(הסבא ישעיהו, זקן, במכנסי חקי קצרים. הבן – יהושוע, בשנות הארבעים, לבוש הדור ובנו ישי – חיל צעיר במדים)
ישיעהו: – באמת, איני יודע למה עלי לחזור שוב ושוב על אותם הדברים. אולי מוטב שאשתוק… שאשים מחסום לפי…
יהושוע – התוכל, אבא, הן הדרשות פורצות מפיך מאליהן כל חייך… כל חייך… כל חייך… הן חלק נכבד, הכרחי, חיוני ומה עוד… אצלך, אבא, נעצר העולם לפני 40 שנה. כאילו לא נשתנה דבר בינתים. חלוציות… עבודה קשה כמעט ללא תמורה… למען האידיאל… אחריות ציבורית… העם היהודי… המולדת… ומלא אתה תמיד תרעומת וטרוניות. כאילו אנחנו לא לקחנו חלק במאמץ הזה… כאילו הדור שלי לקק דבש כל השנים.
ישיעהו – הויכוח, בני, אינו על חלקכם ותרומתכם לעיצוב המדינה. נתתם… גם נתתם… איש אינו חולק על כך. הן לשם זאת חינכנו אותכם וחינוכנו הביא פרי משובח, בלי עין הרע… אין מה להתבייש בו… אם כי…
יהושוע – אם כי… חסרה הכוונה… ירדתי לסוף דעתך, אבא. רצית לומר שאת הדברים יש לעשות במסירות עד אין קץ… בעינים עצומות… בכל הנפש… ממש קידוש השם… שטויות, אבא! הטכנולוגיה של ההרגשות השתנתה. מותר היום לעשות כרצונך ללא בעיות וללא התחשבות בזולת. כל אחד לנחלתו הוא. אפילו לענוד עניבה… לעשות חיים… ליהנות מכיף…
ישיעהו – אין עיני צרה בחיים הטובים שלבם, מגיע לכם…
יהושוע – (בחיוך) הן דוקא לכך חינכתם אותנו, את דור הבננלה המפורסמת… המפוטמים בכל טוב, המפונקים על כל צעד וצעד… בנים יחידים… אנוכיים… אבות אכלו קדחת ובניהם: מהנדסים… רופאים… פקידים בכירים… סופרים ואפילו סוחרים רחמנא לצלן… כאילו שכחנו את כל התורה שהרבצתם בנו יומם ולילה… בשמשכם כמופת חי… כדגם… כאידיאל… כאילו אין נח"ל בעולם, כאילו לא יושבים בנינו בהאחזויות… התורשה, אבא, חזקה מכולנו. אין להמלט ממנה… ראה את הפרי הזה (מראה בגאוה על ישי) מה דעתך, יאנגסטר?
ישי – כשאני נמצא בחברתכם, נדמה לי שהנני עובר ממקלחת חמה למקלחת קרה כל היום. מה יש עוד להתוכח? מה יש פה להעלות גרה? אתה אבא, בעיני, כמוך בעיני סבא, האידיאליסטים המחורבנים, שאת רוב זמנם בזבזו על דיבורים במקום על מעשים. הציונות… ההקרבה… כל זה אפשר היה לבצע מבלי לפצות פה. זבנג וגמרנו! המליצה המטופשה של סמולנסקין, בה הלעיטו אותנו בבית הספר, דור ראשונים בבגדיו במגוחכים וקסקט הנצחי, א. ד. גורדון והטוריה בידו… הקוזאצ’וק… ההורה הסוערת… אמהות עובדות… ויצ“ו… החברים.. הותיקנים… היום זה בקיצור ה”חברה" וחסל! צריך לעשות – עושים, אחר־כך מכייפים וזהו
ישיעהו – זהו! וחסל! וזה הכל! הייתי רוצה לראות אותכם בונים, מיסדים ומנהלים את העסק המכונה “מדינת ישראל”. העליה… ההתישבות… דונם ועוד דונם… מבלי להזכיר ייבוש ביצות, יעור, סלילת כבישי בראשית וכמובן… המלחמה המתמדת על כל זכות, הקלה ביותר עם הכובשים הבריטיים, אדוני הארץ… ואיפה החינוך לעבודה… החייאת הלשון, הקמת המגביות, הסוכנות, הרבנות הראשית… הממשלה…?
