כעבור ימים אחדים, מוטרדת ונפחדת, החלטתי לבסוף, ונסעתי אל חנה.

אהבתי לבוא אל חנה, בית הדור היה בית הוריה של חנה בנוי במורד של גבעה ובקומתו התחתונה היה מרתף מרווח. בית אבן היה הבית ומוקף חורשת אורנים. אל קומת המגורים שעם מפלס הרחוב נכנסו דרך מרפסת גדולה מוקפת עציצים מגדלי גרניום וקקטוסים, וגם סוכת גפנים חיפתה עליה מלמעלה. דלת הכניסה הייתה משובצת בזכוכיות צבעוניות, ובחדר הכניסה עמד קולב מעץ אגוז, שמגבעות מהוגנות שמוטות על זרועותיו, וליד הקיר באותו חדר עמדה שידה עתיקה, מכוסה במפית רקומה ריקמה בדואית ואגרטל מבהט מצרי ובו פרחים רעננים בני יומם פארו את השידה. כמה יפה אמרתי לעצמי.

חנה היא תלמידת בצלאל מפסלת מציירת ורושמת מחוננת. דקת אברים ויפת תנועה. ראשה הגזוז נישא בחן על צוואר גבוה ולעיניה תמיד חיוך בטוח ומתנשא. את מרתף הבית הפכה לסדנא שהכניסה אליה הייתה באחורי הבית דרך החורשה ולשם נהגה להזמין את כל ידידיה ומכריה המרובים.

גם היום כמו תמיד, נאספו בין האורנים כמה מחבריה הטובים, ציירים סופרים ומשוררים כולם רבצו על מצע המחטים. מי בישיבה מזרחית ומי נשען על מרפקו, עישנו וצחקו ואכלו פיתות וגבינת עזים, ובצעו אבטיח שעסיסו נטף על מחטי האורן וגרעיניו נקברו תחתיהם.

מראיה השוקט של חנה וידידיה הנהנים בצל האורנים ריפה את ידי הייתי מבוהלת. אולם חנה קיבלה את פני בתרועה, זימנה אותי אל מרכז החבורה והשיחה קלחה לה בנחת. היה ערב ירושלמי של סוף חודש יוני קריר ויבש. אבל אני, לבי לא היה עם שיחתם הנינוחה. הרגשתי זרה, מרוחקת ולא שייכת. הם דיברו על המורים בבצלאל ועל רעיונותיהם הזרים, דיברו על תערוכות סוף השנה ועל דרך בחירת העבודות לתצוגה, דיברו בשפה שהייתה ידועה רק להם, שרויים באחווה ובשותפות מובנת מאליה שלא הייתי שייכת אליה.

פתאום ידעתי שכל עולמי השתבש.

לא יכולתי לשוחח עם חנה ביחידות באותו ערב ולכן קבענו יום ושעה ואת בצלאל כמקום טוב לפגישה.

נפרדתי מחבורת האמנים ונסעתי הביתה.

למחרת, בקומה העליונה של בית הספר בצלאל לא היה איש, ויכולנו לשבת לבדנו ולדבר מבלי שהדברים יגיעו לאוזניו של אדם.

– אני חוששת שאני הרה – פתחתי וגרוני חנוק – אז מה? – אמרה חנה – אז מה? מה אני עושה? – למה לא תתחתני? – עם מי? – עם החבר שלך – זה לא הוא – השתגעת? – כן אני חושבת שהשתגעתי –. אז מה את רוצה לעשות? – קודם כל לדעת אם זה נכון – אז לכי לרופא – אמרה חנה בקולה המעשי והבטוח – את מכירה רופא? – כן, אני אתן לך כתובת של רופאה, לא הרחק מכאן, תאמרי לה שאת חברה שלי – ומה אם זה נכון? – את באמת לא רוצה להתחתן? – עם מי? – עם זה שאתו שכבת. – לא לא בשום אופן לא – אם כך אין מוצא אחר מאשר לעשות הפלה – וזה נורא? נרעשתי – שטויות – אמרה –, זה כמו לעקור שן – זה הכול? – כן זה הכול – ומנין את יודעת? – מן הניסיון –. ולמה לא התחתנת את? – מה השתגעתי? – נזעקה חנה – ולי את מייעצת להתחתן–. חשבתי שיש לך חבר – לא – אין לי – לא ידעתי – ולא היה נורא? – שטויות – הוסיפה ביובש – רק צריך רופא טוב וכסף, הרבה כסף.

ומנין היה לך –? – לי יש כסף – אמרה –. ולי אין – חשבתי.

סגר עלי היאוש. אפילו ביקור אצל רופא עולה כסף. מנין ימצא לי הכסף? יום המשכורת עודנו רחוק וגם אז, כשאקבל את שכרי ולאחר שאתן לאמא את המגיע לה לא יישאר כמעט כלום. מנין אני יכולה להשיג כסף? אין לי איש שאוכל לספר לו מה שקרה לי ולבקש את עזרתו. בודאי לא את עזרתה של אמי. אילו ידעה לא הייתה עומדת בעלבון ובחרפה שהבאתי עלי ועליה ובדאגה. אמי המסכנה. מכל חלומותיה שחלמה בנעוריה באחוזת הוריה האמידים על הסתופפות בחברת אנשים שוחרי תרבות, אוהבי ספרות ושירה, לא נותרה לה אלא כוננית ספרים קטנה עם קלאסיקה גרמנית שלא היה לה דורש כאן בארץ החדשה. רק אני שימשתי לה תלמידה וקהל גם יחד ובאזני קראה את השירים של גתה ושילר, קראה בקול ובהזדהות עמוקה:

אלא שתכופות באו לה הערבים המייגעים שאותם הייתה מבלה, שחוחה על הפנקס השחור שבו כתבה באותיות גוטיות את מאזן היום השבוע והחודש, כל המספרים הקמעוניים כל החישובים כל התחבולות להחזיק מעמד ולשרוד בעוני ובמצוקה. “עגבניות וחבילה של גפרורים ומשחת שנים בהקפה במכולת. אבל אולי אפשר יהיה לקבל הלוואה בבנק “זרובבל” ולהחזיר את החוב “בגמילות חסדים” ואז תישאר לירה שלמה לרכישות, ואשר להלוואה הבאה ב”קופת עם" את זו אפשר יהיה לקבל רק בשבוע הבא. כך יושבת אמי ליד השולחן במטבחון. כולה שפופה ומטכסת עצה בינה לבינה איך לשרוד. ואני בתה היחידה ומשענתה בחיים פרצתי גדר ופרעתי חוק, בוא תבוא שעת השילם. החירות שאליה חתרתי ממני והלאה, כבלים חדשים כרוכים על חיי וחונקים. אילו ידעה אמי אילו ידעה. אל מי הייתה הולכת לשפוך את לבה, האם לפני אחותה? איך הייתה נושאת את פניה אליה ומה תאמר לה, ומה יאמר בעלה של אחותה בשפתו המלעיגה ובבוז שהוא רוחש לה, ענייה מרודה שכמותה שוגה בחלומות שאין להם שחר. לאן לאן תשא את חרפתה ואת כאב לבה הנחמץ?

אילו ידעה. אמי המסכנה.

ואני מנין יבוא עזרי מנין יבוא? אל מי אפנה לעזרה?

בבית אחותה הנערצה והאמידה של אמא שלי מתכנסת מועצת הדודים אחת לשבוע לתה של שבת אחרי הצהרים. גם אמא שלי הולכת לפעמים לאותה התכנסות, ויושבת לה שם דחוקה אל הפינה. כולם יושבים סביב השולחן הארוך ודנים בדאגה שהם דואגים זה לזה מכוח קירבת הדם, אלא שמכוח אותה קירבה הם גם בודקים איש את רעהו ובודקים מה מידת הנחת שנפלה בחלקו של כל אחד וההצלחה שכל אחד מהם גרף לעצמו ברכוש ובעסקים ובגידול הילדים. הם יושבים זקופים סביב השולחן המאורך, נשענים על המשענות הגבוהות של הכיסאות המרופדים, הדודות כלואות במחוכיהן והדודים בחליפות מהודרות, והאווירה עסקית והנאתנית.

ואמא שלי המסכנה, האחות הענייה, יושבת שם למשפט, כולם נותנים לה עצות ומחנכים אותה ומנסים להסביר לה מה טוב בחיים ואיך כדאי לנהוג, והיא מרכינה את ערפה ונותנת להצלחותיהם ולמוסר ההשכל שלהם לחבוט בה ולהזכיר לה את כל כישלונותיה. חבוטה ושחוחה היא חוזרת אז אל דירת המרתף הקטנה ומתמוטטת אל מיטתה אחוזת שיהוקים וגיהוקים שאינם נפסקים אלא בעזרת מגבות לחות וטיפות ולריאן.

אל המועצה הנכבדה ההיא ודאי לא אפנה ולא אבקש עזרה מאיש מהם.

חנה יעצה לפנות אל אותו האחד שאחראי להריון הזה ולבי פג ונבהל. התביישתי וגם פחדתי שמא יסרב.

כמו בימי מופסן ובלזק הולכים חיי והופכים לסיפור של משרתות, שהיה כבר מעולם, הנערה הענייה נקלעה לצרה, ובמצוקתה תבקש כסף מן הרוזן המפתה שגם הוא מעוניין בהשתקת האירוע.

הנה זה מה שקרה ל“בעיטה המוחצת” שלי, ל“ניתוק כל הקשרים הקודמים” ולשינוי כיוון של חיי. “להתחיל מזווית חדשה, לא מחוייבת ולא קשורה.” כך חשבתי כשהלכתי לשכב עם אותו גדי תחת עץ האגוז. רציתי לחוש את טעם היותי אישה מבלי שיהיה לי בלבי כלום אליו לבד ממגע גוף נרגש וסוער. שלא תהיה אהבה ושלא יהיה יחס מחייב. רציתי לתת את גופי שיכור מהתרגשות ועם זאת לא קשור ולא כבול לא לאדם ולא למוסכמות ולא לכל חובה ולא לכל תביעה ולא לקשרים. כל מה שהיה עד אז מוכרח היה להסתיים ואני רציתי לפרוש כנפיים ולעוף.

בית החזה לחוץ עד כאב. בגרון מתאספת ליחה חונקת. ובלבד שלא יפרצו דמעות מעבר למשקפי השמש.

כשקיבלתי משכורת הלכתי אל הרופאה כעצתה של חנה. עליתי קומה אחת בחדר מדרגות צר ועמדתי מהססת לפני דלת לבנה שחציה היה מעין חלון עם זכוכית אטומה ובצד הדלת היה שלט שאמר “דר' שוורץ רופאת נשים”. שעת הקבלה התאימה ואני צלצלתי בפעמון. אולם איש לא ענה, דפקתי בדלת פעם ופעמים אבל לא נעניתי. ואז לחצתי על הידית והדלת נפתחה אל חדר המתנה לא גדול שבכל קירותיו היו דלתות שהוליכו לחדרים אחרים. החדר היה מרוהט בכמה כורסאות ושולחן נמוך ועליו אגרטל ובו פרחים נבולים וכמה כתבי עת. על הקיר היחיד שלא היו בו דלתות היו תלויות מיני תמונות, מיני נסיונות נפל, ועלה בדעתי שבאלה התמונות ודאי משלמות בנות בצלאל בעד הטיפול.

