הדבר קרה ביום־שבת. אני הייתי בחופשה ליום אחד ובגן־הילדים היה תור שרות־השבת של חברה אחרת.
היה יום חם ואני הלכתי אל חדר־הרחצה בשעה אחת־עשרה, להתקלח זאת הפעם השניה בצוננים.
בדרכי חלפה עברה על פני פתאום כעין מערבולת.
בתחילה לא הבחנתי הרבה. סך־הכול ראשי־ילדים שחרחרים אחדים וזוגות אחדים של רגלים יחפות שעטו־דהרו על האדמה היבשה והשאירה אחוריה עננת־אבק קטנה.
ראיתי אותם רצים ועוברים על פני הדשא ירוק, שהאויר החם רעד ממעל־לו בערפלת דקיקה הנראית לעין, ואחר כך נעלמו בין שיחי־ההרדוף הגבוהים, שפרחיהם הלבנים והוורודים תלוּיים אשכולים־אשכולים מלאים.
הרהרתי רגע. הלרוץ אחריהם, או אעצור ברוחי עד שהסערה שככה?
ועוד אני שוקלת בדעתי, ניגשה אלי ידידתי חנה, שביקרה אצלי אותה שעה, ואומרת:
– אַת אפילו אינך יודעת, כמה הם מרוגשים היום. הופיע פה כלב כפרי לבן, שבא בברית־אהבים עם הכלבה שלכם. כמו שזה נהוג אצל כלבים. לא ידעתי, אם לגרש אותם, את הילדים שלך, או לא.
– לגרש אותם? – אמרתי – זה לא ישנה את העובדה במאומה. רואים הם את החיים על כל תופעותיהם, כמו שילדי־כפר רגילים לראותם. מכירים הם את הפר ואת תפקידו, וכל אותה התעלומה של פריה ורביה היא בעיניהם דבר המובן מאליו. ככה סולקה מהם בדרך הטבע שאלה מרגיזה, המעיקה על ילדותם של כמה וכמה ילדים בעולם.
ובכל זאת הרגשתי צורך לרוץ אחריהם. וכשהחלטתי, אמרתי בלבי: מחר תהיה תכונה רבה בפינה השקטה שלנו. אני כבר מפחדת מפני שאלותיהם, שעלי יוטל לענות עליהן.
אלא שעד שאני שוקלת ומחליט, והנה הם ממהרים חזרה. בראש המחנה שני הנערים, נח וּמַתּי, ואחריהם שרה עם יעל וחנן.
– ריקה וצביה ודאי ישנות, ורוני איננה אתנו עוד, היא נסעה לאמריקה אל הסבא שלה והיא כותבת לנו מכתבי־געגועים, שאנו עונים עליהם, ושעוד נרחיב עליהם את הדיבור.
שערה של שרה פרוע, השׂמללת שלה הולכת ומחליקה מעל כתפיה הענוגות ועיניה נוצצות באור לגמרי לא רגיל. – הרימותי את לסת ושאלתיה:
– מה קרה?
שרה היא פקחית למדי, משתפרוץ ישר אל הענין. – ואף כי גם לה היה הדבר לטבעי בהחלט, בכל זאת הרגישה בת־חווה פעוטה זו, שלא קל לדבר עליו.
אך חנן פרץ בלי כל חכמות יתרות:
- רדי התחתנה עם הכלב הלבן!
ומַתי הוסיף בהתרגשות:
עכשיו סוף־סוף תלד לנו כלבלבים!
ואיפה היא רדי? – שאלתי, וקיבלתי מאת שרה תשובה של משיכת־כתפיים. אך חנן שוב אמר בלי שהיות:
היא היתה קשורה זמן רב עם הכלב הלבן ובכתה כל כך, אחרי כן נפרדו והיא התחבאה בין שיחי הברושים.
מזה ידעתי, שהמחזה נגמר. ולא יכולתי להציב עוד גבולות לכוח־הדמיון שלהם.
ולמחרת היום באמת הרבו שיחה על הענין. השילה הוסבה על הכלב הלבן. ובין השאר אמרה שרה:
- כל הלילה לא יכולתי לישון, כל הזמן חשבתי על רדי ועל הילדים שלה שהיא תלד.
ימים שלמים, כשהושיטו לה לרדי את האוכל, תמיד נזכרו במחזה־האהבה שלה והיו מביטים זה בזה בחיוך רב־משמעות.
ופה אסור לי להעלים את העובדה – שכן חובתי לעמוד על אופיים של הילדים – שחיוך זה לא תמיד היה בתכלית הכשרות.
אך היחס לרדי היה מאותו יום ואילך הרבה יותר ענוג ולבבי. אוסנת נדחקה פתאום לקרן־זוית, הלגימות הטובות ביותר ניתנו לרדי, וכשאוסנת המפונקת נעלבה ועמדה על חזקתה, נטל אותה נח בחיקו ואמר לה:
מהיום והלאה אל תתפנקי עוד! את יודעת מתוקה, שרדי יש לה גורים בבטנה והיא צריכה הרבה לאכול בשבילם, לעשות להם חלב.
ופעם, ביום־בשר, כשאוסנת שוב דרשה את מנתה, נטלה חנן על זרועותיו, ליטף אותה ברחמים גדולים, לחץ את ראשה בלהט אל לחיו, אחרי־כן ניגש אל התמונות שעל גבי הקיר, הרגיע אותה ואמר:
אל תבכי, קטנטונת. בואי, אראה לך את הציורים היפים. לקח את כפה, טיפח בה על התמונות בזו אחר זו וביאר לה:
הביטי, את זה ציירה ריקה, ואת הדג הזה במים ציירה יעל ואת הכלב הזה ציירתי אני.
אחר־כך הפך את פניו אל פניה ושאל:
- מוצא חן בעיניך?
ככה נגרע חלקה של אוסנת, מנת הפינוק שלה, משל רדי.
