רקע
אידה צורית
הגיל המאושר: נובלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: (תל אביב): ספרית פועלים; תשל"ו 1975

לאמי


הגענו אל מערה־החורש שממנו מסתעפת הדרך ופורצת למעלה, ואז, בבת־אחת, שברנו בזינוק אל ההר.

“תחזיקי חזק!” צעק דון, ואני נצמדתי אל גוו, ידיי חובקות את מתניו בכל כוח. מכאן ואילך, בהאיר הירח במלואו, ראיתי את המוות בעינים פקוחות. האופנוע התנדנד כפוּרפֶרה כושלת על כביש האבנים המפותל, והתהום משני עברינו. לא היה ספק בלבי: הנה־הנה תקרה התאונה הבלתי־נמנעת ושנינו נידרדר לתהום וניהרג. נדמה שאפילו ייחלתי לכך.

האם אפשר היה לצפות למוות דרמטי מזה? האין זו האפשרות היחידה בשבילי לעקוף את גזר־דינו הבלתי־נמנע של הגורל, על־ידי היאחזות באושר הרגעי המוחלט? – קיר־מוות זה שעליו טיפסנו, לא היה בו קץ לתדהמות: התהום שנפערה לעיניי, לצלעם של העיקולים הנפתלים והחדים, האבנים, שכמו הידרדרנו עליהן כשהאופנוע נוטה על צידו!… התהום מושכת בקדקדי, אני מושכת בדון ואילו דון… אך לא. המפלצת המיכנית הזאת שוב מתגברת. שוב היא מטפסת ברעש־אימים המחריד את הבריאה.

וכל העת כמו היינו מרחפים באויר. או כמו סערה אדירה מטלטלת אותנו, כשתחושת גופי אובדת לי כליל.

בדמיוני ראיתי את כתבות העתונים למחרת: “דון מרשל, ההררן הבריטי, בעלה של הסופרת המהוללת מריוֹן אכּסל… והילדה אירינה יַקוּבּ, שאיש אינו יודע איזה צרוף מקרים מוזר זימנם יחדיו בשעה כזאת של הלילה…” עד שהגענו אל שער האבנים של המנזר.

על האדמה הטלולה, בחורש החם והמתוק, באפלולית המתוקה של החוֹרש, שמרחוק נדמה לגוש אפל, קודר, קורס תחת אור לקוי של ירח פגום – פרשנו את שמיכותינו, פרקנו את ילקוטינו.

“כעת נעשה את הפיקניק, מה?” אמר דון והתחיל פוֹרק את תרמילו.

עדיין הייתי מזועזעת מן העליה המטורפת במעלה שביל־הנחש אל פסגתו התלולה של ההר ומנס הישארותנו בחיים.


כשאני חופרת בזכרוני מן הימים ההם בשטחי פרא סלעיים, שהקרדוֹם לא פגע בהם ימים רבים מאוד…


א. לכל אשר תפנה מרגל אחריך ילד


כרמל הביאה אותי לביתה של מריון בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום חורף שמשי, כשהעצים משירים עלי־שלכת צרובי סומק, חרוכים, מתעופפים ברוח.

לא הייתי ילדה מאושרת בימים ההם. לימודי הטבע והחשבון עלו לי בקושי, שערי היה חלק וגזוז פוֹני, ופני אלמוניות. גופי היה דק ומשוּפֶה ורגלי גבוהות וחטובות, אך שדיי לא צמחו עדיין.

כרמל היא שאילפה אותי דעת ב“עובדות החיים” והיא היחידה מכל חברותי שהבחינה בחוש דק בסגולות מסוימות בי, שעדיין היו רדומות וגלמיות. כרמל, בת המשורר אלדד נבות. היו לה צמות שאטניות ארוכות ודקות ושמלות קצרצרות וגרבים ארוכים כהים, מוחזקים בביריות. כל אלה זרים היו לתלבושת שלנו בימים ההם, ונראה שאמה, רחל נבות, הוציאה אותם ישר מן הטרסקל שהביאה מפולין. אף שקנאתי לה מאוד, לא רבנו אף פעם אחת, כי למן הרגע הראשון שמה עצמה אפוטרופסית עלי ואני קיבלתי באהבה. בשעת ההתכנסות היומית באולם בית־הספר, היינו, כרמל ואני, מופיעות סולו או דואט במחול. לא פעם היתה מביעה באזניי את אכזבתה על שהיא ילדה. “אילו הייתי ילד”…, היתה אומרת, “היית נעשית מלכת הכתה” – כאילו לא סתם ילד רצתה להיות, אלא משהו שאינו נופל מֵאסי, למשל.

אסי, אסף גולן, הילד שאהבתי.

אמי טוענת שבשום פנים לא הייתי מסוגלת לזכור בית זה ברחוב שלום־עליכם, המוקף גן, ששכרה מריון על רהיטיו, מן האפוטרופוס של האחיות הזקנות נתנזון מפולטבה, ידידות־משפחה של הוריי. שכן ביקרתי שם אתה כשהייתי עדיין מובלת בעגלת תינוקות. ובכל זאת, דמותן של הנתנזניות, קומתה התמירה של האחת והכפופה של האחרת, בחולצות שוויצריות לבנות עם צוארונים גבוהים וחצאיות קלוש שחורות ושער אסוף על הקודקוד בקוקו — דמותן זו חרוּתה בזכרוני ולא מסיפורים.

כבר בהיכנסנו לרחוב, נסתחררתי מניחוח ההדרים שהציף את הסביבה כולה, והזכרון, חריף ועז, חנק את צווארי. נעצרתי לגמוע אויר.

“מה יש לך?” גיחכה כרמל.

“כלום… הייתי פה פעם… הגידי, למריון יש חיות?..”

“רק חתול, סלוודור, הוא יפהפה! אה, כן, יש לה גם צב, וגם יונים… אבל אין לך בכלל מה לפחד, אם לא מרגיזים אותו…”

חתול. סלוודור. אצילי. מרהיב עין. בקצה זנבו הזקוף מניפת קוצים מפוארת… מי יודע אם לא אסתבך במניפה, ממש כמו אותה ילדה בסיפורה של מריון, שכוכבי ים מעופפים היו נאחזים בשערה כבסבך ומשלחים בו דליקה…

“זהו מין גזע מיוחד של חתולים…” שמעתי את קולה של כרמל מבעד לערפל דמיונותיי.

כן… גזע מיוחד… חסון…. פראי ונורא הוד… שאין מפלט ממנו…

מריון –

בשנה שעברה, בחג השבועות, לאחר טקס הביכורים עם ריקודי הרועים ונגינת החליל וקול המצילתיים ומחול ההורה, הסרנו את הזרים, חלצנו נעלים ורצנו אל הגבעות שעל שפת הים, למרגלות שכונת מחלול, בין הבית האדום ובית־הקברות המוסלמי. אלה שהיו להם בגדי־ים התפשטו ונכנסו למים. ואילו אני הצטרפתי לקבוצת המחבואים. אמרתי להתחבא מאחורי אחת המצבות, אבל החול היה לוהט וטובעני וכשחיפשתי מקלט לרגליי הצרובות, רצתי אל סוכת כסאות־המרגוע ועמדתי בצילה לנוח.

ואז צצה לנגדי מריון אכסל, סופרת הילדים המפורסמת מאנגליה, שהיתה ידידת משפחתה של כרמל ושבביתם ראיתיה לראשונה. (אלדד נבות, אביה של כרמל, תרגם את ספריה ואף לימד אותה עברית והיה גאה מאוד בהישגיה). לצדה פסע בשילוב זרוע אתה, עלם בלונדיני גבוה ושזוף, שעשה רושם של גוי גמור ונראה צעיר ממנה בכמה וכמה שנים.

עתה, שימים רבים עברו, אני מנסה להבין: מהי אותה תחושה גורלית שתוקפת אותי למראה אדם מסוים, או מקום, או ריח, או קול, כביכול מראה זה, ריח זה, קול זה, נועדו אך לי, מקדמת־דנא, ומובטח לי כי במוקדם או במאוחר תהיה להם השפעה מכרעת בחיי.

כך אירע לי, כשפגעו עיניי לראשונה בעלם זה, שפסע עקב בצד אגודל לצידה של מריון אכסל.

אחר־כך בלעתי בעיניי את דמותה, בכובע רַפיה רחב־תיתורה עם סרט מבד השמלה. פניה, שכה התמיהו אותי בפגישתנו הראשונה (לא כך תיארתי לעצמי את מריון, ידידתי מן הספרים), הזכירו לי משום־מה את החתול מ“עליזה בארץ הפלאות”. שערה קצרצר, מסולסל, צבוע נחושת; עיניה בולטות, פיה רחב, ושכבת רוז' עבה על לחייה התפוחות, כשל שושנה סמוקה על סף קמילותה. גופה היה נאה למדי: גבוהת קומה, עגלגלה במקומות הנכונים, עורה לבן וחלק.

רציתי לקרוא לכרמל, לשתפה בהתרגשותי, אך נזכרתי שבהיותה שחיינית מעולה וודאי הפליגה הרחק מן החוף. בינתיים הוסיף הזוג לפסוע שלוב זרוע לאיטו.

הבחור היה ענק. גלוי ראש, בחולצה לבנה עם צווארון פתוח, במכנסי פלנל לבנים של שחקן טניס, ומקטורן מפוספס, הוא דיבר בעירנות, והיא, פניה בחול, צעדה לצידו כולה קשב. באחת חילצה את זרועה מזרועוֹ, ספקה כפיים, ונעצרה על ידו, כולה אומרת תוכחה. הוא חייך, תפס בכתפה, השיב בנחת לדבריה נמרצים, נטל את זרועה, והם הוסיפו ללכת. כמעט נעלמו מאחורי “טיר”, צריף הקליעה למטרה. החלטתי לעקוב אחריהם. רצתי לעבר הצריף וראיתי אותם עוקפים אותו ועולים במדרגות העץ המוליכות פנימה. השתהיתי מעט תחת הכלונסאות שהצריף עומד עליהם ואחר־כך עליתי לאולם הפינג־פונג והסתובבתי שם דקות אחדות כאילו אני צופה במשחקים, ומשם נכנסתי לחדר הקליעה. לא חששתי שמא תכיר אותי מריון. הייתי אז מטושטשת למדיי בעיניי.

כרמל לחצה על הפעמון ולאחר שניות אחדות של דממה, נשמע קולה המהסס של מריון במבטאה האנגלו־סַכסי המובהק: “מי שם?”

“כרמל!”

“הו!” נשמע קולה של מריון, מאופק, תמיה. ומיד, “רגע אחד”.

“אנחנו לא ממהרות”, הכריזה כרמל. היה לה סבר פנים תמים, שנשקף מעיניה האפורות הגדולות וריסיהן הארוכים שיוו להן יופי של בגרות בטרם עת. מריון ניצבה לפנינו בפתח. בסרבל ההתעמלוּת התכול, רחב־המידות, היא דמתה לדובה מקירקס. סרט רחב היה כרוך למצחה.

“אתן יכולות לעבור ישר לגן”, פנתה אל כרמל לאחר שהעיפה בי מבט שנראה לי חמקני. “בבית אי סדר נורא, כמו שאתן יכולות לראות. דון הגיע הבוקר ברכבת של שש מפורט סעיד. כעת הוא ישן. גם אני ניסיתי לחזור ולהרדם, אבל הילדים הנוראים האלה שמטפסים על הגדר ומרגיזים את סלוודור ואת היונים…”

“ועוד לפני שהספקת להיפטר מהם, באנו אנחנו להפריע לך”, אמרה כרמל בקולה הלבבי, כשהיא מנענעת בראשה בהשתתפות.

“הו, זה בגלל כל החופשים האלה ומפני שאין להם חיות שלהם. הרחוב מלא חתולים, למה לא יאמצו להם אחד? אבל האימהות אוסרות. כמה זמן יימשך החופש הזה?”

“הערב מתקיימת בבית ספרנו הדלקת נר ראשון, רוצה לבוא עם דון?”

“הו…” הגיבה מריון, כמדומה מתוך ענין, “אבל לא עם דון. הוא יישן כך עד מחר בבוקר לפחות. חדשיים על ההימליה! רק שתהיינה בשקט בבקשה”.

ובאותו רגע הגיח סלוודור מן החדר וכרמל תפשה אותו בזרועותיה.

“היי, מה יש לך באוזן?” קראה, ומריון חשה אליה בדאגה.

עצרתי את נשימתי ושמתי עצמי סוקרת את אי הסדר שבהול: שקי שינה, תרמיל־גב ענקי פתוח ולידו כלי אוכל מאלומיניום, כיריים, שאריות של מזון, נעלי התעמלות, גרביים, סוודרים, משהו שנראה כמגפי־טיפוס, מצפן, מצלמה, מפות, פנס, תיק עזרה ראשונה, גרזן, חבלים לאין־ספור מכל המינים. כל אלה נתערבבו בראשי המתוח לפקעת סבוכה אחת.

“אל תשאלי אותי איך הוא סחב את כל המטען הזה הנה”, קלטה מריון את מבטי המשוטט בדאגה וסוקר. “וכל אלה הם רק חפציו האישיים. את כל השאר המשלחת העבירה ישר לבריטניה. אבל דון חושב שאולי טיפס קצת בלבנון”.

“ומה הוא מספר על ההימליה?” שאלה כרמל כשהיא מאמצת את סלוודור אל חזה ואחר מרפה ממנו פתאום ב“די, לך לך!” ועיניה מבריקות מחיבה. ורק משהבחינה במבטי המאומץ, לחשה על אזני: “הוא באמת לא עושה שום דבר”.

“אחד מחברי המשלחת נהרג בדרכם חזרה מן הפסגה,” אמרה מריון כשהיא משתהה מעט בסלון בדרכנו אל הגן. “האסון הזה… העיב?… כן, העיב על כל שאר החוויות וגם על שמחת כיבוש הפסגה.” (זו היתה הפעם הראשונה שהבחנתי במנהגה של מריון להדגיש הדגשה מיוחדת כל מילה בעברית שנדמתה לה קשה, ולבטאה בסימן־שאלה קל, אם כדי לקבל אישור על שימושה הנכון, אם כדי להפיח בעצמה בטחון, אם כמין גינון־של־קוקטיות).

“איך זה קרה?” הרצינו בבת־אחת עיניה של כרמל בהתיישבה על מסעד הכורסה, ואותה זוית של שפתיה הצרות המועדת להתעקם לחיוך, קפאה.

“הוא השתגע ואיבד את השליטה על עצמו. נראה שרוח־תופת ממש… מרטה את עצביהם לילה אחר לילה. וגם האוכל אזל. דון היה כל כך עייף ומדוכא שהחלטתי לא לשאול יותר מדי.”

בשתיקה שהשתררה שמעתי את עצמי אומרת: “האחיות נתנזון היו ידידות של הוריי. הן באו מפולטבה והן הכירו את קורולנקו. גם הד”ר גורביץ' הוא מפולטבה וגם הוא הכיר את האחיות נתנזון ואת קורולנקו."

מריון כיווצה את גבותיה ונתנה בי מבט ממושך, ספק־חקרני ספק־מרחם, כאילו ראתה לפניה נערה שלא בקו־השפיות. אחר תפשה פתאום: “הו, את מכוונת לבעלות הבית הזה! אני בכלל לא הכרתי אותן! אבל עם הד”ר דוליטל של תל־אביב נפגשתי. הוא באמת בן־אדם יוצא־מן־הכלל. למרות שהוא רביזיוניסט." וכאן קרצה בבדיחות־דעת אל כרמל.

העברתי את עיניי מן השולחן האליפסי והכסאות המרובעים, אל כני־העץ הגבוהים לעציצים, אל קיר המראות שבין המזנון לאצטבא שמעליו, אל השולחן הנמוך שמיחם עמד עליו, עד אשר נחו על פסנתר־הכנף השחור ועל הפסל של בטהובן שעליו.

“האחות הרווקה ניגנה יפה מאוד…” התעודדתי משיתוף הפעולה של מריון.

“כן, שמעתי מפי הבת מפריס. חדרה של הבת משמש לי כעת סטודיו והוא החדר היחיד בבית שהכנסתי בו שינויים.”

“והחתול… סלוודור… לא קורע לך את כל המפיות האלה?” שמתי לב לכך שכל רהיט שניתן היה לכסותו, מצופה בתחרה וריקמה.

“בהתחלה הוא באמת ניסה,” פשט חיוכה המאולץ של מריון בלחייה התפוחות “אך לימדנו אותו לקח והוא חדל.”

כעת היינו ישובות על כורסאות הקש שבגן, בצל עץ התאנה, ולוגמות מיץ תפוזים קר ומסונן. אזניה הסמוקות של כרמל והרטט בצוארה העידו על התרגשותה.

“תגידי, מריון, את חושבת שדון יסכים לספר לנו פעם על ההרפתקאות שלו בהימליה? אירינה ואני נורא רוצות לשמוע, נכון, אירקה?”

קינאתי בכרמל על דרך דיבורה החופשי עם המבוגרים, מה גם עם אחת כמריון.

מריון פנתה אלי:

“גם את מתעניינת בסיפורי הרפתקאות, אירינה?”

“כן… בטח…” גמגמתי.

“אבל רק לשמוע עליהם, לא להשתתף בהם, נכון אירקה?”

כרמל, בצחוקה הלבבי, ביקשה לחלצני מן הדממה שנשתררה, אך תחת זאת הגבירה את מבוכתי, ובפנותה אל מריון הוסיפה: “אירינה שונאת מסעות ומחנות וכיוצא באלה. היא מין חיית־בית שראשה מלא הזיות על היער…”

“הו!” הגיבה מריון בחשד מה, “אם כן יש לך בוודאי נטיות אמנותיות.” “בטח שיש לה!” קפצה כרמל. “יש לה כזה מין רגש!”

“ולאיזו מן האמנויות את מוכשרת?” היטתה מריון את כל גופה לעברי וסגרה עלי, שלא יהיה לי מנוס מתשובה.

“אומרים שלריקוד.” חשתי את פני מוצפים סומק עז.

“וגם לזמרה, וגם לחיבורים,” הוסיפה כרמל. “יש לה כזה דמיון, אפילו אבא מודה.”

מריון לגמה מן המיץ שבכוסה, ובתנועת אצבע שהורתה על שתינו בבת־אחת, אמרה: “אתן חברות טובות מאוד…”

“כן!” זרחה כרמל “הכי טובות!”

לבי נמלא הכרת תודה לכרמל.

הינהנתי בראשי בבישנות.

“אני מנסה להיזכר אם בגילכן האמנתי עדיין בדבר הזה… בחברוּת…”

חושיי היו דרוכים עד להתפקע. חרדתי שמא אויר גבהים זה הוא למעלה מכוחי, שהנה־הנה אתקף באותו קוצר־נשימה (“היסטרי”, כדברי הד"ר גורביץ'), באותה בהלה של מחנק…

“נדמה לי שלא” הגיעה מריון לכלל החלטה. “נדמה לי שבני־אדם הכזיבוני מאז ומתמיד. התנהגותם, שיפוטם…”

“את מתכוונת, איך שהם שופטים אנשים אחרים?”

שאלתה של כרמל הרשימה אותי, בהעידה שהיא עוקבת אחר השיחה. ואילו אני, על מנת לרדת לסוף דעתה של מריון, נאלצתי להמחיש לעצמי בדוגמאות את כוונתה וכך איבדתי את החוט…

“כן,” השיבה מריון, “אנשים פשוט אינם רואים! מכאן חוסר ההבנה המדהים שלהם בבני אדם! אנשים אינם רואים את הדברים הכי פשוטים!”

כמתוך ערפל נזכרתי בסיפורה של מריון שקראתי מזמן, על איזו רשת סודית של מפלצות בעלות ראשי ענק וקרחות מבהיקות, המגיחות מן הים ומשתלטות, – ולא בכוח הזרוע, – על בתיהם של אנשים הגונים, משכילים, מתמקמות בחדריהם ומשעבדות אותם.

פתאום הבנתי את דבריה של מריון. בוודאי, אנשים אינם רואים! בוודאי, אנשים אינם רואים את הדברים הכי פשוטים! ראיה לכך — שאף אחד אינו רואה איך שלומית דנציג מתחסדת. איך היא מחזיקה טובה לעצמה על “אצילותה”. על שאיננה שוגה אף־פעם, אף־פעם! שלומית דנציג, מופת הכיתה, גאוות המורים, שנהנית מיחס של כבוד והערצה מכל התלמידים, ממדריכי התנועה, מההורים, איך זכתה בכל אלה? מה סודה? איך זה שאיש אינו מבחין בהתנשאותה, בבוז שהיא רוחשת לכל מי שאינו נמנה עם המיוחסים? איך זה שאיש אינו מוקיע אותה על כך? “ולכן גם אינם חושדים, או שהם חושדים לא באנשים הנכונים” שמעתי את קולה של מריון בין הפלגה להפלגה במחשבותי שלי. “אפילו כאן, בארץ הזאת, במקום שהחושים ערים לסכנות. אני נתקלת לפעמים בתמימות כזאת… מפחיד ממש! מפני שכל מיני אנשים ערמומיים מנצלים את זה… חודרים לעמדות־מפתח חברתיות ופוליטיות ומאחזים את עיני הבריות בכל מיני טכסיסים והסוואות המוכרים לכל קורא של ספרי ריגול ובלשים.”

“את קוראת ספרי ריגול ובלשים?” קטעה אותה כרמל בסקרנות גלויה.

“כן, לפעמים,” ענתה מריון בקוצר־רוח. “ויום אחד הכל יתגלה, הו כן, ויעורר סקנדל ציבורי, אבל מי יודע אם זה לא יהיה מאוחר מדי!…”

אפילו כרמל נאלמה דומיה והתבוננה בדוברת בעיני פליאה גדולות שזיק שובבני באישוניהן, כביכול גילתה שטמון בדבריה של מריון משהו מבדח, איזו אירוניה דקה, שמפני קוצר השגתנו איננו תופשות את משמעותה. אך לפתע פרץ צחוקה של כרמל בסילון דקיק ומתנגן לגובה, וחזר בו מצטדק, מגחך משהו, בהישמע שוב קולה של מריון:

“נראה לי שאינכן יורדות לסוף כוונתי… באמת אינני יודעת איזו רוח שטות נכנסה בי להרצות דברים כאלה לפניכן… אני פשוט שוכחת שאתן עדיין ילדות! לפעמים אני שוכחת שיש דברים שילדים אינם תופשים, פשוט מפני שאין להם מספיק, נסיון, כן… אם כי…” גיחכה, “לכל מקום שתפנה מרגל אחריך ילד…”

מבטה נאטם לפתע, (“יש לה עיניים רעות,” אמרה אמי כשהצבעתי בפניה על מריון בפגישה מקרית ברחוב. “גם כשהיא מסבירה פנים, עיניה נשארות רעות”), והצחוק הקצר לא הצליח לטשטשו.

פתאום הרגשתי איך לבי קופץ מחזי והדם מציף את גרוני ומחניקני.

“אני דווקא מבינה למה את מתכוונת,” פרצו מִלַי מכילאן.

“הו!…” הגיבה מריון, מצפה להסבר.

לא היה מנוס. הייתי חייבת להמשיך.

“אני מכירה ילדה אחת בכיתה, שאני בטוחה שהיא מרגלת, או משהו כזה, ואני משוכנעת בכל לבי שהיא מסוכנת לכולנו, אבל אף אחד לא מעז לחשוד בה, פשוט מפני שכולם מהופנטים ממנה…”

מיהרתי לאחוז בכוס מתוך תקווה שנותרה בה עוד טיפה של מיץ. הייתי מכוסה זעה ולבי הלם עד להתפוצץ. השפלתי את ראשי וישבתי מכווצת בכסאי שלא לראות את התגובה בעיניה של מריון. מקולה של כרמל ניכר היה שהיא המומה:

“למי את מתכוונת, אירה?! בשום אופן אני לא יכולה לנחש!… מרגלת לטובת הערבים? לטובת הבריטים?”

מריון נחלצה לעזרתי הפעם.

“לא, כרמל. מוטב שלא תלחצי עליה שתגלה. זה לא פֵר. לרוב, חשדות כאלה אינם מבוססים. לרוב הם פרי של אינטואישן, של חוש מיוחד שקשה להגדירו…”

הו, כל כך אסירת תודה הייתי למריון! אפילו לא נפגעתי מדבריה הבאים, שנאמרו בקול עייף כלשהו, מלנכולי: “טוב, בנות, היה נעים לפטפט אתכן, אף על פי שלמען האמת אינני רגילה לשוחח בכובד ראש בשעות כאלה של היום.” (כאן הזיזה את כסאה וקמה). “זה שאין טלפון בבתים, ושאי אפשר לקבוע את פגישה מראש…”

כשעמדנו לצאת, הושיטה לי את ידה ואמרה: “שמחתי להכירך, אירינה. אני מקווה לראותך כאן שוב. בין חמש לשבע אנחנו שותים תה בגן…” את כרמל צבטה בלחייה והכריזה בצחוק: “ואת נוֹטי גֶרל, כבר זמן שתכירי את חוקי הבית הזה!…”

לפני שנסגרה עלינו הדלת, הספקתי להציץ לחדר השינה. במראה האליפטית, שהיתה קבועה באמצע ארון לבן ורחב, ראיתי את גופו המגודל של דון, שכוב על אחת משתי המיטות המכוסות בפיקה לבן. על שולחן־הלילה שביניהן עמדה צנצנת פרחי אמנון־ותמר, וממול לדלת, טרסקל כהה מצופה בשבילית לבנה רקומה.

“הוי!” ספקה כרמל כפיים, “שכחנו להידבר אתה בקשר לערב!”

“עזבי” משכתיה ללכת. “היא בין כה וכה לא התכוונה לבוא.”