הנוכחים הרימו אלי עיניים אבל לא ענו על ברכתי. שתיקה זרה עמדה בחדר. על הכיסא הגבוה היחיד ישבה אישה צעירה ורזה מאד נושאת כרס ענקית שניסתה כל הזמן למקם אותה בין ירכיה המפוסקות. גבר ישב על ידה בכורסא נמוכה ועיין בכתב עת. היו שם שתי נשים שישבו צמודות כממתיקות שיחה מלב אל לב למראיהן עברה בי דקירת קנאה. אולי הן אם ובתה שבאו אל רופאת הנשים יחדיו? וגם אישה אחת מהודרת ישבה קלוטה בכורסת עור כבדה ועלעלה בעיתון מאוייר. לא הספקתי לסקור את כל הנוכחים עד שנפתחה הדלת וזוג יצא והלך לו. האישה הצעירה נקראה להיכנס ואגב כך יצאה אחות ושאלה אותי לרצוני והזמינה אותי להיכנס כדי למלא שאלון.

– לא נשואה –

– סימני הריון –

– לא יכולה להמשיך בהריון מטעמים סוציאליים –

– לא יכולה להתחתן –

– לא חולה, אין מחלות במשפחה

– עובדת ולומדת –

חזרתי אל חדר ההמתנה פגועה בשל החיטוט הרשמי, וחיכיתי לפסק הדין.

לכל מי שישב באותו חדר המתנה היו פנים חתומות ונושאות סוד, לא ידעתי אם אפשר אבל רציתי מאד לגשת אל אחת מהן ולומר לה: אני מפחדת, ראי עד כמה לא הצליחו ניסיונותיי להיות משוחררת. הנה מה שקרה לי ושוב אני כבולה ולא יודעת איך אתנתק.

חדר הרופאה היה צר וארוך מעין מסדרון לבן, חלון אחד שפנה לרחוב האיר את החדר אף על פי שהיה מכוסה בוילון מבד ערבי. מתחת לחלון עמדה ספה צרה מוגבהת ומרופדת בשעוונית לבנה, וליד החלון הייתה תלויה ארונית מזכוכית שהכילה פנכות וצנצנות ומכשירים נוצצים, וגם כוננית חומה הייתה שם שהכילה אנציקלופדיות בכריכות עור וזהב. בירכתי החדר עמד מעין כסא עינויים בעל שתי ארכובות מוגבהות, ופרגוד ועל ידו כיור וברז ומגבת. ליד שולחן הכתיבה הלבן מאחורי ערימת תיקים וניירות ומנורה ישבה אישה גדולה והביטה בי. היו לה עיניים מימיות ושיער אסוף בפקעת על ראשה. היא צוותה עלי לשבת.

כך, – אמרה – בעוד היא מעיינת בגיליון שלפניה, קודם עושים שטויות ואחר כך באים אל הגינקולוג שיציל.

הושיבה אותי על כסא העינויים ולאחר שחיטטה בקרבי פסקה: התלבשי.

– ובכן נכון, יש הריון, ולמה לא תתחתני? הפלה היא פעולה בלתי חוקית ולא קל לבצע אותה. – היא עצמה דר' שוורץ אינה עושה דברים כאלה, חוץ מזה צריך לזכור שגרידה היא ניתוח, וניתוח כידוע לא תמיד מצליח ואין רופא שיתחייב על הצלחה. יכולות להיות כל מיני הסתבכויות וגם יכולה להיגרם עקרות לכל החיים. – אולי תשקלי את כל זה ובכל זאת תתחתני?

– אי אפשר – לחשתי וגרוני חנוק.

– חבל מאד. אבל אם כך צריך למהר. את יכולה לבצע הפלה רק בתל אביב, שם לא מכירים אותך. וקודם כל צריך לקבל תעודת מחלה אצל רופא כללי. – אתן לך כתובת של רופא שמספק תעודות כאלה, שחפת יהיה טוב, אולי הייתה שחפת במשפחה? אתן לך את הכתובת, כמובן שזה עולה כסף, והמכתב שהרופא ההוא יספק יופנה אל מרפאה גינקולוגית, גם היא בתל אביב ושם אפשר יהיה לבצע את הניתוח. וגם זה יעלה כסף, לא מעט. ולמה לא תפני אל הבחור שישלם? יש לך זכות לתבוע את עזרתו, הריון נוצר רק בשנים חוץ מאשר אצל אמו של ישו כמובן. הוא אחראי, ודאי שהוא אחראי, איזו חוסר אחריות, מה זה? ימי הביניים? אין אמצעי מניעה? אי אפשר להיזהר? חנה, חברה של חנה, עכשיו אני מבינה. את המשחקים של חנה אני מכירה גם מכירה, וגם יודעת איזה מחיר חנה משלמת על משובותיה –. ואיפה תגורי בתל אביב? תצטרכי מלון אם אין לך שם חברים שאפשר לסמוך עליהם, כי במרפאה נשארים רק שעות מעטות.

ואז נתנה לי את הכתובות ואמרה שמוטב למהר שכן השבוע כבר מלאו שני חדשים להריון, אסור לחכות יותר מאשר שבוע אחד נוסף כי אחר כך זה נעשה מסוכן עוד יותר. מותר לי, כך אמרה, להזכיר את שמה במרפאה אבל מכתב היא לא תיתן לי, כי היא לא משאירה עקבות למעשים כאלה. כשתהיי מוכנה – אמרה – תבואי אלי ואני אזמין לך מקום בטלפון.

וכך יצאתי אל הרחוב, הכול היה ברור. מסלול חדש ודרך חדשה שנכפתה עלי וחוויה שלא רציתי לחוות מחכה לי ומאיימת.

תועה ואבודה שרכתי את רגלי ברחוב, בוהה בחלונות הראווה. בחלון של חנות ספרים צדו את עיני כותרות ספרים שמעולם לא שמתי לב אליהם, “הריון ולידה” “ההריון הבריא” “תינוק בא לעולם”. נכנסתי לחנות וודאתי שאיש ממכרי אינו מביט בי ושלפתי את אחד הספרים מן המדף, נשענתי אל הכוננית ודפדפתי בספר: השבוע החמישי. – בסוף השבוע החמישי ארכו של ההריון המופרה כ־2 מ"מ. העובר שזה עתה נוצר בתוך שק השפיר מתחיל ללבוש צורה.

השבוע השביעי – בסוף השבוע השביעי גדלים ניצני האברים במהירות וכבר אפשר להבחין בבהירות בידיים וברגליים מופיעות בליטות שסועות שתפרדנה אחר כך לאצבעות… אורך העובר 1.3 ס"מ.

השבוע השמיני – כל האברים הפנימיים הגדולים כבר נוצרו. זה הזמן העיקרי לגידול העיניים והחלק הפנימי של האוזן, לרבות האוזן התיכונה האחראית לשמיעה.

באחת, בפתאום הבנתי שברחמי (מה זאת הרחם הערטילאית הזו במקום שהוא בשיפולי הבטן?) ברחמי בנקודה כלשהי ב“שפיר המתהווה” שבתוכי צומח אדם אמיתי, אדם שזה עתה החל לשמוע באוזן התיכונה שלו. מה הוא שומע? את הרחשים הרוחשים בגופי, אולי הוא שומע את פעימות הלב, אולי הוא שומע את זרימת הדם והלמות הדופק, אולי את מסע המזון הנדחף במעיים, הוא שומע ואני כלל לא ידעתי שהוא קיים. אני לא מכירה אותו, והוא אינו מכיר אלא אותי בלבד, אותי בפנים, בתוך תוכי. לא קרוא הוא צמוד אל דופן הרחם ההיא ולוקח, בעצמה ובעקשנות, בכוח ההישרדות ויצר החיים את מה שנחוץ לו. ואני כלל לא רוצה לתת לו ולא כלום. לא קרוא, לא מבוקש ולא רצוי הוא בא והתיישב והוא חי וגדל ומשתנה בכל יום.

השבוע השמיני. נוצרים הנחירים, שני הצדדים של הלסת העליונה – ריבון העולמים: הוא עשוי להיות דומה למישהו, לאמא, לאבא, למישהו מן הדודים, לסבים ולסבתות שלא ראיתי מימי, אלה שנותרו באירופה וניספו במחנות ההשמדה.

אחוזת התרגשות עזבתי את החנות הייתי נסערת ולא יכולתי ללכת הביתה. המשכתי לשרך את רגלי ברחוב, מותשת מעצמת החוויה, עד שעלה בדעתי שמושיעתי היחידה היא חנה, וכך עליתי לאוטובוס ונסעתי אליה.

מעבר לביתה של חנה היו שדות חיטה שהבשילו וטרם נקצרו. נשיפות של זהב וכסף רצו בשיבולים, ולאורך גדרות האבן האפורות שבגבול השדות נעו משפחות של פלחים מי על חמור ומי ברגל, וקולותיהם הגרוניים מילאו את הערב. ההרים כבר החלו מתעטפים באד האפור הסגול הוורדרד של ירושלים שהתערבב בהינומת העננים שנעו למעלה.

מנין לכל העולם השלווה הזו, כשתוכי מכווץ מאימה, ואני חרדה ומבוהלת.

חנה הייתה בסדנא שלה נתונה באמצע עבודה מאוששת כדרכה. צהלה אלי, שאלה מדוע נפלו פני, שפתה קומקום על הכירה החשמלית שעמדה בפינת החדר על ארגז אריזה של בקבוקי בירה, והזמינה אותי לשבת בכורסה המרופטת. ואז אספה כמה מטליות שהיו מושלכות פה ושם הרטיבה אותן בכיור ועטפה בהן את גוש החומר שהיה מולבש על מוט האבניים והיה עתיד ליהפך לפסל. אחר כך משכה אחת מכל הכריות שהיו מושלכות בחדר, ישבה עליה ואספה את רגליה לישיבה מזרחית.

בחדר הזה לא היה דבר שבשגרה. אפילו שעון לא היה שם. כלי עבודה היו פזורים על שולחנות קטנים מרובבים בצבעים. בימים אלה עסקה חנה גם בציור, ופה ושם יצרו צבעי השמן שכבות עבות על השולחן, והמכחולים חלקם בלוריותיהם טבולות בצנצנות של טרפנטין וחלקן יבשות תקועות במיכלים של פח בלוריותיהם מופנות כלפי מעלה, ארוכות שיער וקצרות שיער רחבות וצרות עבות ודקות, וערימות של שפופרות וקופסאות פח, מהן פתוחות שהצבע יבש בהן ומהן חדשות והתווית עליהן נוצצת שהצבעים נזלו מתוכן על השולחן. ואל הקירות עמדו נשענות תמונות מהן ממוסגרות גדולות וקטנות. ומהן לא ממוסגרות, בדים שהתגוללו בערימות על הספה הנמוכה, ופנקסים ומחברות היו מוטלים בכל פינה, ועפרונות היו תקועים בכלי חרס או נחושת על אדן החלון היחיד ועל המדפים שעל הקיר. אהבתי את המרתף הזה ואת ריח החומר והטרפנטין והצבע. הלחץ והאימה הלכו והתפוגגו. החובה להתגייס ולהעמיד פנים נסוגה מפני פניה הנבונים ומעוררי האמון של חנה. גם הקומקום התחיל מזמזם על הכירה ואני פתחתי ואמרתי:

– הייתי אצל הרופאה ועכשיו הכול ברור. אין לי ברירה אלא לנסוע לתל אביב ולבצע את ההפלה, כי כאן אין אפשרות להסתיר כלום ואני מוכרחה להסתיר מפני אמי. תארי לך מה היה קורה אילו ידעה מה עוללה בתה, יתכן שהייתה מתה מצער, כי אין לה כוח נוכח מין יצור שכמותי. גלמודה כזו, גלמודה כל כך, מנסה להישען עלי ואני נשמטת לה שוב ושוב, ובכל פעם שנדמה לה שרתמה אותי וכוונה אותי למסלול נכון ולבה נרגע ורוחה נחה – אני עושה מעשה והופכת את הקערה על פיה ומזעזעת את חייה, וטורפת את כל תקוותיה…

אני צריכה, אם כן, הוספתי ודיברתי, לנסוע לתל אביב, לשכור חדר במלון, ללכת אל רופא שימציא לי איזו מחלה, לפנות למרפאה גינקולוגית שתבצע את ההפלה, ואין לי כסף, ואני כלואה בין ההכרח ובין אי היכולת: היום פתחתי בחנות ספרים ספר על ההריון, וכאילו לא עסקתי מימי בביולוגיה הבנתי פתאום שהדבר שיש לי שם בתוכי הוא יצור אנוש שידיים ורגלים לו ואוזן שומעת, אוזן תיכונה שמקשיבה לכל הרחשים שעוברים בעורקי ובמעי, ואני מתפלצת לרעיון שזהו יצור אמיתי שהגיע אלי לא קרוא. מנין בא? מן המה בא? מה הביא אותו אלי, דווקא אלי דווקא עכשיו? והוא שם, מוצץ את חייו מדופן הרחם שלי.

