רקע
אורי קיסרי
נסיעה אל העבר

לאבי ולאמי

נתן ומרים קיזרמן


…באחד בספטמבר 1939 יצאתי את לונדון.

את ספטמבר עשיתי בצרפת; פריס, נורמנדיה, מרסיליה וסביבותיה.

אניה אמריקאית החזירה אותי “הביתה”. מצאתי את הבית מסויד, מצוחצח, ומבעד לחלונותיו נשפכו החוצה אקורדים של תקליטים. שום דבר לא בישר כאן את האימה הגדולה שכבר היתה פרושה על עולם ואדם. נראה היה כאן, כאילו המלחמה נטושה עלי כוכב לכת אחר… כאן נטלו לעצמם היהודים תשעה קבין ומחצית הקב של ספקולציה ורווחים. כל ישראל הפך חנוונים ואוגרי מזון. למה לנו לשפוך דם? – יעשו זאת זולתנו. אנו ניטור את כרמי הסוכר והקמח.

בלילות הייתי יוצא אל המרחבים וקורא אל תוך החלל: “ישראל…איֶכּה ישראל?!”

ההד היה משיב לי: “אֵל”…

ההיה עלי להבין, כי המרחבים האלמים שולחים אותי אל האֵל, אל האלוקים, ד' אלוהינו ד' אחד, או שמא היה עלי להבין כי משטה בי ההד ושולח אלי, – בדומה לשון ארוכה מושטת בלעג, – את ההברה השניה של זה שם העצם ושם התואר: ישראל?!…

אז ירדתי לתל אביב. עליתי לירושלים. הפלגתי לחיפה; אך דבר לא ראיתי זולת בתי שעשועים ושקיקים עם פרוטות וקופסאות מבקשות צדקה וסכלות אנושית מצוירת על פנים משולהבים ובוגדים ולבבות אטומים, חוטאים.

בתוך עמי ישבתי. והוא הן היה עמי. והן אני הייתי עצם מעצמו, בשר מבשרו. ואדע, כי אין לו מחר לעמי זה, כי משכּן את המחר – עתידו, והוא חי על פרות מדומים, כנוכל וכריקא.

אז קמו עלי מסביב, צללים מפוארים. נשמות קדושות רטטו עלי ראשי. באפי בא ריח גווילים נושנים, וחיים, שהפכו לחידלון, שבו נולדו מחדש, רוח ונפש. הבינותי, כי העבר קורא לי, קורא לי ממעמקים, קורא לי ממרומים. אומר לי: ״לא ממזרי האתנן האלה הם יורשינו. ערי חול הקימו, כבישי אספלט סללו, בתי־קומות הזקיפו השמימה. אך הם רק עוברי־אורח במקום הזה. עוד יסעו מזה, הם ואהליהם עמם. דור המדבר. הרוח הביאה אותם – הרוח תישאם. אך אתה, קום וצא אל מחילות העפר, אל החורבות ואל השרידים, אל הקברים, אל האבנים השרופות, אל הגוילים הכמושים הצהובים ואל דוכני־התפילה, עליהם דעכו נרות־שעוה ונשמות גיבורים.

ואני יצאתי לדרך.


יצאתי לנסיעה אל העבר

א.

ההווה מדכא ומכביד. מעונן העתיד – מי ידענו?

ארזתי את המזוודה ונסעתי אל העבר.

זה העבר, הן בו טמונים ימים ולילות, תמול ושלשום…

אדמה והיסטוריה משולבים בו; חמה שוקעת, ירח עולה, בושׂם חציר, נערה כנה ותמה, כוכבים נופלים אל ערימות גורן, ולבבות עמוסי תקוה, ספוגי אמונה. העבר – מלת־קסם מאובקת, קמיעם של שמרנים, דחלילם של מרדנים…

מן העליה הורדתי את המזוודה. ריחה, ריח עור, הלך לפניה. ידידה זו, של טלטולים ונדידה, כבר היתה סבורה, שאניח לה. הן נסגרו הגבולות, ננעלו שערי ארצות, נחסמו מיצרי אוקינוסים וימים.

“לאן שוב, יהודי נודד?” – שאלתני.

“בתוך ארצי ובתוך עמי אהיה מסיע את עצמי הפעם, מזוודתי המרוטה והעיפה… הנה אקרע מעליך את עשרות הסמלים והתעודות של גשרי־הארצות ותחנות־העולם, בהם עברנו – את ואנכי – פעמים כה רבות. לונדון, פריס, רומא, ג’נבה, – חסל סדרן של אלו! עתה יבוא בית אבא ובית סבא. זה, שקדם אפילו לתל־אביב, אפילו לנהלל, ואין צורך לומר לאפיקים ולדפנה… אנו מטלטלים עצמנו אל העבר, נרתיק־לב מעור, הקרוּי מזוודה! העבר – זה תמול, ואפילו שלשום… מטולה, ראש – פנה, כפר – תבור, יבנאל – הנה הוא עולה, ריח הגוילים והרגבים. תמול רחוק, שלשום רחוק. לפנים, ישבו אלה על גדות ירדן וכנרת… כיום הם מעבר לנהר סמבטיון!.. הבנת לרעי? אנו נוסעים אל מעבר לנהר סמבטיון, אל היהודים היושבים שם, היהודים שנשכחו מלב”…

*

תל־אביב כבר מאחורי גבנו. המכונית נוחרת ואנו נושמים בנזין. אבל בטוסנו על פני רמת־גן מתאבכים באויר בשמי פרדסים. „נפלא – גונחת נערה תל־אביבית השקועה במושב המרופד – נפלא ריח התפוזים האלה!" התפוזים – לחידוש־לשוני כזה לא הגיע אפילו איתמר בן־אבי בלהטיו הבלשניים… האינדוסטריה התל־אביבית הפכה את הכפתור, את הניצן, את הפרח, על בשׂמו וניבו, לתחליף לשוני זה, הקרוּי „תפוז"… אכן, הולם צלצול המלה את כל פרשת תפוח הזהב – זהב… לא כל הנוצץ זהב! – פרשה זו של מיצים, עסיסים, קדחת נטיעה, משבר כספי, הלואות, הונאה, אכזבה וידים ריקות! הוד רוממותו התפוז – סמל לתקופת הגאות והשפל, צאתך ב־1926 ובואך – 1939! התפוזים הללו, נערתי… התפוזים הללו!

אמנם, הבושׂם הלז משכר. צדקת, והריני מצביע בעדך, אחותי הקטנה מתל־אביב, השקועה שם במושב המרופד. גם אני אהבתיו, את הבושׂם המשכר, המטלטל, החריף והמסחרר. זה לי עשרים, שלושים שנה ויותר, שאני נושאו בליבי בכל אדר ובכל ניסן ובכל אייר. בערב־בערב, בבוקר־בבוקר, היו גלי האויר שוטפים אותנו ברעל מתוק זה. מסחרר ומעביר על הדעת, היה הופך את הנשים כולן ליפות ולחמודות. טשטש גבולי גיל, מחק קמטים ולאות, דירבן לב וחושים. אביב…ירח זיו… כל הארץ התנערה, חמדה והיתה לנואפת.

עד כי באחד הימים נפל כוכב משמים וצפרים צפצפו רננים בין עפאי עץ בודד. מה אירע? – לכאורה, מאומה! ואעפ"י כן… ואז שאלתי את עצמי: תפוחי זהב אלה, כלום פרי הארץ הם? כלום לא ממרחקים הובאו ולא נטע זר הם במקום הזה? מדוע לא נזכר שמם בתורה, בנביאים, בכתובים? – אל תידו בי אבנים אנא, פרדסנים וספקולנטים… כלום לא ממזר הוא בביתנו, תפוח הזהב המזהיב? – ובנתי והרגשתי אז, כי בושׂם ארצנו לא זה הבושם, לא בשמם של תפוחי הזהב הוא! כי לא ריח משכר ומעביר על הדעת הוא ריחה של אדמה שרופה ועתיקה זו, שכהנה וכהנה ראתה, וכיצד הפכו עובדי־אלילים לנושאי אלוקים – גם זאת ראתה בעיניה… כי ריחה של ארצי, בשמה של אדמתי, הם ריחות חטה, בשמי תבואה, ריחות חציר, גורן, עשבים, זיתים וגפן…

*

אנו עוברים־חולפים עתה בחוצות פתח־תקוה. הכפר היה למושבה, המושבה התנפחה דרך צפרדע ובקשה להיות עיר – והנה היא לבושה כעיירה פרוזאית ומשעממת. בחוצות מתהלכים אנשים עייפים, ועל הכתלים, בפחם ובזפת, נכתבו סיסמאות על דם ועל אש. וכך כתוב שם: „בדם ואש תכבש אדמת המולדת!" – אך לבך אינו הולך אחרי ההכרזה הזו… דם? אש? מולדת? – בינתים יש כאן רק פחם, זפת, אבק… לכלכני הכתלים הציוריים הללו אינם גואלים.

וכמה מאות מטרים מן המקום הזה נתקלות עיניך בסחורה המוצעת לך על ידי “החנות שממול” וגם זו מוטלת על הכתלים באמצעות פחם וזפת ומכריזה: “מות לבריונים”. ושוב, בריחוק מקום, מתנוססות סיסמאות אחרות, כגון:“הלאה המועצה המחוקקת”, “יחי ה־1 למאי”, “אנו מחכים לפקודת ז’בוטינסקי”, וכו' וכו'. ונראים הדברים כפרקי היסטוריה, כאותות, כסימנים מסבירים, בדרך האספלט הזו, ובדרך המופשטת של העם הזה… הנה, ככה כתבו כאן בני העם הזה את ההיסטוריה שלהם… בחוצות, ובלי בושת פנים, בפחם, ובזפת, על פני הכתלים הלבנים.

כשאנו מגיעים לחיפה, מספרת לנו הוצאת־הערב של העיתונים, כי בידואית, שרעתה את עדרה בסביבות הירקון, ע"י תל־אביב, מצאה במימי הנהר, בתוך ארגז, שהיה צף על פניהם, תינוק בן כמה ימים ולידו בקבוק של חלב מפוסטר…

אין ספק, שזוהי הידיעה המעניינת ביותר בין כל ידיעות העיתון. ההיסטוריה חוזרת על עצמה… בת־פרעה נתגלגלה כאן לגופה של רועה בידואית… אך משה בן עמרם, זה לא יקום שנית… התינוק היהודי, למרות החלב המפוסטר של „תנובה" – היה מת, בשעה שהגיעה אליו הגואלת הבידואית. ואמא או אבא או שניהם כאחד, קראו ודאי את הידיעה בכרוניקה של העיתון, הוזילו דמעה והתנחמו: „ידינו לא שפכו את הדם הזה… דאגנו לכל, אפילו לחלב… אלא שהגורל אחר לבוא!" – הגורל מאחר תמיד לבוא, כשבני האדם מקדימים לצאת לקראתו… וזולת זה, איזה כתפים רחבות יש לו, לגורל המסכן!

ואולם אחר כך – אחר כך, כשהחמה כבר ירדה לטבילה ובשמים נדלקו כבר כוכבים, הגיחה “העיר” ממחבואיה ויצאה לחולל על הר הגעש של 1940. הימים היו ימים שקדמו לחוק ההאפלה, וחיפה – עיר העתיד – מסתפקת בינתים בשיירי הרוח של ההוה, שייריה של תל־אביב, כרך המדינה המאושרת הזו… וצוענים בני דת משה, ומוקיונים וזמרים, רקדניות ומחוללות, לאור פנסים מאירים ודועכים חליפות, משקים את העם הזה שעשועים וגיל.

ולא יאמן כי יסופר, כי כאן, במקום הזה, אשר הפך לבמות מודרניות בנוסח אירופה קלילה ומתאבדת, פרחו רק לפני עשרים שנה עצי תאנה ועצי זית וגפנים וחרובים… לא יאמן כי יסופר, כי כאן, במקום הזה, היה מרחב ואויר ואור ואהבה. וחיו כאן האנשים בשלוה ולא היו נחפזים, וזמנם היה לפניהם ושעתם פנויה גם לסקור האופק ולשאת עינים אל הכוכבים ולאהוב את הים במפרץ… עכשיו יש להם נמל, עכשיו יש להם חשמל, עכשיו יש להם בתי שעשועים עם אטרקציות בנוסח ברלין… יבושׂם להם! הרי קראו לעצמם עיר העתיד – ועל כן שרפו מאחוריהם את הגשרים, את כל הגשרים, אשר הובילו מאצל תמול ושלשום… — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — —

אנו נוסעים לטבריה. כך אנו הולכים ומתרחקים מן ההוה הזה, השולח ידים אל עבר העתיד, וחוזרים אל לב העבר…

בדרכנו זרועים פה ושם כפרים ערביים, המושלכים כאן, בלא חוקת ארכיטקטורה מיוחדת, על רוכסי הרים וגבעות. בגלימותיהם הארוכות, בראשיהם המכוסים ובפניהם הדוממים, הם מעלים דמויות מימים עברו. הנשים עוברות ומחמרות מאחורי הגברים הרכובים על האתון, או שהן נושאות על ראשיהן כדי מים וקדרות חלב. חסונות וזקופות הן, הנשים הללו, ומכוסות מכף רגל ועד ראש. ומוזר, מגוחך ומכאיב כאחד, להרהר אותה שעה, שאלה, ערביים וערביות אלה, הם הם המעלים בדמיונך את דמויות אבותינו ואמותינו, כשם שהיו לבושים ומהלכים על פני אדמה זו לפני אלפי שנה, הם, ולא הנערות היהודיות והנערים היהודים, המשטחים כאן לעיני השמש והאדם את שוקיהם הגלויות וזרועותיהם החשופות…

*

כל כמה שאנו מתקרבים לטבריה, הולך מזג האויר ומתחמם. אנו יורדים, יורדים, וה“חכם” הספרדי היושב לידי אומר לי: “ירידה צורך עליה…” עד שלבסוף אנו מגיעים ונופלים לתוך כבשן של אש, לתוך שרב של קריה עתיקת־אבן, שאגם נקרע באדמתה ומימיו שקופים ומספרים על שלווה ועל נצח.

עכשיו, כאן, על פני גזוזטרא זו של אבני בזלת, בתוך העיר העתיקה מדבר מישהו על הרמב“ם, על ר' מאיר בעל הנס, על ר' עקיבא. והוד, הוד של קדושה, מסתורין של דת, יורדים על המקום עתיק־היומין הזה, שאדמתו מעופשת ומעלה צחנה. ומיד מרגיעים אותך, ומספרים לך, ש”זו עוד אינה טבריה“… ש”יש לנו גם שכונה מודרנית“… הן זו קרית שמואל. „ואוטובוסים מהלכים בה, ובתי אבן בנוסח תל־אביב מתנוססים בחוצותיה, וכבישים יש לה ובתי קפה וקולנוע”! – אבל דוקא כאן, בטבריה העתיקה, בטבור העיר העתיקה, אני מוצא את העינים הנהדרות, העמוקות, התמות והנוגות, עינים של שאר רוח, עיניו של ילד זה, זן תשע, העובר על פני. אבא שלו נוהג בידו. הם עוברים על פני… אבא חבוש שטריימל ונושא קפוטה… בשרב הזה! אפשר לוותר אמנם על האיפור הזה, ואפשר, יתכן לוותר גם על הפיאות המסתלסלות ויורדות לאורך לחייו של הילד; אולם העינים התהומיות, הזכות והנפלאות, הנגוהות האלה, השוכנות מתחת למצחו החיור של הילד – איזה נרות־תמיד, איזה מעינות־ישע!

והישיש הטברייני, שלפניו אני מביע את הרהורי, גם על פאר העינים וגם על השטריימל והפיאות, משמיע באזני, בלוית חיוך נבון:

מי יודע… שמא רק במחיצתן של פיאות כאלה עלולות עינים להבריק ולהקרין ככה!

*

היום: יום ששי. ערב שבת. חנוני טבריה מתחילים נועלים את חנויותיהם. ברחוב, באמצע הרחוב, נתאספו אנשים, קבוצות קבוצות, ומשוחחים. בהיסח הדעת אתה נזכר בתל־אביב של לפני עשרים, שלושים שנה ויותר… כך היו ערבי־השבתות גם שם, אז…

וכמו ברחובה הראשי של מושבה, עוברות עתה כאן, ברחובה של טבריה, חמש, שש נערות, לבושות לבן ומשולבות זרוע, הלוך ובוא. הן כבר נתקדשו לכבוד השבת. פה, במרחק־מה מן המקום הזה, משתרע גן העיר, ירושת המשטר התורכי, ועל ספסליו, אלה בצד אלה, נחים ומשוחחים יהודים וערבים. טבריה נושמת לרוחה… למרות הבזלת הלוהטת. אנשים פרימיטיביים, שטיול ברחובם המאובק דיו להעלות חיוּך על שפתיהם!

וכאן מתרומם דקל, ושם מרים ראשו ברוש, ומאחוריך מתעגלת כפת מסגד. הקירות מפוחמים, ישנים־נושנים, ספוגי מסורת, „בעלי ותק" – כמאמר המודרניסטים שלנו.

הוד, הוד של דלות מרחף על פני המקום. גזוזטראות עיפות, גגות שטוחים ורומנטיים, כל זה עמוס היסטוריה, היסטוריה, היסטוריה… ועל שפת האגם – דממת יה. האופק כחול כאן – בכל אשר תפנה. המים זכים, בהירים ושלווים. נפשך משתחררת כאן מן האזיקים, מפתחת את הכבלים, השלשלאות, שהיו שומים שם, בין חומות הכרך הבנוּי על חולות, שומים על עיניך, על לבך, על רוחך.

ברם היהודים רצים לקרית שמואל…תחליף אומלל זה של תל־אביב רובץ כאן כמבויש. על גבעה בנוהו – ובכל זאת הוא במורד. מאצלו יש לעלות לטבריה, טבריה העתיקה; מאצלה יש לרדת אל קרית שמואל.

והקייטנים, חולי המתנת, הכליות, וכו' וכו', מספרים על חלאיהם, מתגעגעים על תל־אביב – קן רטיבות זה, שהיה בעוכריהם – ושותים בירה קרה.

– מתי אתה גומר את הריפוּי שלך?

– תודה לאל, בשבוע הבא.

– ואז?

– ואז אני חוזר, מיד, הביתה!

והבית – זו תל־אביב, קרית חול ועצבים…

ב.

כן, אנשי הדרום כבשו את בירת הגליל. הביאו עמם את ריח החול ואת פרי הרטיבות ובאו לשתות ממעייני הישע. הם לכדו את כל הפנות, את כל בתי המלון והפנסיונים, את כל המרפסות של בתי הקפה. טבריה הפכה לתחנה זמנית של תל־אביב…

ואל נא תנסה להשיח עמהם על משהו זולת הנושא החביב עליהם בשעה זו: המתנת, השגרון וכיוצא בזה. מי זה העליל כאן, שמלחמה עומדת בטבורו של עולם? – החיים נתרכזו כולם סביב לחמי טבריה. ואותו סוחר אדיר הכריז בקולי קולות:

– טבור העולם בשעה זו מצוּי באמבטיה החמה שלי!

וקשה, לרחף בעולמות של פיוט, להתרפק על העבר, להתגעגע על רומנטיקה, לנוכח מוכי החלאים הללו, הפותחים במקהלה ומעתירים עליך את תלונותיהם. סוף סוף חיב ההלך להטות אוזן קשבת גם לדברים האלה… סוף סוף גם פרוזה צומחת ומשגשגת בשדמות היקום.

*

ולמחרתו, עם קרני השמש הראשונות יצאתי ל„אל־חמא".

האדמה כאן בזלת וההרים קוראים לך מעברים: „לפנים לפנים, געשנו כאן והקיאונו אש“…כי, אכן, על אדמת הר געש אנו מגמאים קילומטרים. כל אבן, כל סלע, זועקים זאת בדממה. כאן רעדה האדמה, וחזרה ורעדה, דורות על דורות”… ועל פנינו עוברים ערבים, גועשים כאבני המקום, ודוממים ומכונסים בתוך גלימותיהם, כאדמה עצמה. דומה, סוד חבוי בלבם… דומה, חלק הם מאדמה מפוחמה זו, הנושמת געש והכנעה…

ואנו עוברים על פני כנרת, על פני דגניה. בעמק הירדן אנו עוברים, ועל פנינו חולף כפר קטן ומעודן, „עבאסיה" שמו, שתושביו פרסיים, הדבקים בדתו של אותו פרסי, שמרד וכונן לו חוקות חדישות:

עבאס אפנדי.

