיתיהם הגסים, אין בהם כדי להועיל במידה שתועיל הזרוע הבלתי־ידידותית של החובל. מה שהיה חסר ב„סאן דומיניק“ הוא מה שישנו בספינת־המהגרים, פקידים עליונים קפדנים. ואולם בסיפונים הללו לא היה נראה אפילו אחד כגון חובל ממדרגה רביעית.

נתעוררה סקרנותו של האורח ללמוד את פרטיהן של אותן השוֹאות אשר גרמו להעדר שכזה על תוצאותיו; כי, הגם שקיבל מושג־מה על הנסיעה מן התאניות אשר קידמו את פניו ברגע הראשון, בכל זאת לא היתה לו שום הבנה ברורה ביחס לפרטי־הפרטים. הדין־וחשבון היותר טוב, ללא ספק, היה זה שהקברניט היה יכול למסרו. ואולם בראשונה לא היתה עם נפש האורח לבקש דין־וחשבון שכזה, מתוך אי־רצון לעורר איזה צל־דחיה. אך, בהתאזרו אומץ־לב, פנה לבסוף אל דון בניטו, חידש את הבעת התענינותו להיטיב, והוסיף שאילו ידע הוא (הקברניט דלאנו) את הפרטים של המצוקות אשר קרו את הספינה, כי אז אפשר והיה מיטיב, אחרי ככלות הכל, להביא רוחה להן. האם יחון אותו דון בניטו בסיפור כולו?

דון בניטו היסס; ואז, כמו איזה טיילן־מתוך־שינה, לטש עינים ריקניות על אורחו, וסיים בהביטו כלפי מטה, אל רצפת־הסיפון. הוא התמיד בעמידה זו זמן כל כך רב, עד שהקברניט דלאנו, מופרע ממזגו כמעט באותה המידה, ושלא לרצונו, כמעט גס באותה המידה, סר מעליו פתאום והלך הלאה לפנות אל אחד מאנשי־הים הספרדים ולבקש ממנו את הידיעות שרצה בהן. ואולם, הוא אך צעד חמש פסיעות, ודון בניטו, מתוך איזה חשק, הזמין אותו בחזרה, בהביעו הצטערות על פיזור־דעתו הרגעי ובהפגינו נכונוּת להשביע רצונו.

בעת הימסר רובו של הסיפור היו שני הקברניטים עומדים על החלק האחורי של הסיפון העיקרי, מקום משומר, ולא היה איש בקרבתם חוץ מן המשרת.

„זה מאה ותשעים יום“, פתח הספרדי בלחישתו הצרודה, „שזו הספינה, מקוצנת יפה ומאונשת יפה, בתוספת נוסעי־תא אחדים – כחמישים ספרדים בסך־הכל – הפליגה מבואינוס איירס בואכה לימה, עם מטען כללי, תה מפאראגוויי וכדומה – ו־“, בהראותו לפניו, „זה חבל־הכושים, אשר עכשיו אינם יותר ממאה וחמישים, כפי שעיניך רואות, אך אז היו מונים יותר משלוש מאות נפש. בקרבת כף־הקרן עמדו עלינו סופות קשות. ברגע אחד, בלילה, אבדו שלושה מן הטובים שבקציני, יחד עם חמישה־עשר ספנים, לרבות את המנור העיקרי; כי הכלונס שוּבּר תחתם באגדים, עת ביקשו, בכילפות, לקצץ את המפרש המכוסה קרח. בשביל להקל על קליפת־הספינה הושלכו השקים היותר כבדים של מאטה לתוך הים, וכן רוב צינורות המים, שהיו קשורים יחד על הסיפון באותה שעה. זה ההכרח האחרון, הוא, יחד עם העיכובים הממושכים שעברו עלינו לאחר מכן, אשר לבסף הסב את עיקרי הגורמים לסבלותינו. כאשר –“

פתאום תקפהו שיעולו עד התעלפות; ללא ספק נגרם זה על ידי צער נפשו. משרתו תמכהו, ובהוציאו שיקוי מכיסו, שמהו למו פיו. נפשו שבה אליו קמעה. אך השחור מכיון שלא רצה להניחו בלי סעד בשעה שעדיין לא התאושש בשלמות, בזרוע אחת חיבק את אדוניו, ובו בזמן לא הסיר עיניו מעל פניו, כאילו ביקש בהם סימן להתחיות גמורה או לנפילה אחור לתוך חולשה, כפי שתוכיח ההתארעות.

הספרדי הוסיף לדבר, אך קטועות ומעורפלות, כמי שמדבר מתוך חלום.

– „הה, אלוהי! תחת אשר עבר עלי מה שעבר, בשמחה הייתי מקדם בברכה את הנוראות שבסופות־ים; אבל –“

שיעולו שב, וביתר תוקף; כאשר שכך זה, נפל האיש בכבדות, מוּאדם־שפתים ועצום־עינים, על תומכו.

„מחשבתו נודדת. מהרהר היה במגפה אשר באה אחרי הסופות“, נאנח המשרת בהתיפחות; „אדוני המסכן, המסכן!“ והוא הניע כפו האחת ובשניה ניגב את פי אדוניו. „אך התאזר סבלנות, סיניור“, אמר, בפנותו שוב אל הקברניט דלאנו: „אלו ההתקפות אינן אורכות זמן רב; האדון מהרה יחזור לקדמותו“.

דון בניטו, כשוב רוחו אליו, הוסיף לדבר; אך מאחר שחלק זה של הסיפור נמסר בלשון קטועה ביותר, תירשם כאן רק תמציתו.

מדבריו נמצא הקברניט דלאנו למֵד כי אחרי היות הספינה מיטלטלת בסופות בריחוק־מה מן הכף, פרצה צפדינה, והיא מחתה הרבה לבנים ושחורים. לבסוף, כשנכנסו בעמל אל האוקינוס השקט, היה הנזק כה מרובה בכלונסאות ובמפרשים שלהם, והטיפול בהם כה לקוי היה בידי שארי אנשי־הים, שרובם נהיו נכים, עד אשר, באין יכולת לכוון את דרכה צפונה על ידי הרוח, היתה הספינה, שלא היתה שליטה בה, מנושבת צפונה־מערבה יום אחר יום ולילה אחר לילה. ופתאום הניח אותה הרוח הקל, במים בלתי־ידועים, לגלינות יוקדות. העדר צינורות־המים נתבחן עכשיו כמסוכן לנפשות כמו שמקודם היתה נוכחותם מאיימת עליהן. מכסת המים הזעומה שבזעומות הסבה, או לפחות הגבירה, קדחת זידונית שבאה אחרי הצפדינה. ובצירוף החום של הגלינה הממושכת, נחפזה הקדחת לסחוף, כמו במִשְׁבָּרים, משפחות שלמות של האפריקאים, ומספר יותר גדול, לפי הערך, מן הספרדים, וביניהם – לפי גזירה של רוע־מזל – כל קצין שבספינה. משום כך, ברוחות המערב החדים שלבסוף באו בעקבות הגלינה, היו המפרשים, שכבר קרועים היו, טעונים הורדה ולא גלילה, לפי הצורך, וככה נידלדלו עד כדי בלויי־הסחבות שהם כעת. בשביל להשיג תחליפים לספניו האבודים, וכן תספוקת של מים ומפרשים, כיוֵן הקברניט, בהזדמנות הראשונה, את ספינתו אל באלדיביה, זה נמל־הישוב הדרומי ביותר של צ’ילי ואמריקה הדרומית; אך, כהתקרבו אל החוף, מנע אותו מזג־האויר המעובה אפילו מראות את כניסת הנמל. למן התקופה ההיא היתה ה„סאן דומיניק“ – כמעט בלא צוות וכמעט בלא מפרשים וכמעט בלא מים, ולפרקים נותנת מתים נוספים שלה לים – למשחק־קרבות בידי רוחות הפכפכים, מפותה על ידי זרמים, או מצמיחה אֵזוב בגלינות. כאדם שהוא תועה ביער, כן יותר מפעם אחת שבה ועברה הספינה במעגלים כבר קדמה ועברה אותם.

„ואולם במשך כל השואות הללו“, הוסיף דון בניטו צרודות, בסובו מתוך מכאוב בתוך החיבוק־למחצה בידי משרתו, „חייב אני להחזיק טובה לכושים האלה, אשר, כפי שאתה רואה – ואם לעיניך הבלתי־למודות ירָאו כפורקי־משמעת – אכן, התנהגו בפחות אי־מנוחה ממה שאפילו בעליהם היה מצפה מהם בנסיבות כאלו“.

וכאן שוב צנח מתוך חולשה. דעתו שוב תעתה; ואולם הוא התאושש והמשיך ביתר בהירות:

„כן, בעליהם צדק בהבטיחו לי כי אין צורך באזיקים ביחס לשחורים שלו; ובכן, בזמן שאלה הכושים, כנהוג בהובלה כזו, נשארו על הסיפון במשך כל הנסיעה – ולא מרותפים למטה כמו בספינות־גויניאָה – ניתן להם גם להתהלך, בתוך גבולות מסוימים, לרצונם“.

שוב עברתהו החולשה – דעתו תעתה – אבל, כשוֹב נפשו אליו, הוסיף ודיבר:

„אך לבּאבּוֹ זה, בעזרת האלוהים, אני חייב להחזיק טובה לא על קיומי בלבד, אלא גם – בעיקר, זכותו היא – על השקיטו את אחיו הנבערים ממנו, מדי היתפסם – לפרקים – לתלונות“.

„הה, אדוני“, נאנח השחור, בהתכופפו אַפּים, „אל־נא תדבר בי. בּאבּוֹ הוא לא כלום; לא עשה באבו אלא את חובתו“.

„בחור נאמן!“ קרא הקברניט דלאנו. „דון בניטו, אני מקנא בך שיש לך ידיד כזה; כי אינני יכול לקראו עבד“.

כשהאדון ואישו עמדו יחד, השחור תומך בלבן, לא יכול הקברניט דלאנו אלא להרהר בתפארת של יחס זה המציג חזות של נאמנות מצד אחד ואֵמון מן הצד השני. המראה הוגבר על ידי ההבדל בתלבושת, שציינה את מדרגתם זה ביחס לזה. הספרדי היה לבוש מעיל־צ’ילי בלתי־מהודק, עשוי קטיפה אפלה, עם מכנסי־ברכים וגרבים לבנים, עם פריפי־כסף בברך ובכף־הרגל; כובע־סוֹמְבְּרֶרוֹ רם־כותרת, עשוי עשב דק; חרב צרה, משובצת כסף, היתה תלויה מכֶּפֶת שבסרט שלו; זו החרב היא תוספת הכרחית, יותר לשימוש מאשר לקישוט, לתלבשתו כל כל ג’נטלמן דרוֹם־אמריקאי עד היום הזה. מלבד בזמנים שהתעוותויותיו העצבניות מפעם לפעם גרמו להפרעת המערכה, היה איזה דיוק בלבושו, בניגוד משונה לאי־הסדר, מכאיב־העינים, אשר מסביב; ביחוד ב„גיטו“ המלוכלך, לפני התורן הראשי, שהוא כולו מאוכלס כושים.

המשרת לא לבש אלא מכנסים רחבים; לפי גסותם וטליאותם היו עשויים מאיזה מפרש עליון; נקיים היו, והיו קשורים במתניו באיזה חבל בלתי־מפורד למשיחות; זה, ביחד עם חזות־פניו המיושבת, המבטלת את עניני העולם הזה, שיווּ לו מראה מעין זה של נזיר קבצן ממסדר פראנציסקו הקדוש.

תלבשתו של דון בניטו, כל כמה שהיתה בלתי־מתאימה לשעה ולמקום, לפחות לעיני האמריקאי תם־המחשבה, ועם כל הזרות שבקיומה בקרב כל תלאותיו, לא הרחיקה לכת, למצער באפנה שלה, מעבר לסגנון־הלבוש של הימים ההם אצל דרום־אמריקאים בני־מעמדו. אם כי בנסיעתו זו הפליג מבוּאינוֹס אירס, התודע כאזרח ותושב בצ’ילי, אשר יושביה לא סיגלו לעצמם, באופן כה המוני, את המעיל הפשוט והמכנסים, שפעם היו מסימני דלת־העם; אך, מתוך שינוי יאה, דבקו בלבושם הפּרובינציאלי, שהוא ציורי ככל לבוש שהוא בעולם. אף על פי כן, בהשואה לסיפור החיור של הנסיעה, ולפניו החיורים, דומה שהיה משהו בלתי־מתאים במלבושי הספרדי, עד כדי לרמז על דמות איש־חצר־מלך נכה הצולע ברחובות לונדון בעת המגפה.

חלק הסיפור אשר, אולי, עורר ענין נרגש ביותר, בשים לב לקוי־הרוחב הנדונים, היו הגלינות הממושכות שדובר בהן, וביחוד תעיית הספינה ללא־מכוונים לזמן כה ארוך. מבלי לחווֹת את דעתו, כמובן, לא יכול האמריקאי אלא ליחס לפחות חלק מן העיכובים לימאות בלתי־חיננית וחכמת־נסיעה לקויה. בהסתכלו בידיים הקטנות, הצהובות, של דון בניטו, הסיק בקלות כי הקברניט הצעיר לא עלה אל מפקדות מחור שרשרת־העוגן, כי אם מתוך חלון־התא; אם כן, מה יש לתמוה על אי־יעילות, בשעה שעלומים, מחלה ואריסטוקרטיה מזדמנים יחד? זאת היתה מסקנתו הדמוֹקרטית של הקברניט.

ואולם הקברניט דלאנו בהבליעו ביקורת בחמלה, לאחר ששמע את הסיפּור עד תומו, מתוך חזרה מחודשת על הבעות־אהדה שלו, לא די שהתחייב, כמו מקודם, לראות שדון בניטו ואנשיו יסופּקו להם צרכי־גופם התכופים, אלא גם הבטיח לדון בניטו שיעזור לו בהשגת מלאי של מים גדול וקיים, וגם מפרשים וחבלים; ואף על פי שזה כרוך בלא־מעט קשיים לעצמו, בכל זאת יותר על שלושה מן המשובחים שבאנשי־הים שלו להיות כאן לקציני־ים ארעיים; בשביל שתוכל הספינה בלי דיחוי להפליג לקונצפציון, שם תתוקן תיקון מלא לשם נסיעה על לימה, מחוז חפצה.

נדיבות כזו לא עברה בלי רושם, אפילו על הזר. פניו אורו; כולו רצון ושלהוּב־פנים פגש את מבטו הכּן של אורחו. דומה, רגש־התודה הכריעהו.

„התרגשות זו אינה טובה לאדון“, לחש המשרת, וכאחזו בזרועו, הוליכהו אט הצדה מתוך דברים מרגיעים.

כשוב דון בניטו כאב לו לאמריקאי לראות שהתעוררות התקוה, כמו ההשתלהבות הפתאומית בלחייו, היתה קדחתנית וחולפת.

לאחר שעה קלה הזמין המארח, בפנים נעדרי־השמחה, בהביטו כלפי מעלה אל עלית־הירכתים, את אורחו ללוותו לשם, למען היהנות מכל נשיפת־רוח מעטה שאפשר ותהיה זעה שם.

כמו בשעת סוּפּוֹר הסיפּוּר נזדעזע הקברניט דלאנו פעם או פעמיים לקול־הצלצלים, הבא לפרקים, מלוטשי הקרדומות; והוא תמה איך מרשים להפרעה כזאת, ביחוד בחלק זה של הספינה ובאזני נכה; יתר על כן, לפי שהקרדומות לא היה להם מראה מושך כל־עיקר, והמטפלים בהם – לא כל שכן, היה זה, ניתנה האמת להיאמר, לא בלא קורטוב של היסוס או אולי אפילו רתיעה, שהקברניט דלאנו, מתוך שלות־נפש למראית־עין, ניאות להזמנת מארחו. ומה גם מאחר שדון בניטו, מתוך קפריסה של דקדוקי־עניות שלא במקומה, שמראה־השלד שלו עשאָה מצערת, בקידות קאסטיליות, בכובד־ראש, העמיד על דעתו שאורחו יקדם לו בעליה בסולם המוליך אל הרמה; שם, בשלב האחרון, זוג מזה וזוג מזה, ישבו ארבעה תופשי־נשק ונוטרים שנים, מן השורה המאיימת ברעוֹת. קלוֹת למד הקברניט דלאנו הטוב ביניהם, וברגע שהניחם מאחוריו, כאחד נמלט ממכּים־שוּרוֹתים, הרגיש עוקץ של פחדים בקיבורות רגליו.

אך כהסבו פניו וראותו את כל השורה – כמו כך וכך מנגני תיבת־זמרה – עדיין שקודים בטמטום על מלאכתם, בלתי שמים לב לשום דבר זולתה, לא יכול אלא לחייך על בהלתו החששנית.

והנה, בעמדו עם דון בניטו ובהביטו על הסיפונים למטה נפגעה נפשו באחד מדיגומי אי־המשמעת שהשגחנו בהם לעיל. שלושה נערים שחורים, עם שני נערים ספרדים, ישבו יחד על גג המחסן, כשהם ממרקים קערת־עץ מגושמת, בה נתבשל לפני זמן מועט איזה תבשיל קליש. אחד מן הנערים השחורים, שנתמלא כעס בגלל איזו מלה שנפלטה מפי אחד מחבריו הלבנים, אחז פתאום בסכין, ואף־על־פי שאחד מקוטפי המוך קרא לו שיבליג, הכה לנער בראשו, כשימו בו חתך, ממנו שטף הדם.

בהשתוממות שאל הקברניט דלאנו מה פירושו של דבר. על זאת מלמל בניטו החיור מתוך אטימות כי לא היה זה אלא משחק מצד הנער.

„משחק רציני למדי, באמת“, השיב הקברניט דלאנו. „אילו קרה מעשה כזה בספינתי,עונג רווק', היה עונש חש אחריו תיכף ומיד“.

לשמע המלים האלה הפנה הספרדי כלפי האמריקאי אחד ממבטיו הפתאומיים, הלטושים, המטורפים־למחצה; אז, כנפלו אחור לתוך אדישותו, ענה: „בלי ספק, בלי ספק, סיניור“.

האם אפשר, הירהר הקברניט דלאנו, שזה האיש חדל־הישע הוא אחד מקברניטי־הנייר שהכרתים, אשר בשיטה מכוּונת הם מתעלמים מכל מה שאינם יכולים לדכא? איני יודע מראה יותר מעציב ממפקד אשר אין לו כלום מן הפיקוד אלא השם בלבד.

„הייתי סובר, דון בניטו“, אמר עכשיו, בהעיפו עין אל קוטף המוך, שניסה להתערב במעשי הנערים, „שהיית מוצא כי יפה להעסיק את כל השחורים שלך באיזה תפקיד שהוא, כל־כמה שיהא בלתי־מועיל, וללא הבדל מה מתארע לספינה הנה, אפילו עם החבורה הקטנה שלי מצאתי כי אי אפשר לי אלא לנהוג כך. פעם העסקתי צוות על הסיפון האחורי שלי בחיבוט מרבדים בשביל תאי, בזמן ששלושה ימים כסדרם הייתי מיואש מספינתי – מרבדים, אנשים והכל – כנדונים לאבידה מהירה, על שום עצמת רוח־סופה אשר לא יכולנו לעשות כלום כנגדה, חוץ מרוץ לפניה אין־אונים“.

„בלי ספק, בלי ספק“, גימגם דון בניטו.

„אבל“, המשיך הקברניט דלאנו, בהציצו שוב בקוטפי המוך ובלוטשי הקרדומות, הנמצאים בקרבתו, „אני רואה שאתה מעסיק לפחות חלק מן ההמון שלך“.

„כן“, באה שוב התגובה הריקנית.

„אותם הזקנים, המנענעים ראשיהם מדוכניהם“, הוסיף הקברניט דלאנו, בהראותו כלפי קוטפי המוך, „דומה שהם משמשים מפקחים ישישים לשאר, ואפילו אזהרותיהם אינן מוצאות אוזן קשובה לפעמים. האם זה שירות מרצון מצדם, או האם אתה אשר מינית אותם להיות רועים לעדר כבשותיך השחורות?“

„מה תפקידים הם ממלאים, אני הפקדתים על כך“, השיב הספרדי בקול מטורף, כאילו רגוז היה על איזה רמז לזלזול עוקצני בכוחו.

„ואלו השאר, אלו הקוסמים האשאנטיים פה“, הוסיף הקברניט דלאנו, כהסתכלו בקצת אי־מנוחה בפלד המוּנף שביד לוטשי הקרדומות, אשר באילו מקומות הובא לידי ברק, „דומה, איזה עסק משונה הוא זה שהם עוסקים בו; הלא, דון בניטו?“

„בסופות שפגעו בנו“, ענה הספרדי, „מה מן המטען הכללי שלנו, שלא הושלך הימה, ניזוק הרבה על ידי המים המלוחים. מאז בואנו אל מזג־אויר שקט ציויתי להעלות יום־יום תיבות אחדות של סכינים וקרדומות, לתיקון וניקוי“.

„רעיון זהיר, דון בניטו. אני מניח שאתה שותף לבעלות על הספינה והמטען. אבל, אולי לא על העבדים?“

„אני אדון לכל מה שאתה רואה“, ענה דון בניטו בקוצר רוח, „חוץ מחבורת־השחורים העיקרית, שהיו שייכים לידידי המנוח אלכּסנדרוֹ אראנדה“.

כהזכירו את השם הזה היתה חזותו כחזות איש שבור־לב; ברכיו פקו; המשרת שלו תמכהו.

בסברו כי הוא מנחש את סיבתה של זו ההתרגשות הבלתי מצויה, וברצותו לאמת ניחושו, שאל הקברניט דלאנו לאחר הפסקה קלה: „והאם מותר לי לשאול, דון בניטו, אם – מאחר שלפני זמן מועט דיברת על נוסעי־תאים אחדים – אם זה הידיד אשר אָבדנוֹ כה מצער אותך, מראשית הנסיעה ליוה את השחורים שלו?“

„כן“.

„והוא מת מן הקדחת?“

„מת מן הקדחת. – הה, לוּ יכולתי –“

בהרתיתו שוב, נשתתק הספרדי.

„סלח לי“, אמר הקברניט דלאנו לאטו, „אך סבורני כי, על ידי חויה האוהדת לשלך, אני מנחש, דון בניטו, מה זה המשחיז את פי צערך ליתר חדוּת. היה זה גורלי הקשה פעם לאבד על פני הים ידידי יקר, אחי שלי, שהיה אז ממונה־על־הסחורות; בהיותי בטוח בטובת נשמתו, הייתי יכול לסבול כאיש את הסתלקותה; ואולם אותה העין הכנה, אותה היד הכנה, – אשר שתיהן לעתים כה קרובות נפגשו בשלי – ואותו הלב החם; הכל, הכל – כשיירים לכלבים – שיזָרק הכל לכרישים! אז נשבעתי שלעולם לא אקח אתי בתורת חבר־לנסיעה אדם שאני אוהבו, אלא אם כן, שלא בידיעתו, סיפקתי כל הנחוץ, במקרה היאספו, לחניטת חלקו בן־התמותה לשם קבורה ביבשה. אילו היתה שארית ידידך על גבי ספינה זו, דו בניטו, כי אז לא באורח משונה מזה היית נפעל ידי אזכרת שמו“.

„על גבי ספינה זו?“ ענה הספרדי לעומתו. אז, מתוך תנועות זעוה, כמו עמדה לפניו רוח־רפאים, נפל אין־אונים לתוך הזרועות המוכנות של מלוהו, אשר בשלחו בקשה אילמת כלפי הקברניט דלאנו, נדמה כמתחנן לפניו שלא יגע שוב בנושא שהוא כל כך מצער – מעבר ממה שניתן לביטוי – לאדוניו.

זה האיש המסכן, חשב האמריקאי בכאב־נפש, הוא קרבן לאמונה הטפלה והמעציבה המקשרת שדים עם גוית־אדם שנתרוקנה, על דרך שהבריות מקשרים רוח־רפאים עם בית עזוב. כמה שונות דעותיהם של בני־אדם! מה שבשבילי היה לסיפוק־נפש שבקדושה, אפילו רמז וזכר לו הבהיל את הספרדי הזה עד לידי התעלפות זו. אלכסנדרו אראנדה המסכן! מה היית אומר אילו ראית את ידידך כאן – אשר, בנסיעות קודמות, כשאתה הונחת ביבשה, התגעגע גם התגעגע, אני מעיז לומר, אפילו להצצה אחת בך – והנה עכשיו מחשבה כל־שהיא שאתה תימצא איך־שהוא בקרבתו, מפילה עליו אימה שבאבדן־דעת.

בו ברגע, בצלצול שומם של בית־קברות, המורה על פגם בכלי, צילצל פעמון בית־החרטום, שהוכה בידי אחד מאנשי־השיבה קוטפי המוך, – הכריז על השעה עשר דרך השלוה העופרתית; תשומת־לבו של הקברניט דלאנו ניצוֹדה על ידי שחור ענקי, שנתבדל מן ההמון הכללי אשר למטה, ונתקדם לאט כלפי עלית־הירכתים המורמת. קולר של ברזל היה בצוארו, אשר ממנו נשתלשלה שרשרת, כרוכה שלוש פעמים מסביב לגופו, והחוליות האחרונות היו נעולות יחד בתוך רצועת־ברזל רחבה, היא החגורה שלמתניו.

„עד־מה כמו אילם נע אטוּפל“, מילמל המשרת.

השחור עלה במדרגות עלית־הירכתים, וכמו אסיר אמיץ־לב שמעלים אותו להקשיב לפסק־דינו, עמד באֵלם בלתי־חרד לפני דון בניטו, שעכשיו רוח לו מהתקפתו.

כהרגישו לראשונה בהתקרבותו של זה, נזדעזע דון בניטו, וצל של רוגז הציף את פניו; וכמו מתוך זכר־פתאום לחימה בלתי־מועילה נתהדקו שפתיו הלבנות.

הרי זה מן הסתם איזה מתמרד פִרְדִיי, חשב הקברניט דלאנו וסקר, לא בלא תערובת של הערצה, את הדמות הענקית של הכושי.

„ראה, הוא מחכה לשאלתך, אדון“, אמר המשרת.

דון בניטו, משגוֹרה זכרונו ככה, הסיח את מבטו הצדה בעצבנות, כאילו ציפה לאיזו תשובה מרדנית, ובקול מרוערע, דיבר כך:

„אַטוּפל, האם תבקש ממני סליחה עכשיו?“

השחור שתק.

„שוב, אדון“, מילמל המשרת, בהביטו בתוכחה מרה על בן־ארצו; „שוב, אדון; הוא עוד יִכַּף לפני האדון“.

„ענה“, אמר דון בניטו, עודו מסב את מבטו הצדה, „אמור רק את המלה האחת סליחה, ושרשראותיך יוסרו ממך“.

על זאת הרים השחור אט אט את שתי זרועותיו, הניח להן לנפול כנטולות־חיים, כשחוליות־שרשראותיו מתקשקשות וראשו כפוף; כמי שאומר: „לא; נוח לי בכך“.

„לך“, אמר דון בניטו ברגש עצור וסתום.

השחור, כשם שבא מתונות, כך ציית מתונות.