לימים הלכה רדי הלוך ועבה יותר ויותר. בימים הראשונים היה מצב־רוחה דומה לשל מקצת נשים צעירות: לא היה לה תיאבון, ולהשתוממות שתינו, שתי המריָמות – הילדים לא הרגישו בדבר – ראינו אותה פעמים מקיאה ולא נגעה באוכל המונח לפניה.
כשעטיניה התחילו מתמלאות, גדלה התענינות הילדים בה עוד יותר. אותם הימים פרץ חנן לחדר־האוכל ולא ידע את נפשו מהתרגשות:
- כבר יש לה חלב בשדיה! נחַ חָלב אותה!
ופה עלי לגלות, שהפעם סטיתי שלא־מדעת מעקרוני להיות מחמירה בנאמנותי למציאות. כותבת אני כל הזמן על רדי בלשון נקבה בפי הילדים, אף כי היו ביניהם, שרדי היתה אצלם לשון זכר, “הכלב”. וגם כאלה, שבקשר עם השם רדי השתמשו בלשון נקבה, אך בלי שמה היתה סתם כלב, זכר. ככה למשל, שרה, כשנכנסה אל המטבח, כדי לאסוף את העצמות לרדי, היתה אומרת:
- תני לי את העצמות בשבילו, הוא הר.
ובעיית החלב גרמה להם עוד זמן רב טרדת־מוח. עם מַתי היתה לי פעם שיחה כזו:
מַתי: כשרדי תמליט, נוכל גם אנחנו ילדי־הגן לשתות מן החלב שלה.
אני: לא. החלב יהיה בשביל ילדיה, ובני־אדם אינם שותים חלב־כלבים.
מַתי: ומדוע ינק עמוס פעם ישר מן הסוסה? ולמה סיפרת לנו, שהבדווים שותים את חלב הגמלות?
פה הרהר רגע ובעצמו השיב לעצמו:
- כן, אני יודע, למה אין אנו שותים מחלבה של רדי, מפני שהיא אוכלת כל מיני דברים לא יפים, וזה בא אחר־כך אל תוך החלב של ואחר־כך אל הפה שלנו.
הנחתי לו את סברתו ובזה נסתיימה פרשת החלב.
אך לא פסקתי להשתומם על אורך־רוח המפליא של רדי. היא נתנה עצמה לחלוב ויחד עם זה רכב חנן על גבה כל הזמן. וכשנזפתי בו והעירותי, שזה לא כל כך קל לרדי ההרה לשאת אותו והלא יש לה גורים בבטנה – ענה לי בפני־תם ובאמונה גמורה:
- זה לא כך, היא אינה סובלת מזה שאני רוכב על גבה, הלא הגוּרים שלה הם לא בגבה, כי אם בבטנה למטה.
וסך הכל תפס הריונה של רדי מקום חשוּב מאוד בנפשם של הילדים. הן זהו אותו רז־מסתורין נצחי של הבריאה, שאנו עומדים לפני פליאתו תמיד מחדש בדחילו ורחימו ושתמיד נשאר לנו חידה לאצבעותינו המגששות בעלטה נצחית זו.
הם הרגישו בפלא המסתורי הזה, העושה ברדי, וחוויה זאת עוברת כחוט־השני בכל מסכת חייהם בימים האלה.
אנו מתיישבים בפינת־השקט שלנו, כדי לנסח את תשובתנו למכתבה של רוני מאמריקה. ומובן, שמרכז כל החדשות, שעלינו להודיע לרוני, הוא: אוסנת ובטנה ההולכת וגדלה של רדי.
הנה היא לפני עיני, רוני הקטנה, הזהובה, כמות שהיתה אז, כשליווינו אותה על הכביש, אל תחנת האבטובוסים שעל יד המחלבה שלנו. מחזיקה היא בזרועותיה את אוסנת, שלקחה אותה לדרך הפרידה. מגפפת היא ומנשקת אותה, אחרי־כן מַפנה אלי את עיניה העמוּקות, הערמומיות ושואלת:
- האם אוסנת תכיר אותי, כשאשוב מאמריקה?
רדי לוקקת עוד הפעם את ידיה ואת רגליה של רוני, כאילו ידעה, שעליה לוותר להרבה זמן על חברתה זאת במישחק ובשעשועים.
ובכן, אנו כותבים מכתב לרוני:
שכולנו אוהבים אותה והיא חסרה לנו מאוד. הליצנות שלה, קולה הפעמוני הבהיר, ובעיקר כושר־היוזמה שלה במישחקים.
בכל מכתב ומכתב שואלים הן ומכתיבים לי את השאלה: מתי תשוּבי אלינו, רוני?
ומשהגיעה תורה של יעל, אומרת היא:
- אמרי לגיזיה (אמא של רוני, יחד אתה באמריקה), שאנו מתגעגעים על רוני מאוד־מאוד, שרדי יש לה בטן עבה ובה יש לה כלבלבים קטנים, אמרי לה, שתשוב מהר, גם היא מתגעגעת עלינו ורדי יש לה כבר שדיים גדולים ואם נח לוחץ עליהם כבר יוצא מהם חלב, ואמרי לה שתבוא כבר ואם גיזיה רוצה להישאר שם באמריקה שתביא את רוני אל המחלבה שלנו אל תחנת האבטובוס ואנו נחכה לה שם וגיזיה יכולה לחזור באבטובוס לאמריקה.
ואף על פי שחיים אנו בעתות בצרה שלא היו לעולמים, ולפעמים נדמה, כאילו מטילי־עופרת תלויים לנו ברגלינו ומכבידים עלינו את צעדינו ומבטינו תועים מעל להרי־חורן ותהים: מה ילד מחר? איפה הם תחומי סבלותינו בכל העמים והדורות? למרות כל אלה הולכת ועוברת כחוט־שני אדום במסכת מחשבותי וחיי, כמו בשל הילדים, המחשבה על צאצאיה של רדי.