ואחר כך מראים לי בית גדול, מרובע ובעל שתי קומות. נעזב הבית וגזוזטראותיו יתומות, ואף על פי כן דומה, שנשמות תועות בין חדריו ומחפשות את תקונן.

ביתו של מי זה הבית?

זה ביתם של הטריידילים.. . טריידל, גם זה בית, גם זה שֵם, אשר לעבר משתייכים הם! גם הם היו עולי גרמניה… אבל, רבותי, זמירות אחרות זמרו עולי גרמניה אלה!

וכאן הוא דולק, על אם הדרך, הנר לנשמת משפחה זו, שדעך אורה וכבתה נשמתה. הטריידלים נשאו תמיד אקדחים בנרתיקי מעיליהם… ובארץ ישראל מסוכן לשאת תמיד אקדחים… „היהודים" בארץ זו משמשים פרובוקציה מתמדת וממושכת לחסל את החיים… וכשהאקדח מונח קרוב אליך – אז למה לא?…

אבל טרגדיה משפחתית, אנושית, מהי לנוכח אֶפוס אדמה? הירדן בולע ומבליע הכל. הנה הוא צונח ונופל מישרין לתוך הכנרת. נתלכדו, נבלעו. כמה דורות של היסטוריה ישראלית צללו בנשיקת ירדן כנרת זו?… ואחר כך אנו מגלים בין הנקיקים את הירמוק. לא כפני הירדן פני הירמוק, ולא כמשברי הירדן משברי הירמוק וגליו. עתיק מראה הירמוק מן הירדן. כחול הירדן – חמרמר הירמוק. מתוק וסנטימנטלי הירדן – הירמוק חריף ועז. ובעבור עליו, בין הרים, הגשר, כאילו חצוב בתוך סלע, ובעבור על פני הגשר הרכבת הזכורה לנו עוד מימיה של תורכיה – וחזרה ונגולה פרשת העבר, פרשת שלשום ופרשת אתמול, וקמה וחיתה לנגד עינינו.

*

ב„אל־חמא", שאת מקום הרחצה הראשון שלה הקימו לפני עשרים שנה, אתה יכול לראות את שרידי המרחצאות מתקופת הרומאים. על גבעה בקרבת המקום תמצא הריסותיו של בית כנסת עברי, שהיה קים עוד בימיו של שלמה המלך. ויספרו לך, שכאן היה “החכם מכל אדם” מתפלל, לאחר שטבל את בשרו המלכותי באמבט מיוחד. מורה־הדרך שלנו מספר לנו, שעל קירות אותו בית כנסת חקוקים שמותיהם של היהודים שתרמו לבנין הבית… וכך אתה נמצא למד, שכבר באותה תקופה רחוקה היה היהודי תורם ומבקש את הפרסום שבמעשה הצדקה שלו…

כשאתה עובר כאן בתאי המרחצאות, או על פני האהלים, נתקלת עינך בכל מקום בכד המים המסורתי של הערבים. שחור או חום, עשוּי הוא מחמר, וקרוּי „ליבריק" שותים מתוכו מעשה־להטים, כשהפה פתוח והכד מורם מעליו, והמים נגרים לתוך הגרון… צוננים המים, למרות שלא נצבו תחילה במקרר חשמלי…


אל תתור עינך אחרי „אחיות" בסינרים לבנים. כאן מולך הפרימיטיבי! נער ערבי, חבוש כפיה ועקאל, משרת את המתרחצים. עיניו נוצצות, מבטו פקח. הוא מבני המקום, שמח בחלקו ואומר, ש“חיפה, שבה בילה כמה ימים, היא יותר מדי גדולה ויותר מדי רעש בה”… ארבעה חדשים – חדשי העונה – הוא עובד כאן, במקום המרחצאות, וביתר חדשי השנה הוא עובד בחקלאות. כך הוא נותן מחילו ודמו למען האדמה והאדם. אך הוא אינו מכריז על כך ואינו מבקש אותות־הצטינות תמורת עבודה זו. הוא אומר, שאת אשתו “לקח” מדמשק וילדיו – ארבעה – “תודה לאל, בריאים”…

אחר כך אנו מתוודעים אל רופא המקום. ערבי נוצרי זה, יליד הלבנון, שלמד רפואה בפריס ושימש רופא־עירוני בעירית מוֹנרוג' במשך עשרים שנה, מדבר ערבית צחה וצרפתית שבורה. גאותו רבה על המעינות שלו, על השמים שלו, על שרידי העתיקות שלו ועל הסוּלפט־פוטסיום שלו. הוא מסביר לך, שכאן, „אצלו", יותר קריר מאשר בטבריה, מכיוון, שגבעה זו נמצאת חמשים וארבעה מטר מעל לטבריה; הוא גאה אפילו על היַרמוק העובר כאן; ובספרו לך, שהנה כאן, במרחק כמה מטרים, נלחמו הערבים בנוסעי־הצלב, כאילו זוקף הוא גם חשיבות היסטורית זו לזכותו שלו…

*

אנו מוריקים ספלי קפה טעים במזנון הערוך בסגנון מזרחי. מבט אחרון למים הזורמים בחצר זו, בתוך מרצפות בטעם דמשקאי, מבט אחרון למישורים המשתרעים שם מאחורי הירמוק – זה עבר הירדן, וממול – סוריה – השומרת על סודה הטמיר.

ואנו חוזרים לטבריה.

כאן אני משוחח שעה ארוכה עם קצין־המחוז של טבריה והמושבות. עמד לה מזלה של הקריה ומצאה בפקיד ממשלתי זה מאהב לוהט ונאמן. מר לבהאר מקדיש את כל מרצו, את כל כשרונו, את כל מכמני תרבותו, לעירו זו. הוא גילה לי את תכניותיו הרבות והמלאות־ענין על עתידה של טבריה.

כל אבן עתיקה, כל שריד מימים עברו – יקרים לי. לא אשפר את הנחרב… אשמור עליו.

וסמוך לערב, כשאני פוגש את שלמה אביגדורי, העיתונאי הצעיר והעֵר של הגליל, הוא אומר לי בנימת־געגועים ואהבה:

– טבריה, טבריה שלי… בסיון שנה זו תמלאנה מאתים שנה לחידוש הישוב העברי בטבריה… מי יודע זאת בתל־אביב? מי זוכר זאת בירושלים?

ומיליוני כוכבים עתיקים דוקרים את תכלת השמים ומפילים עלינו אהבה למקום ולבורא המקום.


ג.

מסתבר, שהשעה היתה מוקדמת מאוד. לפתע חשתי, שעיני פקוחות ואיני ישן. בחדר הארוך והצר שררה אפלולית, אבל משהו העיד, שהלילה כבר התעלף, לנוכח השחר העומד לבקוע. אחר כך קרא תרנגול אי־שם במרחק, והד השיבו לו, מכמה עברים, תרנגולים אחרים. במסדרון המלון גרר מישהו סנדלים. התרנגול קרא שוב. הפעם לא השיב איש על קריאתו. היא נשארה תלוּיה באויר, עד שנאספה על ידי מקורה של ציפור, שבאה והקישה בחלוני. הציפור צפצפה. לא במז’ור ולא במינור. היא צפצפה בסולם־תוים, שהיה נישא מעל בטהובן וברהמס. ואחר כך היתה שוב דממה, ארוכה, עמוקה, דומה התלכד הכל, חי ודומם, לתפילת שחרית…

כשפתחתי את החלון נשפכו אל החדר גלי אור וגלי אויר. משהו טוב, מיטיב, היה תלוי במקום. קשה היה לקבוע, אם מן החוץ, אם מאצל נפשי אני, בא הטוב הזה והמיטיב. היתה לי, כאילו, לשון משותפת עם בורא היקום. השמים לא נראו לי בפירושו של הד"ר בוגרצ’וב, משהו גיאוגרפי, מדעי. הם נראו לי פרושים מעל לראשי – וראשי היה קל אותו בוקר, רענן, מחייך ואוהב. הכל נראה חדש. מלים נושנות, עתיקות ועייפות, לבשו מחצלות והפיצו ריחות חציר ותבואה. אהבתי את העולם כולו, את האלוקים, את הנשים, את הילדים, את עצמי, ואת רעי – כאשר את עצמי.

למטה רבץ הרחוב בתוך קורי השחר. הטל עמד לפוג, אך הקרנים־החמות של השמש עדיין רחוקות היו. ממעלה הרחוב ירדו עתה פרשים. פרסות הסוסים תופפו על פני האבנים העתיקות של טבריה. זו היתה המוסיקה השניה בשחר זה. הסוסים, אחרי הצפור, היטיבו נגן. מה היה לי הבוקר? מה תביא עמה השמש בצהרים? –


*

המכונית נשאה אותי עמה אל מושבות הגליל התחתון. עכשיו כבר יצאה החמה מנרתיקה, והיא היתה שופעת חום ונהרה. טבריה, יוקדת כאשה שזופה, נשקה אותי בשפתיה הצורבות. זרועותיה בערו, והיא לפתה ולפתה. לא היה מנוס מפניה. אך אני לא ביקשתי מנוס.

מימין ומשמאל, משני צדי הדרך, נגול המראה המפואר של הוד קדושתו הטבע.

הדרך נבלעת, נפרשת ומתגלית, כדפיו של ספר. ספר היסטוריה. אבנים ושרידים מעלים כאן ומזכירים, את תקופותיה השונות של העיר, של הסביבה, של המדינה. הנה אנו קוראים בספר חי זה על תקופת מסעי הצלב, על תקופת המלחמות של הנוצרים בערבים. הנה הם שם, על הגבעה, שרידי הארמונות, שרידי המבצרים. הנה כאן אתה רואה את זכר התעלות להשקאה — בעיה, שפתרון לא נמצא לה עד היום הזה. וההיסטוריה פושטת צורה ולובשת צורה, ולבושה וצורתה נושאים גון של אגדות גבורים, ספוגות רומנטיקה ורוויות משהו ישן־נושן, שנשכח היום מלב, נשכח ואיננו…

ואין אתה מבין אז – כח זה, המושך אותך בעבותות כה עזים אל העבר, מהו, בעצם? מה טיבו? מה שורשיו ומקורו, כיצד קורין לו? – ואתה מתעמק, מתנשא, אוחז ברגבים ונאחז ביריעות השמים – מהו, מה טיבו? – וסוף הפתרון לבוא מן המעמקים. מאצלך, ממעמקי נפשך תעלה התשובה: העבר מושך אותך, כי המסורת הן היא העבר. העבר מושך אותך כי האדמה והאדם – הם הם העבר. כי רק בהיותך חי את העבר – תחיה ותשיג את העתיד. צמא אתה לאמונה, הֵלֶך בדרכים, נודד ותועה! ערי החול שלך בתי האבן וצריפי העץ – עולם חדש הם מבקשים לבנות… לתקן את העולם. אך ראה, ראה אתה וכאן, מימין ומשמאל, כיצד מעשי ידיו אומרים שירה – ואותו הם מבקשים לתקן?

ומשני צדי הדרך, אבני בזלת ורגבים שרופים, מספרים על הימים שעברו…


*

אני בגליל־התחתון…

משהו מתעורר מתחת ללב. שנים שעברו, לילות, ימים, מחשבות, אמונה. מלות־קסם אלה מעוררות שנות קסם, מחשבות והגיגים שהקסימו, אכזבו, והנה שוב הם מקסימים היום…

הגליל התחתון, בדרך בין הגליל העליון – ויהודה. אז, בשנים שקדמו לשנות ה“גאולה” והקרנות, הקרנות שרתמו את הרוח לשירות הטבין ותקילין – אז היתה הגיאוגרפיה הסנטימנטלית של הארץ הזו פורשת לפניך מפה ועליה יהודה, שומרון, גליל תחתון ועליון. כיום – אך למה נדבר על „כיום"? – מי לא ידענו!


ויבנאל, לפתע פתאום, מציצה בי ומחייכת. אמא, קמטים נחרשו בפניך! אולם עדיין יודעת את לחייך… סימן, שצעירה את! עיניך נישאות ומצחך רם. רחובותיך מאובקים, אך הנה דלת התפילה אינה נעולה בבית הכנסת שלך. אכן, עוד יש דורשי אלוה על אדמתך. אכן, עוד יש מאמינים בגבולותיך, שהגשם משקה את האדמה, והגשם – ממעל הוא שוטף אלינו…

זה לי עשרים שנה ויותר, שלא פקדתי אותך, מושבה בגליל־התחתון. היכן הם, אותם היהודים, שאתי יחד נשמו אויר בך, בשנים הרחוקות ההן? מעטים מהם נשארו־נאחזו במקום. הלכו לחפור זהב, בחולות תל־אביב! ארצנו היתה לאמריקה, ונתחלף להם הזהב בתפוח זהב…

סוס לבן, כחוש, רתום לקרון עיף, נצב לפני אחת החצרות. הרחוב ריק. הבתים ענווי־רוח וצורה. שקט במושבה. אני עולה ברחוב הראשי. ילדים עוברים; הם בריאים. נערות עוברות; מוצקות ונאות. אל תשאל על הבחורים – „כל הגברים בשדה".

ואיזה שקט, איזה חוסר קצב, איזה ריתמוס אטי, אטי… כיצד אפשר לחיות במקום הזה, יהודים מרחוב שינקין?!


*

הבית האחרון ברחוב, על הגבעה, הוא ביתו של ברקוביץ. יש לאכר הזה גם חנות־מכולת. החנות היתה של אביו. האב, מראשוני המתישבים, נפטר. בינתים הזקין קצת גם הבן. הוא עובד בשדה ומנהל את החנות. אני נכנס אל החנוני– אך מוצא את האכר… הוא זקוף, בריא, מוצק ונמרץ.

בזהירות יש למשוך אותו אל ה דיבור. האנשים כאן, בדומה למקום, דוממים. אך כשסוף סוף הוא מסיח לתומו, אתה מגלה בו פרקי היסטוריה עמוסי ענין. אביו, שעלה מרומניה, קנה אדמה בחוֹרן (האיניציאטיבה הפרטית הארורה הזו! מאז ומעולם היתה בעוכרי הציונות…) הוא יצא לפריס, ארגן אגודה מציוני רומניה ובולגריה, והם התישבו על אדמה זו, שבחורן. אז, כמובן, האמינו בארץ רחבת ידים… ושם, בחורן, היתה מושבתם למופת. „החטה הגיעה בה עד הצואר" – אומר לי ברקוביץ ומראה בידו עד לצוארו, שהוא נישא ועולה. ג’סטה ערבית זו – „המזיעה" טבע ואהבת האדמה – מבוצעת ע"י האכר היהודי בטבעיות נוגַעת ללב. ניכר, שגם האנשים הללו, כערביים, שמהם ירשו את האדמה, למדו לאהוב אותה, למדו לחיות ולהתבטא, ליתן מבע לחוויותיהם והרגשותיהם, בסגנון הטבע, הצומח והאדמה. איזו הרגשה טובה!

עודנו מדברים ובחור חסון, הדוק במדי חיל־הספר, נכנס.

– זה בני. בני הצעיר.

עינים נוצצות ונבונות מחייכות אליך. הוא פשוט, מנומס וחביב. הוא יודע את אשר לפניו. הוא מבטיח במלים ברורות, בלא סגנון רם, שלכשיסיים את שירותו במשטרה „ימשיך את עבודת אביו, כאן, במושבה".

כשהבן יוצא, מביט אחריו האב באהבה עמוקה. כך אוהבים כאן את התבואה ואת הבנים. והוא מסיח שוב, לתומו:

– הראית כיצד מקצצים ליונים הרכות את כנפיהן למען לא יעופו מן הקן?… גם אנחנו, מפחד פן יתעופפו הרחק ביום מן הימים, קצצנו לגוזלים, ליונים שלנו, את הכנפיים… הא כיצד? לא עשינו מהם משכילים גדולים… כל מה שילמדו פחות, כל מה שילעיטו לתוכם פחות השכלה – ישמרו יותר אמונים לאדמה וישארו עליה… בינתיים הופיעו בארץ הזו „ילדים" אחרים, ואלה היו מצוידים בכל מיני „השכלות"… שלנו לא ידעו לשאול – ואלה ידעו לשאול וגם להשיב!

אני יורד לסוף דעתו…


*

אני חוטף אחר כך שיחה גם עם איכרים אחרים. בשדות אני מעלה אותם. הם מרבים לדבר על יחסיהם עם פיק"א. מהללים, משבחים ונזכרים מתוך אהבה, בפקידי החברה של תמול ושלשום, החל באוסובצקי, בהנרי פרנק, ברוזנהק ובשבתאי לוי. שמו של המנהל החדש מעלה קצף על שפתיהם. קשה להבין מה קרה כאן… תהום רובצת בין האנשים הפשוטים והכנים הללו לבין המבצע המקרי של ירושת הברון…

הם מרוצים, הם מאושרים, שלא נטעו פרדסים. „אנו חיים על הפלחה". החטה הצילה את הגליל התחתון במלחמה הקודמת – היא תעמוד להם בפני כל הפגעים גם במלחמה הזו.

בנידון לתוצרת החלב הם נמנעים מלדבר. מסתבר, ש„תנובה" סידרה אותם… כמובן, בלא איומים, ובלא שתכריח אותם. סודר הסכם, ואם היטבתי להבין, היה מר צימרמן שמואל, יו"ר התאחדות האכרים במקום, המסביר הראשי, שכך יותר נוח ויותר כדאי להם, לאכרים… ממילא נזכרתי במשל שהמשיל לי ברקוביץ, על היונים, שקצצו את כנפיהן…

אחר כך אני סר אל בית – גן. יש משהו יותר עז, יותר שרירי, בבתה זו של יבנאל. סנדלר, יליד מטולה, דור שלישי בארץ, שזוף ומפיץ בריאות ואדמה, מארח במיץ אשכוליות. אני נמנע מלדבר עמו על פרדסים… על הקירות, בביתו, תמונות שמן. מי מצייר כאן? הבת… הנה השפעת התרבות, העיר, החוץ… אני מקוה, שהנערה תצייר כל חייה רק את הנוף הנראה לה מבעד לחלון…

אנו עוברים אחר כך על פני „משמר השלושה“. זוהי נקודה חדשה, מושב, דוגמת נהלל, שהתישב על אדמת פיק”א. מכל הבתים, כבמקהלה, עונות לנו נשים העסוקות בעבודה:

הוא בשדה…

הוא, משמע הגבר, האכר. ועליך להבין: „כל הגברים בשדה"…

יהי שם ד' מבורך! התקוה האחרונה של „עם הספר" לא פסה…כל זמן, שלא כל הגברים יושבים בבתי הקפה, בישיבות ובמועצות – עוד יש תקוה לישראל…

עוד יש גברים בשדה… מה טוב!


ד.

כפר תבור.

קוראים לו גם מסחה, בשמו הערבי. השם „כפר תבור" הוא לבוש ה ש ב ת שלו. הוא מעלה את ריח המקום, את תמונת ההוד של הסביבה. התבור שוכן בעזוז־קדומים על פני האדמה ועשרות הבתים של חלוצי ישראל פזורים לרגליו. סופרים ואנשי רוּח שבאו לכאן, עמדו בדחילו ורחימו לנוכח האדמה ובני האדם – אך ההשראה לא נחה, כנראה, עליהם. הוא, המשורר הגדול שלנו, היה כנראה רגיש יותר למתי המדבר או להרוגי קישינב. משוררי גיטו, נביאי גלוּת, לא ידעו לשיר אלא על חורבן, על פגרים ועל חרפה. כאן, לרגלי התבור, זרמה זיעה במקום דם, והאדמה שתתה והפריחה תבוּאה זהובה. מדוּע ביאליק, מדוּע טשרניחובסקי, מדוּע אביגדור המאירי, לא כתבו עשר שורות קטנות על התבור ועל רגלי התבור?…


*

בביתו של נחמן קרניאל, מן ה„קרניאלים" אשר בארץ, דולקת עששית קטנה. אזרחים שאננים של תל אביב החזיקו היטב בכסאותיכם… העששית היא עששית נפט, ולכפר תבור טרם באה הגאולה על חמורו הלבן של מר רוטנברג נושא החשמל! – אמנם, בשעה הקבועה, תוכל להקשיב לשידורי ירושלים. האכר המוצק היושב כאן ביקש לשעשע את עצמו ואת בני ביתו – ורכש לו רדיו. אבל הרדיו פועל בכוחן של בטריות… איזה יצור חמד, איזה אנכרוניזם נפלא עבור המוזיאון שלך, מר קניוּק היקר!