“היא דווקא התלהבה לרעיון!”

“איפוה! היא לא היתה משאירה את המה־שמו שלה לבדו בבית!”

המחשבה בלבד על פגישה נוספת אתה הערב!…

הסכמתי לנסוע עם כרמל לביתה, כדי לחקור אותה בפרשת דון. אחרי שהבטחתי בשבועה שלא לגלות לשום אדם בעולם, נודעוּ לי מפי כרמל הפרטים הבאים:

מריון מבוגרת מדון מרשל בשמונה־עשרה שנים. כשהם נישאו, (הוא בעלה הראשון והיא פגשה בו במועדון המטפסים, כשאספה חומר לסיפור לילדים, שגיבורו הוא מטפס־הרים), התנתה עמו שהבסיס לחייהם המשותפים יהיה בארץ־ישראל, מפני שהיא ציונית בעלת הכרה. וגם (כך משער אביה של כרמל) מפני שרצתה להעמידו בנסיון, לראות אם יחזור בו מכוונתו לשאתה. ובכלל, אומר אביה של כרמל – כל הזמן היא מעמידה אותו בנסיונות. נותנת לו חופש בלתי מוגבל ומציגה לפניו נשים צעירות ויפות. אביה של כרמל חושב שהיא נוהגת בחכמה. שבאופן כזה היא מסממת את הנחש לפני שהספיק להרים את ראשו.

לא ירדתי לסוף דעתו של אביה, אף כרמל התקשה להסבירה לי.

עד שהתייאשנו מכך והתחלנו להתקוטט.

למזלי, לא באה מריוֹן לחגיגה. אמי אילצה אותי ללבוש את שמלת “בת הטובים” עם צוארון הבייבי ועם הקפלים הגולשים מן החזה. שנאתי את מראי בשמלה זו עוד כשמדדתי אותה בחנות, אך כשנדמה היה לי שאיזו ברית־סתרים נרקמת ביני ובין מריון – לא הייתי מוכנה בשום אופן לחזור למראית הקודמת שלי.

משירדתי מן האוטובוס ורצתי אל בית־הספר, קלטה עיני מרחוק את אסי ויעל, הילדה החדשה מרמת־יוחנן. האם רק נדמה לי ששמט את ידו מידה כשהבחין בי? האטתי את צעדי.

“מה את רצה? עוד יש חצי שעה שלמה,” חייכה יעל.

“הבטחתי לקטיה לבוא מוקדם ולעזור בסידורים.”

“קטיה עוד לא הגיעה והכל מסודר כבר מאמש, אסי ואני עבדנו עד שבע בערב.”

העלבון… מפח־הנפש… לפני שבועות אחדים הגיעה לכתתנו, וכבר הבטחון הזה והדיבור הזה מגבוה, אלי, שאני מן הותיקים בכיתה… הדיבור המבוגר, השלוו, המתון, הקולח בבטחה כממעיין איתן, לעומת דיבורי שלי, שהוא כנתזי מים ממטרה… כששיחקנו בחמש אבנים ניצחה את כולנו. תנועותיה גמישות, כף ידה בוטחת. גם במשחק המחניים גופה מרוכז, ממושמע, והיא יודעת לתפוס את הכדור כשקולעים בה ולהשליכו מעל לראשי היריבים לידי בני קבוצתה. ואילוּ אני משתדלת להידחק ככל האפשר אל שולי הריבוע, וזרועותי שלוחות לפנים להגן על בטני, ואני מתפללת שהכדור יפגע ברגלי ויוריד אותי מן המגרש. משנפרדתי מאסי ומיעל, לבי שקוע ובראשי מהומה, שמעתי קוראים בשמי. הפכתי פני וראיתי את רבקה, שכנתי מרחוב רמחל. “הלו,” אמרה והניפה את ידה הגמלונית, היאה לגופה הארוך והגרמי, וחשפה את שיניה הגדולות בצחוק עצבני. “המקדים ויוצא זהב הוא מוצא. איה מין זהב את מחפשת, אירינה? ומה את חושבת על הזוג החדש שעבר כאן עכשיו?”

“גם את מן הזריזים־מקדימים,” גמגמתי ואזני מתלהטות. האם ניחשה את סודי בענין אסי? והרי היחידה שיודעת היא כרמל, הייתכן שהסגירה וגילתה?

“בכלל לא ידעתי שהם זוג,” הוספתי בשפה רפה.

“די להסתכל עליהם כדי לנחש,” המשיכה רבקה בעליצות.

להקניטני? –

התנודות הללו בין תקווה ליאוש… והרי בימים אלה ממש הביא אותי אסי לתנועה, והוא עצמו חיכה לי בשדרה, לקחת אותי למיפקד… לא ידעתי את נפשי מאושר, כשראיתי אותו אז, רץ לקראתי וקורא בשמי ומאיץ בי שאזדרז. אך אושרי לא ארך. כשנכנסתי עם אסי לחצר, מיד שמעתי מתלחשים. בתוך ים החולצות הכחולות הפרולטריות, בלטה שמלתי הפרחונית עם סרט המשי האדום הרחב המחובר למתניה, ככתם בורגני מחפיר. כבר הרגשתי שאסי מתבייש בי. משהתפזר המיפקד, נדחקו כולם לצריף והתישבו על המחצלאות, לחזות במסכת. ואז התחילו הצרות. לא היה אחד מן היושבים על ידי שלא ניסה למשוך בסרט האדום. שמעתי כל מיני הערות: “החדשה הזאת טעתה בכתובת, חשבה שהיא הולכת לרקוד ב’סן רמו'”; “תראו את הטווסה החדשה עם הזנב האדום”; “מה זה פה, נשף מסכות של ויצו הצעירה?”; “מגיע לה פרס המטאטא לתלבושת המקורית”; אסי צפה חסר־אונים במתרחש. וכשהתיר מישהו את הסרט וארבע ידיים מתחוהו אל מוט להניפו כדגל אדום, ראיתי דמעות בעיניו. מבושה, על שהוא הביא אותי? מכעס, על שקצרה ידו מהושיע לי? מרחמים עלי? ממערבולת של רגשות שהוא עצמו לא ידע את פשרה? –

בחצר בית־הספר, המתינה חבורת־הורים.

אמי, שעמדה ביניהם, נופפה לי בידה, ואני שמחתי למצוא מקלט בין המבוגרים. דיברו על צ’כוסלובקיה, על “הפרעות” שערכו הבית"רים בילדי הנוער־העובד, בקרעם את הדגל האדום. הוריו של אסי, דרי “מעונות עובדים”, אנשים ישרי־אורח, מקיימי מצוות תנועת־העבודה – שוחחו עם ברזילי, אביה של יעל, בלשון של אנשי התיישבות, על מצב היבולים, כאילו היו עוד חברי קבוצה. אלדד נבות, אביה של כרמל, פזל אל מאדאם פלמיאניק, שהיתה כולה התגלמות של “העולם הגדול”, בלבושה, במנהגה, שעשתה אותם לסגנונה האישי. האם דאב לבו על כליון כל מה שייצגה היא – תרבות אירופה, חירות הדמיון האישי והנשי, המחשבה הנאורה – כשדיבר על סכנת מלחמת עולם?

נפרדתי מאמי והלכתי לחפש את כרמל, לתכנן פגישה נוספת עם מריון. באולם גיליתי את המורה קטיה ואת שלומית דנציג ואת חברתה נחמה, כולן בסינרים לבנים, עומדות ומטגנות לביבות. הן היו שקועות בשיחה עליזה ואפילו לא הגיבו על שאלתי אם ראו במקרה את כרמל.

קטיה, אשתו של מנהלנו מכבי, היתה המחנכת של כתתנו. היא שהכתיבה לנו בשעורי טבע את חוק הפעפוע, ששנים רבות זכרתי אותו על־פה, אך עד היום איני מבינה אותו, והיא שלימדה אותנו תפירה ומלאכת־יד. יש מורים שנוטעים בנו הרגשת כשלון לכל ימי־חיינו. קטיה היתה מורה כזאת. למן כיתה א', כשהיינו מתיישבים אל השולחנות הערוכים לארוחת עשר, וקטיה מצווה להפוך את הצלחות ולהוריד את הידים, והתורנים באים וממלאים את הצלחות לבן ובצל־ירוק־קצוץ – היתה מהלכת עלי אימה. היה בה משהו קשוח ומסויג, אפילו כשהיתה מחייכת וחושפת שיניים לבנות לתפארת. “יש לה ידי זהב”, היתה אומרת אמי, שממנה ירשתי את השלומיאליות שבי בכל הנוגע למלאכת יד. ביתם היה סמוך לבית־הספר, וכשנזדמן לי יום אחד להציץ לשם, מצאתיה עומדת יחפה בשלולית של מים ושוטפת את הרצפה. כל־כך נשית ומסתורית נראתה לי אז, בשערה השחור הגלי הגולש על כתפיה, ברגליה החזקות, במבטה החודר ובסנטרה האמיץ, שנעשה לי צר, משום מה, על מנהלנו מכבי.

מכבי היה מלמד אותנו תנ“ך וחיבור. הוא היה גבר חלש, המבטל את רצונו מפני פסקנותה של אשתו. בשעורי תנ”ך, כשהיינו מגיעים לפסוקים כגון “אשה זונה ושמה רחב” או “שדים נכונו ושערך צימח”, מיד היו ראשי חברותי מוסבים אלי: לא היתה צחקנית כמוני בכל הכיתה. הייתי מניחה את מרפקי על השולחן ומחביאה את ראשי מאחורי ספר התנ"ך וחברותי חיקו אותי. וכשהייתי מציצה לבדוק אם חלפה הסכּנה, היו אף הן מציצות, ואז הייתי מתפוצצת בגעיית צחוק ומכבי היה מאדים כולו מרוגז ומסלק אותי מהכיתה.

על השולחנות הארוכים שבצידי האולם היו פרושות מפות לבנות מבהיקות, ועליהן צנצנות עם פרחי העונה: כלניות, נרקיסים, שן־הארי, צפורן־החתול. פנכות עם סוכריות צבעוניות וחנוכיות קטנות, מעשי־ידי התלמידים, מפקקים ומצדפים ומאשכוליות ומדלעת וממה־לא. סביבונים קטנים וגדולים מעץ ומחמר וממתכת קישטו את אדני החלונות.

על הבמה ניצבה חנוכיית ענק מעופרת יצוקה, מעשה־ידיו להתפאר של המורה למלאכה. שרשרות צבעוניות ומגיני־דוד מפרחים ומענפי־מחט ופלקטים מצויירים בידי שלומית, קישטו את הקירות.

להקת־הריקוד שלנו, בהדרכתה של עדה, עמדה להופיע בסוף התכנית האמנותית. עדה השניאה עלי את הריקוד. אף כי הגיעה לארץ בהיותה ילדה, דיברה עברית עילגת, מהולה בביטויים גרמניים ובמבטא ייקִי מופרז, שסיגלה לעצמה כדי להתגנדר בו. נוכחותה יצרה מתחים, ליבתה יצרים, טענה את האויר באבק־שריפה־ריגשי.

המקהלה שרה “מעוז צור” בשני קולות ו“הנה הוא בא עם צבא חילו” ו“מי ימלל” בקאנון, והקהל שר “ימי החנוכה” ו“אבי הדליק נרות לי” ושירי סביבונים.

אך הסתדרנו לפי הכיתות ועמדנו להיכנס לאולם, חשתי בתוכי כפייה לחבל בריקוד. והמאבק עם כפייה זו, שהיתה חזקה ממני, מילא את כל מעייני. כמו מבעד למסך אדים, ראיתי את אסי רומז ליעל שתעבור לשבת לצידו על הספסל. ראיתי את כרמל מחייכת אל מוני, חברו הטוב של אסי, שגופו הדובי התנדנד מצד אל צד בסערת צחוק; את חברי הלהקה הדרמטית, שהתארגנה כדי לבצע את “עולם חדש נברא הקשיבו”, בסגנון מסכת תנועה־ודיבור; עוד מעט יגיע תורנו. איך אעשה זאת, איך אחבל בריקוד, בניגוד מוחלט לרצוני?.. האם בקטע הסולו שלי “אתבלבל” בצעדי? או אולי בריקוד הקבוצתי “אטעה” בקצב ואבלבל גם את האחרים? או שאתחיל סתם להשתולל על הבמה ואסלק את המלווה־בפסנתר ואדפוק על הקלידים אקורדים צורמים? או שאעמיד פנים שקרסולי נקע ו“אתעלף” באמצע הבמה? – ומה עם הסקנדל? ומה עם בושת־הפנים שתיגרם לאמי המסכנה? שנאתי את מה שכיניתי “אופיי החלש”, הנופל קרבן למעשי־תעתועים של כל מיני כוחות־הרסניים. השבעתי את אלוהי שיאמץ אותי במלחמתי עם השטן. אימצתי את אגרופי בתפילה, הקשתי בעץ, נדרתי נדרים והבטחתי כפרות. חשבתי על הילדה מסיפורה של מריון, שאם מקלפים אותה, מגלים את אחותה. או על שתי הילדות שהתחלפו בראשיהן, אך למרבה הפלא, הראש הזר שניטע על גופן החל להידמות יותר ויותר לראשן המקורי וכך הבינו שאין כל צורך לשוב להתחלף בראשים, ודי להתחלף בשמות.

מלאתי את תפקידי בריקוד, בריכוז ובהתמסרות. אמי היתה גאה בי. עדה צבטה את לחיי ומכבי טפח על שכמי ואמר “אירינה־בלרינה”. אפילו קטיה חייכה אלי באהדה. בריקודי־המעגל בחצר, הירבו הבנים להזמין אותי. לא חזרתי ללבוש את שמלתי השנואה, באותו ערב. נשארתי בתלבושת ההופעה. גם את האודם שעדה מרחה על שפתי לצורך ההצגה לא מחקתי. דמיתי בעיני עצמי למיכל היפה. מבטי הבנים אישרו לי את הרגשתי. הייתי ראויה בעיניי לפגישה הבאה עם מריון.


ב. ארבעים ושלוש הוא הגיל המאושר


הדילוג הזה של הזכרון, מחג אל חג, באותו מעגל של שנה אחת, – שמאוחר יותר נקבעה בהכרתי כ“שנת מריון”, חשוד בעיניי. וימי החול מה עליהם? כל ימי החול? כולם טרופים בזכרוני כימים שטופי שמש מסנוורת. רגליי עברו בהם, על פני האדמה, אך ראשי…

כן, ההרגשה שגופי נתפלג, היתה מוחשית ביותר.

והחרדה! שמא ייעלם ראשי בחלל. בחלל שאין לו סוף.

ייתכן שאילו שערי היה גלי ולא חלק, אילו עיניי היו שחורות ושדיי מפותחים, הייתי סובלת פחות מעלבוֹנותיו של צוצו השחצן, למשל, שבז, פשוט בז, לילדה שראשה בעננים.

ביום תל־חי קיבלנו “אות־מגן” ותעודת־מיפקד של “קרן־הבטחון־וההגנה”. אלה שלא עלו לקבר טרומפלדור ולא השתתפו שם במיפקד התנועתי הגדול, אמורים היו לקנות כרטיס לנשף ההסתדרות, להאזין לנאום של ברל לוקר מהועד־הפועל, ל“יזכור” של מקהלת הבחרות הסוציאליסטית, לקטע של ברנר בקריאתה של רובינא ול“העולם חלון פתוח” בביצוע מקהלת הנוער העובד. אך יום תל־חי לא נחשב בעיני חג, וזכרוני מתעקש לפסוח על ימות החול.

בפורים נסעה התנועה לנען ליום עבודה, מעשה שנועד להפגין את רחשי הבוז שלה לחג ה“גלותי” לזכר יהודים שהתרפסו לפני מלך גויי.

אך אני, שהוריי היו “בורגנים”, שאינם מן “האינטליגנציה העובדת”, נשארתי בעיר והתחפשתי למרקיזה. לבשתי שמלה מסטן וורוד עם עיטורי כסף נוצצים, לרגליי נעלי־משי לבנות, לראשי “טיירה” מקרטון מצופה, ובידי נשאתי מניפה. וכך שלחוני לרחוב, לראות ולהיראות, בלוויית שכנתי מרגה, בת הרוקח, שהתחפשה לטבח. שתינו עמדנו להופיע ב“בית העם”, בשחרית־פורים לילדים, ומרגה, שמראיה מזרחי, אף כי מוצאה מבסרביה, נבחרה למלא את תפקיד אסתר־המלכה.

ברחוב אלנבי פגשנו את עמל פלמיאניק ואת אמה, שנוסף על היותה אשת־החברה, היתה גם ציירת חובבת ובעלת דמיון ויוזמה בהכנת תלבושות פורים. אין פלא ששנה אחר שנה היתה עמל, בתה היחידה, זוכה בפרס הראשון בתחרות התחפושות בבית־הספר.

מרגלית ואני נעמדנו עם רבים אחרים והתפעלנו מתחפושתה של עמל: לראשה תרבוש של משי מפוספס מקושט בסרטים, לרגליה נעליים אדומות רקומות זהב, ותכשיטים לאין ספור, בפיתוחים מורכבים, כיסו על שכבות השמלות שעל גופה, על אוזניה, צוארה, זרועותיה, חזה, אצבעותיה וקרסוליה. כששאלנוה למה התחפשה, רטנה: “קסווה אל כבירה.” ובחיוך מיסתורי הואילה לפרש תוך משיכת כתף: “הכלה מטאנג’יר של דֶלקרוּאֶה…” ובאינפוף מתפנק הוסיפה: “על פי ציור שלו בצבע מים שתלוי בלובר.”

מאדאם פלמיאניק היתה מסבירה פנים לאמי ולפנים (“בימים הטובים” כדברי אמי “לפני שפשטנו את הרגל”) היתה אפילו נעצרת ומשוחחת עימה רוסית. אך לי לבדי היתה בקושי עונה בתנועת ראשה לברכתי. משום כך הופתעתי כל־כך כשפנתה אלי וקראה בשמי:

“מה דעתך שתשבי לי מודל פעם?”

לא האמנתי למשמע אזני. אני? מודל? ושמא התכוונה אל מרגה? זו ראוייה להיות מודל לכל הדעות!… אך מאדאם פלמיאניק פנתה אלי, קראה בשמי!…

עמל התנדבה להוציא אותי ממבוכתי: “אמי מתכוונת שתשמשי לה מודל לציור. היא חשובת שיש לך פנים מעניינות.”

האם רק נדמה היה לי כי שמעתי אירוניה מוסתרת בדבריה? אמנם כשלחיי מרוחות ברוז' וחוט של אודם על שפתי… או שמא התכוונה לציירני בתחפושת הזאת של מרקיזה?… הייתכן שאשה כמאדאם פלמיאניק תתרשם מתחפושת כה באנאלית? –

“אבל כמובן שאני מתכוונת לצייר אותך בלי איפור, ובתלבושת אנושית.” גיחכה מאדאם.

“בסדר…” עניתי במבוכה גלויה.

לפתע צנח לבי ביאוש: מאדאם פלמיאניק לועגת לי! והרי גם כעור עשוי להיות “מענין”… אבל אינני מכוערת!…

“אז מתי תבואי אלינו לפגישה ראשונה? את יודעת איפה אנחנו גרים…”

ידעתי. הצצתי פעם לחדר־המבוא שבביתם הדו־קומתי, כשהתחבאתי בגינתם הסבוכה מפני גרשון, שרדף אחרי באופניו להכותני, על שכיניתיו גֶרָלֶה, מפני שדמה לילדה.

עד כה ועד כה רבתה התכונה ברחוב: שוטרים בריטיים רכובים על סוסים פילסו להם דרך בכביש, ורבים מן העוברים חשו לקצה המדרכה לחזות בקבוצת נערים, שבהתלכדם יצרו תבנית של מפת־ארץ־ישראל השלמה, ואילו בהפרדם המחישו את ההצעות השונות של הוועדות־המלכותיות לחלוקת הארץ. אמנם ההצעות האלה נתיישנו כבר, כיוון ש“הספר־הלבן” ביטל את רעיון החלוקה — אך הקבוצה המתחפשת זכתה למחיאות כפיים סוערות.

בקושי עקבתי אחר המתרחש, כה נרגשת הייתי מהצעתה של מאדאם פלמיאניק. “גם הוריי אומרים שיש לך פנים מעניינות,” עודדה אותי מרגה טובת־הלב ונעימת־ההליכות שנראה כי התפלאה על שפיפות־רוחי. ניסיתי להתרחק ממחיצתן של עמל ואמה, במידה שהנימוס הרשה לי זאת, וחיפשתי תירוץ לגרור את מרגלית מהמקום. “את לא חושבת שהגיע הזמן להתחיל לצעוד לכיוון בית העם? – עדה ביקשה להקדים…” משכתי בכף העץ העצומה שמרגה גילפה לעצמה בשעורי המלאכה בבית־ספרה, לצורך התחפושת.

“עוד מעט, אירינה, רק לראות את הצבעי הזה… היטלר…”

לאחר הופעתנו ב“שחרית”, היתה לי הרגשה כה חגיגית, שביקשתי לסיים את היום במאורע מסעיר כלשהו. ניסיתי לגלות בקהל שהצטופף ליד הבמה אי־מי מבני כיתתנו, אך להוציא את רבקה ואחיה ואיתן מחזרי שממנו מיהרתי להשתמט, לא ראיתי איש ממכרי. פתאום החל לבי הוֹלם בחזקה: מריון!… אלך אל מריון!

אמי ואני נדברנו להיפגש עם אבי לארוחה במסעדה הביתית של רעיה לזרובנה קרפיצ’ניקוב, שברחוב אידלסון. אחרי הארוחה – חישבתי את הדברים במוחי – ישבו אבי ורעיה לזרובנה לשחק פסיאנס ואילו אמי תרצה בוודאי לבקר את פרופ' שור הישיש בביתו הסמוך לשם. אוכל אז ללכת אל מריון!… השעה תהיה קרובה לארבע, ואם אתנהל לאיטי, אגיע אליה בדיוק לשעת התה המיועדת לקבלת אורחים.

אצל רעיה לזרובנה, אשה שהיתה פעם מונומנטלית ומאז מות בעלה, לפני שנים אחדות, התחילה להתכווץ, מובטח היה לנו שנאכל בורשט רוסי אמיתי עם “פרוז’קי”, “בליני” מטוגנים בהרבה חמאה ועליהם איקרה אדומה או שחורה ושמנת, שנשתה בירה גרמנית או דנית (כל זה על שולחנות קטנים מכוסים מפות פשתן אדומות), שנאזין לשירים רוסיים הבוקעים מן הגרמופון…

ואמנם, בחדר המקושט בבושקות ווַאנקָה־סטַאנ’קה, פגשנו את מאדאם נורוק עם בעלה, עורך־הדין הציוני־כללי, את ליאה איסקובנה, (שהטיפה לתיקונים נוצריים בדת היהודית), קוסמטיקאית אחת מדופלמת, ידידתה של אמי, ועוד טיפוסים, מאלה שהפריכו לי את האגדה על “הנשים הרוסיות רחבות היד והלב”. בעיניי הן נצטיירו כמחושבות להפליא, כּלוקות בצניעות מרושעת וּבצביעות פוריטנית, כאלה המוכשרות להזיל דמעות לכשיחפץ, אותה רגשנות שאצל הרוסים “האמיתיים” היא אחות חוקית לאכזריות.

בתום הארוחה, כשקמנו ממקומנו, חלפנו על־פני רעיה לזרובנה, שקינחה את אפה ליד הקופה (פניה היו מתעוותים מדי הזכירה את בעלה: “כמו כושים עבדנו בפרך כל השנים… כמו כושים…”), ומסביבנו, ליד השולחנות האחרים הנשים תאבות הדבּור וקשות־ההקשבה, לגמו בעגמומיות מן התה המסורתי, והגברים פרשו בזה אחר זה לעיסוקיהם.

סיפרתי לאמי שהחברֶ’ה מהכיתה נדברו להיפגש ונפרדתי ממנה בהבטחה שאקדים לחזור הביתה.

פילסתי לי דרך בקהל הרב והצלחתי, כל עוד רוחי בי, להגיע למוגרבי, במעלה רחוב בן־יהודה, במקום שפחתה הצפיפות ויכולתי לנשום לרווחה, חשתי שאומץ רוחי נוטשני. מה פתאום אופיע בלי כרמל? ואיך אתרץ את בואי? ומה אם יזדמנו לשם אורחים? ודאי שיזדמנו!… כל אותם מכובדים, מאלה שפוקדים את בית הנבותים, ציירים ומשוררים, עסקני המפלגה וההגנה, אדריכלים וכלכלנים ועורכי־דין ומי־לא… את דון מרשל, ידעתי שלא אפגוש. כרמל סיפרה לי שיצא למסע ממושך, שוב להימליה, אך הפעם לא מצד טיבט, אלא מנפאל. כבר הגעתי לבית־העם ועדיין לא נמצא לי תירוץ משכנע. כמעט ואמרתי לחזור על עקבותי, והנה הבריק רעיון במוחי: אשאל אותה איך לטפל באוגר שמרגה ואני קנינו במשותף. אף אברר בהזדמנות זאת מה אמת בסיפורה של כרמל על מיני עטלפים בעלי פרווה ושיניים ופטמות, שמריון מגדלת במערת הכורכר שבחצרה, ואם נכון הוא שהעטלפים הם עוורים, ושהם מסתבכים בשערן של נערות…

“הו!” קראה מריון כדרכה, בפותחה את הדלת, כמי שאומרת: אותך ודאי שלא ציפיתי לראות כאן היום, אך כיוון שכבר באת, אפשר אפילו שתצמח לי טובה כלשהי מכך.

היא היתה לבושה בשמלת ג’רסי בהירה, מדליון אקזוטי ענוד לצוארה. (“אומרים שהפגישה עם דון חוללה נפלאות בטעמה,” — היתה כרמל מספרת).