לא רק שעות־האושר והנגוהות שבחיינו, כי גם עתותי האבל והמצוקה צועדות בצעדי־ענק, המקפחים את ימי חיינו וחולפים בפסי העבר ללא־שוב.
ימיה של רדי קרבו ללדת.
והואיל ורדי היתה אורחת־תמיד לנו על המרפסת, הרי מובן מאליו, לא רצינו ששעתה הקשה תביאה תחת שולחן האוכל, וככה נתנו את דעתנו עליה כל הזמן. וליתר זהירות ובטחון סגרנו את דלת חדר האוכל לעת־ערב לכל הלילה.
אך עם כל התאמצותנו להרחיקה ממקומה שתחת השולחן, ולשם זה הגישו לה הילדים את האוכל תמיד במקום אחר – כן שבה אל תחת השולחן עגול.
ובאחד הימים, יום חמישי היה, השכמתי לבוא לעבודה בשעה חמש בבקר. רוב הילדים ישנוּ עוד את שנתם ורק יעל ונח ישבו כבר על תלולית החול.
בין ענפי הבוגנוויליה המפורחים בשפע, והנוטים בפרחיהם אפריון סגול אמתי ממעל לגגו הלבן של גן־הילדים, שם ישב זוג בוּלבוּלים והשתפך אל תוך השחר הבוקע.
על יד הדלת חיכתה לי רדי. וכשראתה אותי, התחטאה בקול־בוכים לרגלי, תחבה את ראשה אל בין קרסולי וגעתה בבכייה. וכשהרימה את ראשה אלי, נתקע בי מבט קודח מעיניה המסורות. הבינותי את הכל.
פתחתי את הדלת ורדי פרצה תוך כדי בכייה אל גן־הילדים, התרוצצה מפינה לפינה, ניסתה להיכנס אל תחת מיטות הילדים, קפצה אל תוך הארגזית הקטנה של אוסנת ופניה הביעו פחד וזוועה.
קראתי לה החוצה ומיד הודעתי לילדים, שרדי תמליט היום את גוריה ושעלינו למהר תיכף ומיד אל החצר למצוא תיבה למעון לה.
הדבר יצא מפי – והתחילה מרוצה בחצר, ומן החצר אל מחסן־המכונות, שם אפשר תמיד למצוא תיבות גדולות יותר או בדומה להן.
בינתים לא עזבה אותי רדי, כל הזמן הלכה אתי יחד והתרפקה אלי, ומזמן לזמן, כשתקפוה חבלי־לידה, תחבה את ראשה בין רגלי וייבבה ארוכות וחלושות.
סוף־כל־סוף מצאנו תיבת־קרשים גדול, שרק קרקעיתה היתה אטומה, אך קירותיה היו עשויים כעין שבכה – ובכן מתאימה בהחלט למטרתה. העברנו מהר את התיבה אל הגורן, שם ריפדנוה בקש, ועל הקש הצענו שק רך, ומבלי להתמהמה אצנו חזרה אל גן־הילדים. שם הנחנו את התיבה תחת שיח־הבוגאנוויליה הפורשת את צילה – ורדי, מבלי להסס אף רגע, קפצה כהרף־עין אל תוך מיטתה הרכה.
בינתיים הגיע זמן פת־שחרית.
ישבנו סביב השולחן ואני יכולתי לראות את מקום רבצה של רדי בחוץ, אם התרוממתי קצת ממקום שבתי. –
והנה פתאום תחילה לנבוח וליילל בחוץ, וכרגע שוב פרצה החדרה, מיהרה ישר אלי ותוך יבבות חלושות התרפקה אל רגלי.
הרגעתי אותה, לטפתי את ראשה להשקיטה, וככה, תוך כדי לטיפה קמתי והולכתיה בשידולים חזרה אל תחת שיח־הבוגנוויליה למקומה.
מחזה זה חזר ונשנה עוד פעמיים, לכן ארכה הפעם ארוחת הבוקר יתר על הרגיל, וההתרגשות היתה עמוקה וכללית.
– זה כואב לה? – שאלה צביה, ואני לא הצטרכתי לענות לה. במקומי אמר נח בפשטנות בהירה:
– מובן, שכואב לה. גם למרים היה כואב מתי שילדה את חנן.
חנן הרגיש ברגע זה את חשיבוּתו הגדולה, ניגש אלי ובהתרפקות שאל:
– אַת אמא שלי, רק שלי, לא כן?
זהו אחד הסימנים לבעייתו המיוחדת של חנן בשטח זכוּיות־הבן שלו על אמו, בעיה המטרידה אותו לא מעט בסתר לבו.
אחרי אלה לא שמענו יותר על רדי. כשנח הלך פעם בזהירות לתחקות על מצבה, לא מצא אותה. היא לא היתה במקומה וגם לא ענתה על קריאותינו. נעלמה ואיננה.
ורק כעבור זמן רב פרץ מַתי החדרה:
– רדי היא בסבך העצים שעל יד חדר־המקלחת!
כולם קמוּ למהר שמה, אך אני סגרתי את הדלת והתחלתי לבאר להם, שכעת צריך לתת לה לרדי את מנוחתה, שעכשיו עלולה היא אפילו לנשוך. והתחלתי ללכת אתם יחד בקדם האפשרי אל “הריביירה” שלנו: זוהי בריכת־ההשקאה העשויה בטון, שם אנו מתרחצים כל ימי הקיץ.
ככה היינו זמן רב למדי בלי רדי. אני בעצם נפשתי קצת הפעם, רדי היתה מנבחת בכל עובר ושב, וכיון שכמעט כל רגע עבר שם מישהו, לא היה לנו רגע שקט בגללה.
בא הערב. סגרתי את הדלת באותו רגש נעים, שכל אדם עובד מרגיש, הבנאי שמניח את פטישו, הגנן המשעין את כליו אל העץ, והפקיד, בשעה שסוגר הוא את מגירת שולחנו, וכל אדם עמל, אחרי שמילא את חובתו בלב שלם.