אבל מי צריך כאן לרדיו? האנטנות הן באויר. כאן, מסביב לשולחן הארוך, הארוך מאוד, הארוך יתר על הנחוץ לחמש נפשות המשפחה, מתמר הכח הנסתר.

– אתה שואל מדוע השולחן כה ארוך? – מסביר לי בעל הבית – יען כאן שולט מנהגו של אברהם אבינו… לא יעבור הלך ונודד על פני הבית אלא אם נכנס בצלנו והסב לשולחננו ואכל מפתנו…

הריני משקיף החוצה ורואה את “אילני ממרא”…

ובתוך הדממה קולח הקול הלבבי, שהגשם והשרב טפחוהו ועודדוהו, ומספר לך על תלאות ועל מות. מספר על עליתו של האב, אבי המשפחה, ואחר כך על הבנים, על הנכדים, על הנינים. דינסטיה אחת מבין מאות של בני־מלכים אביונים, שעלו על אדמה צחיחה לפני חמשים שנה ויותר והתרפקו עליה והשקוה בזיעתם, בדמעתם, בדמם. הוא, בעל הבית, היה מן הראשונים, שעברו מזכרון־יעקב לכפר־תבור זה. ומאז הוא יושב במקום. לא, בשום אופן אַל תחשוד בו!… לא פרדסים, לא מגרשים, לא ספקולציה ולא פרוֹספריטי! על הפרוספּריטי יספֹר לך האכר מכפר־תבור מעשה מופלא וטיפוּסי, הלצה מדושנת ונאיבית, הלצה גלילית טפוּסית, הלצה כפר־תבורית… אך לעומתה יספּר לך דברים מעודדי לבבות על העבודה הפשוטה, האינטנסיבית, על התבואה, על המשק, על היחסים הטובים עם השכנים…

היה שלום, אכר יהודי לרגלי התבור! אתה אינך מעלה כלל על דעתך, איזה גיטו מעופש מצוּי במרחק מה ממך! אתה שוקד על אדמתך; אלוה ממעל, טל וגשם ושמש ממעל, ואדמה אדמה מוצקה לרגליך. קשור, היטיב וקשור את גוזליך אל הקן… למען השם, אל תניח להם לעוף אל שפת ימה של עירנו הגאה, של תל־אביב זו, קריה עברית ראשונה בהיסטוריה של הריניסאנס היהודי!


*

ואחר כל אני בסג’רה.

שנה רחוקה, חבוּיה, רוטטת, מגיחה מן העבר… שנת 1913; ותלמידי הגמנסיה יצאו לטיוּל בגליל התחתון. מורים, תלמידים, נסוּ על נפשם מאצל התיאוריה המתה ובקשו מקלט בחיק אדמה ואדם. בא הרגע, הגיעה השעה, ליצור את הקונטאקט עם הממש. נאומיהם הנלהבים של מוסינזון ובוגרצ’וב, שעוריהם של מטמון ולוריא עליהם השלום, נתבעו ללבוש את לבוש האמת והחיים. אך לא זה לא אירע! אז, כבר אז, היה כל החינוך שלנו תלוּש. ותלושים התהלכנו גם אנחנו. כתיירים באנו אל המקום, כסטוּדנטים של ארץ רחוקה… ובלילה, שם, בבית־הפקידות, בטרם נהיה נערמים זה ליד זה על גבי המזרונים, הובא אחד הבחורים מן השדה, שותת דם… סג’רה, מקום־הפורענויות הגדול ביותר בגליל התחתון! ואחר כך התהלכנו באישון לילה בבית העלמין. הלבנה יצאה מאחורי העננים והאירה קברי אבן, אותות־עץ, כתובות־כתובות על גבי חיים שנקפדוּ, שנצמתוּ, חיים שלא שוררו ולא גאוּ יותר מעשרים, עשרים וחמש שנים…

וגם פרק היסטוריה זה סוּלק הצידה. אלילים חדשים הקימונו לנו. יחי ההוה ההורס את העבר, יחי ההוה המשכיח אותו! והעתיד – נכדינו כבר ידאגו לעצמם!

היום כאן, לאחר שבע עשרה שנה, איני פונה לבית העלמין של סג’רה. חושש אני מפני העזובה שבו… ואני מתהלך ב„רחובותיה", כה אהודים ומעודדים, כה בלתי מסודרים. ובהשקיפי אל הבתים אני רואה שוב, כבכל מקום שם עשה והקים הברון האגדי שלנו, – את הדירה מלפנים, את החצר הרחבה עם האורווה והרפת בעורף… וכל זה, ריחו ריח חווה, ריח עבודה, סכנה וגבוּרה.

ובתוך תוכה של המושבה, בטבור הרחוב, מהלך העדר. איזה עדר נאה יש לך, סג’רה הצנועה! כל ראש בקר – מלאכת מחשבת! והן גועות הפרות, והרועה מהלך בטוּחות ועיניו חולמות רומנטיות, עשרת מונים מעיני הפייטנים אוכלי השניצל ושותי הגזוז, המסוּבים על שולחנות „אררט" ו„קנקן"…

ועל סף ביתו של אָרב, משיבים לי:

–הוא בשדה…

וידידי המלוני בדרכי מסביר לי, בחיוּך של גאוה:

– הידעת בן כמה הוא, אָרב זה, האכר הנמצא בשדה?

–?

– בן שבעים…


*

מי אינו מכיר את הקפה של אבראשה בטבריה? שם נקודת־האתמוספירה הבוערת ביותר שבכל העיר. אני מהסס בבקשי למצוא תאור נכון, שיסמל בדיוּק נמרץ את המקום הפּופּוּלרי הזה. הטרמינולוגיה שלנו אינה עשירה למדי, דומני. הייתי אומר, שהקפה הזה הוא משהו בית־מרחץ ומשהו בית מרזח. אתה מזיע שם מלוא הקיטור ואתה שותה ושותה. וחיילים בריטים, גפירים מן הגליל, שוטרים עברים, פועלים מן המשקים, תיירים מיהודה, חנוונים מבני הישוב הישן, כל אלה חוסים כאן בצלו של טפוס אגדי זה: אבראשה. והגרמופון נוחר, חורק ושר בקול צרוד. רומנס, ולס וינאי, שיר מלחמה רוּסי, סונג אמריקאי… איזה מגדל־בבל, ר' מאיר בעל הנס המסכן שלי!

ומשהו מתקופת המלחמה הקודמת, אותה של תוּרכיה 1914, עולה ומתיצב לנגד עיניך. אתה נזכר כיצד עברת במקום הזה, כשמורא השוטרים מחפשי הבורחים והמשתמטים מן הצבא, הופל עליו… הלילות היו גם אז לילות ריחניים, לוהטים. גם אז היו כוכבים ברקיע. גם אז ישנו נשי טבריה על הגגות הצוננים. ובכל זאת – אז… מה היה אז? – אז ייחלת, צפית, האמנת. הגואל יבוא – האמנת. והוא בא, רכוב על גבי טאנק ולא על גבי חמור לבן… הוא בא – אבל אתה לא באת… לא הבינות, כי מתוך מעמקיך אתה, תבוא זו הקרויה גאולה.


*

שם, בפתחו של אבראשה, נצבים גם האוטובוסים השונים המהלכים בין עיר לעיר, בין נקודה לנקודה. דומה עולם אחר כאן. תל־אביב רחוקה. רחוקה גם רחביה ואפילו הדר הכרמל. פושטי־היד של טבריה צובאים על האוטובוס… ערבי מדבר עברית ומוכר דגים בתוך האוטובוס… גפיר משוחח עם חיל בריטי בידידוּת של שיוויון ואחוה; ובתוך המכונית העומדת לצאת לנקודות שבעמק הירדן יושבת פועלת יפהפיה, שאתה נשאר תקוע למקומך בראותך אותה. כך מתחילים הרומנים הגדולים. התעלה גם אתה באוטובוּס זה ותצמיד עצמך אליה, בדרכה זו? לאן היא נוסעת עתה? היכן היא חיה את יומה ואת לילה? האמנם מטמינה יפהפיה זו מרצונה את פניה הקורנים בתוך כברת אדמה של יתושים וויכוּחים? האמנם יפה גם נפשה כפניה? האמנם שוכן האידיאל בגוּפה הגמיש? המתומר, הסודי, שכל הפרוזה הזו, שעל מפתן אבראשה, אינה יכולה להעיבו ולטמטמו?

לפני עשרים שנה, כלום היית מרבה כל כך בהיסוּסים? כלום לא היית מוריד מיד את המזוודה מהאוטובוּס “שלך” ומעלה אותה על האוטובוּס “שלה” והולך אחריה כצל, כמנודה, כצמא כחולם? —

אולי. אולי כן, אולי לא. אבל אחרי עשרים שנה, טובה העריגה, הכיסוף, המאוויים, מן השלל עצמו. הלכה לה. הלכה ולא ידעה מה חוללה באותם צהרי־יום לוהטים של טבריה בנפשו של הלך, של נודד, של אדם צמא לאמונה, לברקים ולקול דממה גדולה…


*

למחרת אני יוצא את טבריה.

הנהג המוביל אותי בטקסי מושך את עיני. הוא שחום. בזלת חיה.

– אבי, ואבי־אבי וסבא של אבי־אבי והאבא שלו כולם ילידי טבריה.

זאת אומרת שמונה דורות.

ופרנסה יש?

– יש אשה וארבעה ילדים. אבל פרנסה לא יש.

אני מציע לו לעבור לחיפה, לתל־אביב.

ו„הדור השמיני" עונה לי ביאוּש ובמרירות:

– שם לקחו את כל העבודה החדשים… לנו לא יתנו!

ואיני מוצא תשוּבה ליתן לו.


ה.

ראש פנה חכתה לי, אותו ערב, מוצקה וירוקה, כפי שהיתה לפני עשרים שנה, בשעה שיצאתי אותה. השמש פנתה כבר לטבילה, ומאצל שפולי הרקיע שלחה קרנים אחרונות; והדמדומים, הם כבר הגיעו ותלו על פני אבנים ואנשים.

המכונית, שהסיעתני מטבריה, הורידה אותי בכניסת המושבה. שאפתי אויר, נשמתי זכרונות־עבר וחפשתי דרכי. אז ראו עיני, בקרבת בית הועד, שלט קטן שסיפר ארוכות… הוא לא נשא אלא שלוש מלים: „הסתדרות בני בנימין" – אולם שלוש מלים אלו היו כה עצובות, כה עמוּסות… כל אחת מהן היתה שקולה כנגד פרקים ופרקים של היסטוריה. החשתי את צעדי וקרבתי אל המקום. ואז ראיתי בנין רעוע, ספק צריף, ספק אורווה… השלט נתגלה לי עכשיו בכל צורתו העלובה: עקום, מעוך, מחוק, ועייף… ולא קשה היה להבין, שהאנשים יצאו את האורווה הזו, שהבנים של בנימין עזבו את הצריף הזה, ולא קשה היה כלל להסיק מסקנה מאוד נוגה, שהשלט התלוּי פה, — השלט, ששכחו האנשים, בבהלת מנוסתם, להורידו, — משמש כאן סמל, לא רק לסניף הצפוני של הסתדרות זו, אלא לכל ההסתדרות כולה…


*

שעה קלה אחר כך ישבתי באחד הבתים הקיצוניים של המושבה. האכר, בעל המקום, היה ידיד ותיק שלי, וכשנתקל בי על סף חצרו, כשהוא חוזר מן העבודה, ברכני וגער בי:

– למה לא הקדמת? למה לא נגשת אל השדות? עליך לראות כיצד בני עשרים־וחמש ובני שישים חורשים יחדיו, בשדות ראש פנה!

בחצר הציצו פרות מן הרפת ותרנגולים הילכו בלול. האדמה היתה מכוסה בוץ וריח זבלים עמד בחלל. השמים היו קודרים ופני האכר עייפים, אך צוהלים. ובבית פנימה נצבו בכוננית כרכים של „התקופה“, התנ”ך בבאוריו של של“ג, כתבי דובנוב, כתבי הרצל וכו'. חרישית ומונומנטלית, התהלכה ישישה בחדרים, זו אמו של האכר החורש את שדותיו. ומעולפת סודר צחור, מעודנת ונושאת עינים זורחות ואינטליגנטיות, ישבה גברת על הספה ושאלה „מה נשמע בעיר”; זו רעיתו, זו אשתו של האכר, שרכש לו ספריה כה עשירה ברוח.


לא מתמול־שלשום הכרתי אותו, את האכר. אבא שלו עלה מבוברויסק אשר ברוסיה, עוד לפני חמשים שנה. אמו – בת אחד ממיסדי המושבה. ארבעה בנים ושמונה בנות נתנו אבא־אמא אלה למקום הזה. כולם נולדו בארץ – כולם הכו שורשים וצמחו בארץ. בת ובן נפטרו והלכו לעולמם – ונקברו באדמה זו; ויתרם, חיים ועמלים ופזורים על פני כל הארץ כולה. כולם על הקרקע; בראש פנה, באביחיל, בנתניה, באבן יהודה, בחדרה, במשמר הירדן…

מארחי היה אכר בראש פנה עד 1926. מראשי ה„שבאב" שבמקום היה, מראשי הנוער והמדברים. אותה שנה ירד אל הרצליה והתאכר בה. אליבא דאמת, לא עשה זאת מתוך התלהבות יתירה.יהודה לא דברה מעולם ללבם של ילדי הגליל! אלא, שלאחר שנכשל המשא־ומתן, שניהל עם פקיד הפיק"א מר פרנק המנוח, בקשר להעלאת עשרים צעירים מבני המושבה, על חלק מאדמת ההורים בתור חטיבה אחת, מושב, – נפרד מן הגליל וירד להרצליה.

כשיצא את הרצליה, ב־1940, ככלי ריק יצא אותה. במקלו ובתרמילו חזר אל ראש פנה, ערש ילדותו. פרדסים היו לו בהרצליה זו; משק פרות היה לו; איגוד של יצרני חלב יסד במקום. תיכן תכניות, סגד ל„פרוספריטי", השתחווה לסינדיקטים – וחזר למוטב ביום בו חזר ועלה אל הצפון, כושל ומקוה, אביון ומאמין.


*

כשאני מספר לו עכשיו על השלט, שפגשני בכניסתי למושבה, הוא מחייך חיוך צהוב ופניו מתעוותים בכאב.

– הסתדרות בני בנימין…

הוא מבטא את המילים הללו מתוך חרטה, נוחם, אהבה ואכזבה. זיעה, דם, פירורי ריאה, כל אלה ממוזגים בקולו. איש האדמה ישא דבריו עכשיו על עניני “הצבור”, בשטח הפוליטיקה הפנימית שלנו…

הוא יעלה זכרונות, יזכיר לי כיצד הצליף בשוטו על פני “בני בנימין”, אחיו, בחוברת מיוחדת, שחוללה בשעתו סער ורטט. בהעלותו על לשונו את שמות חבריו לשעבר, – והם היום אדונים קטנים למקום ולזמן קטנים עוד יותר – תפטורנה שפתיו בקול חרישי: „אכזבה… אכזבה… הם דרסו ברגל את נשמת בני האיכרים; הם הציגו ככלי ריק את ההסתדרות. חברת הנטיעות שיסדו היתה שלנו. חולות נתניה – בחצים האחד – שלנו היו. אנו, ההסתדרות שלנו, רק מכשיר שמשנו למשרד בעל מטרות מסחריות. וכשבפעם הראשונה בהיסטוריה של הישוב ניתנה אדמה על־ידי הקרן הקימת שלא להסתדרות העובדים אלא לבני בנימין – סייעו „מן השמים" שהדבר יתבטל והיה כלא היה… כך בגדו אנשים במטרה קדושה ושכחו את בנימין, ואת בניו ואת עצמם…


רוח, נושבת מאצל מרומי צפת, באה ומטפחת על פניו ועל פני ולבי שומע את נקישות ליבו של זה הקורא כאן תפילת־השכבה, אזכרת־נשמות לקדשי־רוח ומאוויי־אדם.

– אחר כך – ידבר כאילו ל עצמו – אחר כך פרצה המלחמה. הבנק בא לידי פשיטת רגל. כל השלטים כולם נעשו דוגמת זה, שהבחנת בו היום, בכניסתך למושבה, מעוכים, עקומים ועייפים… שלטים, רק שלטים, ואף הם מיותרים. ואז חזרתי אל אהבתי הראשונה, אל ראש פנה.

עכשיו איני צריך להציג לו שאלות. הוא ידבר וידבר. כמו בקליידוסקופ עוברות התמונות בנפשו והוא ממהר ליתן להן ממש ולהעבירן על לשונו, בהלבישו אותן קרום ועור ועצמות.

– לפני כשנה נקראתי על ידי המרכז ונתבקשתי לחדש את ארגון הנוער. חטאי אזכיר בזה: שוב קסם לי השם, „בני בנימין" – ונעתרתי. אלא, שבינתים גדל דור חדש, דור זה של נכדי בנימין, ואלה, אם היו גאים בסבּיהם, הנה בושו באבותיהם… ואני אמרתי למי שעמד בראש ה“יזמה המחודשת” הזו:

– אם אני נכנס עתה ונוטל על עצמי את הארגון, הרי זה אך ורק בתנאי אחד, שלא “אישים” ייצרו את ההסתדרות אלא שההסתדרות, מאליה תיצור את האישים… ואז פתחתי לפני איש שיחי את ליבי ואמרתי לו עוד: “כמובן שלא כך הייתי גורס אילו הסכים ונעתר ה ו א לבוא, לשוב ולעמוד בראש התנועה”. „הוא“, רוצה לומר – וזה היה ברור גם לי, גם לאיש שיחי, גם לכל בני בנימין – הרי זה אלכסנדר אהרונסון. אמרתי לאיש שיחי: „הייתי דוגל שוב בעיקרי הסתדרותנו, שוב נותן את כולי, אילו עמד בראשה המיסד הראשון של התנועה, המאמן והמחנך שלה, זה, שנשאר נאמן לה יותר מכולכם, מכולנו, למרות שפרש ממנה זה ארבע עשרה שנה”… איש שיחי לא ניסה להאחז בפרדוכס זה! להיפך, דומה היה, שגם לבו, כלבי שלי, קרן וזרח לזכרו של אלכס אהרונסון. הוא הוכרח להודות, שאלכסנדר ראה מראש את הרעה המוכנה לבוא עלינו, התנבא והזהיר והוכיח! וכל אישיותו הדגולה, השקפת־עולמו ואורח חייו קמו ועמדו לנגד עינינו. אמרתי לאיש שיחי: „רואה אתה, למרות שפרש מאתנו ולמרות שהוא מתרחק מאתנו, הנה לב כל בני בנימין מזדעזע לקראת שמו. בני הגליל והשומרון, ואף חלק גדול מבני יהודה, היו הולכים אחריו גם היום, כמלפנים. אילו רק הסכים לחזור, אילו רק קם ונשא דברו! הוא היה מציל לא רק את הסתדרות בני בנימין, אלא את “התאחדות האכרים” גם היא!" ואיש שיחי ביקש אז להתראות ולהפגש פנים אל פנים עם אלכס אהרונסון. השאר ידוע בודאי גם לך. “הוא” לא יצא מבדידותו ולא נעתר לשום פגישה. הגשר לא גוּשר. בינתים פרצה המלחמה ואני חזרתי אל השוורים, אל החטה, אל החדר שבו נולדתי, אל אדמתי – אל הטוב.

