רקע
אדם ברוך
לפי בקשת החיילים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

ג’וזפין בייקר היתה עייפה ונרפה אך עדיין אהובת אנשי הצבא האמריקני שמטעמם הופיעה כאן בפני קהל מעורב, בחורף 72', באחד האולמות הגדולים של מינכן. בייקר נתנה כמה מספרים ישנים שלה, וכמו קוסם זקן שעייף מהתחרות הקשה ועדיין סומך על זיכרונו, התרוצצה בכבדות על הבימה, מדי פעם מניפה אל־על רגל, שחה לפנים, מטלטלת את שדיה, עוטפת בפיה את המיקרופון. הצופים כיסו אותה באהדה חמה, כאהדת בני משפחה החוגגים שמחה פרטית. בייקר, עדיין לפני איבוד עשתונותיה, הבחינה באהדה החמה הזאת, מאסה בה, והחלה פולטת קללות. גם את הקללות קיבלו הצופים באהבה, שהתבטאה במחיאות כפיים ובקריאות קצובות. ואז, לקראת הסיום, נתנה קטע כל אמריקני, לפי בקשת החיילים, אותו סיימה במעין נהמה שהפכה ליבבה, כשהיא מקפיצה עצמה לאחור, אל מאחורי המסך. מחיאות כפיים וקריאות קצובות החזירו אותה פעמיים שלוש לקדמת הבימה, והיא הסתובבה בתערובת של נהמות, של השתחוויות ושל נעימות מוליכות של פזמונים פופולריים. שנותיה ניכרו בה. תלאות החיים ניכרו בה. הצורך הנואש בכסף מזומן ניכר בה.

ראשוני היוצאים מהופעתה של ג’וזפין בייקר, הבחינו בצעיר המתמודד על יציבות רגליו, נשען על הקיר, מחליק, נופל בפינת הטארקנשטראסה. אנשים יצרו סביבו מעגל. אותו חוש ריח מיוחד המבחין בין זרים למקומיים, אמר להם שהצעיר השוכב זר. הצעיר ניסה לעמוד על רגליו, נכשל, שב לשכב על הרצפה המרוצפת חלוקי־אבן. הלילה היה קר. לב האנשים היה גס בזרים הדקורים והדוקרים. זרים הקיפו את מינכן מכל עבריה ושאפו אל לבהּ. אזור תחנת הרכבת הוצף זרים. בתי־המלון הזולים מלאו זרים שעסקו בעבודות שחורות ובשולי המסחר בתכשיטים זולים ובמוצרי הלבשה. הזרים, בני יוון, יוגוסלביה, איטליה, ישראל וטורקיה, התערו בעיר והשפיעו על מראֶהָ. לב האנשים היה גס בזרים שמרדו בהגדרתם, וביקשו לפרוץ אל העיר עצמה ולהיות בשר מבשרה.

הצעיר הגביה מבטו עד ברכי האנשים שהקיפו אותו במעגל שהלך והתעבה. ברכיים החליפו ברכיים כשמישהו פינה מקומו למישהו. לאחר כעשר דקות, כשהוא שכוב על גבי אלונקה רפואית, בבטן אמבולנס, מבטו בגובה פני האנשים, מבעד לחלונות האמבולנס, בדק הצעיר את פני האנשים, מבטו רץ ולא עוצר על איש. הם לא היו בין האנשים האלה.

המשטרה הודיעה לעו“ד קליין שאחד הישראלים שלו הסתבך בקטטת סכינים. עו”ד קליין, יהודי מקומי, לאחר ששמע את שם הצעיר ואת תיאורו אמר, בטלפון, לא, לא, זה לא ישראלי שלי… אין לי ישראלי שכזה… תבדקו עם המחלקה הפוליטית, אולי זה מהישראלים שלהם, אולי מהשמאלנים שנמצאים כאן ברשיון. איש המשטרה הציע לו בכל־זאת לבדוק, בשביל הסדר הטוב. קליין, מהסס, שאל איזה הסבר יש לו לפציעה? הגרמני ענה, אין לו. וקליין אמר, הוא מהשמאלנים… תברר במחלקה הפוליטית… לי אין אף ישראלי ששמו בן־דוד, זה בטוח. ואיש המשטרה אמר, אני את שלי עשיתי, וקליין אמר, בדיוק, בסדר, אבדוק.