היה כבר תשע בערב. ערב־קיץ חם בעמק־הירדן, שמלבד החום המחניק גם זבובי־החול מציקים לו לאדם, שלפעמים אי־אפשר לו לאדם לשבת משך חדשים במנוחה בקרן־זווית שקטה ולהגות בספר.
ובזה הביאו לנו שפע ברכה ערוגות־הדשא הרבות, שהקשיטו לא מקום שמם אחד והפכו ערבות שמיר ושית לנווי־עדן, שאפשר לנו להשתטח עליהן ערב־ערב באיברינו העייפים ולתקוע את עינינו בשמי־הלילה הזרועים כוכבים ולטייל ארוכות בנתיב־החלב במרחקי האין־סוף.
אך אלה הרוצים לקרוא ספר, או שאין לבם נוטה להמריא את מבטם להסתכלוּת בתהום העבר על פני נתיב־החלב, כי אם על גשר־העתונים לעבור אל סבך העמים והסכסוכים בזמן הזה – לרשותם של אלה עומדים שלושה שולחנות עם ספסליהם תחת עץ־החרוב רחב הסעפות על־יד פרדס־הלימונים מאחורי חדר־האוכל. ושתי מנורות־ליבון חשמליות זורעות את אורן המגיה כמעט באור־יום על פני המקום.
באחת הפינות עומד הראדיו, המרעים בשעות קבועות יום־יום באכזריות־קבע את חדשות־היום העקובות מדם, מהר וגיא ומכביש לשדה אל תוך חלל־העולם.
פה ישבתי וקראתי בעתון, כשעדר שלם של ילדי בית הספר – כולם ילדי גני לשעבר – פרצו פתאום אלי:
– מרים! רדי המליטה!
בן־רגע היה המקום השקט לשוק שוקק אמיתי. החברים קמו וניגשו אלי, נדחקו סביבי ללחוץ לי יד־ברכה בפנים זוהרים־מגחכים:
– מזל טוב, מרים! מזל טוב!
וכעבור זמן־מה שוב באו ילדים אחרים בבשורה חדשה:
– תשעה כלבלבים!
אותו רגע החוורתי לגמרי.
מה אני אעשה בתשעה כלבים קטנים?!
אך מיד אמרתי בלבי, אולי זה רק השערה בעלמא, כי מי זה מנה אותם בדיוּק בחשכה שם? ולגשת הלא אף אחד מהם אינו מעז.
חסל סדר קריאת עתון. על כל פנים בשבילי. שכן כל קוראי העתונים עזבו פתאום את כל הוויות העולם הגדול, על כל גאוניותו של נזר־הבריאה להרג, לאָבדן, לפראות ולהשתוללות, ובנחת־רוח ניכרת האזינו לסיפורי על ילדים ובעלי־חיים – ובעיניהם אורה השמחה והנחמה.
כנראה, שישנו עוד עולם בעולם הזה.
וביום ששי בבוקר שוב חיכתה לי רדי בשעה חמש על יד הדלת הסגורה. ורק נח עמד שם במרחק־מה מגן־הילדים, בידו קלע, בו הוא מנסה לירות חלוּק־אבן בגזע עץ־זית.
כשראתה אותי רדי פרצה אלי בלהט, עיניה נוצצו בחדווה בלי מצרים, זנבה הפך מטוטלת־תמיד, קפצה עלי לכל גובהי ולקקה לי את לחיי, ואני הסכמתי – – – הייתי נגועה כמעט עד לידי דמעות.
היתה זו התפרצות מעין־האושר, ובדומה לילדים נזכרתי באותו שבוע של אור טהור בלי גבול, שהציף אותי כשחנן שלי יצא מחלצי. אושר, שאין דומה לו לא לפניו ולא לאחריו, שהגיה בנגהו את הכל ולשום דאגה ועוצב ויגון לא נתן לגשת אל מיטתי.
רדי כאילו הרגישה בשיתוף־נפש זה, שׂשׂוֹנה עבר בה על גדותיו, שוב קפצה עלי ושוב נשקה לי ולקקה את ידי ורגלי ואת שמלתי ולא יכולתי להרגיעה.
– נח! – קוראת אני לנער שנכנס בינתיים – הבט, כמה מאושרת היא! קח נא מהר את הדלי הקטן והבא לה חלב מן הרפת ולחם מן המטבח, ארוחת בוקר כהלכה!
לא הוצרכתי להגיד לו פעמיים.
רדי בלעה בן־רגע מחצית הדלי חלב יחד עם הפת המפותתת בו – ונעלמה.
בינתיים באו הילדים והתחילו להוגיע את מוחם, איפה הם בעצם הכלבלבים? כולם ארבו שם על יד סבך־העצים שאצל בית־המקלחת, ומיד באה משם שרה בריצה:
– ראיתי את זנבה של רדי!
אחר כך באה צביה, ובנשימה קצרה, עיניה פתוּחות לרווחה, כולה מתמוגגת מנחת, ומבשרת גם היא:
– שמענו את הכלבלבים מצפצפים!
משך כל הקיץ מתהלכים הילדים יחפים ולא קל להם כל כך לתור את סבך־העצים. אך הם אינם יודעים מנוּחה.
אחרי ארוחת הבוקר הופיעו גם ילדי בית־הספר, הנהנים מן החופש, השאון והרעש מילאו את האויר, כאילו כל דגניה הפכה מהפכת סדום ועמורה.
נח מזנק אל החדר:
– הם ארבעה! דומים זה לזה! מצאנו אותם שוכבים בין הסבך בתוך גומה קטנה!
אבן־מעמסה נפלה לי מעל לבי: רק ארבעה. משום שהבשורה של אתמול גזלה לי את מנוחתי כל הזמן. חששתי, שמא בכל זאת נכונה היא, שמא בכל זאת תשעה. – אם כן, רק ארבעה. אני מאושרת.
