רקע
שמאי גולן
"חדשות בן עזר" – במלאת 80 לעורכו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ערב ליובל השמונים של אהוד בן עזר, תל־אביב; ג' בניסן תשע"ו, 11 באפריל 2016

חברי נשיאות נכבדים, קהל יקר,

האיש שבאנו הערב לדבר בו נכבדות כעורך עיתון וכותב בו, אהוד בן עזר, הוא בראש וראשונה סופר חשוב, שכתב ופירסם ספרים רבים, ביניהם הרומנים “המחצבה” כבר לפני 53 שנים, בשנת 1963, שגם זכה למהדורה חדשה בימים אלה, ואף להסרטה. “אנשי סדום”, “לא לגיבורים המלחמה”, “הנאהבים והנעימים”, “שלוש אהבות”, המושבה שלי“, “והארץ תרעד”, ועוד. וגם ספרים לבני הנעורים כתב, כגון ביוגרפיות על אישים: משה דיין, אברהם שפירא שומר המושבה, ואחרים. ס”ה כ־50 ספרים. [44 – אב"ע].

אף חקר וכתב את הביוגרפיה של המשוררת הצברית הראשונה, הלא היא אסתר ראב דודתו. הוא גם שערך את הספר “כל הפרוזה” של המשוררת, וכן ערך את הספר “כל השירים של אסתר ראב.” וכן ערך את אלבום “נחום גוטמן”, ואף פירסם את ספר שיריו היפים שלו־עצמו – “יעזרה אלוהים לפנות בוקר” (2005).

על כן היה בן עזר כבר סופר מוכר ועורך מיטיב כשניגש לערוך את עיתונו כפי שהוא מכנה אותו: “חדשות בן עזר – מכתב עיתי־לילי חינם מאת סופר נידח.” כמובן שאנו יודעים מיהו בן־עזר ומה פועלו הספרותי, מעולם לא ראו אותו “נידח”.

“חדשות בן עזר” רואה אור שתי פעמים בשבוע, וכבר אנחנו עומדים בגיליון 1135 ולמעלה מזה במשך כ־12 שנות קיומו. ודווקא ההשתתפות הרבה של הכותבים והקוראים הן בכתיבה והן בקריאה נותנת “חיים” חדשים לאותיות ולרעיונות הבאים לביטוי בעיתון.

וכך הוא מוסיף ומקיים כמעט שתים־עשרה שנה את המפעל האינטרנטי, שכולו מפעל של איש אחד. למרות שהעורך רומז על קיומה של איזו מועצת מערכת בידיונית, שבין חבריה, כביכול, גם הסופר העל־זמני אלימלך שפירא, ואיזה פרופסור מאוניברסיטת בת שלמה שאינה קיימת, ועוד מזכירת מערכת ד"ר שפיפונה פויזן גוּרְלְךָ, ועוד מגיש “הצ’אי” אבן־סעד.

אבל כבר כעבור כשלוש שנים של הופעת העיתון הצנוע, וללא פרסומת, כותבים עליו עיתונאים רציניים, כגון בן כספית:

“אהוד בן עזר, תל־אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ‘חדשות בן עזר מכתב עיתי־לילי חינם מאת סופר נידח’. איש מיוחד בן עזר, בן 73, (לפני 7 שנים…), מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף פעיל בעיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה עברית צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.” (מעריב, 25.12.2009).

ואמנון דנקנר כותב: “למחרת הגיע אליי בדוא”ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר, ‘מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח’, כך הוא מכנה את עצמו ואת יצירתו. פרסום משובב נפש, המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." (“סופשבוע” 28.12.2012).

במקומון “ידיעות תל־אביב” נכלל אהוד בן עזר ברשימת מאה האנשים המשפיעים, שעושים את תל־אביב למה שהיא, והוא אחד מן החמישה שנבחרו בתחום הספרות: “אפשר לכנות את ה’ניוז לטר הספרותי' שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך הוא הקדים את זמנו.” (27.3.2009).

ואילו בוויקיפדיה כתוב, בין השאר: “בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא יסד עיתון אישי המופץ למינויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.”

יחד עם זאת מן הראוי לזכור שהעורך מדגיש את הקו האידיאולוגי המדריך אותו: “למדינה פלסטינית מפורזת לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזוינת (הייתי אומר “חמושה”) לא תסכים ישראל!”

וזאת כותב אדם שהיה ממייסדי מפלגת “שינוי”. [לא מהמייסדים. – אב"ע].

הדיעות בעתון פסימיות אך לצערנו גם ריאליות. מתוך הסתמכות על הנסיגות של צה"ל מרצועת עזה שהחמאס השתלט עליה, והניסיון המר עם פינוי גוש קטיף. אכן, כדבריו – האמת כואבת, ורק השקר מרגיע. ובכל זאת הוא משוכנע, שבעוד דורות ישובו ויקראו וילמדו את הנכתב בעיתון זה של “הסופר הנידח”, כביכול.

ובמקום אחר מזכיר לנו העורך, בעקבות דברי בן־גוריון: “המסד לתקומת ישראל הוא קומץ האיכרים הראשונים בפתח־תקווה, ובראשם סבו יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון במושבה הראשונה, לאחר שהאדמה נרכשה בכסף מלא מידי הערבים.”

העורך מלכד סביבו כותבים בעלי רמה מחקרית, אינטלקטואלית ופובליציסטית, סופרים ומבקרי ספרות, וכן כותבים “חד־פעמיים” שמבקשים להביע דיעותיהם גם אם הן מנוגדות לקו האידיאולוגי של העיתון.