דממה. ואחר כך, אני:

–ואתה סבור, סבור ומאמין, כי אילו חזר אליכם אלכסנדר אהרונסון, כי אז…

– מאמין בלב שלם – הוא משסעני – כי ידעתי אל נכון, שפרש רק מן האנשים, אך לא מן העם ומהאדמה. משום כך, אולי, אין הוא זקוק לתיווכם של ה„אישים"… משום כך, אולי, אינו מטה אזנו לשום תכניות… כן, הוא אשר אמרתי לך. זוהי הרגשתי הפנימית. הכל יש בו. הטבע חנן אותו בכל הסגולות. לא משום שהוא אחיהם של אהרן ושרה אהבנו אותו, אלא משום שהוא כאהרן וכשרה. הוא בוחן לבות אנשים, הוא מרגיש, הוא מלהיב ומרומם בכוח דבורו, במעשיו, מיטיב בכוח יצירתו. הוא נישא באהבתו, באמונתו, בנקיון כפיו וברוח אלהים המפעמת בו.

– ובכל זאת, הלכתם לא אחריו אלא אחרי אנשי המעש והדונאמים שלא יסולאו בפז!…

אין תשובה.

אני קם ללכת. הוא מלווני כברת אדמה. באפלת הלילה מבהיקים קברות־אבן לבנים. אני אומר:

– מחר אעלה אל בית העלמין שלכם… עוד לפני עשרים שנה אהבתי את בית העלמין של ראש פנה…. כל עבר היסורין, הכאב והגבורה של אבותיכם, טמון שם.

אך האכר המהלך בצדי לא ימיר עתה את שרעפי ההווה המציקים לו, ברומנטיקה של העבר המדברת ללבו של עיתונאי מן העיר… והוא הולך אחרי הגיגיו:

– מספרים, שימים ולילות הוא מבלה על הגבעה, בסוכה אשר בכרם אבותיו, שם, בזכרון יעקב… מספרים, שסנדלי עץ לרגליו וכתונת בד לבשרו והוא מזין עצמו בלחם ובזיתים… מה? אינך אומר מאומה? – על כל פנים, רואה אתה, האגדה, זו כבר נרקמה, בחייו…

הוא לוחץ את ידי. הוא נפרד ממני ומתרחק מן המקום. אני מביט אחריו. לאט לאט הוא הולך ונעלם באפלולית הלילה. גבו כפוף. אני מרגיש, שלבי הולך אחריו, אחרי כאבו, ואחר כך אני חוצה את הרחובות הדוממים ואת גלי הרוח הצוננת. ולפתע אני חש, שגם אני מהרהר בסוכה אשר בכרם, בכרם האהרנסונים אשר בזכרון יעקב…


ו.

אותו יום רשמתי בפנקסי: “פגשתי יהודי יקר”…

כן, יהודי יקר הוא יעקב בנדל, זה עשרים שנה מזכיר ועד המושבה ראש פנה. כשאתה נפגש עמו, אינך יורד תחילה לסוף דעתו. ראש לבן, עיני פלדה חדות, חיוך מנומס, גוף גמיש – אנסמבל של קצין קולוניאלי, שהתנסה בקרב ובשרב, ושטרגדיות החיים עשו אותו, לא לקשה ואכזרי, אלא לטוב ולמיטיב.

כשאני נכנס אליו, במשרדו אשר בועד המושבה, הוא מקבלני בסבר פנים של אילני ממרא. הפרק על אברהם אבינו נתמזג כאן בהכנסת האורחים של בני המקום; הכוונה לערביי המקום. ספל קהווה שחורה מקרבנו ו“שובר” את מרחקי הזמן והמקום. ספל קהוה זה מוגש לך באדיבות כה רבה, בלבביות כנה כל כך, עד כי אתה עומד על מה ששמעת כבר לא פעם, אי שם בארץ, תדיר ותדיר, על הכנסת־האורחים האגדתית של ה“בנדלים”.

על הקיר: תמונת הברון. לא, זו אינה רוּטינה. זה אינו מס הנפרע לאיזה חוב מעורפל. זוהי רומנטיקה של השנים הטובות, של הפרות השמנות, של הרגשות הכנים והאנשים נקיי־הכפים. זהו התמול, המגן על עצמו מפני המחר, ההולך ונקבע כאן על ידי עשרים וארבע השעות של ההוה.

ועוד אתה מוצא, על הקיר, בתוך מסגרת, וכתובה על גבי קלף, את ההיסטוריה של ראש־פנה, את דברי ימי חמישים השנים הראשונות; כתב ורשם זאת ר' זלמן בנדל, המנוח, אחיו של מארחי, שנפטר בשנת 1934. והאותיות הקטנות מספרות כאן בכנות, בצניעות, בלשון מליצית של כתבי הקודש, כיצד רגבי עפר ונפשות נתחברו יחדיו להיות רוח גדולה.

האיש היושב עכשיו לפני, למרות שערותיו הלבנות, שופע עלומים, מרץ וכוח. העברית, שהוא משמיע באזניך, צחה היא, נקיה משמץ זרוּת. ולא רק תורה שבעל־פה היא תורתו; יש לו גם תורה שבכתב; ובנדל, למרות שאינו שייך לשום אגודת סופרים, לשום כיוון וזרם בספרותנו – סופר בישראל הוא.

ואתה הטה אזנך, הקשב ושמע להיסטוריה הקולחת מספוריו. בן איזו עליה הוא? – הנח לו להעלות חיוך. אבא שלו, רבי אברהם לייב בנדל, הגיע מרומניה, מהעיר באקאו, בשנת תרל"ו… דרך ארץ, חברים!

הוא מספר לך כיצד התישבו כאן, אלה שלא נקראו בשם “חלוצים” בשנת תרמ"ג, ולא בבתים, ואף לא בצריפים ובאהלים, אלא במערות ובין הסלעים… אה, כי כן! היה היתה ארץ, היה היו יהודים, מר בנדל הטוב! ואחר כך יספר לך על פטירת אמו, והיא על סף שנת המאה שלה; ואחר כל תשמע אותו מגולל זכרונות על תקופת המלחמה העולמית. הוא שרת בצבא התורכי, נלחם בחזית עזה. שנת 1914 – אשתו הצעירה כורעת ללדת ומשיבה נפשה אל על, בטרם הגיעה לשנת השלושים. שלוש בנות ושני בנים – חמשה יתומים, והאב בחזית עזה… ופרקי התקופה הזו, ההיסטוריה הזו, חולפים זה אחר זה, וכרכים על כרכים לא די בהם להכילם. וכך הוא מחנך את ילדיו, מחשל את כוח עצמו ונותן את מיטב מרצו לאדמה ולאנשים.


כן, הוא אופטימי, הוא מאמין.“אלהים רב החסד! אללה אכבר!” הוא יאמר לך את ה„אני מאמין" שלו בכל הפשטות והכנות. כי על כן יהודי טוב הוא – ואנוש. בשאלת הערבים יהיה ה“קראֶדו” שלו ברור: “בכל מחיר יש לחיות עמם בשלום”. וכאשר תמשוך אותו אל המציאות ותראה לו את המצוקה ואת התוהו ובוהו, לא יתעלם ולא יכסה את עיניו. הוא מביט אמיצות ומחדיר מבטו אל הנעשה מסביב. והוא יגיד לך, שאכן הקדמנו להביא לכאן מהמערב את התרבות “שלהם”… לא מוכנה עדיין הארץ, לא מוכן עדיין העם לכל הנסיונות הללו, שגם במערב עודם בגדר נסיונות! וכשעלינו לשלם עבור קופת חולים, עבור קופת תגמולים למורה, וכשעלינו לשלשל 400 לא"י לשנה דמי רופא, הרי קשה, קשה לנו הדבר… וכל זה, על גבנו הכחוש! על גבי העצמות היבשות הללו!… מי דאג לנו לפנסיה? בשנים הראשונות נפטרו שמונה למאה מילדינו, באבם… לא לחם ולא אור היו לנו… ובספר הנפטרים של המושבה אפשר לקרוא תדיר: ר' פלוני, נפטר… ומתחת למדור שנקבע לסיבת המות: רעב.


*

הרחוב ריק מאדם.

אך הנה חוצה אותו ישיש מוצק. שנותיו? – שבעים, ואולי למעלה מזה.

למעלה מזה, למעלה, עתונאי מן העיר! הישיש הוא בן שמונים ושש. זהו קלר, מן המתאכרים הראשונים. זה אביהם של דוד וחיים, הראשון קצין במשטרה, השני מורה בישראל. וקלר הישיש, מעלה בכל בוקר את שמונים ושש שנותיו ואת עצמותיו היבשות והכואבות במעלה ההר, אל בית הכנסת, לומר שם תודה והודיה.

והנה יוסף פינשטיין. בנו של אהרן לפידות פינשטיין. גם זוהי היסטוריה, היסטוריה המצלצלת כמעשה הרפתקאות ונסים. בדווינסק אשר ברוסיה נחטף הילד אהרן לפידות על ידי חייליו של הצאר ניקולאי הראשון (ימים רחוקים רחוקים!). כשפורצת מלחמת סיבסטופול הוא כבר בחור עז־גרם, חיל דרוך ואמיץ. הוא נשלח לשדה הקרב, נפצע קשה ונלקח בשבי על ידי הצרפתים; הוא עובר לפריס, אחר כך למרסיליה ו… הופך לחיל צרפתי. כבר אז, ממעמקים, מתגעגעת נפשו אל “הארץ אשר נשבע”… הוא יורד בספינה ההולכת אל המזרח. הספינה נטרפת בלב ים; על גבי קרש הוא נזרק אל החוף, חוף טריפולי, היא טרבלוס אשר בסוריה. הוא מוצא כאן קהלה של יהודי ספרד. חילו של ניקולאי הראשון נושא לו אשה בת משפחה יהודית ספרדית ומתישב על יד עכו, בכפר הערבי שפרעם וחורש אדמה ומגדל בקר ומנצח על צמד גמלים. באחד הימים נודע לו על ההתישבות היהודית בארץ והוא עובר לראש פנה. כאן העמיד משק למופת, גידל בנים ובנות – הנה יוסף בנו ומשה בנו, אכרים חרוצים שריחם ריח תבואה – ונפטר לפני ארבעים שנה ונקבר באדמת המקום.

הנה כי כן היו גם לפינשטיינים, לקלרים, לבנדלים ולאחרים, ה“טייגר היל” וה“פאריטה” שלהם. הנה עוד לפני רבות בשנים היו לנו חלוצים ומעפילים בארץ הזו, בטרם תהיינה לנו קרנות למגביות ותזמורות סימפוניות למופת…

יוסף פינשטיין מספר לי קורות אביו ואת קורותיו, וההד עונה לקולו העמוק, קולו הצלול, קולו – הייתי אומר – של מסקין שלנו, בהבדל הזעיר, שכאן אין איפור ואין תפארה ואין קופה למכירת כרטיסים בשער… פינשטיין, גופו החסון, בגדי העבודה שלו, מגפיו הגבוהים, קולו ושערו, כל אלה הם קטע מן הסביבה, מן הבריאה, מן האמת. והוא מתבל את העברית הגרונית שלו בערבית עסיסית והרי לך לשון שצבעה צבע המקום הזה…

בן ששים ואחת שנה הוא כיום. בחמש עם בוקר הוא על רגליו ובתשע לאחר שקיעה הוא כבר ישן שנת ישרים. הוא עובד, הוא בריא. בגיל, שבו אנשינו מתחילים לחשוב על מושב־זקנים או על כסא באחד הועדים הצבוריים, מעלה היהודי הזה רגבי עפר במחרשה ומנצח על צמד שוורים ונוהג בפרדות.

“אבא עליו השלום – הוא אומר – כלכל אותנו בתה ובלחם, בזיתים ובגבינה”. ולמען הוציא טעות מלבך הוא מדגיש: “לחם לבן, לא ראינו צורתו בחיינו!”


*

נסיעה אל העבר… נסיעה אל 1900, אל 1890, אל מאחורי הזמנים האלה. נסיעה אל העבר – אל השרשים ואל הקברים. על כן הלבשתי מלים לגעגועים שהיו בקרבי: “הבה ועלינו אל בית העלמין”.

פינשטיין, ככל הדומים לו במקומות אלה, מעלעל בדפי התמול־שלשום; רק בבוא אורח, המטלטל את האכרים הפשוטים והנפלאים הללו, יתחילו להעלות זכרונות, לגולל גוילים צהובים ודפים כמושים. ובעברנו על פני ואדי מלא אבנים יאמר לך:

– כאן היתה פעם בריכה. הברון התקין אותה. כאן, בימי המלחמה הקודמת, רחצתי גויותיהם של חמשה־עשר חיילים תורכים, יהודים מהבלקן, שנספו בטיפוס הבהרות, בסביבה. זוכרני כיצד עמדתי כאן, בגשם וברוח, טהרתי את המתים ואחר כך עטפתי אותם בתכריכים.

– ויצאת שלם?

– הייתי ב“חברא קדישא”, ושליחי מצוה אינם נזוקין! מי ימנה את עשרות חולי השחפת, טיפוס הבהרות, הקדחת הצהובה, אשר טהרתי ועטפתי בלבושם האחרון!

וכאילו לעצמו:

– שליחי מצוה אינם נזוקין!

אנו צועדים בשביל התלול. הגשמים האחרונים לשו כאן באדמה. העליה קשה. ופינשטיין מעלה ומעלה זכרונות. עכשיו הוא מספר על שייד, אליהו שייד המפורסם, פקידו של הברון. באחד מבקוריו במושבה סר לבית הספר. כוונה תחילה היתה לו: ליקח עמו פריסה ילד וילדה מן המושבה, ליתן להם „השתלמות". הילד הנבחר היה יוסף פינשטיין. שייד שם את ידו על ראשו ואמר: “זה ילך עמי לפריס. יהיה לאיש”. אבל אהרן לפידות מדווינסק היה סבור שאפשר גם כאן להיות לאיש… והוא סירב, דחה את הכבוד ואת האושר ואמר: “לא. בני ישאר כאן. אני רוצה שיהיה אכר”.

וכשאני שואל היום, לאחר חמשים שנות סבל ועמל וזיעת אפים, את האכר המוצק הזה, אם הוא מתחרט על שלא הלך פריסה, הוא משיב לי בלשון בני אדם, אמיתית ועמוקה:

– לעתים: לא… לעתים: כן.

ואנא, אל תרד לנשמתו, אל תחטט בנימיה. אל תנסה להשביע את סקרנותך ולידע מתי חל ה„כן" בפרשת עמלו של אכר בגליל העליון, זה הגליל, זו האדמה, אלה האנשים, שנמחקו בעפרון אדום בתיקיהם של הפקידים הנכבדים אשר ברחביה.

…והברושים רוחשים לוחשים. והאֶקליפטוסים מספרים על הבצות, ועל הקדחת, ועל המערות הטחובות והתכריכים הלבנים. והקברות עתיקים. קברות העבר הם.


*

בטרם אמשיך דברי עלי למסור בהדגשה מודעה ברורה: מעולם לא נשתייכתי לשום מפלגה. איני משתייך לשום מפלגה גם היום. על כן הנני מבקש את ידידי הרבים מבין הרוויזיוניסטים והבית"רים, שלא יראו בדברים המסופרים להלן אלא פרי כאב שנגרם לי עמוק בנפש, כתוצאה מדברים שנעשו.


ידוע הדבר, שבית העלמין בראש פנה משמש גם מקום קבורה ליהודי הראשון בארץ הזו שהועלה לגרדום. שלמה בן יוסף טבצ’ניק, חבר פלוגת בית"ר שבמקום, יצא מכאן אותו בוקר לעשות מעשהו, שנראה לו כקרבן וכמנחה לאהבת המולדת. חבריו קברוהו בכבוד רב ובתפארה רבה. זו היתה רשותם, זו היתה חובתם. כל יהודי חייב לרכוש הרבה אהבה ורחמים לאותו הנער, שהיה בלי ספק בעל לב נקי וידים נקיות ושנתן את עצמו ללא צורך ובטעות – אך נתן בגבורה.

הם קברוהו, חבריו, בתפאורה רבה. התפאורה הזו פוגמת. על קברה של שרה אהרונסון בזכרוןיעקב כתובה המלה היחידה שרה. נפלא הדבר, כיצד הבינה והרגישה המשפחה, ששרה שייכת לעם, לאנושיות, לנצח. ועל סף הנצח הזה, היתה שרה אהרונסון לשרה. כאן, בראש פנה, כתבו יותר מדי… אותיות לבנות חרותות בתוך אבן שחורה – האמנם דיקורטיביות זו מתאימה לנער החולם שנשרף במאווייו? – ומרובות מאוד, יותר מדי מרובות, הן הכתבות. “למות או לכבוש את ההר”… „אני הולך למות ושם זאב ז’בוטינסקי על שפתי“… “מות נגד מולדת זה אפס”… (אגב: העברית כאן צורמת!), “הדרך הזאת לקברו של גבור הגרדום”… “וזו הירושה” מגרדומו נעשה מגדל, מקברו מקדש, מזכרו דת אזרחית…” רואים אתם: יותר מדי אותיות, יותר מדי מלים, יותר מדי מלול ושאון. סבורני שהרבה יותר נאה היה להסתפק בתאריכים: לידתו, ספוחו לבית"ר, עליתו ארצה והעלאתו לגרדום.

ואולם, לא על כך אני מתריע. ממקורות נאמנים מסרו לי במושבה, כי לצורך סלילת שביל אל הקבר השתמשו הבית“רים באבניהם של קברות עתיקים. במלים אחרות, הם חללו ארבעים וחמישה קברי ילדים, חמשה עשר קברי אנשי צבא יהודים מן המלחמה שעברה וקברו של אכר – קורא בתורה – וקבר אשתו. הדברים נמסרו לי כעובדא, כעובדא, שהודוּ בה גם חברי בית”ר עצמם.

איני יודע עד כמה ניתן פרסום לדברים האלה בחוגי הרוויזיוניסטים מחוץ לראש פנה, אולם חרפת הדברים היא גדולה. ראיתי את זקני המושבה נעלבים ונפגעים עמוק עמוק בלבותיהם. אנשים המדברים על ירושה: “מגרדומו נעשה מגדל, מקברו מקדש, מזכרו דת אזרחית” – חייבים לידע, שאין מקימים מקדש, מגדל או דת, אם אין מכבדים מקדשים מגדלים וקברות שקדמו לקדושיך…

וכך מצאתי אני בנסיעתי אל העבר, את סטירת הלחי שניתנה לו, לעבר מפואר זה, ע"י אלה המתימרים להקים לנו את העתיד.

רק על גבי עבר נקים עתיד. זוכרני, שלפני שנים רבות, בתקופת עבודתי במערכת “דואר היום”, בירושלים, מצאתי במגרה עזובה כתב יד צהוב. זה היה דף ניר, שהכיל כמה שורות. חתום היה עליו אלכסנדר אהרונסון, שהיה לפנים מעורכי העתון הירושלמי. ושם קראתי: “מי שאינו מעריץ קברים, לא ידע לכבד עריסות”.

אני מגיש את המוסר הזה לבית"רים, בראש פנה, ומחוץ לראש פנה.


ז.

בצפת.

צפת הנישאה, הקדושה, העתיקה. צפת המסתורית. צפת הפצועה.

כשאני חוזר אליה ב1940 ומחייה ומקים לנגד עיני את דמותה אז, דמותה בימים רחוקים של עבר אלמוני וישר, מתכווץ לבי בקרבי. היא לא ידעה לא ידעה לא הצהרת־בלפוּר ולא בית־לאומי, לא ידעה נדבת קרנות ולטיפת מגביות, לא ידעה „פרוספריטי". בת בכירה וחורגת! רק מחשכים ויגון ידעה. כאשר היתה – נשארה. מחוץ לחומות הארץ. הסמטאות כאן נשארו מרופשות, בה בשעה שבדרום הארץ בנו כבישי אספלט והתקינו מעליות בבתים הדורים. ושנה אחרי שנה, צצו ועלו על אדמות חדשות מושבים חדשים, וזו, צפת העתיקה, צפת בעלת המסורת והוד העבר, לא נמשתה מן המבוכה והאפלה. שכחו הבונים את העבר. שכחו הכובשים את תמול ושלשום. מחקו בעפרונות אדומים את העיר הזו מעל המפות הגיאוגרפיות התלויות על כתלי משרדיהם. ובינתים ודמה של צפת נשפך, ניגר כמים. אנשים ונשים וטף נערפו כאן, נשחטו ככלבים. מגילת צפת היתה עקובה מדם. אך המשורר הלאומי, מספידה המנוח של קישינב הפצועה, היה עולה יום יום אל הר כנען – והשכינה לא שרתה עליו ולא ידע לבכות את צפת כאשר הספיד את קישינב… ולא עלה ירושלימה ולא הכה באגרופו על אזני המנהיגים ולא תבע את כבודה של צפת, את כבוד עברה ואת גאולתה.