יהושוע – המימסד… העסקונה… השנור… הפרוטקציה… המפלגתיות המושחתת דורשת טובתה בלבד, הרבנות המפולגת לחכמי כל המינים והעדות, שכל אחד שם מושך את כספי האוצר לצידו, כבזמן ה“חלוקה”, עליה השלום… הסחבת… הפקידוסטאן המטומטם והמחוצף… העצלנות בכל… הבזבוז… ההתנשאות… השררה… האם על כל זה חלמתם? הן זה מעשה ידיכם ממש… הבית מתנועע, כי יסודותיו רעועים ורקובים. ואתה, אבא, בא ומתפאר ומתמוגג מכל הישג והישג ממין זה. לא1! אין זה מושך את לבנו. מה לנו ולכל אלה? אין לנו זמן להרהר יומם ולילות על מקומנו בהיסטוריה של העם היהודי. שיבושם לכם! פתפותי2 ביצים ותו־לא!
ישעיהו – גם זו אשמתנו? זהו מעשה ידינו לתפארת, כדבריך? החלמנו אי־פעם על הסיוט הזה, שיצמח לאחר כל החינוך שנתנו לדור הצעיר, הצברי, האמיץ, שלו מסרנו את כל אהבתנו ושלמענו חיינו בצנעה, כדי שירכוש דעה וחכמה ונסיון חיים?
ישי – נכון! ואנחנו העליה הטבעית, העליה מרצון. לא עליית גראבסקי הפולני, עליית הפזורה הרומנית, עליית היטלר, ימח שמו או של המפלצת הגרוזינית, שבהבל פיו שילח מיליונים למוות. לדידנו – האנטישמיות ושנאת היהודים, שהנך מזכיר, סבא, כל רגע כסיבה ותגובה עיקרית ליסוד המדינה, אינה אלא3 מלחמה בנו, ולאו דוקא שנאה עיוורת של רוב מדינות וממשלות ליהודים. יתנו פנטומים או לא יתנו – יותר חשוב לנו משיאהבו אותנו ושידברו על אהבה למדינה קטנה ואמיצה. בשבילנו היא כלל לא קטנה. סיני, הירדן והגולן – הם קוים ארוכים עם הרבה הרבה פרצות, שיהיה עלינו לסתום בגופות של החברה, החברים מספסל הלימודים, מעולם העסקים, מהעבודה, מהטרקטור, מהשדות והכרם. ביאליק… טולסטוי… גתה.. וכו' אלה שמות… רק שמות… קל היה להם לכתוב כשלא ירו עליהם מקטיושות או מטנקים ולא הפציצו אותם ממיגים סובייטים וכל הדרֶק הזה.
ישעיהו – אבל ישי חביבי! המלחמה אינה אלא תקופת מעבר. יש גם לדאוג לעתיד. להתחזק כדי שלא יתחשק להם לפתוח בה נגדנו. לשם כך דרושה עליה גדולה ולהפיח רוח לאומית בעולה וילדיו. לחנכם לאזרחים טובים ומועילים. להסביר להם שמולדת – אינה רק פת לחם, משרה טובה, עושר, נוחיות, מותרות, עמדה בחברה, תואר אקדימאי ודירה עם מעלית פרטית ישר לפנטהאוז. גם לא אהבת בצע, שנאת חנם וכח המרפק…
יהושוע – טרללה… טרללה… הפזמון הישן והנושן, העיקר – הגורן… המעדר… חמר ולבנים ושומר על סוסו הערבי. אמנם, שגינו בדברים רבים ולא נתנו את תשומת לב הראויה לרבות מן הבעיות החשובות, יכולנו לבצע הכל טוב יותר אלולא היינו טרודים רוב הזמן בהבטחת עצמנו וילדינו בכל טוב הקיים בתבל ה“נאור”. דירת פאר, מכונית יקרה וחדישה, ג’וב שמן ועמדה חשובה בחברה. ייתכן, שהפרזנו בכל אלה… כי לא לעולם חוסן. אבל זהו התהליך הקיים בכל העולם ולא רצינו לפגר אחרי אחרים. הוא גם לא יותר טוב או רע מתנועת מחאה, מרד, התרשלות וחוסר ערכים בדור הצעיר, בעולם. על כל פנים היסודות שלנו ממשיכים באיזה אורח שהוא לשמור על מה שאתם הקימותם. אפילו אם הוא גם מרוחק במקצת מהאידיאל הראשוני שלכם…
ישי – בחיי, אבא! הנך גרוע מהסבא ואני בתומי חשבתי כל חיי, שגם אתה שייך לצעירים, לצעירים בלי מרכאות, שאתה מזדהה אתנו, ומשתתף במלחמתנו נגד אותה עליה שניה ושלישית וכו', השולטת עדין בנו, מתיימרת לתת את הטון בכל, כאילו בלעה את כל החוכמה, אינה נותנת לנו, לצעירים פתחון פה ורואה בנו צוציקים חסרי אחריות “ציבורית”, שאסור למסור לידיהם את לוחות הברית, פן יפילו אותם. עוד מעט וגם אתה, אבא, תשיר את ה“תחזקנה” בקול רועד מהתרגשות, כמותם, ולאחר כוסית מיותרת תזיז את רגליך בתזוזת הורה סואנת. מה לך, אבא, לכל הסממנים הציוניים ממרתף העתיקות. הן שייך הנך לדור המגשים, לבעלי העסקים, חרשתנים, בנקאים ובעלי תואר והדר ולא סתם שליח מצוה ברובשקה מהנפתלין. מתי למדת לדבר אלינו גבוה, גבוה בפתוס ומליצה של אלה מהקומה החמישית, כואתיקן לכל דבר? בוש לך!