„סלח לי, דון בניטו“, אמר הקברניט דלאנו, „אך זה המחזה מתמיהני; מה פירושו, בבקשה ממך?“

„פירושו הוא שזה הכושי לבדו, מכל החבורה, הבאיש ריחו בעיני על דרך מיוחדת. חבשתי אותו בשרשראות; אני –“

כאן הפסיק; הוא שם ידו לראשו, כאילו היתה שם איזו סחרחורת, או איזה טשטוש־זכרון פתאומי; אך כפגעו במבט חנון מאת משרתו, דומה שהתאושש, והוא הוסיף:

„לא רציתי להלקות צורה כזו. אך ציויתי עליו שיבקש סליחתי. עד כל לא עשה כך. על פי ציוויי הוא מתיצב לפני מדי שעתים“.

„וכמה זמן נמשך הדבר?“

„כששים יום“.

„והוא מציית בכל יתר הדברים? ומתיחס בכבוד?“

„כן“.

„על מצפוני, איפוא“, קרא הקברניט דלאנו מתוך דחף פתאום; „רוח־מלכות בו בזה הברנש“.

„אפשר יש לו רשות על כך“, השיב דון בניטו במרירות; „הוא אומר כי היה מלך בארצו“.

„כן“, אמר המשרת, בהכניסו מלה משלו. „אותם החתכים שבאזני אטופל, פעם נשאו בתוכם טריזים של זהב; ואולם באבו המסכן פה, בארצו שלו היה עבד עני; עבד לאיש שחור היה באבו, ועכשיו הוא עבד ללבן“.

מוטרד כל־שהוא על ידי אלה הגסות־הלב שבשיחה, הפנה הקברניט דלאנו עינים סקרניות על בן־הלויה, ואז הציץ בתמיהה על האדון; אך האדון והמשרת, כאילו מכבר היו רגילים לאלו הסטיות הזעירות מן הסדר, נדמה שלא זה ולא זה מבינים לו.

„ומה, בבקשה, היה פשעו של אטופל, דון בניטו?“ שאל הקברניט דלאנו. „אם לא היה זה דבר חמוּר ביותר, קבל־נא עצת־כסיל, ומתוך שים־לב לצייתנותו הכללית, אף מתוך מתן־כבוד טבעי לרוחו, ותר על ענשו“.

„לא, לא. האדון לעולם לא יעשה זאת“, מילמל כאן המשרת בינו לבין עצמו. „מתחילה על אטופל הגא לבקש סליחה מלפני האדון. העבד שם נושא את מנעול־היד, אבל האדון כאן נושא את המפתח“.

מאחר שכוּונה תשומת־לבו על דרך זו, השגיח עכשיו הקברניט דלאנו בפעם הראשונה כי מצוארו של דון בניטו תלוי מפתח, קשור בפתיל־משי דק. מיד, כי עמד על מטרת המפתח מתוך הברותיו הממולמלות של המשרת, חייך ואמר: „כך, דון בניטו – מנעול־יד ומפתח – סמלים רבי־משמעות הם, באמת“.

אם כי הערתו של הקברניט דלאנו, אדם בעל תמימות טבעית כזו שלא היה מוכשר לסאטירה או אירוניה, נפלטה מתוך רמיזה שעשענית לאדנותו של הספרדי על השחור, אדנות המתגלה בדרך כה מקורית – אף על פי כן ואיך שהוא דימה לו אותו מתרחק־מאנשים כי יש כאן איזה לגלוג של זדון לאי־יכלתו עד כה (הן הודה על כך) לרעוץ את רצונו המבוצר של העבד, לפחות, לא על ידי פקודת־פה. כשהוא מצטער על אי־הבנה זו אך מתיאש מתקן אותה, העביר הקברניט דלאנו את השיחה לנושא אחר; ואולם כמצאו את חברו מתכנף לתוך עצמו במידה יתירה, כאילו עדיין הוא לאט לאט מעכל את הקובעת של העלבון המדומה הנ"ל, לבסוף, נעשה גם הקברניט פחות מללני – מדוכא, למרות רצונו, ממה שנדמה כנטירת־רוגז נסתרת אצל הספרדי שהוא רגיש עד לידי חולניות. ואולם הספן הטוב בעצמו, אשר נטיית־רוחו היא ההיפך מזה, נמנע, מצדו שלו, הן מן המראה, הן מן הרגש, של הקפדה; ואם שותק היה, הרי זה רק בגלל הידבקות מן השני.

והספרדי, בעזרת משרתו, סר, על דרך קצת בלתי־נימוסית, מעל הקברניט דלאנו; מעשה אשר, לפי שכל־הישר, היה אפשר לפרשו כשרירות בטלה של מצב־נפש רע, אילולא התחילו האדון ואישו, כשהם שוהים מעבר לזוית של ארובה מורמת, מתלחשים יחד בקולות חשאיים. זה לא נשא חן. יתר על כן: ההתנהגות העצובה של הספרדי, אשר לא היתה לפעמים נטולת מין נסיכות שבנדיבות, עכשיו לא היתה נראית כלל וכלל מכובדת; והגסת־הלב השפלה של העבד עכשיו התפשטה את קסמה הראשון של דבקות תמת־לב.

במבוכתו, הפנה האורח את פניו אל הצד השני של הספינה. כעשותו כך נפל מבטו במקרה על ספן ספרדי צעיר, פקעת של חבלים בידו, שזה אך צעד מן הסיבוב אל הסיבוב הראשון של חבל התורן האחורי. אפשר לא היה האיש מעורר תשומת־לב יתירה, אילולא שהלה, ברגע עלוֹתוֹ אל אחד מן המנורים, מתוך התרכזות מתחבאת, התמיד בנעיצת־עינו בקברניט דלאנו. משם עברה עינו, כמו על פי איזה פועל־יוצא טבעי, אל שני המתלחשים.

כשתשומת־לבו כוּונה ככה בשנית אל הזוית ההיא, נזדעזע הקברניט דלאנו מעט־קט. ממשהו בתנועותיו של דון בניטו באותו רגע, נדמה כאילו היה האורח, לפחות במידה חלקית, נושא להתיעצות־החשאים המתנהלת שם – השערה שהיתה בלתי־נעימה לאושפיז כשם שהיתה לא־מחניפה כל עיקר לאושפיזכן.

החליפים המשונים של נימוס והנהגה רעה בקברניט הספרדי לא היה להם ביאור כלל חוץ מאחת של שתי הנחות – שגעון תמים או התחפשות זידונית.

ואולם הרעיון הראשון, אם כי בדרך הטבע היה עולה בדעתו של כל מסתכל בלתי נוגע בדבר, ומאילו צדדים לא היה לגמרי זר למחשבתו של הקברניט דלאנו, עכשיו, משהתחיל, ואפילו רק על דרך של ראשית־נצנוץ, לסכות את התנהגות הזר מבחינת־מה כעלבון שבכוונה, כמובן נפקד מקומו של מושג־השגעון כליל. ואם לא משוגע, אם כן, איפוא, מה הוא? לפי הנסיבות, האם היה ג’נטלמן – לא, אפילו נחות־דרגא ישר־לב – משחק את התפקיד שמארחו משחקו עכשיו? האיש הוא רמאי. איזה הרפתקן שפל־יחוס, המתחפש כגברא רבא של אוקינוס אך כה נבער הוא מן ההליכות הראשונות של ג’נטלמניות גרידא, עד שהוא נכשל באי־הנימוס המובהק הנוכחי. אף אותה טקסוניות מוזרה, שהוא מגלה לפרקים אחרים, אינה בלתי־הולמת לאחד המשחק תפקיד שהוא למעלה מדרגתו האמיתית. בּניטוֹ סרנוֹ – דוֹן בּניטוֹ סרנוֹ – שם מצלצל. אף זה שם שלא היה בלתי־ידוע באותה תקופה, בחלק המשפחתי שבו, לממונים־על־סחורות ולרבי־חובלים לאורך הים הספרדי, כשייך לאחת מן המשפחות היוזמות ביותר והמתפשטות ביותר בכל חבלי־הארץ הללו; אחדים מבניה מוכתרים בתארי אצילות; מעין בית־רוטשילד קאסטילי, שיש לו אח אציל, או שאר אציל, בכל קרית־מסחר גדולה באמריקה הדרומית. זה המתכנה כאן דון בניטו עומד בגברותו הצעירה, כבן עשרים ותשע או שלושים הוא. להתחפש כעושה שליחות־עזר נודדת בעסקי הים של בית כזה, מה זימה תכשר יותר בעיני נוכל צעיר בעל כשרון ושאר־רוח? ואולם הספרדי היה נכה חיור. אין בכך כלום. כי קרה וערמתם של רמאים הגיעה אפילו עד כדי חקותם מחלות אנושות. הוֹי, שמתחת למראה של חולשה תינוקית יסתתרו הפראיים שבמרצים – שהליכות הרוך של הספרדי אינן אלא כַפַּת־קטיפה לצפרניו!

אלו הדמיונות לא עלו מתוך הלך־מחשבה; לא מבפנים באו כי אם מבחוץ; ופתאום, המון אחד, כמו רסיסי־כפור, באו; אך כמו רסיסי־הכפור נדונו להיעלם תיכף לכשתחזור השמש הרכה של טוּב־לבו של הקברניט דלאנו אל רוּם־רקיע שלה.

בחזרו ושלחו עין כלפי דון בניטו – אשר צד־פניו, שנגלה מעל הארובה, עכשיו היה מופנה אליו – ניצוד הקברניט דלאנו על ידי הפּרופיל, אשר בהירות־חיטובו צורפה בשל רזון יליד־מחלה, אף נתעטרה אצילות אצל הסנטר בשל הזקן. הלאה, חשד! הרי זה חוטר אמיתי מהידאלגו־סרנו אמיתי.

האורח, במצאו רוחה על ידי מחשבות טובות אלו ודומיהן, ובנהמו נעימה בקלות־לב, עכשיו התחיל צועה לתומו על פני עלית־הירכתים, כדי שלא לגלות לדון בניטו שהוא דן את חברו לכף אי־נימוס, ואין צריך לומר, לכף דיבור בלב ולב; אם כי, לפי שעה, נשארו הנסיבות אשר עוררו אותו אי־אֵמון ללא־ביאור, סבר הקברניט דלאנו כי, לאחר שתיפתר אותה תעלומה קטנה, הרי יהיה מאד מצטער אם יתן לדון בניטו להיודע כי הוא נפל לפני ניחושים בלתי־נדיבים. בקיצור, יפה, לזמן־מה, להניח שוּלים חלקים לגוף־המקרא של הספרדי.

הספרדי, שפניו החיורים מעוּותים ומעוננים, עודנו נשען על בן־לויתו, לאחר שעה קלה חזר אל אורחו. והנה, במבוכה גדולה מזו שהוא למוד בה, ובנעימת־תככים משונה בלחישתו הצרודה, פתח בשיחה דלקמן:

„סיניור, הא מותר לי לשאול כמה זמן נחת על יד האי הזה?“

„הוי, כיום או יומים, לא יותר, דון בניטו“.

„מאיזה נמל יצאת לאחרונה?“

„קאנטון“.

„ושם, סיניור, החלפת את עורות כלבי־הים שלך בתה ומשי – לא כך אמרת?“

„כן, בעיקר משי“.

„והשאר לקחת במטבעות־כסף – אולי?“

הקברניט, מהסס קמעה, ענה:

„כן, מעט כסף; אך לא הרבה, על כל פנים“.

„אה, – כן. האם מותר לי לשאול כמה אנשים יש בספינתך, סיניור?“

הקברניט דלאנו נזדעזע כל־שהוא. אך הוא ענה:

„כעשרים וחמישה, בסך הכל“.

„וכולם בתוך הספינה, כפי שאני משער?“

„כולם בתוך הספינה, דון בניטו“, ענה הקברניט, ועכשיו – מתוך סיפוק־נפש.

„וגם יהיו בתוכה הלילה?“

לקושיה אחרונה זו, שבאה אחרי כמה קושיות עקשניות, לא יכול היה הקברניט – ואפילו היה הדבר בנפשו – אלא להביט ברצינות רבה על המקשן. הלה, תחת לפגוש את המבט, בכל סימן של מבוכה פחדנית, הוריד עיניו לסיפון; והוא היוה ניגוד פחות־ערך למשרתו, אשר באותו רגע היה כורע לרגליו ועוסק בהסדר כפתור־נעל שנתרופף; ופניו הבלתי־עסוקים בינתיים היו צופים בגלוי, מתוך סקרנות ענותנית, בפניו הנפולים של אדוניו.

הספרדי, אגב גרירת־רגלים שבאשמה, חזר על שאלתו:

„ו – וגם הלילה – יהיו, סיניור?“

„כן, עד כמה שידוע לי“, ענה הקברניט דלאנו, – „אבל לא“, נתאושש עד כדי דיבור־אמת אין־פחד, „אחדים מהם שוחחו בדבר יציאה בחבורת־דיג שניה כחצות־הלילה“.

„ספינותיכם בדרך כלל נוסעות – נוסעות כשהן מזוינות פחות או יותר, לפי שאני משער, סיניור?“

„הו, תותח בן שש ליטראות, במקרה של צורך דחוף“, היתה התשובה האמיצה־אדישה, „עם מלאי קטן של רובים קצרים, חניתות כלבי־ים וסכינים עקומים, כמובן“.

בהשיבו כך, שוב שלח הקברניט דלאנו מבט אל דון בניטו, אך עיני הלה היו מופנות הצדה; ופתאום וללא־חן שינה דון בניטו את הענין, הפליט מלה נרגזת על הגלינה, ואז בלא התנצלות, שוב התרחק עם בן־לויתו אל הכתלים שמנגד, ושם חזרו אל התלחשותם.

בו ברגע, ובטרם יכול הקברניט דלאנו לנסוך מחשבה קרירה על מה שזה אך קרה, נראה הספן הספרדי הצעיר שהוזכר לעיל, כרדתו מן החבלים. אגב התכופפו בשביל לקפוץ פנימה אל הסיפון נפתחה כותנתו, או חולצתו, המרוּוחת, הבלתי פרופה, עשוּית הצמר הגס ורבוּבת־הזפת, הרחק עד עומק החזה, ונתגלתה תחתוניה של מה של שנראה כפשתן מן היקר ביותר, מועטר, על יד הצואר, בסרט דק וכחול, דהוי ומהוּה עד כדי להעציב. בו ברגע היתה עינו של הספן הצעיר שוב נעוצה במתלחשים, והקברניט דלאנו חשב כי תפס בה איזו משמעות מציצה ממארב, כאילו הוחלפו באותו כהרף־עין בינו ובין הצעיר אילו רמזים אילמים מעין אותם של אגודת־סתרים.

דבר זה בשנית דחף את מבטו כלפי דון בניטו, וכמו בפעם הקודמת לא יכול אלא להסיק כי הוא עצמו היה הנושא לויעוד ההוא. הוא עמד בלכתו. קול לטישת הקרדומות נפל על אזניו. הוא העיף עוד מבט צדדי חופז אל השנים. מראיהם מראה קושרים. ובהתחשב עם המקשנות מלפני רגעים אחדים, ועם המאורע של הספן הצעיר, הביאו הדברים הללו עכשיו לידי חידוש־חשד שלא מרצונו – חשד כה עצום שלא יכלה תמימותו של האמריקאי לסבול אותו. בלבשו הבעה עליזה והומורית עבר במהרה אל השנים ואמר: „הא, דון בניטו, זה השחור שלך כאן, דומה שהוא עומד בדרגה גבוהה באֵמון שלך, כי הריהו מעין יועץ־סתרים לך. באמת“.

על זאת נשא המשרת את מבטו מתוך גיחוך של טוּב־לב, אך האדון נזדעזע כמו מעקיצה ארסית. עבר רגע, או רגעַיִם, עד ששבה נפשו של הספרדי אליו, והוא היה יכול לענות. ואכן, הוא ענה, מתוך התאפקות קרה: „כן, סיניור, אני שם אֵמוּן בבאבו“.

כאן, באבו, בהחליפו את גיחוך הנפש הבהמית לחיוך שכלתני, בלתי חוטא בכפיית־טובה, שם עיניו באדוניו.

בראותו כי הספרדי עומד עכשיו שותק ומסויג, כאילו בלא יודעים, ואולי דוקא בכוונה, הוא מרמז כי נוכחות אורחו היא בלתי־נוחה באותו רגע, העיר הקברניט דלאנו – שלא רצה להיות בלתי־אדיב אפילו לאי־האדיבות עצמה – איזו הערה קלילה, וסילק עצמו; ובמחשבתו הפך והפך בהנהגה המסתורית של דון בניטו סרנו.

הוא ירד מן עלית־הירכתים וכולו מעוטף בהרהורים, עבר על יד כניסת־מחסן אפלה, המוליכה אל תחתית־האניה, והנה, בהרגישו שם איזו תנועה, הביט לראות מהו המתנועע. בו ברגע קם מין נצנוץ בכניסת־המחסן מלאת הצללים, והוא ראה את אחד הספנים הספרדים, המסתובב שם, ממהר לשים את ידו לתוך החזה של כותנתו, כמצפין שם משהו. קודם שיכול האיש לברר לעצמו מי הוא העובר, כבר נתגנב הלה ונעלם מן העין; אך נתגלה במידה מספיקה בשביל שיהא הקברניט בטוח כי הוא הוא הספן הצעיר, אשר אותו ראה מקודם בחבלים.

מה זה אשר התנוצץ ככה? חשב הקברניט דלאנו. זו היתה לא עששית – לא גפרור – לא גחלת לוהטת. האם אפשר כי היתה זו אבן־חן? אך מה לספנים ולאבני־חן? – או גם לתחתוניות תפורות־משי? האם שדד את התיבות של נוסעי־התא המתים? ואולם, אם כן הדבר, וכי היה לובש אחד החפצים הגנובים פה על גבי הספינה? אה, אה, אם אמנם היה זה אות נסתר שראיתי חולף בין זה הבחור החשוד ובין הקברניט לפני שעה קלה, אם יכולתי להיות בטוח כי באי־מנוחתי לא רימוני חושי, כי אז –

כאן, בעברו מדבר חשוד אחד למשנהו, גילגלה מחשבתו במטרת השאלות המוזרות ביחס לספינתו שהועמדו לפניו. על פי מקרה־נופל־על־מקרה מוזר, מדי העלותו בדעתו נקודה אחת איזו שהיא, היו האשפים השחורים של אשאנטי מקישים בקרדומותיהם כאילו מתוך פירוש מנבא־רעות למחשבות הזר הלבן. תחת לחץ חידות ואותות כאלה, הרי היה זה כמעט מנגד לטבע שלא יחדרו, אפילו לתוך הלב הפחות נטול־אֵמון, אילו חששים מכוערים.

בהסתכלו כי הספינה נפלה עכשיו אין־אונים לתוך זרם, כשמפרשיה קפואי־קסם, והיא צפה בתגבורת־מהירות ימה; ובסקרו כי, בגלל הזדקרות זיז־אדמה לפני זמן מועט, נסתתרה הספינה הכלבימית, התחיל הימאי אמיץ־הלב רועד מתוך מחשבות שכמעט לא העיז להתודות עליהן אפילו בפני עצמו. מעלה מכל, התחיל מרגיש פחד־רפאים מדון בניטו, ובכל זאת, כשהתנער, הרחיב את חזהו, הרגיש עצמו איתן על רגליו, ושיקל הדבר בקרירות־דעת – מה ערכם של כל חזיונות־התעתועים האלה?

אילו היתה לו לספרדי איזו עצת־זדון, כי אז היא מוסבה לא אליו דוקא כי אם לספינתו („עונג הרווק“). לפיכך התרחקות הספינה האחת מאחותה, תחת לסייע לאיזו עצה אפשרית כזו, הריהי, למצער לפי שעה, מתנגדת לה. ברור שכל חשד, המאחד בו סתירות כאלו, אל־נכון אינו אלא בגדר הזיה. חוץ מזה, האם לא שטות היא לחשוב כי ספינה הנתונה בצרה – ספינה אשר המחלה כמעט הריקה אותה מן הצוות שלה – ספינה אשר יושביה קמולים מבלי מים – האם לא שטות כפולה ומכופלת אלף פעמים היא לסבור שכלי־ים כזה יהיה, לעת הזאת, נמנה על שודדות־הים, או שמפקדוֹ, הן למען עצמו הן למען האנשים אשר תחתיו, ירצה באיזה דבר שבעולם חוץ מרוחה מהירה והשבת־נפש? מאידך גיסא, האם מן הנמנע שהמצוקה הכללית, והצמא בפרט, אינם אלא העמדת־פנים? והאם אי־אפשר שאותו הצוות הספרדי, בלתי ממועט במספר, אשר היאמר נאמר עליו כי גוע עד כדי שארית קטנה, יהיה שוכב במארב עכשיו באותו בית־הריתוף גופא? על פי תירוץ, שבוּר־לב למראית עין, של בקשת ספל מים קרים, נכנסו שדים בדמות אדם אל בתים מבודדים ולא יצאו משם עד שבוּצע איזה מעשה אפל. ואצל שודדי־הים המאלאיים לא היתה זו פעולה נדירה שיפתו אחריהם ספינות לתוך מפרציהם הבוגדים, או שישדלו לתוך ספינתם פולשים מאויב מובהק שבים, על ידי חזות סיפונים שהם מעוטי־אנשים או ריקים מאנשים לגמרי, בעוד שמתחת לסיפונים ארבו מאה חניתות על זרועות צהובות המוכנות לתקוע אותן בעד המחצלות. לא שהקברניט דלאנו האמין בדברים אלה כליל. הוא שמע על אודותם, ועכשיו, בתורת סיפורים, חזרו ועלו על דעתו. מחוז־חפצה הנוכחי של ספינה זו הוא המעגן. שם תימצא בקרבת ספינתו שלו. כשתגיע לאותה שכונה, האם לא יתכן שה„סאן דומיניק“, כהר־געש נם, פתאום תשחרר מרצים שהם חבויים כעת?

הוא זכר את דרך הספרדי בספּרו סיפורו. היה בה באותה דרך משום היסוס עגמומי ואמצאת אמתלאות. בדיוק כך יבדה־לו אדם סיפור, תוך כדי ספּרוֹ, לשם מטרת־רשע. ואולם, אם אותו סיפור אינו אמיתי, מהי האמת? שהספינה באה לידיו של הספרדי שלא כדין? ואולם כמה מפרטי־הסיפור, ביחוד החלקים היותר חדורי־שואה, כגון התמותה בין אנשי־הים, תעיית הספינה בשל כך לזמן רב אחרי כן ועד עכשיו, הסבל לשעבר מגלינות עקשניות, הצמאון שעודו עומד בתקפו – בכל אלו הנקודות, וכן באחרות, היה סיפורו של דון בניטו מאשר לא בלבד את קריאות־הַוַי של האספסוף המעורב, לבן ושחור, אלא גם – מה שאי־אפשר היה לזייף – את כל הארשת והחזות של כל קו־פנים אנושי, אותן ראה הקברניט דלאנו. אילו היה כל סיפורו של דון בניטו אמצאת־דמיון בלבד, כי אז היתה כל נפש שבספינה, עד הצעירה שבכושיות, חיילת מגויסת שלו לקיים תחבולתו, וכל אחת מהן היטב מאומנת בתפקידה: מסקנה אשר לא תאָמן. אף על פי כן, אם יש רגלים לאי־אֵמון באמיתת דברי הקברניט הספרדי, הרי מסקנה זו היא כדין.

בקיצור, לא נכנסה אי־מנוחה במחשבתו של הספן ישר־הלב, שלא דחה אותה תיכף ומניה וביה על ידי מעשה שכל־הישר. לבסוף, התחיל צוחק על אלו חששי־הרעוֹת; צוחק גם על הספינה המוזרה, כי היא בחזות־פניה היתה מקבילה איך־שהוא לאותם החששים; צוחק גם על השחורים משוני־המראה, ביחוד אותם לוטשי־מספרים הזקנים, האשאנטים; ואותן הנשים הזקנות, הדבוקות־למיטתן – קוטפי המוך, ועל דרך אנושית, כמעט התחיל צוחק על הספרדי השחרחר עצמו, השדון שהוא מרכז לכולם.

אשר לשאר, מה שנשאר בגדר חידה באופן חמור, הרי זה תּוֹרץ מתוך טוּב־לב על ידי המחשבה כי, בדרך כלל, כמעט שאין הנכה המסכן יודע מה הוא עושה; או שהוא מתפנק בדד בערפלים שחורים, או שהוא מעמיד שאלות ללא משמעות או כוונה. ברי, לפי שעה אין האיש ראוי שתהיה הספינה מופקדת בידו. מתוך איזה שידול של עשיית־טובה יוציא הקברניט דלאנו את הפיקוד מידו, ועוד יצטרך לשלוח אותה אל קונצפציון תחת הנהלת סגן החובל שלו, אדם הגון וימאי טוב – תכנית אשר תתבחן כדבר שבחכמה הן ל„סאן דומיניק“ והן לדון בניטו; כי – לכשירוח לו מכל דאגה וישב לו כל העת בתא שלו, יהיה החולה, תחת ההשגחה הטובה ביותר של משרתו, שב לאיתנו במידת־מה, מן הסתם עד תום הנסיעה, ויחד עם זה ישוב אל שלטונו.

אלו היו מחשבותיו של האמריקאי. הן הרגיעוהו. היה הבדל בין הרעיון על גזירה אפלה מצד דון בניטו אשר תחרוץ גורלו של הקברניט דלאנו, ובין הרעיון על סידור קל־לב מצד הקברניט דלאנו לגורלו של דון בניטו. אף על פי כן, לא בלי קורטוב של רוחת־רוּח ראה איש־הים הטוב סוף סוף את הלויתנית שלו במרחק. העדרה הוארך על ידי עיכוב בלתי־צפוי בצד הכלבימית, כמו כן נתמשכה בנסיעת־חזרה שלה על ידי ההתרחקות המתמידה של מחוז־חפצה.

הנקודה המתקרבת נראתה לעיני השחורים. קריאותיהם משכו את תשומת־לבו של דון בניטו, והוא, מתוך החזרת אדיבות, ניגש אל הקברניט דלאנו, הביע שביעת־רצונו על בואם של מצרכים מספר, כל כמה שיהיו מעטים וארעיים כפי שבהכרח יתבחנו להיות.

הקברניט דלאנו ענה לו; ואולם אגב כך נמשכה תשומת לבו אל משהו המתרחש בסיפון למטה: בתוך ההמון אשר טיפסו על המעקות המופנים אל היבשה, והיו מביטים בסקרנות אל הסירה המתקרבת, שני שחורים, אשר במקרה, לכאורה, נדחקו רגליהם על ידי אחד הספנים, טסו לקראתו בקללות איומות; הספן איך־שהוא לא קיבל אותן בהכנעה, ושני השחורים השליכוהו לארץ וקפצו עליו, על אף הקריאות הדאוגות של קוטפי המוך.