גם אני נולדתי במקרה. הסיפור על לידתי לא נחסך ממני ושמעתי אותו חזור ושמוע, איך לא רצתה בי אמי ואיך הייתי לה הריון לא רצוי ומאוס ורק ימים אחדים לפני שנולדתי חשה לתימהונה, כשעמדה לפני חנות בגדי תינוקות, איזו חמימות ואהדה כלשהי כלפי היצור שהתפתל בבטנה. כל ימי אני חיה בהרגשה שהכול הכול טעות, מפני שאני הייתי אמורה להיוולד מרחם אחרת, רצויה ואהובה ומבוקשת מיומי הראשון, ורק בטעות נקלעתי אל רחמה של אמי ונולדתי, לא רצויה ולא קרואה, האם לכן אני נתבעת לשלם על הטעות ההיא ולשאת בה? האם כל מה שאני עושה אינו אלא הזיה, דברים שצל רואה מן הצד כראייתו של ענן שקוף, אד עובר? ומה שנראה כמוחשי כביכול אין בו ממש ואיננו נכון. ולא נכון שהריתי פתאום ושיש לי בבטן יצור נוסף, שחי ויונק את חייו מדופן רחמי בכורח חוקים שאני לא כתבתי אותם, כי יש מישהו שכתב אותם וגם קבע את מהלך הדברים, וכבר כולם יודעים לכתוב אותם על ספר, ויודעים מה מראהו של יצור אנוש בחודש השני להריון, וגודלו מה הוא ומתי נוצרת האוזן התיכונה, ורק מה יהיה מראה הלסת העליונה בדיוק אין יודעים, שכן אולי תהיה דומה לזו שלי ואולי לזו של אמי או של אמה – תארי לך שהוא שומע מה אני אומרת לך ואת כל רחשי המעיים שלי ואת פעימות הלב – חי ממש חי בתוכי, אלא אם כן אחתוך אותו ואזרוק אותו לפח אשפה, וארמוס אותו כשרץ כדי שלא ישוב להטריד את חיי.

אבל כדי לבצע את כל זה אני מוכרחה לנסוע לתל אביב, לשכור מלון, ללכת אל רופא כדי שייתן לי תעודת מחלה שקרית, ואל מרפאה גינקולוגית ולומר להם שאני לא רוצה אותו, שיתלשו אותו כדי שלא ימצוץ את חייו מרחמי, כדי שימות, ולא יהיה דבוק עוד אלי. אבוי חנה אני מרגישה כרוצחת. רוצחת את מישהו שאינני מכירה כלל ושאני הורגת אותו כי הוא מפריע לי משום שמציאותו גורמת למפנה בחיי שלא חשבתי עליו ולא תכננתי אותו, ואין לי זמן או חשק אליו.

גם אמי יכולה הייתה לעשות את אותו הדבר, אין לי מושג מדוע לא עשתה את זה. אילו הפילה אותי לא הייתי קיימת כלל ולא עוסקת בביולוגיה ולא הייתי רואה אותך בתוך המרתף הזה ולא את השדות המבשילים בחוץ בזהב. אבל כיוון שאני כאן אני צריכה לנסוע לתל אביב, ואין לי כסף, ואני אין לי כל רעיון מנין לאסוף אתו, וכל מה שלוחש בתוכי נצבע בחוסר הכסף ובצורך להסתיר מאמא, ולכן אין לי אפשרות להשתמש במשכורתי שעוברת בכל חודש לארנקה המחורר, כדי שתכסה את החוב בבנק אחד ותיקח הלוואה בבנק אחר על מנת לשלם חוב מעיק.

– וכל שטף הרגשות הזה בגלל הפלה? – אמרה חנה בחיוך סלחני וקמה לחלוט תה – עם כל הביולוגיה שלך נשארת רומנטית כמו ילדה. ראי מה שאת צריכה לעשות, תלכי אל אותו בחור (מה זה אין לו שם?) ספרי לו את העניין בלי להתרגש ובלי להתלהב, ספרי יבש ופשוט מה קרה. הוא ודאי לא יסרב לך, וכסף לא חסר לו לדבריך, ותיסעי לתל אביב, ותעשי הפלה, כל התהליך הוא לא כלום, כעבור רבע שעה נגמר הכול והיה כלא היה, האמיני לי, אני בעלת ניסיון.

אני לא יכולה ללכת אליו – אמרתי. – אני אשמה ואין עליו כל אשמה. הוא לא היה הנסיך שפיתה את שפחת הבית, בת הכפר התמימה, ואינו חייב בתשלום הנזק. אני נתפתיתי לייצרי, אני חשבתי שכך אפרוק עול ואצא למרחב חדש, לכוון אחר. רציתי לעשות את המעשה ועשיתי אותו. אהבתי את השכיבות תחת עץ האגוז ואת התפוחים ואת העוגיות והיין, ובתי הקפה והריקודים, ולפעמים אפילו את הצהרותיו המטופשות. לא הייתה כאן חכמת לב, ולא כלום אלא יצר רותח בלבד סתמי וחייתי, רציתי בו ונטלתי ממנו בכל ישותי. למה אבוא אליו עכשיו שייתן לי כסף? מה אומר לו?" אני לא חברה שלך ולא בת זוג שלך ולא אוהבת אותך, רק השתמשתי בך לרוות צימאון ואתה היית טוב ככל יכולתך, ועכשיו תן לי כסף כי אין לי." – לא יכולה להשפיל את עצמי כך פשוט לא יכולה.

– מוגזם – אמרה חנה – איסטניסות מוגזמת. בסך הכול מדובר בכסף ולא בעקרונות ובכבוד. כשיהיה לך תחזירי לו. חוץ מזה את יכולה לנסות את קופת הסטודנטים. אמנם שם יש צורך בערבים ולא קל למצוא אותם. אבל אם את מתעקשת – גם אני אנסה לגייס לך כמה שאוכל. אבל את באמת צריכה למהר. גמרי את כל השטות הזאת וחזרי למסלול, פרקי מעליך את המתח, חבל על הזמן.

שתינו תה ואכלנו עוגיות. הערב ירד קריר וחריף, מתרונן בציוצי ערבית של הדרורים. ריח חדרה של חנה טרפנטין וצבע שמן עודו שמור אתי היום, יקר ומרגיע, בתוך אי הסדר היה הכול שם הגיוני ומאוזן מלא תושייה ותקווה.

חנה לוותה אותי אל תחנת האוטובוס. השמים התלקחו וזהב אחז בשולי העננים.

על המשטח שלפני הדירה שלנו, מתחת לתאנה על הספסל, ישבה אמא וגם שמואל שהביא אתו את הפטפון ואת התקליטים החדשים שרכש והם הקונצ’רטו החמישי לפסנתר ותזמורת של בטהובן. הם חיכו לי בדאגה ותמהו מאד על האיחור. סיפרו ששליח בא מן המחלקה וביקש שאתקשר דחוף.

אכלתי את ארוחת הערב ואמרתי שאני מוכרחה לראות מה רצו מן המחלקה. אבל ביקשתי משמואל שלא ישמיע את הקונצ’רטו עד שאשוב. יפה יהיה לשמוע את בטהובן הלילה. וגם אמא אמרה שהייתה רוצה מאד לשמוע את הקונצ’רטו הזה, אם כי זה “לא אותו דבר”, שכן היא זוכרת איך שמעה את הקונצ’רטו החמישי של בטהובן בבית האופרה בוינה, בקונצרט חגיגי, כבר לא זוכרת מי ניצח ומי היה הסוליסט אבל זוכרת את האווירה התרבותית והנלהבת של הסטודנטים ותלמידי הקונסרבטוריון. אף על פי שכספם לא הספיק אלא למקומות עמידה ב“בלקון העליון” מתחת לגג בקומה החמישית או השישית, באו כולם מצויידים בתווים ועקבו אחר כל פיסקה, ואת ההתרגשות בתום הנגינה היא זוכרת ואת קריאות ה“ברוו” ומחיאות הכפים של העניים הנלהבים ההם כמה הייתה רוצה לשוב ולהיות שם.

ואני חזרתי וביקשתי שינגן את התקליטים הערב שכן מחר או מחרתיים אני צריכה לנסוע בענייני עבודה והדבר דחוף מאד.

לנסוע שאלה אמא, לאן?

לתל אביב, עניתי.

מצויין אמרה אמא, תוכלי לגור אצל הדודה. אבל אני פשוט פניתי לי והלכתי.

אין לו שם? שאלה חנה.

כן יש לו שם, שמו גדי. הוא בן השכונה אבל לא מן המחזור שלי ולא היה חבר שלי מעולם, מבוגר יותר ושונה.

ולא היה לך חבר? שאלה חנה.

כן היה לי חבר, שלידו הלכתי ונלכדתי בתוך מארג נפלא של קורי עכביש נוצצים וחונקים, יפהפיים ומקרינים ארס.

אל שולחן הסדר ישבנו אמא ואני לבדנו, ושתקנו. הרבה טרחה אמא לשוות לשולחן חגיגיות כפי שזכרה מבית הוריה; יותר מכל ריגשו אותה זיכרונותיה על מראהו של אותו שולחן ערוך בליל הסדר בבית הוריה בימים הרחוקים ההם – כלי הכסף המבהיקים והמפה הרקומה ברוקט וזהב. בבית הרחוק ההוא כיסו את כל השולחנות בנייר מתחת למפות מחשש חמץ, הייתה מספרת לי וזה למרות שקורצפו קרצף היטב כל השבוע שלפני החג, ועוד עמדה לספר לי כדרכה מידי שנה, על המצה השמורה וחוקיה, ועל הררי האגוזים והשקדים שהכינו לאפיה ועל הסבתות והדודים והדודות רצתה כל כך לספר, אלא שאני הייתי קיר אטום, חסרת רחמים, נוטרת לעולם המאושר שאבד ומתעבת את המסכנות העכשווית.