“את אירינה, נכון? היית אצלי לפני שבועות אחדים עם כרמל…”

“כן, זה היה בחנוכה.”

“התחפושת הזאת… של מרקיזה?… הולמת אותך מאוד, תכנסי בבקשה למרפסת.”

“באתי בענין האוגר…” הספקתי לגמגם בחצותנו את חדר האורחים, “רציתי לשאול בעצתך…”

אך מריון לא שמעה. בצאתנו למרפסת הציגה אותי בפני מכרתה:

“תיאה, הכירי את אירינה, חברתה הטובה של כרמל נבות.”

“נעים מאוד, ויופי שאת מביאה קצת אווירה פורימית לבית הזה. מריון באמת זקוקה לכך.”

“I could not agree more, תיאה, הייתי באמת זקוקה למשב רוח מרענן…”

ובהסבה אלי את פניה באורח שנראה לי כהפגנתי, אמרה: “זה יפה מאוד שבאת להראות לי את התחפושת שלך, אירינה. תשתי תה? –”

“תודה… אני לא…”

“מריון, את לא מתכוונת ברצינות שהעכרתי לך כאן את האווירה!…” אמרה תיאה.

“well, in a way, to be quite honest … אבל הכוונות שלך… הכוונות היו וודאי טובות… הפרחים שהבאת הם באמת most lovely.”

“הכוונות שלי היו טובות מכל הבחינות” השפילה תיאה את קולה ושיוותה לו גוון חינוכי: “כשאני אומרת שהספרים שלך הם לא בדיוק המושג שלי על ספרות, אני לא מתכוונת לפגוע בך, אני מתכוונת לגרום לך גירוי אינטלקטואלי, בכך שתתמודדי עם השקפותיי…”

בינתיים מזגה לי מריון תה בחלב ופרסה לי מעוגת השמרים המרוחה בשכבה עבה של חמאה. השתדלתי ללגום ללא־קול, להצמיד את המזלג אל העוגה בחשאי, לבל יחרוק; השתדלתי לא להוסיף עוד מתח על המתח שכבר הצטבר כאן בין השתיים.

“look, תיאה, את לא תגררי אותי שוב לוויכוח הזה. ומה שנוגע ל־יוליסס… כמובן, כמובן שזה מאסטר־פיס!…”

“אני שמחה, אני שמחה שאת מודה… אבל לא ניכנס כעת להערכות על ג’ויס!… קודם כל נשעמם את ידידתנו החמודה, ושנית – הרי באתי לשאוף אוויר צח בגן האקסקלוסיבי שלך, כתרופה נגד הנזלת שלי. אז נא לא לכפות עלי נושאים אבסטרקטיים הדורשים מאמץ אינטלקטואלי…”

אני כופה עליך!… – באמת, תיאה!…”

“את כופה עלי לפתח תיזה שלימה סביב הערה מקרית שלי…”

“הו, זה כבר באמת עובר כל גבול!…”

תיאה היתה לבושה שמלה גבוהת־צוארון ותפוחת־שרוולים, עם בולירו קטן מקטיפה שחורה, ששיווה לה מראה של קוזאקית ביום־השוק. שערה היה גזוז קצר, חיתוך עיניה כשל עורב, פיה צר ולחייה לוהטות. היא קפצה על רגליה ונטלה את החבילה שלצידה, (מריון כבר עמדה מעליה, מבלי הסתר את קוצר־רוחה), ובפנותה אלי שאלה במתק־שפתיים: “אפשר להציע לך טרמפ, אירינה? אני לוקחת טכסי עד התחנה…”

“אירינה תישאר פה עוד מעט. אני אלווה אותה אחר־כך לאוטובוס…” תקעה עצמה מריון בין שתינו, כמו להגן עלי מפני מכרתה.

"אם כך, מוטב שאזדרז… נעים היה לי להכירך, ילדתי… ומה שנוגע לנזלת שלי… הפנתה אלי את גבה “נדמה לי שבכל זאת הוקל לי… הסינוסים לוחצים פחות והסתימות שבגשר־החוטם התפזרה קצת. הנה כעת, פנטאסטי!… סילון של אויר צח… את רואה, מריון? – בכל־זאת הביקור אצלך השפיע לטובה. בעצם, מכל הבחינות… אני חוזרת לירושלים במצב־רוח הרבה יותר טוב משיצאתי ממנה…”

“אני שמחה…” מלמלה מריון. אפילו לא ניסתה לחייך.

“כשרוני להיחלץ מיאוש ראוי להערצה – אינך חושבת? או אולי זה סימן שאני אדם לא־רציני?” ובצעד חפוז, בעכוז מתנפנף, מבלי לחכות לתשובה, חצתה את המרפסת לעבר היציאה, ומריון בעקבותיה.

נתתי את עיניי בקקטוסים האקזוטיים, מעין צפרי־פרא אגדתיים שהיו מצופפים על מעקה האבן של המרפסת, בכלי־התה העשויים חרסינה עדינה מצופה כסף שעל שולחן הקש המעוגל, המכוסה מפת תחרים, שברחבת המרפסת. הם היו ערוכים כמו לאיזה פולחן.

מריון חזרה וצנחה על הכסא כשהיא מנפחת את לחייה באנחת רווחה עמוקה:

“מה תאמרי על זה?!… בכל ימי חיי לא פגשתי במין גסות־רוח פסבדו… פסבדו… במין… זללנות בהמית, במין בנאליות…”

“זללנות?..” לחשתי בזהירות.

“הו, כן!… איומה!… לא לממתקים…” הוסיפה בצחוק, משקלטה את מבטי התמיה “לבני־אדם, כמובן!”

לא כל־כך הבנתי איך תיאה זוללת בני־אדם, גם את יתר הגדרותיה של מריון תפשתי רק בחוש, אך צפיתי בסבלנות שמריון תפתח את הנושא.

“מין celebrity־hunter שכמותה, מין חזירה עבת־עור וסרחונית, עם פרצוף של אשת־סאלון פולניה. חוצפה שכזאת, לבוא אלי, לביתי, במיוחד מירושלים!… בשביל להדביק אותי בנזלת שלה, ולהטיח בפני… בלי שנתבקשה!… מעולם לא שאלתי לדעתה! – מפני שבין כה וכה היא אוסף של כל הדעות השדופות הרווחות בסאלונים המערביים – להטיח בפניי שהספרים שלי אינם ה־bloody מושג שלה על ספרות!…”

“גם היא סופרת?” שמעתי את קולי הרם שואל. פחדתי פן יגבר עוד יותר שטף החירופים של מריון, ובה־בשעה היה לי צורך להוכיח שהנני ראויה לאמונה.

“כן, משהו כזה… כותבת תסכיתים לרדיו. לנוער. לאחר כל ביקור שלה אני נודרת שלא אכניס אותה פנימה כשאראנה בפתח. כל ביקור שלה מחלה אותי לפחות ליומיים. למה אני חייבת להשלים עם זה? Bloody stupid שכמותי!”

בקושי הקשבתי למשפטיה האחרונים של מריון. נזכרתי באותו רגע מי היא תיאודורה רביץ, זו, שמרננים עליה כי היתה אהובתו של אלדד נבות!… אמי אומרת שהגב' נבות מקבלת באהבה את כל הרומנים של בעלה, “מפני שהיא אשה חכמה”. האם זו אמת? ובמה צפוּנה כאן חכמתה? – אילו יכולתי לקבל הסבר על כך מפי מריון!…

“אבל כעת זה נגמר ביני ובין ה־bloody beast הזאת. זהו הסוף. אכתוב לה שורות אחדות ואדרוש ממנה שתוקיר?… כן, שתוקיר רגליה מהבית הזה. אז מהו הנושא שרצית לשוחח אתי עליו, אירינה?” שינתה פתאום את טעמה ופנתה אלי במתינות.

“הא, זה באמת לא כל כך חשוב כבר. רציתי לשאול אותך איך מטפלים באוגר.”

“יש לך אוגר בלי אוגרת? – זה אכזרי!”

הסמקתי: מריון ראתה ללבי! ראתה בחוש שאני אדישה לחיות! (אדישה? – שונאת! המקום היחיד שאני סובלנית כלפיהן הוא גן החיות, כשהן כלואות במנעול ובריח!) היא גילתה את צביעותי, את העמדת הפנים שלי, אין להימלט מעינה הבוחנת…

“במשך הזמן נצרף אליו גם אוגרת… בעצם, אני לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה… מרגה חברתי הציעה שנגדל אותו במשותף בחצר שלה…”

“רעיון מצוין, אם זאת נקבה היא תוכל להסתדר זמן־מה גם בלי זכר, אבל אם זה זכר תצטרכו למצוא לו מיד בת־זוג. האוגר אומלל וחסר־אונים כשהוא לבדו.”

נעצתי את עיניי במדליון הכבד של מריון שהיטלטל באויר משרכנה לאסוף את הכלים מהשולחן. מין מסיכה מאבן־שיש בצבע ירוֹקת־הבִיצָה.

“אני תמיד שוכחת להיזהר במדליון הזה,” הטמינה את האבן בתוך שמלתה. מאז הביא אותו דון מטיבט, הוא כבר הספיק לשבור ספל ומכסה של קומקום. והוא גם מעצבן נורא את סלוודור, שמזנק עליו כל פעם שאני מתכופפת."

“דון היה פה? – בזמן האחרון, אני מתכוונת…” שאלתי שאלה שידעתי אתה תשובה עליה.

“לא, מאז חנוכה – לא. אבל אני מצפה לבואו לפני פסח. מיום שעלו על ההרים, קשר המכתבים… משובש?… כן, משובש מאוד.”

מריון ערכה את הכלים על המגש והציעה לי ללוותה למטבח, שמחתי לנער מעלי את סלוודור, שמפעם לפעם זקף את ראשו מחיקי והתלטף בהנאה בבד הסָאטֵן החלק של המרקיזה. חששתי שיקרע בשפמו את עיטורי הכסף שלצוארי, או שיכתים את כל השמלה בטלפיו.

“יש לו פרווה אדמדמה מתחת לאפרפרה, לאוגר שלך? – אם כן הרי זהו אוגר־הזהב, שנתגלה לראשונה בסוריה והובא למעבדה של האוניברסיטה בירושלים. קל מאוד לגדל אותו, הוא משוגע לנקיון ואוכל כל דבר. יש לכן בית בשבילו? — תוכלנה להתקין זאת בנגריה של בית־הספר. אך אל תשכחנה לבצר אותו ברשת נגד החתוּלים.”

התחיל להחשיך ומריון עמדה ללוותני הביתה. כל ערב, אמרה, היא יוצאת לשאוף קצת אויר, ואלוהים עדהּ, שהערב היא זקוקה לכך יותר מאי־פעם…

הרעיון החניף לי ביותר; לפסוע במתינות לצד מריון ברחובות העיר! ועוד בערב פורימי, כשאפשר היה לקוות שיזדמן לנו מישהו מחברי הכיתה או מהתנועה!

כמובן שהסכמתי להצעתה, לעשות עקיפה כלשהי ולצעוד לאורך רחוב הירקון.

חלפנו על־פני מלון “ריץ” ושמענו את צלילי תזמורת הריקודים של שעת־התה ממלון “סאן־רימו”. במלון “הירקון” הצטופפו בּריטים במרפסת והבארים שלאורך הרחוב כבר היו מוארים. מריון הציעה שניכנס לאחד הבארים שבו, לדבריה, נהג דון לבקר. היא קיוותה למצוא בו את ידידו של דון, כתב־החוץ של ה“איבנינג־סטאנדרד”, כדי להעביר באמצעותו מכתב לבעלה.

חבורה שלמה היתה מכונסת שם, כל־כולה נוכרית; היתה בתוכה אחת שכינוה “קוקו”, בעלת שער דבשי, גולש על הכתפיים ופני ילדה נבונה וקפריזית, וזו פרטה על הפסנתר ומדי פעם הפנתה את ראשה בשובבות אל יתר המסובים; היה אותו כתב־חוץ, ידידו של דון, בחליפה גזורה היטב, בעניבת־פרפר מנוקדת ובמטפחת־משי בכיס המקטורן; היתה שם אשתו – בטי שמה – חייכנית ומאירת־פנים ובעלת לחיים סמוקות כשל חולת־לב.

בטי זו הקסימה אותי ממבט־ראשון, שאטֵנית היתה, בעלת תספורת קצרה ולבושה ספורטיבית. משהבחינה במבוכתי, משכה בידי והושיבתני עם יתר החבורה. שאלה אם ילידת־הארץ אני, סיפרה שהיא עצמה וינאית, ילידת רומניה, ולמדה שנתיים בגימנסיה “בן יהודה”, ובהוסיפה לתהות עלי, פנתה באנגלית אל הגבר שישב לצידה, איש בגיל העמידה בעל פיאות־לחיים, ואמרה:

“נחש אתה, הנרי, מה מוצאם של הוריה?”

“אני מעולם אינני שואל למוצאו של אדם”, המהם הנרי באדישות כשמבטו מרוכז בגרב המשי המתוח על קרסולו.

“אני תמיד סקרנית לגבי אנשים,” אמרה בטי. ובפנותה אלי:

“נכון שאינך כועסת עלי על שאלותי?”

בוודאי שאינני כועסת!” ריתקתי את מבטי אל עיניה כדי לאמצה אל לבי, כל־כך התחבבה עלי.

“הנרי הוא סוחר יהלומים,” לחשה על אזני, וסיפרה שהוא פקיד קולוניאלי בדימוס, בן־בנם של פקידי האימפריה בבורמה, שנשבה לבין הציונים בפלשתינה בשאתו לאשה את הלנה, בת־רב מווינה.

“איפה בעלי?” נתנה פתאום בטי את קולה.

ומשאיתרה אותו לבסוף יושב בחברת מריון, נאנחה מתוך רווחה.

באותו רגע פרץ לאולם צעיר חיוור־כסיד, סתור־שער, כאומר לזנק על אויב סמוי. הוא הטיל עצמו על מושב בפינה וכבש ראשו בין כפות ידיו. אחד המלצרים קרב אליו ונדמה היה כי עמד לסלקו בכוח, אך חזר בו וניגש לבאר, מזג חצי כוס בירה והעמידה לפניו. הלה חטף את הכוס, רוקן אותה אל קרבו, נתן מבט תועה במלצר, ובבת־אחת קם, נדחף אל הדלת – ויצא.

בטי, שעקבה כמרותקת אחר התמהוני, מוקסמת ונחרדת כאחת, אמרה כמהרהרת; “כל הבלתי־שפויים האלה… מוקרנים מאיזה עולם של צללים… אני מנסה להתנער מהם והם חוזרים…”

דומה שאני לבדי שמעתי את דבריה בתוך המהומה שבאולם ובאותו רגע היה זה כאילו נכרתה ברית חשאית ביני ובין בטי זו.


“מה שלום חברתך ההיא, שהזכרת אז, כשביקרתן אצלי, את וכרמל?” שאלה מריון משהמשכנו לפסוע לאורך רחוב הירקון.

ראשי היה שרוי עדיין באווירת העשן הסמיך של הבאר האפלולי.

“את מתכוונת לזו שחשדתי בה שהיא…”

“מרגלת, אמרת?…”

“אה, כן… היא… היא…”

“האם היא ממשיכה להתייחס אל עצמה כאל יצירת־אמנות? –”

"כן!… צחקתי. הייתכן ששמעה אז מפי הגדרה זו? –

“נושמת בזהירות, נאנחת קלות, מדברת בקול רך, פוסעת במתינות, פן תנועה בלתי זהירה אחת, נשימה עמוקה… אבל בסך־הכל היא תכליתית למדי.”

“את מדברת כאילו הכרת אותה…” נמלאתי פליאה על מריון. כי אני הרי לא נקבתי בשמה של שלומית!…

“אולי היכרתי מישהי הדומה לה… כן, אני חושבת שאני מכירה מישהי הדומה לה.”

“עד כדי כך?!”

“כן, כן… ובכל־זאת… טובה ‘אצילות’ מחושבת כזו מגסות־הרוח של נשים מסויימות, ששנינותן…”.

פתאום גיליתי שאני משתוקקת לקבל הערב ממריון מענה על כל השאלות המציקות כולן. עלי להאחז בהזדמנות־חסד זאת, ולא להרפות.

שמעתי את עצמי שואלת: “מריון, מהו הגיל המאושר ביותר בחייה של אשה?” מריון נעצרה והשהתה עלי את מבטה. לא העזתי להישיר אליה את פניי. כבר אז ידעתי שלהיטות יתר היא מידה מגונה בעיני אנשים.

“ארבעים ושלוש,” ענתה מריון בשקט. “ארבעים ושלוש הוא הגיל המאושר.”

“ארבעים ושלוש!… הרי זה… הרי זה כבר…”

“אחרי הכל – את רוצה לומר. She is forty three, her life is far behind her…'' יש שיר כזה באנגלית, ובנעורי חשתי תענוג מיוחד לפזמו כשדודתי היתה מעבידה אותי במטבח. הייתי בטוחה שאני פוגעת בנקודה הכי רגישה שלה… דודתי גידלה אותי מאז שנישאה לאבי אחרי מות אמי,” הוסיפה בקוצר־רוח, כביכול בורותי בכל הנוגע לרקע הביוגרפי שלה, הוא ליקוי שבי.

“ומה עם הנעורים?…” הסמקתי לשמע קולי.

“הנעורים הם סבל אחד ארוך. מענה ומשפיל. מאבק ממושך בין היצרים והשפיות. בין תחושת הכליון ליצר־החיים הגואה על גדותיו. אבל…” הוסיפה בחיוך, “בין כאב לכאב יש הפוגה של גיל…”

שמתי לב שמריון התיזה כל זאת בשטף שלא הותיר מקום לשהיותיה המודגשות וההססניות בבטאה מלים עבריות “קשות”. דבריה הפחידוני.

כל הנעורים? כל הנעורים הם כאלה?”

“כל הנעורים. אבל אני מדברת מנסיוני בלבד, כמובן. ונסיוני אינו הנסיון הממוצע. תיאה וודאי לא תסכים אתי בנקודה זו, כמו בהרבה נקודות אחרות. היא טוענת שאני הרעלתי לעצמי את נעוריי בגאוותי ובעקשנותי ובהיעדר הספונטניות שלי. מענין שלפעמים היא מסוגלת אפילו לגעת באמת, תיאה זאת, אבל רק נגיעה קלה. משום כך היא כל־כך בלתי צודקת. תמיד. אבל מה עם אמך, אירינה? האשה היפה הזאת שפגשתי אז בחברתך היא אמך, לא כן?”

“כן… אמי אומרת שהגיל המאושר הוא זה… שבו האדם מפעיל את רצונו… מנצל את הכשרונות שלו לרכישת השכלה… לשם עבודה יוצרת בתקופה יותר מאוחרת של חייו”.

הייתי גאה בניסוחי. מאז ומתמיד ידעתי שאני מושפעת בסיגנוני מאיש־שיחי, בטון, במבחר־המלים, באינטונאציות.

ידעתי שאם אני חשה התנגדות לבן־שיחי, אני מתקשה בכלל להתבטא, ושמידת הסתגלותי לבן־שיחי היא כמידת חיבתי אליו והזדהותי אתו, כמידת הנעימות והנוחות שאני חשה בחברתו.

מריון צחקה.

“כן… אמך מדברת כמחנכת, ואת חוזרת על דבריה כתלמידה חרוצה. אמך וודאי צודקת, אבל רק במקצת. יש ודאי קבוצה קטנה של אנשים שלגביהם תקופת הלימודים היא המאושרת בחייהם. יש לה איזה מקצוע, לאמך?”

“לא… היא לא סיימה את האוניברסיטה. רוסיה, מיד אחרי המהפכה, את יודעת, הוֹרַי השאירו שם את כל רכושם, כולל אוסף של חפצי־אמנות יקרי־ערך…”

לבי אמר לי, שניגוד לכל האנשים שביניהם התהלכתי, תדע מריון להעריך את עברם של הוריי, לפחות כאספני אמנות. בפניה אינני צריכה להתבייש בהם.

“כלומר, אמך מקווה שאת תגשימי את חלום ההשכלה שלה?”

“כן… לא… אמי מעריצה נשים עצמאיות. שיש להן מקצוע, שנוהגות במכונית ספורט…”

“האידיאל של האשה הנאורה, כן. אמך מתלבשת כאחת מאלה?”

“ספורטיבי… כן…”

“אך גם אלגנטי, והיא מעשנת, כמובן, ומחליפה ספרים אצל איז’רסקי, ומטיילת ברגל למרחקים גדולים, וממלאה בקפדנות את חובותיה…”

“היא אמא טובה מאוד!…”

“אין ספק! אבל היא לא עונה לך על השאלות שמציקות לך באמת!…”

“אולי היא לא יודעת את התשובות?”

“או שהיא מפחדת מהן. ומה עם אביך?”

בשום אופן לא הייתי מוכנה לשוחח עם מריון על אבי.

“אני שאלתי על נשים… על הגיל המאושר של האשה…”

“הו, הגיל המאושר של האשה תלוי לא פעם בגבר שהיא חיה אתו, לא? – הייתי אומרת שברוב המקרים הוא תלוי בגבר..”

“חשבתי כך. רציתי גם לשאול אותך על היהודים…”

“על היהודים?… מה?…”

ברגע זה נשמע נפץ יריות של אקדחי־שעשועים ממש מתחת לחוטמינו, ואני ומריון סתמנו את אוזנינו בכפות ידינו.

“איך הם מעיזים!…” נטלה מריון את זרועי למלטני מן המהומה. “הרי היתה פקודה מפורשת של המשטרה…”

אך טרם סיימה את משפטה, הפריח מישהו זיקוק־די־נור, דבר שגם הוא אסור היה על־פי החוק.

פילסנו לנו דרך במעלה רחוב אלנבי ומריון הציעה שניכנס ל“באר־אמריקאי”, לשתות אקספרסו.

משירדנו במדרגות המובילות ל“באר”, נוכחנו שהוא דחוּס נוער בתחפושת וכמעט התיאשנו מלמצוא מקום ישיבה. לפתע שמענו קול צעיר של אשה קורא: “הו, הנה גם מריון כאן!”

מריון הסבה פניה אל הקול ועניה החלו מתרוצצות כעכברים במלכודת. האם ניסתה להתחמק? להעמיד פנים שאינה מכירה את הקול?

“נעמה חונן. לא שמתי לב עם מי היא יושבת.” מלמלה מריון בחפזון ונופפה תוך כדי כך בארנקה.

“כן, והנה גם עובדיה חונן, זה האיש הזקן שמאחוריה. בעלה. בעלה החדש” לחשה לי מריון, “אין ברירה, צריך לגשת.”

גב' חונן הקבילה את פני מריון בשמחה מופרזת, שהתקרבנו לשולחנם.

“הזכרנו אותך הבוקר בקשר עם ביטוי מסוים באנגלית. היתה בינינו מחלוקת והחלטנו לפנות אליך כאל בורר. אבל קודם־כל שבי!… בקשי את המלצר שיביא לכאן כסאות” פנתה אלי “את באה עם הגב' אכסל, לא כן?”

“זאת היא אירינה, חברתה של כרמל נבות.” כרכה מריון את זרועה סביב כתפי. “והיא ממהרת לחזור הביתה. נכנסנו רק לרגע לשתות אקספרסו ליד הדלפק, כך שלא כדאי לטרוח עם הכסאות.”

“ילדה גדולה כמותה לא יכולה להגיע לבדה הביתה? – איפה את גרה, חביבתי?” פנתה אלי הגב' חונן בחביבות מופרזת. השבתי לה.

“אז קח מס' 4 וסעי הביתה! האוטובוסים אמנם זוחלים כעת באלנבי, אך יש מה לראות מבעד לחלון!”

“לא, לא” מיחתה מריון. “הבטחתי לאירינה ללוותה. ועלינו גם להמשיך שיחה חשובה מאוד. אתה נראה חיוור מעט, עובדיה,” פנתה אל הזקן. “משהו אתך אינו כשורה?”

עובדיה דיבר בקול מתון, מתוך עייפות ובנימה של חיבה פטרונית כלפי אשתו הצעירה, שמשכה אותו “בעל כרחו” למקום זה “שאיננו לפי רוחו, כלל לא לפי רוחו,” והכל משום הלקקנות שבה. “אפילו כוס תה אי אפשר להזמין כאן,” התלונן בבדיחות־דעת בפני מריון. שמתי לבי לכך שנעמה הסתכלה בו בעיניים נוצצות, מלאות הערצה, כל עת דברו ובלעה כל מלה שיצאה מפיו. אחר־כך, כשהיטה חונן את השיחה אל “המצב”, פרצה נעמה בדברי קטרוג, מלאי התלהבות מוסרנית, כלפי עקרות הבית האוגרות מזון מחשש המלחמה. “הכל, הכל!” – שטפו המלים מפיה – “אורז וסוכר, וקוקוס וקווקר ואובלטין, אפילו עקס־לאקס ראיתי קונים בבתי המרקחת!” חוֹנן ניסה לשכך את רוחה ואמר, במתינות, כשהוא משהה כל מלה ומלה – “לא כולם, לא כולם… יש עוד אנשים צנועים וישרי־דרך בארץ הזאת…”

אם כי מצפוני ייסרני על ארוחת־המותרות שאכלתי בצהרים אצל רעיה לזרובנה, נשמעו לי דבריה הצדקניים של נעמה חוֹנן כהתחסדות סרת־טעם. לבושה היתה שמלת ויצ"ו רקומה, “תימנית” – וגם זו נראתה לי כשמלת חסידות, שלא הלמה את תוקפנותה.

“ומה עם נשף פורים השנה?” פנתה אל מריון בקול רשלני, מתפנק, רווי מתיקות, “הרי את נוהגת לבקר בנשפים!”