אך לא ניתן לי להאריך בשמחתי. הופיע חנן, עיניו היו עגוּלות לגמרי, כשני גרושים, והוא מבשר ואומר:
– מצאנו עוד גומה ובה עוד שלושה!
לא רציתי לסמוך על דבריו של חנן, אולי זה מין מעשה־קונדס, וחוץ מזה, בגילו שלו – כמעט בן ארבע – אין חכמת החשבון בחינת כולה מתום. משום כך הנחתי את המטלית מספר א' – נגד כל כללי הפדגוגיה – על השולחן ששפשפתי אותו בה, ומיהרתי החוצה.
מחנה שלם של ילדים קטנים וגדולים עמדו על־יד הסבך, ובמרחק־כבוד מהם גם מבוגרים, שאינם מעיזים לגשת אל ד' אמותיה של רדי.
ילדי הגן התהלכו על בהונות רגליהם היחפות על הקרקע הזרוע זרדי־קוצים וברקנים ומשכו גם אותי. שם הסירו הצדה את הגבעולים הצהובים הכמושים – והנה הם שוכבים, ארבעה יצירים פעוטים, חלקים, מטולאים חום־צהוב, רפוּקים ודבקים זה בזה וזה על זה כגוש אחד חי.
ובמרחק־מה מזה פתח גם נח את סבך־הקוצים וגם פה רבוצים בתוך גומה שלושה כלבלבונים, שחורים כמעט כליל.
לגמרי שלא־מדעת הבזיק לי במוחי: איך זה? הלא האב הוא הכלב הכופרי הלבן?! האף אחד מהם אינו דומה לאביו?
והנה הופיעה האם. זנבה מתכשכש ועיניה בוהקות. היא היתה שקטה להתמיה. לא הביטה בחשד, לא חרצה לשון, לא נהמה על איש.
והנה הופיעה גם חברתי־בעבודה מרים, אף כי שעת העבודה שלה לא הגיעה עדיין. אנו מטכסות עצה, מה לעשות, ומחליטות, להביא הנה את תיבת־המירבץ שהתקנו לה ולהכניס בה את הקטנים.
הדבר לא היה קל כל כך, לפנות לנו דרך בתוך הסבך הזה, אך הילדים עזרו לנו, ולבסוף הצלחנו לאט־לאט להעבירם בזהירות אחד אחרי השני אל מרפדת־הקש הרכה.
משהוכנס האחרון והרימונו את הערישה הכבדה, קפצה פתאום גם רדי אליהם – וככה נישאה לצחוק־שימחתה של כל העדה, כמו נסיכה באפריון אל תחת שיח־הבוגנוויליה, למקום המיועד להם מראש.
וכחדור קרני־השמש אל הפינות הרחוקות ביותר, כן פשטה השמועה בכל דגניה, שרדי נתברכה במשפחה, והבשורה הגיעה לכל מקום, שידים עסוקות שם בעבודה. מן המכבסה החשמלית באו הנשים, שניגבו את ידיהן בסינרן דרך הליכה, וגם מן המטבח, ומן הרפת ומן השדה באו והתפלאו והתפעלו על שני דברים בבת־אחת: על שמחתם הגדולה של הילדים, ועל רדי עצמה, שתמורה כבירה חלה בה להפליא: שם שכבה במיטתה ונתנה במנוחה גמורה לכל ילוד־אשה לגשת אליה!
הגרם לכך זרם־האושר, ששטף את נפשה ושגרש מאצל ריבצה כל דאגה וכל חשד באדם – או שאבד לה חוש־הריח שלה? – הנה, אפילו אויביה בנפש, שני נערים בני ארבע־עשרה, שרדי שונאת אותם שנאת־מוות – ויש לה יסוד־מוסד לכך – גם לאלה נותנת היא חנינה ורשוּת לגשת אליה.
רדי הכריזה אַמנסטיה כללית.
כה שכבה לה, הביטה סביבה בנחת, נתנה לנגוע בה, לזר כמו לידיד, – ואותו יום היתה באמת למרכזה של כל דגניה.
ואותו יום נעלמה כל משמעת, כל משטר וסדר בממלכת הגן. זה היה יום הפיכה כללית, יום של אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו. ילדי הגן היו כמעט כל הזמן בחוץ והתפעלו כל הזמן מילדיה של רדי.
ולעומת זה הופיעו בגן יהודית ומלכה, מיכל ויוכבד, תלמידות בית־הספר מזמן. וגם גבי, וגם אסף באו.
אסף צחק לי במבוכה ואמר:
– כל כך הרב זמן לא הייתי כבר בגן־הילדים, תמיד רציתי לבוא, אך רדי לא נתנה לי להכנס!
והקטנים־לשעבר התהלכו בגן־הילדים, עברו מארון לארון ומתמונה לתמונה והתבוננו בכול בענין רב, בכל מה שחודש בעולמנו מאז, ואני ראיתי, כמה זה נעים להם, להתהלך שוב במקום, שבו קשורים זכרונות ילדותם שחלפה.
הגיע יום־השבת. הייתי תורנית, ודרכי הראשונה היתה אל רדי. שרה כבר חיכתה על יד הדלת, וכשבאתי הודיעה:
– רדי רעבה, הבאתי לה אוכל.
רדי קיבלה את תואר הנקבה גם בפי אלה, שעד הנה השתמשו לגביה בלשון־זכר. הפעם הוכיחה להם את נשיותה בשבעה טעמים.
הפעם אמרה גם היא, שרה, “לה”.
ו“טעמים” צרחניים אלה שכבו תחובים, ממש כמו שקועים בגוף אמם, הייתי אומרת: שקויים, עד כדי שכרון, שכורי חלב־אם.
בשבת זו אחרי פת־שחרית נלך לראות את הבריכה החדשה, בריכת־הרחצה ההולכת ונבנית.
אינני יכולה להכחיד, שעם כתיבת המלה בריכת־הרחצה מרגישה אני כעין דחיק מצדי: בריכת־רחצה, פה?