„דון בניטו“, חפז הקברניט דלאנו לומר, „האם אתה רואה מה שנעשה שם? הבט!“

ואולם הספרדי, תקוּף שיעולו, רגליו מטו; הוא שם פניו למו ידיו וחישב לנפול. הקברניט דלאנו היה תומך בו, אך המשרת היה יותר פזיז ממנו; הלה ביד אחת סמך את אדוניו, ובשניה נתן לו השיקוי. כשוב רוח דון בניטו אליו, חדל השחור מתמוך בו וחמק הצדה קמעה, אך נשאר, מתוך שמירת חובתו, כמטחוי לחש משם. נתגלתה כאן תבונה כזו, שהיא מחתה כליל, בעיני האורח, כל צל של אי־הגינות אשר אפשר היה לו להידבק במשרת, בשל הויעוּדים הבלתי־יפים שהוזכרו לעיל; כמו כן הוראה אשר, אם יש אשמה במשרת, המגרעת היא באדון יותר מאשר בו, מאחר שזה יודע איך להתנהג כשמניחים אותו לעצמו.

הקברניט דלאנו, מאחר שמבטו ניסח על דרך זו ממראה אי־הסדרים אל המראה היותר נעים אשר לפניו, שוב לא יכול להימנע מלומר „יישר כוח“ לדון בניטו על היות לו משרת כזה, אשר הגם שלפעמים הוא מעיז יותר מדי, בדרך כלל הלא אין ערוך לו בשביל אחד הנמצא במצבו של הנכה.

„אמור לי, דון בניטו“, הוסיף בחיוך – „הייתי רוצה לזכות בזה אישך כאן לעצמי – מה תקח בעדו? האם יהיו חמישים דובלונים מתקבלים על הדעת?“

„האדון לא יפרד מעל באבו בעד אלף דובלונים“, מילמל השחור, כתפוש אזנו את ההצעה וכסברו כי הדבר רציני הוא, והוא, ביהירות המוזרה של עבד נאמן אשר אדוניו מוקירו, בז לשמוע ערכו נאמד במחיר כה זעום פי זר. אך דון בניטו, שלכאורה עדיין לא שבה אליו נפשו כליל, ושהוא שוב מופרע על ידי שיעולו, לא השיב אלא תשובה קטועה.

עד־מהרה נעשה עינויו הגופני כה קשה, עד שפגע, ככל שאפשר היה לראות, גם במחשבתו; וכאילו לתרוס בעד המחזה העגום, הוליך המשרת את אדוניו ביד עדינה כלפי מטה.

האמריקאי, כשנשאר לבדו, בשביל לבלות בנועם את הזמן הנשאר עד הגיע הסירה, היה מפסיק אחד מאנשי־הים הספרדים שראה שם על מנת לפתוח שיחה אתו; אבל בזכרו משהו שדון בניטו אמר לו על התנהגותם הרעה, נמנע מכך, בחינת בעל־ספינה שאין לו רצון להביט על פחדנות או אי־נאמנות באנשי־ים.

הוא במחשבותיו, ועינו מופנית כלפי אותה לקוּטת־ספנים – והנה נדמה לו כי אחדים השיבו לו מבט תחת מבט, ומעין משמעות בתוכו. הוא שיפשף את עיניו וחזר והביט; ושוב נדמה לו כי הוא רואה אותו הדבר. בצורה חדשה, אך ביתר ערפּוּל מאשר קודם לכן, שבו אליו כל חששיו הישנים; אך, משום העדרו של דון בניטו, מתוך פחות התלהבות מאשר קודם. על אף השם הרע שניתן באזניו על הספנים, החליט דלאנו לפתוח בדיבור עם אחד מהם תיכף ומיד. וברדתו בעלית־הירכתים עשה דרכו בין השחורים; תנועתו עוררה קריאה משונה מצד קוטפי המוך; והכושים, על כל ציווּים, במשכ זה את זה הצדה, נתפרדו לפנות לו דרך. ואולם, כאילו סקרנים לראות מה מטרתו של ביקורו זה בגיטו שלהם, מיד סגרו עליו מאחוריו, מתוך סדר בערך, והם הלכו ועלו בעקבות הזר. התקדמותו היתה מוכרזת על דרך זו כמו על ידי נסיכי־נשק על סוסיהם, וכמו היה משמר־כבוד של קאפירים ללויה לו, הקברניט דלאנו, בלבשו פנים של טוּב־לב ושל אפס־יד, הילך הלאה; מפעם לפעם אמר איזו מלה עליזה לשחורים, ועינו בסקרנות צפתה על הפרצופים הלבנים אשר פה ושם היו מעורבים בדלילות עם השחורים, כמו „טוראים“ לבנים אשר נתעו בהרפתקנותם לבין שורות מתנגדיהם השחמטיים.

עוד הוא מהרהר במי מהם יבחר למטרתו, נקרה לפניו להסתכן בספן שהיה ישוב על הסיפון והיה עסוק בזיפוּת רצועתו של סדן גדול, והוא בתוך עוגה של שחורים השמים עיניהם, מתוך סקרנות, בתהליך.

מלאכתו השפלה של האיש היתה בניגוד למשהו נעלה בדמותו. ידו, שחורה מהיותה נתקעת בסדר בסיר־הזפת, שכושי החזיק אותו בשבילו, לא היתה בלי קרבה טבעית לפניו, פנים שהיו מאד יפים אילולא כחישותם. אם כחישות זו יש לה משהו במשותף עם פשיעות, מן הנמנע היה להחליט; כי, כמו חום עצום וקור עצום, הגם שהם שונים זה מזה, הרי הם גורמים לאותה תחושה, כן תמימות ואשמה, כשהן, על ידי התקשרות מקרית עם צער רוחני, טובעות משהו במטבע שלהן, הרי הן משתמשות בחותם אחד סדוק.

שוב, לא שמחשבה זו עלתה בדעתו של הקברניט דלאנו, איש־חסד שכמותו, אלא רעיון אחר. מפני שראה כחישות מיוחדת־במינה כזו בצירוף עין אפלה, שהיא מוּטית הצדה כמו מתוך צרה ובושה, ואז, כל כמה שהיה זה בלתי הגיוני, מתוך שחיבר במחשבתו את חשדיו שלו ביחס לצוות עם הדעה הרעה עליו שבהתודות קברניטם, בלא יודעים פעלו עליו אילו מושגים כלליים, אשר בשעה שהפרידו מכאוב ומבוכה מצדקה, באותו ההכרח חיברו אותם עם חטאה.

אם אמנם ישנה איזו רשעות בספינה זו, חשב הקברניט דלאנו, ללא ספק, ליכלך זה האיש את ידו בה כשם שהוא כעת מלכלך ידו בזפת. לא נעים לי לפנות אליו אדבר אל זה השני, אל הברנש הזקן הזה על מרימת־השרשרת.

הוא ניגש אל מלח זקן, איש בארצלונה, במכנסים אדומים קרועים וכיפת־לילה לא נקיה, בעל לחיים מחורצים בחריצים ושזופים עד ברונזה, וזקן ושפם דחוסים כמו סייגי־קוצים. זה הימאי, ישוּב בין שני אפריקאים שנראו כמתנמנמים, הוא, כמו אחי־הספינה הצעיר ממנו, היה עסוק באילו חבלים – שזור אותם לכבל – והשחורים הנמנמנים קיימו את התפקיד הנחות של החזקת חלקי־החבלים החיצוניים בשבילו.

כיון שניגש הקברניט דלאנו, מיד תלה האיש את ראשו למטה מאיזונו הקודם – זה שהיה נחוץ לעסק שלו. דומה, רצה שיחשבוהו שקוע, בנאמנות יתר על המקובלת, בתפקידו. משדובר אליו, נשא את עיניו, אך מתוך איזו הבעה גנובה, הססנית, שלא הלמה כל־עיקר את פרצופו חבוט־הוסת, משל לדוב אפור, אשר תחת תת פיו בנהימה ונשיכה, היה מתיפח ומביט בעיני־כבשה. הוא נשאל שאלות אחדות בנוגע לנסיעה – שאלות שבכוונה נגעו בפרטים אחדים בסיפורו של דון בניטו, מאותם שלא נתמכו על ידי הצעקות, המתפרצות מאליהן, שקידמו את פני הבא בראשית עלותו בספינה. על השאלות הושב קצרות, והתשובות אישרו כל מה שבסיפור עדיין היה טעון אישור. הכושים על יד מרימת־השרשרת נתחברו עם הספן הזקן, אך, כל מה שהם נתמללו יותר, הוא במודרג נעשה יותר אילם, ולבסוף נעשה כולו זעף, כאילו לא היה עם רצונו, מתוך עגמימות שבו, לענות על שאלות נוספות, ובכל זאת, כל אותה השעה היה מראהו הדוּבּוֹני מעורב איך שהוא עם מראהו הכּבשׂוֹני.

הקברניט דלאנו, בהתיאשו מבוא בשיחה שאין עמה מבוכה עם קנטאבר שכזה, לאחר שהביט כה וכה למצוא קלסתר־פנים יותר מבטיח, אך לא מצאהו, דיבר בנועם אל השחורים שיפנו לו דרך. ובכן, בקרב גיחוכים והעויות מכל המינים שב אל עלית־הירכתים, טוען בו רגש מוזר כל־שהוא לראשונה, לא ידע על שום מה, אך בדרך כלל, מתוך אימון מחודש בבניטו סרנו.

מה ברורות – הירהר – העידה הכרת־פניו של אותו זקן־ושפם על הרגשת אי־הגינות. ללא ספק, כשראה אותי בגשתי, פחד פן אני, בהיותי יודע על ההתנהגות הגרועה של הצוות מפי הקברניט, באתי במלים חריפות בשבילו, ועל כן הוריד ראשו. אף־על־פי־כן – ואף־על־פי־כן, עכשיו שאני מהרהר בדבר, הן היה הברנש הזקן הזה אחד מאותם שנתנו עינים כה רציניות בי רק לפני רגע. הה, הזרמים מסחררים את ראשו של אדם כמעט כמו את הספינה. הא, הנה עתה מראה נעים, נסוך־שמש, וגם חברתי למדי.

תשומת־לבו נמשכה אל כושית נמה, בחלקה נגלית מבעד מעשי־החוּר של חבלים. היא שכבה תחת עלית־הירכתים על יד המעקות, כצביה בצל סלע־יערות. סרוח על שדיה המקופלים היה העופר הער־גם־ער שלה, כולו עירום, גופו הקטן והשחור מורם למחצה מן הסיפון, במצולב לגופה של הורתו; ידיו, כמו שתי כפותיה של חיה קטנה, מטפסות עליה; פיו ואַפּוֹ נוברים ללא הצלחה להגיע אל המטרה; ואגב כך, השמיע חצי נהקה של רוגז, אשר נתמזגה עם הנחרה השאננה של הכושית.

העוז הבלתי מצוי של הילד לבסוף עורר את האם. היא התנערה. וממרחק היו פניה נוטים אל הקברניט דלאנו. ואולם, כאילו לא איכפת לה כלל, מה מצב נתפשה בו, בהנאה חטפה והעלתה עליה את הילד, ובצדקות אמהית כיסתה אותו נשיקות.

הרי הטבע במערומיו; רוך ואהבה בטהרם, חשב הקברניט דלאנו, והרבה קורת־רוח היתה לו מכך.

המאורע הזה גרם לו שיהיה סוקר את שאר הכושיות ביתר פרוטרוט מאשר מקודם לכן. הוא היה שבע־נחת מהליכותיהן; כמו רוב הנשים הבלתי־מתורבתות נראו בבת אחת רכות־לב וקשות־מבנה, נכונות במידה שוה למות בעד תינוקותיהן או להילחם בעדן. בלתי־חכימות כנמרות; אהבניות כיונים. אַה! חשב הקברניט דלאנו, אולי הן הן מן הנשים אשר מוּנגוֹ פארק ראה אותן באפריקה ותיאר אותן על דרך כה אצילית.

אלו המראות הטבעיים איך־שהוא בלא־יודעים העמיקו את בטחונו ורוחתו. לבסוף הביט לראות איך סירתו מתקדמת; אבל זו עדיין היתה רחוקה למדי. הוא פנה לראות אם דון בניטו שב; אבל הוא לא שב.

בשביל להחליף את הנוף, אף בשביל להנות עצמו בהסתכלות־עצלתים בסירה הבאה, דרך לתוך השרשראות האחרונות, טיפס לתוך סיפון הפיקוד הימני; אחד מיציעי־המים העזובים, כדומים לויניציאנים, שהוזכרו לעיל; מחבואים הנתוקים מן הסיפון. כלחוץ רגלו את אזובי־הים הרובדים את המקום, והם ספק רטובים ספק יבשים – וכנשוב רוח קלה מקרית, הקרויה כפּת־חתול בפי הספנים – אי־רוח זעיר אשר בא בלא מבשר לפניו ובלא רץ בעקבותיו, כבוא זו כפּת־חתול אורירית, נשוֹב והתנפנף על לחיו, כנפול מבטו על שורת הכוות הסגורות, הקטנות והעגולות, כולן עצומות כמו העינים הנחושות של שוכבי־ארונות; ואל דלת הטרקלין, אשר פעם היתה מחוברת עם היציע, כשם שהכּווֹת הסגורות השקיפו פעם עליו, ואולם עכשיו היתה טוחה ומהודקת כמו מכסה של ארון־אבן מצרי אל לוחית, סף ומזוזה, שחורים עד לארגמן, מזופתים; והוא העלה בדעתו את הזמן, עת טרקלין זה ויציע־טרקלין זה שמעו את קולות הקצינים של מלך ספרד, ודמויות בנות המשנה־למלך של לימה אולי נשענו במקום שהוא עמד כעת – כשעברו הציורים האלה וכיוצא בהם דרך מחשבתו כמו ש„כפות־החתול“ עוברות דרך הגלינות, לאט לאט הרגיש כי קם בתוכו אי־מנוח של חלום, כאחד אשר בערבה האמריקאית ירגיש בתוכו אי־מנוחה מחמת שלות־הצהרים.

הוא נשען כנגד משענת־המעקה המחוטבת, ושוב הביט כלפי סירתו; ואולם הוא מצא כי עינו נופלת על קישורי־העשב אשר נשׂרכו לאורך קו־המים של הספינה, ישר כמו שולי תאַשוּר ירוק; וערוגות של אזוב־ים, בצורות סגלגולים וחצאי לבנה רחבים, צפות אל אפסי־אפסים, עם מה שנדמה כמסילות מסורגלות בינותן, עוברות את אצטבאות קיפולי־הים, ומסתובבות מעבר להן כמוליכות אל מערות־תהום. ותלויה מעל לכל היתה זו משענת־המעקה על יד זרועו אשר, בהיותה בחלקה מוכתמת זפת ובחלקה רפודה אזוב, נדמתה כחורבה חרוכת־אש של בית־קיץ באיזו גינה הדורה, אשר מכבר הוזנחה עד אבדון.

בנסותו להשתחרר מקסם אחד, אך הוקסם מחדש. הגם שהיה על פני הים הרחב, נדמה לו כי הוא באיזה ארץ פנים יבשתית רחוקה; אסיר באיזו חוילה מוזנחת, עזוב לנפשו להביט על קרקעות ריקות ולהשקיף על פני דרכים מעורפלים, לא עבר שם איש ולא נראתה שם עגלה.

ואולם הקסמים האלה פגו קמעה בנפול עינו על השרשראות העיקריות אכולות־הוסת. עשויות בסגנון עתיק, כבדות וחלודות בחוליה, ריתוק ומנעול, נדמו ביותר יאוֹת לעסק הנוכחי של הספינה מאשר לתפקיד שבשבילו מסתמא נבנתה.

פתאום נדמה לו כי משהו זז בין השרשראות. הוא שיפשף את עיניו והביט יפה. חורשות חבלים היו מסביב לשרשראות; ושם, מציץ מאחורי כבל־תורן גדול, כמו אינדיאני מאחורי עץ־רוש, נראה ספן ספרדי, דקר־הפרדה בידו. הוא עשה מה שנראה כספק תנועת־יד כלפי היציע – אבל תיכף, כנבהל מאיזה צעד המתקדם לאורך הסיפון בפנים, נעלם לתוך עומק חורש־הקנבוס, כמתגנב.

מה פירושו של דבר? משהו שהאיש רצה למסור לאזניו, שלא בידיעת שום איש, אפילו הקברניט שלו. האם היה הסוד משהו שאינו לטובת קברניטו? האם עומדים כל חששיו של הקברניט דלאנו עד הנה להתאמת? או, לפי מצב־נפשו המרודף ברגע זה, האם טעה ביחס לאיזו תנועה מקרית נעדרת־כוונה של האיש בשעה שהיה עסוק בכבל־התורן, אולי בתקנו אותו, וסבר שהיא רמיזה בעלת־משמעות?

שלא בלא מבוכה שוב הביט על פני הים לראות סירתו. אבל היא נסתרה זמנית על ידי בליטה סלעית של האי. כשנתכופף קדימה מתוך להיטות־מה, מתוך שציפה לתפוס את קשיטת חרטומה הראשונה, נשמטה משענת המעקה מפניו כמו פחם־עץ. אילולא תפס חבל התלוי, היה נופל לתוך הים. הרעש, אם כי היה חלש, והמפל, אם כי היה נבוב, של השברים הרקובים, אל נכון נשמעו על ידי אנשי הספינה. הוא הציץ כלפי מעלה. מביט עליו מגבוה בסקרנות פיכּחית היה שם אחד מקוטפי המוך הזקנים, שהתחמק ממקום שבתו אל מנור חיצוני; ומתחת לכושי הזקן – ובלתי־נראה לזה, בולש מאשנב כשועל מפי מאורתו – כרע שוב הספן הספרדי. ממשהו שבהנהגת האיש ניצנצה עכשיו בלב הקברניט דלאנו המחשבה המטורפת כי התנצלות דון בניטו על לכתו כלפי מטה, שאינו מרגיש בטוב, לא היתה אלא תירוץ־שקר: כי היה עסוק שם בדגירת איזו תכנית־עלילה; והספן, אשר איך־שהוא תפש שמץ ממנה, היה עם נפשו להזהיר את הזר נגדה; אפשר נתעורר זה לכך על ידי החזקת טובה בעד מלה טובה בראשית עלות הקברניט הזר בספינה. האם היה זה מפני שצפה מראש איזו הפרעה כגון זו, שדון בניטו נתן דופי, למפרע, בספניו, ושיבח את הכושים, אם כי באמת הראשונים נראים צייתנים כשם שהאחרונים נראים ההיפך לכך? אף זאת: הלבנים, בדרך הטבע, היו היותר פיקחים שבשני הגזעים. איש בעל כונה זידונית, האם לא היה נוטה להלל את הטיפשות שהיא עיורת לשחיתותו, ולגנות את השכליות אשר ממנה לא תיסתר? אין זה בלתי מתקבל על הדעת. ואולם אם יש להם ללבנים סודות אפלים ביחס לדון בניטו, האם אפשר שדון בניטו הוא, באיזו דרך שהיא, בברית אחת עם הכושים? ואולם הם היו רב־מדי מטומטמים. מלבד זאת, מי זה שמע על איש לבן שיהיה כל כך ירוד במוסרו שיהיה מוּמר ממינו כמעט, ויתחבר אל כושים נגדו? הקשיים הללו עוררו בזכרונו את הקשיים הקודמים. אבוד במבוכיהם הגיע הקברניט דלאנו אל הסיפון והתקדם באי־מנוחה לארכו, והנה לעיניו פנים חדשות: ספן ישיש, רגליו במצולב, ישוב על יד כניסת־המחסן הראשית. עורו היה צפוד בקמטים כמו כיס־הפה הריק של קאת; ראשו – כפור, חזות־פניו – כובד־ראש ושקט. ידיו היו מלאות חבלים, שעיבד אותן למו כֶּפֶת גדול. שחורים אחדים היו מסביב לו, והם היו לו לעזרה בהטבילם בשבילו את המשיחות, פה ושם, כפי צורך הפעולות.

הקברניט דלאנו ניגש אליו ועמד בשתיקה מתוך התבוננות בכפת; מחשבתו, על פי העברה המתבקשת מאליה, עברה מן התסבּכוֹת שלו אל אלו של הקנבוס. לא ראה הקברניט כפת כזה לרוב הרכב־סלסול, לא בספינה אמריקאית ולא בשום ספינה אחרת. דומה היה הישיש לכוהן מצרי, העושה כפתים גורדיים בשביל היכל אָמוֹן. הכפת נראה כצירוף של כפת עניבה כפול, כפת כתר משולש, כפת באר אחורית, כפת כנוס והוצא, וכפת הידוק.

לבסוף, בהיותו כולו מותמה מהשכיל משמעותו של כפת כזה, פתח הקברניט דלאנו ואמר, כפנותו אל הכַפָּת:

„מה אתה מכּפת כאן, אישי?“

„הכּפת“, היתה התשובה הקצרה, מבלי הרם עיניים.

„כך נראה, אבל – בשביל מה?“

„בשביל שיבוא מי ויתירנו“, לימלם הזקן בתורת תשובה, כשהוא מזרז אצבעותיו ליתר מהירות, עכשיו שהכפת היה קרוב לגמר.

עוד הקברניט דלאנו עומד ומסתכל במלאכתו, והנה פתאום זרק אליו הזקן את הכפת ואמר באנגלית רצוצה – אנגלית ראשונה שנשמעה בספינה זו, – משהו מעין: „התר אותו, חתוך אותו, מהר“. זה נאמר בקול נמוך, אך בדחיסות־של־מהירות כזו שהמלים הארוכות, האטיות, בספרדית אשר באו לפניהן ואחריהן כמעט ששימשו כיסויי לאנגלית שביניהן.

לרגע עמד הקברניט אילם, הכפת בידו; והזקן, מבלי שים לב אליו יותר, היה שקוד על גבי חבלים אחרים. אז קם רחש כל־שהוא מאחורי הקברניט דלאנו. בהסבו פניו, ראה את הכושי הקשור בשרשראות, אטופל, עומד שם בשקט. רגע לאחר מכן עמד הספן הישיש ממקומו, עודו מגמגם, וכלכת הכושים המשרתים לו אחריו, העתיק אל החלק הקדמי של הספינה, שם נעלם בתוך ההמון.

כושי מזקין, בחבישה כזו של תינוק, בעל ראש כעין מלח־ופלפלת, ואוירה של עורך־דין, עכשיו ניגש אל הקברניט דלאנו. בספרדית שאפשר לסבול אותה, ובקריצת־עין של טוּב־לב ותבונה, הודיע לו כי הכּפת הזקן הוא תם בשכלו, אבל אין בו להזיק; ולעתים קרובות הוא משחק תעלולים שהוא רגיל בהם. הכושי סיים בבקשו את הכפת, כי כמובן לא ירצה הזר להיות טרוּח בו. מבלי משים נמסר הכפת לידו. הכושי חטפהו במין אי־נימוס, ובהפנותו גבו אל הקברניט התחיל מפשפש בו, כפקיד בלש בבית המכס שהוא חוטט אחר שיריאים מוגנבים. עד מהרה, במין מלה אפריקאית המקבילה ל„שטות“, זרק את הכפת לתוך המים.

הרי כל זה מוזר מאד, חשב הקברניט דלאנו ברגש עמוס־חששים; אך כאחד המרגיש בנבוט בו חלי־ים, ניסה, על ידי התעלמות מן הסימנים, להיפטר מן המחלה. שוב צפה הימה לראות סירתו. לחדותו שוב נראתה זו לעיניו, כי הניחה את בליטת־הסלע מעבר לירכתיה.

ההרגשה החווּיה כאן, אחרי שנתנה לו רוחה כל־שהיא מאי־השלוה שלו, התחילה ביעילות בלתי צפויה מראש, לסלק אותה לגמרי. המראה של אותה הסירה, שהיא היטב ידועה לו, התנועע ליתר קרבה – ועכשיו נראתה, שלא כמקודם, חציה ממוזגת בערפל, כי אם על על בהירות כל קויה, עד שיחידיותה, כמו זו של אדם, היתה גלויה ומפורשת; אותה הסירה, „רוֹבר“ שמה, אשר הגם שהיא עכשיו בימים זרים, לשעבר היתה לעתים קרובות לוחצת את חול־החוף בקרית־מולדתו של הקברניט דלאנו, וכשהיתה מובאת אל סף־ביתו לשם תיקונים, היתה רובצת שם כמו כלב ניופאוּנדלנד; מראה אותה סירת־בית עורר אלף קשרי־מחשבה של אֵמון, אשר, כשהם מועמדים בניגוד לחשדיו הקודמים, מילאו אותו לא בלבד בטחון קל, אלא, איך־שהוא, גם בנזיפות חצי־הומוריות לעצמו על העדר הבטחון ממנו קודם לכן.

„מה שאני עמשא דלאנו, – בחורון־החוף, כפי שהיו קוראים לי בהיותי נער – שאני, עמשא, זה אשר, עם מזודת־בד בידו, היה שט לאורך שפת־המים בדרך אל בית־הספר שהיה עשוי מקליפת־ספינה עתיקה; שאני, בּחוּרוֹן־החוף הקטן, שהיה יוצא ללקוט גרגרים עם שאֵרי נת, והשאר; שאני אהיה נרצח כאן בקצוי־עולם, בספינת־שודדים מורדפת־מתים על ידי ספרדי רב־אימות? הרי זוהי שטות מחשוב אותה! מי ירצה לרצוח את עמשא דלאנו? מצפונו הוא נקי. יש עין רואה מלמעלה. בוש, בוש, בחורון־החוף. אכן ילד אתה; ילד בילדותו השניה, נערי הזקן; חוששני שתה מתחיל לנמנם ולנטף ריר“.

קל־לב וקל־רגל דרך אל ירכתי הספינה, ושם פגש את משרתו של דון בניטו, אשר, בהבעה נושאת־חן, המקבילה לרגשותיו שלו בזה הרגע, הודיע לו כי אדוניו זה אך ראה רוחה מתוצאות התקפת־השיעול שלו, וזה ציוה עליו למסור את איחוליו לאורחו הטוב, דון עמשא, ולומר לו כי הוא (דון בניטו) בעוד שעה קלה יהיה לו האושר להיות שוב בחברתו.

הנה עתה, אתה רואה זאת? שוב חשב הקברניט דלאנו, כצעדו בעלית הירכתים. איזה חמוֹר הייתי. זה הג’נטלמן הטוב שולח לי את איחוליו הטובים, הוא הוא אשר, כפי מחשבתי, רק לפני עשרה רגעים, פנס מואפל בידו, נתחבט אצל אבן־משחזת בבית הריתוף, כשהוא משחיז קרדום לראשי, הנה, הנה! אלו הגלינות הממושכות עושות רושם חולני בנפש; כך שמעתי מכבר, אך לא האמנתי. הא! (בהעיפו עין אל הסירה). הרי „רובר“, כלבה טובה, עצם לבנה בפיה. אך עצם גדולה מאד, כך נדמה לי. – מה? היא נסתבכה שם בשטף המבעבע של כרית. זה משלח אותה בכיווּן הפוך לפי שעה. סבלנות.

השעה היתה בערך צהרים, אם כי לפי האפרורית הכללית היה הזמן נדמה כקרוב לבין־השמשות.

הגלינה התמידה. במרחקי־מרחקים, מופלג מהשפעת היבשה, היה ים־העופרת נראה כמושכב, ונעול־עופרת, מירוצו גמור, נפשו נפוחה, מת. ואולם מצד היבשה, במקום שהיתה הספינה, גבר הזרם; בדממה דחף דחוף ורחק אותה כלפי המים המורדמים מעבר לה.