וכך עברו השנים. מהומות – וקרבנות. פרוספריטי – ומצוקה. ולא נשארו לצפת אלא אוירה הנישא, חידתה וגורלה. ויהודים באו לארץ, מיליונים לירות הוכנסו לארץ – אך צפת לא היתה קיימת. היא לא היתה במציאות. לא למענה גשם הנדבות של הקרנות. לא למענה ה“עליות” השונות עם תרמילי הזהב. כל היהודים הטובים האלה התנפלו כארבה על קריות החול, על ערי הפטריות, וכאותו הילק המכלה והמשחית כרסמו את החול, את הרטיבות הפושעת, והשקיעו והשקיעו את כספם וזהבם במחילות העפר המתמוטט.

וצפת ישבה בדד.


*

רחוקות, רחוקות הן אותן השנים, בהן ידעתיה לראשונה. צפת נתגלתה לי באחד מן הערבים הרחוקים של 1916. עם דמדומים עלינו במעלה ההר ועינינו נדלקו למראה הזיתים והכרמים והאנשים המתפללים בכרעם על ברכיהם מתחת לעצים הענפים. אולי זכורה עדיין אותה נסיעה למר חיים זידמן, ידידי הותיק מאז. לא אזכור מי עוד נלוה אלינו, אך הוא, זידמן, זכור לי. על גבי חמורים ופרדות יצאנו את חיפה. כיום עובר בדרך הזו כביש עכו־צפת, אך אז לא היו באדמה הזו כי אם שבילים ושבילי דרכים. אך צוקי הרים, רק זיזי סלעים, אלה ליוונו בדרכנו, וכך היתה פרושה מעל לראשינו יריעת הוד ותפארה. עד היום לא תשכח מן הלב הדרך הזו!

וכשירדו הדמדומים ואנו נכנסנו לצפת, ידענו את הארץ. מה יתכווץ בי לבי ומה אחשק לשאול מאות ואלפי החברים היושבים בקריות: “אמור! הידעת את הארץ?” – אז, באותו לילה רחוק של 1916 ידעתי את הארץ. וכשהובילני אחר כך החָמר בסמטאות והציע לי מקום לינה באחד הבתים, ומן המעקה הרחב, שהוא ספק מעקה ספק חלון, נשקפו פני ישיש ופני אשה – קראתי בדפי ההיסטוריה וחייתי שנים עברו של תפאורה עתיקה, דמויות עתיקות, עלעלתי בדפי רומן דמיוני של אבירות ושלוות־נפש.

בבוקר היתה לעיר דמות שונה. נוגה היה המקום! טיפוס־הבהרות טרף כאן בלא חמלה. עשרות אנשים היו עוברים אל עולם המתים בקלות מפליאה. הד"ר חיסין, המנוח, טיפל אז במסירות הראויה להזכר בכל עדת האומללים האלה. אך לטיפוס־הבהרות היה מתחרה… זה היה הרעב. אנשים היו מתים מרעב. האמידים שבין התושבים, שברובם היו נתינים אוסטרים, מלטו את נפשם לאוסטריה… ואז החלה בצפת תקופת החורף… הקור עז במקום הזה בכל השנים. הרעבים בקשו מעט חום לחמם את גופם הכחוש והרועד. והתדעו מה עשו? – חלונות ודלתות נקרעו והוסרו מתוך הבתים הנעזבים, לצורך הסקת הדירות. וכשהיית עובר ברחובות – ואלה היו בעצם רק סימטאות – היתה נגלית לעיניך תמונה מחרידה, מוזרה, אחת ויחידה במינה: חורבות של אבן, חורבות של עץ, חורבות של אדם.

ונערות צפת… אה, הנערות של צפת, זה פרק מיוחד, פרק בפני עצמו! הן לאלו יצאו מוניטין. עיני רקיע כחול, עור שזיף ואפרסק, גופות גמישים ומצודדים. ומה יעשה הגוף ולא יחטא, כשהקיבה נצטמקה והלב לוחץ ביגון קודר?…

ואני ראיתי אותן, את הנערות האומללות הללו, את הפושעות הנוגות הללו, במרתפים חשוכים ועל גבי מזרנים מעופשים, נותנות דודיהן לקצינים המצוחצחים של תורכיה וגרמניה ומתפלשות בברק מגפיהם הממורטטים. יהודי תימני היה אז בצפת, אלם־חרש, והוא היה מוביל את התיירים והסקרנים לראות את “חיי הלילה” של צפת. חיי לילה? – אינדוסטריה זו היתה פעילה יום ולילה, לילה ויום. ואפשר היה לראות את בנות ישראל העלוּבות… אהה, לא ולא! לא היה לעיניהן אותו ברק ואותו להט־תענוגות הנדלק בעיני מחוללות הטנגו על רצפת “פילץ” או “סןרמו”. שם, בצפת של מטה, לא לבש החטא מסכה חושנית של מוסיקה מעבירה על הדעת. הוא היה במערומיו, החטא. ועל כן עצוב היה, עצוב עד למעמקים, ואיום. ואורות לא רמזו. ונגוהות לא נדלקו. ושום סקסופון לא ניגן ולא ייבב. רק מזרון. רק מטרוניתא, שקבלה את המעות והציעה את הסחורה.


וביום מן הימים חכתה נערה לטורפה המקרי. והיא להטה – לא בלהט אירוֹס או בקכוס. היא להטה בחום של קדחת. הטיפוס כבר היה בעצמותיה. והקצין הטורף נגע בה ונבהל… זו היתה אש. והיא אמנם הועברה לביתהחולים. שמה היה ח ו ה. האם נפטרה והלכה לעולמה? – ומה היה גורלה: הגיהנום? – הן היתה חוטאת…

זו, כזו היתה צפת לפני עשרים וארבע שנה.

ומאז…


*

אנא, אם תלכו לצפת, הקדישו תשומת לב מיוחדת לילדים של צפת. בעצם, אין עליכם לעשות מאמץ מיוחד לשם כך. העין תמשך מאליה. ילדי צפת חוצבו מסלע המקום, מאויר המקום, מרוח המקום הזה. אתה נתקל בילדים הנחמדים האלה בסמטאות המעופשות, בחצרות הצרות והמלוכלכות, ליד המים העומדים והמעלים צחנה, בצל הבתים, הדומים יותר לחורבות מאשר לבתים. וראה פלא, ואיזה פלא: הילדים הם נפלאים! הם באמת ובתמים מופלאים! אתה נשאר תקוע במסמרות: כיצד הצמיחה הדלות הזו, האדמה החרבה הזו, את הפרחים החכליליים הללו? מנין בא ברק זה, בינה ותבונה אלה, לתוך העינים? מנין עור־הפנים הזה, השלווה הזו, התום והמעמקים הללו?…

ומשהו מתעורר בלבך: זעקה פנימית, נהמה כואבת, מכרסמת; למה נעזבו הילדים הללו? כלום אינם ישראל ואנוש? מדוע ניתנה הבכורה ל“בורגנים” הקטנים של תלאביב, למפונקים הללו, שאבא־אמא רצים לפניהם בכוסות ה“לבן” והבננות בידיהם, רצים לפני עריסותיהם, כרוץ החיילים לפני מרכבת המלך?!


וכך אנו מגיעים אל בית אונגר. לכאן ירו בימי המאורעות האחרונים ורצחו נשים וטף. אבל בתים כאלה מרובים הם בצפת… וסוף סוף, הן בצפת הם, ולא בתחומי הישוב החדש. הן שייכים הם לעבר, לא להווה. וההווה דואג כבר, שגם למחר לא יהיו שייכים…


*

בקשתי לראות בצפת את זילבר. זילבר, זהו יהודי צפתי, שכבר בחייו הוא נושא אגדה קשורה לשמו. במלים פשוטות ואחדות: זהו שתדלן מהדור הישן. זהו עסקן צבורי, בלי מרכאות. כבוד אינו מחפש, פרסום אינו מבקש. יש לו לב יהודי, והלב היהודי הזה ממריץ אותו לתת את עצמו, את כולו, לטובת עמו.

יהודי זה עשה למען המעפילים יותר מכל המוסדות גם יחד. הוא כבר נתן לממשלה ערבויות בסך עשרות אלפי לירות… לא ידוע לי מה היה גורל הערבויות הללו וגורל המעפילים, שלהם ערב זילבר, אך בחוגי הממשלה מביטים עליו בעין יפה, כי האיש הזה, שאינו בעל רכוש אלא בעל לב בלבד, משרה שכינה ורוח על כל הקרב אליו.

אבל את זילבר לא יכלתי לראות, כי לא היה בצפת. לעומת זה ראיתי את זוגתו של זילבר. אני מרשה לעצמי לומר את הגברת זילבר, ואילו הייתי כותב אנגלית, לא הייתי מהסס מהדגיש: את ה“ליידי” זילבר.


בחנותה הקטנה והצרה מצאתיה. מתחת לשביס בלטו שערות אפורות. רשמי פנים של מאַדונַה ועינים אציליות נשקפו אלי. זו היתה האם העבריה. זו היתה המסורת היהודית. זו היתה האנטיתיזה המובהקת ביותר לכל החנוך שלנו בארץ זו… איזו אנדרטה נפלאה של תום וזוהר!

והיא מאושרת. היא אינה מתאוננת. בעלה מזניח את העסקים? – גם זו לטובה! הוא נותן את כולו לאחיו המרודים ושוכח לפעמים שיש גם לו בית ומשפחה? – היא אינה מתאוננת! – “והיש לכם ילדים, מרת זילבר?” – „ברוך השם, יש ויש! ברוך השם!"

אכן, העשיר, הוא זה השמח בחלקו! ואתה, הקשיב לקולה הקולח והנושא על תויו את דבריה הפשוטים והמצוינים. היא מבינה הכל. הכל היא מרגישה. והיא תספר לך על התמול והשלשום בצפת זו. על אבא ועל אמא, על עצמה ועל ילדיה.

וכשתצא מאצלה תרגיש, שצפת נושמת וחיה על הר נישא, נישא ומשקיף למרחקים.


ח.

– כשנגיע למטולה

האיש, שביטא את המלים הללו, נהג באצבעות מתוחות, בידים מיובלות, בהגה המכונית. זו, – “בוייק” ישן ומרופט, בן שמונה עשרה שנה – חרקה על קפיציה, והוא: הנהג, הדהיר אותה על גבי הכביש, הכביש “שלו”, כמי שמכיר כבר “בעל פה” את המקום כולו. אכן, גם הוא היה “שמרני”, נהג זה, ומאבני המקום.


ראש פנה היתה מאחורי גבנו. בתחנת־המכס עכבו אותנו שוטרים, בדקו את תעודות הזהות, הציצו לתוך המלתחות. עשרות בחורים ובחורות בחולצות כחולות, כיסו את המקום. הוסבר לנו, שזהו נוער מ“כפרחסידים” המטייל בארץ. הם הקימו שאון רב, הטילו לתוך האויר אקורדים של שירה. למרות שהיו להם פנים חולמים, לא נשאו עינים אל האופק, אל ההרים. כשהיו פוסקים לשיר, היו מדברים בבת אחת, בקולי קולות, בטונים של וכחנות טיפוסית. טיילים אלה לא ידעו לטייל… הפזמון והפולמוס – הנה, אלה היוו את סמלי הדגלים שלהם…

אחר כל נראתה לנו מרחוק אילת־השחר. שעות הבוקר המוקדמות ציירו אותה כשמה. מישהו ביטא באירוניה את שם המקום. היה משהו כואב במבטאו, אבל בשום אופן לא רצה להסביר את האירוניה שלו. גם “משמר הירדן” נראתה אי שם. הנהג סיפר היסטוריה שלמה על קדחת, סכנות, קרבנות. תוגה רחפה באויר הרענן של השעות המוקדמות. “הגליל העליון” – מלות קסם אלה, שמו של בן־חורג, נתגבשו כאן למשהו ריאלי. וכשעברנו בתוך רחובות יסוד המעלה, לא היה יותר כל צורך לדבר ולהסביר. אירוניה, מרירות, כאב, אהבה – כל הטרמינולוגיה הסנטימנטלית הזו נתכווצה לדומיה אחת. והרחוב היה ריק, שקט, ומי האגם היו חלקים־חלקים… מישהו לחש: „אגם מי־מרום…" והמכונית נחרה, זזה,, הקימה עמודי אבק ונראתה כמיותרת במקום הזה.

לפנינו התנשאו עכשיו הרי נפתלי. אלמלא גדר־התיל המפורסם של סיר טשרלס טיגרט, שהתנוסס פה ושם, היית מעלה בדעתך הרגשה טובה, כי אנשים ואדמה אלה היו תמיד־תמיד שלווים ומאושרים… קדושת ספורי התורה חפפה כאן על הרים נישאים אלה. רכסים רכסים הם מתפתלים. כחומה, והוד להם ומסתורין; וכביש זה המתפתל, שבני אדם חצבוהו ומכוניתך מתרוצצת עליו – נראה כה קטנטן. אז ישיאך לבך לרדת ולכרוע ברך ולגלות תפילה חרישית מנבכי נפשך.

ואחר כך אתה עובר על פני אַל כלסה. כל נפש בארץ הזו יודעת מהי “ברית טרומפלדור”, אולם לא רבים היודעים את פרשת “אלכלסה”, כפר ערבי זה, שטירת האפנדי כאמל־אל־חסן משקיפה עליו כטירת פיאודל מימים רחוקים. בעצם, הן כך נכתבת ההיסטוריה הרשמית… ומאז נכנסו המדינאים וגואלי־האדמות שלנו בפלירט עם ה“אפנדי מכלסה” – מי זה עלול וצריך לזכור את טרומפלדור ואת הכפר השכן לתל־חי? – הן היא מספרת, האגדה, שטרומפלדור אמר לפני מותו, כי “טוב למות בעד המולדת”, לא כן? – מנהיגנו מבצעים איפוא את צוואתן… טוב למות בעד המולדת? – ניחא, איטר־יד־הימין! בעד המולדת הנכבשת והנבנית הם ממיתים אותו בפעם השניה…


*

וכמו לפני עשרים שנה, כן גם עכשיו, מטולה קורנת בעולמו של הבורא. אני מגלה אותה נאמנה לעצמה, מחזיקה באדיקות בדמותה, דמותה של אזי, דמות העבר. באתי, בנסיעה זו אל העבר, ומצאתיה בעבר. אורות וצללים אופפים אותה – והיא בעבר. יצאוה הבנים שלה, נדדו צעיריה, הלכו להאחז בחולות יהודה בדרום – אבל מטולה נשארה, מוצקה, סלעית וגזעית, בשמש ובצל, שמשו של יה' וצלו של יה'. הנה “התנור” – אבן־שואבת זו של תיירינו. לא, זה אינו אשד ניאגרה… זהו “התנור”, לא יותר מ“התנור”, אבל מפל־מים זה מחזיר אותי עשרים שנה אחורנית, משיב בפני רוח נעורים, ריח ניחוח של סלעים, שהתרפקתי עליהם בבקשי דממה ודומיה ואמונה ואהבה.

וכאשר אז, כן גם היום, אני מוצא בכניסתי את בית הספר, קטן וצנוע. לא, מכאן לא יצאו פרופסורים ורועי־המונים ומנהיגי צאן… מגלי תורות יחסיות והורסי אילוזיות לא יוציא בית ספר צנוע ודל זה. לא אינשטיין ולא פרויד חוצבו ממקור ענוותן כזה… אך משה חדש, ישו שני, בן־אמוץ או בולס־שקמים מתקוע, את אלה יוציא אולי ברבות הימים, מבין כתליו המפוחמים, בית ספר אלמוני זה, שבמעלה ההר של מטולה.

והנה כל המושבה. רחוב, ומחצית של רחוב. וזה הכל. שלושים בית, ואולי למטה מזה. ובקצה הרחוב, במורד, החורשה. חורשת פלאים, שרחש עציה מרגיע ומקסים. אם השקפת עליה ממרומים, אם ירדת אליה וטיילת בתוכם, בתוך העצים הלוחשים הללו, וחשת בכל אבריך וגידיך, כי נתלשת מעולמך, העולם אשר מאצלו באת, והרי אתה בעולם חדש, עולם מזהיר, עמוק ומטהר. ולא יעלה על דעתך לומר “מה נאה אילן זה”… שפתיך תהיינה חתומות ורק לבך פתוח.

הקייטנים, הנוהגים לבוא למטולה בימות הקיץ, מתאוננים על ש“משעמם כאן”… “אין קולנוע, אין בתי קפה ואולמי ריקוד”… כך מסרו לי במושבה. צריך לקוות, שגם פנת יה' זו תסחף עם הזרם ותתקין לקייטנים את אשר הם מבקשים… מה לא יעשה יהודי לשם פרנסה? וכך יש לצפות, שבתוך עצי היער יותקנו שולחנות, ומנגינות ג’אז יתפשו את מקומן של צפרים המצייצות בין העפאים… הקייטנים מן העיר, איזו מכת בכורות!


אגב: כיום מונה מטולה ארבעה בתי מלון ובעונת הקיץ משכיר כל איכר כמה מחדריו. אמנם, המצב הכלכלי אינו רע גם בלאו הכי. אנשי המקום לא הלכו בגדולות. הם חיים על הפלחה ועל הנטיעות. לפירות המקום יצאו מוניטין. תפוחי כסף – כן. תפוחי זהב – לא. וכך ניצלו מאסון הפרדסים. וגם ענבים יש להם, אגסים, שזיפים וכו'. מצב הבטחון גם הוא טוב כאן. עובדים ערבים רבים במושבה ושורר שלום תמידי ביניהם לבין היהודים. בימי המאורעות לא אירע כאן דבר. דומה, כאילו הרוח העזה, המנשבת כאן חורף וקיץ, סוחפת וגורפת עמה כל חידקי גוף ונפש, מחלות ושנאה…

והנה “מלון חיימוביץ”. אחד מן הארבעה הוא. הותיק ביותר. זוכר אני אותו עוד מלפני עשרים שנה. בעצם, זה אינו בית מלון, זהו מוסד, מצבת זכרון, פרק היסטוריה. למזונות, שמעניקה לך מרת חיימוביץ, יצאו מוניטין אגדתיים. כל הארץ מלאה אנשים שהבריאו לחלוטין – לאחר מחלות מתישות – על שולחנה של יהודיה טובה זו. “התרנגולות שלה – צלויות או מבושלות – (סיפרה לי קייטנית אחת) מריחות ממש ריח גן עדן”… ואני יכול להוסיף על כך, שהזיתים, החמאה, הגבינה, הלחם וכו' המוגשים על שולחנה, מעלים עמם את ריח הגשם הראשון, ריח תנובת האדמה וברכת השמים.

הוא, חיימוביץ, עלה לכאן מזכרון יעקב לפני ארבעים ושלש שנה. קלווריסקי, שהיה באותה תקופה מראשי היק“א בארץ, אמר לו פעם: “אורחים נכבדים באים למטולה ואין היכן להלינם… שמא תקים כאן מלון? – היק”א תעזור לך”. וכך הקים חיימוביץ את הבית בעל שתי הקומות. במשך שנים רבות־רבות היה זה הבית היחידי במושבה ש“יצא דופן”. כיום, דומני, מונה המושבה ארבעה בתים כאלה. החיימוביצ’ים אינם מקנאים, עינם אינה צרה. ביתם ממשיך, כמו “התנור”, כמו החורשה, כמו הרוח של מטולה. הבתים החדשים הם בתי מלון; ביתם הם – אכסניה על אם הדרך, בית מנוחה לעוברי אורח…

מצאתי אותם ליד שולחנם, לאור מנורת ה“לוקס”. (במטולה אין חשמל. כאן מאירים בנפט, או במנורות לוקס… “שנת 1914 קומי, התנערי ממחילות העפר, עלי מקברך!”) היתה זו תקופה, שהקייטנים טרם באים בה. וביחידות ישבתי עמם, אכלתי מפתם ושמעתי אותם מספרים על תמול ועל שלשום. אל אלוהים! אילו יכלנו לארגן אוניברסיטה נודדת, שהמרצים בה יהיו אנשי העבר התמימים והנפלאים האלה… איזה פרקי בינה, איזה מוסר, איזה לקח של חיים ותבונה!