אם כי אמרה זאת בחיוך של חיבה, בצבץ עוקץ כלשהו משאלתה.

נוהגת?” – לא יכלה מריון להסתיר את סלידתה – “אני הולכת הערב לקונצרט של קאמר־מוסיקה במוזיאון.”

“טוב את עושה,” אמרה נעמה. “חוסר התרבות הזה…”

ומיד עברה לדבר על ה“לבאנטיניות” הפושה ביישוב, שאין קוראים ספרים, הנה הופיע עכשיו ספר חדש של חונן (היא לא קראה לבעלה בשמו, אלא “חונן”) — ומי יודע? מי קורא?

שוב ניסה עובדיה חונן למתן את דבריה. “קוראים, קוראים…” אמר. אך נעמה המשיכה בשלה: “על הר־הצופים לומדים את המינגווי, אבל לא את חונן! תארו לכם שפרופסור זימן, הממונה על מערכת החינוך, לא קרא אפילו ספר אחד של חונן! והוא אינו מתבייש להודות בכך!”

־פתאום העלתה חיוך על שפתיה, ובפנים מרעיפות חיבה פנתה אל מריון: “לא סיפרת לנו, מריון, מה שלום דון…”

“הוא במסע. בהימליה. עם משלחת גיאולוגית, הפעם.” ובחיוך, כשהיא פורשת את זרועותיה; “מה לעשות, אין לו מנוחה!…”

“כך כך, יש צרות מהנוער…” הגיבה נעמה, ואותו חיוך מלבב, מַרעיף חיבה, לא סר מעל פניה.

מריון נתנה בה מבט אפל ואמרה ביובש: “לא, חביבתי, לי אין על מה להתאונן. ה’נוער' שלי… הוא איננו כסיל, על־כל־פנים.”


“אז מה את חושבת על גב' חוֹנן? –” שאלה מריון משהצלחנו להבקיע דרך בהמון המצטופף ליד “ויטמן”.

“אני חושבת שהיא… שאפתנית, אולי…” אמרתי בשפה רפה. ידעתי שכדי לזכות באהדתה של מריון, עלי להיות אמיצה ולומר את אשר בלבי. מוטב לטעות, או לנסח באופן עילג, מאשר לחסות בפחדנות בצל השתיקה. ואמנם, גמולי לא אחר לבוא:

“שאפתנות טורפנית! נכון מאוד, אירינה! מה עוד?”

“אני גם חושבת שהוא מזלזלת ב…”

“כן?…”

“אני חשובת שהיא מזלזלת.”

“כן. בהחלט. בכל מי שאינו מוגן על־ידי ‘מעמד’, או ‘הצלחה’ שהחברה הכירה בה. אותו קנה־מידה מכוון את יחסה לילדים.”

פירושו של דבר, שעשיתי עליה רושם של ילדה “לא מוצלחת.” למרות זאת שהאציל עלי זהרה של מריון, על אף התחפושת…

“והטובה שהיא מחזיקה לעצמה! עח הכח!… אך בסך־הכל היא טפשה. הו! איזו טפשה!…” קראה מריון כשהיא סופקת כפיים בבדיחות־דעת.

הו, ידעתי אל מה מכוונים דבריה של מריון!… פעם אחת בלבד פנתה אלי נעמה חונן בשאלה, והיה זה בענין למודיי. וכשעניתי ואמרתי שאני נכשלת לרוב בבחינות, בגלל פחדי, הזדרזה לבטלני במשפט פסקני: “איזו שטות היא לפחד מבחינות! מעולם לא הבנתי איך אפשר לפחד מבחינות!” ולא הוסיפה לפנות אלי בדברים.

“היא עובדת?” שאלתי בהיסוס. “יש לה… מקצוע?”

“ודאי! ודאי! היא יועצת! במוסדות לילדים קשי־חינוך! היא עלתה במהירות מפתיעה! יש אומרים, כמובן, שבזכות עובדיה, אך זוהי שטות. בזכות עצמה עלתה! יש לה, בגילה הצעיר, יחסית – מה שקוראים פרסטיז’ה!” לא ידעתי את פירוש המילה, אך יִחלתי בלבי שלא יזדמן לי לחוש את ה“פרסטיז’ה” הזאת על בשרי.


כשהגעתי הביתה מצאתי את אמי אצל שולחן המהגוני שתפס את כל מרכז חדר־מגורינו, מצחה נשען על כפות ידיה והספר שלפניה, דפיו הפתוחים מוארים על־ידי מנורת שולחן כבדה, בעלת רגל מיתולוגית מברונזה. ואילו אבי שכב אפרקדן על הספה והעתון הרוסי “פוסלידניי נובוסטי” מכסה את פניו. משהבחינה אמי בבואי, קמה ורמזה לי, שאכנס עמה למטבח. ארוחת־הערב, – ארוחת־ירק “בריאה” ו“מזינה” ושמן־דגים לקינוח – היתה ערוכה על השולחן העגול. על גבי הפתיליה, שלהבתה נמוכה, התחמם קפה “פוסטום”. אמי התישבה מולי והתבוננה בי באכלי. השפלתי את עיני ולעסתי בחפזון, ציפיתי לדבריה. “מחר בבוקר אצטרך להעיר אותך לפני שבע, כדי שתספיקי להעביר את חפציך לחדר השינה שלנו. בתשע יגיע הזוג האוסטרי, ששכר את חדרך.”

לפני שבועות אחדים דובר, אמנם, על אוסטרים שבאו לראות את חדרי והתמקחו על המחיר, אך בשום אופן לא תיארתי לעצמי שהענין מעשי כל־כך, מה גם, שהם לא הסכימו לשלם יותר מלירה אחת לחודש, ואילו אנו, בעד דירת שלושת־החדרים שלנו שילמנו שבע לא"י לחודש.

“חשבתי שפרוות־המינק וענק הפנינים שלך פתרו את הבעייה…” גמגמתי, “אבא אמר שהתמורה תכסה את ההלוואה בשביל עיבוד הפרדס…”

“מסתבר שזהו בור שאינו מתמלא,” חייכה אמי במרירות, “כעת גם אבא מודה שהיתה זו שטות גדולה למכור את כל המגרשים בהפסד כה גדול, ולקנות את הפרדס הארור הזה.”

קטעי־שיחות שונים שגונבו לאזניי במשך החדשים האחרונים הצטרפו לתמונה שלמה: אבא מכר חלקות־אדמה, של חמישה דונם כל־אחת, על הר־הכרמל, אף שאמי הפצירה בו להחזיק בהן. נוסף לזה עלה באש מפעל לשימורי דגים שאבי הקים באלכסנדריה בשותפות עם יהודי מריגה. אסון רדף אסון. ואחר־כך נאלצה אמא למכור את פרוות־המינק ואת ענק־הפנינים שלה. וכעת הגיעו הדברים לידי כך, שמנשלים אותי מחדרי.

“אז כולנו נישן בחדר אחד?” שמעתי את עצמי שואלת. “אבא יעבור לישון בחדר־האורחים,” ענתה אמי, כשוקלת את העונש שהוא ראוי לו.

בבואה לכבות את האור בחדרי רמזתי לה בהיסוס שתקרב אל מיטתי.

“אל תדאגי, אמא… את עוד כל־כך צעירה… לפעמים האושר בא מאוחר נורא…”

“תודה, ילדתי,” צחקה אמי, “קראת איפה־שהוא על אושר כזה?”

“כן… סיפרו לי… סיפרו לי שארבעים־ושלוש הוא הגיל המאושר…”

“כל גיל שבו האדם משתמש ברצונו כדי לפתח את כשרונותיו…” החלה אמי להשמיע באזני את הפזמון המוכר לי… אלא שהפעם, משום־מה, הוא ערב לאזניי. אם היא מאמינה עדיין אמונה עיוורת בכוח הרצון!…


ג. הקסם הגֹיי


חגיגת בת־המצווה שלי נדחתה לחודש ימים בגלל מותה הפתאומי של סבתי. אמרתי בלבי: כעת, שסבא יעבור בוודאי לגור אתנו, יפנו סוף־סוף בני הזוג האוסטרי את חדרי.

בבית שרר אבל, אמי לבשה שחורים, גם המצב הכלכלי הלך ורע. כדי להמשיך ולעבד את הפרדס לקח אבי הלוואות בריבית גבוהה, וכדי לשלם את ההלוואות, קיבל על עצמו באופן זמני ניהול פרדס שבעליו חי באסטוניה. כך חיינו מן היד אל הפה. גם המצב הפוליטי החמיר מאוד: ספרד כולה נכבשה בידי המורדים המלוכנים, אלבניה נכבשה בידי האיטלקים, הפרלמנט הבריטי החליט לתמוך בפולין בכוח הנשק – אם תותקף על־ידי צבא היטלר. השמועות על פירסומו הקרוב של “הספר הלבן”, הוסיפו לדכדוך הכללי. הוחלט לחוג את בת־המצווה שלי בצניעות ובחוג מצומצם: ילדי הכיתה, קרובים אחדים, כמה מידידי המשפחה. בני הזוג האוסטרי הסכימו לפנות את חדרי לשעות אחר־הצהריים תמורת ניכוי של כמה גרושים מן השכר החדשי. לא עבר זמן רב, ובני הזוג האוסטרי, כמוהם כרוב עוזרות הבית ששרתו בביתנו, החלו לגנוב אצלנו מכל הבא ביד. “רגשות־האשמה המעמדיים” של אמי וּביישנותו הכרונית של אבי, שהעדיף להעלים עין מחטאיהם של בני־אדם כלפיו ובלבד שלא להסתבך בעימותים מיותרים אתם, שימשו פירצה הקוראת לגנב. וגרוע מכל: ריח רע נדף מהם, מן האוסטרים הללו, למרות שהיו נוהגים להסתגר שעות ארוכות בחדר־האמבטיה ושריקת הצליפות שצלפו זה בזה בחגורת עור הרחבה התלויה מאחורי הדלת, היתה מרעידה את האויר. ובכל זאת לא מלָאָה לבה של אמי לוותר על דמי שכירות החדר, מה עוד שסבי התעקש להמשיך להתגורר לבדו בדירתו.

אני עצמי, עסוקה הייתי בחיבור הדרשה, שאמרתי להשמיעה בפני הקרואים. את רעיון הדרשה העליתי בפני סבי עוד לפני שהתאלמן והוא עודדני לכך בהתלהבות. כעת, משהיה שרוי באבל, לא יכולתי להטרידו בבקשות שיקרא מה שכתבתי ויעיר את הערותיו, ואילו הוריי, שהיו בורים גמורים בענייני יהדות ואף השפה העברית לא היתה שגורה על פיהם, לא יכלו להיות לי לעזר. מאליה נהתה מחשבתי לעבר מריון, שהיא סופרת, ומי כמותה יוכל לעזור לי. ולא עוד, אלא שבעקב כך אזכה בשני ביקורים בביתה: האחד לצורך קביעת המועד לפגישה, והשני – הפגישה המיועדת עצמה.

ביום הראשון לחופשת הפסח כיוונתי לצאת מן הבית לשעת־התה של מריון, וכך מצאתי את עצמי, ביום אביבי שטוף־שמש, שבו נדמה כי הנה־הנה תבקע את האויר שירת מלאכים ותמלא את היקום כולו, מהלכת בדרך המוכרת והאהובה, אל ביתה של מריון.

וכשלחצתי על כפתור הפעמון בדלת ביתה ודון מרשל ניצב לפני — — —

קולו. מראהו. זו הפעם הראשונה שהדמות והקול היו אחד. את קולו שמעתי לראשונה מבעד לסבכת־הקקטוסים החוצצת בין חדרה של כרמל ובין המרפסת שבדירתה, ואילו דמותו נגלתה לי לראשונה לפני כשנה, על שפת־ימה של תל־אביב, למרגלות שכונת מחלול.

— — — אולם הקליעה למטרה… דון עומד על־יד הדלפק הארוך, כשהוא משעין עליו את זרועותיו והרובה בידיו. מריון עומדת לצידו… נשמעת יריה ומיד לאחריה קול צהלתה של מריון. הכדור פגע במרכז העיגול. דון מסובב ידית ומרחיק את המטרה, אחר־כך משעין שוב את זרועותיו על הדוכן ויורה. ושוב פוגע הכדור באישון. מריון מוחאת כפיים. אלה שגמרו את מלאי הכדורים שלהם מתקרבים אף הם. דון מסובב שוב את הידית, מוסיף להרחיק את המטרה ויורה. “יש לנו פה עסק עם קלע מקצועי,” לוחש מישהו למראה הקליעה השלישית במרכז. נראה שמריון לא יודעת את נפשה משמחה. דון מוסיף להרחיק את המטרה עד היותה צמודה לקיר, ובכל פעם שהוא פוגע, קופצת מריון ומשמיעה קולות התפעלות ולבסוף נושקת לו על המצח. “הדודה הזאת היא אמא שלו, או מה?” שואל מישהו ומריון הופכת את פניה ונותנת בדובר מבט זועף. הנער מחלק הכדורים מציע עוד תחמושת. דון מחייך ומסרב, נוטל את ידה של מריון ואומר “קמון, דרלינג” ושניהם יוצאים אל המרפסת המוצלת שמקיפה את הצריף. אני הולכת אחריהם. אין טבעי מללכת בעקבותיו של צ’מפיון.

וטרם ידעתי מיהו. אך השם, הקצר, הזר, הכאילו־מוכר, המתבטא מאליו, ידעתי כי אתרפק עליו ימים רבים, כי התרפקתי עליו ימים רבים; מאז שמעתי לראשונה את קולו, מאז ראיתיו לראשונה, באותו יום לוהט של קיץ, כשפסע על החול לצידה של מריון: ענק צפוני גלוי־ראש שבלוריתו הצהובה מבהיקה בשמש.

בפתח דירתה של מריון ניצב לפניי בכל הדרו. הוא עצמו, דמותו וקולו באחד.

Pleased to meet you“.” זאת בדרך למרפסת, כשהוא מסביר לי באנגלית קלה, מנומרת מלים עבריות בסיסיות, מלווה בתנועות ידיים, שמריון יצאה למשרד הדואר ועוד מעט תחזור.

And what’s your name?“.” מעולם לא צלצל לי שמי יפה יותר מכעת, כאשר חזר עליו דון, כשהוא מגלגל בהדגשה את הרי"ש של אירינה.

לבוא אל אשה ולמצוא את הבעל. החלל שנוצר בלי־משים ושמתבקש להתמלא. לא זאת: ההזדמנות. להימצא עמו פנים־אל־פנים, מנותק מרשותה הבלעדית של האשה, מאותה בריה שיש לה חזקה עליו. רשות אנושית חשופה, ישות מינית. מלהיב ומפחיד. טעון מתיחויות. דומה, אפשר יהיה לנשום לרווחה רק כשהאשה תיכנס סוף־סוף. כשתהיה נוכחת, עדה, בעינה הבוחנת, רואה בחוּש שעצם נוכחותה מנתקת משהו, מנטרלת משהו המרחף באוויר. והבעל הוא זה שמתבקש בסופו של דבר, להשתלט על המצב.

האם כבר אז, בהיותי ילדה בת שתים־עשרה, חשתי בכל אלה? –

דון מרשל. שֵׁם זה קבע לו משכן בראשי, בלבי, דחק את רגלי קודמו הוותיק, את השם שרק לפני זמן קצר ביותר ייחלתי במר־לבי לכישוף שינתקו ממני: אסי. אסף גולן.

ילדתי תכולת העינים

ילדה זהובת הצמה

אל תתני לו לקסם הגויי

לשבות את לבך בערמה…

פיזמתי לי את שירו של זרובבל, ונפשי יוצאת מערגה.


דון כיבדני במיץ התפוזים המסורתי, הקר והמסונן, שמריון היתה סוחטת כל בוקר ומכניסה למקרר. אחר־כך ניסה לקשור אתי שיחה. פניי הסמוקות והאטומות, צחוקי הפתאומי שפרץ במקומות לא מתאימים, שתיקתי העקשנית כשנתבקשתי לענות על שאלותיו – כל אלה שכנעוהו בוודאי, שאינני מבינה את דבריו.

משנואש לקשור שיחה אתי, הניח לפניי כמה חוברות מצויירות של הקלוב האלפיני, והוא עצמו שקע בקריאה. מדי פעם היה סלוודור מזנק על השרוך המותר של נעל־הספורט הענקית שלו, בעלת סוליית הגומי הכפולה, נעל של גוליבר בארץ הגמדים.

נשאתי את עיניי מעם החוברות, ובהעמידי פני משועשעת מלהטוטיו של סלוודור, השהיתי את מבטי על רגליו הארוכות והחטובות של דון הנתונות בגרבי צמר עבים ובמכנסי ניקרבוקר משובצים. כשהעזתי להעיף מבט חטוף בפניו, נפגשו מבטינו. מבט ילדותי, נזוף היה לו, של פרא בן־תרבות: אדם הבטוח באהבת בוראו למרות חטאו. והרי ילד־אל זה, ענק נטוי־ראש זה, – שבלבי כיניתיו “נשר הזהב” – ודאי חוטא היה! האם לא היה החטא טבוע בפניו?…

דון תקע את אצבעות ידיו הגדולות בבלוריתו, סרקה לאחור ובהה לפניו. האם נתן לרגע את דעתו על ילדה תימהוֹנית זו, במכנסיים קצרצרים, שגומי מושחל במיכפלתם, ובחולצת־תנועה תכולה ועליה פולובר אדום (פריט־המלבוש היחיד שהצלחתי לסיים בשעורי־התפירה־והסריגה של קטיה), האם נתן דעתו על ילדה לא יפה זו, אך המעוררת – אולי – גרוי של סקרנות? –

אפילו שדיה אינם מפותחים עדיין.

באותם רגעים הייתי מאושרת בידיעה, שמצב זה, ראוי שאתרפק עליו בעתיד בזכרונותי. אכן, דומני כי היתה זו הפעם הראשונה שהכּרת עצמו כּלקטנית של מצבים־הראויים־להיחשב־כאושר – הלמה בי בוודאות כאובה־מתוקה שכזאת. ברגע התהוותם של מצבים אלה, כבר ראיתים בעבר, כבר שפטתים כראויים או כפסולים לבוא אל אוספי.

דון דיבר אנגלית. מה אמר? אני חושבת שאמר, שהפרצוף שלי משתנה; שכשעמדתי בפתח, הקרניים שזרחו עליו הפיצו אור לכל הכיוונים וטשטשו את קוויו: גוש היולי, חסר־צורה וצבע; שאחר־כך, כשנכנסתי לפרוזדור, נראיתי כמו מפת־תבליט של גלובוס, וכעת, מזווית זאת של החדר, פניי הן צלם אחת מִנקרות־הנטיפים הירוקות; שאילו פגשני בהימליה, היה נתקף בהלה. הסתכלתי בפניו החטובות ולא ראיתי בהן עזות, או קשיות. לא האמנתי שאני שומעת את אשר אני מבינה. המלים הזרות נשמעו יפות מדי. והן נתכוונו אלי. איך אפשר שלא אגלה בהן כוונות מחמיאות? – ואף־על־פי־כן: החטא הטבוע בפניו, קולו שכמו הצריד בדברו, העוית שניתהוותה בפיו, אצבעות ידיו שתופפו על משענות־הכורסה בקוצר־רוח עצבני, רגליו שנפשקו בגסות – – –

כלום האמין כי אינני מבינה את דבריו? –

חייכתי בהיסוס, חיוך אווילי, בלי ספק. ודון אמר: “אי־רי־נה.”

שוב, בהתזת ה־ר'. האם ראיתי הפעם תעוב בפניו?

וצחוק קצר, מקוטע.

ראיתי את עצמי בעיניו: ילדה מושחתת.

אותו רגע נשמעה חריקת מפתח במנעול ודון קפץ על רגליו.

האם הוא מפחד מפניה? – שאלתי את עצמי, ונתקנאתי במריון. שכן, נעלה מכל ספק, שלעולם, לעולם, לא היה מסוגל לנהוג כך כלפיה. לא זאת בלבד, ברי היה לי שבנוכחותה, לעולם לא היה מעז לנהוג כך כלפיי, או כלפי כל אדם אחר.

“אתה נראה מוטרד!…” שמעתי את קולה של מריון מן החדר הסמוך, כשהגיע דון אל פתח המרפסת לקבל את פניה. “הו!…” קראה בתערובת של חשדנות ואכזבה משגילתה את נוכחותי, “גם את כאן!… מה זאת, אירינה, אינך עוזרת לאמך בניקוי־של־פסח? –”

“באתי להזמין אותך… אתכם… למסיבת הבת־מצווה שלי.”

“הו… יפה מאוד… מתי היא מתקיימת? –”

“וגם חשבתי… חשבתי שאולי תסכימי לשמוע קודם את הדרשה שלי ולהעיר לי הערות…”

כעת ניכרה בפניה מורת־רוח.

“בחפץ־לב… השאלה רק מתי! כעת, כשדון בבית… ואני מוכרחה, אבסולוטלי מוכרחה, לסיים ולשלוח איזה מאמר על לואיס קארול שהבטחתי לפני… הו, אולי חצי שנה… לידיד קרוב שלי, דון יודע על כך…” קרצה לבעלה בקוקטיות ואני לא ידעתי להחליט אם הוא יודע על ההבטחה, או שהוא יודע על הידידות. “עורך של ירחון ספרותי נודע… אבל, בעצם, למה תגזלי ממני את הפתעת המסיבה? – אני בוטחת בך שהדרשה שלך מצויינת ואין ספק שהיא… תזכּה?… כן, תזכּה אותך בהצלחה גדולה.”

מס־שפתיים בלתי־מחייב זה, שהמבוגרים משלמים לילדים כדי להשיג את מבוקשם, הצביעות הגלויה שבו, אי־ההתחשבות… אך כשהוא בא מפי מריון!…

השפלתי את עיניי.

מריון ראתה את מחשבתי: “אבל אם את עומדת על כך שאעבור, בכל־זאת, על הדרשה… הבה נראה מתי אני… בבוקר של יום ה’סדר‘?… ב’סדר’ עצמו אנחנו כבכל שנה, אצל הנבותים, ורחל אינה מניחה לי בשום אופן לעזור לה בהכנות.”

“טוב…” עניתי רפות. דווקא בערב ה“סדר” נהגתי לעזור לאמי מן הבוקר. לפתע נזכרתי: “אבל הבת־מצווה מתקיימת בעוד עשרה ימים, שבוע שלם לפני ה’סדר'…”

מה השיבה לי מריון ומה היה משפטה האחרון, שלאחריו לא נותר לי אלא לקום וללכת? כל מה שאני זוכרת הוא שלבה היה רע עלי ושהיא הפגינה זאת בהסתייגות, בקרירות, בהתנהגות של קוצר־רוח. ואז התחלתי לשכוח מלים. השתהיתי באמצע המשפט והמילה המיוחלת לא עלתה בפי. ומריון לא עזרה. היא ישבה לה שם בנחת, עיניה (“הרעות”, כן!) החקרניות נעוצות בפניי, מחכה שאיחלץ בכוחות עצמי. לבסוף, כשהתחוור לי ששום ישועה לא תבוא לי ממנה, אזרתי את שארית התושיה שנותרה לי ושיניתי את המשפט לפשטני יותר, סתמי יותר, לעקוף את המילה הסרבנית.

“היא מרשעת,” קבעתי בלבי וכיוונתי את צעדַי אל הדלת.

אלא שכדי להגיע אל הדלת, היה עלי לעבור מעל רגליו הפשוטות לפניו של דון, שחזר והתיישב בכורסתו ושקע בקריאה, וכנראה שבשעת מעשה נתקלתי בזנבו של החתול שרבץ על נעליו שכן, לפני שתפשתי מה קרה, זינק על פניי. מכאן ואילך ניטשטשה כנראה הכרתי, שכן הרגע הבא הזכור לי הוא שפקחתי את עיניי אל תוך אפלולית נעימה־קרירה וכתם רחב של אור במרכזה. אמרתי לעצמי שאני נמצאת במערת העטלפים בגן הקסמים של מריון. (“אינכן יודעות שעטלפים מביאים מזל?” צחקה מריון “הסינים מציירים עטלפים על כרטיסי הברכה שלהם”). לאט לאט הבחנתי בפיגורה קווקזית מכסף ועליה אפיריון עם גדילים וזיהיתי את המנורה שעל שולחן הצ’יפנדייל כבד־המידות בסטודיו של מריון. חשתי צריבות חריפות בפניי וכשהעברתי עליהן את אצבעותי, חשתי בשריטות. אז נזכרתי שהותקפתי על־ידי סלוודור. אחר־כך שמעתי קולות מלחשים ושמתי־לב שהדלת המובילה לפרוזדור פתוחה מעט וספר מוכנס בינה לבין הקיר למנוע את סגירתה על־ידי הרוח. היטיתי את אזניי לקלוט את הקולות. תהיתי על השעה. נזכרתי בדון ועצמתי את עיניי. רציתי להשקיע את עצמי בשינה עמוקה ללא־קץ. אבל קודם כל רציתי לדעת מה השעה. הטרידה אותי המחשבה על דאגתה של אמי. התרוממתי מעט וחיפשתי את שעון הקיר, הזכור לי מביקור קודם בחדר זה. אך במקומו גיליתי מעין תשבוצת משי מצוירת מעשה־רקמה סיני ואותן שתי תמונות שעליהן גאוותה של מריון (“אלה הם העתקים מובחרים של ‘צו השחרור’ של מיליי ו’שעיר לעזאזל' של הולמן האנט, שניהם שייכים לקבוצת הפרה־רפאליטים”). קיוויתי למצוא שעון על השולחן, אך הניירות המפוזרים סביב מכונת־הכתיבה כיסו על כל אשר עליו. על פי הקולות שבאו מן החוץ, שריקת־סיסמה של תנועת־נוער, אשה קוראת לבנה לעלות הביתה, אופנוע מותנע, צלצול פעמון של אופניים – הבינותי שהשעה אינה מאוחרת כפי שחשבתי. עלה בדעתי לחמוק מן החלון מבלי שיראוני. בשום אופן לא הייתי מסוגלת להתראות פנים־אל־פנים עם דון. התריסים היו מוגפים, וכדי לפתחם צריך לסובב את הציר ולשחרר את המתג שסגר על שני חלקי התריס. הציר עלול לחרוק, התריסים עלולים לחרוק בהיפערם. בכל־זאת החלטתי לנסות. הורדתי מעלי את השמיכה הסקוטית, שגדיליה דגדגו את השריטות שעל פניי, נטלתי בידי את סנדליי, שהיו מונחים לפני המיטה, ופסעתי על בהונות לעבר החלון. כעת קלטתי קול מיכני נמוך הבוקע מן הרדיו. הקשבתי. החדשות באנגלית, סימן שהשעה שבע. בסך־הכל! עתה, שהרדיו עשוי להחריש את יתר הקולות, נקל יהיה לי לבצע את זממי. הזזתי את וילון הברוקד. הרמתי את הידית המחוברת לציר וסובבתי אחת מכנפותיו. הנחתי את ידי על אדן החלון והתרוממתי. אחר־כך קפצתי החוצה.