אף על פי כן, מידיעתו את טיבם של קוי־הרוחב הללו, ובשמרו בו תקוות לרוח, ולא עוד אלא שיהיה הרוח נאה ורענן, חישב הקברניט דלאנו בהקלה שבשמחה, למרות הסיכויים הנוכחיים כי יוכל להביא את ה„סאן דומיניק“ במבטחים לידי מעגן טרם לילה. המרחק שנדחתה אליו אינו ולא כלום; ברוח טובה תוכל בעשרה רגעים של הפלגה לכפר על ששים רגע של ציפה ללא מטרה. בינתים, כשהוא לרגע אחד צופה כלפי „רוֹבר“ הנאבקת עם הכרית, ולרגע שני צופה לראות אם דון בניטו מתקרב, הוסיף להלך על פני עלית־הירכתים.

במודרג התחיל מרגיש טרדה בשל התאחרות סירתו; זו עד מהרה נהפכה לאי־שלוה, ולבסוף כשנפלה עינו בלי הרף, כמו מתא של תיאטרון על האולם למטה, על ההמון המשונה אשר לפניו ומתחת לו, וכהכירו מקץ כמה רגעים את הפנים – שעכשיו היו מיושבים לאדישות – של הספן הספרדי אשר מקודם לכן דומה שרימז לו מן השרשראות העיקריות, שב אליו משהו מחשדיו הישנים.

אה – חשב, וראשו כבד עליו למדי, – הרי זה כמו הקדחת: מפני שהלך, אין זאת אומרת שלא ישוב.

אם כי נתבייש מפני תסוגתו, לא יכול להתגבר עליה לחלוטין; ובכן, בהפעילו את טבעו הטוב עד קצה היכולת, הגיע בצעדים בלתי־מורגשים לידי פשרה.

כן, זוהי אניה משונה; גם קורותיה משונות, וגם האנשים שבתוכה משונים. אך – לא יותר.

על מנת לשמור את מחשבתו מרע עד שתגיע הסירה, ניסה להעסיק אותה בהפכו והפכו, על דרך העיון הטהור, בזרויות הפעוטות בערך של הקברניט והצוות. בין השאר חזרו ועלו על דעתו ארבעה דברים.

ראשית, ענין הנער הספרדי אשר הותקף בסכין על ידי נער־עבד; מעשה אשר דון בניטו עשה עצמו כאינו־רואה לגביו. שנית, העריצות בה נהג הקברניט באטופל, השחור; משל לילד שהיה מבקש להוביל פר־היאור על ידי חח שבאַפּוֹ. שלישית, רמיסת הספּן ברגלי שני הכושים; חטיבה של חוצפה, אשר ווּתּר עליה עד כדי הימנעות מנזיפה. רביעית, ההכנעה הרפסנית לאדוניהם מצד כל נמוכי־דרגה שבספינה, רובם שחורים; כאילו פחדו על ידי עבירה קלה שבקלות להוריד על ראשם את אי־רצונו העריצי.

כהזדווג אלו הדברים יחד, הרי הם נראים כסותרים זה את זה במקצת. ואולם, חשב הקברניט דלאנו, כהעיפו עין אל סירתו שהיא עכשיו מתקרבת – מה בכך? אכן, זה דון בניטו הוא מפקד הפכפך. ואולם הוא איננו היחידי ממין זה שראיתי; אם כי נכון כי הוא עולה על כל השאר בתכונה זו. ואולם, בתורת אומה – הוסיף בהרהוריו – אלו הספרדים הם כולם פרשה משונה; עצם המלה ספרדי יש לה נעימה זרה, גאי־פאקית, מעשה־מחתרת. אף על פי כן, אני מעיז לומר כי הספרדים רוב בנין שלהם הם אנשים טובים כמו כל אחד מאותם המצויים בדוקסבורי, מאסאצ’וסטס. אַה, טוב! סוף סוף באה „רובר“.

כאשר נגעה הסירה, על נטל רצוי שלה, בצלע הספינה, השתדלו קוטפי המוך, בתנועות של הדרת־זקנה, לעצור בעד השחורים, אשר, למראה שלוש גיגיות־מים צמודות בקרקעיתה, וערימה של דלועים כמושות בחטמה, נתלו מעל המעקות בהתלהבות אין־סדרים.

עתה הופיע דון בניטו עם משרתו; יתכן כי בואו זוֹרז על ידי שמעו את הרעש. ממנו ביקש הקברניט דלאנו רשות לחלק את המים, בשביל שיהיו הכל מקבלים חלק כחלק, ושאיש לא יזיק לעצמו בגודש בלתי־צודק. ואולם כל־כמה שהיתה זו ההצעה שכלית, ולזכותו של דון בניטו – חסודה, נתקבלה במה שנראה כקוצר־רוח; דון בניטו, כאילו הרגיש כי הוא חסר מרץ בתורת מפקד, בקנאה האמיתית של חולשה, היתה עינו צרה בכל התערבות, והרגיש אותה כעלבון. למצער, כזאת היתה מסקנתו של הקברניט דלאנו.

לאחר רגע, כבר היו הגיגיות מועלות כלפי פנים, אז קרה שאחדים מן הכושים הדפו – שלא במתכוון – את דון בניטו, במקום שעמד על יד הכבשׁ; ובכן, ללא השגיח בדון בניטו, כהיכנעו לפני רגש הרגע, ציוה על השחורים, בקול שלטון של טוּב־לב, שיסוגו אחורנית, ולמען חזק דברו, השתמש בתנועת־יד חציה מבודחת, חציה מאיימת. מיד עמדו הכושים, איש איש במקומו, כל כושי וכושית תלוי ועומד בעמדה שלו, או שלה, בדיוק במקום שהמלה מצאה אותם – לשניות אחדות נשארו כך – ובו בזמן, כמו בין עמודי־טלגרף רגישים, עברה הברה בלתי ידועה מאיש לאיש בין קוטפי־המוך יושבי רוּם. בשעה שתשומת לבו של הקברניט דלאנו היתה נעוצה בזה המחזה, קמו פתאום לוטשי־הקרדומות קימה־למחצה, וצעקה מהירה באה מדון בניטו.

בסברו כי על פי אות מן הספרדי עומדים לשחטו, היה הקברניט דלאנו קופץ לתוך סירתו, ואולם הוא עצר בעצמו, כראותו את קוטפי־המוך אשר צנחו לתוך ההמון בצעקות האומרות רצינות, ואילצו כל לבן וכל כושי לסגת אחור; ובו ברגע, בתנועות־יד של ידידות והגסת־הלב כמעט עשויות להצחיק, כאילו אמרו לו במפורש שלא יהיה טיפש. בו בזמן שבו לוטשי־הקרדומות אל מקומות־ישיבתם, התישב בשקט כמו כמה חייטים, ומיד, כאילו לא קרה כלום, נפתחה שוב מלאכת העלאת הגיגיות, ולבנים ושחורים כאחד שרו על יד הגלגלה.

הקברניט דלאנו הציץ כלפי דון בניטו. כראותו את דמותו הרזה, אגב הזדקפה מהישענות בזרועות המשרת, שלתוכן נפל הנכה הנרגש, לא יכול אלא להשתומם על הבהלה שנתפס לה להשערה החולפת כי מפקד כזה, אשר במקרה רגיל וקלוקל, כמו שזה המקרה נראה לו עכשיו, הוא מאבד כל שליטה בעצמו – כי שכזה יהא מסבב קטילת חברו מתוך מעשה־אוון נמרץ.

כשהיו הגיגיות על גבי הסיפון נמסרו לקברניט דלאנו מספר צלוחיות וספלים ביד אחד מעוזרי שר־הטבחים, אשר, בשם דון בניטו, ביקשהו לעשות מה שהציע: לחלק את המים. הוא ציית, מתוך אי־הפליה רפובליקאית ביחס לזה יסוד־הטבע הרפובליקאי שהוא לעולם מבקש את פילוסו. הוא הגיש לזקן שבלבנים לא יותר מאשר לצעיר שבשחורים; אכן, פרט לדון בניטו, שמצבו אם לא דרגתו, דרש מכסה יתירה. אליו, ראשונה, הגיש הקברניט דלאנו כד הגון מזה הנוזל; ודון בניטו, הגם שהיה כולו צמא למים חיים, לא גמע אף טיפה אחת עד שקד קידות אחדות והידר הידורים אחדים – הכל בתכלית הרצינות – גמול של נימוסים, אשר האפריקאים, אוהבי מראות, אישרוהו במחיאות־כפּים.

שתים מן הדלועים הפחות־כמושות נשמרו בשביל שולחן תא־הקברניט; השאר נתקצצו תיכף ומיד לשם הנאה כללית. ואולם הלחם הרך, סוכר ויין־תפוחים מבוקבק, אותם רצה הקברניט דלאנו לתת לספרדים בלבד, ובראש ובראשונה, לדון בניטו; ואולם זה התנגד. והתנהגותו הבלתי־משוחדת כלפי עצמו לא במעט מצאה חן בעיני האמריקאי; ובכן, ניתנו הדברים הללו מלוא הלוגמה סביב־סביב, ללבנים ולשחורים כאחד, חוץ מבקבוק אחד של יין־תפוחים, אשר באבו מתוך התעקשות הניחו הצדה בשביל אדוניו.

בכאן יצוין כי, כשם שבביקור הראשון של הסירה לא הרשה האמריקאי לאנשיו לעלות בספינה, כך לא הרשה זאת להם גם הפעם; כי היה בלתי־תאב להוסיף על הערבוביה שבסיפונים.

שלא בלא קבלת־השפעה כל שהיא מן הרגש העליז המיוחד במינו אשר השתרר כעת, ולפי רגע מתוך שכחת הכל חוץ ממחשבות של עשיית־טוב, הקברניט דלאנו אשר, לפי סימנים מקרוב באו, ציפה לרוח תוך שעה או שעתים לכל המאוחר, שיגר את הסירה בחזרה אל ספינתו הכלבימית, בפקודה כי כל הידים שאפשר לותר עליהן מעבודתן הרגילה, תהיינה מועסקות מיד בהבאת גיגיות – דוקא מלאות – אל מקום המים. כמו כן ציוה שתהא פקודה נמסרת לקצין הראשי שלו, אשר, אם בניגוד לצפייתו הנוכחית, לא תובא הספינה לידי מעגן עד עת שקיעה, כי אז לא ידאג, כי תהיה לבנה מלאה בלילה ההוא, והוא (הקברניט דלאנו) ישאר בספינה, מוכן למלא את תפקיד הנוט, ובלבד שיבוא הרוח, אם במוקדם אם במאוחר.

בעמוד שני הקברניטים יחד, ובהסתכלם בסירה הנוסעת ומתקרבת – במקרה היה המשרת, מאחר שזה אך ראה כתם בשרווּל־הקטיפה של האדון, עסוק בשפשוף על מנת להוציאו, – הביע האמריקאי את צערו שה„סאן דומיניק“ אין לה סירות; לפחות, אין לה אלא הקליפה הישנה, הבלתי ראויה לנסיעה בים, של הסירה הארוכה, והיא, מעוותת כמו שלד־גמל במדבר, היתה מונחת, הפוכה כמו סיר־מבשלים, באמצע הספינה, צד אחד שלה מורם קמעה, ועל ידי כך היא מספקת מין מאורה תת־קרקעית לקבוצות־משפחה של השחורים, רובם נשים וילדים קטנים, אשר, ברבצם על מחצלות ישנות מתחת, או בשבתם למעלה בכיפה האפלה, על המושבים המועלים, נראו, לאיזה רחק כלפי פנים, כמו חוג חברותי של עטלפים, המוצאים להם מחסה באיזו מערה ידידותית; מפעם לפעם נראו מעופי הָבְנֶה של ילדים וילדות ערומים, שהם טסים פנימה וחוצה דרך פי־המאורה.

„אילו היו לך שלוש או ארבע סירות כעת, דון בניטו“, אמר הקברניט דלאנו, „דומני שעל ידי משיכה במשוטים היו הכושים שלך מועילים להיטיב את המצב. האם הפלגת מן הנמל בלי סירות, דון בניטו?“

„הן אבדו בסערות הים“.

„רע מאד. גם הרבה אנשים איבדת אז. סירות ואנשים. – אל נכון היו אותן הסערות קשות מאד, דון בניטו“.

„מעבר למה שהפה יכול לומר“, התרפס הספרדי.

„אמור לי, דון בניטו“, הוסיף חברו בתגבורת התענינות, „אמור לי, האם היו אלו הסערות תיכף לאחר הטלטלה של כף־הקרן?“

„כף־הקרן?“ – „מי מדבר על כף־הקרן?“

„אתה בעצמך דיברת, כשהרצית לפני את סיפור נסיעתך“, השיב הקברניט דלאנו מתוך השתוממות לא פחותה כמעט על זה בילוע הדברים מצד הספרדי, שהוא לעולם נראה כמבלע את לבו. „אתה בעצמך, דון בניטו, דיברת על כף־הקרן“, חזר ואמר מתוך הטעמה.

הספרדי הפך את פניו, במעין עמידה כפופה, תולה ומהסס רגע, כמי שמוכן – בקפיצה אחת – להמיר יסוד ביסוד, כמו מאויר למים.

בו ברגע עבר בחפזה נער שליח, לבן. אגב עשיית תפקידו הרגיל, והוא להעביר את חצי השעה האחרונה אל בית־החרטום ממורה־השעות אשר בתא־הקברניט, שבשביל שיהיה מוכרז בפעמון־הספינה הגדול.

„אדון“, אמר המשרת, כהפסיקו ממלאכתו על שרוול־המעיל, וכדברו אל הספרדי החלוּם במין חשש שבפחד קל, כאחד שיש לו מצוה לקיים, אלא שעצם עשיית המצוה תתבחן כטרדנית לאותו האיש גופו שהטיל אותה עליו, ושלטובתו היתה מכוּונת, „האדון אמר לי שאחת היא איפה הוא, או במה הוא עסוק, שלעולם אזכיר לו, בדיוק לרגע, אימתי זמן־גילוחו חל. מיגואל הלך לצלצל את חצי־השעה של אחר־הצהרים. הזמן הוא עכשיו, אדון. האם ילך האדון אל האולם?“

„אַה – כן“, ענה הספרדי, מזועזע, כמו שעובר מחלום למציאות; ואז, כפנותו אל הקברניט דלאנו, אמר כי בעוד שעה קלה ימשיכו בשיחה.

„אם כן, איפוא, אם האדון רוצה להוסיף דבּר אל דון עמשא“, אמר המשרת, „על שום מה לא יהא דון עמשא יושב על יד האדון באולם, והאדון יכול לדבר, ודון עמשא יכול לשמוע, בשעה שבאבו פה מסבן ומשחיז“.

„כן“, אמר הקברניט דלאנו, לא בלתי־מרוצה מזו העצה של שבת־אחים. „כן, דון בניטו. אם אין מניעה מצדך, אלך אתך“.

„יהא כך, סיניור“.

כעבור השלושה אל ירכתי־האניה לא יכול האמריקאי אלא לחשוב זאת כדוגמה נוספת לשרירותו של מארחו – זאת הדייקנות הבלתי־שכיחה להיותו מגולח באמצע היום. ואולם הוא סבר כי קרוב לודאי כי הנאמנות הדאגנית של המשרת יש לה יד בענין; הואיל וזו ההפרעה שימשה לחלץ את אדוניו ממצב־הנפש שהתחיל בא עליו, ככל הנראה.

המקום שנקרא אולם היה תא־סיפון קל, שנתהווה על יד עלית הירכתים, מין עליית־גג לתא הגדול מתחתיו. חלק ממנו שימש מעון לקצינים, אך מאז מתו, נהרסו כל המחיצות, וכל הפְּנים הפך לאולם ימי מרוּוח ואורירי; לחוסר רהיטים נאים, לאי־סדר ציורי, לכלים שונים ומשונים, מקביל היה לאולם הרחב, המגובב של איזה בעל־אחוזה רווק, מוזר בהליכותיו, התולה את מעיל־הציד ואת תרמיל־הטבק שלו על קרני־צבי, ומחזיק את חכת־הדיג, הצבת ומקל־הטיול שלו כולם בפינה אחת.

הדמיון הוגבר, אם לא רומז מלכתחילה, על ידי הצצות בים המקיף; כי, מבחינה אחת, אדמת־השדה והאוקינוס נראים כשאֵרים מלידה.

רצפת האולם היתה מכוסה מחצלת. ממעל היו ארבעה או חמישה רובים עתיקים תקועים בחורים, הערוכים בשורה מאוזנת, לאורך הקורות. מצד אחד היה שולחן עתיק, קצות־כרעיו ככפות חיה טורפת, מהודק לסיפון; עליו – ספר תפילה, ממושמש־אצבעות, ולמעלה מזה – צלב קטן ועני, מחובר אל הקיר החוצץ; מתחת לשולחן היו מונחים סכין עקום ופגום ואולי שנים מהם, וכידון־לויתנים מקוצץ, בין חבלים עלובים וישנים, כדומים לערימה של חגורות כוהנים אביונים. היו שם גם שתי ספות ארוכות, חדות־הצלע, עשויות מקנים מַלַקיים, שחורים מיוֹשן ובלתי נוחים לעינים כמו גלגל־העינוי של אינקויזיטורים, עם כסא־זרועות גדול ועקום־צורה, אשר, בהיותו מצויד במשענת־גלבים מגושמת מאחוריו, המופעלת על ידי בורג, היה נדמה כאיזה מכשיר־עינויים מימי־הבינים. תיבת דגלים היתה בפינה אחת, מגולה להראות כל מיני בדים צבעוניים, מהם מגוללים, מהם מקופלים, מהם סרוחים. מנגד היה כיור־רחצה כבד, מתולענה שחורה, חטוב מסדן אחד, עם בסיס, כמו מבוע, וממעל לו – אצטבה חגוּרת־מעקה, הנושא מסרקות, מברשות ושאר צרכי חפיפה. ערסלה קרועה, עשוּית עשב מצובע, היתה מתנדנדת מקרוב; הסדינים געוּשים, והכר מקומט כמו מצח, כאילו מי שישן שם, לא בנחת ישן, וחליפות פקדוהו מחשבות עצובות וחלומות רעים.

הקצה הרחוק של האולם, שהיה תלוי מעל הירכתים של הספינה, היה נקוב על ידי שלושה פתחים, חלונות או אשנבים, כפי שאנשים או תותחים יציצו בעדם, על דרך חברותית או בלתי־חברותית. כעת לא היו נראים שם לא אנשים ולא תותחים, אף על פי שטבעות־הידוק גדולות ושאר מתקני־ברזל חלודים שבמעשי־העץ רמזו על יורי עשרים וארבע ליטרה.

בהציצו אל הערסלה כהיכנסו אמר הקברניט דלאנו: „אתה ישן כאן, דון בניטו?“

„כן, אדוני, מאז נכנסנו אל מזג־אויר רך“.

„זה נראה כמין חדר־שינה, חדר־ישיבה, עליית־מפרש, מסגד, בית־נשק וארון פרטי גם יחד, דון בניטו“, אמר הקברניט בהסתכלו סביב.

„כן, אדון; המאורעות לא היו נוחים לרוב סדר בארחותי“.

כאן המשרת, עם מפית על זרועו, עשה תנועה כאילו הוא מחכה לחפצו הטוב של אדוניו. דון בניטו סימן את נכוֹנוּתו. ואז, בהסבו את אדוניו בכסא־הזרועות של מלקה, וכסחבו, בשביל נוֹחוּת האורח, אחת מן הספות להעמידה מנגד לכסא, התחיל המשרת מיד בפעולות, זרוק אחור את צוארון אדוניו והתר את עניבתו.

ישנו משהו בכושי, אשר, בדרך מיוחדת במינה, מכשיר אותו להתעסקות מסביב לגופו של אדם. רוב הכושים הם שמשי־גוף ומתקני־שער טבעיים; נופלים הם על מסרק ועל מברשת מתוך חסד פנימי כמו על צלצלים, וככל הנראה, בסיפוק־רצון שוה מכך ומכך. בעיסוק זה יש להם גם נימוס חלק, פזיזות נפלאה, חסרת רעש וגולשנית, לא בלי חן על פי נוסח משלה, מאד חמודה לעין, ולא כל שכן שנעים להיות נושא לטיפולה. וכנגד כולם, ישנה המתּת הגדולה של הומור טוב. הכוונה כאן היא לא לגיחוך או צחוק גרידא, הללו לא היו מתאימים; אלא מין עלץ קל, הרמוני, בכל מבט ותנועה; כאילו חיבר האלהים את כל הכושי לפי איזה ניגון־מנעמים.

אם אנו מוסיפים לכל זה את הצייתנות הנובעת ממוח מוגבל השמח בחלקו ואינו שואף לגדולות, ואותה נטיית־הלב להתקשרות עיורת שהיא לפעמים שוכנת בבעלי נחיתות ודאית, אפשר להשיג מיד על שום מה אותם שונאי־הבריות, ג’ונסון ובּירון – אפשר, על דרך לא שונה מזו של שונא־הבריות בניטו סרנו – אימצו אל לבותיהם, כמעט עד כדי להוציא את כל הגזע הלבן, את האנשים המשמשים אותם, הכושים בארבר ופלטשר. ואולם, אם ישנו משהו בכושי המפלט אותו מהתיסר בחמיצוּת של נפש חולנית או צינית, איך, בהופיע צדדיו היותר מצודדים, יהא נראה לנפש שוחרת חסד? טבעו של הקברניט דלאנו, כשהיה שָלֵו ביחס לענינים חיצוניים, לא די שהיה שופע טובה, אלא היה עושה כך על דרך לבבית והומורית. בביתו היה לעתים קרובות מהנה את נפשו בשבתו בפתח־דלתו ובהסתכלו באיזה איש־צבע חפשי העוסק בעבודתו או במשחקו. אם בעת נסיעה קרה המקרה שיהיה לו ספן שחור, כמעט ללא שינוי היה נכנס עמו ביחסים של שיחה קלה וחצי־השתובבות. אכן, כרוב האנשים בעלי לב טוב ועליז היה הקברניט דלאנו מחבב את הכושים, לא בשביל לקיים מצות אהבת־הבריות כי אם מתוך מאור־נפש, כמו שיש אנשים אחרים שחיבתם נטויה לכלבי־ניופאונדלנד.

עד כה היו התנאים, בהם מצא את ה„סאן דומיניק“, בכובשי הנטיה הזאת. ואולם כאשר הוּנח לו מאי־המנוחה הקודמת, והוא מטעמים שונים היה יותר נוטה לחברותיות מאשר בכל שעה אחרת שביום ההוא, וכראותו את המשרת בן־הצבע, המפּית על ידו, כה אדיב מסביב לאדוניו, בעסק שכיח כמו גילוח, שבה אליו כל חולשתו כלפי הכושים.

בין שאר דברים בידחתהו דוגמה אחת של אהבת האפריקאי לצבעים מאירים ומראות נאים, בקחת השחור בלא פקפוקים, מארגז־הדגלים חתיכת־בד גדולה, מצובעת בצבעים מצבעים שונים, וישבוֹ אותה מתחת לסנטר אדוניו להיות לו לסינר.

לא הרי הגילוח אצל הספרדים כהרי הגילוח אצל שאר אומות. יש להם סף, הקרוי סף־גלבים, אשר מצדו האחד הוא מחורץ, בשביל לשמש בית־קיבול מדויק לסנטר, אשר כנגדו הסף נאחז בשעת הסיבון. הסיבון נעשה לא על ידי מברשת כי אם בסבון המוטבל במים והמשופשף בפנים.

במקרה דנן שימשו לכך מי־מלח, כי לא היו מים טובים מאלו; וחלקי הפנים שסובנו היו רק השפה העליונה והמשקע שבתחתית הצואר, כי כל השאר היה זקן מגוּדל.

מכיון שההכנות הללו היו קצת חדשות לעיני הקברניט דלאנו ישב והסתכל בהן בסקרנות, עד שלא קמה שום שיחה, ולפי שעה לא הראה דון בניטו חשק לחדש הדיבור.

הכושי, כהעמידו את הסף שלו, חיפש בין התערים, כאילו רצה לבחור את החד שבכולם, וכמצאו אותו, נתן לו חוד נוסף על ידי רצעוֹ אותו על העור המוצק, החלק, השמני של כף־ידו הפתוחה; אז עשה תנועה כאילו הוא מוכן להתחיל, אך היא נשארה תלויה ועומדת לרגע קל, יד אחת שלו נושאת את התער כלפי מעלה והשניה, על דרך מקצועית, מפשפשת בין הבועות הקוצפות אשר בצואר־הספרדי הרזה. שלא בלא היפּעלות ממראה קרבתה של הפלדה הנוצצת, הרתית דון בניטו בעצבנות, וחיורונו הרגיל הואדר על ידי קצף־הסבון, כשם שקצף־הסבון הוגבר בלבנינותו על ידי עין־הפיח המנוגדת של גוף־הכושי. בכלל, היה המחזה קצת משונה, לפחות בעני הקברניט דלאנו, ולא עוד אלא שכראותו את השנים באותו מעמד, לא היה יכול להתגבר על ההרהור שהוא רואה בשחור – קוצץ־ראשים, ובלבן – איש שראשו נתון על הסדן. ואולם כל זה היה משעשועי הדמיון, שהם נוצצים ונעלמים בנשימה אחת, ושאפילו המוח היותר מסודר אינו פנוי מהם.

בינתים הותר במעט, בשל התרגשותו של הספרדי, הבד הצבעוני שמסביב לו, עד שנשרך קיפול אחד רחב, כעין יריעה, מעבר לכסא־הזרועות ועד הרצפה, שם גילתה, בין שפע של סמלי־אצילים וצבעי־רקע – שחורים, כחולים וצהובים – טירה שהיא סגורה בשדה אדום כדם, ובמלוכסן לו – ארי מובלט בלובן.

„הטירה והארי“, קרא הקברניט דלאנו – „ראה, דון בניטו, זהו דגל ספרד שאתה משתמש בו פה. יפה שרק אני, ולא המלך הוא הרואה זאת“, הוסיף מתוך בת־צחוק, „אבל“ – בפנותו שוב אל השחור, – „דומני, אחת היא לך, ובלבד שהצבעים עליזים הם“. הערה זו לא חסרה מגרום הנאה קלה לכושי.

„ועתה, אדון“, אמר, כהתקינו את הדגל וכדחקו את הראש ברוך אחורנית ביתר הידוק לבית־הגב של הכסא; „ועתה, אדון“, והפלד התנוצץ בסמוך לצואר.

שוב עברה צמרמורת קלה את גופו של דון בניטו.

„אל תרעד ככה, אדון. – ראה, דון עמשא, האדון תמיד רועד כשאני מגלחו. ובכל זאת יודע האדון כי מעולם עדיין לא הקזתי דם, אם כי, אל נכון, אם ירעד האדון ככה, אני עלול לעשות כך ביום מן הימים. ועתה, אדון“, הוסיף, „ועתה, דון עמשא, בבקשה, המשיכו בדיבוריכם על רוח־הסערה וכל כיוצא בכך, יכול האדון להקשיב, ובין פעם לפעם יכול האדון לענות“.