ישעיהו – אַברַבו, ישי! מה באמת לך ולדור ההמשך של בעלי הכרס, התפנוקים, הדיסקוטקים, המסעדות היקרות וספרות מטורפת על מין ושאינו מינו. על כתפיך הצעירות הוטל עול כבד מאוד. אלמלא אתה והחבר’ה שלך מי יודע מה היו עוללים לנו כל ה“פתחים” למיניהם…
יהושוע – מין… מין… מין… אתה מדבר מינות על מין, אבא. במה שונה כרס במכנסי חקי מכרס בבגדי מחלצות. ורואה אתה, אבא, שלמרות הכרס, גידלנו, הבאנו לעולם דור כזה שלא ידע לא אותך ולא אותי ובכל זאת הוא נותן ותורם ועושה ללא גאוות סרק של דורותינו.
ישיעהו – ואתה רוצה לומר לי שזאת זכותך בלבד. כאילו אין לי חלק בכל זה… אלמלא אני והסבתא…
יהושוע – שמענו כל זה… שמענו… לחם צר ומים לחץ… קדחת וחצץ לכבישים שסללו בצפרנים. שמחת היצירה… הן במטעמים שלה פיטמת אותי מילדותי וזה כה נכנס לדמי, שיש לי כבר מזה לחץ דם גבוה…
ישיעהו – לחץ דם יש לך מזה שאינך שם ילקוט על הקב ומטייל ברגל לכל פינה של הארץ הנפלאה הזאת במקום לרכב במכונית המהודרת ולהסתכל בנופיה דרך הוישר והמהלכים האאוטומטיים. וכי מה אתה יודע על יצירת בראשית, שהנך לועג לה ככה, על קדושת העמק והלב הדופק למראה הכנרת התכולה המופיע פתאום מסיבוב4 בכביש. מה יודע אתה על זריחת השמש בגליל ועל הצבע הכחול המופלא של ההרים מסביב לצפת. מה אתה יודע על הדרך העולה לירושלים, כסולם העולה השמימה? על האשל בבאר־שבע, על התמרים בחוף הכנרת, על שירת רחל ועל הצחוק המהול בדמעות שבהצגות “המטאטא”?
יהושוע – ומה יודע אתה על כיבוש הקסטל? על עליה ב'? על אילת… דימונה… ערד ושירי חיים חפר? על סדום ונמל אשדוד? במה גבורת ההתישבות הראשונית. אפילו זאת של חומה ומגדל נופלת מגבורת ישובי הספר, הבקעה ויתר מקומות שאפשר לכנותם “פרובלמטיים” לפחות?