החושך לא היה מלא. כשפתחתי את השער חרק נוראות. לא היה איכפת לי. רצתי כל עוד רוחי בי אל עבר רחוב מנדלי, ומשם לבן־יהודה, לתחנת מס' 4. רק משהגעתי העזתי להתישב על המדרכה ולנעול את סנדליי. כשעליתי לאוטובוס, שמתי לב שמסתכלים בי. המושב שלפני היה תפוס על־ידי גברת שמנה בעלת כובע־פנמה ענק מקושט בפרחים ופירות וכל מאמצי לראות את בבואתי בראי לא עלוּ בידי.

משהגעתי הביתה, עליתי במרוצה במדרגות ועמדתי קצרת־נשימה לפני דלת דירתנו.

“מה קרה לפנים שלך? –” קראה אמי בבהלה בפתחה לי את הדלת. “איפה נפצעת? מי מרח לך את היוד האדום הזה? –”

ניגשתי להציץ בראי שבאמבטיה, ופני ישו־הילד, מן הפסיפס הביזנטיני התלוי במטבחה של מריון, נשקפו אלי: על לחיי, על חטמי, על סנטרי, מסביב לשפתי: משבצות אדומות. כאבני־פסיפס קטנטנות.

למחרת בבוקר הובאתי אל הרופא המשפחתי שלנו, והלה ציווה לבדוק את החתול אצל וטרינר ולשלוח אליו את תוצאות הבדיקה.

בערב, הגיעה כרמל לביתי, בהולה, בשליחותה של מריון, לשאול לשלומי.

“ולמה ברחת בלי לומר שלום?” שאלה כרמל, משועשעת.

“מריון נבהלה כהוגן כשהציצה בחדר וגילתה שנעלמת.”

“תגידי לה שפחדתי להיתקל בסלוודור,” אמרתי.

“וזאת היא כל האמת?” חקרה.

“לא תארתי לעצמי שהוא פרא כזה,” אמרתי.


עם כרמל, שלא כמו עם מיכל היפה, או עם ורדה קופר, שאביה נמנה עם מעריציה־הספורים אך הנאמנים של אמי – לא שיחקנוּ “משחקים גסים”. דווקא איתה, שהכריזה בפירוש כי אילו היתה נער… אולי משום שהיתה מפותחת מאתנו, אולי משום שיחסה לבנים היה מבוגר משלנו. בניגוד לכולנו, לא היתה מצחקקת ומלהגת בכל פעם שנתגלה “קנדון” משומש באחת החצרות או תחבושת של ווסת, או כשמצאה פתקים ובהם פסוקים מכתבי־הקודש שהבנים הגניבו למגרותינו: “סוסים מיוזנים משכים היו”, “ותשפכי את תזנונייך על כל עובר”, “והזבה בנדתה והזב את זובו” וכיוצא באלה אמרי־שפר פורעי־דמיון וטורפי־לב.

אם כי בחשאי הייתי גם אני יוזמת משחקי־מזמוטים למיניהם נחשבתי בין חברי חוגי בתנועה לפוריטנית: קנאית לאהבה תמה. וזאת משום שלא החמצתי שום הזדמנות להביע את השקפותיי החסודות בחום, בעצבנות, או כאשר נוכחתי באזלת ידי לשכנע, בלויית פגיעות אישיות, אפילו.

“האם אנחנו רוצים להגיע למדרגה של חיות?” קראתי מעומק־לבי, כביכול כלפי כולם, אך בכוונה שיפגע החץ בלבו של אסי, כשישבנו פעם בצוותא, חברי חוג “תלם”, ישיבה אינטימית של גב־אל־גב, על המחצלת המקסיקנית בחדרה האלגנטי של ורדה קופר, ושוחחנו על “מהתחלה” של ברנר.

“אני מכירה ילדים,” הוספתי, “לא חשוב מי, שיוצאים למחנה־תנועתי במטרה ברורה למצוא הזדמנות…”

“שקר!… אם את מתכוונת לאוהל המפורסם ההוא בנען אז…” – התנפלו עליי מכל צד. ובצדק. קינאתי בשלוש הבנות, יעל ומיכל היפה וורדה, על שנבחרו על־יד אסי ומוני וצוצו, לבלות בחברתם באותו ערב במחנה של י"א באדר…


כעת השתוקקתי להטות את שיחתי עם כרמל אל דון. להכתימו, לגנותו, אפילו על היותו “גוי”, על היותו “בריטי” – אם לא יימצאו לי דברי גנאי חריפים יותר.

פתחתי ושאלתי אם שמעה שהבריטים החזירו ספינת־מעפילים לים. כן, אמרה כרמל, והוסיפה שאמש הודיעו ברדיו כי בינתיים נתגלתה עוד סירת־מפרש נושאת מעפילים, והבריטים תפסו אותה וכלאו את אנשיה בבית־ההסגר בחיפה. אני הבעתי תדהמה, זעמתי. דיברתי על צביעותם של הבריטים, על אכזריותם “ספינכסים צמאי־דם!” כיניתי אותם במתק־רוגזי.

פליאה עלתה בפני כרמל נוכח התפרצותי: הן בשיחותינו הקודמות הבעתי לא פעם ספיקות בצדקתנו, מתוך הזדהות עם רגשות הערבים, והיא הוכיחה אותי על פניי. הזדרזתי להוסיף: “את הערבים אפשר להבין, אבל הבריטים ‘הנאורים’ האלה, שכל ‘נייטיב’ הוא בעיניהם תת־אדם!… סדיסטים!… זה מה שהם!… ובכלל…” לא יכולתי להבליג עוד, “בשום אופן אני לא יכולה לתפוש, איך מריון, שנחשבת לציונית כזאת, מסוגלת לחיות עם בריטי כל־כך בריטי כדון מרשל זה…”

כרמל הסמיקה פתאום, טבעה הישרני סרב לראותני בקלקלתי. בכל זאת השיבה בקול נרגש, מבלי להישיר מבטה אלי: “מריון נהגה באומץ יוצא־מן־הכלל כשהחליטה לבנות את חייה בארץ… את לא היחידה שמגנה אותה על נישואיה ל’גוי־בריטי‘. הוריי מספרים שהרבנות יצאה במסע־השמצות נגדה, מפני שנישאה בטקס־אזרחי, ולפי החוק היהודי היא חיה כאילו בחטא. בטח שמעת על הכתבה הניבזית ב’עתון מיוחד’, המלאה שקרים וארס.”

כל חושיי נתחדדו לשמע ידיעה מלהיבה זו, שזכיתי בה בהסח־הדעת: מריון מושמצת על־ידי הרבנות־הראשית, היא חיה בחטא,… צריך להשיג מיד ‘עתון מיוחד’!…

“והיא… היא ראתה את הכתבה עליה?”

“מריון המסכנה! תארי לך שהיא הלכה מבית לבית והשביעה את כל מכריה לשמור את הדבר בסוד מפני דון! תארי לך, אחרי כל מה שהוא הקריב למענה! זה באמת לא מגיע לשניהם!”

“אבל הוא הגבר, לא? אז למה צריך להעלים דווקא ממנו?”

“אבל תחשבי על מצבו!…”

“אני מוכרחה להודות… לא! אני לא מרחמת עליו.”

“רק מפני שהוא לא יהודי?!”

“מפני שאילו הוא היה כעת בגרמניה או באוסטריה או בצ’כוסלובקיה, אף אחד לא היה מכריח אותו לנקות בתי־שימוש ציבוריים ולגרוף שלג מהרחובות ולענוד מגן־דוד צהוב ובריונים לא היוּ מתקלסים בו, והיו נותנים לו מסכת־גז כמו לשאר האזרחים ומפנים לו מקום במקלט ומגישים לו עזרה ראשונה ולא היו מענים אותו במחנות־ריכוז…”

פתאום פרצתי בבכי.

כרמל ליטפה את שערי. “באמת,אירקה,” אמרה בהשתתפות, “מה דון אשם שהוא לא נולד יהודי?”

“אילו רצה מאוד היה יכול להתגייר” יבבתי.

“אבל הוא בכלל לא דתי!”

“הוא יכול היה לעשות את זה בשביל מריון.”

“אבל גם מריון לא דתית.”

קינחתי את חטמי בממחטתי. השריטות צרבו את פניי.

“זה לא אומר שהיא מוכרחה לחיות בחטא,” מלמלתי.

כרמל הסתכלה בשעונה. היא נואשה ממני.

“חכי רגע,” אמרתי, “אמי השאירה לנו פירות במטבח.”

אבל כרמל ענתה בחביבות שהבטיחה לעזור בהכנת סיסמאות ב“קן”, נגד “הספר הלבן”, ושעליה להזדרז.

כשיצאתי למרפסת, ראיתיה עולה בתנופה על אופני־הנער שלה.

ציפיתי שתסב את ראשה אלי ותנופף בידה, כדרכה, אך היא החישה את רכיבתה ועד מהרה נעלמה מעבר לפינה.

גלשתי לאורך המעקה במורד המדרגות ונשאתי את רגליי חיש־קל לכיוון הקיוסק. בשעת צהריים אביבית זאת הצטופפו לידו נהגי “קשר”, ספסרים, סתם עוברי־אורח שריוו את צמאונם בגזוז או הציצו בעתון יומי. נער כבן שבע־עשרה, בעל בלורית משוחה, נטל מן הערימה “עתון מיוחד” ושאל למחירו. לא ראיתי פנים מוכרות בין הצובאים על הקיוסק, ובכל־זאת לא מלאני לבי לבטא את מבוקשי. גם לא יכולתי ליטול מן הערימה כדוגמת הנער, שכן היה עלי לעלעל בגליונות רבים עד שאמצא את הגליון עם הכתבה המיוחלת. החלטתי להמתין עד שתתפנה שעתו של בעל־הקיוסק. באין ענין אחר לענות בו, ניגשתי אל לוח המודעות הקרוב לסקור את סרטי־השבוע. נזכרתי שהגיע תורי ליהנות מכרטיס־החינם הזוגי שאביה של מיכל היפה, מן הוועד־הפועל, סיפק לבתו מידי שבוע ושהיתה מתחלקת בו עם חברותיה. כרזת־פרסומת ישנה ומקופלת משכה את עיניי: “שלוש בגפרור אחד”, ובסוגריים: (“Three on one match”). בתמיהה לפשר השם המוזר, הוסיפו עיניי לרחף סביבן. למראה גזע חשוף של עץ זית־שחום מן החצר הסמוכה, שנשתקף אלי כמתוך פנימיותי, נתקפתי בחילה קלה.

דוֹן ודמי הגואה ושוקע בלבי לסירוגין – בהיזכרי בו.


מספר האנשים סביב הקיוסק לא נתמעט. עיניי נחוּ על כותרות של עתון ישן שהיה מוּנח על הספסל: “הגב' שחתכה את וורידיה לאחר שבנה טבע בירקון, תועמד לדין לפי חוק האוסר התאבדויות”. “השתוללות מוגברת של הטרור בכל רחבי־הארץ”. “מנהיגי הרפובליקאים בספרד בורחים למדינות חוץ”. ומודעת פרסומת: “TAMPAX מותאם לשימוש פנימי. אין צורך בחגורות, בסיכות וכרים, להשיג בכל בתי המרקחת המעולים”.

נזכרתי בנחמיה, המדריך העיראקי, שהיה מרבה להשתמש בתנועות־ידים בשעת שיחה עם הבנות, ואני אמרתי: כדי לגעת אגב־כך בשדיהן הוא נוהג כך. וכשנזכרתי בו, מיהרתי למשש את חזי, שזה אך החל לתפוח, משימה עצמי מוחה איזה כּתם בחולצתי. זכרתי שקבעתי תוֹר אצל התופרת למדוד את “החלוצקה” הראשונה שלי, זו העשוייה פשתן שחור מודפס בסגנון כפרי ומתלחצנת על החזה דוגמת חולצה רוסית… ומה יקרה אם הלחצניות תיפתחנה שעה שנחמיה יעביר עליהן את אצבעותיו שלא במתכוון, חייכתי לעצמי בהתרגשות מסותרת.

תכננתי ללבשה בשבת אחר־הצהרים, כשנצא לבקורנו המסורתי אצל דודתי סוזָנה, להתכבד בעוגת־השמרים “עם ארובה” (בַבקה ס־טרובוֹי), וכך אוכל להופיע בה גם לפעולת־שִׁכבה של מוצאי־שבת. קיויתי שעד אז תגלדנה השריטות שעל פניי ואוכל לטשטשן בעזרת הפודרה של אמי…

באותו רגע שמתי לב שהלקוח האחרון מניח מטבע על לוח השיש שבאשנב הקיוסר ומסתלק. אצתי להתייצב לפני הקיוסקאי ושאלתי בקול בוטח, ככל שהצלחתי לסגל לעצמי, אם מצויים אצלו שני הגליונות הלפני־אחרונים של “עתון מיוחד”. הקיוסקאי הציץ בי בחשד, כשהוא ממלמל משהו ביידיש, וניגש לפשפש בערמת העתונים שבירכתי הקיוסק.

ייגעתי את מוחי למצוא פינה שקטה לפרוש בה את העתונים ולעיין בהם באין מפריע. עיניי תהו סביבי ונתקלו שוב באותו גזע עץ חשוף מן החצר הסמוכה. נזכרתי שהד"ר יעבץ ומשפחתו נופשים באיזה פנסיון על הר־הכרמל והחלטתי להסתתר בחצר ביתם, מרחק שתי חצרות אחוריות ממקום הימצאי.


את תשוקת המרחבים אני מכירה, אני מבינה. כשזו תוקפת אותי, אפילו ביום עמוס שעורי־בית, אפילו ערב־מבחן, בסערת־גשמים או בשרב, בכל שעה של חול או של שבת – אני מוכרחה לצאת החוצה. למרחב, שהוא המנגינה, בסקֶטים, שהם הכלי, כלי הנגינה של תשוקת־המרחבים שלי. כל אותם להטוטים שהייתי מסוגלת לבצע בהם!… שלא להזכיר סתם טיסה גומאת־מרחקים, פורצת־רוחות, סתם טיסה בגו נטוי קדימה, או בברכיים כפופות, בקו ישר או בפיתולי־נחש, או בסחרחורת־חילזון, ברגליים צמודות או פשוקות, בזרועות מתנדנדות, או נשענות על הירכיים, לבד או בצמדים, או בשלשות, חפשית, או יד־ביד, בטור או בשורה, בישיבה על רגל אחת כשהשניה פשוטה לפנים, בטיסה קדימה או אחורנית, בפניה חדה ופתאומית, בליווי שריקה “שחוק וזמר על שפתיך ראה מה טוב להיות צעיר,” בזמזום “הו נוחה נוחה חברנו ו־לה לה להה שם, כמוך גם את חיינו נקריב בעד העם” בקול אחד או בשני קולות, בקול מתחרה עם כרזות הרוכלים ומחלקי־העתונים, שריקות הילדים וצעקת־האמהות וצפירת המכוניות ורעש מנועי האופנועים והחדשות בעברית ב“קול ירושלים” המנדטורית של אותם הימים.

אכן, את תשוקת המרחבים אני מכירה, דומני. את אי־השקט בראש, ברגליים, כשאין מוצאים מנוח אפילו באישון־לילה.

וכשאני קוראת את דבריו המקוצצים של דון מרשל ב“עתון מיוחד”, המועתקים מתוך ראיון עמו באיזה עתון אנגלי, ערב צאתו לנפאל בדרכו למסעו האחרון בהימליה, אני מבינה לרוחו. על תשוקתו העזה להרים הוא מספר שם, שעשויה לתוֹקפו בסתם ערב מן הערבים, בכל מזג־אויר שהוא, בהיותו שקוע בספר מרתק, בחדר חמים מול האח, או בהאזינו למוסיקה, או בהכינו אוכל לחתול, או בהשקותו את הגינה, או בטאטאו את המרצפות שבפתח הבית, אפילו יש בכיסו כרטיסים לקולנוע, אפילו ערב־מסיבה.

אז הוא אומר ועושה: אורז ילקוט־גב, דוחס מפה ומצפן, נעליים גבוהות, שק שינה, גרזן־קרח, מתיישב על אופנועו – ומפליג. מתחיל לטפס בעוד חושך. בעיקר בליל־ירח, או כששכבת־השלג מתקשה בצידי הגבעות, והוא מגיע ליעדו בסופת־גשם, קפוא־למחצה, בתקווה שלקראת השחר יתפזרו העננים, והשלג, חזק ויציב, ירפד את ההרים.

פני ההרים הסלעיים, המוזרים, המסתוריים, ארץ לא נודעה. ותחושת־העומק המופלאה ככל שמתקרבים אל הפסגה.

דוֹן.

בעיני רוחי אני רואה אותו בעננים, שנקרעים אט־אט, ועיניו־עיניי מגלות את קצה־האופק.

דון, בצלליתו התמירה, בערפו העקשני, בשער־הדבש הסורר, מלפף בידיו הגדולות את הסלע בהתרפקות של יונק־שדיים ועיניו החומות, החמקניות, נתלות בו כעוגב. סנטרו הארוך והמחודד נשען על חזהו, ומתניו נלחצות אל צלע־ההר.

פעמיים ניצל ממוות בטוח, הוא מספר. כשהחבל שהיה מחובר אליו נקרע והוא החליק אל בקיע־קרח בסופת־שלגים עזה כשאבני־ענק התדרדרו מן הצוקים. בנס נמנעה ממנו פגיעה. אין הוא מכבד הסתכנויות לשמן, אך אין, לדבריו, חלום שאין להעיז להגשימו.

הגליון כולו היה מוקדש לזוג אכסל־מרשל כשהכותרת הרעשנית צועקת: סופרת בגיל העמידה והררן צעיר בהרפתקאת חיים ואהבים סוערת.

כל אותם פרטים מדהימים, מרגשים, מלהיבי־דמיון, שהכתבה סיפקה לי!…

ראשית כל, מסתבר שדון נישא למריון בהיות אלמן!… שאשתו הראשונה היתה בת־גילו ומתה בלידתה, אך היכרותו עם מריון החלה עוד לפני כן, בחודשי הריונה המאוחרים של אשתו. ומסתבר עוד, שהתינוק של דון חי ומתחנך אצל הוריו שבצפון־וולס, המסרבים להכיר במריון כבאשת־בנם. אל־אלוהים! אמרתי בלבי, כל אותה מועקת־אשמה שמריון נושאת בחובה, הרובצת כצל על חייה עם דון! האין זה מסביר את העדרויותיו הממושכות, אותן הסתכנויות תכופות? הן את מסעותיו להימליה החל לפני כחמש שנים, לאחר שכבר נישא למריון! האין זה מסביר את התנאי שמריון התנתה, לבנות את חייהם המשותפים בארץ־ישראל כדי לפתוח פרק חדש בחייהם רחוק ומנותק מן הרקע להתרחשויות הקודמות? –

ישבתי על האדמה, בחצרם של היעבצים, כשגבי נשען אל לוח הנדנדה־לשניים, שרבקה ואני היינו מנהלות מעליה את מריבותינו הקולניות.

התחושה שנשתזרתי ללא התר בחייהם של דון ומריון, נעשתה לי וודאית להפחיד. איזה ריח של אבק שרבי. נזכרתי בחלוצקה החדשה שלי. בבד־הפשתן השחור המתלטף על הירכיים. “אני נערה,” אמרתי לעצמי וליטפתי את שדיי. “אני נערה וגרוני נצבט מגעגועים.”

“ולהתחתן צריך עם בני־השבט,” הדהדו באזניי דברי אלדד נבות שהגיעו אלי מן הפרוזדור של דירתם, לפני כשבוע, כשכרמל ואני היינו שרועות על הרצפה בחדרה, מטות אוזן לשיחת המבוגרים, בין חלק ב' לחלק ג' של הקונצרט לכינור של צ’ייקובסקי.

לפתע הציפני גל של רוגז. דון זה! דברי־ההשתפכות השיריים האלה שלו על מטפסי־ההרים, קשייהם, סיבלם… גורל שהם עצמם בחרו בו!

“שאגה מחרישת־אזניים של רוחות־תופת במעלה ההימליה, לילות רצופים ללא־שינה כשהעצבים מרוטים עד להשתגע… כשהאנשים מיטלטלים ברעידות־כפור, נוהמים בעינויי גוף ורוח…”

מי כפאם? –

ועוד כשנזכרים בכל אותם אלמונים הנופלים במלחמות בלי שבחרו בכך, או באותם שבוחרים בקושי לשם מטרה חברתית, או לאומית, כמו החלוצים שלנו! כשמשווים את גורל המטפסים עם גורלם של אלה החיים בהרים וחייבים להוציא מהם את לחמם, שאינם מחפשים את הקושי לשם מטרה אנוכית, לספק את יצר־העליונות של עצמם, אך חייהם מלאים אותו!… הבריטים האלה!… בני המעמד השליט שמחפשים אתגר מפני שהם חסרים אותו בחייהם היום־יומיים!…

רציתי להטיח בדון כל אותם דברים. להעליבו, להשפילו, לפגוע ברגש־העליונות שלו, באותו שריון אריסטוקרטי של חזותו הצפונית ההרמונית, כליל האסתטיות שכל העולם עונה אחריה אמן. לפגוע בתחושת ההזדהות החצופה שלו עם הטבע, עם עצמתו, עם יפעתו, באותה יציבות פיסית שלווה ובוטחת בקיסמה, קסם בן גזע טהור שדם אולימפי זורם בעורקיו. רציתי להטיח בפניו, רציתי….