„אַה, כן, רוחות־הסערה הללו“, אמר הקברניט דלאנו; „ואולם יותר שאני חושב על נסיעתך, יותר אני תמה לא על הרוחות, כל כמה שהיו הללו נוראות, אלא על תקופת־השואה אשר באה בעקבותיהן. כי הנה, לפי תיאורך, ארך לך כל אלה שני החדשים ויותר להגיע מכף־הקרן אל סאן מריה, מרחק שאני עצמי, כשיש לי רוח טובה, מפליג ועובר אותו תוך ימים אחדים. אמת, היו לך גלינות, והן ארוכות היו, ואולם להיות קפוא בגלינות־ים במשך חדשַיִם, זה, למצער, בלתי־שכיח. הנה, דון בניטו, אילו סיפר לי כמעט כל ג’נטלמן אחר סיפור כזה, הייתי נוטה־למחצה כלפי מעט מניעת־אמונה“.

כאן, בעל כרחו, הופיע מבע על פני הספרדי, כדומה למבע שהיה לו קודם על הסיפון, ואם מפאת החרדה שחרד ואם מפאת נדנוד פתאומי ומגושם של קליפת־הספינה בתוך שלות־הים ואם מפאת אי־יציבות רגעית בידו של המשרת, מכל מקום, בו ברגע הקיז התער דם, וכתמים ממנו הכתימו את הקצף השמנתי אשר מתחת לגרון; מיד השיב הגלב השחור את פלדו אחור, וכהישארו עומד בעמידה מקצועית שלו, גבו אל הקברניט דלאנו ופניו אל דון בניטו, הרים את התער המטפטף ואמר, מתוך צער חצי־הומורי, „ראה, אדון, – כה רעדת – הרי דם ראשון ביד באבו“.

שום חרב שהיתה שלופה לפני ג’יימס הראשון של אנגליה, שום רצח לעיניו של אותו מלך פחדן, לא היה מוליד חזות־פנים יותר נבהלת מזו שהיתה מוצגת עכשיו על ידי דון בניטו.

ברנש מסכן, חשב הקברניט דלאנו, כל כך עצבני הוא שאינו יכול לסבול אפילו מראהו של דם־גילוח; וזה האיש החולה, רעוע־העצבים, – האם יאָמן כי דימיתי בנפשי שהוא רצה לשפוך את כל דמי, הוא שאינו יכול לסבול מראה של טיפה קטנה אחת משלו? אכן, עמשא דלאנו, יצאת קצת מכליך היום. אל תגיד בביתך, בהגיעך לשם. כן, כן, נראה הוא כמו רוצח, הלא כן? יותר נראה הוא בעצמו כעומד להירצח. ובכן, ובכן, חוית יום זה יש בה משום לקח טוב.

בינתים, בעוד הדברים הללו עוברים דרך מוחו של איש־הים ישר־הלב, לקח המשרת את המפּית מזרועו, ואל דון בניטו אמר: „ואולם ענה לדון עמשא, בבקשה, אדון, בשעה שאני מנגב את החומר העכור הזה מן התער ומשחיזו ברצועה מחדש“.

באמרו את הדברים הללו היו פניו מוסבים הצדה למחצה, עד שהיו נראים במידה שוה לספרדי ולאמריקאי, וארשתם כאילו רמזה שהוא רוצה, על ידי עוררו את אדוניו להמשיך בשיחה, להסיח דעתו מן התאונה המרגיזה שנפלה לפני רגע. דון בניטו, כאילו שמח לחטוף את הרוחה שהוצעה לו, שוב פתח וחזר וסיפר לקברניט דלאנו, שלא די שהגלינות היו ממושכות באופן בלתי־שכיח אלא שהספינה פגעה בזרמים עקשניים; ושאר דברים שהוסיף עכשיו, מהם לא היו אלא חזרה על אמירות קודמות שלו, לבאר איך קרה שהמעבר מכף־הקרן אל סאן מריה היה כל־כך ארוך גם ארוך, ומפעם לפעם עירבב בדבריו שבחים אגביים, פחות מוגבלים מאשר קודם, לשחורים על התנהגותם הטובה בדרך כלל.

אלו הפרטים לא ניתנו כסדרם, כי המשרת מפעם לפעם השתמש בתערו, ובכן, בין פרק לפרק שבגילוח, נמשכו הסיפור והתושבחת במרץ רב מן הרגיל.

לדמיונו של הקברניט דלאנו, שעכשיו נח מחששיו, היה משהו כה נבוב באורח־דיבורו של הספרדי, והיתה איזו נביבות־גומלין בפירוש־השתיקה האפל של המשרת, עד שניצנץ לפניו רעיון כי אפשר שהאדון ואישו, לאיזו מטרה נעלמת, משחקים, הן במלל הן במעשה, עד כדי רעידת ידיו ורגליו של דון בניטו, איזה מחזה־תעתועים לפניו. אף לא חסרו אילו אסמכתות לחשד של התקשרות סודית בין שניהם; הרי העובדה של אותן השיחות בלחישה שהוזכרו לעיל. אם כן, איפוא, מהי מטרתה של הצגת־גלבים זו בפניו? לבסוף, בסכותו את הרעיון כבועת־דמיון שאולי נתעוררה בו, בלא־יודעים, משום המראה התיאטרלי של דון בניטו בדגלו שהוא לובשו נוסח־שחקנים, עד מהרה גירשהו הקברניט דלאנו מדעתו.

תם הגילוח, והמשרת נזדרז בבקבוק קטן של מי־בושם; טיפות אחדות מהם שפך על הראש, אחר שיפשף את הראש בחריצות, והמרץ שבמעשה גרם שפניו יהיו מתעוותים משונות.

פעולתו הבאה היתה במסרק, מספרים ומברשת; הוא פעל סחור־סחור, מחליק תלתל כאן, גוזז שער־זקן מורם שם, נותן סלסול־חן לפיאה, ועושה שאר שכלולים שהם עדות ליד אומן מומחה; ובאותה שעה, כמו כל ג’נטלמן המשלים עם גורלו ביד הגלב, נשא דון בניטו את הכל, מכל מקום, ביתר שלות־דעת משנשא את מלאכת־התער; אכן, עכשיו ישב כל־כך חיור וקפוא, עד שהכושי נדמה כפסל נובי הנותן גמר־שכלול לראש־פסל לבן.

נגמר הכל, דגל ספרד סולק, נתקפל ונזרק לתוך ארגז־הדגלים, נשימת הכושי החמה נפחה וריחקה כל שערה תועה שאולי מצאה לה משכן בעורף אדוניו; תוּקנוּ צוארון ועניבה; זנב־חוט טואטא מעל דש־הקטיפה; לאחר שכל זה נעשה, צעד המשרת מרחק־מה אחורנית, עמד מתוך הבעה כבושה של שביעת־רצון־מעצמו והסתכל באדוניו כמו היה זה, לפחות בעניני רחצה, יציר כפיו מבורכות־הטעם.

הקברניט דלאנו בשעשענות נתן לו מחמאה על פעולתו; ובו בזמן אמר „יישר כוח“ לדון בניטו.

ואולם לא מים מתוקים, ולא מעשה־שאמפּו, ולא נאמנות, ולא חיבתיות, שימחו את הספרדי. הקברניט דלאנו, כראותו אותו שוקע לתוך עגמה מרחקת־הבריות, וממשיך בישיבה, וכסברו כי נוכחותו היא בלתי־רצויה באותו רגע, הלך לו, מתוך נימוק שהוא רוצה לראות אם, כפי שניבא, יש לראות סימנים לרוח טובה.

בהתקדמו כלפי התורן העיקרי עמד לרגע הוגה במחזה, לא בלא אילו חששים בלתי־מוגדרים, ופתאום שמע רעש אצל האולם, וכהסתובבו ראה את הכושי, ידו ללחיו. ניגש הקברניט דלאנו וראה כי לחיו של זה שותתת דםם. הוא עמד לשאול לסיבה, אך החד־שיח המילל של הכושי קדם והאיר לו:

„הה, מתי כבר יוטב לאדון מחליו? רק הלב החמוץ הנולד ממחלה חמוצה גרם לו שינהג ככה בבאבו; שיחתוך את באבו בתער, באשר, רק בדרך־תאונה בלבד, נתן באבו לאדון שריטה קטנה אחת; וזאת – הפעם הראשונה בכמה ימים. הה, הה, הה!“ כן, כהחזיקו את ידו למו פיו.

האם אפשר, חשב הקברניט דלאנו – האם בשביל לשפוך ביחידות את מרירותו הספרדית נגד זה רעו המסכן, אילצני דון בניטו, על ידי הנהגתו הזעֵפה, להסתלק? אַה, זו העבדות מולידה יצרים מכוערים באדם! הברנש המסכן!

הוא היה מוכן לומר איזו מלה של אהדה לכושי אבל זה, מתוך היסוס של פחד, נכנס בחזרה אל האולם.

לאחר רגעים מועטים יצאו האדון ואישו; ודון בניטו היה נשען על משרתו כאילו לא קרה כלום.

אם כן, לא היתה זו סוף־סוף אלא התקוטטות־נאהבים, חשב הקברניט דלאנו.

הוא העמיד את דון בניטו ושניהם הילכו יחדיו לאט. הם עברו רק צעדים אחדים, ובן־המשק – יליד־תערובת גבוה, הדומה לראג’ה הודי, מוטעם על דרך מזרחית בתרבוש־פגודה שנעשה על ידי שלוש־ארבע מטפחות־מאדראס העטופות מסביב לראשו, טירה על טירה – ניגש מתוך הצדעת־שלום והכריז על פת־צהרים בתא־הקברניט.

בדרכם לשם הילך יליד־התערובת לפני שני הקברניטים, והוא, בהסתובבו כסדר עם התקדמותו, ניהל אותם פנימה מתוך חיוכים וקידות בלתי־פוסקים – הצגה של אצילות־נימוסים ששמה גמר־שכלול לאי־חשיבותו של באבו הקטן, גלוי הראש, אשר, כאילו לא היה בלתי־מרגיש בנחיתות, הביט על בן־המשק בעל תנועות־החן בתמהון. ואולם במקצת יחס הקברניט דלאנו את ערנותו הקנאתית לאותו רגש מיוחד במינו שכל אפריקאי טהור־דם מרגישהו כלפי מי שדמו מהול. אשר לבן־המשק, התנהגותו אם לא סיפרה על כבוד של ערך עצמי, הרי העידה על עוצם רצון לגרום הנאה, וזו מידה שטובתה כפולה, הן נוצרית, הן צ’סטרפילדית (הן לשם שמים הן לשם רוַח ארצי).

בענין התבונן הקברניט דלאנו כי בשעה שצבע־העור של יליד־התערובת היה מורכב משני הגזעים, היה קלסתר־פניו אירופאי – כן על דרך מופתית.

„דון בניטו“, לחש, „הריני שמח לראות את זה שומר־סף של שרביט־הזהב אשר לך: מראהו מכחיש הערה כעורה שנאמרה לי פעם על ידי בעל־מטעים בבארבאדוס, דהיינו: כשאתה רואה יליד־תערובת שפניו אירופאיים, מחוטבים, היזהר מפניו; הרי הוא שד. אך ראה, זה בן־המשק שלך יש לו רשמי פנים יותר מחוטבים מאלו של ג’ורג' מלך אנגליה; ואף על פי כן, הנה הוא מניד ראשו ומשתחוה ומחייך; אכן מלך הוא זה – מלך לכל טובי־לב ובעלי־הנימוס. אף מה קול נעים יש לו“.

„יש לו, סיניור“.

„ואולם, אמור לי – במידה שהכרת אותו, האם לא הוכח שהוא בחור טוב והגון?“ אמר הקברניט דלאנו כעמדו, בשעה שבן־המשק, מתך תנועת־נימוס אחרונה, נעלם לתוך התא; „הבה, משום הטעם שזה־אך הזכרתיו, אני סקרני לדעת זאת“.

„פראנצסקו הוא איש טוב“, ענה דון בניטו בעצלתים, כמו מעריך קריר־מזג, אשר אין עם רצונו לא לבקש מומים ולא להחניף.

„אַה, כן סברתי. כי אכן זה היה מאד מוזר, ולא לשבח לנו לבני־העור, אילו מעט מדמנו כשהוא מעורב בדם האפריקאי, לא די שהיה רחוק משפר את טיבו של זה האחרון, אלא שהיה מוליד את התוצאה העגומה של מזיגת חומצה גפריתית לתוך הנזיד השחור – משפר את צבע־העור, אולי, אך לא את שלמוּת־האופי“.

„ללא ספק, ללא ספק, סיניור. ואולם“ – כאן העיף עין על באבו – „שלא לדבר בכושים, שמעתי את הערתו של בעל המטעים שלך מוסבה אל תערובות ספרדיות ואינדיאניות במחוזותינו. ואולם אני איני יודע כלום בענין זה“, הוסיף כנטול חיים.

וכאן נכנסו לתוך התא.

פת־הצהרים היתה חסכנית. אחדים מן הדגים הרעננים והדלועים של הקברניט דלאנו, ביסקויט ובשר מלוח, בקבוק יין־התפוחים המשומר, והבקבוק האחרון של יין קאנארי שבספינה.

כשנכנסו היה פראנצסקו, עם שנים שלושה עוזרים שחורים על ידו, מרחף מעל השולחן, עושה את השכלולים האחרונים. בהרגישם באדוניהם נסתלקו להם, פראנצסקו עושה מחות־כבוד חייכנית, והספרדי, מבלי השפל עד כדי להשגיח בה, העיר לחברו מתוך איסטניסות שאין הוא מחבב נשיאת־פנים יתירה.

בלא חברים ישבו המארח והאורח, כמו זוג נשוא נטול־ילדים, זה מקצה השולחן מזה וזה מקצה השולחן מזה, לאחר שדון בניטו הראה לקברניט דלאנו את מקומו בנפנוף־יד. וכל־כמה שהיה חלש, העמיד על דעתו שהג’נטלמן ההוא ישב קודם לו.

הכושי שם מחצלת תחת רגלי דון בניטו, וכר מאחורי גבו ואז עמד הוא עצמו מאחורי הכסא – לא כסאו של אדוניו כי אם כסאו של הקברניט דלאנו. לראשונה התמיה הדבר את הקברניט. ואולם עד מהרה נתברר כי השחור, בתפשו עמדה זו, עדיין היה נאמן לבעליו; כי, בהביטו בפניו יוכל ביתר קלות להקדים ולעשות את הזעירה שברציותיו.

„אמת דיברת, סיניור“.

במשך הסעודה שב האורח אלי חלקים מסיפורו של דון בניטו, וביקש יותר פרטים פה ושם. הוא הקשה כיצד נהיה שהצפדינה והקדחת, שעשו שמות סיטוניות כאלו בלבנים, בה בשעה השמידו פחות מחצים של השחורים. כאילו החיתה השאלה הזאת את כל מחזה־המגפה לפני עיני הספרדי, והזכירתהו על דרך עגומה את דבר בדידותו בתאו, אשר בו היה לשעבר מוקף כל כך הרבה ידידים וקצינים, רעדה ידו, פניו איבדו צבעם, מלים קטועות נפלטו מפיו; ואולם מיד, דומה כאילו הוחלף זכר שפוי על העבר בפחדים מטורפים של ההווה. בעינים קמות הביט לפניו בתוך החלל הריק. ואולם שום דבר לא היה נראה שם חוץ מיד משרתו הדוחפת אליו את יין־הקאנארי. לבסוף, הספיקו טיפות אחדות להשיב רוחו אליו. הוא עשה הערות אקראיות אחדות על הבדל־המבנה שבין גזעים שונים, המאפשר לאחד להתקומם נגד מחלות מסוימות יותר מאשר לחברו.

אזי הקברניט דלאנו, בהתכוונו לומר משהו למארחו ביחס לצד הכספי של העסק שקיבל על עצמו למען חברו, ביחוד – מאחר שהוא חייב לתת דין־וחשבון מדויק לפני מעבידיו – בענין סדרת המפרשים החדשה, ועוד ענינים מעין זה; ובהיותו, מדרך הטבע, מבכר לנהל דברים כאלה ביחידות, רצה שהמשרת יסתלק לו; כי דימה שדון בניטו יוכל לותר על שירותו לרגעים מועטים. אך הוא חיכה קצת, בסברו כי במשך השיחה יהיה דון בניטו, בלא דחיפה מצדו הוא, מרגיש בהגינות הצעד.

אך לא כן היה. לבסוף, אחרי תפשו את מבט מאָרחו, לחש הקברניט דלאנו מתוך תנועת־בוהן לאחור: „דון בניטו, סלח לי, ואולם יש הפרעה להבעת כל מה שאני רוצה לומר לך“.

על כך שוּנוּ פני הספרדי; הקברניט יחס את השינוי הזה לרוגז על הרמז, שהיה בו מעין הטלת־דופי במשרתו. לאחר שתיקת־רגע הבטיח לאורחו כי שהיית השחור אתם לא יהיה בה משום עיכוב; כי, לאחר שאיבד את קציניו, עשה את באבו, אשר משׂרתוֹ הראשונה היתה כקפיטן לכושים, לא בלבד בן־לויה ורֵעַ תמידי, כי אם גם איש־סודו, בכל הענינים.

לאחר זה שוב לא היה לקברניט דלאנו פתחון־פה, אם כי כמעט לא יכול להימנע מקורטוב של אי־נועם על שלא בא על סיפוקו בבקשה כה קלילה, מיד אחד שלמענו הוא מתכוון לעשות שירותים כל כך מוצקים. ואולם אין זו אלא מידת־„להכעיס“ שבו. על כן, במלאו כוסו, ניגש אל מסחר.

נקבעו מחיר המפרשים ושאר ענינים. ואולם בעת היעשות זאת, הכיר האמריקאי כי, הגם שהצעתו הראשונה לעזרה נתקבלה בחיוּת יוקדת, הנה עכשיו, כשזה הוּרד עד כדי עסק מסחרי, נתגלו אדישות וחוסר־רגש. אכן, דומה, כי דון בניטו נכנע להקשיב לפרטים מתוך כבוד לנימוסי העולם, ולאו דוקא מתוך איזה רושם ששמורה בענין טובה עצומה לו ולנסיעתו.

עד מהרה נעשתה הנהגתו יותר מכונסת לתוך עצמו; הטורח להשתדל ולמשוך אותו לידי שיחה חברותית עלה בתוהו. מכורסם על ידי רוח מרה שחורה שבו ישב ומשך בזקנו, בשעה שיד משרתו, אילמת כצל שעל הכותל, לאט־לאט דחפה אליו את יין הקאנארי.

לאחר פת־צהרים ישבו על האשנב המרופד, והמשרת שׂם כר מאחורי אדוניו. הגלינה הממושכת כעת הפיקה השפעה על האויר. דון בניטו נאנח בכבדות, כעורג על נשימת רוח.

„על שום מה לא נגמור שיחתנו באולם“, אמר הקברניט דלאנו, „שם יש יותר אויר“. ואולם המארח ישב שותק וללא תנועה.

בינתים כרע המשרת לפניו, ובידו מנפת־נוצות גדולה. ופראנצסקו, כהיכנסו על ראשי־אצבעות, נתן ליד הכושי ספל קטן של מי־בושם, וזה לפרקים קרובים שפשף בכך את מצח אדוניו, כשהוא מחליק השער שעל יד הרקות כאומנת את ראשו של תינוק. הוא לא דיבר אף מלה. הוא רק הניח את עינו על זו של אדוניו, כאילו, בכל מצוקתו של דון בניטו, רצה לרענן את רוחו מעט על ידי המראה השותק של נאמנות.

והנה צילצל פעמון־הספינה שתי שעות; ומבעד לחלונות תא־הקברניט נראתה התאדוות קלה שבים; והיא באה מן הכיוון הנכון.

„הנה“, קרא הקברניט דלאנו, „הלא אמרתי לך כך, דון בניטו! הבט!“

הוא קם על רגליו והיה מדבר בקול מפועם מאד, מתוך כונה לנער ולעורר את חברו. אבל, הגם שיריעת־התולע של חלון־הירכתים שעל ידו התנפנפה באותו רגע אצל לחיו החיורת, דומה כי דון בניטו היה מרוצה פחות מן הרוח מאשר מן הגלינה.

„אדם מסכן“, חשב הקברניט דלאנו, „נסיון מר לימדהו כי אדוה אחת אינה מהווה רוח כמו שסנונית אחת אינה מהווה קיץ. ואולם הפעם טועה הוא. אכניס את ספינתו בשבילו, ואוכיח זאת“.

בהעירו בקיצור על מצבו החלוש של מארחו, הפציר בו שישאר בשקט במקום שהוא נמצא, מאחר שהוא (הקברניט דלאנו) בשמחה יקבל על עצמו את האחריות על ניצול הרוח על הצד היותר טוב.

בהגיעו לסיפון נזדעזע הקברניט דלאנו לפגיעה בלתי צפויה עם דמותו של אטופל, שהיתה קבועה כמצבה אצל הסף, כאחד מאותם השוערים המפוסלים, עשויי שיש שחור, שהם שומרים על היציעים של בתי־קבר מצריים.

ואולם, יתכן כי הפעם היתה הזדעזעותו גופנית בלבד. דמותו של אטופל, שעל דרך מיוחדת במינה העידה על רוח צייתנית אפילו בשעת רוּגזוֹ, היותה ניגוד גמור לדמויות לוטשי־הקרדומות, אשר בסבלנותם גילו חריצותם; ושני המחזות הראו כי כל כמה שהיה כוח־השלטון הכללי של דון בניטו רפוי בידו, אף על פי כן, מדי רצותו להפיק אותו, אין איש, ויהיה פרא מאד או ענקי מאד, שלא יכּנע לפניו איך שהוא.

חטף הקברניט דלאנו חצוצרה שהיתה תלויה מן המעקות, ובצעד שלוח התקדם כלפי הקצה הקדמי של עלית־הירכתים, משם הוציא פקודותיו במיטב הספרדית שבפיו. הספנים המעטים והרבה כושים, כולם כאחד מרוצים, מתוך הקשבה מעולה התחילו מכוונים את פני האוניה כלפי מפרץ־הנמל.

בתתו אילו הוראות על התקנת מפרש־מנור תחתון, שמע הקברניט דלאנו לפתע קול אחד החוזר בדייקנות על פקודותיו. בהפנותו פניו ראה את באבו, פועל עכשיו בפעם הראשונה, מתחת לנוט, בתפקידו הראשון כראש־העבדים. העזרה הזאת היתה לתועלת. מפרשים קרועים ומקורעים ומנורים מעוקמים עד מהרה הגיעו אל איזה תיקון. ולא נמשך מיתר או נף אלא בלוית הזמירות העליזות של הכושים מרוממי־הרוח.

בחורים טובים, חשב הקברניט דלאנו, מעט אמון היה הופך אותם לספנים טובים. ראה נא, אפילו הנשים, אף הן מושכות ומזמרות. אפשר הן הן מאותן הכושיות, בנות שבט אשאנטי, שהן הוֹווֹת חיילים מזוינים, כפי ששמעתי. ואולם מי על יד ההגה? אני זקוק ליד טובה שם.

הוא הלך לראות.

ה„סאן דומיניק“ כּיונה דרכה על ידי ידית־הגה מכבידה, שגלגלים גדולים קשורים אליה. בקצה כל גלגל עמד בחור נמוך־דרגה, וביניהם בראש ידית־ההגה, העמדה האחראית, איש־ים ספרדי, אשר פניו הביעו את רגש התקוה והבטחון הכללי שנתעורר עם בוא הרוח.

היה זה אותו האיש אשר התנהגותו היתה מלוּוה בושת־פנים על ידי מרימת־השרשרת.

„אה, אתה הוא, אישי“, קרא הקברניט דלאנו, „ובכן לא עוד עיני־כבשה; הבט ישר וכך תכוון גם את הספינה. יד טובה, אני מקווה? ואתה רוצה להיכנס אל המפרץ, הלא כן?“

„סי, סיניור“, הסכים האיש מתוך צחוק פנימי, כאחזו בראש ידית־ההגה בחזקה. על כך – והאמריקאי לא ראה זאת – הביטו שני השחורים על הספן בעינים תוהות.

כיון שמצא כי הכל כתיקונו אצל ההגה, הלך הנוט אל בית־החרטום לראות מה המצב שם.

עכשיו היה לספינה די דרך לחתור בזרם. עם התקרב הערב עתיד הרוח להתרענן.

מאחר שעשה כל מה שנחוץ לפי שעה, פנה הקברניט דלאנו בתתו הוראות אחרונות לספנים, אל ירכתי האניה, לספר על מצב הדברים לדון בניטו בתא שלו; אולי היה נדחף להתחבר אליו גם משום תקוה שיחטוף שיחת־מה לרגע, ביחידות עמו, בשעה שמשרתו עסוק על הסיפון.

היו מתחת לעלית־הירכתים שתי כניסות לתא־הקברניט, זו כנגד זו, האחת יותר מרוחקת מן השניה, ולפיכך מתחברת אל מעבר יותר גדול. בראותו כי המשרת עודנו למעלה לקח לו את הכניסה היותר קרובה אליו, זו שהוזכרה לאחרונה, ואשר על פיה עוד עמד אטופל – והוא מיהר לדרכו, עד שהגיע אל סף התא; שם עמד לרגע כדי לעצור מעט בלהיטותו. אז, כשענין־המסחר שבדעתו מונח על שפתיו, נכנס. כהתקרבו אל הספרדי, שישב על מושב־האשנב, שמע קול־צעד אחר, העונה לקצב צעדו הוא. מן הדלת שכנגד, טס בידו, נתקרב גם המשרת.

„לעזאזל אותו הברנש הנאמן“, חשב הקברניט דלאנו; „מה מקרה מרגיז הוא זה“.

אפשר היה רוּגזוֹ יותר קשה אילולא עליצות־הבטחון שהושרתה על ידי הרוח. ואפילו כך, הרגיש חיל קל, מתוך שמבלי משים נתקשרו באבו עם אטופל יחדיו.

„דון בניטו“, אמר, „אני מביא לך שמחה; הרוח יתמיד, אף יגדל. אגב, אישך הרם, זה מורה־השעות שלך, עומד מבחוץ, על פי פקודתך, כמובן?“

דון בניטו נרתע כאילו נגעה בו איזו עקיצת לעג, שהוגשה מתוך שכאלה תבלים פיקחיים של נימוס טוב למראית־עין, עד שלא נתנה פתחון־פה להשיב.

הריהו כמו אחד שנפשט עורו בעודו חי, הירהר הקברניט דלאנו; איפה יגע בו אדם ולא יגרום רתיעה?

המשרת הילך לפני האדון, התקין לו כר; הספרדי, שדעתו הושבה אל דרך ארץ, ענה בלשון נוקשה: „צדקת. העבד מופיע במקום שראית אותו לפי צו שלי; כלומר, אם באחת השעות אני למטה, עליו לתפוס עמדתו ולצפות לבואי“.

„הנה עתה, תסלח לי, אך הרי זה כאילו נהגת בברנש המסכן כדרך שנוהגים במלך לשעבר, שמשיבים את פניו ריקם. אה, דון בניטו“ – והוא חייך – „עם כל החופש שאתה מרשה בדברים מסוימים, ירא אני שמא, במעמקיך, אדון קשה ומר הנך“.

שוב נרתע דון בניטו; והפעם, כפי שסבר הספן הטוב, מתוך מוסר־כליות נאמן.