קשה לדעת מהו הדבר שהציק לעו"ד קליין וגרם לו, לאחר שעה קלה, להגיע לבית החולים. החיים הגרמניים האירו פניהם לקליין היהודי, שהוריו חזרו עם תום המלחמה למינכן, שם התגוררה משפחתם דורות אחדים. הישראלים הם שהגיעו לקליין, שבתחילה דחה אותם. הישראלים הגיעו אליו בעקבות היהודים שחזרו לגרמניה במחצית שנות ה־50, והיו עיקר חוג הלקוחות של קליין בן השלושים וחמש, שנמנע מחברתם, מחוץ לעסקים, ושביקש לדבוק בבני המקום ובמנהגיהם. במשך השנים, הכירה בו המשטרה כעורך־הדין של היהודים־החוזרים ושל חלק מהישראלים, וניהלה אתו מערכת יחסים מיוחדת.

קליין, הדם שוטף את ציפורניו הלבנות בשעת כעס, שאל את בן־דוד, בגרמנית רצוצה במתכוון, שהיתה בה הלעגה על זרותו של בן־דוד ועל משאלת לבו להתערות במקום: מה הסיפור, טינופת?! מי דקר אותך? איפה?… אתה מהשמאלנים, מה?! בן־דוד, בן שלושים, רזה ומוארך, כרס־בירה רפויה, לא נרעש מהביטוי טינופת, אמר, אתה בטח עו“ד קליין? בן־דוד הגה את המלים בגרמנית מתוקנת, שהפתיעה את עו”ד קליין, אך לא הופתע מכך שבן־דוד זיהה אותו. בלי לחכות לתשובתו של קליין, בן־דוד אמר, או שאני ישראלי שלך, או שהם מעבירים אותי למחלקה הפוליטית. וקליין שאל, מה כתוב בתעודות שלך? ובן־דוד אמר, סטודנט. קליין שאל, יש לך תיק בישראל? ובן־דוד אמר, רק משהו על הפגנה בשטחים, משהו כזה. קליין, שלא יכול היה להסביר לעצמו מדוע בא לראות את הישראלי הזה, אמר לבן־דוד, אתה יודע שאתה לא ישראלי שלי? אתה יודע את זה, לא?… אתה לא שלי. אני לא מתעסק עם שמאלנים. אני מתעסק עם מהגרים, רשיונות, פיצויים, עיזבונות, דברים כאלה. אתה מבין, לא?… אבל, אני חושב שלא יעשו לך כלום, מקסימום יגרשו אותך מגרמניה.

בן־דוד, שהתרומם על מרפקיו, שאל, מה אני צריך לעשות בשביל להיות ישראלי שלך? השאלה הצחיקה את קליין, וכאשר מנת־צחוקו גאתה והסתיימה, אמר, אני מצטער… ישראלי שלי… מצטער, נבלות שמאלניות תמיד מצחיקות אותי… פשוט מה… וקליין, בהלעגה תיאטרלית, חזר על שאלתו של בן־דוד, מה אני צריך לעשות בשביל להיות ישראלי שלך? בן־דוד לא הגיב, וקליין, רגוע, שאל, כמה זמן אתה כאן? בן־דוד אמר, שלושה חודשים. וקליין אמר, בסדר, בעוד שנה אולי תביא לי תועלת. אתה מבין אותי? אתה מבין איזה תועלת? ובן־דוד אמר, לגמרי, מבין לגמרי, תועלת־תועלת. קליין שתק, ובן־דוד אמר, אז בינתיים רגיל. קליין צחק קצת ואמר, כן, בינתיים רגיל, אתה מתנהג רגיל. בן־דוד גלגל את לשונו בפיו, וקליין אמר, רוצה להגיד משהו? ובן־דוד אמר, לא, כלום. קליין אמר, אז לפי בקשת החיילים ג’וזפין בייקר נתנה ביס, וביציאה מישהו דקר אותך… אתה לא יכול אפילו לנחש מי זה, ואתה בטוח שזו טעות, שהחליפו אותך במישהו אחר, ושאין לזה קשר פוליטי… תזכור את כל זה, מה? ובן־דוד אמר, כן, זה מה שאני אגיד. וקליין אמר, תזכור את זה. הגרמנים מעדיפים זרים עם גרמנית גבוהה… תזכור שאין לך רקע פוליטי, שאתה לא מכיר אף אחד מהישראלים השמאלנים שיושבים פה ברשיון מיוחד… תזכור את זה… תתנהג כמו ישראלי של עורך־דין קליין… ודרך אגב, גם אני וגם המשטרה מאמינים שסתם דקרו אותך, זה קורה לעתים

קרובות אחרי ההופעות האלה, פעם זה גרמני טוב שנדקר ופעם סתם טינופת… יהיה בסדר. בעוד שנה אולי תביא לי תועלת, מי יודע.