ולא אשכח, אותו ערב, תמונה מיוחדת. בהיותנו יושבים באולם האוכל הבחינה עיני מתוך חשכת המטבח דמות לבנה. לא הבינותי מה פירושה של דמות זו. אך לאט לאט, לאור הגחלים הלוחשות שבאח, נתבררה לי דמותה של ערביה צעירה, בחלוקה הלבן והארוך. שאלתי והוסבר לי: זו ה“עוזרת” של חיימוביץ. ערבייה מן הכפר השכן. בת שבע עשרה. יפה להפליא, נקיה ונאמנה. כאן היא אוכלת, עובדת וישנה. כאן תבלה ימיה ולילותיה, עד יבוא היום בו תנשא לאיש. אחותה הבכירה כבר עשתה את ה“סטאג'” הזה. עכשיו עושה זאת הצעירה. ובואו ראו, כיצד בלילות היא יושבת כאן, כאנדרטה, בידים משולבות על חזה, שותקת, מכונסת ואימפוזנטית, ואין נפשה יוצאת “להרוג את הזמן”… אכן, אין צורך “להרוג את הזמן” למי שמצוי אצל הנצח! ולא אשכח את התמונה הסימבולית הזו.


*

יש במטולה גם בית־דואר. אם בקשת לקנות בוּל לפני הצהרים, והשיב לך הפקיד, היושב על פי הרוב בחיבוק־ידים:

– רק משעה שלוש עד שש…

ובזמן מסוּים, יום יום, אתה רואה את ילדי המושבה צובאים על חלון הדואר:

– יש מכתב בשבילנו?…

כך כותבים וכך מקבלים מכתבים במטוּלה, שזמן יש לה ואינה נחפזת…


*

בערב, כבר בשבע, משתלטת חשכה ברחובות. החשכה – פירוּשה גם דממה. איש אינו רואה את חברו, איש אינו שומע את רעהו. לפרקים, אי שם נפתחת דלת של חנות־מכלת ואור עששית בוקע החוצה. אתה מגשש על פני אבני הרחוב. ופתאום, מאחד הבתים בוקע קול שירה… “כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה”… אנשים תמימים! במטוּלה שרים עוד את “התקוה”, ולא בטקסים פומביים…


*

…והיה ערב. עמדנו ליד בית הכנסת. אתה זוכר, ידידי ד"ר רבנאי? – ונגשו שני ישישים ובקשונו לתפילת מעריב. “חסרים שנים למנין” – אמרו לנו.

נכנסנו. שמונה ישישים עמדו והתפללו. השלמנו את המנין – והסתכלנו בהם. הם שטחו את תפילתם לפני רבון העולמים, ואנו נצמדנו אל גופותיהם, אל פניהם, אל תנועותיהם. כל אחד מן השמונה ייצג היסטוריה. לא אנשים היו אלה… עמודי אהבה ואמונה. כן, כך היו שמונת הישישים, שהתפללו בבית הכנסת של מטולה אותו ערב.

וכל אחד מהם היה שונה מחברו, ובכל זאת היה משהו משוּתף לכולם. יהודים היו בתפילתם זו, אנשים היו. על פניו של האחד קרנה שמש, זוהר, הוד. השני, להיפך, בכה בדמעות שליש. אחרים עצמו עינים, נתכנסו בתוך תוכם. והיה אחד, שפני נביא היו לו. מי יודע, אם לא בזכותו של זה, ירדו החורף גשמים של ברכה על אדמת מטולה…

ואז שאלתי את חברי:

–מה יהיה, מה יהיה, כשילכו לעולמם גם שמונת המוהיקנים האחרונים הללו? מי יביא אל לפני הדום־רגליו את התחינה ואת התפילה?

ובתום המעריב שאלנו אותם:

– וכך עליכם לצוד בכל יום את התשיעי והעשירי למנין? האמנם גם במקום הזה מדירים עצמם הצעירים־מכם מן הבית הזה?

הם לא השיבו.


*

ראיתי ברחוב אכר זקן דוהר על סוסו. שאלתי מיהו. “רזניק” – השיבו לי. הוא דהר כבחור. חייכוּ והוסיפו: “הוא כבר בן שבעים…”

אחר כך בקרתי אצלו. בניו – על הקרקע. בנותיו – נשוּאות לאכרים. יש לו סוסים, פרות, עופות, נטיעות. “ברוך השם! אין להתלונן!” – הוא העיר לי, שראני אמש בבית הכנסת… הסקתי מסקנה ישרה ומעודדת: אחד האכרים המאושרים של מטולה הולך בדרכי אלוהים. הוא בריא ואיתן עד היום וחורש בעצמו את אדמתו.

שעה שהייתי יושב אצלו, בא הנכד והודיע, שסוּסו של השכן קרע את החבל שקשרו לגדר, בשדה, והחל מתגרה בסוּסו של רזניק. הבנים, החתנים, איש לא זז. רזניק הישיש, הוא לבדו, קם על רגליו. וכשחזר לאחר חצי שעה, מן השדות, שנמצאו במרחק קילומטר ויותר, אמר:

– אסור היה לי לעזוב את סוּסי בסכנה… הוא עולה עשרים וחמש לירות…

להקדמה יותר פאטיתית לא יכולתי לקוות…

עכשיו, בהציגי לפניו שאלות, אני מקבל תשובות ברורות, בהירות, עזות ונמרצות. בלב האכר הישיש ממטוּלה נצטברה מרירוּת עמוקה נגד הפיק"א. עלי לומר, שהוא לא היה הראשון שהשמיע באזני דברי בקורת בנסיעתי זו, אבל הוא היה, בלא ספק, הראשון, שהדהים אותי בדברים כה כנים, דברי מרירוּת, כאב, צער. יהודי פשוט ודק־הבנה זה הצליף וליטף כאחד!

– הם, הפקידים, התעשרו. מי אינו יודע שאותו פקיד, שישב בקרבת מקום אלינו צבר הון ממש! – ואולם לנו, עד היום, אין מים במושבה. עד היום, עלינו להביא מים מן המעין על גבי חמורים! כן, אדוני, כן, על גבי חמורים! אינני פוליטיקאי. אינני יודע חכמות. אבל פיק“א הורסת וקרן קיימת בונה. מעריץ אנכי את כל אשר עשתה זו עד היום. אני מתפלל, שתבוא ותפעל גם אצלינו… לא, איני אוהד את ההסתדרות. את הבית”ר איני אוהב, אבל גם את ההסתדרות איני מחבב. קהק“ל נותנת למתישבים מים – ופיק”א נותנת לנו פחים וחמורים…

ועכשיו הוא מדבר על יק"אזו שהיתה פעם. יק"א של קלוריסקי, של שבתאי לוי, של אוסוביצקי, של אהרן אהרונסון. כן, את זו אהב. הוא מעלה זכרונות ומדבר על התקופה ההיא, על האנשים ההם. ועכשיו קורנים פני האיש. הוא מדבר הוא מדבר באהבה מיוחדת, בדבקוּת, בנאמנוּת בלתי רגילה. הוא העלה את שמו של אהרן אהרונסון, ושכח את הכל.

– אה, האיש הזה… גם הוא היה פקיד של הברון… כן, הכרתיו! זה היה אדם נפלא! פקיד כמוהו לא היה לפיק"א. אילו נשאר בחיים ונשאר עד היום לנהל את העניינים – כל הארץ היתה לנו לנחלה. לא, לא ולא! פי המדבר אליכם: איש כמוהו לא היה, ולא יהיה לנו! הוא אהב את האדמה ואת עובדי האדמה. הוא דאג לנו. בכל שעות היום, אפילו בשעת הסעודה או בשעה שהיה נח מנוּחת הצהרים, היה קם להשיב שאלה לאכרים, שהיו באים לשאול בעצתו… לא אינכם יכולים להבין מה ואיך היה האיש הזה…

ובחדר הקטן שוררת דממה. העבר המפואר שב כאן לתחיה.


ט.

עכשיו אני חוזר דרומה. הולכת ומתקרבת השעה בה אשוב לנמל… פיח ועשן, אבק ורעש, חול ועצבים, ג’אז ורטיבות – תל־אביב הברוכה תקבלני בזרועותיה.

בינתים והאויר שקוף. האדמה ריחנית.

– נכנס למחנים? – שואל הנהג.

ובטרם אשיב תשובה הוא פונה שמאלה לכביש.

– בעצם – הוא אומר – לא למחנים אני מתכוון… בודאי הכרת את מיכאל הלפרין… את קברוֹ אני רוצה להראות לך…

אם הכרתי את מיכאל הלפרין!

עד היום אני נזכר בו מתוך רטט נשמה. הוא היה עובר לפני ילדותי, לפני נעורי, כזרקור בעל שבעת צבעי הקשת… היום, משנתבגרנו, משנעשו חושינו קהים ונפשותינו ארציות, מעוררת דמוּת זו, של אותו אדם, חיוּך ריאליסטי, לגלגני במקצת… אבל בשחר החיים, בימי סערה ומאווים ואמונה ותמימות, היה זה גבור, היתה זו אגדה יותר משהיה בשר בשר־ודם.

אמנם כן… היה זה דון־קישוט. הוא נלחם בטחנות־רוח – אבל הוא נתן את לשדו ודמו במלחמה זו. כיום יושבים האנשים ושואלים בפיות פעורים: “מיכאל הלפרין? היכן שמענו שם זה?” – ואת הציונים הטובים, שהיו באים אלינו כתיירים מן החוץ, ואת האורחים הנכבדים מתוך חסידי אוּמות העולם, שהיו מבקרים אותנו, היו מובילים לראות במדגרות, במעבדות, בספריות, באולמות הצגה – טכניקה מפליאה! – אך לעולם לא אל קברות יתומים, אל הריסות, אל תמול, אל עבר…

ואני רואה פנים ופרצופים המביטים עלי בסימני שאלה. מתחת למסכות מתגלות הנשמות… מי היה זה, בעצם, מיכאל הלפרין, שלא שמענו עליו, לא ידענו עליו? מי?!

נערים אומללים, נערות עלובות, שקבלו לתוך גופם נסיוב נגד העבר… שאל אותם באמצע הלילה כמה פעמים היתה נשוּאה ז’ון קרופורד או מה צבע שפמו של אירול פלין — והשיבו לך. אבל מיכאל הלפרין, מיהו־מהוּ, בבקשה? — ואתם אומרים לי, שיש חנוך בארץ הזו, ויש רוח בארץ הזו, וכי יש עתיד לאוּמה הזו!


מיכאל הלפרין היה דון־קישוט שלנו. זו היתה פיגוּרה מגוחכת ונפלאה. זו היתה גרוטסקה רומנטית. הוא היה חולם, הוא היה אפס, הוא היה הכל ושום־דבר. הוא היה מקורי, הוא היה אמיתי. והעיקר: הוא היה ישר ונאמן. הוא היה אחד היחידים, שסיים את תפקידו, באותה טיראַדה שבה התחיל… היה שיך לבוהאֶמה – ולא בגד בה. נולד, חי ומת – משוגע ואיש רוח…

עכשיו אולי תבינו, מדוע קברה אותו התנועה הציונית ככלב, וככלב הוא קבוּר עד היום הזה (קרוב לעשרים שנה אחרי מותו) בבית העלמין ש“במחנים”.

ברוּסיה, בן למשפחה מיוּחסת ועשירה, הוא מארגן את פועלי בית החרושת של אביו – לשביתה… **(חבר קיציס**, ההיו לך טיפוּסים כאלה במשפּחתך?) הוא עולה אחר כך לארץ־ישראל, קונה פרדס בנס־ציונה, מקים משק, מחלק את לחמו ואת הכנסותיו עם פועליו ועומד לבסוף עירום ומחוסר־כל… הוא יוצא לעבודה בשדות מצטרף לאגודת “השומר”, עובד ביום ונוֹטר בלילה, משתתף בהגנה על מושבים, נפצע, מחלים וממשיך, חי בלא גג לראשו, נועל סנדלים לרגליו בחורף כבקיץ, שערו המתולתל פרוע, שר שירי אהבה ודרור באידיש וברוּסית, וחולם וחולם והולך ונשרף…

אה, הוא היה יפה־תואר, דון קישוט זה! כשהיינו רואים אותו, אנו הנערים היה משהו זע בקרבנו. חסון, גבה קומה וזקוף, ותלתליו לבנים וארוכים. ותמימותו היתה שפוּכה על פניו. ותמים היה – כל־כך! — במעשיו. והגיע פעם קרקס לעיר, ובוֹ אריות ונמרים. זה היה ממש בולמוס, שאחז את כל התושבים, יהודים וערבים. ששה חדשים עשה קרקס זה ביפו והריק ממש את כיסיהם של התושבים; מספרים היו שנשים ערביות היו מוכרות את רהיטיהן על מנת לזכות במחזה זה. הגיע הדבר לידי כך, שהשלטונות בקשו את מנהל המוסד לצאת את המקום. אז הוכרז על הצגה אחרונה וחגיגית. מכניע־האריות, הגרמני מומאֶרט, הבטיח פרס, סכום כסף גדול, למי שיעיז להכנס אל גוב האריות והנמרים.

אותו לילה היה האולם מלא מפה לפה. יהודים, ערבים, וכל שרוֹנה הגרמנית. מומאֶרט הפליא לעשות. את שבעת לביאיו וחמשת נמריו הכניע ביד זריזה ואמיצה, כשאויר המקום סואן לקול השאגות והנהמות. והגיע הרגע. ערבי, קצב מיפו, החליט לנסות מזלו. דממת מות השתררה בחלל. אלפי ריאות אדם הפסיקו מלנשום. בטבור הזירה עמד מומאֶרט, מוכן לכל צרה… והערבי נכנס. האריה שאג, זנק, וכבר היה כמעט בקרבת המעיז. מכניע־החיות השקיט אותו, והערבי נסתלק, חיור ורועד.

אז נשמע קול מאצל הספסלים האחרונים: “אני אכנס!” כל הראשים הופנו שמה… ומיכאל הלפרין החל יורד במאיסתיטיוּת המיוחדת שלו. הוא נגש לשבכת הברזל. “אני אכנס!” – חזר ואמר. מומאֶרט הביט בו. היסס תוך כדי רגע לנוכח האדם המוזר והלא־צעיר ביותר. לבסוף הגיד: “בבקשה”.

והוא נכנס. זקוף ושקט התקדם לעומת האריה. זה שאַג… הניף רעמתו… ואחר כך הוריד ראשו והחל מלחך את סנטרו. ושוב הרים את ראשו, הביט בהלפרין ונשאר כורע, רובץ, דומם. אז פתח הדון־קישוט היהודי את פיו והחל שר את ההימנון היחידי, האחד, שהיה אז לארץ הקטנטנה הזו: “עוד לא אבדה תקותנו, התקוה משנות אלפּים, להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושליים”. ומלך־המדבר הקשיב ושמע.

אה, המחזה הזה! והם היו שם כולם, אותו ערב, צופים בעינים נמקות ומעריצות, כל בני שׂרוֹנה הגרמנית, אבותיהם ואבות אבותיהם של גבלס, של הס, של הימלר ושל רוזנברג…

ומיכאל הלפּרין יצא למחרתו חזר לכפרו ומסר לחבריו את סכום הכסף. “נאכל ונשתה, חבריא!” – אמר מלך הבוֹהאֶמה הארצישראלית. ולבשרו כתונת, ולשוקיו מכנסים ולרגליו סנדלים…וזה כל רכושו בארץ ישראל.


*

זו אפּיזודה אחת, אחת מני אלף, בפרשת החיים של “המשוגע” מיכאל הלפרין, הסוציאליסט, שערך שביתה במפעלי אביו ושבנו הצעיר היה קצין על אנית הראֶויזיוניסטים “שרה” ובנו הבכור נהרג בחזית עזה, בה לחם כקצין בצבא תורכיה, במלחמת 1918 – 1914…

אחרית חייו של היהודי ה“יוצא דופן” הזה לא היתה שלווה מראשיתה. הזקנה, החולשה, המחלה – אָרבוּ לו. השמש הצורבת, הגשם והקור, נתנו אותותיהם, ובבית החולים בצפת הוקצתה מטה ל“מוקיון” הפצוע הזה, שרק לפני שנים מספּר הפיל מוראו על האריה של המדבר… אבל מסתבר, שבכרך מהלכים טורפים מסוכנים יותר. וכך, בשנים שלאחר הכיבוש, כשהיה לנו כבר בירושלים מנגנון של “ממשלה” יהודית, הלך ודעך בתוגה ובבדידוּת נרו של מי שהיה המשורר האמתי ביותר של הרנסאנס שלנו בארץ…

מטה בבית החולים בצפת, שני מטרים מרובעים של קרקע במחנים – זה כל מה שהשיבה היהדוּת למיכאל הלפּרין. אני מעודד אתכם להעצר ליד מחנים ולראות את פרצופה של החרפה הזו. קבר עזוב, וכל כתובת אין עליו. אָה, אילוּ היתה אפשרות לכונן “קרן מיכאל הלפּרין”, לפתוח לשם כך במגבית, לשלוח שד"רים ולמנות פקידים! היו סמוכים ובטוחים, שמיד היה הקבר מקבל צורה אחרת… אבל הרוח נמכרת אצלנו היום על המשקל, ובמזומנים. היו ימים, שנביאים התהלכו כאן… כיום הפכה האדמה הזו למדרך רגלם של חנוונים וכנענים.


*

בחיפה אני אומר לידידי:

– חזרתי מן העבר… מאצל השלשום אני בא…

– ואתה הולך אל ההוה, לא כן?

–לא… טרם סיימתי את מסעי…

–?

– עלי עוד לסור לזכרוןיעקב…

– אבל הנסיעה שמה מסובכת במקצת… זכרון אינה יושבת – כחדרה, למשל – על אֵם הכביש… יש קשי מסוּיים להגיע אליה…

– דוקא משום כך…


י.

המכוניות, המקשרות את תל־אביב עם חיפה, חוצות ועוברות ברחובות פתח־תקוה, חדרה, פרדס־חנה ואפילו ברחובותיהם של כפר־סבא, רמתיים ובנימינה – אך לא בזכרון־יעקב. ה“אקספרס” של „אגד“, המחבר את חיפה לתל־אביב מזה וירושלים מזה, נכנס לחדרה, ונעצר בתוכה. את זכרון־יעקב הוא מזניח, “משאיר מן הצד”… מוטב לומר למעלה, הואיל וזכרון יושבת על ההר וה”אקספרס" טס במישור, על פני הכביש למטה… הנוסע, השואל לתומו “היכן זכרון?”, זוכה בתשובה מעורפלת. מצביעים על רמה המתנשאת מימין לכביש, ואומרים: “שמה”… ועד שינסה השואל להתחקות על ה“שמה”, והמכונית כבר גמאה קילומטר ונתרחקה מן המקום.


מצוּיים גם נוסעים, שפניהם מיועדות מראש, בכונה תחילה, לזכרון־יעקב. אלה מצוּוים להסתפּק במינימוּם של נוחיות. לזכרון אין נוסעים נסיעת אכספּרס… לזכרון יש לילך באוטובוס הקרוי “מאסף” והנוהג להעצר בכל פּנה ובכל נקודה שעל פני הכביש, ולהעלות כל נפש חיה המבקשת להסיע את עצמה בשטח ההפקר הזה… ועל כן, אל תתמה אם תגיע זכרונה לאחר נסיעה של קרוב לשעתים. וגם לכשהגעת וירדת מן האוטובוס – טרם הגעת… עינך תבחין אז צריף עץ הנטוּי על פני הכביש.

– זכרון? תשאל.

– עדיין… – ישיבו לך באורך־אַפיים.

אז יגיע עדיך, מן המרחק, רחש פלגי מים; מעיין הוא שמימיו זעים לאט. מעל לראשך תרחף אושה של אקליפּטוסים עתיקי־יומין. עינך תראה סוסי רכיבה אמיצים, קשורים פה ושם לעצים. רוכביהם, יהודים וערבים, סועדים לבם בצותא בפתח הצריף. דממה. צפרדעים מקרקרים בבצה רחוקה. האויר שקוף, נישא. שום אֶרזאַצים אינם מכסים כאן את עין הטבע ואת קולו.

המפתח של זכרון יעקב…

האמר לך מי שהוא את המלים הללו, או, שמנבכי נפשך אתה עלו הדברים?