עכשיו נעשתה השיחה כדבר שבכפיה. לשוא הסב הקברניט דלאנו את תשומת־הלב אל הנדנוד, הניכר עכשיו, של השדרית החותכת את הים מעדנות; בעין נטולת־ברק ענה דון בניטו דברים מעטים ומסויגים.

סוף סוף, מאחר שגברה הרוח הלוך וגבור, והיא עודנה נושבת ישר כלפי המפרץ, נשאה את ה„סאן דומיניק“ קדימה במהרה. בהקיפם פאת־ארץ נתגלתה מרחוק, בנוף הפתוח, הספינה הכלבימית.

בינתים שוב יצא הקברניט דלאנו אל הסיפון ושהה שם לאיזה זמן. אחרי שסוף־סוף שינה את מהלך־הספינה בשביל לעקוף את צוקי־הסלעים עקיפה הגונה, שב לרגעים אחדים למטה.

„אשמח את נפש ידידי המסכן“, חשב.

„יותר טוב ויותר טוב, דון בניטו“, קרא בחזרו והיכנסו ברוח עליזה; „עוד מעט ויבוא הקץ ליסוריך, לפחות לפרק־זמן כל־שהוא. כי, כפי שאתה יודע, אחרי נסיעה ארוכה ועגומה, כשהעוגן נופל לתוך מי־הנמל, כל כבדו העצום כאילו מסתלק מעל לב־הקברניט. אנו מתקדמים לתפארת, דון בניטו. ספינתי נראית באופק. הבט דרך הצוהר הצדדי כאן. הריהי שם, כולה עוז: „עונג הרווק“, ידידי הטוב. אה, איך הרוח מאוששת אדם! בוא, עליך לקחת ספל קפה אתי הערב. בן־המשק הזקן שלי יתן לך ספל נאה, ככל אשר שתהו שׂולטן מימות עולם. מה אתה אומר לכך, דון בניטו, האם תבוא?“

בראשונה נשא הספרדי את עיניו בקדחתנות, ושלח מבט כוסף אל הכלבימית, כשהמשרת מביט עָל כלפי פניו בדאגה אילמת. פתאום שב אליו חלי־הקור הישן שלו, וכצנחו אור לתוך כריו, שתק.

„אינך עונה, הבה, כל היום היית מארחי. האם רצונך שכל מידת הכנסת־אורחים תהיה רק לצד אחד?“

„אינני יכול ללכת“, היתה התשובה.

„מה? זה לא ייגע אותך. הספינות תרבצנה יחד בכל הסמיכות האפשרית, מבלי פגיעה רעה. כמעט ולא יהיה זה אלא צעידה מסיפון לסיפון, כאילו צעדת מחדר לחדר. בוא, בוא, אל תסרב לי“.

„אינני יכול ללכת“, חזר דון בניטו באופן חותך עד גועל־נפש.

בדחותו כל מראית דרך ארץ, חוץ מן האחרונה שבאחרונות, במין ברוגז של רפאים, וכנשכו צפרניו הדקות עד הבשר, הביט, כמעט לטש עיני־זעם, בפני האורח; כאילו היה אי־סבלני שנוכחותו של זר תפריע לו בהנאתו המלאה משעתו החולנית. בינתים הגיעו דרך החלונות קול המים המתפלגים בגעגוע וגילה הולכים וגוברים; כאילו היו נוזפים בו על מרירתו האפלה, כאילו היו אומרים לו, כי כל כמה שישחק ברוגז, וישתגע בכך, „הטבע לא איכפת לו אף במשהו; מאחר שאשמת מי היא, בבקשה?“

ואולם מצב־הנפש העכור היה בתחתית מעמקיו, כשם שהרוח היפה היתה בתכלית מרומיה.

היה בו באיש משהו מעבר ולעילא מכל אי־חברותיות או חמיצות שגילה עד הנה, שגם הלב הטוב והסלחן של אורחו לא יכול היה לסבלו. בהיותו לגמרי אבוד־עצה מבאר התנהגות כזו, ובחשבו כי מחלה וזרות־אופי כאחת אינן תירוץ מספיק לכך, אף בהיותו בטוח כי שום דבר במעשיו הוא אינו מצדיק את הדבר, התחילה גאותו של הקברניט דלאנו מתעוררת. הוא עצמו נעשה מסויג. אך דומה שהכל אחת היא לגבי הספרדי. על כן עזבהו הקברניט דלאנו ושב אל הסיפון.

עכשיו היתה הספינה בתוך פחות משני מילין מן הכלבימית. הסירה הלויתנית היתה נראית כמקפצת על הרוַח שביניהם.

קיצורו של דבר, לא עבר זמן רב ושני כלי־הים, הודות לכושר־כפיו של הנוט, רבצו מועגנים יחד דרך שכנות.

קודם שובו אל ספינתו הוא נתכוון הקברניט דלאנו למסור לדון בניטו את הפרטים המעשיים של מתן השירותים המוצעים. ואולם, כפי מצב הדברים, מכיון שלא רצה לחזור ולהעמיד עצמו מטרה לסירובים, החליט, עכשיו שראה את ה„סאן דומיניק“ קשורה במבטחים, לעזוב אותה מיד, מבלי העלות בפיו עוד זכר כל שהוא להכנסת־אורחים או למסחר, בדחותו ללא תור מסוים את תכניותיו הסופיות, מסדיר את מעשיו לעתיד לפי נסיבות העתיד. סירתו היתה מוכנת לקחתו, ואולם מארחו עוד שהה למטה. ובכן, חשב הקברניט דלאנו, אם מעטים נימוסי־אצילות שלו, בה במידה גדול הצורך להראות את שלי. הוא ירד אל תא־הקברניט לומר שלום של טקס, ואולי, ברמז חבוי, גם של נזיפה. אך לגודל שביעות־רצונו הנה קם דון בניטו – כאילו התחיל מרגיש את כובד נוהג־הזלזול שגמל על אורחו והלה קיבל הכל שלא בלא דרך־ארץ – על רגליו, כשהוא נשען על משרתו, וכאחזו ביד הקברניט דלאנו הריהו עומד רועד, רב־מדי נרגש בשביל לדבר. ואולם הנבואה הטובה שהסיק מכך הקברניט דלאנו עד מהרה נתפוצצה על ידי לבוֹש הספרדי את כל הסתייגותו הקודמת, מתוך תוספת עצבות, ובעינים מוטות הצדה למחצה, חזר וישב על כריו בשתיקה. הקברניט דלאנו, מתוך שיבת רגשותיו המצוננים העונים למעשי חברו, קד ונסתלק.

הוא טרם הגיע עד חצי־הדרך במסדרון הצר, האפל כמו ניקבה, המוליך מן התא אל המדרגות, והנה קול, כקול הפעמון המכריז על תליה באיזו חצר בית־אסורים, נופל על אזניו. היה זה ההד של הפעמון הפגום אשר בספינה, בהקישו את השעה, וההד נכפל בזה המסתור התת־קרקעי. מיד, בגזירה שאין לעמוד בפניה, התחילה נפשו, שנענתה לאות־הנחש, משריצה חשדים שבאמונה טפלה. הוא עמד מלכת. בתמונות שהן פי כמה יותר מהירות מאלו הפסוקים, עברוהו זוטותיהם של פרטי הפרטים, מולידי חששיו הקודמי.

עד הנה היה טוּב־לב, הנוח להאמין, מוכן גם לספּק תירוצים לפחדים המתקבלים על הדעת. הספרדי, שעתים היה כה מדקדק עד כדי גוזמה, על שום מה הזניח עכשיו דרך־ארץ פשוט בהימנעו מלוות את אורחו ההולך עד לצדה של הספינה? האם מיחושו הוא שאסר זאת עליו? מיחושו לא אסר עליו התאמצויות יותר קשות ביום ההוא. הנהגתו המסופקת האחרונה עלתה על הדעת: הן קם האיש על רגליו, אחז ביד אורחו והניע בידו כלפי כובעו; ואז, בן־רגע, לקה הכל באלם ועגמה, רעה בחוּבם. האם פירושו של דבר חרטה שבתשובה, קצרה שבקצרות, ברגע האחרון, על איזו עצת־אוון, ואחרי כן – שיבה אין־רחמים אליה? מבטו האחרון נראה כמביע ברכה של פרידת־עולמים – ברכה הרת־אסון ובכל זאת משלימה עם גזר־הדין – לקברניט דלאנו. מדוע דחה את ההזמנה לבקר את הכלבימית בו בערב? או האם היה הספרדי פחות נוקשה מן היהודי, שלא נמנע מסעוד אל שולחנו של אחד, שהוא עצמו עתיד היה לבגוד בו בו בערב? מה משמעותן של כל אותן החידות והסתירות שהיום היה מלא אותן מלבד זאת, שהיו עשויות לערפל הדעת במסתורין בתורת הקדמה לאיזו מהלומה שבגניבה? אטופל, המתאמר להיות מורד והוא באמת צל שומר עתותיו, באותו רגע המתין אצל הסף בחוץ. דומה שהוא שומר־שער, או משהו יותר מכך. מי, על פי הודאת עצמו, שמהו שם? האם היה הכושי אורב ומחכה לו?

הספרדי מאחור – עבדו מפּנים: אין ברירה אלא לאוץ מחושך אל אור.

רגע לאחר מכן, בשינים הדוקות ואגרוף קפוץ, עבר על פני אטופל ועמד באור. בראותו את ספינתו החיננית שוכבת שלום על העוגן שלה, כמעט שיוכל קול פשוט משם להגיע אליו; בראותו את סירת ביתו, והפנים הידועים לו בתוכה, והיא מתרוממת ויורדת על הגלים הקצרים על ידה של ה„סאן דומיניק“; ואז, כהביטו מסביב על הסיפונים, ממקום שהוא עומד, וראה את קוטפי־המוך עודם מעבידים אצבעותיהם בכובד־ראש; וכשמעו את השריקה הנמוכה, הזמזמנית, וההמיה שבשקידה של לוטשי הקרדומות, עודם מתנועעים על מלאכתם שאין לה סוף; ועל כולם, כראותו את מראה הטבע החסוד, הניפּש לתומו בערב, עת השמש המצועפת במחנה־המערב השקט נוצצת כאור רך מאהלו של אברהם אבינו; כקלוט עינו ואזנו המוקסמות את כל אלה, יחד עם דמות־השחור הרתוקה באזיקים, הותרו־נתרופפו השן ההדוקה והאגרוף הקפוץ. שוב חייך על צלמי־הזיה אשר שמוהו ללעג, והוא הרגיש משהו מעין חרטה, על אשר, בהיכנעו לפניהם אפילו לרגע, הרי זה כאילו, חס ושלום, כפר בהשגחה שהיא לעולם כל־רואה ממעל.

היתה שהיה של רגעים אחדים בזמן שהסירה, על פי פקודותיו נרכסה לאורך הכבש. במשך זה הפרק הקצר נתגנבה ועברה את רוחו של הקברניט דלאנו מין שביעת־רצון שבעצבות, בהרהרו בכל השירותים הרחמניים שעשה בו ביום בשביל איש זר. אה, חשב, אחרי מעשים טובים מצפונו של אדם לעולם אינו כפוי־טובה לו, כל־כמה שיהיה כך הצד המקבל את הטובה.

לבסוף לחצה רגלו, בתחילת רדתו אל הסירה, את השלב הראשון בסולם הצדדי, כשפניו מופנים פנימה כלפי הסיפון. בו ברגע שמע את שמו נקרא מתוך אדיבות; ולאפתעתו המענגת ראה את דון בניטו מתקדם – מרץ בלתי רגיל בהילוכו, כאילו רצה ברגע האחרון לכפר על אי־אדיבותו בשעות שקדמו לזו. בידידוּתיוּת שמטבע ברייתו הסיע את רגלו אחור, הפנה את פניו והוא עצמו התקדם כלפי הבא לקראתו. וכעשותו כך נתרבתה הלהיטות העצבנית של הספרדי, ואולם מרצו החיוני עזבהו; ועל כן, המשרת, למען היטיב תמוך אותו, שם יד אדוניו על כתפו הערומה והחזיק אותה שם ברוֹך, בדרך זו עשה מעצמו מין משענת.

בהיפגש שני הקברניטים שוב לקח הספרדי את יד האמריקאי בחום לתוך ידו כשהוא שולח מבט מביע־אומר לתוך עיני חברו, אך הוא עצמו, כמו קודם, גבר עליו רגשו מדַבר.

עָוַלתי כנגדו, חשב הקברניט דלאנו מתוך נזיפה בעצמו; קרירותו למראית־עין רימתני; בשום מקרה לא נתכוון לעלוב.

בינתים, כאילו פחד שהמשכת המחזה הזה רב־מדי ירע לעצביו של אדוניו, נראה המשרת כמשתוקק שיבוא קץ לו. ובכן, עדיין משים עצמו משענת, כשהוא מהלך בין שני הקברניטים, התקדם אתם עד הכבש; ודון בניטו לא רצה להניח מתוך ידו את יד הקברניט דלאנו, אלא הוסיף להחזיק אותה בתוך שלו מעבר לגופו של השחור.

עד מהרה, עמדו בצד הספינה, משקיפים מעל הסירה, אשר הצוות שלה צפה כלפי מעלה בעינים סקרניות. הקברניט דלאנו, שחיכה עד שהספרדי ירפה מהחזיק בו, ועכשיו התחיל בא לידי מבוכה, הרים רגל אחת, בשביל לדלג על מפתן הכבש הפתוח; ואולם דון בניטו עדיין לא אבה להניח את ידו. אף על פי כן, פתח ואמר בקול נרגש: „אינני יכול להוסיף ללכת. כאן עלי לברך אותך לשלום. שלום, דון עמשא היקר, היקר שלי. לך – לך!" ופתאום חטף והתיר את ידו, „לך, וישמרך האלהים יותר מששמרתיך אני, הטוב בידידי“.

שלא בלא היפעלוּת היה הקברניט דלאנו שוהה כעת; ואולם בתפסו את עין־המשרת המזהירה בענוה, ירד אל ספינתו מתוך „שלום“ חטופה, כשה„שלומות“ הנחזרות של דון בניטו הולכות אחריו, ודון בניטו עוד נטוע בכבש.

כהתישבוֹ בירכתים עשה הקברניט דלאנו הצדעה אחרונה, וציוה על הסירה שתזוז. אנשי הצוות החזיקו קצות־משוטיהם הכן. איש־החרטום דחף את הספינה למרחק שיספיק להשלכת המשוטים לאורך. בו ברגע שזה נעשה, קפץ דון בניטו מעבר למעקות ונפל לרגלי הקברניט דלאנו, כשהוא בשעת מעשה צווח כלפי ספינתו, אך בקולות כל־כך מטורפים עד שאיש מאנשי הסירה לא יכול להבינם. אבל שלושה ספנים ספרדיים, כאילו לא היו אטומים כמו אלה, משלוש פינות שונות ורחוקות שבספינה, קפצו אל הים בשכשוך ושחו אחר אדונם, כמו נתכוונו להצילו.

קצין־הסירה ההמום שאל בהשתוממות מה פירושו של דבר. על כך, הקברניט דלאנו כהפנותו חיוך־בוז כלפי בניטו סרנו, שלזרותו אין חקר, ענה כי מצדו הוא אינו יודע ולא איכפת לו; ואולם, דומה שהספרדי ניצנץ בדעתו לעשות בין אנשיו רושם כאילו רצתה הסירה לחטוף אותו. „או – התרחקו למען חייכם“, צעק בקול פרא, בהזדעזעו על מהומה קשקשנית שקמה בספינה, וממעל למהומה צילצלה האזעקה של לוטשי הקרדומות; וכאחזו בצוארו של דון בניטו הוסיף: „זה השודד בעל המזימות מתכוון לרצוח!“ כאן, כאילו לאַמת את דבריו, נראה המשרת, דקר בידו, כשהוא מעוּין על המעקה ממעל אגב קפיצה, כמו רצה להתרועע עם אדוניו, מתוך נאמנות מיואשת, עד הסוף; ושלושה ספנים ספרדים, אשר נראו כרוצים לעזור לשחור, השתדלו לטפס לתוך החרטום הפגוע; ובינתים כל צבא הכושים, כאילו נשתלהבו עד לשריפה למראה הסכנה שבה נתון קברניטם, נתלו במפל־פיח אחד מעל המעקות.

כל זה, ומה שהיה מקוד לכן ומה בא לאחר מכן, נעשה במהירות־התפתחות כזו שעבר, הווה ועתיד נדמו כאחד.

כראותו את הכושי בא, השליך הקברניט דלאנו את הספרדי הצדה. כמעט תוך מעשה התפישה אותו, ועל ידי הנסיגה הבלתי־מוּדעת, שינה מקומו, כשידיו פשוטות כלפי מעלה, והוא אחז במשרת כהרף־עין אגב רדתו של זה; והשחור, כשהדקר שלו מורה אל לב הקברניט דלאנו, דומה כאילו בכוונה קפץ לשם כאל מטרה שלו. ואולם כלי־הזין חוּלץ מידו, והמתנפל הושלך אל תחתית הסירה, אשר עכשיו, במשוטים בלתי־מסתבכים, התחילה חופזת דרך הים.

בפרק זה שוב תפסה ידו השמאלית של הקברניט דלאנו את דון בניטו השכוב־למחצה, מבלי הרגש כי זה מתעלף אין־דיבור, בעוד שרגלו הימנית טוחנת את הכושי המפורקד; וזרועו הימנית לוחצת על המשוט האחורי לשם תוספת מהירות, ועינו צופה קדימה, והוא מעודד את אנשיו לעשות כמיטב יכלתם.

ואולם כאן, קצין הסירה שסוף סוף הצליח להיפטר מן הספנים הספרדים הצפים, ועכשיו כשפניו סופים לירכתים, עזר במשוטו לאיש החרטום, פתאום צעק לקברניט דלאנו שישגיח במה שהשחור עושה; ואיש־משוט פורטוגזי קרא לו אז שיתן דעתו על מה שהספרדי אומר.

כהציצו כלפי מטה, אל רגליו, ראה את יד המשרת המשוחררת מכוננת דקר שני – קטן – שהיה חבוי בצמר־ראשו, ובזה התפתל, דמות נחש, בתחתית הסירה כלפי לב אדוניו, פרצופו כחול מנקמה, מביע את המטרה המרכזית של נפשו; בשעה שהספרדי, החנוק למחצה, במלים צרודות שלא היו בלתי מובנות בלתי אם לפורטוגזים, נצטמק בשביל להתרחק – אך לשוא.

בו ברגע חלף על פני דעתו של הקברניט דלאנו, שזה זמן רב היה שרוי בלילה, ברק־השראה, אשר האיר בבהירות בלתי־צפויה את הנהגתו המסתורית של בניטו סרנו, וכל מאורע־חידה שבאותו יום, כמו כן את כל מסע ה„סאן דומיניק“ לשעבר. הוא חבט את יד באבו כלפי מטה, אך לבו חבטהו יותר. בחמלה אין־קץ סילק את ידו האוחזת בדון בניטו. לא את הקברניט דלאנו כי אם את דון בניטו נתכוון השחור לדקור, כשקפץ לתוך הסירה.

שתי ידיו של השחור היו אחוזות בחזקה, והקברניט דלאנו, כהציצו אל ה„סאן דומיניק“, עכשיו שהוסרו הכיסויים מעל עיניו, ראה את הכושים לא באי־סדרים, לא ברעש, לא כאילו הם דואגים בבהלת־נפש לדון בניטו, כי אם – המסוה קרוע מעל פניהם – מנופפים קרדומות וסכינים, במרידת־שודדים טורפנית. כמו דרוישים שחורים מוכי שגעון־אלוהים, רקדו ששת האשאנטים על עלית־הירכתים. הנערים הספרדים, שאויביהם עיכבו בעדם מקפוץ אל המים, אצו אל הכלונסאות העליונים שבעליונים, בשעה שהספנים הספרדים המעטים שהיו פחות זריזים, ולא הספיקו לקפוץ אל הים, נראו כשהם מעורבים לללא ישע עם השחורים.

בינתיים קרא הקברניט דלאנו לספינתו הוא, ציוה על פתיחת האשנבים והוצאת התותחים. ואולם לפני כן כבר נחתך הכבל של ה„סאן דומיניק“; וקצה החבל החפשי בהיחבטו כלפי חוץ הכה והסיר את תכריך־הבד שמסביב לחרטום, וחשף פתאום, כהסתובב קליפת־הספינה הדהה כלפי האוקינוס הפתוח, את המות כפסל־ראש, בצורת שלד־אדם, פירוש סידי למלוֹת־הסיד הכתובות מתחת: „לך אחר מנהיגך“.

למראה זה הליט דון בניטו את פניו ויילל בצוחה: „הוא הוא, אראנדה! ידידי הנרצח, הבלתי־קבור!“

כיון שהגיעו לכּלבּימית ביקש הקברניט דלאנו חבלים, והוא כפת את הכושי, אשר לא הראה שום התנגדות; ציוה, והעלוהו במשיכת־חבל על הסיפון. אז עזר לדון בניטו, שהיה כמעט נטוּל־כוח לגמרי, לעלות בצד הספינה; ואולם דון בניטו, כל כמה שהיה חיור, מיאֵן לזוז או להיות מוּזז עד הכושי יהיה מוצפן מן העין אי־שם למטה. משהבטיחו לו כי כן נעשה, לא עוד נרתע מפני העליה.

מיד נשלחה הסירה בחזרה להרים את שלושת הספנים השוחים. בינתים הוכנו התותחים, אם כי, בגלל גלישת ה„סאן דומיניק“ מאחורי הכּלבּימית, היה אפשר לכוון רק את האחרון שבהם. בזה ירו שש פעמים; סברו כימתוך כך יקלקלו את האניה הבורחת על ידי הריסת כלונסאותיה. ואולם רק חבלים אחדים בלתי־חשובים נורו ופוּצפצו. עד מהרה היתה האניה מעבר למטחוי התותחים, כשהיא מכוונת דרכה ברחבות מן המפרץ והלאה, וכשהשחורים מתאשכלים בהצטופפות מסביב למוט־החרטום, פעם מתוך צוחוֹת־התגרוּת כלפי הלבנים, פעם בתנועות־יד המהדרות את מרחב־האוקינוס האפל – עורבים מקעקעים שנמלטו מיד צייד־העופות.

הדחף הראשון היה להתיר את הכבל ולפתוח ברדיפה, ואולם, לאחר מחשבת־מה נראה כי הריצה אחריהם בלויתנית וביוֹלָה מבטיחה יתר הצלחה.

בשאלו את פי דון בניטו מה נשק חם יש להם על גבי ה„סאן דומיניק“, קיבל הקברניט דלאנו את התשובה כי אין להם שום נשק שהוא יפה לשימוש, כי בדרגות הראשונות של המרד קילקל אחד מנוסעי־התאים, שמני אז מת, בסתר, את ההדקים של הרובים המעטים שהיו שם. ואולם בכל שארית כוחותיו הפציר דון בניטו באמריקאי שלא יפתח ברדיפה, לא באניה ולא בסירה; כי הכושים כבר הראו עצמם שודדים נואשים כאלה, עד שבמקרה של התקפה נוכחית, אין לצפות אלא לשחיטת הלבנים עד אין שריד. ואולם האמריקאי, בסכותו את האזהרה הזאת כילודת איש אשר רוחו כוּתתה בעינויים, לא ויתר על כוונתו.

הוכנו ונחמשו הסירות. הקברניט דלאנו ציוה על עשרים וחמישה איש להיכנס בהן. עמד ללכת אתם בעצמו, ואולם דון בניטו תפס בזרועו.

„מה! לאחר שהצלת את נפשי, סיניור, האם תשליך את שלך מנגד?“

הקצינים אף הם, מטעמים שהם קשורים בעניניהם ובעניני הנסיעה ובחובה כלפי הבעלים, התנגדו בתוקף לְלֶכֶת מפקדם. בשקלו לרגע בדעתו את עצומותיהם, הרגיש עצמו דלאנו נאלץ להישאר; והוא מינה את החובל הראשי שלו – אדם אתליטי ועז־החלטה – לשעבר שודד־ים חוקי, וכפי שנתלחשו עליו שונאיו, שודד־ים ממש – להיות ראש לחבורה. בשביל להרבות עידוד לספנים הוּגד להם כי הקברניט הספרדי כבר סבר כי ספינתו אבודה מעבר ליאוש; וכי הספינה, על הנטל שלה, שיש בו גם כסף וזהב, היתה שוה יותר מעשרת אלפים דובלונים. יִשְׁבּו אותה וחלק לא קטן מזה יהיה שלהם. הספנים ענו בקול תרועה.

הבורחים עכשיו כמעט הצליחו להתרחק. היה לילה כמעט; ואולם הלבנה היתה עולה. לאחר משיכה קשה וארוכה במשוטים הגיעו הסירות עד מקום הספינה, וממרחק מתאים הניחו את משוטיהם בשביל לירות ברובים. הכושים, מאחר שלא היו להם כדורים להשיב, ענו בצעקות. ואולם על סדר־היריות השני זרקו את קרדומותיהם כדרך האינדיאנים. קרדום אחד הסיר אצבעותיו של ספן. שוב אחד פגע בחרטום של הלויתנית, קיצץ בחבל שם, ונשאר תקוע בלזבזת, כגרזן של איש־יער. החובל, כתפסו אותו, בעוד הוא רותת במקום פגיעתו, השליך אותו בחזרה. כלי ההתגרוּת שהוּשב, עכשיו ננעץ בסיפון־הפיקוד של הספינה, ושם נשאר.

מפני שקבלת־הפנים מצד הכושים היתה חמה ביותר, שמרו הלבנים על מרחק יותר נכבד, הם ריחפו עכשיו קצת מעבר להשגת הקרדומות המעופפים, ומתוך מחשבה על ההתנגשות איש־עם־איש שהיא מוכרת לבוא בקרוב, ניסו לפתות את השחורים שיתפרקו לגמרי את כלי־הזין – שיהיו רוצחניים ביותר במלחמה של יד־מול־יד – על ידי זה שישליכום בטיפשותם אל הים. ואולם לאחר רגעים מועטים, בהשכילם את התחבולה, חדלו הכושים מכך, אך לא בטרם היו הרבה מהם מוכרחים להמיר את קרדומותיהם האבודים ברמחי־יד, החלפה שלבסוף נתבחנה כמועילה למתקיפים, כפי שחישבו מראש.

בינתים, ברוח החזקה, עוד ביתרה האניה את המים; והסירות חליפות פיגרו והתקדמו ביתר קרבה, בשביל לירות ירָיים חדשים.

האש נתרכזה לרוב על הירכתים, כי שם בעיקר נקהלו הכושים. ואולם להרוג או לפצוע את הכושים – לא זו היתה המטרה. המטרה היתה לקחת אותם ואת הספינה בשבי. בשביל לעשות זאת יש לעלות בספינה; ודבר זה בלתי אפשרי היה כל זמן שהיא הפליגה כל־כך מהר.