ד. מזימות פורחות באביב


ואז נרקם בראשי אותו תעלול מטורף: לחבוש גרב על פניי, להצטייד באקדח־צעצועים, לשאול ממרגה את תחפושת הטבח שלה, לחדור לביתה של מריון באישון לילה ולהבעית את הזוג בשנתו. ליטול חפץ כלשהו ולהסתלק לחצר בית־הספר “תל־נורדוי” לפני שיספיקו להקים צעקה או לנסות ללוכדני. לכשאגיע אל מאחורי הסככה שבחצר, אפשוט את התחפושת ואתחוב אותה לילקוט צד, ובתלבושת התנועה אצעד בבטחה אל בית דוד הרווק, לא הרחק משם, אופיע לפניו כאילו זה־עתה חזרתי מפעולת־לילה צופית. הוריי לא ידירו שינה מעיניהם בהיעדרי, שכּן, לא אחת קרה שהלכתי ללון אצל דודי לאחר פעולת־לילה. השאלה העיקרית היתה: הלשתף עוד חברה בתעלול, או לפעול לבדי? ואם לשתף – את מי? קול אחד, והוא חזק יותר, אמר: זה עניינך שלך, חשבון שבינך ובין הזוג מרשל־אכסל, נקמתך הפרטית, ואיש מלבדך אינו צריך לקחת בה חלק; אך לעומת זה חששתי, שאם אפעל לבדי, יותר משאצליח להבעית או אויבי איבעת בעצמי, מפני צילי… שהרי ממילה לא הצטיינתי באומץ יתר, על־אחת־כמה־וכמה כשמדובר בשוטטות־לילה הכרוכה בהסגת־גבול, בפריצה… ככל שהתעמקתי בדבר השתכנעתי שאכן טובות השתים מן האחת. אבל במי לבחור? בכרמל? – בישרותה, בטוהר־לבה, בדמיונה המוגבל היתה מתחלחלת מעצם הרעיון. במרגלית? במיכל היפה? הן תחשובנה אותי למטורפת. בוורדה קופר? היא טרודה מדי בענייניה (המאהבות של אביה, המאהבים של אמה), מלתת דעתה לנקמתם של אחרים… נותרה אם־כן רבקה יעבץ, שאמורה לחזור עם הוריה מהר־הכרמל אחרי שבת. היא עלולה אמנם לפרוץ בצחוק עצבני, צחוקה המקוטע והמרגיז, עוד לפני שאספיק לסיים את תיאור תכניתי; אך האין זה גם סימן שתעלול מעין זה הולם את רוחה התזזנית? עכשיו שהדרשה היתה כבר שגורה על פי, וחגיגת בת־המצווה שלי חדלה להעסיקני, כשאמי היתה שרויה באבלה ולבה לא נתון אלי ואל עיסוקיי, – היתה כל דעתי נתונה לתכניתי והגיתי בה כל שעות היום: בבוקר־בבוקר, בהשקיפי לחצר מחלון הפרוזדור ממתינה בקוצר־רוח שדיירינו האוסטרים יפנו סוף־סוף את חדר האמבטיה; ומאוחר יותר, בשבתי אצל השולחן המתקפל במרפסת דירתנו ממתינה לשכנתנו, תלמידתי הקטנה, שתגמור לתקן קטע מסוים בהכתבה; ואחר־הצהריים, בהיותי שרועה על הדשא לצדה של מיכל היפה, בחצרם שבמעונות עובדים, שקועה, כביכול, בספר הקריאה ששאלנו מספריית “שבי־ציון”; או כשאני מחליקה על הסקיטים לאורך המדרכות בשדרות־רוטשילד וברחוב אחד־העם וברחובות הצדדיים שביניהם, או כשאני צופה במשחק ה“הקפות” של הבוגרים ממני, במגרש הסמוך לצריף התנועה –

ערכתי את תכניתי לפרטי־פרטיה. בדמיוני שמעתי את קולות הנהמה המבעיתים שרבקה ואני נשמיע כשנחדור לדירתה של מריון דרך חלון הסטודיו, אותו חלון עצמו שדרכו חמקתי מן החדר אחרי שנשרטתי על־ידי סלוודור… ועד שתחזור רבקה מן הפנסיון בהר־הכרמל, החלטתי לבצע פעולת־בילוש, להכיר מקרוב את סדרי־הבית, את לוח־הזמנים של דייריו, בעיקר בשעות הערב. מפי כרמל נודע לי על מסיבת יום הולדתו של דון שאליה הזמינה מריון את ידידיה. החלטתי להתגנב למקום־מחבואי הקבוע, מתחת לחלון הסטודיו של מריון ולעקוב משם אחר מהלך המסיבה. “האמת?!” שמעתי את קולה של מריון קורא בהתרגשות “האמת יקרה מכל וכל?!…” ואחר־כך כהתרסה כלפי קולות אחדים, לא מוכרים לי, שניסו להיכנס לדבריה: “סלי־חה רבותי!… אמת שגורמת סבל, השקר טוב ממנה!… הצרה היא שלא תמיד אנחנו רוצים לחסוך מן הזולת את הכאב! משום־כך איננו נמנעים מהגניב אליו את האמת. האם זה הרשע אשר בנו? ידיעתנו שככל שאדם סובל, כואב, בודד – שליטתנו בו תהיה גדולה יותר? אינני יודעת… אך אם אתם שואלים מבחינה מוסרית, אין לי שום ספק שהעלמת האמת במקרים רבים מאוד היא מצווה, וגילויה הוא פשע…” אחר־כך שמעתי בליל של קולות, שביניהם הבחנתי בקולו הלגלגני מעט, אך המחניף, מחזיק־טובה לעצמו של אלדד נבות; ובקולה החינוכי, בעל העגה הפולנית של תיאודורה־תיאה רביץ, ובקולה המתפנק – המתחנחן אך התוקפני של נעמה חונן, ופתאום שמעתי את קולו העמוק, הלאה מעט, המנוכר של דון מרשל: “waste of time, waste of life. It’s nice of you to understand the other aspect of life… I don’t' agree…”

ואת מריון עונה לו בהתרצות:

“But what about people that feel sorry for themselves and still have self־respect?”

וקולה של תיאודורה עוגב עליו:

“I am all with you, Don. What’s with all the passion? היצרים הם השולטים וכל נסיון להתכחש להם רק יגביר את הפרברסיות שלנו”.

ואת קולו המאנפף של אלדד נבות: “בענין זה אני מסכים עם תיאה. להלחם ביצרים אפשר רק אם מכירים בהם…”

ושוב את קולה של מריון, רציני, מהורהר, נאנח קלות: “ומה עם יצר עז, ברוטלי, שמשתלט עלינו והוא הרסני לזולתנו? מה קורה כשהוא חזק מכוח ההתגוננות שלנו? מה קורה כשאנחנו כופים את יצרינו על זולתנו? מה עם יצר שבשביל לספקו אנחנו מוכנים… לדרוך על גוויות?1… כן?…” ואת קולו האבהי, הצרוד מעט, של עובדיה חונן: “את נוגעת כאן בנושאים המרכזיים של המחזות הקלאסיים. יצר־השלטון אצל הרודנים, יצר־האהבה והקנאה, שהם חזקים מן האדם, מסוכנים והרסניים, מסמאים את האדם, מטריפים עליו את דעתו… והמחזאים היווניים הבינו זאת. בגאונותם, הביאו את הפרפר אל האש, את קרבן־היצר אל העקֵדה…” קור עבר בי. משפט אחרון זה של עובדיה חונן אמר לי משהו. בתוך תוכי הבנתי את משמעותו. איזה קול מתוך־תוכי אמר לי שאני מבינה את משמעותו. נתפחדתי. רציתי להסתלק. לא לשמוע. שיחה זו של מבוגרים, אמרתי בלבי, רעה בשבילי. נצמדתי לקיר והתחלתי להתרחק. נזכרתי בסלוודור. מה אם הוא חפשי? מה אם יזנק פתאום מבעד לחלון־הסטודיו ישר על ראשי? והעטלפים. והרי יש ביניהם מוצצי־דם ונשכניים!

אותו רגע עצמו שמעתי קול חריקה מעבר החלון ושתי כנפות התריס נפרשו לרווחה. התכופפתי וגוננתי בידי על ראשי, אך קול ההתיפחות שהגיע לאזניי גרם לי להסב את פניי אל מקורו: מבעד לאור הקלוש שבקע מפנים הבית, הבחנתי בצלליתה הארוכה של רחל נבות, אמה של כרמל. ההפתעה שבדבר כמעט והקפיצתני על רגליי. רחל נבות בוכה? אצילת־הליכות ונעימת־סבר זו, הטורחת כל הזמן לחפות על התנהגותו המחוספסת והגולמנית של בעלה, אפשר שהפגישה עם תיאודורה גרמה לכך? זו שמרכלים כי היתה אהובתו? ושמע עדיין היא אהובתו?

כבר הייתי מרוחקת מן החלון מכדי לחשוש פן אתגלה. עוד אני חוככת בדעתי מה עלי לעשות, שמעתי קוראים בשמה של רחל ומיד לכך הבחנתי בראשה הכבד, עתוּר השער המסולסל של מריון רוכן על כתפה של גב' נבות.

“מוטב שתחזרי אל האורחים, מריון…” שמעתי את רחל נבות ממלמלת מבעד לדמעותיה, כשהיא מקנחת את חטמה. “זה תוקף אותי לעיתים רחוקות מאוד… באמת…זה יעבור… רק עוד רגעים אחדים… אני בסדר… באמת, מריון, תחזרי אל האורחים שלך…” “האורחים שלי אינם סובלים מהעדרי. להיפך, הם מרגישים הרבה יותר נוח בלי הצלפות המוסר שלי, הם מסתדרים שם לברידג''. בלי החוננים, כמובן, אך עובדיה מצא שפה משותפת עם אלכס נחמיאס. הבחור הזה אף פעם אינו מבזבז את האינטליגנציה שלו לריק…” “אלדד מעריך אותו מאוד…” נצטרד קולה של רחל, “הוא בחור מאוד שרמנטי…” “הו, כן! שרמנטי ואינטליגנטי, אף כי… מה דעתך על אשתו?” “תמרה… היא נערת־חמד. עדינה ונבונה ומעריצה את אלכס…” “ועשירה!…” צחקה מריון. “אלכס זה מכלכל את צעדיו בתבונה רבה…” כעת נשתררה שתיקה מעיקה ואני חשתי כי רגלי הכפופה משותקת. עיסיתיה בידי וחששתי שתנועותי תסגרנה אותי. “ולחשוב שאלכס הוא בן־גילו של דון!…” המשיכה מריון. “דון הוא כל־כך תמים לעומתו, כל־כך נקי, כל־כך חסר חשבונות. כן, אני יודעת שכל מיני טפשים אומרים שהוא התחתן אתי בגלל מעמדי, בגלל פרסומי, אך זהו אבסורד! איזו טובת־הנאה יכולה להיות לבחור מסוגו מ’מעמדי' כסופרת? באיזה אופן הוא מסוגל להיבנות מפרסומי… לכן המצפון כל כך מציק לי, שגזלתי ממנו את השתייכותו ולא נתתי לו כל תמורה: מולדת, עם משפחה, ידידים, ללא כל תמורה…” “לא ייתכן שללא כל תמורה…” שמעתי את רחל לוחשת. “הו, כן… כמובן שהוא משלה את עצמו שיש תמורה. דון הוא אידיאליסט, ניגודו המוחלט של אלכס. נדמה לו שהוא מוצא תמורה באינטלקט שלי, במה שהוא מכנה ‘אישיותי’. הוא מוצא ענין בחברתי, אין לי שום ספק בכך… קירבתי גורמת לו, מה שקוראים סטימולציה רוחנית, אך עד מתי? וכעת הוא התחיל לדבר על גיוס…” “אבל הרי עוד לגמרי לא ברור אם בכלל…” “לדון ברור לגמרי שתפרוץ מלחמה. ותקופה ממושכת של חיי קסרקטין…” “את רואה שחורות, מריון, ואת גורמת לעצמך כאב־לב מיותר. אלדד אומר שכעת לאחר שרוזוולט התערב…” “הו, לא, לא… וההסתכנות במלחמה את יודעת, שונה מזו שבהרפתקאה של טיפוס־הרים, אפילו הנועזת ביותר. המלחמה היא אגרסיבית, הרסנית… מטפחת את הצד הגברי־שלילי, הגברים דורשים פיצוי. על הכל: על הסבל, על הקרבת שנות־נעורים יקרות, על בידוד־מיני ממושך, על ההשפלות הקשורות בהיררכיה הצבאית. כמו שבחיים האזרחיים הגבר דורש פיצוי על הסבל הכרוך בעול פרנסת־המשפחה, על הקומפרומיסים שהוא חייב לעשות בין הרצון לשמור על האינדבידואליות שלו ובין ההכרח… להשתחק? כך אומרים?”

משום מה נדמה היה לי שרחל נבות נבוכה, כמוני, מהרצאתה של מריון. ולא מפני שחשדתי בה שכמוני אין היא מבינה את מחצית הדברים, אך התכיפות שבה הדגישה מריון את המלים הזרות, הניסוח המסורבל של רעיונות, שכאילו כבר ביטאה אותם אי־פעם, כל אלה – באוירה של אפלולית, שטעם הבכי עדיין עומד בה… “מהו הפיצוי שהם דורשים?” נשמה קולה של רחל מהוסס, מבוהל. “הו, זה מתבטא ביחס של… פטרונות?… כן, פטרונות לגבי האשה, בביטול, בזלזול באינטליגנציה שלה, בקיפוח זכויותיה, בדיכוי דמיונה האינטלקטואלי, בהשפלתה…” “אצלנו בישוב היהודי בארץ, התופעה הזאת בכלל לא קיימת…” "הו, באמת, רחל! את שוכחת את השפלת התרבות המזרחית הפאטריארכאלית על מושגי האנשים וכמובן, את הדת היהודית, שמתייחסת אל האשה כאל אזרחית ממדרגה שניה?. "אבל איזה אחוז מהישוב הוא דתי!… ומה בקשר לישוב הכפרי? מה בקשר לחלוצים? – " “החלוצים? הם דוגלים בקיצוניות הפוכה: בטיפוח תכונות גבריות־אידיאליות אצל נשים: אומץ, גבורה, נוקשות… ובדיכוי תכונות נשיות־אידיאליות, כמו יופי, רוך, עדינות, כל התייחסות קיצונית היא בלתי־טבעית ומסוכנת.” “אולי את צודקת… אולי…” קינחה רחל בחזקה את חטמה. “לא פעם יש לי הרגשה כאילו אני אוכלת־לחם, חסד…” אמרה, כשהיא בולעת את דמעותיה. “את! אוכלת־ללחם־חסד?! נו, באמת, רחל…”

גם אני חייכתי לי ביני לביני לשמע הגדרה־עצמית אבסורדית זאת של רחל, שכן שעבודה המוחלט לבית ולאורחים הרבים־מספור הבאים בשעריו, גבל לדעת־הכל בשערוריה. מה עוד, שמעולם לא העסיקה עוזרת בביתה.

“אינני יכולה לסלוח לעצמי שלא למדתי בפולניה איזה מקצוע. הצרה היא שתמיד הייתי מטופלת בבני־משפחתי, אמא חולה, אחים־ואחיות קטנים, עד שבא אלדד… וכעת אני תלויה בו לגמרי.” “והוא תלוי בך לא פחות משאת תלויה בו, רחל, ואת יודעת זאת. חוץ מזה התלות שלך בו מחניפה לו.” “אינני יודעת, הוא מעריץ נשים עצמאיות…” “אבל הוא אוהב אותך. תאמיני לי, למרות כל ההצגות שהוא עורך לך…” “זה יותר מסתם הצגות” לחשה רחל. “יותר מסתם הצגות, כן.” “לפעמים אני מקנאה באומץ־הלב שלך…” “אומץ־הלב שלי! בלון מנופח! את יודעת מה היתה הסיבה האמיתית לעלייתי לארץ?” “ציונות, אני משערת…”

“ציונות הו, כן… ללא ספק, ציונות… ובכן, עם ציוניותי יכולה הייתי להסתדר יפה מאוד גם באנגליה. גם הייתי מוצאת את עצמי בחברה טובה למדי. אני עליתי לארץ־ישראל, מפני שארץ־ישראל היא המקום היחיד בעולם כולו שבו אני משתחררת מן האובצסיה שלי… לגנוב… את מבינה?”

עצרתי את נשימתי. פליאה וחרדה מילאו את לבי, כבפני גילוי סוד נורא ומתוק.

ציפיתי להמשך.

“אינני מבינה” היססה רחל לאחר שתיקה ממושכת. “אז ככה…” פתחה בקול תקיף וחמור, " לפני שנים אחדות, כשהתקרבתי לגיל ארבעים, נתקפתי בתאווה שלא ידעתי כמוה מעולם…" "לגנוב!… מלאתי אחריה, שכורת־נצחון, כשאני נושכת בכוח את אצבעותי. “לגנוב…” הדהד קולה של מריון, כל־כך ברור וחזר, שכתפיי התכווצו ברעדה. “לגנוב?!” לחשה רחל בכאב. “כן!” התעקש קולה הצלול והעז של מריון. “לגנוב! מחנויות כל־בו. אי־אפשר להסביר תאווה זאת אלא אם תשווי אותה לתאווה אירוטית. לא מינית. אירוטית. שכן התאווה לגנוב דברים־של־מה־בכך, הו, כן, רק דברים־של־מה־בכך, שכן התענוג הוא בעצם הגניבה, לא בשוויה, היא מעודנת, מפולפלת, אמנותית… יש בה מין משחק אירוטי של אשה עם עצמה. ואני אומרת אשה, מפני שזהו תענוג ספציפי־נשי. אצל הגברים תאוות־הגניבה נושאת אופי־מיני, לא אירוטי. אצלם זוהי תאווה ברוטאלית, אגרסיבית, שמזכירה, אולי, אוננות.”

כעת היה גופי מיטלטל ברעדה. שיניי נקשו כל־כך, שנאלצתי להדקן בידי, לבל יישמע הקול. הרגשתי נוקשות בעורפי וכאבים בהניעי את ראשי. חשתי שעוד־מעט, עוד־מעט, אפרוץ בצעקה מרוב מתח, שארוץ ואשאג ואשתולל.

“אבל אני מתרחקת מן העיקר” המשיכה מריון, “רציתי לספר לך מה היתה הסיבה האמיתית לעלייתי לארץ.” ולאחר הרהור הוסיפה: “זה, כפי הנראה, היה גם המוטיב לנישואי עם דון… כשהכרתיו נמצאתי בעיצומה של תאוותי. לגנוב, אני מתכוונת… וקיוויתי שעל־ידי הנישואים אוכל לעשות מעין טראנספורמציה: להעביר את תאוות־הגניבה שלי לתאווה אירוטית נורמאלית.” “ו… הצלחת?…” מלמלה רחל רפות. “במידה רבה מאוד כן. תביני, אף פעם אחת לא גנבתי בפועל, זאת היתה תאווה מדוכאה אצלי. ומשנישאתי לדון…” “בכל־זאת עלית גם לארץ…” קטעה אותה רחל למרבה אכזבתי. “כן, כמובן. לא יכולתי לסמוך על הטראנספורמציה שעשיתי…” “ופה, בארץ?…” “פה, בארץ, תאוות־הגניבה שלי חלפה כליל… ממש נס! תארי לעצמך! במשך כל אותן שנים שהתאווה שלטה בי, ניסיתי לברוח ממנה לכל מיני ארצות: צרפת, איטליה, שוויץ, ספרד, אפילו לאמריקה. אך בכל מקום היתה תאוותי מלווה אותי כצל. מפתה, מתחננת, מאיימת… ופה, ברגע שרגלי דרכה על אדמת ארץ־ישראל, נעלמה תאוותי, נמחתה…”

השתיים צללו בשתיקה ממושכת, וניתן היה להבחין בקולות צחוק העולים מן הגן. חשתי שהדם קפא ברגלי הכפופה. ייחלתי בלבי שהשתיים תסתלקנה מן החלון, שאוכל ליישר את רגלי ולברוח. לפתע תקפה אותי עייפות איומה. חזי שקע מעייפות, ראשי צנח על כתפי ועיני החלו נעצמות. רציתי הביתה. למיטתי. שם, אמרתי בלב עורג, כשאהיה מכורבלת בשמיכתי, אוכל לשחזר לעצמי את כל ששמעתי, להשליט סדר בתוהו ובוהו הממלא את ראשי…

כעבור יומיים חזרה רבקה מחיפה. בבוקר רצתי לביתה, ומשמצאתי את הדלת חתומה וצלצולי לא נענה, השארתי פתק שתתקשר עמי “ללא שום דיחוי”. ואמנם, בשעות המוקדמות של אחר־הצהריים הגיעה רבקה לביתי, בהולה וקצרת־נשימה.

“אל תשאלי כמה מחורבן היה” אמרה “אבי הסתגר עם עבודת־המחקר שלוֹ, אמי הסתובבה בגנים הציבוריים ורשמה סקצ’ים, ואני רבתי כל הימים עם אחי.”

נרגנת וקנטרנית היתה יותר מתמיד. פתאום נזכרה שלפני חודשיים שכחה אצלי את היוֹ־יוֹ הענקי שלה, שקיבלה במתנה מדודתה באמריקה, ודרשה שאחזירו לה בזה הרגע, לפני שתשכח לקחתו שוב. לא ידעתי איפה הנחתיו, אך רבקה עמדה על כך שנערוך חיפוש בכל פינות הבית, ירדה על ברכיה והחלה זוחלת ממיטה למיטה, כשהיא מפשילה את שולי הכיסויים לבדוק מה מתחתיהם.

“אז מה קרה שהזעקת אותי הנה בדחיפות כזאת, לפני שהספקתי לפרוק את המזוודה?”

אך ברגע שאמרתי להשמיע לה את מזימתי, גילתה רבקה מתחת למיטתי סיר־לילה… היא פרצה בשאגת־צחוק אדירה, ובקומה על רגליה, תמכה את בטנה בידיה וכל גופה הארוך מיטלטל מרוב צחוק, חושף שיני־סרטן מחודדות, שהיו דרוכות תמיד לשסעני בקינטור מוחץ. כל נסיוני להסביר לה שסיר־הלילה נועד לשעת־חירום, למקרה ששכנינו האוסטריים יסתגרו בבית־השימוש, בזה אחר זה, למשך שעות ארוכות של הלילה, לא הועיל להרגיעה. לא אחת כמוה תוותר על הזדמנות כזאת להתקלס בי!

לא נותר לי אלא להישבע בפניה שלעולם לא אכניסה בסוד מזימתנו, ושתשבור לה את הראש מי הם שותפיי… אותה מזימה שבשלה קראתיה אלי בדחיפות שכזאת. מנוי וגמור היה עמי להחרימה. לפחות עד החופש הגדול.

למען כבודה אנוסה הייתי לעמוד בדיבורי וכך איבדתי את שותפתי למזימה עוד בטרם הבאתיה בברית.

חגיגת בת־המצווה שלי היתה כמתוכנן. אמי אפתה את עוגות־הטורט שלה, הנודעות־לשבח, אברמ’לה המדריך ניהל את משחקי החברה, ובתיה, זו שהייתי מעתיקה ממחברותיה, ניצחה על השירה. כרמל רקדה סולו לצלילי הקונצרטינה של איתן, שכני ומחזרי, שידע לנגן עליה רק את הסרנדה של שוברט, ורדה קופר הביאה לי מתנה נהדרת: סקיטים חדשים! ידעתי שיותר משזוהי מתנת ורדה, זוהי מתנת אביה, ויותר משהיא מיועדת לי, היא מיועדת להרשים את אמי. ואילו אסי ומוני הביאו מתנה משותפת: אקואריום קטן עם דגי־זהב, מחנות הוריו של אסי.

רבקה, שהתלבטתי הרבה עד שהזמנתיה, היתה שקטה במשך כל המסיבה, מיעטה לדבר וריסנה את תנועותיה, שלא כדרכה. מיכל היפה היתה יפה מהרגיל, לחייה השחומות להטו, עיניה הבריקו ושפתיה, הרחבות כשפתי כושיה, היו פשוקות בהזייה. לא היה לי ספק שהיא מאוהבת ושאלתי את נפשי אם באסי. שלומית דנציג הופיעה באיחור רב, אחרי קריאת הדרשה, כשהיא נושאת כדור ענקי מלא ניירות צבעוניים. לאחר שנברתי בניירות שליתי מתוכם מדליון קטנטן בצורת פרסה. משום־מה חשבתיו לסמל קומוניסטי של המגל והפטיש, מה שהגביר את חדשי בכוונותיה של שלומית כמרגלת. בשל אופיה הצנוע של המסיבה, לא הזמנתי את מנהלי בית־ספרנו, קטיה ומכבי, ואף לא את מורינו. גם לא ציפיתי לבואה של מריון, שכן לאחר התקרית עם סלוודור לא טרחתי לשלוח לה הזמנה.