יושבים אנו על חופו הדרומי של ים־כנרת, על מוצא הירדן מן הים – ואנו בונים לילדינו בריכת־רחצה!
שני דברים הניעונו לכך. האחד: המארעות שנמשכו זה כמעט שלוש שנים רצוּפות ושמנעו מאת הנשים להתרחץ בים עם ילדיהן וביחוד לא בבגדי־רחצה. – והסיבה השניה: מאז הקימו מפעלי־החשמל רוטנברג את הסכרים בירדן, עלו מי־הכנרת במידה מרובה ופני המים הגיעו עד לקירות־החוף התלוּלים, וככה אבדה לנו שפת־החול המשוטחת והנוחה להתרחצות. איפה הם הימים הטובים, בהם התרוצצנו ועברנו את הגשר הישן, שנהרס בינתיים, אל עברו השני של הירדן, או זהב־החול המצהיב בנקיונו וגלי המים הצלולים כראי? הימים, שים־הכנרת היה רוחש־לוחש לנו בשלווה תנ"כית אגדות־קדם ומושיט לנו את זרועותיו הצוננות־הכחולות, כששרב עמק־הירדן צרב לנו את מוח־עצמותינו?
והיום אנו מאושרים, שבונים לנו בריכה להתרחץ בה.
אני מנקה את כלי־האוכל המעטים ומתכוננת לטיול אל הבריכה הנבנית – ופתאום שומעת אני נביחות־זעם וגם רעש. אם כן כנראה, שחושיה הכלביים של רדי שוב חזרו לקדמותם, שבו לאיתנם. שוב היא נובחת.
אני ממהרת החוצה ורואה את המשבר:
יהודה, ידיד הילדים ועד לפני רגע גם מאוהדיה של רדי, בהסתמכו בתום לבו על רוחה הנוחה לבריות של רדי אתמול, ערב את לבו לגשת ולהכנס אל רשותה. הילדים התכרעו שם על בהונות רגליהם, כל אחד וכלבלב בידו כשרדי רובצת במרבצתה ועיניה פקוחות היטב בשמירה מעולה על פרי־בטנה.
ובכן – יהודה ניגש אל אחד הילדים וניסה ללטף את אחד הכלבלבים, או אולי רק לראותו מקרוב. ועל זה קפצה רדי ממקומה כנשוכת־נחש ובלהט וקרעה את מכנסי־השבת שלו. – עומד הוא נדחק ונשען חיוור כוּלו אל גדר־התיל של הגן ומביט בי במבט זועף למדי, המונה לי את מה שעשיתי לו, כאילו אני אשמה בדבר.
קודם כל תפסתי את רדי ושחררתי את יהודה משביוֹ שלא בטובתו, אחר־כך – אוי לאזני! – אחר כך ניתן לי לשמוע מפי החברים, שנתאספו בינתיים, עצות טובות מלא־חפניים, שסך־הכל שלהן היה:
– אם היא נושכת, בבקשה לקשור אותה בשלשלת!
שוא הסברתי לקהל, שזוהי זכותה וטבעה של אֵם, לשמור על צאצאיה ולהגן עליהם. – פרשת התוכחה ניתכה על ראשי בשפע. נראה, שכל המרירות, שנצטברה משך חדשים רבים על רדי, שהיתה שומרת על קדשי־הקדשים של הקבוצה, על גן־הילדים, כחרב מתהפכת על ראשי המתקרבים אליהם, כל הטינה העצורה הזאת נגד השומרת הזעומה, פרצה כעת בזרם של חמין וצוננין על ראשי־אני.
כששכך הזעם והרעש, התאספנו והלכנו אל אותה הבריכה החדשה, לראות עד כמה התקדמו כבר בבנינה. זה אינו רחוק מגן־הילדים, מאחוריהם של בתי־הדירה הקטנים, בחורשת יוסף בוסל.
והנה קרה דבר מה מפתיע לגמרי:
רדי קמה מרבצה והלכה אחרינו. היא עזבה את ילדיה הפעוטים, כאילו אוהבת היא יותר את הילדים ההולכים על שתים.
מי יבוא עד חקר בינתו של כלב? – מוחו של אדם, שאין פוסקים מלהתחקות עליו ולעמוד על טיבו, נשאר לעת־עתה חידה סתומה, מכונה מסובכת ומסועפת, שעדיין לא הגיעו עד חקר יסודותיה – ומי זה יבין למסתרי מוחו של הכלב, הרחוק מבינתנו־אנו ולכן כמוס יותר, ולספוּן בו?
עובדה, שרדי קמה והלכה אחרינו.
כולנו השתוממנו למעשה מוזר זה.
רדי ליוותה אותנו עד בתי־הדירה הקטנים, בערך עד מחצית הדרך, ופה רבצה פתאום על האדמה ועקב אחרינו במבט עיניה. מפה יכלה להסב את ראשה אחורנית ולהשגיח על ילדיה ויחד עם זה לראות גם אותנו עד בואנו אל הבריכה ועמידתנו סביבה.
ועוד אנו עומדים ומתפעלים מן הבניה החדשה, רובצת רדי כל הזמן ומשגיחה חליפות פעם עלינו ופעם על ילדיה, שנשארו בודדים בלעדיה. ככה בחרה לה את מקום־המשמר על פרשת־דרכים, שבין חובתה, חובת ידידה וגם חובת־כלב, ובין מסירותה האמהית.
אך משפנינו משם אל בית־גורדון, המקום הצונן ביותר, בו רגילים אנו לבלות את ימי־השבת, קמה רדי ממקומה, פיקפקה רגע בין חובת־הכלב וחובת־האם, שוב הפכה את ראשה על עבר שיח־הבוגנוויליה – ובאה אחרינו. הכלב שבה ידו היתה על העליונה. כשהתיישבנו שם על מדרגות הבנין הנהדר ורציתי לקרוא באזניהם שורות אחדות מספרי – הגיעה רדי עדינו ונח אמר ברוגזה:
– למה עזבה את ילדי? מישהו יוכל לפגוע בהם!