ולפתע יגיח ממורד הגבעה אוטובוּס. אוטובוס ככל האוטובוסים; אך, דומה, כי רתום הוא לסוסים… תפקידו: הורדת הנוסעים מזכרון אל הכביש, שיצפו כאן למכוניות המהלכות בין ירושלים ותל־אביב לחיפה, ומאידך גיסא, להעלות מכאן אל המושבה את אלה שהגיעו לזכרון יעקב.

חכה, התאַזר בסבלנות; האוטובוּס אינו עולה עדיין; הן אמרתי לך: לסוסים הוא רתום… אַל תטיל ספק בכושר יכולתו. הבנזין שלו – בנזין ככל הבנזין, מן המובחר. שרירי הנהג – דרוכים ואמיצים, ובכל זאת, אף על פי כן, הוא רתום לסוסים… לפנים היתה זו עגלה. נהג בה נתן או חנא… מסתבר, שרוחם, זו נשארה עדיין, מרחפת במוסכים שרק תמול־שלשום אוּרווֹת היו.

איש אינו ממהר. אורך־אַפּיים היא מידה נדירה. העצים המעיין, השמים והאויר השקוף פורשים שלוה גם על בני האדם. ריתמוּס? טמפּוֹ? – חדל לך! מלים שחצניות אלו נשארו אישם על מדרכות העיר.

לבסוף, משחלפה מחצית השעה – ולפעמים גם יותר – יזוז האוטובוס. הוא מוביל עתה שנים שלושה מבני המושבה וכחצי תריסר קיטנים.

הוא נוטה ועולה שמאלה, נוחר כלשהו, וחותר אמיצות בהר. ולעיניך יתגלה עתה מראה מרהיב. אשה מעודנת מביעה התפעלות: “ממש כמו שויצריה”… אתה מבליג על חיוּך ומהרהר בחובך: “שויצריה! מוטב ממש כמו ארץ־ישראל”.

וכל שתעלה ותוסיף במעלה ההר, ותשקיף על האדמה הירוקה, הצהובה והחומה, הרובצת לרגליך בלבוש האויר והשמים והריחות אשר לה, ידמה לך, כי אתה קורא בספרי שופטים ושמואל…

ולא ארכה כל העליה כי אם שנים או שלושה רגעים. שנים־שלושה רגעים בסך־הכל מפרידים בין כביש האַספלט של מערכת התחבורה אשר לארץ־ישראל המודרנית, לבין הכפר אשר בשומרון: זכרון־יעקב…


*

כל העבר מוטל כאן במערומיו. בחוצות, על פני השדות והכרמים, על כתלי הבתים ועל פניהם החרושים של האנשים, הוא מוטל. משותק קמעא, ספוג דמעות וסבל, פצוע ונושא בגופו בקיעים וקמטים. אך מה רבה תפארתו, מה רב זיווֹ, הוד תוגתו העבר!

בשר מבשר הבריאה, עצם מעצמה; דומה, זה מאות בשנים יושבים כאן האנשים הללו, העוברים עתה ברחוב, הנעמדים ומפנים ראשם ומסתכלים בך… טרם התרגלו למכוניות! טרם התרגלו לזר ולנכרי, שאת האדמה אינו חורש ואת החטה אינו זורע, ואת התבואה אינו קוצר, ואת הבצק אינו לש, ואת לחמו אינו אופה. דומה, בחיק־הנצח נרדמים אלה עם שקיעתה של חמה, ובחיק הנצח מקיצים הם עם זריחתה. טל וגשם, צפרים ותנים, שמש, ירח, כוכבים, רקיע, שרב וצינה, זיתים, ענבים, חרובים, נרקיסים וכלניות, אקליפטוסים וארנים, ילדים וישישים, עריסות וקברים – הנה כל התורה, כל החוקה, כל הפרשה. היא כתובה על פניהם, על ידיהם המיובלות ועל פני הדממה הנשאת מאצלם. לא חשוב אם שמם אפּשטיין או גרופר או שוורצמן או לייטנר או ברונר; אלמונים הם, ויצוקים בדפוס אחד, דפוס זכרון, זכרון־יעקב, הכפר אשר בשומרון, שנשאר ונשתמר כפר, שלא עגב על הפרדסים הריחניים של יהודה, שלא הלך אחרי ההישגים הגדולים של התעשיה והתרבות.


*

וכך, בבואי אליהם היום, רואה אני אותם כאשר ראיתים בבואי אליהם אתמול ושלשום. העבר הפך כאן הווה. זה המופלא והמעודד. כלום פושטים הרקיע והקרקע צורה ולובשים צורה, מחוץ לתקופות השנה? – למה, איפוא, לא ישמרו גם הם על צלמם? למה ועל מה יבקשו להפוך את עולמם השרוּי בשלוה, למדגרה, למעבדה, לאולם ניתוחים?

גש אליהם והכנס עמם בשיחה; ראשיתה לא תהיה שוטפת; ככל אנשי הקרקע, לא יבזבזו מלים. אך לאט לאט, אם ידעת לפלס לך נתיב אל הנשמה הלבנה הכמוסה שם, מתחת לעור השזוף – ודברו באָזניך על הכל. איש איש ופרקו, אכר אכר ופרשתו – והנה קמו, נצבו חמישים וששים שנות היסטוריה. הם לא היו “חלוצים” הם לא היו “מעפילים”… הם היו סתם יהודים, יהודים מרומיניה, שיצאו מדינה ועזבו קריה, שלא גרשה אותם ולא רדפה אותם. עזבו, לא משום שהיו כל הדרכים האחרות גדורות וחסומות בפניהם. אלא, יען משאַת לבם היתה הדרך לארץ־ישראל. כמהו וערגו ונכספו לנסוע אל העבר, עבר כתבי הקודש, שם, בארץ אשר נשבע. וקופות לא היו אז, וקרנות טרם נולדו, וזכר לא היה לבנקים ולמוסדות ההלואה. להם, לאלה החלוצים והמעפילים, שלא זכו להקרא כך, בשמות־התואר המפוארים והמקדשים הללו ונשאו בדממה את שמות החול האפורים שלהם, לאלה לא היו אז כי אם צפרניים ולבבות… בצפרניים היה עליהם להאחז בקרקע הטרשים, ובלבבות – להאמין ולקוות. והצפרניים נאחזו. והלבבות האמינו וקווּ. וכשאף על גב האמונה והתקוה היו מגיעים המים עד צואר, ובמערה או בבקתה היו הקירות דולפים טחב והתינוקות מכחילים והופכים לגופה צוננת בלא רוח חיים, וכשהלחם לא היה מצוּי ושודדי הדרכים אורבים לנפש – אז לא היה להם אל מי לפנות… לא קרנות־ סיוע, לא משטר המגן עליך, לא בתי חולים ומרפאות. לא, ל א אחד ויחיד לכל האפשרויות האלה. ולא היתה להם דרך אחרת אלא להטיח את ראשיהם בקיר – או להאמין באלוהיהם, ולהשליך יהבם עליו. והם הטיחו תדיר את ראשיהם בקיר – ותמיד האמינו באלוהיהם.

כן… אני יודע… היה להם הברון. שאל אותם ויגידו לך. הוביל אותם אל קודש־הקדשים הזה ושמע מה בפיהם. הברון… הוא נתגלם בכל שבולת וחיטה זהובה, בכל שדה חרוּש, בכל חרוב מצל, בכל לגימת מים רעננים שהם שותים כיום ובכל ילד וילדה שלהם הצוחקים אליהם בעינים בריאות ומאושרות. לא על הכסף לבדו חי הברון בלבם… הוא הפך את הכסף לנפש, ואת נפשו נתן להם. על כן משתחוים הם לזכרו. אבל, אהה, מה רבו היסורים הקשורים גם בו! כי בינו לבינם לא רק לא רק אלוהים ואדמה היו מצויים, כי אם גם חנונים ופקידים, חגבים, שיורדי חלציהם, עודם אורבים גם היום ליבוּלם, יבול קציר ובציר.


*

עם דמדומים אני פוסע לבדי במורד הרחובות. לפני הלכה הרוח – והלכתי אחריה… כל הגעתי לבנין רעוּע, עזוב ומיוּתם. במַאֵי הכזב האמנותי משכינים בבתי אבן כאלה רוחות ושדים… אך אני ידעתי, כי רק העבר, עליו אתרפּק, ישכון בסדקי האבן.

קרבתי וקראתי על השער: 1880. איש לא היה בסביבה, ולא יכולתי להציל דבר מפי האיש. אז דחפתי את הדלת היגעה, ונכנסתי. עברתי מחדר לחדר, מאולם לאולם. הם היו ריקים, קירותיהם נטו לנפול… לא, ינשופים לא קוננו כאן. נחשים לא אִווּ להם מושב בבנין אבנים, עזוב ומנודה זה. אך הנה יצא אלי נער חיור, שבגולגולתו הבריקו עינים הוזות.

– כאן מתגוררת קבוצת בית"ר שבמושבה… – אמר לי – לפנים היה זה בית חולים… הברון הקים אותו… בשנות המלחמה שעברה, שכבו כאן חילים, חולי טיפוס הבהרות… עכשיו…

הוא נדם רגע, כאילו ביקש לבחון אותי, אם אויב אני או אוהב, ואחר כך:

– עכשיו, אנו כפי שהנך רואה, “מסתדרים” כאן בלא נוחיות מיותרת; מוטב היה, אולי, שתגש לתל־צור הקרובה לכאן; שם אנו “עשירים” יותר…

לא, לא היה לי כל צורך לילך לתל־צור… אהבתי את המקום – ובזכות המקום אהבתי עכשיו גם את “המתמיד” הזה, למרות המדים החוּמים שלו… ולא יכולתי לקרוע את עצמי מן הדלוּת הגרנדיוזית הזו, של אלה האוּטוֹפיסטים, המוכנים להיהרג על שיגעון המדינה היהודית, והם שרויים בתוך בנין רעוע, ירושת 1880, שתקרתו אחוזה מפולת ואזוב מהלך על פני קירותיו… ומבלי משים קמו ועמדו לנגד עיני המקלחות החמימות והספריות העשירות ואולמי הקונצרטים המשוכללים, שבהם זכו בני “האשה החוקית” של התנועה הקרויה ציונית, לעומת הבקתות והצריפים הדלוחים הללו, שהם מנת ילדיה של “הפילגש”, הילדים החורגים שלנו…

רגע, והביתר"י האלמוני, בתוך הקירות המטים לנפול, היה כובש את לבי… הייתי הולך אחריו, אחרי דתו, דת סגופיו. מה שלא עשה מנהיגם המנוח בנאומיו ומאמריו, מה שלא עשתה תורתם שבעל־פה ותורתם שבכתב – עלול היה לעשות זה הנער… אך אותו רגע סובבה דלת על צירה, בנשוב בה הרוח – ואני נשאתי עיני… ובשאתי את עיני, נגעו בי קרני החמה היורדת לטבילה…

ויצאתי.

עכשיו חלפה הסכנה. ז’בוטינסקי המת, בן־גוריון החי, ויצמן – לא מת ולא חי – נעלמו, נדפו, נמוגו כעשן… מרחבים ואופקים נתגלו עתה לנפשי הכמהה, והרים מכחילים ומאדימים טהרוני ועודדוני. אלוקים רב חסד ומופלא, ברוך תהיה לי! דומה היה עתה, כאילו כאן, במקום הזה, מצוי טבורו של היקום. מחזה נישא ביופיו, מרהיב ונאדר, נשגב ונאצל, השתרע כאן בעצמה חרישית; הנצח נשם כאן, ובז לתהפוכות זמן ואדם. ודמה דימיתי, כי הושע ועמוס, יחזקאל, ירמיהו ונחום, עומדים לידי ורוחשים תפילה.


*

– – וכשחזרתי לעצמי ובאתי שוב במגע עם ההוֹוה, כבר רמזו כוכבים ברקיע. גלים סמויים נשאו עמם ריחות חציר ותבואה, וספרו על תקוה ועל אהבה. אישם במרחק, נולדה ראשית ירח.

צעדתי לבדי ברחובות המיותמים. שלוה רחפה כאן וההד השיב לי צעדים ומחשבות. ולפתע, לפתע הבינותי, מדוע ואיך קרה, לפני עשרים וארבע שנים, שכאן, דוקא כאן, בכפר נידח זה של היקום, הראה אלוהים את פניו לבתם הבכירה של איכרים צנועים, ואמר לה: “קומי, שׂרה… עשי למען עמך!”


יא.

זכרון־יעקב חיה את חייה בשמרנות קפּדנית. לא רק האבות, אלא אף הבנים, מחזיקים בהשקפת עולם של תמול ושלשום. ומי שנוסע אל העבר, מן ההכרח, שיטה כאן אהלו ללון… מאליו מובן, שתחילה עליו לשחרר עצמו מתשעה קבין של לעז ורכילוּת ; הואיל ואין לך מושבה שניה בארץ הזו, שזכתה לטינא במדה שזכתה לה זכרון־יעקב. אין זה סוד, שאנשיה אינם פוֹפּוּלריים ; והיו ימים שאף מנודים היו. מה גרם לכך? – יש טוענים, כי העסקתם ה“כרוֹנית” של פועלים ערבים היתה בעוכרי זכרון. ברם זכרון היא כה בריאה היום, מצבה המשקי הכלכלי והפּסיכי, הוא כה יציב ורענן – בעיקר בהשוואה ליתר הנקודות של כבוּשינו – עד כי מוטב לבקש ולחפּש את הסיבה לאי־פוֹפּוּלריוּתם של הזכרונים, לא בגופם הם, אלא בהשקפת־עולמם של זולתם, אלה נותני הטון שלנו, מאז 1910 ועד היום, שבקשו בכל הזדמנות להשחיר את פני המושבה הגדולה אשר בשומרון.

יודעי־היסטוריה מספּרים, למשל, שלא פעם ניסו אותם חוּגים להבאיש את ריחה של זיכרון באַפּוֹ של הברון. הם הצליחו ; הברון היה מיסר אז את המקום… כיסר אב את בנו ; כי הוא, הנדיב המופלא הזה, ידע את לב האנשים… וראה עד היכן הגיעה הצלחתם של המעלילים: בצוותו לביתו, להעלות את עצמותיו לארץ אשר אהב, הוֹרה להם הברון, כי בקרבת זכרוןיעקב דוקא יביאו לקבוּרה את עצמות רעיתו ועצמותיו. אות וסימן, כי אחד היהודים הנפלאים והמופלאים של הדוֹר, השתחרר מן הרכילוּת והדבּה והלעז. כמובן, רשאי כל אדם להעדיף על גשמי הנדבות והאהבה של הברון את הפּוּבּליציסטיקה של אחד־העם, למשל, או של חבריו, הגדולים והקטנים. ידוע, שאחד־העם היה מסייר מפרק לפרק את הארץ ועושה בה שבועות מספר בלבד. בשובו לאודיסה היה חוגר עוז ומוציא משפּט “אמת מארץ ישראל”… גם לספרות הזו יש חלק באי־פופולריותם של אנשי זכרון. אשר גינצבורג – שמתוך מכסימוּם של גאוה התעטף בשם כה צנוע ועניו: „אחד העם" – לא ראה בזכרון את הכפר האידיאלי, ובאנשיו – את האיכרים האידיאליים… מוּזר ותמוּה, כיצד הרשה לעצמו סופר גדול וחשוב זה, שהיה לפי מקצועו סיטונאי־של־תה, להוציא משפט על ענייני אדמה וקרקע, בה בשעה, שספק הוא אם ידע להבחין בין חטה לשעורה ואם נהיר היה לו מתי יוצאים לחריש ומתי לקציר…

אך החיים עושים את שלהם, ולאחד־העם יש כיום בית בתל־אביב, הקרוּי על שמו – מתנת העיר בחייו – ולזכרון־יעקב יש פלחה עשירה, המבטיחה לה ולסביבתה לחם ובריאוּת לשנים רבות, בלא חשש, גם אם תארך חלילה, המלחמה הזו תקופת זמן ארוכה…

כן. ועל כן מוסיפה זכרון לחיות את חייה השמרניים. היא מוסיפה ללדת ילדים ולעבּד את אדמתה. היא שומרת אמונים לענבים ואפילו לזיתים. בזכרון לא נעקרו כרמי גפנים וכרמי זיתים על מנת להפכם לפרדסים. היא שומרת אמוּנים לתמול. בית־הכנסת שלה מתנוסס בטבור המושבה, על פרשת הרחובות. הוא מתנוסס בו במקום, שבערים ובמושבות אחרות עומד שם שוטר על גבי דוכנו ומנצח על התנועה… אמנם, בית הכנסת אינו חדיש ואינו מפואר. להיפך: עתיק הוא. כאן התפלל גם הברון… ודמותו, כדמות בתי הכנסת בראש־פנה ובפתח־תקוה; אלא, שבזו האחרונה הוא נראה כיום כאי בודד באוקינוס… בזכרון הוא במקומו הנכון.


במרחק־מה מבית הכנסת מצוּי בית־הספר של זכרון־יעקב. גם זה בנין עתיק יומין. בקומה התחתונה שוכן בית־הספר. למעלה: בית־העם, חדרי הועד המקומי ותחנת הגפירים. במשרד הועד תמצא תמיד את המזכיר הנמרץ והפעיל, אך לא את ראש הועד… זכרון הוא המקום היחידי אולי בארץ, שראש־הועד שלו אינו חסיד של כסא הכבוד… אבא שכטר נמצא בכרם, ביקב, בשדה – אך לעתים רחוקות מאוד במשרד הועד. ומזכיר לי הדבר מעשה בכפר שוויצרי. התגוררתי לפני שנים בכפר של שוויץ ובקשתי פעם לתהות על קנקן השיטה המועצתית שלהם. מדי בואי לראות את ראש “הועד” היו עונים לי: “איננו… הוא בשדות”. סרתי בבוקר, אחר־הצהרים, בערב – “הוא בשדות”. סרתי ביום שני, שלישי, חמישי, בכל ימות השבוע – “הוא בשדות”. וכששאלתי לבסוף, בקורטוב של תמהון והתרגזות: „אבל היכן ומתי סוף סוף אפשר לראותו?" ענו לי בשלוה אולימפּית: “ב15 לינואר”. “ב15 לינואר? – תמהתי – ולמה דוקא ב15 לינואר?” – “משום שאז חלה האספה השנתית”. והיה עלי להבין, שבכפר בוחרים “ראש” לפי עבודתו בשדות – ולא במשרד…


*

מצויים עוד בנינים ומוסדות ציבוריים בזכרוןיעקב. היקב, למשל, הוא אחד המבצרים של המושבה. בתקופת הבציר הריהו הופך נחיל דבורים. בתקופה זו לובשת גם המושבה פנים אחרות. זרים מתערבים ביושבי המקום. הקייטנים אוהבים לבוא זכרונה בתקופת הבציר דוקא. ספק הוא, אם ראו אותה בתקופה זו באורה הנכון.

בשוּבך מהיקב אתה יכול לסור לבית־המרקחת של המושבה. בית־מרקחת ככל בתי המרקחת; אבל הרוקח… שוחח קמעא עם מר ברונר ושמע מה בפיו. הוא יספר לך על יסוד המעלה, תחנתו הראשונה בארץ, ועל זכרון־יעקב. בלא מרירוּת, באהבה, יקלחו מפיו הזכרונות, זכרונות שהם פרקים פרקים של בנין הארץ. וכל צנצנת רפוּאה בארוֹן מזכירה לו פרשת חיים או פרשת מות במקום הזה.

בגן המושבה – לא גדול אך כולו חן – תמצא ילדים עם אמהותיהם וזקנים המתחממים בשמש. זהו אחד הגנים היפים בארץ ומורגש שיד אוהבת מטפלת בעצים ובשיחים. על הדשא אתה קורא: “לא לדרוך, בבקשה!” לצערי עלי לציין, שהמשמעת אינה מטילה אימים בגן המושבה…

צבע מיוחד, גוון מקורי, לגורן של זכרון. היא מוטלת בתוך המושבה… עיניך רואות אותה בכל שעות היום. אין “יוצאים לגורן” בזכרון… כאן חיים עמה, בתוכה, לידה. ובמרחק כמה צעדים מן הגורן: בית־העלמין. בית מוֹעד לכל חי. אדמה קדושה, מקודשה באחריתם של אנשים ונשים, ילדים. בשר מבשר המקום, עור מעורו.