כעבור שבוע הסבנו ל“סדר”. משפחתנו המצומצמת, הוריי, סבי ואני, ועמנו גם דודתי, ולייה איסקובנה ובעלה סמואיל מאירסון, קרוב־רחוק של אמי. היה זה ליל־הסדר הראשון לאחר מות סבתי, ואמי וסבי לבשו עדיין שחורים. סבי, בעל הדרת־פנים וקומה, שהיה מקפיד על הופעתו המכובדת במשך כל ימות השנה, לבש מלכות כבכל ליל־סדר, שקע בתוך כסת־הפוך שריפדה את כורסתו בראש השולחן, וקולו רעד כשקרא את ההגדה. בשעת הסעודה, בין מנה למנה, שח סמואיל מאירסון בעניינים פוליטיים, כדי להסיח את דעת סבי ואמי מאסונם. המתיחות הבין־לאומית הוקלה מעט בעקבות תשובתם החיובית של היטלר ומוסולוני לרוזוולט, אמר סמואיל כשהוא מרכין עצמו אל סבי ואל אמי, אך השמועות העקשניות על פרסומו הקרוב של הספר־הלבן, נותנות מקום לדאגה. אבי, שאמר הפעם להפגין את היותו אדון בביתו, היה פסימי יותר. “העובדה שהקבינט הבריטי החליט על שרות־חובה לבני 18 – 22 שנה, האם אינה מדברת בעד עצמה?” אמר בלגלוג וברוסית דווקא. סמואיל היה מדבר עברית מתוך פרינציפ, ורק בפנותו אל אמי, שאותה העריץ, נהג לפנים משורת הדין, וענה על שאלותיה ברוסית צחה. “מַרוסיה אמרה…” התפרץ צחוקה הכלוא של לייה איסקובנה מפיה, “מרוסיה אמרה שאם הערבים… יקיימו את איומיהם… וירצו לגבות את חוֹבם מהנשים שלנו, בחסות הגרמנים… אז היא…” “טפו טפו…” הגיבה אמי בזעם, לסכור פי השטן ולהביע את מורת רוחה מהתנהגות פרועה זו של לייה איסקובנה, שאינה מתחשבת באבלנו. “נו נו…” טפחה דודתי קלות על גבה של לייה, להקל על שעולה המתפרץ. בכל זאת לא יכלה להבליג על סקרנותה ושאלה: “אז היא…מה?” “היא… אוך אוך תעלה את הפרימוס שלה אוך־אוך, המונסטר־הנובח הזה, על הגג, תרתיח עליו פיילה מלאה מים ותשפוך אוך־אוך על הראשים של הערבים…” זוהי שעתו הגדולה של אבי, חשבתי, משהבחנתי בדמעות־שחוק כבוּש בעיניו הנוצצות, זוהי שעתו להיפרע במכה אחת הן מסמואיל מאירסון, שאת העמדת־הפנים “המכובדת” שלו שנא, הן מאמי ומסבי, על האבל המעיק שכפו על הבית, והן מן ה“סדר” בכללו, שהטקסיות המסורתית בה התנהל, לא היתה לפי רוחו האגנוסטית. עכשיו, לכשיביע תמיכה בלייה איסקובנה “הגלוייה”, הבלתי אמצעית, ייפרע מכולם. “איזה חוב? איזה גרמנים?!…” איים מבטו של סמואיל המצליף לעבור אשתו מבעד לזגוגיות העגולות של משקפיו. “מייד אראה לך, מיד…” קפץ אבי ממושבו. ובעוד רגע ניצב רכון לפני המזנון, חיטט בין המון־הניירות שבמגרה, שלף משם גליון ארוך והושיטו לסמואיל בתנועת נצחון: “הכרוז!… ראית את הכרוז שחילקו אתמול בתיבות־הדואר?” סמואיל קרב את הגליון אל משקפיו, ופניו הצנומות האפירו. “מה תאמר על זה? הא?” קרא אבי, “הנה, קרא: ‘את הנשים יפשיטו ערומות ויובילו במשאיות ליפו, ואת הגברים ישחטו’…” “בינתיים עוד לא פורצת שום מלחמה…” מלמל סמואיל בקוצר־רוח כשהוא מתופף באצבעותיו הדקות על השולחן. “ואם תפרוץ חלילה, עדיין אנחנו רחוקים למדי מן הגבול הגרמני, לא?” כן, וודאי!… ולכן כדאי לשיר כבר “אחד־מי־יודע” בדילוג־קל, חשבתי, ו“חד־גדיא” בנוסח החדש, ובלבד שלא יתחשק ללילה איסקובנה להתבטא בקול הסופרנו שלה גם בנוסח הארמי, כשהיא חוזרת על המלים לאט לאט ובהגשת ההברה האחרונה, אחרי בעלה, והן נשמעות גרוזיניות במבטאה הרוסי־הכבד; וכדאי כבר לעזור באיסוף־הכלים ובשטיפה־סמלית של פנכות הלפתן והגביעים, להצמיד נשיקה על מצחו של סבא ועל לחייה של אמא, ולאחל לכולם “חג שמח” במאור פנים, כמצוות מבטה הבוחן של אמא, ולהסתלק. מהר, מהר, לשאת רגליים ולרוץ כל הדרך, לאורך השדרה, ואחר־כך דרך רחוב בלפור לכיוון “אהל־שם”, ושם לפנות למלצ’ט, שכן אמי הבטיחה בפירוש שתרשה לי ללכת אל כרמל אחרי ה“סדר”, ולמותר לומר, שמרגע שהתיישבנו אל השולחן, ועוד קודם לכן, מילאה רק מחשבה זאת את ראשי. נתתי מבט בסמואיל, ללמוד מהבעת פניו אל המהלכים הבאים הצפויים. לחייו השקועות, שנראו מקולפות מן השיפה העמוקה של תער־גלבים בבשרן, נפלו, וגבתו השמאלית נתקפה בולמוס של רעדה, עד שכובע הקש הבהיר, שכיסה על פדחתו הקרחה – הרטיט על מצחו. אצבעות־ידיו, מבעד לשרוולי ז’קט הצ’סוצ’ה הבהיר, המשיכו לתופף בעצבנות על מפת־השולחן הפיליגרינית הצחורה. אמרתי לעצמי: “את מיכל היפה ומותר לך הכל,” והגשתי את מפית הבד המעומלנת אל פני כדי לירוק לתוכה את חרצן־השזיף שהיה תקוע בו, לא לבלוע ולא להקיא, מאז סיימנו את הארוחה. אחר־כך פניתי אל לייה איסקובנה בקלילות מיכָלית אופיינית: “נורא משונה לחזור לדירה הפוכה אחרי שעוזבים אותה בבוקר השכם, לא? מצפים שהסדר ישתלט מעצמו… שכוס הקפה שנשארה על הרדיו תחזור לכיור במטבח, שהגרב שהושלכה על המיטה תשוב אל הנעל, או הסיכות והחוטים יחזרו לקופסת־התפירה. החפצים כאילו מתמלאים רוח־חיים כשהם נשארים לבדם בבית… במיוחד כשהם מפוזרים באי־סדר על פני כל החדר…” לייה איסקובנה נתנה בי מבט רחמני מנוכר כאילו גילתה לראשונה איזו אי־שפיוּת שבי. אחר־כך משנוכחה שנתפשה בשתיקתה, גמגמה: “את… עזבת היום את הדירה… בבוקר־השכם?…” “כן!” קראתי בעליצות כזאת, שכל המסובים נשתתקו והפנו אלי את מבטיהם, ותוך כדי כך הגשתי אל שפתי גביע יין־ראשון־לציון־אדום־מתוק, כוס רביעי של סדר פסח. “כן, עזבתי, כדי להביא מצות מן החנות ולעשות בעור־חמץ אצל סבא ו…” ברגע זה עצמו חטפה אמי את הגביע מידי והעמידה אותו על השולחן. “בשום אופן לא יותר, אירה!… והיא עוד מתכוננת ללכת הערב אל חברה…” “מצחיק נורא לא־’סדר', ‘אי־סדר’…” הולכתי את אצבעי לעבר לייה איסקובנה, להדגיש את השלילה שב’אי'. כשאני נכנסת לטראנס של רשעות, או טרדנות ושל איוולת, אותו שד שאינו מניח לחדול ומסיתני להמשיך. אני רצה אל מרגה בשבתות אחר־הצהריים, מתאפקת בקושי עד השעה שלוש. דממה באויר. הכל נמים את שנתם.

דפיקתי בדלת ככל שהיא זהירה מעוררת איזו תכונה. אני שומעת לחשים. מרגה פותחת בלאט את הדלת. ששש… נכנסים על בהונות. מרגה לוחשת באזני: “ילדה רעה אירקה. ביקשתי שלא תבואי לפני ארבע…” אלא שבשבת שלאחריה אני חוזרת על משוגתי. וגם בזו שלאחריה. וכך שבת אחר שבת. למה? הלהיטות, כמובן. וכם יצר הסקרנות. לדעת עד היכן סבלנותם של בני־אדם מגעת. גם יצר החבלה, ההרס העצמי וההזדהות עם הבוז שהזולת רוחש לי. לספק לו במו־ידיי הוכחות לצדקת סלידתו ממני.

אחר כך מצאתי את עצמי שכובה על הספה, גבי אל המסובים, תוקעת את מבטי בחור העליון של השקע המיועד להארקה שהאפיל מן האבק המצטבר. ו־הו, הפיתוי לתקוע שלוש אצבעות בשקע, להתגרות במוות־בטוח זה… המסתורין שבלכלוך המצטבר במקומות הקטנים והסגורים דווקא, המגלים טפח ומכסים טפחיים, שהעין נמשכת אליהם כבמגנט. מגעיל ומושך. כתם מכוער בשולי מפה ללא־רבב או אותה שומה זעירה־שעירה מאחורי אזנה של מיכל היפה, או סבך נימי־שער ג’ינג’י־מסולסל בחור־הביוב של האמבטיה, בעוד החדר מהביל מאדי־המקלחת ומסרחון נשימתם של בני־הזוג האוסטרי. או הירוקת בחריץ החרסינה של הכיור. נטף של ריר־מקציף בפינת מרצפת־המדרכה… כיח־או־ליחה על כותלו של בית… צואת־כלב רכה ורירית על חודה של גדר… והכפייה הזאת של אמי בכל הנוגע לנקיון… האם משום שאף היא נמשכת בסתר־לבה, אל הלכלוך המצטבר במקומות קטנים ואפלים?… ראשי כבד ואני נאבקת בכל־כוחי להישיר את מבטי לאותו חודר־שבשקע, פן ייעצמו עפעפיי. “ומה אתם שומעים ממטושקה ראסיה?” הבליעה דודתי סוניה את ביישנותה בצחוק, בהרהיבה לפנות אל סמואיל רוסית, “והקרובים בחארקוב, כמדומה, משמיעים את קולם מעת־לעת?” “אפשר לומר שכן, אף כי לעתים רחוקות מאוד.” השיב סמואיל עברית ולייה תרגמה. “גם אין הרבה טעם בהתכּתבות שכזאת, עם לא עונים על שאלות, יש לקרוא בין השיטין…” האורלוגין שעל הכותל הכפיל את צלצולי התשע שלו בצלצול־שאלה־צלצול־תשובה. כל הערב עודנו לפניי. יישרתי את שמלתי מתחתי. פתאום שמעתי את קולו של סבי: “היא עוד מתכוננת לצאת הערב?!” בתמהון המעיד על פסילת־הרעיון מיסודו. סבי! שלא פצה את פיו במשך כל ה“סדר” אלא לשם קריאת ההגדה… מה זה עניינו?! – התקוממתי. “רק לזמן קצר, פפה,” קראה אמי לתוך אזנו של הזקן. מצטדקת? מבקשת אישור? והאם עלי לראות זאת כאות־אזהרה, שאכן מתכוון סבי להתערב בחינוכי? קפצתי על רגליי והתנערתי. “אני הולכת!” הכרזתי ורצתי לאמבטיה להסתרק.


ה. צלב זורח במצחו של דון


ואז, משנדחפתי, פשוט נדחפתי, על־ידי כרמל, לחדר שכבר מבחוץ ראיתיו זוהר באור־יקרות, הופיע לעיניי, לראשונה, אותו צלב במצחו של דון. צלעו האחת ניצבת בין שתי הגבות, והשניה צולבת אותה באמצע המצח. צלב זורח לאור הנברשת המשתלשלת מן התקרה ותלוייה ממש מעל לראשו. דון הסב באמצע השולחן. לימינו ישבה מריון ולשמאלו, משום־מה נצבט לבי בי לראותה, אותה שחקנית יפהפיה, בעלת פנים מיסתוריות, שפגשתיה לפני חודשים רבים במסעדה הרוּסית, היא ישבה בחברת בחור חיווריין, שהיה מהלך הליכה זקופה וצפודה האופיינית לסובלים ממיחושי־גב כרוניים, אותו בחור שאחר־כך נודע לי כי היה ארוסה ושלח יד בנפשו. “שירי לנו את השיר ההוא שאת שרה יפה כל־כך” פנה אל אביבה ניומן בחיוך מתחטא צעיר אחד שכרמל לחשה באוזניי כי הוא המחזאי הנודע אליהו כהנוב. “אתה מתכוון ל’שחקי שחקי'” בוודאי, צחקה אביבה. “כן, כן!” אמר כהנוב בטון מתגעגע. אביבה ציחקקה מעט במבוכה, אחר־כך ניערה את שערה השחור, הגולש לאחור, והחלה בקול צלול ורוטט, עֲלי צפצפה בליל ירח: “שחקי שחקי על החלומות…” אך נעמה, שישבה למולה, לצד בעלה הקשיש, הסופר עובדיה חונן, הפסיקה אותה, בקוראה בטון צווחני, “אבל מה זה שייך לפסח?… " סביב השולחן מסובים היו אלדד נבות, שישב מלך ב”סדר“, אשתו רחל, סביבם כמה סופרים, עתונאים, אותה תיאה מהרדיו, שפגשתיה בביקורי הראשון בבית מריון. לנגד עיניי ריחף הצלב הזורח במצחו של דון. מצח גבוה, חלק מכל קמטים, שהצלב היה בו התו היחיד. פתאום הצביע אליהו כהנוב על מריון ואמר בחומרה: “יש לך אודם על השיניים.” “תודה,” אמרה מריון והסמיקה, ואצבעותיה העבות־הארוכות, המשתלחות מכף־יד גדולה, קשה, במרחקים בלתי־שווים לכל הכיוונים, שוטטו בעצבנות על־פני השולחן, מבקשות את ארנקה. “זה בא לי מפני שנחפזתי, ולא הספקתי להיפרד מסלוודור… החתול שלנו,” נמתח פיה הרחב של מריון בחיוך מאולץ, לאחר שקינחה בממחטתה את האודם משיניה. “סלוודור הוא הראי שלי. על־פי המצמוץ?… כן, מצמוץ־העיניים שלו, אני יודעת תמיד אם התאפרתי בסדר…” אליהו כהנוב הטיל את ראשו על השולחן, ורק כעת תפשתי שהוא הלום־יין. האם גם אביבה, אביבה היומן, שתוייה? ראיתי שהיא מושכת את זרועה מידו החובקת של אליהו וסומכת ראשה על כתפו של דון, כשעל פניה חיוך שמיימי, כמי שהוזה בנעימים. עיניו הבהירות, הילדותיות, של דון הביטו אליה בהתנצלות, או בסלחנות מסוייגת. ומנין לה העוז לסמוך כך את ראשה על כתפו, באינטימיות כזו?… משהו אפל ומיסתורי וצופן־סוד היה בפניה של אביבה ניומן. העיניים הירוקות, שהיה בהן מבע נחשי, מכשף; המצח החיוור, שכאילו עננה של מוות היתה שורה עליו. חנקתי כאב בתוכי. רחל נבות, שישבה בקצה השולחן, סמוך לדלת, לצידו של בעלה, אחזה לפתע בשולי שמלתה ונופפה בהם על ברכיה: לבנות, חלקות, שקופות מן העור הנמתח עליהן יתר־על־המידה, מעוררות חמלה. “אני אעזור לך עם הכלים,” אמרה מריון וקמה ממקומה, אולי כדי לחפות על המעשה המביך של ידידתה בחשפה את ברכיה, שכן, דומה כי רק היא ואני הבחנו בתנועה בלתי־רגילה זאת של רחל נבות. “עוד מעט, מריון, רק עוד רגעים אחדים. למה אינכם ממשיכים לשיר שירי־פסח?” פנתה בתרעומת אל נעמה חונן, בפנים משולהבות. שלא־לפי־דרכה. הכל לגמרי שלא־לפי־דרכה הערב…” אמרתי בלבי. “כבר מיצינו את כל הרפרטואר, רחל…” אמרה נעמה כשהיא מדליקה ניצוצות של אור בעיניה ובמצחה, שנראו כבויים ומשועממים. אלדד נבות זמזם נעימה חסידית עם סיומת מסתלסלת כלפי מעלה, כשהוא מגלגל את עיניו לתקרה. מריון נעצרה בדרכה למטבח. היססה רגע, והתיישבה בין תיאה וביני. תקעתי את ידיי בין ברכיי ושפשפתין זו בזו בעצבנות. “מה שלומך?” בחנה מריון את פניי, שסימני השריטות כמעט ולא ניכרו בהן עוד. “בסדר…” שילבתי את ידיי על בטני. אותו רגע פנתה תיאה אל מריון בקול שהסב אליו את תשומת־לבם של כל המסובים: “שכחתי לספר לך, רק עכשיו קיבלתי את כתב־העת האמריקני “ליברטי” עם דבריו הציניים של הקוביוסטוס הזה, ה.ג. ויילס, על הקשר של היהודים לפלשתינה.” “הו!…” אמרה מריון. “מעשיה ישנה,” אמר אלדד נבות בתנועת־ביטול, “את מתכוונת ל’עתידם של היהודים'?” “משגע, נכון?” קראה נעמה בקולה הצווחני. “חמור מאוד. לקטרג היום על לאומיותם של היהודים…” אמר עובדיה חונן. “בכלל, להשוות אותנו לכנענים ולפלישתים!… היום!” מתחה תיאה את צוארה; וראשה הקטן, כראש טווס על גוף ברווזה, כרכר מעליו, דומה ללא שליטת גבירתו. “כל בעיית היהודים היא בשבילו לא יותר מקפריזה אינטלקטואלית… מנותקת מסבלם של מליוני אנשים במשך דורות!…” “כאילו אין גם היום אלפי יהודים מתענים במחנות־ההסגר של היטלר!…” אמר עובדיה חונן. “מפני שאין מבינים… ממאנים להבין” – קמה מריון, כאילו אש הקפיצה אותה ממקומה – “מקהים את החושים וממאנים להבין. מה שלא נעשה יתפרש כגסות־רוח. כשרוננו, גאוותנו, יפיקו מהם את מלוא התועלת וההנאה – אך יגידו: גסות־רוח! חיוניותנו, חריצותנו, שאפתנותנו, וכמובן, כל אותם הדברים שהם באמת גסות־רוח. הגיע הזמן שלא נבקש רחמים, הגיע הזמן שנדרוש, שנעמוד על זכותנו…” פתאום שמתי לב שמסתכלים בי: אפילו דון!… וכרמל, בצחוק דק, מסתלסל, מלטפת אותי בעיני הקטיפה הירוקות שלה. אכן, נתפשתי. הרגלי המגונה: לזמזם לעצמי בכל עת־מצוא. ואפילו לא הרגשתי בכך!… מריון נעצרה בשטף דיבורה. “מה קרה?” שאלה כשהיא תוהה על כרמל. “כלום” נתקפה כרמל גל חדש של קצף־צחוק, " אירקה שרה, אירקה שרה, שיר נורא מצחיק!…" “הו!” נח עלי מבטה של מריון, ועבר בקשת אל… דון! כך. בפירוש. “אז אם זה כל־כך מצחיק, אולי תשירי לכולנו?” צייץ קולה של נעמה מקצה החדר. “רעיון מצוין!” טפחה תיאה על שכמי, “שירי לנו את השיר המצחיק…” חשתי כיצד עולות הדמעות מגרוני וממלאות את עיניי.

רחל נבות קמה ותפשה בזרועי. “מה אותם רוצים מהילדה?” והשיר שזמזמתי – אוי לאותה בושה! – היה: “אני אש, אש־חשק, אש ־ ת–א–ווה, אלי בוא כי רד כבר הליל…”

שעה שבמטבח הדיחה רחל נבות את הכלים ומריון ניגבה, נשארנו כרמל ואני בחדר הגדול וערמנו צלחות על עגלת־התה. אך בעוד שכרמל כל חפצה היה להשתהות בין המסובים שלא להפסיד את ההתנצחות הלוהטת בין תיאה והמחזאי, נמשכתי אני אל המטבח, לכרות אוזן לשיחתן של מריון ורחל, שמנסיוני ידעתי כי אין כמוה רבת־עניין. “תארי לך, אפילו רגע אחד כזה של השפלה,” אמרה מריון, אך הפסיקה ברגע שראתה אותי בפתח. הטלתי לתוך הכיור את מטען הסכו"ם שהבאתי אתי על גבי המגש, וחזרתי אל הפרוזדור. כאן התיישבתי על השרפרף הקלוע, המגש על בירכיי, ותמכתי את ראשי בידי, כביכול אני סובלת ממיחושים. קולה של מריון הגיע לאזניי חלוש, מתאנח: “… הוודאות הזאת שהיא מלגלגת עליו, שהיא מנתחת באיזמל קר את מצבו, שהרי, הוא אומר בלבו, לא ייתכן שאין היא מבחינה במה שמתחולל בי…” “ובכל־זאת,” קטעה אותה רחל בנעימת מחאה, “אני בטוחה שאין לאף אחד שום זכות להאשימה במותו…” “אינני יודעת… הידיעה שאינך נחפץ… לא נרצה… כך, דומני, אומרים על קרבן. ועם זאת הבערה שאינה פוסקת… הו, ההשפלה שבכל זה!… העלבון, הבושה…” קול חריקתה של עגלת־התה וצלצול הכלים הנערמים עליה זעזעוני. “מה יש לך, אירקה, כאב־ראש?” אמרה כרמל, תמיהה־משתעשעת. “קצת” עניתי באי־רצון, פתאום חלפה בי הברקה: “כרמל,” אמרתי וגל של רגשנוּת גואה בי, “קחי כסא ושבי רגע, הגידי, אביבה זו באמת גרמה למותו של ארוסה?” “באיזה מובן?” הרצינה כרמל. “במובן של בגידה, את חושבת שזה מה שקרה?” “ששש…” חתמה כרמל את פיה באצבע והעיפה מבט סביבה, “הורי הזהירו אותי לא לדבר על הנושא הזה עם אף אחד.” “אבל אמך מדברת על הנושא הזה עם מריון…” “מנין לך?” הסמיקה כרמל. “מפני שאני שומעת… הראש שלי מתפוצץ מכאב, אבל האזנים אינן יכולות שלא לשמוע…” כעת גם כרמל האזינה. “כן,” אמרה מריון, “במקום זר קורה הנס והמציאות נהיית לפתע יציבה בעיניך… את נעגנת בתוכה, ממשית, אלא שרגע אחד כזה של השפלה מחזיר אותך אל הידיעה שאין זו אלא תפאורה… שאין שום כוח שידמה לכוחה המוחץ של ההשפלה…” “הן בכלל לא מדברות על הארוס של אביבה…” לחשה כרמל באזניי. “אבל הן דיברו קודם!” החזרתי לה בלחישה. המשכנו להאזין. “הרגע האחד הזה, כשהמציאות מתגלה כבנין קלפים… יותר מזה לא נחוץ!” “אבל יש נסיבות אובייקטיביות…” ניסה קולה של רחל לסנגר. “הו, זה אינו תופש!” פטרה אותה מריון, “כל אותם חיטוטים בנסיבות האובייקטיביות. רגש ההשפלה חזר מכל. מרגש החובה, מהדאגה, מהרחמים, אפילו מהתקווה.” “אבל רגש ההשפלה קשור בזולת ואי־אפשר שלא להביא בחשבון את הזולת!” מחתה רחל. “בוודאי, בזולת שהוא בקוו־ההגנה הראשון שלך…” “ומה עוד, שההשפלה הנגרמת על־ידו אינה, ברוב המקרים, זדונית…”

ואז הבחנתי בדון, במלוא שעור קומתו, עם הצלב הזוהר במצחו, ניצב בפתח הפרוזדור, ידיו הארוכות תומכות באמות־הסִפים.

ריח שושנים עלה באפי. “לאושר יש ריח של שושנים” הציף החום את לבי. לא יותר מאשר לרגע, כי במשנהו, הציץ ראשה המחודד של תיאה תחת אחת מזרועותיו של דון, וחיוך מבהיק בו. “כעת אני נזכרת!” ספקה תיאה אגרוף אל כף, “את היא הילדה שפגשתי בפורים אצל מריון! בשום אופן לא הצלחתי לזהות אותך קודם, התחפושת ההיא, של מרקיזה, שינתה אותך כל־כך! אני במקומך הייתי מתלבשת כך תמיד…” ובהישענה על כתפו של דון, גלגלה אליו עיניים קוקטיות וחקרה את תגובותיו: “איך בעיניך הפרמננט שלי? סוף־סוף נכנעתי גם אני לאופנה המטופשת הזאת. מה?” “It’s fine,…” ניכר היה בו שהוא מבחין לראשונה. “Quite fine…”. “תגיד עוד משהו!…” “What can I say?” חייכו שיניו של דון ועיניו העצובות נערו מעליו ברכות את דמותה המתפרצת לרשותו. “Something nice, of course, you conceited one…” " I see" “ובכל־זאת מוטב להתאבד בגלל מצבך כיהודי, כשהינך חלק מקולקטיב נרדף,” שמעתי את קולה של מריון מן המטבח. “אינך חייב להיות יהודי כדי שהשמועות על זוועות הנאצים יגרמו לך שתשתגע” השיבה רחל. “כן, במקרים נדירים ביותר, כשהאישיות רגישה באופן יוצא־מן־הכלל…” “את חושבת שאין להכיל את הרחמים?” כעת ניצב דון בפתח המטבח. “אפשר להחליף אותך?” שאל את מריון. “Well”, אנחנו כמעט גומרות, כפי שאתה רואה, היה מרענן לפטפט קצת עם רחל, מה נשמע בחדר הסמוך?" “בחדר בסמוך אליהו כהנוב מתקוטט עם כל אחד לפי התור,” ענתה תיאה. “הכל מרגיז אותו. הקול של נעמה, מה שהוא מכנה השטויות שאני אומרת על ה.ג. ויילס, ה’גויוּת” של דון, שהיא מה שקוסמת לדעתו כל־כך לאביבה…"

מריון השילה את הסינר ממותניה, תלתה אותו על הקולב וחזרה אל חדר־המגורים. כרמל משכתני אחריה למרפסת וסיפרה לי על ספר־הילדים החדש של מריון, הראשון שכתבה בעברית. “אל תשאלי כמה אבי גאה בתלמידה שלו!” דון עמד כשגבו אלינו, ידיו תומכות במשקופים, פניו אל החדר, שהנאספים בו היו שקועים איש איש בשיחו.

מבעד לדלת, מבעד לרווח שבין גופו הגדול של דון ובין המשקוף ראיתי: אליהו כהנוב, בלוריתו סתורה על מצחו, פניו סחופות, מדבר בהתרגשות שמתוך גילופין עם אביבה ניומן, שאף היא דיברה בתנועות נרגשות. איזה ויכוח עז, “גורלי”, התנהל ביניהם, מעין “חשבון חיים”, כשהשתייה פותחת את חרצובות הלשון. האם האשימו זה את זה בבגידות? האם התנצלה אביבה? לפתע הרתיעה את כסאה לאחור, קפצה על רגליה ויצאה ברוגז אל הפרוזדור, כאילו “שמה קץ” לכל. אליהו כהנוב, שבריחתה, ואולי היין, הכריעוהו, הטיל ראשו וזרועותיו על השולחן. אותו רגע משך דון ידיו מן המשקופים, העביר אצבעותיו בשערו, סרקו לאחור, כמתגבר על מכשול אחרון, אחר עקר ממקומו ופסע גם הוא, לאט, לעבר הפרוזדור. חמקתי מחברתה של כרמל, חציתי את חדר־המגורים ועברתי אל הפרוזדור. הדלת היתה פתוחה אל החוץ ואור כלשהו זלף ממנו אל החשיכה. ליד עץ הגויאבה, שבחצר, לרגע אחד. לרגע קט בלבד – קלטה עיני את שניהם. גופותיהם היו צמודים, מתגפפים זה על זה בלהיטות, פיותיהם כאילו טרפו זה את זה. בשכבי סוף־סוף במיטתי (דון הסיעני הביתה באופנועו וכל הדרך לא פצה את פיו), חרדתי להעלות בדמיוני את התמונה שנגלתה לפני בחצרם של הנבותים. מה ראיתי? סוסי־פרא מיתולוגיים. לא, לא. ראיתי את בני האלוהים באים על בנות־האדם. ראיתי אש מלחכת אש. שתיקתו המוחלטת של דון לאורך כל הדרך, וחפזונו להיפטר ממני ברגע שהצבתי את רגליי על המדרכה שלפני ביתי הותירו בלבי, עם כל המהומה שבו, צרבת של עלבון קשה מנשוא. הבית נם כבר את שנתו, מלבד אמי, שבאה לקראתי בכותנתה ונעצה בי עיניים חקרניות כדרכה, לקרוא בפניי את שעבר עלי.