גם שרה התפלאה מאוד ואמרה:
– רדי היא אם לא טובה.
גם אני מצאתי ששרה צודקת.
אך רדי לא היתה אתנו בלב שלם. וגם הילדים לא יכלו להתרכז ולהקשיב לי, מפני שרדי רצתה לשבת סמוך לנו לגמרי כהרגלה תמיד.
והנה היא קמה פתאום לשוב הביתה.
אך לא הספיקה לצעוד צעדים אחדים – שוב הפנתה את ראשה כלפינו וחזרה אלינו.
מחזה זה הלך ונשנה פעמיים או שלשו, עד שיעל אמרה:
– היא רוצה לשוב אל ילדיה, אך היא גם אינה רוצה לעזוב אותנו. אם כן אַת יודעת מה, נשוב גם אנחנו אתה יחד הביתה, כדי שלא תהיה עזובה בלעדינו?
עצתה של יעל נתקבלה פה אחד. עזבנו את הפינה הצוננת והילדים נשאו רגלים ורצו בדהרת־פתע יחד עם רדי, שקשה היה לי ללוות אותם אפילו בעיני, ומכל־שכן ברגלי.
ומעתה היתה כל דעתנו נתונה לרדי ולמשפחתה הקטנה והעשירה.
שבועיים הראשונים היתה רדי מסורה אך ורק לביתה. אמנם היא היתה יוצאת אתנו לטיול, אך על פי רוב לא היתה מלווה אותנו אלא חלק מן הדרך, ושוב מיהרה אל תינוקותיה.
שיח־הבוגנוויליה המכסה את גגנו, ענפיו מאהילים על חלון־חדרנו ומשפיעים עלינו מעט צינה יתר על הרגיל. תחת חלון זה יושבת משפחת רדי. ובימים האחרונים שוב בא שינוּי בהלך רוחה והיא עוזבת פעם בפעם את דירתה שתחת השיח ונכנסת אלינו החדרה ורובצת תחת השולחן. כנראה, שחזרה אל אורח־חייה שמקודם. אך עולה החום בחוץ, מיד פורשת היא מילדיה ונכנסת. וצאצאיה צורחים שם בחוץ – ולשוא.
צריחתם של הכלבלבים דומה מאד לציפצופה של אותה בובה־גולם, העשוּיה גומי ושבבטנה או בגבה יש לה כפתור נקוב לציפצוף. קול־ציפצוף כזה משמיעים בני־משפחתה של רדי כשנשארים לבדם. ויש שרעשם זה מגיע לשיאו ומחריש אזנים.
אך רדי היא כנראה אֵם פיקחית. הדאגות מעבירות אותה על מנוחת־נפשה. כשבניה מתרוננים תחת החלון, והיא נמצאת אצלנו בחדר, כששבעת ילדיה פוצחים בצווחה כמו לאות מטה־המנצח, רדי אינה מבוהלת למהר אליהם החוצה, אלא ניגשת אל החלון בחדר, מרימה את כפיה אל אדן־החלון, לוחצת את אפה אל החלון ומרחרחת: מה קרה שם בחוץ. וכשנודע לה, שבעצם הכול שם בסדר אצלם, שאין אויב הולך על שתים קרב אליהם ואין סכנה צפוּיה להם, יורדת היא וחוזרת לריבצה תחת השולחן. יצרחו להם שם.
ופעם, כשציחצחתי את הרצפה על הגזוזטרה ורדי רבצה כרגיל תחת השולחן, שמענו פתאום קול שערוריה מחדר־הילדים של רדי. מיד התרוממה ומיהרה אליהם חוצה – וכעבור רגעים שוב חזרה ורבצה. ובחוץ השתרר שקט גמוּר בבת אחת. איך הצליחה להשליט שם סדר ברגעים קצרים אלה – לא ידוע לנו עד היום. אך עלי להודות, שאותו רגע קנאתי בה ובכשרונה זה. גם אני יש לי שבעה ילדים תחת חסותי – בלי רוני שנסעה לאמריקה – וכשפורץ ביניהם רעש כזה, הרי זה עולה בזמן רב עד שאני מקימה דממה ביניהם.
כשהילדים מתרוננים משנתם אחרי הצהרים, דרכם הראשונה היא כמובן החוצה אל משפחת רדי. עוד לא עברה התנומה מעפעפיהם וכבר הם מתכרעים וכל אחד ואחד מחזיק בחיקו כלבלב וחובק אותו אל חזהו כאֵם את ילדה במלוא מובן המלה. אחרי־כן משתעשעים ביחד, ולא פעם מתחולל גם פה מחזה דרמטי:
בין הכלבלבים ישנו אחד, שכולו דמות אמו, וקטן זה מגלה סימנים של עוז־רוח במדה הגונה. מושך הוא את שכניו ברגל, מטפס על ראשיהם בשתי ובעֵרב, והוא גם היה הראשון ביניהם, שפקח את עיניו לראות את אור השמש. אנו התבוננו בהם בשעתו וראינו זאת היטב. תחילה פקח את עינו השמאלית ורק כעבור שעות אחדות את עין ימינו. הוא היה הראשון גם לצעוד אל דרך החיים, זאת אומרת: שטיפס ועלה על קיר־התיבה, צנח למטה והתגלגל על הדשא ואחרי־כן שם לדרך את פעמיו הכושלות ויצא בטוחות לקראת המקרה הגדול.
יצור נועז זה נקרא בפי הילדים בשם דוּבּי. ומוּבן, שהוא כפתור המשפחה, החביב על הילדים מכוּלם.
וסביב דוּבי זה פרצה פתאום מלחמה, בדיוק כמו לפני חדשים אחדים סביב אוסנת.
