מתוך “דבר”, 24.5.1935
כמעט שאני ירא לדבר על קוצר ידו של השכל, פן אתן יד לבני-בלי-מחשבה היוצאים בקריצת עין, קמיטת מצח ורמיזה בשלוש נקודות על מה שמעבר לכוח ההשגה. אבל נאה אמת בהיאמרה, וייכשל בה מי שרוצה.
אמו נולדים, אוכלים, מזדווגים ויולדים, מתים. בכל אלה תענוגים קטנים מושכים אותנו כל הימים למעשה; ותענוג אחד גדול, יש והוא נותן לנו כוח לסבול ייסורים ממושכים, כגון: העובד בפרך בשביל לקיים משפחה אהובה, ויש והוא משלים את התענוגים הקטנים ונעשה פסגה להם, כגון: תלמיד פותר בעיות מתימטיות יום-יום, וסופו – יוצר עבודה מדעית חשובה; כותב מנצח חבלי-בטוי יום-יום, וסופו – משכלל פירמידת שיר; אוהב נוחל נצחונות קטנים על נשמתה וגופה של אשה, ולבסוף כובש את המקדש כולו.
מה פירוש התענוגים האלה. הנצחונות והנשיקין האלה? זו אגדה עתיקה: חתוכים אנו לשנים, ופלג מבקש את חברו – האיש את האשה. או: נחצבה הנשמה מגנזי-מרומים, והיא מתגעגעת על שרשה.
הומים וכוספים אנו: ואפילו אדם שנכנס אל דרך-קבע מתה, גם הוא לא תתואר דרכו בלתי-אם בצורת גילום למאוויים משכבר; ואפילו ילד הבוכה על סוכריה, גם הוא תאיו חושקים במחשכים איזה כוח-חוץ החסר להם.
ולא ידועים לנו שרשי ההמיה הזאת, מניעי הרצייה הזאת; אף לא ידועה לנו מהותם הפנימית-נפשית של הדברים הנרצים: אין לנו אלא דמות שהם לובשים לחושינו, או השערות רחוקות הזקוקות לאימות בידי חושינו.
גם אם נדלה ונעלה מה מן התהום אשר במעמקינו – הרי על ידי עצם ההעלה הזאת, אנו הופכים את התהומי לשטחי: מזייפים את ישותו. וכן, אם נחפוץ להאחז בעולם החיצוני כמו שהוא, מיד אנו מעכלים אותו באפני-מושגינו, הופכים חושך לאור, נסתר לנגלה – עד שאין טבעו עמדו.
פתאום פורץ אלינו קול תזמורת, מנגנת את האנדל או מוצארט: יהיה זה מאיזה גן-עיר או אפילו מתוך כלי מת כמו ראדיו או פונוגרף.
מה זאת? האם אין זה קול מעבר לוחושינו? הנה, גלויים לפנינו התזמורת וכליה, אבל המנגינה דוברת שפת-מלאכים בלתי נראים – שמועה וקשב באים מן הגן-עדן האבוד, החבוי, הנחשק. זו תבל אשר הרחנוה בבשמיה ורוחותיה, אשר נשכנוה בתפוחיה ונשקנוה על שפתי ילד – מה פלאים גדולים מאלה מסתתרים בה כל-כך קרובים עד שכמעט ואנו ממששים אותם?
בתוך גבולות החושים, באמצע עולם המחיצות והניגודים, שוטפת הרמוניה; בא ריפוי לפילוג הקדמון בין הרוצה והנרצה. בין מאוויי-סתר אשר ל“עולם הקטן” שלנו ובין התשוקות ההומות אשר ל“עולם הגדול”. אין זאת כי אם בשׁרשם אחד הם.
תפשתי מוסיקה, כי המוסיקה באופן יחסי יותר טהורה היא מפניות צדדיות, כמו: חנופת מעמד או גזע שבפורטרט, בלבול-הדעת בין נושא רצוי ובין אמנות טובה, תשבץ-תוהו של פראזות גנובות המתאמר להיות ולד אורגאני; חומת לשון המונעת חדירה אל שירת נכר. אכן, גם המוסיקה, אורבים לה המכשלות האלה, ומוקשים המיוחדים לה לבדה. גם היא לשון מוגבלת היא, אלא שהאידיום שלה יותר רחב בהיקפו: נחמדה מילודיה ספרדית גם לאזני הרוסי, אך ספק אם יביננה בן-סין שלא נתאברפ, עד שיתאמן בה. – אך כל האמנויות בשיאן משקות אותנו יין עליון אשר בו הצמאון והרויון – חד. וכולן על כרחן שפת סמלים תדברנה, כי על כן הן מתרגמות לאותיות הגיון וחושים מה שלמעלה מהן ומעבר להן: תופסות את הלא-נתפס, מביעות את אשר לא ניתן להבעה.
והמבקר. – אחד המושבע ואחד המקרי – יכול לפסוק “טוב” או “רע” כאח לעבודה; לדרוש לפסיכולוגיה של המחבר; לחקור במצב החברה או התקופה, בהן נולדה מלאכת האמנות – אבל אל סוד-הקסם שלה לא יחדור, אל צד-המופלא שבה לא ייגש. לכל היותר, יכול הוא, על דרך קו-מגע, לפייט פיוט חדש על הפיוט הקודם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.