בן עזר נוהג בעיתון כהבנתו, מפרסם גם מיצירותיו וממחקריו, גם אם הם ישנים ובלבד שיש להם זיקה למציאות של ימינו.

דוגמא מצויינת אפשר למצוא בפרקי ספרו [האינטרנטי. – אב"ע] “צל הפרדסים והר הגעש” – שיחות של בן עזר “על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ־ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו”.

עיינו למשל בפרקים על היחס הרומנטי אל הערבי בסוף המאה הי“ט, בספרו של יעקב רבינוביץ “עמשי השומר”, וכן על רציחתו של הסופר העברי יוסף חיים ברנר במאורעות תרפ”א, בחודש מאי 1921, כלומר בראשית שנות ה־20 במאה הקודמת. וזהו אותו ברנר שבן עזר מצטט את דבריו הקשים ביחס לערבים: “התחושה שכאן נמשכת הגלות, ועימה השנאה, ואין אהבה בין שני העמים, ואין שלום.”

ובכל זאת ממשיך בן עזר ומצביע על היחס האמביוולנטי בתיאור דמותו של הערבי בספרותנו, כגון אצל אהרון מגד (ז"ל), בנימין תמוז, ואילו אצל א"ב יהושע, בסיפורו “מול היערות”, דמותו של שומר היערות הערבי היא דמות סיוטית.

בן עזר אף משיב לכל אלה המשווים אותנו כאן לכובשים הצלבנים שבסוף נסוגו לארצותיהם. והתשובה היא, בעקבות הרצאותיו של פרופ' יהושע פראוור – אנו כלל איננו דומים לצלבנים, כי אנו עם אחד וזו ארצנו מימים ימימה, ואין לנו ארץ אחרת.

בן עזר גם מביא דוגמה מעמוס עוז, למשל בספרו “מקום אחר” משנת 1966: “הקיום הישראלי מלא חיות פרא מפחידות, כאילו הקיום שלנו רופס, ועומד בכל רגע בסימן של סכנת קיום. ודומה התחושה גם ב’מיכאל שלי'.”

בן עזר אף מביא דוגמאות מספרים נוספים שנכתבו לפני מלחמת ששת הימים, כלומר, לפני שנוצרו גבולות 1967, והסופרים העבריים מתארים אותה תחושה של אימה, כגון אצל אורפז, יריב בן־אהרון, משה שמיר, שמאי גולן (עבדכם), ואחרים.

ואף־על־פי־כן ממשיכים ומתווספים אל העיתון “חדשות בן עזר” מנויים חדשים וביחד מונים כבר כ־3000 מנויים, שוודאי נקראים בצימאון גם בקרב בני־המשפחות שאליהן מגיע העיתון.

לפיכך מן הראוי לנסות ולהבין מה מושך את הקורא הישראלי אל העיתון הזה? אולי המרדנות הניכרת בכל גיליון, האומץ האינטלקטואלי, הנאמנות הפנימית, והבעתה ללא מורא – גם במחקרים שהוא בוחר לפרסם, וגם בהבעת דיעות מנוגדות לדרך חשיבתו.

לפיכך אפשר למצוא בין המשתתפים חוקרים ומומחים למזרח התיכון, בעלי דיעות שונות, ודווקא הופעת דיעות אלה, ושל בן עזר, שהן לעיתים סותרות את התקוות של “השמאל”, של סופרים לא־מעטים, דווקא המרדנות של בן עזר, האומץ האינטלקטואלי והתחושה הפנימית שהדרך הנכונה היא זו שהוא הגיע אליה, מבחינה פוליטית, דרך המחקר – מבלי להתחשב במחיר האישי שהעורך משלם.

מן הראוי לציין שאף דרכו בספרות העברית מגוונת. הוא כותב, למשל, רומנים ריאליסטיים וגם רומנים היסטוריים, אך גם ביוגרפיות של אישים ואמנים. בכתיבתו הוא אף משלב קטעי ארוטיקה נועזים.

כאמור, בן עזר עשה אף דרך פוליטית ארוכה, מעמדות פוליטיות יוניות, לעמדות פוליטיות שאינן מותירות אשליות רבות. והמקוריות הזו נובעת ודאי גם מתוך נאמנות לשורשיו המשפחתיים, שנאחזו ויסדו את המושבה הראשונה בארץ־ישראל, בה נולד בן עזר וגדל. ומכאן גם המחוייבות להיסטוריה ולתרבות של אותם זמנים ואותו מקום ליד הירקון. ולא במקרה מפרסם בן עזר ברצון רב מחקרים היסטוריים על ראשית תולדות המושבות, וכאן גם מתחברים מחקריו הנודעים של אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, ומומחה לעיתונות העברית של אותם ימים וחתן פרס ישראל שהופיע כאן הערב.

כול אלה מתחברים גם להשכלתו הפילוסופית, ההיסטורית, הפוליטית, המוסיקלית ואפילו הקולינרית של בן עזר, ובאים לביטוי בעתונו האינטרנטי הייחודי.

ולא נותר לנו אלא לברך את אהוד בן עזר ליובלו המכובד, בהגיעו ל“גבורות”, ולאחל לו שימשיך וייצור את יצירותיו הספרותיות ואת “חדשות בן עזר”, כל אלה לצידה של “המסתורית” שלו, הייחודית, הלא היא יהודית, ובנם. ברכותינו, שלי ושל ד"ר ארנה רעייתי, המאחלים לשניכם עוד שנים רבות של עשייה.

המלצות קוראים
תגיות