ואוּלם על אף כל האהבה הגדולה הזאת אליהם, באחד בקרים, כשיצאתי מחדר־האוכל שהכנסתי שמה את מגש־המאכל אחרי ארוחת־הבוקר, קרה דבר נורא: מצאתי את חנן נשען אל עץ־הזית ומיילל כצפירת־ערפל בלב־ים. מעיניו נשקף הזעם וקול הבטנון שלו העמוק מנסר את דממת הבוקר. אך גם יתר הילדים עומדים מרוגשים מאוד כנגדו. צביה צרחה בכוח־איתנים, שקולה נשתהק מפעם לפעם, וכשראו אותי פרצו אלי וצעקו:
– חנן שלך שוב עשה!
המלה “שלך” היתה אמורה באותיות קידוש לבנה ומודגשת שלוש פעמים.
ועל זה הרים חנן את קולו עד במעלות אחדות.
וכולם כאחד רצו לספר לי את דבר־הפשע, שעצמי ובשרי עשה הפעם.
הוכרחתי לאטום את אזני.
החבורה נשתתקה לרגע קט, אחרי־כן ביקשתי את שרה לספר לי. ידעתי, שהיא לא תגזים בדבריה, אך יחד עם זה חיפשתי מיד צד זכוּת לקולא לנאשם, וכלוּם ישנה זכוּת גדולה מן האהבה? שרה תראה איפוא בעיני אהבה את ההוכחות שלה לאשמתו של חנן.
אך הפשע היה בכל זאת חמוּר: חנן לקח את שני הכלבלבים בעלי אף השחור והטמינם בחול, אחרי־כן משך והוציא אותם בזנבם למעלה, וככה, תלויים בזנבם, ניער מעליהם את החול, ולבסוף זרק אותם בחזקה על הארץ.
– אני הרבצתי בו קצת, שידע איך זה כואב! – הוסיף נח.
– אל תתני לו לגשת אל הכלבלבים! – יעצה אותי צביה והטילה מבט של בוז כלפי חנן המיילל עדיין.
בכל אופן התיישבנו כולנו על הדשא תחת שיח הבוגנוויליה.
נתתי לו לחנן שישתפך ביללה. לא יכולתי לנקוט כנגדו בעונשים, שמא יצריח עוד יותר. ידעתי שיחדל מאליו.
ריפאתי את שני הכלבלבים המעונים בגיפוף ולטיפה להבעת שיתוף בצערם של הילדים…
חנן לא יכול עוד לצאת מגן הילדים משך כל היום ההוא, אלא אם כן יד־ביד אתי.
משלמדו כל הכלבלבים לראות ולהתהלך יפה, החלטנו לקחת אותם אל חברתנו ולשתפם בטקס קבלת־השבת הבאה. הם לא ידעו עדיין לשבת במנוחה על שרפרף כמו אוסנת בשעתו, או הבוּבה ורדה. לכן החלטנו, שכל ילד יקבל כלבלב אל חיקו בשעת מעשה.
לצערנו, פרץ גם פה סכסוך. נח לא רצה לוותר על דוּבי ולא ישב אל השולחן בלעדיו. משוּם שריקה הצליחה להקדימו ולחטוף לעצמה את החביב הגדול. וגם היא לא רצתה, ובדין, לוותר על שלה. נתמלא נח חימה, “התנפח” כפי מליצתם שלהם. השפיל את מצחו, הפיל את פניו והחליט לעשות שביתה. –
בזה מומחה מנוסה הוא, האיש הגדול הזה. כשלא הכל הולך על פי שורת רצונו שלו, ויהי זה ענין של צלחת אטריות או תפוחי־אדמה, שהוא רוצה בה בצוּרה אחרת מאשר נותנים לו, מיד עושה הוא שביתה. – ובשעה כזו לא יועיל כלוּם, לא שידוּל ופיתוּי ולא איום והפחדה. לא לטיפה ולא נזיפה. בשעה שכזו מצטבר לו שם בנימי מחשבתו איזה קשר, שאין ילוד אשה יכול להתירו, חוץ ממנו בעצמו.
וכשדמו נרגע קצת, אפשר להבהיר לו את הכל בשפה פשוטה, אך כל עוד שדם־נח רותח, הכל ללא הועיל.
וכך לא היתה לנו עצה אחרת, אלא להשאיר אותו לעצמו – ובמקומו נתכבדה מירי.
מירי היתה כבר תלמידת כיתה א'. אך מוחה, מחשבותיה היו ודאי תקועות יותר באוסנת ורדי ושבעת ילדיה מאשר בהלכות אלף־בית. מירי זו היתה אותו ערב־שבת אתנו יחד בגן־הילדים והיתה מלאה קנאה טהורה בילדי־הגן על הכבוד הגדול, שניתן להם להראות לכלבלבים הקטנים את מראה הטקס של קבלת־שבת.
ולכן מובן, שקפצה בשמחה רבה למלא את מקומו של נח, נטלה את היצור הנעלב, שנח מאס בו, אימצה אותו באהבה גדולה אל לב, גיפפה אותו וליטפתו ועל פי כל תכסיסי האהבה השתדלה לפצות אותו ולרצותו על העלבון המר שנגרם לו.
ככה עמדנו אותו ערב־שבת במעגל, בחוג ידידינו הולכי על שתים ועל ארבע ועינינו תקוּעות באור הנרות השלווים, הפורשים עלינו סוכת שלום וברכה. ובעוד אי־שם בחוץ, מעבר לכתלינו, לתחומנו ועולמנו, מתהפכים ומגלגלים עבי־דם שחורים ושטן השנאה והרשע משתולל ברבבות חיות־אדם, שמשהו הכתירן בשם נזר־הבריאה, שהשתחררו מצלם־אלהים, ובכשרון־רוח מיוחד חורשים להם כלי־מוות שונים לעינויי־גיהנום – פה, בפינה נדחת זו, לאור נרות־שבת חוגגים אנו את חג המנוחה והשלווה של האהבה והרחמים לאדם ולחי גם יחד.
חלק 3 איור בעמ' 86
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.