אכלנו מרור וחרוסת ומרק עם קניידלאך, וכשסיימנו וקינחנו ישבנו עוד קצת ובהינו בשלהבות הבוערות בפמוטי הפליז הקטנים, ואמא יצאה לפנות את הכלים ועצבות כל העולם הייתה נסוכה על פניה.

אני יצאתי אל הרחוב ערוכה לכל הרפתקה. מכל החלונות בקעו זמירות החג. פתחתי את שער החצר ויצאתי. האויר היה מבושם ומשכר. פריחת הלימון היחיד בחצר הדיפה ריח חריף ומתוק שהתערב בריח היערה. עצרתי ליד ביתו של הפרופסור המוזר וגן הורדים שלו ומראהו המתעתע באור הירח המלא, הרגשתי שאני משתכרת והולכת מכל הריחות ומכל הוורדים שהנפלאים מכולם היו אלה הלבנים המטפסים שריחם כריח הקינמון, או כריחות שעולים מצלוחיות הבושם הקטנות הנמכרות בשוק בעיר העתיקה.

בכיכר השכונה כבר עמדו בחבורה כמה בחורים ובחורות שסעודת החג כנראה הסתיימה בביתם. הם היו בני השכונה אבל לא היו חברים שלי. רובם כבר היו בוגרי אוניברסיטאות לרוב בחו"ל לרבות האוניברסיטה האמריקנית בבירות. שפתם הייתה מתובלת במלים לועזיות, הם עישנו סיגריות מצריות, וכל ארחם ורבעם היה שונה משלנו. יכולתי לסגת וללכת (לאן?) בלי להתעכב על ידם, אבל אני עצרתי ביניהם בחיוך מזמין, והם קיבלו את פני בחביבות, קצת בתמיהה, קצת בתימהון, שכן לא הייתי חברה קבועה שלהם.

הם עמדו לערוך מסיבה בביתו הגדול של יהודה והזמינו אותי להלוות אליהם.

נדרכתי בפנים. הנה אני הולכת להשתחרר, לפרוץ ולצאת. אני אלך למסיבה עם הזרים האלה. יוצאת להרפתקה. עולה על נתיב לא ידוע. חטא על פשע. טעם של תעלול מושך לב ופריקת אחריות. כל המשושים נשלחו…

הלכנו למסיבה.

פטיפון ניגן על המרפסת של יהודה. וגדי היה ממונה על החלפת התקליטים. על שולחן עמדו בקבוקי משקה וגביעים, נערות הגישו תקרובת ויין, לבושות בשמלות פעמון לבנות ונוקשות בעקביהן ומצחקקות בהגזמה ודוחות בצווחות קטנות את חיזוריהם המגושמים של הבחורים. אני אוהבת לרקוד, הקצב כובש את גופי. אני אוהבת להתאים את צעדי לצעדי בן הזוג, ולהתמכר למוסיקה, לבחון את קלות תנועותיו ואת רגישותו, להניע את הכתפיים עם תנועת כתפיו, ואת הראש ימינה ושמאלה. עיני לא ראו אלא את הזוהרים האלה שנשביתי ביניהם והנה אני שייכת, קלה וגמישה וחבוקה בזרועותיו של היפה ברוקדים.

הלוואי שלא ייגמר לעולם.

רוב הערב רקדתי עם גדי שתינו מגביע אחד וליקקנו גלידה. חיזר אחרי ודאג לי החמיא והחניף ורקד להפליא. לא כיהיתי בו בכלום. היה לו קול עז שנישא על פני השכונה. ועיניים מצומצמות תמיד כמסונוורות. ידיו היו בטוחות ורגליו נענו לקצב, והיה בגופו כוח סוחף ומשכנע.

השעה נעשתה מאוחרת מאד. כבר גמרו את כל האגוזים ושתו את כל המשקאות, וכבר עייפו מלצחקק ומלספר בדיחות ונראה היה שעמדו להיפרד. רק אני עוד הייתי מוכנה לרקוד אבל גדי סרב להפעיל את הפטיפון, המסיבה נגמרה.

– נלך? – אמר גדי.

יצאנו אל הרחוב השוקט חיבק את מתני והלכנו יחדיו.

עברנו בגינה הציבורית בשתיקה. החצץ חרק תחת רגלינו. הציפיה הלכה וגאתה בין גופותינו הנוגעים.

רוצה לשבת קצת? שאל, – אולם הספסלים היו רטובים מטל ואי אפשר היה לשבת עליהם. ואז הוסיף – אבל לא תלכי כבר הביתה?

גרוני מלא פתאום ריתחה וידי צרבו והזיעו. ברכי רפו ולא יצאה מפי אלא לחישה – לאן נלך?

ידעתי שהפור נפל, ידעתי שאני נסחפת אל הרפתקה, וגם ידעתי ששוב אין דבר שיעצור, שערפל של תשוקה עלה וסגר עלינו.

הלכנו שותקים. ידו של גדי הייתה בטוחה על מתני. הכווין את צעדינו ביעילות נהירה. משארכה השתיקה אמר: – הביטי כמה כוכבים, את רואה, כל כוכב כזה הוא עולם, וכל עולם –

פתחנו את שער החצר של הוריו. עלינו כמה מדרגות ופנינו לרבוץ תחת עץ האגוז….

– חכי כאן מיד אשוב. –

האדמה הייתה ריגבית. מבעד לענפים שמעלי היו ניצנוצים לא מוכרים, הכימה והכסיל הידועים כבר נעו למקום אחר ומה שנחבא מאחורי חומת הברושים הצפופים, לא היה ידוע. שעה זרה. רחש עובר בענפים, נפל הפור.

כשחזר היו ידיו עמוסות ביין ועוגיות ושמיכה שפרש על האדמה. בלא היסוס השתרעתי על גבי והנחתי את כפות ידי מתחת לראש. אין אומר ואין דברים פנה גדי אל כפתורי חולצתי, חשף את שדי ונצמד אליהם בשקיקה. ריפיתי את שרירי והייתי רכה כמשי, הרגבים נמסו מתחתי והיו לקטיפה. ללא דיבור או פיוט, בלא חינונים או לטיפות או דברי אהבה, בא עלי, בפראות בא עלי ושיסף אותי, ואני לא ידעתי את נפשי ושקעתי תחתיו, ירכי המורמות צרובות תענוג כואב וזרועותי מתעלפות מחמדה.

מהיר וחריף היה הרגע, וחולף.

שכבנו על הגב מתנשפים והבטנו אל הנצנוצים מבעד לענפים. ואז כשנתארכה השתיקה חזר ואמר – תראי כמה כוכבים, את יודעת, כל כוכב כזה, את יודעת….

רציתי הביתה. בין רגלי הייתה לחלוחית מגעילה. צריכה מקלחת והרבה סבון. כל הכוכבים האלה, וגדי והשמיכה והיין ועץ האגוז היו דוחים ומיותרים עכשיו, קמתי והתנערתי ויישרתי את השמלה, ויצאנו אל הרחוב והלכנו מתחת הקזוארינות אל עבר ביתי.

השער ייבב למורת לבי והחצץ בשביל התנפץ תחת צעדי. המים במקלחת היו קרים, ובחדר עמדה אמא בכתונת הלילה והסתכלה בי בעיניים עירומות, מבועתות ולא מאמינות, ואז הסתובבה וחזרה אל מיטתה ושתקה את מה שרצתה להגיד.

כשפתחתי את העיניים למחרת כבר עמדה השמש באמצע השמים, ועל חבל הכביסה, אבוי, התנופפו תחתוני מכובסים.

כמה פעמים בשבוע היה גדי בא לאסוף אותי והיינו הולכים לרקוד, עם כל החבורה העליזה והרעשנית, ובתום הערב היינו חוזרים אל פינתנו תחת עץ האגוז, ומתלבטים איש בחיק רעותו בהתלהבות ובשקיקה ולא מרפים עד שנגמרו גניחות החשק עד תום.

אלא שסמוך לחג השבועות חלו בגופי שינויים, השדיים גדלו וכאבו ובבקרים הייתה לי סחרחורת.

ואז, כעבור ימים אחדים נסעתי אל חנה.

– קרה משהו? שאל גדי כשראה אותי פתאום בפתח ביתו – כן קרה — מה קרה? – אני הרה — את הרה? – כן, הרה, – את בטוחה? – כן בטוחה — היית אצל רופא? הייתי וקיבלתי אישור — כמה זמן? – השבוע התשיעי — ולמה את באה לספר דווקא לי? לא הייתי באה אילו יכולתי לפתור את הבעיה בעצמי – מה פירוש לפתור את הבעיה? – לא רוצה את ההריון הזה — אבל למה את מספרת דווקא לי? — מאחר שאנחנו שותפים, על כן חשבתי — שותפים? את מאשימה אותי? – חששתי שכך תדבר. לא מאשימה רק מבקשת הלוואה, אחזיר מייד כשיהיה לי — כסף? זה הכול? כסף?

כשחזרתי הביתה היה המשטח שלפני הבית ריק, שמואל הלך לו ואמא הלכה לישון.

לארוז. מה אורז אדם בתיק קטנטן כדי לקחת אתו וצמרמורת של התרגשות באצבעותיו? מה שנחוץ לו כאן לא יהיה נחוץ לו שם, ומה שנשאר פה יראה שונה לכשישוב. אל התיק אפשר היה לצרור כתונת לילה וכמה לבנים ומברשת שנים ומסרק. אולי עוד חולצה אחת? לפרחונית כבר לא יהיה מקום בתיק, אולי חולצה אחרת, דקה יותר ולא מתקמטת?

גדי חכה לי כאשר הבטיח ונתן לי כסף יותר מאשר ביקשתי. אין צורך למהר ולהחזיר – אמר – אחל לי הצלחה –, ואולי תטלפני להודיע שלומך?

נסעתי העירה אל הדר' שוורץ, נטלתי ממנה את הכתובת של המרפאה, בתל אביב, ביקשתי שתודיע על בואי ופניתי ללכת אל תחנת המוניות הערביות מפחד עיני המרכלים.

כשנעצרתי בפתח חדר המדרגות, בעודי עומדת ומביטה אל הרחוב, קלטתי פתאום (אמת או תעתוע?) בבואה שניחתה עלי כמהלומה. עוברים ושבים ומכוניות חולפות הסתירו אותו מדי רגע ובכל זאת נדמה היה לי שזיהיתי את בבואתו של מי שהיה החבר שלי שנים רבות, את הכתפים המוכרות ואת תנועת הראש. הוא רכן אל אישה שהלכה לצידו ודיבר אליה. הם הלכו והתרחקו יחדיו.

לבי הלם כמשתגע.

בהכרתי נצנצה פתאום, כתגלית, הידיעה, שאמנם נכון. כך הדבר, נכון שהוא הולך לצידה של אישה ברחוב, בחורשה, בשדה, בשדרה, בסימטה, בחצר, מביט בעיניה בחיוך שכולו דבש, מדבר אליה בקול רך ומתחנחן וידיו וגם לשונו מחליקים על עורה הרוטט ובתוכה הנמס.

