רקע
אהוד בן עזר
בעתיד הניראה לעין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת המחבר; 2003

(נכתב באפריל 2003)


בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות “העולם השלישי” יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד־ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.


בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 – כל אלה חברות לא־אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.


בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה־21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו־שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי־דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.


בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא־טורק הצליח להציל את בני־עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך “דמוקרטי” – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל־של־צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה“חופשית”. הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה“עשׂורה” שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה“דמוקרטיה”, אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל שאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.


בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה־21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.


בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי־השקט הבין־גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי־הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל־כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין־גזעי.


בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא־מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה“פרימיטיבי”, השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם “חיים טובים” – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן־לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי־פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.


בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001–2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.


בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה“ב. במאה ה־20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות־כוח לארה”ב: האימפריות העות’מנית, האוסטרו־הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב־1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת־על, מדינת־עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי־דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה־עצמה.


בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב־11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט־לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ’רצ’יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.


בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות־הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום־אפריקה), של העולם הערבי, של ברית־המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב־לאומית ורב־דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון “כור ההיתוך” של ארה“ב הצליח־בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב־גזעי והרב־דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי־אפשר לומר שאין בעיות גם בארה”ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!


בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי־פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום־כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת־חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד־המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.


בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ’כוסלובקיה: “סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר.”


ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003


הערה מחודש אפריל 2020 – כל זה נכתב כמובן לפני שהיה אפשר לשער את משבר הקורונה.

המלצות קוראים
תגיות