מחשבה חדשה ניצנצה עכשיו בדעת החובל. בראותו את הספנים הספרדים עודם ברום, בתכלית הגובה שהיה עם יכלתם להשיג, קרא להם שירדו עד המנורים, ויחתכו את המפרשים להתירם. וכן נעשה. בערך בעת הזאת, משום סיבות שתתבארנה להלן, נהרגו שני ספרדים, שהיו לבושים כמו ספנים והראו עצמם במובלט; לא על ידי יריות, כי אם במתכוון, על ידי קליעת קולעי־למטרה; עוד, כפי שנתגלה אחרי כן, במשך אחד מפצחוני האש הכלליים, נהרג אטופל, השחור, והספרדי על יד ההגה. עכשיו, עם אבדן המפרשים ואבדן המנהיגים, נעשתה הספינה בלתי־מצייתת לכושים.

בתרנים חורקים סבה בכובד לפי הרוח; חרטומה לאט מתנדנד כלפי היראות לפני הסירות, שלדה נוצץ באור־הלבנה האפקי, והיא זורקת צל ענקי, עקוד, על פני המים. יד מוּשטת אחת של צלם־הרפאים כאילו רמזה ללבנים שיחזו נקם בגללו.

„לך אחר מנהיגך!“ קרא החובל; והסירות, אחת מצד החרטום מזה ואחת מצד החרטום מזה, הריקו אנשיהן שעלו בספינה. נשקו חניתוֹת־טַפָּסים וסכינים עקומים את הקרדומות ואת רמחי־היד. צפופות על הסירה הארוכה שבאמצע הספינה הקימו הכושיות זמרה יללנית, אשר המענה המלווה אותה היה הקשת פלד בפלד.

לאיזה זמן התנדנדה ההתקפה אילך ואילך; הכושים השימו עצמם מעין טריז להכות אותה אחור; הספנים שנדחו אחורנית למחצה, ועדיין לא היה מַצָג לכף־רגליהם, נלחמו כמו פרשים מעל האוכף, רגל את זרוקה מעל המעקות כלפי פנים ורגל אחת – כלפי חוץ, והם עבדו בסכיניהם כמי שעובד בשוט של בעל־עגלה. אך לשוא, הם כמעט הוכרעו; והנה, בהתאגדם לגדוד כאיש אחד, קפצו ב„הידד“ בספינה פנימה; שם נסתבכו, ושלא לרצונם חזרו ונתפרדו. לזמן נשימות אחדות נשמע קול מטושטש, עמום, פנימי, כדגי־חרב, שוקעי מתחת למים, שהם אצים הנה והנה דרך כנסיות של דגי־שחור. עד מהרה, בחבורה שנתאגדה מחדש – ואנשי־הים הספרדים במתחברים להם – עלו הלבנים על השטח העליון, כשהם דופקים בכושים כלפי הירכתים. ואולם מתרס של חביות ושקים – מצד הספינה האחד עד הצד השני – נשפך והוקם על יד התורן הראשי, כאן הפכו הכושים פניהם כלפי רודפיהם, ואף על פי שבזו לשלום או לשביתת־נשק, מאד־מאד היו רוצים ברגע של נופש. ואולם הספנים לא ייגעו ולא ייעפו, ללא עמידה כל־שהיא קפצו מעבר למכשול וסגרו עליהם בשנית. השחורים, נטולי־כוח, נלחמו עכשיו מתוך יאוש. לשונותיהם האדומות שקקו מפיותיהם השחורים כדרך זאבים. ואולם פני הספנים החיורים היו חרוקות; אף מלה אחת לא נאמרה; ומקץ חמישה רגעים היתה הספינה כבושה.

קרוב לעשרים מן הכושים נהרגו. מלבד אותם שנפגעו על ידי הכדורים היו כמה מהם ששוספו; פצעיהם – רובם עשויים על ידי חניתות־טפּסים ארוכות־הלהב – היו דומים לאותם של האנגלים בפרסטון פאנס, שנעשו בהם על ידי החרמשים המחוברים למקלות ביד אנשי־ההרים הסקוטיים. בצד השני לא נהרג שום איש, אם כי אחדים נפצעו; כמה באופן קשה, ובתוך אלו – גם החובל. הכושים שנשארו בחיים נכפתו לפי שעה, והספינה, גרורה בחזרה לתוך מפרץ־הנמל בחצות־הלילה, שוב רבצה על עגנה.

ידולגו המאורעות והסידורים שבאו אחרי כן, ודי אם יוגד שלאחר יומים שבוּלוּ בתיקונים, הפליגו שתי הספינות בחברותא אל קונספציון שבצ’ילי, ומשם אל לימה שבפרו; בזה המקום האחרון נחקור נחקר כל הענין מראשיתו לפני בתי המשפט של המשנה־למלך.

אם כי, בחצי הדרך של הנסיעה, הראה הספרדי מוכה־הגורל, שהיתה לו רוחה מחיי אונס, סימנים לשיבה אל בריאות עם רצון חפשי, בכל זאת, בהתאם לנבואת־רעה שברגשותיו, היתה לו, זמן קצר לפני הגיע הספינות אל לימה, נסיגה, ולבסוף נעשה כה כחוש שהיה מן ההכרח לשאתו אל היבשה בזרועות. אחד ממוסדות־הדת המרובים של „עיר המלכים“, ששמע על קורותיו, פתח לו מקלט שבהכנסת־אורחים, וגם הרופא וגם הכומר באומניו שם, ואחד מבני המסדר התנדב להיות שומרו ומנחמו המיוחד, בלילה וביום.

הקטעים הללו, שהם מתורגמים מאחת התעודות הספרדיות הרשמיות, יפיצו אור, כן התקוה, על הסיפור דלעיל, כמו־כן יגלו, ראשית כל, את נמל־היציאה האמיתי ואת המאורעות האמיתיים של מסע ה„סאן דומיניק“ עד זמן נגעה באי סאנטה מריה.

ואולם טרם בוא הקטעים, אולי יפה להקדים להם הערה.

התעודה שנבחרה, מבין כמה אחרות, לשם תרגום מיוחד, כוללת את עדותו של בניטו סרנו, הראשונה שלוקחה בענין הזה. גילויים אחדים שבתוכה נחשבו מסופקים, הן מטעמי מדע הן מטעמי טבע. בית־הדין נטה כלפי הדעה כי העד, לא בלתי־מושפע ברוחו מן המאורעות אשר מקרוב באוהו, לימלם כמה דברים שלא יכלו להתהוות כלל. ואולם עדויות לאחר מכן מפיהם של הספנים שנותרו בחיים, תמכו בגילויי הקברניט באחדים מן הפרטים היותר מוזרים, והן שעוררו אֵמון בכל השאר. בית־הדין, איפוא, בהחלטתו האחרונה השתית את ענשי המות שלו על הצהרות, אשר, אילו היו חסרות תמיכה, היה סובר אותן ראוּיות לדחיה.

*

אני, דון הוזיי אבוס את פאדילה, עורך־הדין של הוד מלכותו למכס־המלכות, ומזכיר המחוז הזה, ועורך־הדין של מסע־הצלב הקדוש של זו ההגמוניות וכו',

מאשר ומצהיר, כחוק, כי במשפט הפשעים שהוחל בעשרים וארבעה בחודש ספטמבר, בשנת אלף שבע מאות ותשעים ותשע, נגד כושים מסנגאל של הספינה „סאן דומיניק“, נעשתה לפני ההצהרה דלקמן:

הצהרת העד הראשון, דון בּניטוֹ סרנוֹ:

בו ביום, בו בחודש ובה בשנה, ציוה מעלת כבוד דוקטור מרטינז דה דוזאס, יועץ הכנסת המלכותית שבזוֹ הממלכה, ומלומד בחוקים של זו הממשלה, על קברניט הספינה „סאן דומיניק“, דו בניטו סרנו, להופיע; והוא עשה כן בערש־דוי שלו, כשהוא מלוּוה על ידי הנזיר אינפלז, שממנו קיבל, לפני דון הוזיי די אבוס את פאדילה, עורך הדין של מסע־הצלב הקדוש, את השבועה אשר נשבע בשם האלוהים אדוננו וסימן הצלב; אשר תחתיה הבטיח לומר את כל האמת בכל מה שידע, ובכל אשר ישאֵל מפיו; – ובהיותו נחקר בהתאם לרוחו של החוק אשר פתח בתהליך המשפט, אמר, כי בעשרים במאי האחרון הפליג בספינתו מנמל ואלפארייזו, ומחוז חפצו – נמל קאלאאוֹ; עמוסה היתה הספינה מיבול הארץ ומאה וששים שחורים, זכר ונקבה, רובם שייכים לדון אלכסנדרו אראנדה, אציל, מן העיר מנדוזה; כי צוות הספינה היה בן שלושים וששה איש, מלבד האנשים שהלכו בתורת נוסעים; כי הכושים, בחלקם, היו אלה:

(כאן, במקור, באה רשימה של חמישים שמות בערך, תיאורים וגילים, שנערכה לפי אחדות מתעודות אראנדה שנמצאו, וגם לפי זכרונות הנשבע; ומזו רק חלקים מובאים כאן.)

– אחד, מבן י“ח עד י”ט שנים, הוזיי שמו, והוא האיש אשר שימש את אדוניו, דון אלכסנדרו, והוא יפה מדבר ספרדית, כי שירת אותו ארבע או חמש שנים;… יליד־תערובת, פראנציסקו שמו, בן־משק תא־הקברניט, יפה־מראה וטוב־קול, והוא היה שר בבתי־הכנסיה של ואלפארייזו, לידתו במחוז בואינוס איירס, והוא כבן ל“ה שנה… כושי פיקח, דאגוֹ שמו, שהיה במשך כמה שנים כורה־קברים בין הספרדים, בן מ”ד שנה… ארבעה כושים זקנים, ילידי אפריקה, מן ס' עד ע' שנה, אך בריאים, מלאכתם סותמי־בדק ושמותיהם כדלקמן: – ראשון נקרא מוּרי, והוא נהרג (כמו כן נהרג בנו דיאַמלוֹ); השני, נאקטה; השלישי, יוֹלה, שגם הוא נהרג; הרביעי, גוֹפאן; וששה כושים בימי העמידה, מבני ל' ועד מ"ה, כולם גלמיים, והם נולדו בין האשאנטיים – מארטיניקי, יאן, לצבה, מאפּנדה, יאמבאיוֹ, אַקים; ארבעה מאלה נהרגו; כושי אדיר, אטוּפל שמו, אשר, מפני שסברו בו שהיה נשיא באפריקה, הוקירוהו בעליו מאד… וכושי קטן מסנגאל, – שהיה כמה שנים בין הספרדים, ימי שנותיו כשלושים, ושם הכושי הזה באבוֹ… כי אין הוא זוכר את שמות השאר, אבל, בהיותו מצפה שעדיין ימָצאו הניירות של דון אלכסנדרוֹ, אז יהא עושה חשבון מכולם וימסרהו לבית־הדין… ושלושים ותשע נשיים וילדים מכל הגילים.

(אחרי הרשימה הזאת, העדות נמשכת כדלקמן:)

… כי כל הכושים היו ישנים על הסיפון, כפי שהיה נהוג בנסיעה זו, ואיש מהם לא היה חבוש באזיקים, מפני שבעליהם, ידידו אראנדה, הגיד לו כי כולם צייתנים;… כי ביום השביעי לאחר היציאה מן הנמל, בשעה שלוש בבוקר, בהיות כל הספרדים ישנים, חוץ משני קצינים שעל המשמר, הם רב־המלחים, הואן רוֹבלס, והנגר, הואן באוּטיסטה גאייטי, וההגאי ונערו, מרדו הכושים פתאום, פצעו באופן אנוש את רב־המלחים ואת הנגר, והרגו בזה אחר זה שמונה־עשר איש מאותם שהיו ישנים על הסיפון, מהם בדקרי־שזר וקרדומות ומהם על ידי השלכה אל הים לאחר שקשרו אותם; כי מן הספרדים שעל הסיפון הניחו שבעה, כפי שהוא סובר, חיים וכפותים, בשביל לכוון את הספינה, ועוד שלושה או ארבעה שנתחבאו, גם הם נשארו בחיים. אם כי תוך מעשה־המרידה השתלטו הכושים על כניסת־המחסן, עברו כששה או שבעה פצועים דרכה אל הפרוזדור ואיש לא עיכב בעדם; כי תוך מעשה־המרידה ניסו החובל ועוד איש, שאת שמו אין הוא זוכר, לעלות דרך כניסת המחסן, אך מכיון שנפצעו בהתחלה, הוכרחו לשוב אל תא־הקברניט; כי הנשבע החליט, עם בקיעת אור היום, לעלות דרך המעבר, אשר שם היו הכושי באבוֹ, מנהיג המרד, ואטוּפל עוזרו על ידו, ולאחר שדיבר אליהם, דבר והפצר בהם שיחדלו לעשות תוֹעבות כאלו, וכששאל אותם כמו־כן מה בחפצם ובדעתם לעשות, הציע על דעת עצמו להיות מציית לפקודותיהם. אף על פי כן השליכו בנוכחותו שלושה אנשים כפותים וחיים לתוך הים; כי הם אמרו לנשבע לעלות, שלא יהרגוהו; ולאחר שעשה כן, שאל אותו הכושי באבו אם ישנם באלו היַמים אילו ארצות כושיות אשר לשם הם יכולים להיות מוּסעים, והוא ענה להם „לא“; כי הכושי באבו אחרי כן ציוה עליו להסיע אותם אל סנגאל, או אל איי סאן ניקולאס הקרובים; והוא ענה כי זה מן הנמנע, משום המרחק הגדול, הצורך להקיף את כף הקרן, המצב הרע של הספינה, המחסור בצידה, מפרשים ומים; ואולם הכושי באבוֹ ענהו שעליו להסיעם בכל אופן; שהם יעשו ויקשיבו ככל אשר ידרוש מהם הנשבע בנוגע לאכילה ושתיה, כי, לאחר ויעוד ארוך, בהיותו בהחלט נאלץ לעשות כחפצם, כי הם איימו להרוג את כל הלבנים אם לא יהיו מוסעים, למרות הכל, לסנגאל, הגיד להם כי הצורך היותר הכרחי לנסיעה הוא מים; שהם יתקרבו אל החוף בשביל לקחתם, ולאחר מכן ימשיכו בדרכם; כי הכושי באבוֹ הסכים לכך; והנשבע כיון את הספינה כלפי הנמלים שבדרך, בתקותו שיפגוש באיזו ספינה ספרדית או בת ארץ אחרת אשר תצילם; כי תוך עשרה או אחד־עשר יום ראו את היבשה, והם המשיכו בדרכם לפיה בקרבת נאסקה; כי הנשבע השגיח כי הכושים עכשיו הם חדלי־מנוחה וקלים למרוד, מפני שלא ביצע את לקיחת המים, והכושי באבוֹ דרש, מתוך איומים שזה יעָשה ביום־המחרת מבלי כּשוֹל; והוא (הקברניט) אמר לו כי הוא רואה ברור כי החוף הוא תלול, כי הנהרות אשר סוּמנו במפות אין למצוא אותם, ושאר טעמים המתאימים לנסיבות. ואולם הדרך היותר טובה היא ללכת אל אי סאנטה מריה, אשר שם הם יכולים בקלות לקבל ציוד ומים, מכיון שזהו אי שומם, על דרך שבני ארצות אחרות עושים; שהנשבע לא הלך אל פיסקו, שהיתה קרובה, ולא אל שום נמל אחר של החוף, מפני שהכושי באבוֹ הודיע לו מספר פעמים, שהוא יהרוג את כל הלבנים בו ברגע שיראה איזו עיר, קריה או ישוב מאיזה מין שהוא על החופים אשר אליהם יהיו מוּסעים; שההחלטה ללכת אל האי „סאנטה מריה“, כפי שתיכן הנשבע, באה מתוך כוונה לנסות אם, בשעת המעבר או על האי עצמו, ימצא איזו אניה אשר תהיה להצלה, ומתוך מחשבה שאולי יצליח לברוח מן האי בסירה אל חוף־ארוּקה הקרוב; בשביל לאחוז באמצעים הנחוצים, שינה מיד את מהלכו וכיון את הספינה כלפי האי; כי הכושים באבו ואטופל נפגשו למועצות יחד מדי יום ביומו, בהן דנו מה נחוץ בשביל לקיים תכניתם לשוב אל סנגאל, ואם עליהם להרוג את כל הספרדים, וביחוד את הנשבע; כי שמונה ימים לאחר שעזבו את חוף נאסקה, בשעה שהנשבע היה על המשמר קצת אחרי בקיעת־השחר, ולאחר מועצה של הכושים, בא הכושי באבוֹ אל המקום אשר שם היה הנשבע, ואמר לו כי החליט להרוג את אדוניו, דון אלכסנדרו אראנדה, הן מפני שבאופן אחר אין הוא וחבריו בטוחים בחירותם והן מפני שהוא רצה, למען החזיק את אנשי־הים בהכנעתם, להתקין אזהרה אשר תגיד להם איזו הדרך יוכרחו ללכת בה אם הם, או איזה יחיד מהם, יתנגדו לו; וכי, על ידי מיתתו של דון אלכסנדרו תהיה אותה אזהרה ניתנת באופן היותר יאה; ואולם מה פירוש הדברים האלה לא הבין הנשבע באותה שעה, אף לא יכול להבין חוץ מזה שהעצה יעוצה להמית את דון אלכסנדרו; עוד, הכושי באבוֹ הציע לפני הנשבע שיקרא אליו את החובל ראנדס, שהיה ישן בתאוֹ, עד שלא נעשה הדבר, מחשש פן, כפי שעמד הנשבע על כך, יהיה החובל (שהיה ימאי טוב) נהרג יחד עם דון אלכסנדרו והשאר; שהנשבע, שהיה ידיד מנוער לדון אלכסנדרו, התחנן והשביע, אך לשוא; כי הכושי באבוֹ ענה לו כי אין למנוע את הדבר, וכי כל הספרדים יהיו מסכנים נפשם אם ינסו להפר את רצונו בענין זה, או איזה ענין שהוא; וכי, תוך הסכסוך הזה, קרא הנשבע לחובל, ראנדס, שהוכרח להתרחק, ומיד ציוה הכושי באבוֹ על האשאנטי מארטיניקי והאשאנטי לצבה ללכת ולעשות את מעשה־הרצח; כי השנים האלה ירדו, קרדומות בידיהם, אל מקום־לינתו של דון אלכסנדרו; וכי בעודו חי למחצה ודרוס, סחבוהו על הסיפון וכי עמדו להשליך אותו אל הים כשהוא במצב הזה, אלא שהכושי באבוֹ הפסיקם ופקד עליהם להשלים את הרצח על הסיפון לעיניו, וזה נעשה, ואז, על פי פקודותיו, הובלה הגויה מטה, קדימה; כי כלום לא נראה ממנה עוד לעיני הנשבע עד עבור שלושה ימים;… כי דון אלונזו סידוניה, איש זקן, תושב ותיק בואלפארייזו, שמקרוב מוּנה למשרה אזרחית בפּרוּ, אשר לשם לקח נסיעה, לן באותו זמן בתא מנגד לתאו של דון אלכסנדרו; כי בהתעורר זה לצעקותיו של זה, ובהיותו מופתע על ידיהן, ולמראה הכושים והקרדומות המטפטפים דם בידיהם, השליך עצמו אל הים דרך חלון שהיה קרוב לו, וטבע, מבלי שיהיה לאל יד הנשבע לעזור לו או למשות אותו;… כי, עת קצרה אחרי הריגת אראנדה, הביאו על הסיפון את שאֵר־בשרו, איש בימי העמידה, דון פראנציסקו מאסה ממנדוזה, ואת דון הוֹאקין הצעיר, המכונה מארקיז דה אראמבאוֹלאזה, שזה מקרוב בא מספרד, יחד עם משרתו הספרדי פּונסה, ואת שלושת הלבלרים הצעירים של אראנדה, הוזיי מוֹזאאירי, לוֹרנזוֹ בארגאס והרמנגילדוֹ גאנדיך, כולם מקאדיז; את שלושת אלה האחרונים הניח הכושי באבוֹ בחיים לשם מטרה אשר תתבהר להלן; ואולם את דון פראנציסקו מאסה, את הוזיי מוזאאירי, את לורנזו בארגאס, יחד עם פוֹנסה המשרת, מלבד רב־המלחים, הואן רוֹבלס, ואת עוזריו, מנואל ויסקאיה ורודריגו הוּרטה, וארבעה מן הספנים, ציוה הכושי באבו שיושלכו חיים אל הים, אם כי לא התקוממו, ולא ביקשו כלום חוץ מרחמים; כי רב־המלחים הוּאן רוֹבלס, שידע לשחות, נתקיים יותר מכולם על פני המים, בעשותו תנועות־וידוי, והמלים האחרונות שהביע היו צואה לנשבע שיזמין „מסות“ אשר תיאמרנה לזכר נפשו לפני גברת־הישועות;… כי הנשבע, במשך שלושת הימים שבאו אחרי כן, בהיותו נבער מדעת מה עלתה לשארית־גופו של דון אלכסנדרו, לעתים קרובות שאל את הכושי באבוֹ, היכן היא, ואם, במקרה שהיא עדיין בספינה, אם הכוונה היא לשמרה לשם קבורה ביבשה, והוא הפציר בו שיצוּוה כן; כי הכושי באבוֹ לא ענה כלום עד היום הרביעי – אז, בשעת הזריחה, כעלות הנשבע על הסיפון, הראה לו הכושי באבוֹ שלד אשר הושם במקום פסל־הראש הקבוע של הספינה, צלם של כריסטופר קולון, מגלה העולם החדש; כי הכושי באבוֹ שאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כשהליט פניו, ניגש אליו הכושי באבוֹ ואמר מלים כעין אלו: „היה נאמן לשחורים מכאן ועד סנגאל, או שתלך בנשמתך, כמו שאתה הולך עכשיו בגופך, אחר מנהיגך“, ובו ברגע הראה באצבעו כלפי חוטם הספינה;… כי בו בבוקר לקח הכושי באבוֹ כל ספרדי, בזה אחר זה, קדימה, ושאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם, מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כל ספרדי הליט את פניו; ואז חזר הכושי באבוֹ לפני כל ספרדי על המלים שאמר לראשונה אל הנשבע;…כי הם (הספרדים) הוקהלו אז בירכתי האוניה, והכושי באבוֹ דיבר אליהם דברי־אתראה, והזהיר אותם כי ילכו כולם, בגוף ובנשמה, בדרך הלך בה דוֹן אלכסנדרוֹ, אם יראה אותם (את הספרדים) מדברים או זוממים איזה דבר נגדם (נגד הכושים) – איום אשר נחזר מדי יום ביומו; כי, קודם המאורעות הנ"ל, קשרו את הטבח על מנת להשליך אותו אל הים, כי לא ידוע מה מלה שמעוה מפיו, ואולם לבסוף נתן הכושי באבוֹ חנינה לחייו, על פי בקשת הנשבע; כי לאחר ימים אחדים, הנשבע, בהשתדלו שלא לדלג על שום אמצעי אשר ישמור על חייהם של הלבנים השרידים, דיבר שלום ופיוּס לכושים, והסכים לערוך נייר, שיהיה חתום על ידי הנשבע ועל ידי אותם הספנים שידעו כּתוֹב, כמו כן על ידי הכושי באבו, בשם עצמו ובשם כל השחורים – ולפי נייר זה התחייב הנשבע להסיע אותם אל סנגאל, והם התחייבו שלא להרוג עוד נפשות, והוא באופן רשמי העביר את הבעלות על הספינה ועל כל אשר בה על שמם, ובזה הסתפקו והורגעו לפי שעה… ואולם ביום המחרת, בשביל להישמר ביתר בטיחות נגד בריחת הספנים, ציוה הכושי באבוֹ על הריסת כל הסירות חוץ מן הסירה הארוּכה, שלא היתה ראויה לנסיעה בים; ועוד אחת, חותכנית במצב טוב, אשר ידע כי יהיה צורך בה בשביל הורדת גיגיות־המים, ציוה להורידה אל בית־הריתוף של האניה.

(כאן באים פרטים שונים של הנסיעה הממושכת והנבוכה שקמה אז, תולדות גלינה ממיטת־אסון; ומאלו סעיף חד מתקטע ומובא להלן:)

– כי ביום החמישי של הגלינה, לאחר שכל אנשי הספינה סבלו הרבה מחום ומחוסר־מים, וחמישה מתו מתוך עוית וטירוף־הדעת, נעשו הכושים רגיזים, ומחמת תנועת־יד מקרית, שהיתה חשודה בעיניהם – אם כי לא היה בה כדי להזיק – מצד החובל, ראנדס, אל הנשבע, בעת שהלה מסר מַזְוִית – הרגוהו; ואולם על כך התחרטו אחרי כן, כי, חוץ מן הנשבע, היה החובל הימאי היחידי שנותר בספינה.

כי, מתוך דילוג על מאורעות אחרים שנפלו יום יום ואשר לא יועילו אלא להעלות בזכרון שואות וקטטות מן העבר, לאחר הפלגה של שבעים ושלושה ימים, החל מזמן הפלגתם מנאסקה, ימים בהם נסעו מתוך מכסה של מים לחץ ומתוך סבל בשל הגלינות שהוזכרו לעיל, הגיעו לבסוף לאי סאנטה מריה, בשבעה־עשר בחודש אוגוסט, בערך בשש אחר הצהרים, ובה בשעה הטילו את העוגן בסמוך לספינה האמריקאית „עונג הרווק“, אשר רבצה באותו המפרץ, והיתה מפוקדת על ידי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב; ואולם בשש בבוקר כבר ראו את הנמל, והכושים היו רגוזי־נפש לאחר שראו את הספינה במרחק, ולא ציפו לראות שם ספינה; כי הכושי באבוֹ הרגיע אותם והבטיחם כי אין מה לפחד; כי מיד ציוה לכסות את חרטום־הספינה בבד, כמו דבר הטעון תיקון, ולהקים מעט סדר על הסיפונים; כי במשך איזה זמן טיכסו הכושי באבוֹ והכושי אטופל עצה ביניהם; כי הכושי אטופל סבר כי עליהם להפליג ולהתרחק, אך הכושי באבוֹ לא רצה, ולבדו התחיל שת עצות בנפשו מה לעשות; וכי לבסוף בא אל הנשבע והציע לפניו לומר ולעשות כל אשר הנשבע מצהיר כי אמר ועשה לקברניט האמריקאי… כי הכושי באבוֹ הזהירהו אשר אם ישנה כחוט השערה, או ישמיע מלה אחת, או ישלח מבט אשר יתן שמץ־רמז על המאורעות שעברו או המצב הנוכחי, מיד יהרוג אותו ואת כל חבריו, והוא הראה את דקר אשר היה מוצפן אצלו, והוא אמר משהו אשר מובנו, כי הדקר שלו הוא מהיר כמו עינו; וכי הכושי באבוֹ הכריז אז על עצתו באזני כל חבריו, וכי הדבר מצא חן בעיניהם; וכי הוא אחרי־כן, בשביל להיטיב כסות את האמת, המציא כמה תחבולות, כמה מהן מאחדות בקרבן מרמה והגנה; כי מסוג זה היה התכסיס של ששת האשאנטים שהוזכרו לעיל, והם היו גיבוריו; כי הוא העמיד אותם בפרק עלית־הירכתים, עושים עצמם כממונים ללטוש קרדומות (מתיבות, שהיו חלק מן המטען), אבל באמת מתכוונים להשתמש בהם, ולהפיצם בין אנשיהם בעת הצורך ועל פי מלה מוסכמת, שהוא מסָרה להם; ובין האמצאות היתה גם האמצאה להציג את אטופל, עוזרו על יד־ימינו, כנתון בשרשראות, אם כי ברגע אחד היה יכול להשליך מעליו את השרשראות; כי בכל פרט ופרט הגיד לנשבע מה חלק יהיה צריך לשחק בכל אמצאה, ומה סיפור יהיה צריך לספר בכל הזדמנות, ותמיד איים עליו במיתה כהרף עין, אם ישנה במקצת שבמקצת; כי, בהרגישו כי כמה מן הכושים יהיו מתרעשים, הפקיד הכושי באבוֹ את ארבעת הכושים הישישים, שהיו סותמי־בדק, לשמור סדר־הבית, ככל האפשר להם, על גבי הסיפונים; וכי פעם וכמה פעמים דיבר דברי אתראה לספרדים ולחבריו, בהגידו להם את כוונתו ואת תחבולותיו, ואת הסיפור המדומה שזה הנשבע יהיה עליו לספר, והוא הזהירם פן ישנה אחד מהם מן הסיפור ההוא; כי הסדרים האלה נעשו וגמלו במשך שתים או שלוש שעות, זה הזמן שבין ראשית ראותם את הספינה האמריקאית ובין עלות הקברניט עמשא דלאנו בספינתם הם; כי זה קרה בערך בשבע וחצי בבוקר – אז בא הקברניט עמשא דלאנו בסירתו, והכל קיבלוהו בשמחה; כי הנשבע, במידה שהיה יכול לכפות עצמו, שיחק אז את התפקיד של בעל הספינה הראשי, וקברניט חפשי לה, והוא סיפר לקברניט עמשא דלאנו, בתשובה על שאלותיו של זה, כי הוא בא מבוּאינוס אירס, והוא נסע אל לימה, עם שלוש מאות כושים; שבקרבת כף־הקרן, מתוך קדחת שקמה, מתו הרבה כושים; וגם שמתוך מצוקות כיוצא בזו מתו כל קציני־הים ורוב הצוות.