במונית הערבית בירידה מירושלים, השענתי את ראשי אחורנית ועצמתי את העיניים. מלים נתחברו בראשי, מכתבים שלא כתבתי, אבל רציתי מאד לכתוב ולשלוח: “יש לי כמה סיפורים לספר לך שהייתי שולחת לך בשמחה אילו רק ידעתי שהיטב יכאיבו לך. אבל אינני בטוחה שאתה רגיש דייך אל מה שקורה לי כדי שהקורות אותי יכאיבו לך הכאב היטב.” או אולי “רציתי לספר לך משהו שאירע לי אבל אינני יודעת עד כמה זה יכאיב לך והאמן לי אני כמהה להכאיב לך” או אולי "אני מתעבת אותך – אבל אני מתגעגעת אליך עד כאב, אל מראיך המסוגף, עיניך העמוקות בארובותיהן, קולך הרך וידיך המלטפות. החיוך המתוק ודבריך כדבש. אני מתגעגעת אל נוכחותך החמקנית והמתעתעת. ואולי יותר מכל אני מתגעגעת אל האהבה שאהבתי אותך, וששוב אני לא רוצה בה. –

ישבתי במונית בעיניים עצומות, מתגברת על הבחילה ועל המצוקה והפחד, מנסה להיות מעשית ולעשות את מה שהוטל עלי בתושייה וביעילות. לבדי אני הולכת אל הלא ידוע, אין שותף ואין עוזר ואין תומך. ואין צורך לרחם על עצמך, כי איש לא הרע לך, ומה שיבוא ישחרר, עודדתי את עצמי. ובלעתי את הדמעות.

רק כשהכה בי פתאום משב חום כבד פתחתי את העיניים וראיתי שיצאנו את ההרים והגענו לעמק איילון, שרבץ אפוף אובך חלבי, ומעל שדותיו הקצורים עלה האוויר מרטיט כאילו בערה במעמקי אדמת העמק אש התופת. חזרתי ועצמתי את העיניים והשענתי ראשי אחורנית על המשענת, ולא הסתכלתי. גבי נשטף בזיעה ומשערותיי טפטפה הזיעה אל תוך צווארון החולצה.

לבסוף נעצרנו בשוק ביפו. בוססתי בין תלוליות חול ושלוליות מסריחות בכיוון לתל אביב ולבסוף שכרתי מונית כי חששתי שלא אמצא את דרכי בעיר הזרה. המונית יצאה מיפו אל בין הרחובות הלא ידועים, אל בין בתי הבטון המצחיקים עם מרפסותיהם העגולות הנתמכות ב“עמודים קלאסיים” והמגדלונים הפנטסטיים, וגדרות הבטון חיקוי לגדרות השיש הירוקים של וינה, של טריאסט ואולי של אודסה, שמאחוריהן גידלו גינות זעירות ובהן שיחי עולש שתפרחותיהם הכחולות נראות תמיד כאילו נאחזה בהן כל פסולת מעופפת ברוח. בין הגדרות ובין אבני השפה לא היו מדרכות מרוצפות אלא חול מלוכלך, זרוע קרעי נייר וקליפות מושלכות.

עיר זרה, לא הדר לה ולא יופי. מקום לבצע בו הפלה.

לבסוף עצרה המונית בכתובת הנכונה. כמה מדרגות עגולות הובילו אל פתח המרפאה ושלט קטן אמר: “מרפאה גינקולוגית”. שעות הקבלה היו כתובות בשורה נוספת. השעה הייתה ארבע אחר הצהרים, שעת קבלה. לבי הלם. התיק הזעיר הכביד על הכתף. אימצתי את כל כוח רצוני וצלצלתי בפעמון. אחות משובסת ומעומלנת פתחה לי בחיוך והזמינה אותי להיכנס. – אמנם כן, ציפו לי, הודיעו להם שאני אבוא.

הכניסו אותי לחדרו של דר' גוטפרוינד שהיה זהה לחדרה של דר' שוורץ, ספה מרופדת בשעוונית לבנה, שולחן וארון רפואות וכסא עינויים עם ארכובות מורמות וחלון מכוסה בוילון מבד ערבי ופרגוד – אלא שכאן לא הייתה רופאה זעופת פנים גוערת ומחנכת, אלא אדם עם סבר פנים רגוע וידידותי ותומך, גם כששאל את השאלות הנוראות: – איך נכשלת ומדוע? מי הוא הגבר חסר האחריות? מדוע באת לבדך ולא ליווה אותך איש מירושלים? מדוע הפגנת העצמאות המיותרת? ולאיזה כתובת להודיע במקרה שיהיה משהו להודיע?

דר' גוטפרוינד היה גבר נאה, וקומתו, אף על פי שהייתה כפופה כלשהו, נראתה לי הדורה מאד. היו לו עיניים חומות ומעוררות אמון, וחיוך חם, ופתאום היה בנוכחותו משהו מרחיק את הפחד ומפחית את הדאגה המשתקת. אלו ימים רבים שלא ידעתי כזאת, היה פה גבר שמותר היה כנראה להרגיש במחיצתו נבוכה ואובדת עצות, לתת לו יד ולהתיר לו להוביל, וללכת אחריו בביטחון, לסמוך עליו, ולא צריך לגייס את כל הכוח ולהפגין עצמה, אלא שמותר להיות עייפה, ועייפה מותר להישען על זרועו התומכת והבטוחה.

ואז בדק אותי. והקביעה חזרה על עצמה, אלא שעכשיו כבר היה השבוע העשירי וזו השעה האחרונה לביצוע ההפלה. מעבר לימים האלה כבר אי אפשר יהיה לבצע דבר בלא לסכן אותי מאד. אולם אני חייבת להביא תעודת מחלה מרופא פנימי. – את גם צריכה למצוא מלון – אמר –, שכן אי אפשר להישאר במרפאה אחרי הניתוח. אם תספיקי לסדר את הכול אפשר יהיה לבצע את הגרידה מחר בבוקר, בשעה תשע. כמובן שהמזכירה תעזור, היא תיתן כתובת של רופא פנימי, דר' טנצר, פינת בלפור–רוטשילד – תאמרי שאנחנו שלחנו אותך.

המשימה הברורה הקלה על מצוקתי. בתוך הזרות החום והמחנק שהעיר הזו הטילה עלי הסתמן משהו מוגדר לביצוע, משהו שתחם תחומים ברורים במהומה שבלבי וכיוון אותי למעשה אחד: צריך ללכת אל איזה דר' טנצר ולקבל מידיו תעודת מחלה. ואולי אני באמת חולה? אברי הכואבים וראשי הכבד ודאי אינם מצביעים על בריאות ואולי התעודה שאקבל מאותו דר' טנצר היא תעודת אמת? אולי כל הרופאים יודעים שאני חולה ולא מתחזה כלל? טעם מר עמד בפי וראשי היה סחרחר.

בשולי הרחוב מעבר לאבני השפה צמחו פיקוסים צעירים. אפורים מאבק, והחול שמתחתם היה מעורב במיני פסולת מושלכת. העדפתי ללכת ברחוב הצר ובלבד שהחול המלוכלך של המדרכה לא יאחז בבהונותי. הרחוב נראה רוחץ בזיעה וכל בתי השחי ציירו מעגלים על החולצות.

הלכתי הלוך והתנשף כמטפסת הרים: הלכתי בדרך שהמזכירה הציעה, עברתי מרחוב לרחוב עד לפינת רוטשילד–בלפור, עד שמצאתי את השלט הקטן “דר' טנצר רופא כללי”. לקראתי יצא אל חדר הקבלה הבלוי אדם קיפח ורזה להפליא, גבו מעוגל וצווארו נוטה קדימה, וחזהו הנפול נראה מבעד למחשוף החלוק הלבן שלבש על מערומיו. הייתה לו מגבת בידו והוא ניגב בה את עורפו הנטוי ואת פניו הנוטפות זיעה. בדירה שרר חום לח וריח מבחיל של חמרי חיטוי.

הרופא מצמץ אלי בעיניו ושאל אותי: – מה יש? – שלחו אותי מן המרפאה של דר' גוטפרוינד – אה, כך, בבקשה להיכנס. – אני צריכה תעודה – אמרתי עניינית, אבל דר' טנצר נזעק – מה פירוש צריכה תעודה, ככה פשוט תעודה? – אני צריכה לעשות הפלה – מה זה צריכה לעשות הפלה, את חולה? שיחק דר' טנצר את המשחק הנקלה – כן אני חולה אמרתי שקר בלב חפץ, – מה את מרגישה? – אני מרגישה לא טוב – איפה את מרגישה לא טוב? – בחזה, – אמרתי – אני משתעלת – כמה זמן? הרבה זמן –

להתפשט, פסק דר' טנצר.

הסרתי את החולצה ונתתי לידי העכביש להקיש על גבי ועל חזי ולראשו המפוחלץ של דר' טנצר להיצמד אל עורי כדי להקשיב כביכול לרעשים העולים מן הריאות החולות, לחרחורים ולנשימה הלקויה. רציתי לצעוק מבושה ומזעם, אבל חזק עלי הצורך בתעודת המחלה, והמשכתי לשחק את המשחק הנאלח, השתעלתי לתביעת הרופא פעם ופעמים, ונשמתי עמוק וגם כלאתי את נשימתי כמצווה, עד ששמעתי את הדר' אומר, – טוב אסור ללדת.

כתב תעודה וקיבל את שכרו.

ואז חזרתי באותה דרך עצמה, אל מרפאתו של דר גוטפרוינד. המזכירה קיבלה את פני בחביבות ואמרה שהזמינה לי חדר במלון אקסצלזיור ברחוב הירקון, לשלושה לילות. ובכן מחר בתשע בצום.

בחוץ עוד היה אור, והחנויות עוד היו פתוחות. גם התיק לא הכביד והעדפתי ללכת לאטי. קניתי משהו לשתות באחד הקיוסקים. האנשים נראו כאן שונים במראיהם מזה של תושבי ירושלים. בחנויות מכרו חנונים שנראו שונים מאלה הירושלמים והשלטים אמרו קפלינסקי וקוצ’ינסקי ורוז’נסקי ולא מזרחי והלוי או אבוטבול. נזכרתי שיש לי כסף ונכנסתי לחנות ספרים לרכוש לעצמי ספר, פתאום כאילו הייתה הרווחה, נינוחה עברתי בין המדפים, לא רוצה ספר מקצועי, לא ביולוגיה ולא כימיה, סתם ספר יפה שיהיה טוב לקרוא אותו במלון לבדי, מצאתי את וירג’יניה וולף “אל המגדלור” בכריכה רכה ומאחר שהוא היה זול הוספתי להסתובב בחנות כאילו באתי לנפוש בעיר הזו, בחנתי את הספרים על המדפים, עברית אנגלית וגרמנית, ובחרתי לי ספרון של שירי היינה שאמא נהגה לקרוא אתי בערבי החורף הארוכים, וכמי שמחפש חרס לגרד בו את הפצעים קניתי ספרון על עניני הריון ולידה. ויצאתי מן החנות. וכאילו אין לי אלא ליהנות מערב בעיר זרה, עם הכסף בכיסי הרגשתי עשירה ומפונקת, ואמנם נכנסתי לחנות ממתקים וקניתי לי טבלית שוקולד ושומשום בנייר צלופן ופירות יבשים.

כשפניתי לרחוב הירקון הכתה בפני רוח מלוחה מן הים שהחוף ירד אליו הישר מאבן השפה שלא החזיקה מדרכה כלשהי.