ושומר בית־העלמין של זכרון כותב פיוטים בנוסח משוררי ספרד ומתרגם את למרטין לעברית…


*

כשאתה חוטף שיחה עם אנשי המקום אתה שומע על פי רוב: “ברוך השם!” – הם אינם מתלוננים. הפילוסופיה של “גם זו לטובה” מנצחת עליהם בלא יודעים. אם תלחץ היטיב ולחוץ על ליבותיהם וגוללו לפניך לכל היותר את פרשת פיק“א… ואם תעיר להם שיש להם בנק במושבה, והבנק שוכן בבנין “יוצא דופן”, זאת אומרת בנוּי באבנים מאוד נאות ומפוארות, והשיבו לך בהלצה מרה במקצת: “אבל שים נא לב, שהבנק מתנוסס בדיוק ממול המשרד של פיק”א…” ודי למבין. ואחד הלצים המופלגים הפליג והוסיף: “ובקרבת מקום למשרד פיק”א מצוּי גם בנין המשטרה…" ובהלצה מוגזמת זו נצטברה כל המרירות של אנשי הקרקע לגבי היורשים הנכרים של אותו ברון בעל לב כל־כך־יהודי.


*

ומצוּי עוד בית בזכרון יעקב, שזה מכבר חדל להיות קנין הפרט והפך לביתה של המושבה, ביתה של האומה; הכוונה לביתם של האהרנסונים. אמנם, הוא סגור ומסוגר, ושעריו אינם נפתחים לכל. בעלי המקום גורסים גירסה משלהם באשר לשערים הפתוחים… ועל כן, אַל תתפלא, שעד היום לא הפך הבית למוזיאון או למשהו דומה לזה, שבשעות קבועות ובימים קבועים יהיו התירים והסקרנים נכנסים בו ויוצאים. האהרנסונים הן לא אהבו מעולם את הראוה. לבם פתוח – שעריהם סגורים.

היודע את כל הפרשה כולה של האהרנסונים, מימי אהרן ושׂרה ועד היום, לא יתמה, שתריסי הבית מוגפים. מן הרחוב, בהשקיפך על החצר הגדורה ועל הבית עם אגפיו השונים, אתה מרגיש מיד, ששם, פנימה, נרקמה ונכתבה היסטוריה, ההיסטוריה, ועודנה נכתבת גם היום. בקרבת מקום לכאן, במרחק צעדים אחדים בלבד, שוכנים בעפר בית העלמין שׂרה וצבי ואבא ואמא. וכאן, בבית פנימה, מהלכות נשמותיהם, שלובות בנשמתו של אהרן, שנטרף בגלי תעלת־למאַנש ולא נקבר עד היום, ומעורבות הן עם החיים, עם אלכסנדר אהרנסון ורבקה אהרנסון.


*

כשאתה פותח עם בני המושבה בשיחה על אלכסנדר אהרנסון – והם אוהבים לדבר עליו – מיד הם מבטאים בהערצה: “חידה האיש”… וביראת כבוד מיוחדת הם מפליגים בשבחו ובשבח אחותו רבקה. ובספרם עליו – אתה קולט וקולט. מסתבר, שקשר תמידי לו לאלכסנדר עם הארץ. במשך כל השנים הללו, – זה כשתים עשרה שנה — הוא נוהג לבוא למושבה ללא התרעה ובלא הכרזה, עושה בה, חודר למעמקיה, חוקר ומעלה, נותן ומסייע, ויוצא אותה בשקט ובענווה כאשר בא אליה. במשך כל השנים האלה לא נראה בחוצות המושבה. את רוב זמנו הוא מבלה בכרמו, כרם אבותיו, בסוּכה אשר לו שם… כרם זה, סוכה זו, אלכסנדר זה, שאינו נראה בחוצות המושבה בה השתעשע בילדותו – כלום פלא בדבר, שכל זה חידה ללבבות הפשוטים והכנים הללו?…

והם מספרים לך, שבצאתו מביתו על מנת להגיע אל כרמו, ילך בשבילים נדחים דרך הגבעות… ויום יום, בזוהר השמש או בענני הגשם, הוא מטייל על ההרים ובעמקים, לפעמים בלוית אחותו הצעירה, “רבקה המבורכה” – כפי שהם קוראים לה ברחשי כבוד.

בהדגשה מיוחדת הם מסבים את תשומת לבך לעובדה, ש“הנה ארבעה־עשר חודש מאז פרצה המלחמה, והוא יושב בתוכנו, בה בשעה שכל “הגדולים” ו”הקטנים" שלנו טסו ללונדון ולאמריקה"… הם יודעים, שגם אלכסנדר אהרנסון יכול לקבל ויזה לצאת חוצה לארץ, והם יודעים כי יש לו, תודה לאל, אמצעים מספיקים לשם כך, ובכל זאת אינו זז מכפרו ומסוכתו.

ענין מיוחד יש לספוריהם על הכבוד, שנהגו אלכסנדר ורבקה באביהם הישיש, בחייו. אב גבור זה, שסבל ענוּיים ונשאם ברמה, מצא בשנותיו האחרונות תגמול ואהבה. שלוה ניתנה לו. מנוחה ושמחת־חיים ניתנו לו. הוא שיכּל את אהרן, את שׂרה, את צבי… אבל אלכסנדר ורבקה הנעימו לו את ההכרה, כי לא ערירי הוא בשנותיו האחרונות.

ומשנפטר הישיש, הקדישו ילדיו אלה את אותה האהבה גם לעזבונו. “ישמש – אומרים הזכרונים – הדבר דוגמא לכל האכרים באשר הם, בישוב; כרם הזיתים אשר להם, שני אין לו כיום בכל הארץ, לא אצל היהודים ולא אצל הערבים”. ואיש זכרון יחייך ויוסיף: “ואַל תתאר לעצמך, שחס וחלילה לשם הכנסה הם מחזיקים בכרם ומטפלים בו… העבודה, עבודתיד, על אדמת הטרשים, עולה בהרבה הרבה על כל ההכנסה”…


אם תעמיק חדור אל לבו של המדבר ואם יתן אמוּן בך, וסיפר לך אז על השתיקה העוטפת את אלכסנדר אהרנסון, זה ארבע־עשרה שנה. „במשך כל התקופה הזו שמענוהו רק שתים… בפעם הראשונה היה זה לפני כשנתים, כשהספיד את חברו־לילדות ולפעולה ב“נילי”, את הקדוש מנשה ברונשטיין… אכן, זה היה הספּד! חיים וקברות נזדעזעו… ושוב שמענוהו לפני כמה חדשים, במסיבה, שנערכה לכבודו של הישיש ר' יצחק גולדשטיין, מחלוצי המושבה, במלאת לו שמונים וחמש שנה… וגם הפעם נשאו דבריו מחשבות רמות, עמוקות, שלא תמיד מובנות הן לנו, אך תמיד נרגיש בהן בכל נפשנו".

וכך תבין ותסיק מכל הדברים האלה, כי כנסיך רב־רגשות ופעלים חי “האיש המסתורי” במושבתו. לגן המושבה – הוא דואג… לטפול בית העלמין – הוא דואג… הוא דואג לאדמה ולאנשים. הוא אוהב את מושבתו. ישיש אחד אמר לי: “הודות לו ולאחותו אין רעב ללחם במושבתנו”… והיה משהו מן השכינה שבמרומים בדברים הפשוטים הללו.


*

מתוך כוונה לשמור על אוביקטיביות מסרתי כמו שהם את דבריהם של בני המושבה על האהרנסונים. אני עצמי לגבי הבית הזה – הרי זו פרשה לחוד, “נסיעה” לחוד.

מתוך אוביקטיביות זו עצמה, רואני חובה לעצמי לציין כאן, שלא תמיד הבינו, העריכו והעריצו בני זכרון את “החידה” האהרנסונית. מצפונם אינו שקט, כנראה, ביותר, לגבי עמדתם באותם הימים הטרופים, כשקולה של שרה המעונה בידי נוגשיה עלה ובקע מן הבית המוגף כיום… אמת, שהם לא היו לבדם בעמדה זו, וכמוהם כן הצבור היהודי כולו בארץ, שַתֵּף שִתפו פעולה של מוגי־לב וכפויי־טובה.

כיום הם מדברים בהערצה על “חידת אלכסנדר”… אבל הם שכחו, כי לחידה זו קדמו חידת אהרן, חידת שרה ואבשלום… יתכן שאלכסנדר ורבקה סלחו… סלחו ליהודי זכרון, כשם שסלחו ליהודי הארץ כולה… אבל משהו נשאר בכל זאת אישם בנשמה. שרה תחת מצבת־אבן קרה, אהרן בתהומי תעלת להמאנש, אבשלום במרחבי־המדבר הסמוּיים, בלקינד ולישנסקי על עמוד התליה – מחיר יקר, יקר מאד, מוגזם בלי ספק לגבי “האהבה” הגדולה, שהציתו אֶראלים אלה בלב יהודי הארץ הזו…

ומי יודע… אולי כאן נעוץ פתרון־מה לאותו דבר, שהם קוראים לו “חידת אלכסנדר”… הוא סלח להם – אך לא שכח… הוא מיטיב ומעניק – אך בכל זאת, בלכתו לכרמו, לכרם אביו, הוא עוקף את המושבה ומעדיף את דרך ההרים והגבעות…


יב.

ועכשיו, עכשיו הגיעה השעה לשוּב, לשוּב הביתה. לחזור – אל ההוה.

ארזתי את חפצי. רוּחי היתה עצוּבה, אך לא עכוּרה. לא עייפתי. העבר עודדני, החליף את כוחי הכושל ורוממני.

נתתי לתוך מזודתי את נירותי, את עפרוני, את ספרי הקטן, הכרוך שחור, הספר, שעלה מתוך הנצח והמובילני אליו, בנתיבי הלב והמחשבה.

לאור הקרנים הראשונות של הזריחה עלעלתי בדפיו וקראתי בו על אדם, על חַוָה ועל הנחש, על אברהם, על יעקב, על רחל ובנימין, על משה, ושוב על משה. ואחר כך על יפתח ועל שמשון, ועל דבורה, ועל שמואל, ועל שאול – אהה, על שאול! – ועל דוד. ואחר כך דבקתי בעמוס, בהושע, בנחום. החזקתי בישעיה והלכתי, דף אחרי דף, פרק אחרי פרק, עם ירמיהו ויחזקאל.

ואחר כך, הטלתי את מזוָדתי על שכמי.


*

לא אדע מה היה, וכיצד היה הדבר: המכונית הביאתני לחוצות נצרת.

מי פקד עלי שאהיה בא לתוך חומותיה? משמע, שלבי נכסף אליה בלא יודעים, ערג לה והתגעגע לשמה העתיק, העתיק והקדוש: נצרת.

אבל כיצד ולמה? – שמא, משום שגם היא שייכת אל העבר. ואם יצא אדם לדרך, ודרכו אל העבר, למה לא יהיה סר גם אליה? למה לא ירכין ראשו גם על גבי עריסה זו, עריסת שלשום רחוק רחוק?…

תאמר: אך עֲבַר זה לא עברך שלך הוא… נצרת זו. במפּת הגיאוגרפיה־הסנטימנטלית שלך, לא היה לה זכר. לא לעבר מטוּלה, עבר משמר־הירדן וצפת שייכת נצרת.

אך הנה אני כבר בתוך נצרת. והשמש החלה שוקעת.


*

ואולי משוּם?

יתכן, כי בהיסח הדעת ביקשתי פנה, אשר אליה טרם חדרו המכונות החדשות עם האנשים החדשים… יתכן, כי בקשתי פנה אשר מראֶהָ עודנו כמראה אשר היה לאדמה הזו בימים הרחוקים־הרחוקים…

אַחַי היהודים טרם פשטו צוּרתה וטרם הלבישו לה צוּרה מודרנית. נצרת נגלתה לי עטופה צעיף על פניה ושוֹקיה מכוּסות… מהנדסים, כימאים, רוקחי תבשילים בויטמינים ומוֹקיוֹנים מנצחים על תזמורות סואנות, אלה טרם הגיעו לנמל זה…

המשום כך באתי אליה?…


*

כּפּה מקומרה היתה לי לתקרה. מזרן על גבי מחצלת, סדינים לבנים, זוּג סנדלים וכד מים, דרגש – זה היה הכל. בעלת המקום אִיחלה לי ליל מנוחה. היא הילכה בלאט, על קצות אצבעותיה, בשלוָה, דומה לשלוַת הערב הזה, הבהיר, השקוּף, הריחני. הוא, הגבר, היה מוטל בכסאו, על הגזוזטרא, וצופה בעינים פקוחות אל המרחב – קומות ודיוטות לא כיסו כאן את המרחב. מפרק לפרק היה נע, זע כלשהו, בדומה לאילן העתיק, שהיה מצל כאן, בחצר, ונע גם הוא עם נשיבת הרוח… הדממה היתה מלאה. היקוּם נשם כאן, חי. מאומה, לחלוטין, לא היה בסימן “טמפו”. שום דבר לא התרוצץ כאן. לזמן לא היה כל ערך… החיים נשקו כאן על פי הנצח.


על החלונות טפסו יסמינים, עגבו על הלב ובקשו לפתותו בסממני יצר הרע. אבל הם לא יכלו לה לדממת־האויר המפוארה, לדממת־הנצח השׂגיאה, שכסתה כאן על מעמקים וחבקה מרומים.

ופרחי־הרע לא נקלטו באדמה העתיקה.


*

אחר כך עלתה לתוך אזני, בדממה העמוקה שבבית, אִושת לבי המקיש. הנפשות כולן, שנשמו אתי יחד תחת קורת בית זה, עלו, כנראה, על יצוּען. שעון־היד שלי הורה שעה שבע ומחצה… נגשתי אל החלון. נָשַמתי. מלוא קרבי נשמתי. שכלי העלה חיוּך. הוא אמר: “אחת מן השתים: או שזו פיקציה, או שתל־אביב פיקציה… לא יתכן, כי שתיהן כאחת תהיינה מציאות!”

אך שכלי נתכווץ מיד, גורש ונתכנס לתוך נרתיקו, עכשיו צלצלו פעמונים מעל ראשי מגדלים וכנסיות. בקשתי לכרוע על ברכי. להתפלל בקשתי. אך זו הן היתה טריטוריה של ישו… האדם היטיב לעשות קלסיפיקציה מדעית אפילו באהבת אלוה, האדם המסכן! יש פעמונים – ויש פעמונים… יש כנסיות – ויש כנסיות… ועֶבֶד למקובל ול“תורת האנשים המלומדה” – ויתרתי.

אחר כך נדמו הפעמונים. שכבתי על יצוּעי. כל עצמותי אמרו שלוה, אושר, אושר עד בלי די. לא היה בי שמץ של חטא. לא היו בי כל מאוויים ופשע. לא ידעתי שׂנאה. לא הבינותי מה זו קנאה. טעמה של טינא סר מקרבי. דבקתי באלוקים. אהבתי את האדם.

ושנת ישרים ישנתי.


*

השכמתי ביקיצה. קרנים חמות פזזו על השמשה וחייכו אלי. אבל אני לא מיהרתי לקוּם. אמש, הערב, הלילה – הם הלמו את המסתורין, את הבלתי־נראה ואת הבלתי־ צפוי מראש.

עכשיו, לאור היום, תפשׂתי בגופי ושאלתי את עצמי: “האמנם כך? האמנם אתה מצוּי בנצרת זו, עיר־ולא־עיר, כפר־ולא־כפר, עבר־ולא־עבר, הוה־ולא־הוה?… האמנם אתה הוא זה?”

כן. אני הייתי “זה”.

אך מה הביאני לכאן? מה דחפני הנה? – נסיתי להבין, להסביר לעצמי.

וקול ממעמקים השיב ואמר לי: "באת? – סימן, שהיה עליך לבוא. שם, במקום מושבך, אחזה סחרחורת את הכל… שכורים – ולא מיין… עינים – ואינם רואים. אזנים – ואינם שומעים. רק הפה נאמן לתעוּדתו… מדבר ומדבר, גבוהה גבוהה. שָם המכונה ירשה את הלב. הויטמינים – את הלחם. הפקוּדה – את האהבה. שָם השׂנאה, השקר, הצביעוּת מושלים בכפּה…

ואתה שואל: מדוע באת הנה? – יתכן, כי בקשת פתרון־מה. אהבת את כל הנברא בצלם אדם – ואת גאולתו בקשת. אך מה אדם וידע דרכו? – כל הדרכים, בעצם, אל האלוקים הן מובילות. אַל תשאַל, אַל תשאַל.


*

אחר כך יצאתי אל אבני הרחוב, השקפתי אל ההרים. ראיתי את ים כנרת – אגם נצרת. עברתי על פני כנסיות. שוב צלצלו הפעמונים. המסתורין, הכמיהה למסתורין, הפכו עתה בתוך נפשי למַרגוֹע עמוק שבנשמה. "ישו – אמרתי לעצמי ולכל המבקש להאזין ולשמוע – ישו ישר ונרדף… זו עירך, נצרת… אך הנה אני חש כאן בכל גרגיר אבק ובכל נקודת־אור ואויר, את אלוהַי אני, את האלוקים, האחד, ששֵנִי אין לו… משמע, שאֵל אחד לשנינו, לכולנו. כולנו – כמוך כמוני – בנתיב היסוּרים נבוא אליו ובשבילי הכפּרה והנוֹחם נגיע אליו. לא, ישוּ, אַל תראני פניך. בצלם אלוהים היית – אך לא היית אלוהים. אדם בין האֵלים, בתוכם, היית. נאצל, נאדר, היית. על כן סרתי לפקוד רוּחך. יהודי אני. לא גאוָה ולא בושה אני נושא בשל כך. גא אני רק על היותי עבד לאלוהים. ואתה קרבתני, אמש והיום, הוסיף וקרב, אל האלוהים, אלוהי. כן, הוא מצוּי כאן, בדממת הנצח של נצרת נוצרית זו, אלוהי ישראל. אהה, כי לא ידעתי את הדרך אליו שם, בערי הפטריות החדישות שלנו.


כומר ישיש, שעבר במקום הרגיש בי ובלחשי, אמר:

– סור פנימה, בני… תתפלל שם ותודה לאלוקים.

החויתי לו קידה וסרתי לדרכי.


*

…וחזרתי אל ההוה. אל לב הלילה חזרתי. לילה, שבעקבותיו לא יבוא היום וקרן אור לא תבקע מטוה אפלתו. הוה, המשול לרחוב הסגור והמסוגר, הרחוב, שאינו פונה לשום מקום ואינו מוביל לשום מקום – ומוֹצא אין לו. הוה המשול לבקעה המלאה עצמות, עצמות יבשות…

יחזקאל בן בוזי! אנא הראני פניך; אנא, השיבני דבר. אמור: התפוח הרוּח, התפוח רוח חיים ואהבה, בעצמות היבשות האלה?…


יג.

ויום רדף יום, ולילה, אחרי לילה, גוַע עם בוקר. אפלה סמיכה פרשה כנפי ערפל על לבבות ועינים.

היהודי הנודד, לעולמים יהא נודד – ולעולם לא יגיע… אך אני, מאסתי בדרכי ציון אלה, המוסווֹת עתה, ה“מחוּפשות” ולבושות מלט ואַספלט… קץ המסע הגיע; היהודי חזר מן העבר…


*

נוּחי בפנתך, מזוָדתי העיפה והמרוטה. לא עוד אוסיף טלטלך והדביק על עורך ציוּני־תחנות וסמלי אַכסניות. חסל סדר תחנות, תמה פרשת אופקים ומרחקים. וכי אנה אלך? — לונדון מתפתלת במכאוביה. ג’נבה היתה למרמס. רומא במצור… מיכּה סגורה ומסוגרת. פריס – פריס יקרה שלי! – פצועה ושותתת דם. וירושלים – זו אינה שומעת עוד לשוני, לשון אדם ויהודי…

והאפלה חבקה אותי. סגר עלי החושך. השטן גלגל צחוקו בקרבת מקום. ומשהו התמוטט בחזי וגרוני נצרב. אמרתי: “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה!”

אז הראה לי האלוקים פניו.

עתה ידעתי: עוד מעט יאיר השחר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34382 יצירות מאת כ־1696 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!