(וכן נמשכת ההצהרה, כשהיא מוֹסרת, לפי הנסיבות, את הסיפור הבדוי שהוכתב לנשבע על ידי באבו, והומט על ידי הנשבע על הקברניט דלאנו; אף מוסרת את דבר ההצעות הידידותיות של הקברניט דלאנו, יחד עם עוד דברים, אשר על כולם אנו מדלגים כאן. לאחר הסיפור הבדוי, המוזר, וכו', ההצהרה ממשיכה:)

– שהקברניט עמשא דלאנו נדיב־הלב נשאר בספינה כל היום, עד שהניח את הספינה כשהיא עוגנת בשש בערב, וכל אותו הזמן היה הנשבע מדבר אליו על תלאותיו המדומות, לפי הכללים הנ"ל, מבלי שתהיה לו היכולת להגיד אף מלה אחת, או לרמז רמז כל־שהוא, בשביל שידע הלה את אמיתם ומצבם של הדברים; מפני שהכושי באבו, במלאו את משׂרת המשרת המשמש לאדונו גם כשלא נדרש, על מראה־ההכנעה של העבד העניו, לא הניח את הנשבע לנפשו אף רגע אחד; כי זה נעשה בשביל להשגיח על מעשי הנשבע ודבריו, מפני שהכושי באבו יפה הוא מבין הספרדית; ומלבד זה, היו בסביבה אחרים שהיו עומדים על המשמר ללא הפסק, ואף הם הבינו הספרדית;… כי, בהזדמנות אחת, כשהנשבע עמד על הסיפון ושוחח עם עמשא דלאנו, קראהו (את הנשבע) הכושי באבו, על פי אות נסתר, הצדה, ולמעשה שוּווּ פנים כאילו עלה בדעתו של הנשבע; כי אז, בהיותו משוך הצדה, הציע לפניו הכושי באבו שיחקור מפי עמשא דלאנו את כל הפרטים בנוגע לספינתו, הצות שלה והחימוש שלה; כי הנשבע שאל: „בשביל מה?“ והכושי באבו ענה כי הוא יכול לשער בנפשו; כי, נתון בצער על מה שעלול לבוא על הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב, מיאֵן הנשבע בראשונה לשאול את השאלות המבוקשות, והוא השתמש בכל טענה אשר תשפיע על הכושי באבוֹ לחזור בו ממזימתו החדשה; כי הכושי באבוֹ הראה את חוד הדקר שלו; כי לאחר שהושגו הידיעות, שוב קראהו הכושי באבו הצדה והגיד לו כי בו בלילה יהיה הוא (הנשבע) קברניט של שתי ספינות במקום האחת, באשר, הואיל וחלק גדול של צוות הספינה האמריקאית יהיה נעדר על שום צאתו לדיג, יהיו ששת האשאנטים, מבלי עזרה מזולתם, בקלות יכולים ללכוד אותה; כי בשעה ההיא אמר עוד דברים המשתמעים כך; כי שום הפצרות לא הועילו; כי קודם עלות עמשא דלאנו בספינה לא ניתן שום רמז בנוגע ללכידת הספינה האמריקאית; כי הנשבע היה אין אונים למנוע את המבצע הזה;… – כי בכמה דברים זכרונו מבולבל עליו, ואינו יכול להעלות במחשבתו כל מאורע לפי שקרה;… כי כיון שהטילו את העוגן בשעה הששית בערב, כאמור לעיל, נפרד הקברניט האמריקאי על מנת לשוב אל אניתו; כי על פי דחף פתאומי, אשר ביחס אליו הנשבע מאמין כי הוא בא מאת האלוהים ומלאכיו, הוא, לאחר שנאמרה ברכת הפרידה, הלך בעקבות הקברניט עמשא דלאנו עד הלזבזת, ושם עמד מתוך העמדת פנים של נימוסי פרידה, עד שיהיה עמשא דלאנו ישוּב בסירתו; כי, בזוז הסירה, קפץ הנשבע מן הלזבזת אל הסירה, והוא נפל בתוכה, אין הוא יודע כיצד, בהיות האלוהים שומרו; כי –

(כאן, במקור, בא סיפור הקורות בשעת הבריחה, ואיך חזרה ולוּקחה ה„סאן דומיניק“ מיד הכושים, ועל הנסיעה אל החוף; ונכללו בהרצאה כמה ביטויים של „החזקת־טובה נצחית“ לקברניט עמשא דלאנו, „נדיב־הלב“. ההצהרה ממשיכה אז, מתוך חזרה על ראשונות ומניית הכושים מנין חלקי, מתוך קביעת דין־וחשבון לתפקידם האישי של כל אחד מהם במאורעות שעברו; הכוונה בכך היתה לספּק, על פי דרישת בית־הדין, נתונים שעל־פיהם יחָרצו פסקי־הדין לפושעים. מחלק זה אנו מוסרים את הדברים דלקמן:)

– כי הוא מאמין כי כל הכושים, גם כי בראשונה לא היו יודעים את עצת המרידה, אישרו אותה לאחר שבוצעה… שהכושי הוזיי, בן שמונה־עשרה שנה, והוא משרת פרטי לדון אלכסנדרו, הוא שמסר לכושי באבוֹ את הידיעות על מצב־הדברים בתא־הקברניט קודם המרידה; כי זה ידוע, מפני שבחצות הלילה קודם לכך, היה עולה ממיטתו, שעמדה בתא, מתחת לזו של אדוניו, אל הסיפון אשר שם היה מנהיג הקשר וסיעתו, והוא עשה שיחות־סתר עם הכושי באבוֹ, ואגב כך, נראה פעמים אחדות על ידי החובל; כי בלילה אחד גירשהו החובל פעמיים;… כי אותו הכושי הוזיי הוא אשר מבלי היותו מצוּוה על כך מן הכושי באבוֹ, כמו שצוּווּ לצבה ומארטיניקי, דקר את אדוניו, דון אלכסנדרו, לאחר שנסחב מת־למחצה אל הסיפון;… כי בן־המשק יליד־התערובת, פראנצסקו, היה מן חבל המורדים הראשון. כי הוא היה, בכל הענינים, יציר ומכשיר בידי הכושי באבוֹ; כי בשביל להתעלות בעיני מנהיגו, הוא, לפני סעודה בתא הקברניט, הציע לפני הכושי באבוֹ שיורעל תבשיל המוגש לקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב; זה ידוע ושריר, מפני שהכושים אמרו זאת; אלא שהכושי באבוֹ, שהיתה לו תכנית אחרת, אסר זאת על פראנצסקו;… כי האשאנטי לצבה היה אחד מן הרעים שבהם; באשר, ביום שנלכדה הספינה מידי הכושים, עזר בהגנתה, קרדום בכל יד שלו, ובאחד מהם פצע בחזהו את החובל הראשי של עמשא דלאנו במעשה־הפלישה הראשון לספינה; זאת ידעו הכל; כי נגד עיני הנשבע הכה לצבה, בקרדום, את דון פראנציסקו מאסה, כאשר, על פי פקודות באבוֹ, היה נושאו בשביל להטילו חיים בים; מלבד השתתפו ברצח הנ"ל של דון אלכסנדרו אראנדה ואחרים מנוסעי התאים; זה, משום העֶברה בה נלחמו האשאנטים בשעת ההתנגשות עם הסירות, ולצבה ויאן בילו את ההתנגשות; כי יאן היה כמו לצבה; כי יאן היה האיש אשר, על פי פקודת באבו, ברצון הכין את השלד של דון אלכסנדרו, בדרך שהכושים הודיעוה אחרי־כן לנשבע, אך שהוא, כל עוד תעמוד בו דעתו, לא יוכל למסרה; כי יאן ולצבה היו השנים אשר, בשעת גלינה בלילה, הבריגו את השלד אל החרטום; גם זה סיפרו לו הכושים; כי הכושי באבו הוא שסימן את הכתובת מתחת לשלד; כי הכושי באבו היה הזומם מראשית ועד אחרית; הוא ציוה על כל רצח, והוא היה ההגה והשדרית של המרידה; כי אטוּפל היה סגנו בכל; כי אטופל, בעצם ידו, לא רצח; אף לא הכושי באבו;… כי אטופל נורה ונהרג במלחמה עם הסירות, קודם עלות הספנים… כי הכושיות, שהן בגיל בינה, ידעו את דבר־המרידה והביעו שביעת־רצונן ממיתתו של אדוניהן, דון אלכסנדרו; כי, אילו לא עצרו בעדן הכושים, היו הן מענות עד מות, תחת הרוֹג בלבד, את הספרדים שנקטלו על פי צו הכושי באבו; כי הכושיות השתמשו במלוא השפעתן להשתדל שיאוּבּד הנשבע; כי, תוך כדי מעשי־הרצח השונים, זימרו וריקדו – לא בחדוה, כי אם ברצינות־קודש; ולפני הקרב עם הסירות, אף בשעת־מעשה, זימרו לכושים זמירות עצובות, וזה קול־השיר העגום הלהיב אותם יותר משהיתה עושה כן זמרה אחרת, וזו היתה כוונת זמרתן; כל זה נאמן, כי הכושים עצמם אמרו זאת.

– כי משלושים וששת האנשים של הצוות – מלבד הנוסעים (שכולם מתים כעת) אשר הנשבע ידע מהם – נשארו רק ששה בחיים, עם ארבעה נערי־תא ונערי־ספינה, שלא נחשבו עם הצוות;… כי הכושים שברו זרוע של אחד מנערי־התא והכוהו הכאות בקרדומותיהם.

(אז באים כמה גילויים מפוזרים ביחס לפרקי־זמן שונים. מהם אנו מקטעים את הדברים הללו:)

– כי במשך נוכחותו של הקברניט עמשא דלאנו בספינה, נעשו נסיונות אחדים על ידי הספּנים, ונסיון אחד על ידי הרמנגילדו גאנדיך, למסור לו רמזים על מצב־הדברים האמיתי; ואולם אלה הרמזים לא הועילו, מחמת הפחד של הבאת־מות על עצמם, עוד משום האמצאות שהיו סותרות למצב־הדברים האמיתי; כמו כן, משום נדיבות־לבו וחסידותו של עמשׂא דלאנו, שלא היה יכול לעמוד על רשעות כזו;… כי לואיס גאלגו, ספן כבן ששים שנה, ולשעבר בשירות צי־המלך, היה אחד מאותם שניסו למסור סימנים לקברניט עמשא דלאנו; ואולם כוונתו, אם לא גילוה, חשדוה, ועל פי אמתלה נקרא אל מקום בלתי־נראה, ולבסוף אל בית־הריתוף, ושם הומת. זאת סיפרו הכושים אחרי כן;… כי אחד מנערי הספינה, בהרגישו תקות־פדות כל־שהיא מנוכחות הקברניט דלאנו, ובהיותו חסר־זהירות, הפליט איזו מלה מקרית ביחס לציפּיותיו, וכשמוע אחד הנערים העבדים, אשר סעד יחד אתו, את המלה ההיא, הכהו זה בסכין על ראשו ופצע אותו קשה, אך הנער הולך ומתרפא עכשיו מפצעו; כי, כמו כן, זמן מועט קודם שהובאה הספינה אל מעגנה, אחד מן הספנים, שהיה מכוון הספינה באותו פרק, הסתכן בנפשו על ידי הניחו לכושים לראות איזו הבעת־תקוה בלתי־מוּדעת בפניו, מטעם כדומה להנ"ל; ואולם, הספן, בהנהגתו הזהירה אחרי כן, נמלט; כי אלו ההצהרות נעשות בשביל להראות לבית־הדין כי מראשית המרידה ועד סופה אי־אפשר היה לנשבע ולאנשיו להתנהג אחרת ממה שהתנהגו; כי הלבלר השלישי, הרמנגילדו גאנדיך, אשר קודם הקרב הכריחוהו לחיות בין אנשי־הים, ללבוש מלבוש של איש־ים, ולהיראות כאיש־ים כל אותו הזמן; הוא, גאנדיך, נהרג על ידי כדור־רובה, שנשלח בו מן הסירות האמריקאיות על פי טעות, קודם העליה לספינה; מאחר שהוא, בפחדו, רץ ועלה בחבל התורן האחורי, בקראו לסירות – „אל תעלו“, פן, בעלות האמריקאים, יהרגוהו הכושים; וזה גרם להם לאמריקאים שיסברו שהוא איך־שהוא בעצה אחת עם הכושים, והם ירו בו שני כדורים, עד שנפל פצוע בין החבלים, וטבע בים;… – כי דון הוֹאקין הצעיר, המארקיז דה אראמבאוֹלאזה, כמו הרמנגילדו גאנדיך, הלבלר השלישי, הורד אל המשרה והמראה של איש־ים פשוט; כי, בהזדמנות אחת, כשדוֹן הוֹאקין סלד, ציוה הכושי באבו את האשאנטי לצבה לקחת זפת ולחמם אותה ולשפוך אותה על ידיו של דון הוֹאקין;… – כי דון הואקין נהרג על פי טעות אחרת, אלא שאי־אפשר היה להימנע ממנה, מפני שעם התקרב הסירות הוכרח דון הואַקין להופיע מעל המעקות כשקרדום, חודו פונה כלפי חוץ, קשור בידו; כיון שנראה עם נשק בידו ובעמדה חשודה, נורה בתורת איש־ים בוגד;… –כי על גופו של דון הואַקין נמצאה טמונה אבן טובה, אשר, לפי ניירות שנתגלו, מוּכח כי היא היתה מכוּונת למשכן של גברת־הרחמים שלנו בלימה; מנחת־קודש, שהיתה מוכנה ושמורה מראש להעיד על תודתו לאחר שיהיה יורד על חוף פרו, מחוז־חפצו האחרון, אילו גמר במבטחים את כל הנסיעה מספרד;… – כי האבן הטובה עם שאר נכסים של דון הואַקין המנוח נמצאים למשמרת אצל האחים של אושפיזיַת הקדושים, עד שתבוא החלטת בית־הדין הנכבד;… – כי, מפאת מצבו של הנשבע, כמו כן, מפאת החפזון שבו יצאו הסירות להתקפה, לא הוזהרו האמריקאים מראש כי, בין הצוות למראית־עין, נמצאו נוסע אחד ואַחד הלבלרים שהכושי באבו החפישׂ אותם;… כי, מלבד הכושים שנהרגו בפעולת־הקרב, נהרגו אחדים לאחר שנשבו ולאחר העגינה מחדש בלילה, כשהיו מרותקים אל טבעות־ההדקים שעל הסיפון; כי אלו ההמתות נעשו בידי הספּנים, קודם שהיתה אפשרות לעכב בעדם. כי, תיכף כשנודע לו הדבר, השתמש הקברניט דלאנו בכל כוח־סמכותו, ובמקרה אחד, בעצם ידו, כי הכה והפּיל את מארטינז גולה, אשר במצאו תער בכיס של מעיל ישן שלו, שאחד מן הכושים המרותקים היה לובשו, כיון את התער אל צואר הכושי; כי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב, חילץ מיד בר־תלמי בארלו דקר שהיה מוצפן אצלו בשעת שחיטת הלבנים, ובו עמד לדקור כושי מרותק, אשר בו ביום הפילו וקיפץ עליו;… כי, על כל המאורעות שנפלו במשך זמן כה רב, בו היתה הספינה בידי הכושי באבו, אין הוא יכול במקום זה למסור דין־וחשבון; ואולם מה שאמר הוא עיקר־המעשה העולה על דעתו כעת, והיא האמת לפי השבועה אשר נשבע, והצהרה זו הוא מאשר ומקיים, לאחר ששמע אותה נקראת לפניו.

הוא אמר כי הוא בן עשרים ותשע שנה, ורצוץ בגופו ורוחו; כי, לאחר שיהיה נפטר לבסוף על ידי בית־הדין, לא ישוב אל ביתו בצ’ילי אלא יכּנס אל המנזר שבהר־אגוניה מחוץ לעיר; והוא חתם בכבודו, והצטלב, ולפי שעה הלך כל־עומת שבא, על אלונקה שלו, עם הנזיר אינפלז אל אושפיזית הקדושים.

בניטו סרנו.

דוקטור רוזאס.

אם שימשה עדותו של בניטו סרנו כמפתח המתאים למנעול של התסבכות אשר קדמו לה, כי אז, כבית־גנזים אשר דלתו נהדפה אחור, מונחת קליפּת ה„סאן דומיניק“ פתוחה לפנינו כיום.

טבעה של הרצאה זו, מלבד היותו משים את הסיבוכים מראשיתם בחינת הכרח, עד כאן היה מצריך שכמה דברים, תחת אשר יוצגו כפי סדר התארעותם, יהיו נתונים מתוך הצצה לשעבר, ויש גם בלא סדר קבוע; הוא הדין בסעיפים הבאים, אשר יסיימו את זה הסיפור.

במשך הנסיעה הארוכה, הנעימה, אל לימה, היתה תקופה שבה, כפי שרוּמז לעיל, היה דון בניטו במקצת שב אל איתנו – או, למצער, באיזו מידה – אל שלות־נפשו. בטרם בוא הנסיגה המכרעת היו להם לשני הקברניטים כמה שיחות לבביות – כשחוסר־מעצור אחוָתי שורר ביניהם, בניגוד מובלט להסתייגויות הקודמות.

עוד פעם ועוד פעם נחזר ונאמר, מה קשה היה למלא את התפקיד שנכפה על הספרדי על ידי באבו.

„הה, דון עמשא יקירי“, אמר פעם דון בניטו, „באותן השעות שחשבתני כה קר וכפוי־טובה – אכן, בזמן שכמעט וסברת, כפי שאתה מודה עכשיו, שאני זומם לרצחך נפש – באותן השעות גופא היה לבי קפוא; לא יכולתי להביט בפניך, בהרהרי במה שהיה תלוי ומרחף על ראש מיטיבי, מידים אחרות, גם בספינה זו וגם בספינתך שלך. חי האלוהים, דון עמשא, אינני יודע אם תשוקה להצלתי אני היתה נותנת לי עוז לקפוץ לתוך סירתך, אילולא המחשבה שבאם תשוב אתה אל ספינתך בעודך שרוי בלא־אור, כי אז אתה, הטוב בידידי, וכל אשר יחד אתך, נתונים ביד מתגנבי־חרש בו בלילה, כשאתם בערסלותיכם, ולעולם לא הייתם חוזרים ומתעוררים בעולם הזה. אך העלה במחשבתך כיצד דרכת על סיפון זה, כיצד ישבת בזה התא, כשכל זרת־אדמה היא חתורה לחלולים־חלולים תחתיך. אילו הפלתי רמז קל שבקלים, אילו עשיתי צעד קטן שבקטנים להבנה בינינו, כי אז היה המות, מות מפציץ – מותך אתה ומותי אני – שם קץ למערכה“.

„אמת, אמת“, קרא הקברניט דלאנו, בהזדעזעו, „אתה הצלת את חיי, דון בניטו, יותר משאני את שלך! אף הצלת אותם נגד ידיעתי ורצוני“.

„לא, ידידי“, השיב הספרדי, שהיה מנומס עד כדי אדיקות דתית, „האלוהים הלביש את חייך קסם, ואולם אתה הצלת את שלי. כשחושבים על אחדים מן הדברים שעשית – אותם החיוכים והדיבורים הקלים, אותן תנועות האצבע והיד הנועזות… בשביל פחות מכך, קטלו את החובל שלי, ראנדס; ואולם אותך שמרו רחמי־שמים שתעבור בשלום דרך כל המארבים“.

„כן, הכל מידי ההשגחה, ידעתי; ואולם מזג רוחי באותו בוקר היה נעים יתר על הרגיל, וגם מראה סבל כל כך מרובה – סבל למראית־עין יותר מאשר במציאות – נוסף על טוּב מזגי והחמלה והצדקה אשר בו, ארג את השלושה יחד על דרך של מזל־אושר. אילולא כן, ללא ספק, כפי שאתה מרמז, יתכן והיו אחדות מהתערבויותי במעשי השחורים מסתיימות במזל רע למדי. חוץ מזה, הרגשות האמורים ההם נתנו סיפק בידי להתגבר על אי־אֵמון שצץ לרגעים, בזמנים שמעט פיקחות מצדי היתה עולי לי בחיי, מבלי הצל חיי זולתי. רק לבסוף תקפו עלי חשדי, ואתה יודע באיזה מרחק החטיאו הם את המטרה“.

„אכן, במרחק רב מאד“, ענה דון בניטו בעצבות; „היית עמדי כל היום; עמדת אתי, ישבת אתי, דיברת אתי, הבטתי עלי, אכלת אתי, שתית אתי; אף על פי כן היה המעשה האחרון שלך לתפוס בתורת נבל לא רק איש חף מפשע כי אם איש אשר, יותר מכל אדם, היה ראוי לרחמים. עד כדי כך יכולים זימות־רשע ומעשי־רמאות לאחז את העינים. עד מידה זו יטעו גם הטובים שבאנשים, כשהם דנים הנהגתו של אחד אשר סתרי־מצבו אינם ידועים להם. ואולם אתה מאונס עשית מה שעשית; ובעוד מועד נפקחו עיניך. מי יתן ומשתי הבחינות יהיה כך לעולם ואצל כל בני־האדם“.

„דומני שאני מבין לרוחך; אתה מעמיד הכללות, דון בניטו, ועל דרך עגומה למדי. ואולם העבר עבר; על שם מה יעָשה נושא למוסר־השכל? שכח אותו. ראה, אותה השמש המאירה כבר שכחה את כל הענין, וכן הים הכחול, והשמים הכחולים; אלו הפכו דפים חדשים“.

„מפני שאין להם זכרון“, השיב מתוך דכדוך; „מפני שאין הם אנושיים“.

„ואולם אלה רוחות־המסחר הרכים המתנפנפים עכשיו על לחיך, דון בניטו, האם אין הם באים אליך במרפא כדומה לאנושי? ידידים חמים, ידידים מתמידים הם רוחות־המסחר“.

„בהתמדתם הם אך מרחיפים אותי אל קברי, סיניור“, היתה התשובה רוחשת־הרעות.

„ניצלת, דון בניטו“, קרא הקברניט דלאנו מאד־מאד תמה ומצטער; „ניצלת. מה זה זרק צל כזה עליך?“

„הכושי“.

היתה השתיקה בשעה שהאיש העגום ישב, עוטף את אדרתו מסביב לו אט־אט ובלא־יודעים, כהתעטף בתכריכים.

לא עוד היתה שיחה ביום ההוא.

ואולם אם המרה־שחורה של הספרדי לפעמים נסתיימה באילמות של נושאים כגון הנ"ל, היו נושאים אחרים אשר לא דיבר בהם כלל, אשר עליהם גובבו כל הסתייגויותיו הישנות. ידולג על הרעים שבהם, ולשם הסברה יובא פרט אחד או שנים ממין זה. המלבוש שהיה כה מדויק ויקר, זה שהיה עוטפו ביום בו אירעו המאורעות אשר סוּפּרוּ, לא ברצון התלבש בו. ואותה חרב עטופת־זהב, לכאורה הסמל של מצווה עריץ, לא היתה חרב כלל כי אם צל־רפאים של חרב, הנדן שחוּזק לקושי בדרך מלאכותית היה ריק.

אשר לשחור – שמוחו, לא גוּפו, זמם וניהג את המרידה על הקשר יחד – מבנהו הקלוש, שהוא בלתי־מספיק לאשר החזיק בו, נכנע מיד לכוח־השרירים, החזק משלו, אשר לשובהו בסירה. בראותו כי נחסל הכל, לא הביע אף הגה, וגם אי אפשר היה להכריחו לכך. מראהו כאילו אמר: מאחר שאינני יכול לעשות מעשים, לא אמלל במלים. הושם בשרשראות בבית־הריתוף, יחד עם השאר, והובא עד לימה. במשך הנסיעה לא ביקר אותו דון בניטו. לא אז, ולא בזמן שלאחר מכן, ניאות להביט בו. לפני בית־הדין – מיאֵן. כשלחצו עליו השופטים שיעשה כך, נתעלף. על עדותם של הספנים בלבד נחה הזהות החוקית של באבוֹ. אף על פי כן היה הספרדי, בהזדמן, מזכיר את הכושי במלה, כפי שהוראה לעיל; ואולם להביט בו לא אָבה, או לא יכול.

מקץ חדשים אחדים, לאחר היותו סחוב בזנבו של פרד אל עץ־התליה, מצא השחור את קצו בן־בלי־הקול. הגויה נשרפה עד אפר; ואולם במשך ימים רבים היה ראשו, זו כוֶרת הערמה, תקוע על מוט בפלאזה; פוגש, בלא מבוכה, את מבטם של הלבנים; ומעבר לפלאזה השקיף אל בית־הכנסיה על שם הקדוש בר־תלמי, אשר באולמי־קברות שלו יָשנו אז, כמו היום הזה, עצמות־אראנדה אשר נפדו; ומעבר לגשר רימאק צפה כלפי המנזר, על הר אגוֹניה, מחוץ לעיר; מקום שם בניטו סרנו, בסוף שלשה חדשים אחרי שוּחררוֹ מבית־הדין, נשוּא בארוֹנו, אכן הלך אחרי מנהיגו.

המלצות קוראים
תגיות