חזיתו של מלון אקסצלזיור המכורסמת רוח ים והמעקים החלודים של המרפסת היו לרוחי. מתאים לי – אמרתי בליבי, ואם יהיה נקי – יספיק. מדרגות השיש שהיו אולי בעבר בוהקות ומפוארות, עדיין נראו מלבבות. מעולם לא שכרתי לעצמי חדר במלון. בין זיכרונות הילדות שלי היו אמנם נסיעות עם אמא לאירועים משפחתיים ולינה בבתי מלון שהייתה לרוב מתנתם של הדודים העשירים שלא היה להם מקום בביתם לאמא שלי ולילדתה. הנסיעות האלה הותירו טעם רע וזכר הקבצנות וגמילות החסדים לא נשכח. גם עכשיו לא היה הכסף שלי, אבל אני הלכתי בעצמי ושכרתי לי חדר, והכסף יוחזר, וכך דחקתי הצידה את הפחד והבושה ונכנסתי אל חדר הקבלה כמורגלת ובקיאה.

אצל הדלפק לא ישב איש. שני גברים דומים זה לזה כתאומים ישבו על כורסאות קש לפני הוילאות שכיסו את החלונות הענקיים הפונים לים. כבדים רבצו בכורסאות הקש, מניחים את כרסיהם בין ירכיהם המפוסקות. כשראו אותי ושמעו את שמי ואת שמו של דר' גוטפרוינד, התרומם אחד האחים והוליך אותי בגרם המעלות המתברג ברחבות אל הקומה השנייה, פתח לפני דלת, המליץ על החדר, נקב במחירו והניח אותי לנפשי.

הנחתי את התיק על המיטה ורצתי אל הדלת הגדולה הפונה אל הים ופתחתי אותה ונתתי לרוח המלוחה לפרוץ פנימה ולהניף את המלמלה שעל החלונות. ואז פניתי להסתכל בחדר, הייתה שם מיטה ענקית בוהקת מלובן עם משענות שחורות משענת ראש ומשענת רגלים שבכל אחת מפינותיהם הייתה גולה מפליז מצוחצחת עד בוהק, את המיטה כיסתה שמיכה מלאכת יד שרועים ורועות ועדריהם היו ארוגים לתוכה לבן על לבן, וראיתי את ערימת הכרים וציפיותיהם המעומלנות, ואת ארונות הלילה והטלפון ואת שולחן הטואלט והראי שמעליו, ואת הכורסה המרופדת ירוק והשטיח הרומני עם הוורדים המתוקים מכל מתוק, ומלאתי צהלה עד שרציתי לרקוד. הרגשתי מנוחמת ומפונקת כתיירת בארץ נחשקת. יצאתי אל המרפסת ועמדתי נוכח הים כדרך שלא עמדתי נכחו מעולם. השמש עמדה לשקוע וקו האופק המשורטט חד, כמצוייר בסרגל, שחור על גבי וורוד היה מפעים וחדש. צלחת מזהב אדום החליקה אל מעבר לקו השחור ונבלעה והלכה והותירה לבסוף רק בוהק זוהר, שהלך והתעמעם תחילה בשוליו ולבסוף האפיר וכבה בכחול ונמוג. ריח ים עלה באפי, דגים ואצות או חול רטוב, ואזני מלאו רעש חדש, לחש של ליקוק וכרסום, ליקוק וכרסום, לחש זר, חדש, נכרי, וטעמו כטעם מסעות לעולמות אחרים.

הדליקו את פנסי הרחוב.

מן החוף החלו עולים אנשים יחפים בבגדי ים הולכים ברחוב עטופים במגבות ונושאים סלים. התרווחתי בכורסת הקש שעל המרפסת והסתכלתי במראות הזרים. זרה ולא שייכת התמסרתי לעייפות, לעצלות ולפינוק. הייתי רעבה וביקשתי לי ארוחה טובה ושינה עמוקה על המיטה הרחבה. אולי יש כאן חדרנית כמו בספרים ובסרטים, לבושה בשימלונת שחורה וסינר תחרה לבן דוחפת לפניה עגלה עמוסה כל טוב?

החשיכה העמיקה והלכה. הלחות על המרפסת הבריחה אותי לחדר. לקחתי כמה שזיפים יבשים מתוך שקית הנייר שלא השביעו אותי, ואז ירדתי אל חדר הקבלה ופניתי אל שני התאומים שעדיין ישבו שם ושאלתי אותם על ארוחת ערב. – אפשר – אמרו – לקבל במלון הזה גם ארוחות ביתיות, נוסף לארוחות הבוקר המוגשות בחדרים. יש להם כאן חדר אוכל קטן, אבל בדרך כלל אוכלים בו רק שני קשישים, דיירי קבע במלון. אבל רחוב הירקון מלא מסעדות, ולמה שלא תלך בחורה צעירה שכמותה לאכול באחת מהן?

יצאתי לי והלכתי לאטי בכוון לרחוב אלנבי לבקש מסעדה. באחד מחלונות הראווה ראיתי תצוגת מגשים מלאים מאכלים יהודיים קרעפלאך וכבדי עוף, קורקבנים ומיני בשר מעושן, תאווה לחיך. נכנסתי למסעדה אבל ריחות של בצל מטוגן, ושמן שרוף ובשר נצלה העלו קבס בגרוני ויצאתי מייד.

חזרתי על עיקבותי. עברתי על פני מלון אקסצלזיור והמשכתי ללכת ברחוב הירקון עד שראיתי “תנובה” קטנה, עם שלושה שולחנות מכוסים בשעוונית, נכנסתי והזמנתי עוגת שמרים וצנצנת לבן. אכלתי בלא חמדה, בליווי שיחה קולנית בפולנית שהתנהלה בין בעל ה“תנובה” ובין לקוחה דברנית שישבה לצידו.

אילו היה כאן מישהו שאפשר היה לדבר אליו, מישהו זר שנקרה לכאן ואזנו כרוייה והיה מוכן לשיחה עם אישה צעירה זרה, הייתי אומרת לו שאני מפחדת, שמחר בתשע אני צריכה להיות במרפאה הגינקולוגית ואני מודאגת, ושאני לבדי כל כך, גם פה גם בכל מקום. הייתי אומרת לו שיש לי חדר נפלא באקסצלזיור, אלא שהחדווה כבר פגה ושאין לי סבלנות לא לחדר ולא לים ולא לתל־אביב, אלא שאין לי ברירה מלבד לדבוק במה שהחלטתי לעשות, ומחר בתשע אבוא למרפאה ויעשה בי מה שיעשה. ולואי וכל זה כבר היה מאחורי, ולואי שהיה כאן מישהו שיאמר לי שאין דרך אחרת, שמה שיקרה מחר יישכח אי פעם ויעבור כאילו לא היה.

בחוץ כבר היה חושך והרחוב היה ריק וזר. רק רחש הים הרץ אל החוף נמשך חדגוני, לקק וכרסם לקק וכרסם. במלון הלכתי אל המקלחת שבקצה המסדרון ונתתי למים לשטוף אותי שעה ארוכה. ואז גהרתי על המיטה. וחזרתי אל הגינקולוגיה: בשבוע התשיעי –, אמר הספר – בסוף השבוע התשיעי יש לעובר צורה בשלה יותר, אף שהראש כפוף עדין אל החזה. התפתחות העיניים הושלמה, אך העפעפיים עדין לא נפתחו. אורך העובר שלושה ס"מ.

לא יכולתי עוד. שמתי כר על ראשי ושכבתי כך לא יודעת לאן להימלט. תחושת הפינוק התחלפה באימת הבדידות והדאגה, ורעש הים הפחיד. הדלקתי אור וניסיתי לקרוא את וירג’יניה וולף אבל לבי לא היה פנוי לקריאה, גררתי את כורסת הקש אל המרפסת וישבתי בה עד שכתפי הצטמררו באוויר הלח והקר. ריח הים היה מבחיל. חזרתי לחדר סגרתי את הדלת ושכבתי במיטה תולה את עיני בדגם התחרה של הוילון שפנס הרחוב צייר על התקרה.

וכשהכל ייגמר, אם ייגמר בלי אסון, אלך לאוטובוס ואחזור הביתה? אחזור לירושלים? אחזור אל אוושת הקזוארינות ואל הספסל שמתחת לתאנה? אחזור חומקת בין הגדרות והעצים כמי שחוזר על עקבותיו אל זירת הפשע? וכי לאן אפשר לנוס? איך אפשר למחוק את מה שנחקק על חיי בעצמה כזו? ואיך אפשר להוסיף ולחיות עם מה שקרה לי שם בשכונה, בין גני הוורדים משוכות ההדסים ועצי הברוש. איך אפשר? מעי התכווצו בסלידה, ובתוכי ייללה צווחה, מתנפצת אל קירות קניון – לא רוצה – לא רוצה – לא רוצה —

כמי שמוצא להורג וליבו אמיץ וגאה והוא מעמיד פני גיבור ומתלוצץ עם תלינו, כך הייתי כבר בשמונה וחצי במרפאה. ניסיתי להתבדח עם האחיות, ציטטתי את דברי חנה ש“זה כלום, כמו לעקור שן” וניסיתי לחקור אותן מה עומדים לעשות לי. אבל לב האחיות לא הלך אחרי שיחה. הן רצו הלוך ושוב בנעלי הגומי החרישיות שלהן, תכליתיות, חסרות הומור וכלל לא מודאגות. בספר, זכרתי, כתוב משהו על הרחבה והרקה, וידעתי שעוד מעט יעבור על גופי משהו נורא כזה.

בשעה תשע הכניסו אותי לחדר קטן ובו ספה מרופדת בשעוונית לבנה. הפשיטו אותי וקיפלו את בגדי ושמו אותם בשקית ששמי היה כתוב עליה, הלבישו אותי במעין חלוק הנרכס מאחור בכפתור יחיד על העורף, השכיבו אותי וגילחו את שער ערוותי. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר שבו כבר חיכה דר' גוטפרוינד בחלוק ומצנפת על ראשו ומסיכה על פניו.

– אני מפחדת – אמרתי בקול חלש, אבל הוא כאילו לא שמע, והושיט את כפות ידיו לאחות שהלבישה לו כפפות כירורגיות. היה שם עוד רופא, אולי המרדים, ולאחר שהושיבו אותי על כסא העינויים וכיסו את רגלי בשרוולים לבנים, ציוו עלי לספור עד עשר, ובעוד אני סופרת חשתי מחט ננעצת בשחי המרפק ולשוני לעה. וכשניסיתי לומר להם מה קורה לי נתבלעה דעתי ולא ידעתי עוד דבר.

ממרחקים שלא ישוערו הגיעו אלי קולות של אנשים צועקים. מרחוק, מרחוק מאד, אנשים רחוקים, אולי בקצה האופק מעבר לחול השטוח צעקו אנשים משהו. צעקו לעזרתי, צעקו שרוצים להציל אותי, מבקשים עזרה: הם רוצים להציל אותי, הם יודעים שאני טובעת. ניסיתי להניע יד ולא יכולתי. רציתי לומר לכל הצועקים שימהרו, אבל מגרוני לא עלה קול. רציתי לרמוז להם שאני עוד חיה אבל הייתי משותקת ואברי לא נשמעו לי. התאמצתי, אבל לא יכולתי אפילו להניע אצבע אחת. רציתי לפקוח את העיניים אבל העפעפיים לא נשמעו לי ניסיתי לטלטל את הראש, את הרגלים ולא הצלחתי. האם אני כבולה? שיתירו, שיתירו את הכבלים, אני צריכה לתת להם סימנים שיניחו לי לטלטל את הראש כי עודני חיה.