ישי – על מה אתם מדברים? עבר… עבר… גבורה… גבורה… מי צריך גבורה ומי צריך לדבר עליה? מי חולם על צל"שים, מדליות ותוארי גבורה של חתיכות מח? שרק נגמור עם כל המנוולים האלה בכל הגבולות ונראה לכם למה אנו, ילדי סוכריות על מקל וארטיקים, מסוגלים. תראו כמה נקודות התישבות נוספות תתווספות בחרמון ובגולן, בנגב וביהודה. לא עוד יוכלו התותחים המחורבנים שלהם לירות כבעבר, שלך סבא, על תל־אביב והליגיונרים המטורפים להרוג תינוקות בשכונות ירושלים. לא עוד יוכלו הסורים הנבזים להחריב את משקי הגליל ורוצחים שכירים, או לאומנים לרצוח אזרחים בלילות. קדחת ניתן לכולם… את הישבן נחמם להם ואת חומת הגבולות שלנו לא יפצחו בדברי הבל שלהם… ודור נגדל שלא יפחד מכלום. לא נספר לו על מחנות לטרון וקפריסין, על השואה והבריגדה… ההיסטוריה תתחיל אצלו ממלחמת ששת הימים, מהאחזויות בצפון וגדר הבטחון על הירדן וגבולות הצפון… מהטנקים שלנו בלבנון ומהמרדפים בערבה ובעמק הירדן. דור זה לבטח לא יצטרך להלחם… יוכל ליישר את רגליו ולהביט בגאוה…
ישיעהו – ולפהריח את השממה…
ישי – לא תהיה שממה! הבטוי הספרותי והמנופח הזה, יהיה נחלתכם, נחלת דור המדבר. לפעמים נדמה לי שבכוונה יצרתם שממה, כדי שתוכלו להתגאות בהפרחתה. מי צריך שממה? יבואו כמה מיליונים יהודים, חייבים לבוא, חבר’ה כמונו, ונעשה את כל המלאכה צ’יק־צ’אק. חסל כל שירי הבכי על הגלות ועל העם המסכן. לא נזדקק לרחמי העולם ה“נאור”, לפטפוטי שרים שלנו בממשלה ובכנסת וכל מיני כנסים בטלניים לתפארת המליצה של תלמידי בית־ספר יסודי, נשים סוציאליסטיות או לאומיות ומשקיעים מחו“ל, הרועדים לכל פרוטה שמשקיעים בארצנו, כאילו השקיעו בטומבוקטו או באוגנדה. רק אם תתחילו בסיפורים שלכם על דור המבול… הדבריו היו לנו לזרא, כפי שאתה אומר תמיד, סבא. נמאס לנו מהבכי, מריב סמכויות האוילי, מכבוד השרים בלשכותיהם המפוארות, מהנאומים האין־סופיים, שאין בהם כלום, פרט לעברית קלוקלת וטמטום סתם, מהדירקטוריונים של בית־הלורדים שלנו, המנמנמים ברוב נחירה בישיבותיהם המיותרות. מהמשלחות לחו”ל של עדת־בטלנים, חסרי ידע לכל מיני כינוסים שאין להם אפילו מושג על איזה נושאים ידובר בהם… בלחיצות ידים האמריקניות ברחובות, בשווקים ובככרות הערים והכפרים של רודפי שררה מה“חשובים” והנכבדים לכאורה. נמאס לנו מהאלופים ותת… ותת… ותת… שיש לדאוג להם לאיזה משרה שמנה עם יציאתם לגמלאות, כדי שיוכלו להמשיך לרדות בנו, כמומחים לכל דבר בעולם… נמאס לנו מהביורוקרטיה המסואבת והחצופה והמסורבלת המסתתרת מאחורי כסאות הפקידות, כדי לחיות חיים טובים ללא עשיה וללא השתתפות במה שיש לעשות… נמאס להנו מהפשיעה, המעילות, ההונאות, השוחד, ההברחות והסמים… נמאס לנו מכל המשקע העכור המסתיר את הטוב שבנו ומוציא לנו בכל העולם שם של טפילים, אוכלי לחם חינם ושנוררים. די! די בכל הגס, הפושט, היוהרה, הסילוף, ריקנות ומליצות שדופות. מכל אלה לא יצמח עם שידע לעמוד על שלו. רק שלא נאחר את המועד… זאת תפילתי היחידה.
ישיעהו – אין כמוך, ישי! גבר כהלכה ובשר מבשרי ועצם מעצמותי. הן דווקא על דור כזה חלמתי כל ימי, והנה קם ובא הפלא. הנה מוזג אני לשלושתנו כוסית מהמשובח משובח הזה, כדי שנוכל לרקוד יחד את הצַ’ה צַ’ה צַ’ה ואת ההורה. אם לא עם נבחר, לפחות דור נבחר! לחייכם! לחיי כלנו! (מתחבקים ורוקדים הורה סוערת)
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.