במבוא המדרגות המשותף לקומות בית־החולים קליין אמר לאיש המשטרה הגרמני, תשאיר אותו לי… הוא יועיל לי יותר מאשר לכם. הגרמני שתק, וקליין הוסיף, הוא ירוק הבן־דוד הזה, אי־אפשר עכשיו להוציא ממנו מה שאין לו. אפילו לא הלשנות קטנות. כדאי לתת לו לגדול פה. והגרמני אמר, אז הוא עוד ישראלי של קליין, מה? וקליין אמר, לאו דווקא… אם אתה רוצה, הוא שלך. אבל אם הוא יהיה אסיר תודה, בעוד שנה או משהו כזה, הוא יהיה טוב בשביל שנינו, לא? הגרמני, הודף את דלת היציאה של בית־החולים ומזמין את קליין לצאת, אמר, המשחק הזה לא משעמם אותך, מר קליין? אד כפור קל וכחלחל כיסה את הצמחייה שברחבת בית־החולים. קליין שתק, והגרמני, מגחך, אמר, מינכן יפה, לא פלא שכל מיני זרים נדבקים אליה בכוח, מסכנים. קליין אמר, בעניין המשחק הזה… ששאלת… זה משחק אבל לא בהכרח משעמם. והגרמני אמר, מר קליין, לא פעם רציתי לשאול אותך על מקורה של הגרמנית המצוינת שבפיך. וקליין אמר, זה מלידה. אם אתה רוצה, הישראלי הזה הוא שלך, כמו שכבר אמרתי. הוא היה בהופעה של ג’וזפין בייקר, ואחרי שהיא נתנה הדרן, הוא… הגרמני קטע אותו ואמר, אין צורך, מר קליין, אין צורך, הוא שלך… הלוואי שיביא את התועלת עליה אתה חושב. ישראלי שמאלני אחד שווה לנו עשרה מלשינים יהודים, לא? וקליין אמר, בערך, אבל קודם הוא צריך לגדול פה, להיות חלק מהסצינה, לדעת מה הולך, מי, מה… והגרמני אמר, אז שיגדל, השרץ, שיגדל פה, למה לא, למה לא. וקליין אמר, כן, זאת הכוונה בדיוק.

הקור הדגיש את אדמומיות פניו הגלוחות של קליין, שנשען על דלת מכוניתו, מבטו סוקר רחבת בית־חולים עטורת צמחייה, משובצת קשתות, גומחות ופסלונים. רחבה שייצגה את מינכן היפה. הגרמני, שליווה אותו למכוניתו, חזר ושאל, המשחק הזה לא משעמם אותך, מר קליין?

קליין פתח את דלת מכוניתו, ועם הפתיחה שטפה את חלל המכונית מוסיקה של שוברט, וממנה החוצה. קליין ענה, זה משחק ארוך אבל לא בהכרח משעמם. והגרמני אמר, הבן־דוד הזה עוד יביא תועלת, מה… הכי אני אוהב שמאלנים שחייבים לנו שירותים. אתה יודע, הם יותר אדוקים מהפאשיסטים בעניין הזה. איזו התלהבות, איזו מסירות!… מסוגלים להסגיר את אמא שלהם.

קליין, ישוב במכוניתו, אמר, כן כן, נכון, מסוגלים להכול. והגרמני אמר, דרך אגב, בן־דוד זה לא השם של המשיח שלכם? וקליין אמר, כן, לא חשבתי על זה… משיח בן־דוד, כן. והגרמני, צחק ואמר, אז המשיח שלך. וקליין, שביקש להפסיק את השיחה כי צחוקו של הגרמני נעשה בלתי־מובן לו, מאיים, רומז לו עצמו שהתערותו במקום איננה מושלמת, העסיק עצמו בהתנעת מכוניתו, מעמיד פנים כאילו לא שמע את הגרמני, שפנה בינתיים לעבר מכוניתו.

ביציאה מרחבת בית־החולים, חזרו ונפגשו, איש במכוניתו. הגרמני קרא אליו, זה עדיין שוברט, לא? המוסיקה… עדיין שוברט, לא? המוסיקה הציפה את חלל מכוניתו של קליין. האפשרות שהגרמני יחזור על הלצת המשיח שלו, הציקה לו, וקליין קרא, כן, שוברט, כל הזמן שוברט. והגרמני, משתמש בעגה מקומית גסה, קרא, תוציא מהמשיח הזה שלך את כל המיץ שלו. קליין השים עצמו צוחק בכל לב, והגרמני ענה כנגדו בצחוק עמוק בנסיעה מקבילה לאורך עשרים מטרים, מרחבת בית־החולים אל כביש העיר העתיקה. וקליין, מביט בגרמני תוך הנסיעה המקבילה, מבלי לשלוט בשריריו, צופף את ירכיו, מגן על מפשעתו.


המלצות קוראים
תגיות