טובעת, לא יכולה לנשום. פי מלא מים ונחירי סתומים. לבדי. איש אינו יודע שעודני חיה ושאני טובעת ואין מציל נגררת לתוך התהום, נחנקת, בית החזה מתפוצץ מחוסר אוויר.

זהו, זה כנראה הסוף.

ומה יהיה אחרי הסוף? מה יהיה כשאגמור לטבוע ואחבט בקרקעית התהום? האם זה יהיה הרגע שבו הדם יחדל לרוץ בעורקי והנשמה תצא?

תנו לי לקום, רוצה לקום, תנו לי לקום.

ראשי משותק, פי מלא וסתום והגה לא נפלט מתוכו ומישהו רוכן מעלי וצועק: “תנשמי, תנשמי עמוק,” אבל אני לא יכולה לנשום, ומוטב שירימו אותי ויוציאו אותי אל מחוץ — מה הוא אותו חומר שאני טובעת בו? מין בוץ, מין בוץ עם ריח של רפואה, סותם, חונק, החוצה, אל מחוץ אם אינם רוצים שאחנק כאן לעיניהם. איפה הם אלה שצועקים “תנשמי” מדוע אינם עוזרים לי לקום, כאן אי אפשר לנשום כי פה אין אויר, אין כאן אויר.

כנראה שחזרתי ושקעתי ללא דעת, וכשחזרתי ושמעתי קולות הם היו קרובים. פתחתי את העיניים וראיתי תקרה לבנה ונורה עירומה תלויה על חוט חשמל ומנגינה ניגנה בראשי, תפילה מעולם אחר ממעמקים נשכחים מזמנים אחרים ממקומות שאינם עוד ושאני כבר מזמן לא שייכת אליהם לאמור – מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה סלה. –

בין הפרגוד ובין המיטה ששכבתי עליה עמדו גוחנים מעלי חלוקים לבנים ומצנפות, וכולם דיברו ביחד בקול רם בלי שהבנתי מה הם אומרים. מישהו החזיק בפרק ידי ומישהו בפרק הקרסול ומישהו מדד את לחץ הדם ומישהו צעק אל תוך אזני: מה שלומך? למה את לא מדברת? את יודעת איך קוראים לך? איפה את גרה? תגידי משהו.

– אני רוצה להקיא – אמרתי והקול שיצא מגרוני היה זר ונפלה. מישהו אחר דיבר מגרוני, וזרם מר פרץ מפי ונשפך על צווארי ועיני מלאו דמעות.

רחצו אותי, דיברו אלי מחשש שמא אשוב ואעלם, שכן הייתי שרויה עוד במעמקים מוזרים, ורעש של כיסוס וכרסום החריש את אזני, רעש של ליחוך וליקוק וגריסה וגרוד, ועיני לא ראו וכל גופי היה עייף וחסר אונים.

לבסוף, לאחר זמן, לא יודעת כמה זמן, החלו אברי לנוע והאוויר זרם לתוכי ונפלט מאליו. דר' גוטפרוינד עמד על יד מיטתי וחייך. לקח את פרק ידי וספר את הדופק ושאל לשלומי.

– אני מבולבלת – אמרתי – ועייפה מאד. חשבתי שאני טובעת בביצה, או בחול טובעני, נחנקתי ולא הצלחתי להגיד לכם שאני נחנקת –

הבהלת אותנו קצת – אמר.

כבר נגמר? שאלתי.

כן כן מזמן, בתשע ועשר דקות הבוקר.

ומה השעה עכשיו?

כמעט שלוש אחרי הצהרים.

ואיפה הייתי אני כל השעות האלה?

ישנת פה במיטה הזאת ואנחנו השגחנו עליך.

חזר ובדק את הדופק וקבע: “עכשיו בסדר. תוכלי לרדת מן המיטה? לא טוב שתשכבי כך.” עזר לי לרדת מן המיטה, עטף אותי בחלוק, ציווה להביא לי קפה הוליך אותי אל כורסא וישב מולי, יפה כזה עם עיניים חמות וטובות.

– באמת באת לבדך? ואין לך קרובים או ידידים שיהיו אתך? לא תוכלי להישאר פה הלילה כי אנחנו סוגרים את המרפאה בשבע והיא נשארת ריקה בלא אדם. מוטב שתחזרי לחדרך שבמלון, הלא כן? –

נכון – אמרתי.

– אני אתן לך מספר טלפון, את מספר הטלפון הפרטי שלי – אמר וקולו מלטף — תקראי לי אם יהיה צורך. אני בטוח שהכול בסדר. תישני כל הלילה ולא תצטרכי להזעיק רופא, ובבוקר אטלפן אליך לשאול לשלומך. בסדר? לחץ הדם שלך ירד לזמן מה ונבהלנו, גם ישנת כל כך הרבה זמן אחרי ההרדמה, הרבה מעבר למקובל. אבל עכשיו חזר הכול לתיקנו גם הדופק תקין. תנוחי יום יומיים. — ואז רכן עלי הרים את פני אליו ונשק לי על שתי הלחיים. אמר שאשב במרפאה עד לשעת הסגירה והוא עוד ישוב לראות אותי לפני שיעזוב.

ישבתי בחדר המכוער שריח של חמרי חיטוי עמד בו. הייתי חסרת כחוח ומדולדלת ורציתי לישון. רעש עמום של רחוב המהם באזני ועיני נתלו בנורה העירומה שהייתה תלויה מן התקרה.

אחר כך בא דר' גוטפרוינד, מחייך, אמר שהצבע חוזר ללחיי, גם הביא כד עם מיץ תפוזים, וחזר ובא כעבור חצי שעה ואמר שלחיי שוב פורחות. בתוך עיניו קראתי את תוכחת אמא, נאום שלא ננאם, דברים התלויים על השפתיים ואינם נאמרים, ביקשתי להיות לבד, בלי רחמי איש, ולא בחדר הלבן והעירום הזה.

וכשהשעה הייתה כבר שבע, ומעט אחרי שבע, חזר דר' גוטפרוינד ובא, שאל ובדק, קרא לאחות שהביאה את בגדי ועזרה לי להתלבש, הזמינו לי מונית הבטיחו להתקשר בבוקר, איחלו לילה טוב, חייכו אלי ועזרו לי לרדת את המדרגות.

האחים הכרסתניים בעלי ה“אקסצלזיור” הביטו אחרי ספק סקרנים ספק מנידים ראש כשגררתי את עצמי במעלה המדרגות אל חדרי. האם ידעו מנין באתי ומדוע מראי עלוב כל כך? ודאי אינני הראשונה שמרפאת דר' גוטפרוינד הזמינה עבורה חדר.

רחצתי את עצמי בכיור, לבשתי כתונת לילה ושכבתי במיטה. הסדין המעומלן היה קריר וריח הכר היה נקי ונעים. אילו הייתה כאן אמא, הלואי והייתה כאן, כמו בימים היפים מכולם ימי מחלות הילדות, כשהייתי נשארת במיטה פטורה מבית הספר. ואמא, בשובה מן העבודה הייתה יורדת את המדרגות בחפזה ובעודה יורדת הייתה קוראת בשמי ושואלת לשלומי בקול מלא דאגה כאילו חששה שמא קרה משהו רע בהעדרה, ואז הייתה מתייצבת לפני מיטתי, מציבה את הסלים שסחבה מן השוק ומציגה לי את החריצים שהידיות מעכו בזרועותיה, ושולפת, תמיד תמיד שולפת משהו ייחודי, חדש, מיוחד שהביאה מן השוק. ביכורי שסק באביב, או צנוניות בראשית החורף, והייתה בוחנת אותי ובודקת, מבקשת דיווח על מה שהתרחש בזמן העדרה, ורק אז הייתה יוצאת אל המטבחון וחוזרת עם קערית אורז מבושל בתפוחים וצימוקים ומרובב בסוכר וקינמון, וספל שוקולד מבושל בחלב, מיטיבה את הכר ואת השמיכה ומותירה את הילדה שבעה ורגועה לשינה של החלמה בדומיה החגיגית של אחר הצהרים שהייתה מנומרת בצקצוקי דרורים על עץ התאנה.

הטמנתי את ראשי העייף בכר והרגשתי שכוחותי ניגרים מתוכי. אם אאבד שוב את ההכרה לא אוכל כלל לטלפן אל דר' גוטפרויד. איך הכול פשוט כל כך אצל חנה, כמה פשוט הכול כמה לא קשה לה כמה היא מוצלחת, חזקה ונועזת, הכול עולה בידה, אפילו לעבור הפלה לא קשה לה ולא מסתבכת בירידת לחץ הדם. מה הייתה אומרת אילו טלפנתי אליה עכשיו? וודאי הייתה מלגלגת וממריצה להתאושש – . תפסיקי להתבכיין – הייתה אומרת לי –, זו בסך הכול הייתה הפלה ואת בריאה ושלמה.

מישהו נקש בדלת.

אחד האחים שאל אם לא הייתי רוצה לאכול משהו – הלא לא אכלת את ארוחת הבוקר –. ואז הביא על מגש לחמנייה וכמה פרוסות לחם שחור ריחני, וחמאה וריבה ודבש, וקנקן קפה, והניח את הכול על שולחן הלילה שלצידי. ריח הקפה היה נפלא. פתאום ידעתי שאני רעבה. ישבתי במיטה, מרחתי את הפרוסות ושתיתי את הקפה עד שחיסלתי את כול מה שהיה על המגש, ואז התכסיתי בשמיכה וצללתי כאבן אל תוך שינה צעירה.

צלצול טלפון העיר אותי, מרפאת דר' גוטפרוינד רצתה לדעת מה שלומי. הרופא עצמו שאל איך עבר עלי הלילה. יעץ לאכול היטב ולשתות קפה ולא לצאת היום מן המלון אלא לנוח היטב והבטיח לשוב ולהתקשר במשך היום.

מיששתי את שדי, והם לא היו נפוחים ולא כאבו, לא כאב לי שום דבר.

בחוץ בהק בוקר חדש.

השעה הייתה תשע ושלושים כשפתחתי את הדלת הפונה אל הים שהיה מעורבל וזועף היום, משמיע קולות קרצוף ורתיחה שפרצו אל החדר עם הרוח הלחה.

עשיתי שעה ארוכה במקלחת. מישהו הניח מגש עם ארוחת בוקר בחדר. אכלתי וחזרתי אל המרפסת ואל כורסת הקש הנוחה עם “אל המיגדלור” בחיקי. רמזי הקטן מקווה לנסוע למחרת אל המגדלור אבל אביו מנחית מהלומת גרזן על החלום, כדרכו, בחנכו את ילדיו להכיר בעובדה שהחיים הם עניין מסובך –

קראתי וחזרתי וקראתי את אותם המשפטים שכבר קראתי קודם לכן. אמרתי לעצמי שאני חוזרת וקוראת אותם כי הם יפים וראויים לקריאה שנייה, אבל עד מהרה הבנתי שאינני יודעת כלל מה קראתי… תחילה נדדו עיני אל האופק המשורטט כבמחוגה, אחר כך נעצמו לשינה קלה, ואז חזרתי וקראתי משפטים אחדים ורוחי נדדה ממשפחת רמזי אל המרפאה ואל הקולות הקוראים “התעוררי, התעוררי, מה שמך? איך קוראים לך” ואל עיניו החנונות של הרופא ואל הנשיקות שנשק לי על לחיי ואל אמא שאינה יודעת דבר ואל האקורד הפותח את הקונצ’רטו החמישי לפסנתר של בטהובן, שאילו שמואל היה יודע שאני יושבת כאן מעוכה ודרוסה היה מניח את ראשו עוד יותר עמוק בין כפותיו ושותק יותר, ומתעורר רק כשהפסנתר היה בוכה בסולמות עולים ויורדים – שימו לב היה אומר – אפשר לקרוא לזה הנושא השני – ועוד היה אומר – אבל זה עדיין מי במול, והפסנתר נכנס כאילו בדלת האחורית בסולם כרומטי, כך בצורה פיוטית של הנושא עם כל הקישוטים ופתאום שינוי סולם, הקשיבו, קרה, קרה משהו קרה משהו. –

לא יעמוד בי הכוח לשוב אל מתחת לעץ התאנה. לו יכולתי להיעלם ולא לשוב למקום ההוא. לא יכולה לשוב אל מתחת לקזוארינות שנושאות בבלוריתן את כל מכאובי וכישלונותי. אולי אסע אל המגדלור ואשאר שם, מסביב יהיה ים קוצף, כחול ירוק שקוף כזכוכית, וחול כבהט קצת יבש וקצת רטוב ופסים של צדפים מגובבים עליו, וריח של מלח ימלא את האויר, וספינות תועות תראינה את האור מרחוק.

כנראה שעיני נעצמו כי היה נדמה לי שאני מוסיפה לקרוא, אבל ידי רפו והספר נשמט ונפל על רצפת המרפסת. רק צריבת השמש שזחלה על רגלי ועל זרועי והגיעה עד לפנים העירה אותי ואני חזרתי אל המיטה והוספתי לישון עד שהחדרנית באה לעשות את עבודתה.

התעוררתי בבהלה ולבי מכווץ מאימה. הסתכלתי תוהה מסביבי עד שנזכרתי איפה אני ומה מעשי כאן.

החדרנית, אישה מבוגרת לבושה בשמלה פירחונית וסינור משובץ נטתה לשיחה מלב אל לב. קודם כל ביקשה לברר למה באתי לבדי למלון ואני סיפרתי שעייפתי מלכתוב את עבודת הדוקטורט והרופא ציווה עלי לנוח. – כן – אמרה החדרנית, – אצלנו בפולניה היו הסטודנטים מקבלים שחפת מרוב רעב ולימודים, איזה גאונים היו ביניהם שהיו בורחים מן הבית כדי ללמוד, תמיד רעבים אבל מלומדים איזה מלומדים. אבל פה, עושים עבודה והולכים לנוח בבית מלון. נו, מילא, עולם אחר –. אחר כך הפליגה בסיפורים על לודז' עיר הטכסטיל, אגב שהיא מאבקת את סיפי החלונות ומנערת את כלי המיטה ומחליפה את הסדינים והציפיות, הוריה עבדו בלודז' בבית חרושת עד שהיא ושני אחיה עזבו את פולניה בגלל האנטישמיות ופתחו כאן את בית המלון הזה, שברוך השם הוא מלון מכובד ורק אנשים מכובדים גרים בו.

אמרתי לה שאני מעדיפה להישאר היום בחדר, ושאלתי אם אוכל לאכול היום במלון, והחדרנית פרטה את התפריט ונקבה במחירים, רשמה מפי את ההזמנה והבטיחה להביא את האוכל בשעה אחת.

איך אעזוב את החדר הלבן הזה? מוחי היה ריק ולבי ידע סירוב. השעות זחלו בין קריאה לנמנום, וירג’יניה וולף בחיקי ועיני תועות במרחקים. נעשה חם והשמים הריקים נראו כפח מגולוון. אשמת חטא רבצה עלי וצורך לראות שופט ולהתנצל, ואף על פי שאת העונש נשאתי כבר, ידעתי שעוד יוטל עלי לרצות אותו עד תום ואולי לא אינקה ממנו לעולם.

ישבתי על המרפסת, ובין בכי והתייפחות אכלתי שומשום ופירות יבשים, וגם את ארוחת הצהריים שהביאה לי אחותם השמנה של האחים אכלתי עד תום, מרק עוף עם אטריות וכרע תרנגולת צלוי עם גזר מתוק ולפתן מימי. ואחרי שאכלתי חזרתי אל המיטה ושכבתי מתנמנמת ומתעוררת, שרויה בערפל ובתוך חלל חסר תחומים שבו התערבלו הדברים ונעו ולכיוונים שונים, פכפוך הים חפף את נגינת הפסנתר בקונצ’רטו החמישי של בטהובן, שלאורך כל הפרק הראשון הוא מנוגן בסטקטו, יבש כמו דיבור ישיר, או נוקש כמו קריאה לתפילה בשבט פרא, או מטפטף כמו ברז דולף, כמו וריד פצוע, טיפה אחר טיפה, רחב אטי ועצוב.

בצהרים צלצל דר' גוטפרוינד ושאל לשלומי. אמר לי ללכת אל הראי ולדווח לו מה אני רואה. ובארבע חזר וצלצל ונבהל מפני קולי החנוק, יעץ לשתות תה וגם קוניאק, ובערב עקר אותי מתוך הזיות מבולבלות ויעץ לשבת על המרפסת עד שיהיה קר מאד ואז להתקלח במים חמים ולישון עד הבוקר.

שמעתי בקולו המדריך המכוון התומך הדואג והמחבב. יצאתי לראות את השקיעה וישבתי על המרפסת. שוב לא ניסיתי לקרוא. החדר המצוחצח, רעש הים ורחוב הירקון שוב לא היו זרים כל כך. אולי אפילו נתחבבו כלשהו. גם הריח המלוח והרוח הלחה כבר היו מוכרים, כמעט רצויים. אולי אפילו הייתי נשארת כאן ימים אחדים נוספים אילו יכולתי. דר' גוטפרוינד יבוא לבקר אותי ואפשר יהיה לשבת על המרפסת ולדבר על הכול.

היטב ידעתי שאין לי ברירה. שוב אשוב, חזור אחזור אל הדירה ההיא. מתי הייתי שם לאחרונה? הלא ימים רבים שלא הייתי שם, לא בירושלים ולא על המשטח שמתחת לתאנה. כשהייתי שם הלא כל חיי היו שונים ולא שייכים אלי כפי שאני היום. סופה טלטלה אותי ובלבלה עלי את העולם. מה שהיה שם אי פעם לפני הסערה תם ונשלם. כשארד במדרגות וכל היושבים על הספסל יקראו – “הנה היא חזרה” ולא ידעו כלל שלא שבתי וכי אינני עוד. אני יודעת שהייתי הרה, ודר' גוטפרוינד יודע שהייתי הרה ושנינו יודעים ששוב אינני הרה ושהוא עזר לי להפסיק את ההריון, והם אינם יודעים כלום וסוד נורא חוצץ ביני ובינם ואין להם עוד שייכות אל חיי שנעו אל מחוץ למעגלם בסחרור פתאומי ומפרק. עדיף לשבת כאן בין השמנים שבאקסצלזיור שאינם מטריחים ולא חייבים לענות להם אפילו יישאלו. אני אשב כאן על המרפסת עד שיימצא לי נתיב הבריחה. לא רוצה לשוב. לא אל הביולוגיה וגם לא אל השער המוליך אל עץ האגוז כל זה לא נסבל עוד. רק דר' גוטפרוינד היודע והשותף, ושיגרת הארוחות בחדר נסבלים עכשיו. רק בהוויה הזאת אפשר לחיות, נתלית בצלצול הטלפון ובקול הרך האומר “הלו ילדה את בסדר?” ואיך אפשר יהיה לעמוד בפני עיניה של אמא וכל יתר היושבים תחת התאנה? צריך לחזור וללבוש שריון ולעמוד נאפדת גבורה בפני כולם, כל אלה שאינם יודעים כמה הוכיתי. רק הדוקטור יודע את עומק התבוסה, ולו אין צורך לספר דבר או להעמיד פנים כשהוא שואל לשלומי, ומותר לבכות ולהתייפח ולחכות לקולו האומר נו– נו– די–די.

רוצה לנוס אל בין זרים שלא ראו אותי מעולם ולהתחיל הכול מבראשית, מהתחלה, מזווית אחרת ולכיוון אחר, כאילו לא היו עד הנה ימים, וכל הימים מתחילים היום. כי חיי החדשים הם כאן בחדר הזה והטלפון הוא המציאות האמיתית וקולו של הרופא, הקרוב, המגן, הדואג, היועץ, שלא מסגיר את מה שהוא יודע שאמנם היה עובר ברחמי, מין אדם שבחר להפקיד את חייו בתוכי, והוא נעקר והומת, ואת פשע הרצח הזה אינני נושאת לבדי, כי הרופא היה שותף לכל מה שקרה, הוא גם היה נוכח כשכמעט טבעתי לעיניו ולעיני עוזריו, והוא יחיד יותר מכל אדם בעולם מעורב בחיי, ואיך אסע מכאן אל הבדידות ההיא בלי לשמוע את הקול המנחם והמפייס? ואיך אעמוד במשטח לפני הבית ולא תהיה לי מילה לומר?

כשפתחתי את העיניים בבוקר היה החדר רחוץ אור חם והחדרנית העבה עמדה בפתח ומגש בידיה. –כבר מאוחר מאד אמרה – דאגתי לך, בוקר טוב הנה קפה ולחמניות. – המלמלה שעל החלונות נעה ברוח קלה והים פכפך וליחך בקול מתמשך וחוזר על עצמו. חיכיתי לצלצול הטלפון, וכשהוא בא היה קולו של הרופא חביב ומפנק, הוא הזכיר לי שעלי להתייצב במרפאה לפני שאסע הביתה, להיבדק ולהיפרד. בהלה אחזה בי לרעיון הפרידה, איך אסע מכאן ושוב לא אשמע את הקול הזה, והלא אין לי בעולם מנחם מלבדו.

בצהרים צררתי את חפצי המעטים בתיק, הנחתי את הספרים במגירה לבל אראה אותם עוד, נפרדתי מן המלון, משני האחים ואחותם העבה. נסעתי באוטובוס עד שדרות רוטשילד ומשם ברגל עד המרפאה.

היום נראה לי הרחוב שונה, כאילו לא הייתי פה מעולם. הבתים נראו מצוחצחים ולגינות הזעירות היה חן נקי, כאילו נרחצו לכבודי.

האחות המעומלנת פתחה לי ולא העוותה את פניה ולא שאלה דבר כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. דר' גוטפרוינד חיכה לי בחדרו, קם לקראתי ונראה גבוה ומהודר אף כי כפוף כלשהו, הוא הניח את כפותיו על כתפי והביט לתוך עיני ואני רציתי להילחץ אליו ולהתכנס בין זרועותיו כאפרוח, להיות מוגנת וחוסה בטובו. והוא אמר נו–נו– ילדה – די– די– את באמת נוסעת הביתה? שמרי על עצמך, שמרי.—

לפנות ערב הגעתי הביתה. ריחות ברוש ואורן עמדו באוויר עם ריח התאנה. השמש נטתה לשקוע והאור על ירושלים היה ורוד ורך וחנון. על המשטח שלפני הבית ישבו אמא ושמואל שהשמיע בפטיפון את הפרק השני מתוך הקונצ’רטו במי מינור של בטהובן, וטפטופי הפסנתר בכו אל תוך ענפי התאנה הנטויים מעל לספסל.