אטמתי את פניי שלא לתת בהם סימנים, נהמתי “ליל מנוחה” ועליתי על משכבי מבלי להעלות את האור. בשנתי צעקתי: “אבא! אבא! אתה אבי שלי, אתה צריך להגן עלי! הוא נכנס האידיוט הזה! צא! שד! שד!”.

שמעתי את קול אמי מהסה אותי וחשתי את ידה המלטפת את מצחי.

אני נוהגת להשכּים ואפילו כשאני מאחרת לשכב, קרני האור הראשונות הבוקעות מבעד לסדקי התריס מעירות את עפעפיי. אך מה נדהמתי בבוקר המחרת כשחשתי נגיעה בכתפי, וכשגיליתי, בפקחי עין־מסרבת אחת, את כרמל ניצבת למראשותיי בשעה כה מוקדמת. “מה קרה?!” שאלתי בבהלה ואיזו וודאות מכאיבה צובטת את לבי: האוֹשר שאבד לך לא יחזור לעולם. איזה אושר? ומתי? ־ ־ ־ “דון לא חזר הביתה ומריון מודאגת. רצינו לדעת אם אַת בסדר ואם את יודעת משהו.” “ואיפה אביבה?” שאלתי, השד יודע למה. “מה זה שייך לאביבה?” קראה, ובקו שוחק הוסיפה: “הו, אירקה, אירקה,” כביכול שאלתי שאלה חסרת־שחר משום שהשינה עדיין לא סרה מעלי.

אחר־כך הבליע פיהוק את שחוקה: “אז מה, את יודעת משהו?” “אני… לא… הוא לא אמר כלום…” “מריון חוששת שהוא נסע ליפו להשיג סיגריות, ועכשיו, עם הכנופיות האלה בדרכים…” האמנם קיוויתי בלבי שדון נפצע? לא, לא ייחלתי למותו! חלילה! אך לבי רטט מהתרגשות, כשראיתיו בעיני רוחי עטוף סדיני בית־החולים, ראשו חבוש, ואחות בבגדי־לבן רומזת למבקרים שיהלכו על בהונות… “הוא המשיך לכיוון אלנבי…” חשתי כיצד נד אפל של משטמה מבקיע לפתע את ראשי. “הסנוב הבריטי הזה!…” “אירקה, איך את מדברת?!” “אחרי מה שראיתי בחצר שלכם, נדמה לי שמריון יכולה לדאוג קצת פחות…” “אולי תסבירי את עצמך?” “במלה אחת – זימה. ודי לחכמה כמוך ברמיזה…”

בכל־זאת, הזדרזתי להתלבש, אכלתי משהו בחטף, וחמקתי מן הבית כשאני מושכת אחריי את כרמל.

מריון אמרה:“… כפיית־הרצון? מצב המביא אסון על הזולת בפעולתו ההרסנית, רדופת־האמוק, אף פעם אינו מביא את האושר שבהגשמה העצמית המצופה.” לא לנו אמרה. לציירת תמרה, שמצאנוה יושבת בגן לצידה של מריון והאילוסטרציות לספר מפוזרות לפניהן על גבי השולחן. וזאת לאחר שברכה אותנו בשפה רפה, לאחר שהעמידה לפנינו קערית עם משמיש, לאחר שנתנה בי מבט בוחן ומיד לאחריו רמזה לכרמל שתכלא את סלוודור בסטודיו. “האם זה העונש?…” המשיכה לאחר היסוס קל. “נכון,” הזדרזה תמרה להשיב, פניה סמוקות וכל גופה מרטיט. “אם את מתכוונת לבולמוס של צבירת־הון, למשל, כשההישג הממשי אינו מביא בעצם את האושר, או לבולמוס של אהבה, שרק מרחיק את הדמות האהובה, או לבולמוס של הצלחה…” “זהו בדיוק. כל בולמוס הוא נסיעה־לאחור, בניגוד לחתירה שיטתית קרה, מחושבת, שהיא מביאה תוצאות.” ואז הרכיבה על פיה מין חיוך, שנגד בחריפות את הבעת פניה החמורה, ובפנותה אלי אמרה: “אני מצטערת ששלחתי אליך את כרמל בשעה כל־כך מוקדמת של חג. תמרה גרה ברמת־גן ודון הבטיח להביאה אלינו בבוקר. אבל, סוף טוב הכל טוב. לאחר הכל, הוא קיים את הבטחתו.” “כלומר… דון חזר?” “כמובן,” אמרה בביטול. “הוא ישן כעת.” “מה, דון חזר?!” צהלה כרמל, שהצליחה לקלוט את משפטה האחרון של מריון. “מזל־טוב! איפה הוא בילה את כל הלילה?” “היתה איזו מסיבה אצל הלנה והנרי. הוא ידע שאינני מעוניינת ללכת.” תהיתי בלבי אם כרמל יודעת מי הם הלנה והנרי, שזכרתים מאותו בַאר ברחוב הירקון. קיויתי שלא, רציתי שיהיה לי יתרון כלשהו עליה במה שנוגע למריון. “זה מזכיר לי שפגשתי את בטי,” תפח צוארה של תמרה בהתרגשותה. “היא נראית יופי.” “כן? משום מה הפסיקו לשלוח לנו את האיבנינג־סטנדרד.” “היא סיפרה לי שקוקו עזבה את הארץ.” “והחזירה לבטי את בעלה?” ספקה מריון כפיים בשמחה, “אני מאחלת לקוקו הצלחה…. היא בטח נסעה לפאריס, מה? לעשות קריירה. כל־כך דאגתי לבטי! יכולת המאבק שלה חלשה וגם אין לה כוח להתגונן. היא ממש קרבן… מועד?…” “אלכס אומר שקוקו יכולה להרשות לעצמה את הג’סטה הזאת…” טולטלו כתפיה של תמרה בלי שום יחס לצחוקה. מריון בחנה בחשד את פניה ונראה כי מצאה אותן תמימות. “אני מניחה שאלכס צודק” אמרה. פתאום התפרצתי: “אני חושבת שילדת־המופת הזאת, שלומית דנציג, היא הילדה הכי קרה והכי מחושבת שחותרת תחת כל הילדים והמורים ביחד” אמרתי בשטף, ללא מעידה. “אני לא מבינה איך אף אחד לא מרגיש שהיא מביאה אסון, ממש אסון, על הכיתה.” כרמל אמרה: “באמת, אירקה, מה יש לך נגד שלומית דנציג? – מכל הילדים!” תמרה אמרה: “אני דווקא מבינה אותה. ילדי־המופת האלה יכולים להיות נורא מסוכנים,” והצחוק הרטיט את חזה. מריון נראתה חסרת־סבלנות: היא שילבה רגליה זו על זו, ימין על שמאל, ושמאל על ימין, מצמצה בעפעפיה הכבדים, וקפצה את שפתיה, כשהקמטים שבצידי לחייה התפוחים מעמיקים. “O, hell. This horrible cat is scratching the new paint on the door” קפצה על רגליה ורצה למרפסת ופתחה לרווחה את דלת הסטודיו, כשסלוודור מזנק דרכה ישר אל זרועותיה של כרמל. את דון לא הצלחתי לראות אותו בוקר. לעומת זאת, באותו לילה ראיתיו בחלומי בדמות אריה, שהבעת־פניו ילדותית. וילדה אחת, שהופיעה בחלומי כאחותי הקטנה, הדבילית, ניגשה לשחק עמו ללא שום היסוסים, פשוט מפני שלא היה לא כל חוש של הגנה עצמית.

בימים הבאים, ניטל ממני כליל כוח הריכוז. לא הייתי מסוגלת להכין את שעורי־החופש, או לנהל את יומן־החוג של התנועה, שכה גאה הייתי שנתמניתי אחראית לו. אינני יודעת איך ומתי קרה הדבר: דון נאבק באסי והשתלט על כל מחשבותי. אותם משַׁבים של חוֹם בגופי, אותם גלים ופעימות בחזה ובראש, ודמותו שריחפה לנגד עיניי, רחוקה, לא־מושגת, כאובת־תשוקות, (פניו נראו מעונות אז, כשטרף את שפתיה של אביבה בחצרם של הנבותים), וקרובה־קרובה, בחיוכו המתחטא, כשמבטינו נפגשו אז, בבואי להזמין את מריון למסיבת בת־המצווה שלי ומצאתיו לבדו בבית. הגורל…גורלי… שוב ושוב: הוודאות הזאת, המסעירה ומאיימת: אין זה לפי כוחך. השתוקקתי לראותו, להזין את עיניי בגו תמיר וחסון זה שבעליו כמו נכלם ביפיו, באותן רגלים מוצקות שהוא מטפס בהן על־פני כדור הארץ, בפניו, שהן כמו מאזינות לפנימיותו, לעושר השמור לו הנאגר באמצעות חושיו. דון דון. עולם ומלואו בדמות ענק זה של גוף ורוח. ההתפעמות, הו! למראה שריד זה של גזע אדירים שנכחד זה מכבר מעל פני האדמה. ומריון, אותה אשה, מבוגרת מאמי, שיש לה חזקה על אהוב־לבי, הנהייתה אבן־נגף בדרכי?

איך? בינתים קישטתי את חדרי בצילוּמים צבעוניים של הרים מושלגים, של מטפסי־הרים כרוכים על חבל מתוח על עברי פי־תהום. בינתים ליקטתי כתבי־עת של מועדון־המטפסים האלפיני, הוולשי, הסקוטי, וזאת בסיועו של תיאודור, מורנו הטרזן להתעמלות, בטריינינג לבן, בצעיף ובגרמי צמר ססגוניים, שראה בהתעניינותי הגוברת והולכת בספורט, הישג אישי. ידעתי על פה את רשימת הציוד הנדרש מן המטפס, מלבושו, צידתו, כליו. שיננתי פרקים שלמים בספרי גיאולוגיה על דרך התהווּת הקרחונים ועל הגורמים השונים למפולות־שלגים, ובכתבי העת קראתי איך להיזהר ממפולות אלה ואיך לגלות תושיה, כשלמרות כל אמצעי הזהירות נקלעים לתוכן. את השכלתי זאת רכשתי, בלהיטות ובשקידה, ומי שסייע לי בכך היה מר ריצ’מונד, המלווה בריבית של אבי, שבנעוריו, מסתבר, הירבה לעסוק בסקי. כשהיה ממתין לאבי שעות על שעות בכורסה היחידה שנותרה בחדר־מגורינו, היה מרבה לספר על נסיונו. ודומה שהוריי, ביאושם, ראו וקיוו: אולי, בזכות בתם, יימס מעט לבו של זקן אשמאי זה בקשיחותו כלפיהם… כמה בקיאה הייתי בשמות, במונחים־מקצועיים! שמות הרים כסנודון, בֶן־לוּאי, קֵיירנגורמס, וכמובן, האוורסט, הקולו־הימליה, האנדים, המוֹנטבלן והמַטרהוֹרן – נשרו מפי כלאחר־יד. כעת, אמרתי בלבי, אני שייכת לשבט האנשים המופלאים, הבודדים בגדולתם, שניצוץ של שגעון בלבם, שהטבע הוא נשמת־אפם, שהם חשופים לרוחות־תופת, מהממות חושים בשאגתן, שוחקות עצבים לילה לילה. אנשים שהמוות אינו תופשם במפתיע, מן המארב. שההנאה קשורה אצלם בהסתכנות וההסתכנות בהנאה, שהצמאון הפיסי והרוחני אחד הוא אצלם. שחייהם – “שעה אחד גדושה של זוהר,” כפי שהתבטא אחד משבעת המטפסים על המטרהורן, ב־1865, בשהותם שעה אחת על פסגת ההר. שעות הייתי עומדת לפני הראי ובוחנת וממששת את גופי. מלטפת את שדיי, שאך זה צימחו, את ירכיי הנעריות, מעכּסת, ראשי משתפל לאחור, עיניי מצטעפות מערגה, שפתיי נפשקות. “הדברים מסתבכים,” אמרה לי מיכל היפה בוקר אחד, בהיותנו שרועות על הדשא שלפני פתח ביתה במעונות־עובדים ואני מוללתי באצבעותיי גבעול של עשב רענן והנהנתי בראשי להסכמה גמורה. “הרגעי, יקירתי,” סכתי בשמן את לבי השוקק בהיותי בוררת עדשים על המחצלת שבמרפסת דירתנו, “הרגעתי, יקירתי, אכן הדברים מסתבכים והחוט המשולש לא במהרה יינתק.” מין טמטום פשה בי. שעות הייתי יושבת אצל השולחן האליפסי שבחדרי, חוברת התנ"ך פרושה לפניי, אך במקום להשלים את הפסוקים או לפרשם, הייתי ממוללת באצבעותיי גומיות צבעוניות בזוגות ובשלשות, במין ריכוז מכני, ממוללת ומרפה, ומתבוננת מהופנטת בגופים הגמישים המתפתלים על לוח השולחן, שכמו היתה להם איזו משמעות קסומה לגביי: שני אדומים שהכחול לופתם, שהכחול נלפת בהם, כחול נח על אדום ותאומו אינו נוגע, כולם נקרעים או נלפתים מחדש וכן הלאה וכן הלאה. אין סוף לאפשרויות.


ו. פירצה בכרם


בראשית מאי התקבלה מריון לעבודה בשירות־השידור בירושלים כעורכת המדור לספרות אנגלית. דבר זה נודע לי ערב אחד מפי כרמל בהיותנו שרועות על השטיח החדש שהעניקה לנו דודתי כמחווה של אהדה, לאחר שמשרד־ההוצאה־לפועל הפקיע כמעט את כל רכושנו, ומסיעות בפיזור־נפש את החיילים השחורים והלבנים שעל לוח הדמקה ממשבצת למשבצת, אדישות לחלוטין להתפתחות המשחק, או לתוצאותיו. אשר לי, ארבתי לרגע בו אוכל לחדור דרך איזו פירצה במחשבותיה של חברתי אל הנושא היחיד שהעסיקני: דון, וכל הקשור בו; ואילו כרמל… כרמל דומה שנלכדה סוף־סוף בפח חלקת־לשונו של אותו “ארטיסט” מן ה“גדוד” שבתנועת־ הנוער שלה, ומאז כל חזותה נשתנתה: לא עוד היתה זו כרמל הזורחת בצחוקה המדוגדג וצמותיה מפזזות. לא, פניה היו עתה מסוייגות ועננה העיבה על הקרינה הירוקה שמבעד לריסיה הארוכים. “באופן קבוע? דרוש אומץ־לב לא מבוטל להסתכן בימים אלה בנסיעות תכופות כאלה לירושלים…” “היא מחפשת שם דירה.” בירושלים? הם מתכוננים לגור בירושלים?"

עד החמישה־עשר במאי, מסתבר, לא הצליחה למצוא שם דירה כלבבה. דבר זה נודע לי מפי בטי, אשת כתב־החוץ קשל ה“איבנינג־סטנדרד”. באחד מטיולי אחר־הצהריים המסורתיים שלי באותם ימים, לאורכו של רחוב הירקון, נתקלתי בה בפתח מלון “ריץ”. “הרי זו את!” הניחה את שתי ידיה על כתפיי, “ידידתה הקטנה של מריון! איזו הפתעה!” “מה שלומה של מריון?” הסמקתי. “מצוין! הם מתכוננים לעבור לירושלים. וודאי שמעת. ומה שלומך את?” “הם כבר מצאו שם דירה?” וכך נודע לי עוד, שבעלה של בטי נקרא לצאת באופן דחוף ללונדון, “עקב המצב”, ושבשמונה־עשר במאי הוא אמור להיפגש בירושלים עם מריון ועם בעל־הבית בענין העברת שכירות דירתו ממנו אליה. אך השמונה־עשר במאי 1939, היום שלמחרת פרסום “הספר הלבן”, הוכרז כיום שבתון ומיפקד בישוב היהודי. הפגנה המוֹנית התקיימה אותו יום בתל־אביב, וצעדת־מחאה רבתי, בדרך לאיצטדיון. בני ה“חוג” שלנו בתנועה, וביניהם יעל ואסי ומוני ומיכל היפה וצוצו ואיתן, “קטינים” מליטול חלק בהפגנה עצמה, נדברנו להיפגש בפתח ביתה של ורדה קופר ולצאת משם לבן־יהודה, לחזות בתהלוכה. אסי ומוני הגיעו על אופניהם, סמוקים ומיוזעים. “אל תשאלו מה מתרחש בכיכר־המושבות! בריוני בית”ר פרצו למשרדי מחלקת העליה של הממשלה והשליכו דרך החלונות שולחנות וכסאות ומכונות־כתיבה ותיקים עם תעודות ואחר־כך העלו את המשרדים באש…" “הורי אומרים שהידיד שלנו מהעיריה, דורש שהנהלת הסוכנות תתפטר ושתוקם במקומה ועדה עליונה לשעת חירום…” אמרתי בקול דק ונרגש, שניסה לטפס על קולותיהם הצרודים, אך הבוטחים, של יתר הדוברים. צוצו נתן בי מבט של לעג מהול בחמלה, אחר־כך התכופף והעביר את אצבעו על השומה הבולטת, המקשטת כאבן־חן את שוקה השמאלית, המוצקה והשזופה, של מיכל היפה, קצת למעלה מקיפולת גרבי־הצמר העברים המעטרים את נעלי־העבודה הגבוהות שלרגליה. “אוף!” קראה מיכל והניפה רגל, “פגע־רע שכמותך!” “עוד יהיה שמח עם אלה!…” השלים אסי את סיפורו, כשהוא שולף מתוך מחשוף חולצתו צרור של כרוזים שאסף בדרכו, ופרש אותם על הגדר. “חירות או מוות!” “וייצמן הבוגד – רד!” “יחי ז’בוטינסקי!” “כל השלטון לנוער הלאומי”, “לא, לא, לא!” ולעומתם סיסמאות של המפלגות המתונות: “אם אשכחך ירושלים…”, “תשובתנו למזימה – עליה והתישבות בכל התנאים”, “עד טיפת דם אחרונה…” “אתם יודעים מה זה אומר להפסיק את העליה אחרי שהיהודים יגיעו לשליש האוכלוסיה?” הפנה איתן, כמנהגו, את דבריו אלי. התחלנו לצעוד במעלה רחוב פרישמן. חבורה של פלוגות “המשמר־האזרחי” חלפה על פנינו: בבגדי חאקי, עם כובעי־שעם וסרטים ירוקים על שרווליהם. כמעט הגענו לקיוסק הגובל בחצר בית־הספר “תל־נורדוי” והדם הציף פתאום את ראשי: הן מריון בירושלים היום, ודון, דון לבדו בבית! האטתי את צעדיי, העמדתי פנים כמהססת, וברגע שהזמין איתן כוס גזוז בקיוסק, להתחלק אתי, תופפתי באצבעותיי על מצחי וקראתי: “יצאתי מדעתי או מה! הרי הבטחתי לאמי להודיע לדודי משהו נורא דחוף! הוא גר שני בתים מכאן.” – ונשאתי רגליי וברחתי. לא עברו דקות מעטות ומצאתי את עצמי עומדת לפני שער ביתה של מריון. הרחוב היה ריק מאדם והבתים הצהובים־האפורים נראו מסתוריים פתאום, בהיותם שוממים מיושביהם. נתקפתי פחד: מה אם מריון ביטלה את נסיעתה? שהרי ידוע שאין אוטובוסים יהודיים יוצאים ובאים היום, לא בעיר ולא מחוצה לה. מה אומר לה? האומר שהתכנסנו במקרה בקרבת־מקום וקפצתי לרגע לראות מה שלומה? פתאום מצאתי לי הצדקה מלאה למעשה טירוף זה, לבוא אל דון בהיעדרה של מריון: כן, אני אטיח בפניו כל אותם דברים ששמעתי פעם מפי ידיד־משפחתנו סמואיל מאירסון בדבר “הערמומיות והסאדיזם של בני־תרבות אלה, הבריטים” האם אין הוא אחד מהם? האם אין כל בריטי אחראי למעשי בני עמו? איך יכול הוא לשבת כאן בנחת ולחסות בצילה הרחב של מריון ולהימלט מאחריות? התהלכתי לפני הבית אנה ואנה, ועם כך הספקתי להלהיט את יצריי הלאומיים במידה כזאת, שלא חששתי עוד לעמוד פנים־אל־פנים מול “אותו בריטי”, בין שמריון עמו בין שהוא לבדו. קרבתי בצעד מאושש אל הבית, דחפתי בתנופה אחת את שער החצר, וכבר אני במשעול המוליך אל הרחבה הקטנה שלפני דלת הכניסה, וכבר אצבעי לוחצת על הפעמון. נשימתי נעצרה. אין קול. הייתכן שאף הוא הלך לחזות בתהלוכה? לחצתי שוב ושוב. משבוששה התשובה לבוא, חזרתי בצעד מהסס על עקבותיי. פתאום היתה לי הברקה: להקיף את הבית ולראות אם יש מישהו בגינה. התריס של הסטודיו היה מוגף על בריח. הצצתי למרפסת הריקה: מפת־תחרים כתומה־בהירה ועליה בזיך ריק מפרחים. פניתי משם ומצאתי את עצמי במרכז הגן, מתחת לעץ הגויאבה. על־פי המפה שעל השולחן, כסאות הקש שמסביבו, ועל־פי הסולם שנשען אל העץ, ניכר היה שאם הבעלים אמנם יצאו, הם ישובו בקרוב, ואולי, בהזדרזם לצאת השכם בבוקר, לפני היכנס השבתון לתקפו, שכחו להכניס את הרהיטים? ואולי נסע דון ירושלימה עם מריון? ואולי?… אך בו־ברגע נשמעו קולות חבטה מכיוון המחסן. הסבתי את ראשי לעבר הקול וראיתי שדלת המחסן פעורה. כבר עמדתי להימלט אל בין השיחים שבשביל, אך לפתע הבהיקה בלורית צהובה בעד חשכת המחסן. לבי עמד מדפוק. דון. נזדקפתי. הוא עמד מולי. בסרבלים כחולים ובחולצת פלנל מופשת־שרוולים. במחאו כף אל כף, לנער את האבק מידיו אמר: “מה שלומך?” “בסדר. איפה מריון?” “בירושלים.” “הא!” לא נותר לי אלא לדרוש בשלומה ולהסתלק, שכן לא היה כל ספק שזהו מה שדון מצפה שאעשה. “אני מצטערת. תדרוש בבקשה בשלומה.” “תודה.” דקירה עזה חלפה בבטני. אפילו לא הציע ללוותני לדלת. לא היתה לי ברירה. פניתי אל עבר השביל. הכאב בבטני נתגבר. עוד דקירה עזה, ועוד. הייתי נאצלת להתכופף. נפלתי על הדשא והדמעות חנקו את גרוני. דון לא נע ולא זע. “אתם הבריטים…” נשנק קולי מן הבכי, “ברוטליים… סדיסטים… מתחסדים… צבועים… לא אנושיים בכלל… לא אנושיים…” דון הוסיף לעמוד על מקומו ללא ניע. קמתי וניערתי את מכנסיי ונדחפתי לצאת חפוית־ראש. אז קרא לי: “אירינה, בואי הנה.” נעצרתי, מהססת. “בואי אחריי.” הלכתי בעקבותיו, אך לא העזתי לזקוף את ראשי. “שבי,” הורה לי על כסא־הקש במרפסת. הדמעות הציפו את פניי. משכתי באפי ודון שלף ממחטה מקופלת מכיסו והושיטה לי. ישבנו זה מול זה ושתקנו דקות ארוכות. אחר אמר: “What is it that bothers you?” “הכל,” לחשתי. “That’s right” ענה. “הוא האיש המבוגר,” אמרתי לעצמי אז, ולימים חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב, בכל הזדמנות: “אז למה תהיי את האחראית לשיחה?” אלא שבלאו־הכי לא הייתי מסוגלת לדבר, שכן רעדתי בכל גופי ושיניי נקשו. “כמו קופסה הרמטית… היקום… אי־אפשר לברוח…” מלמלתי לבסוף ושרירי כתפי וחזי מתכווצים מעווית. “ה… מה?.. " חייך. “ה…” התוויתי בידי את החלל שמעלי. “ה… אוניברס… העולם…” אמר דון וחיוכו העצוב לא מש מפניו. “וגם…” התעודדתי מאהדתו, “אני לא יכולה לסבול אכזריות…” “ואת… את בעצמך… אין בך אכזריות?” “אכּזריות”, אמר, בכ”ף דגושה, אך אפילו ממבטאו המשובש נוכחתי שהוא מבין עברית הרבה יותר מששערתי. “אני?” בלבלה אותי שאלתו. לאחר שתיקה ממושכת אזרתי שוב עוז: “אם תפרוץ מלחמה יאמנו צעירים להרוג… קראתי אל כלבי־שמירה אלזסיים שמאומנים להרוג פושעים, אבל אם קורה שילדים עוברים במקום, הכלבים מתנפלים גם עליהם וקורעים אותם לגזרים…” “כלבים אלזסיים… הא כן!… זה בטח שמעת ממריון.” לחיי האדימו מבושה. אכן, כשלא נמצא לי כל דבר לאמרו, חזרתי ברוב סכלותי על דברי כרמל, ששמעתם מפי מריון… “ארוסה של אביבה ניומן… ארוסה של אביבה ניומן התאבד… בגלל האמביציה שלה להיות שחקנית קולנוע. את כל הכסף של אביו הוא השקיע בסרט, כדי שהיא תככב בו. אני יודעת…” המשכתי בלהט, “הוריו ידידים קרובים של הוריי, ואני יודעת שבגלל השאפתנות שלה הם עמדו על סף פשיטת־רגל…” איך יכולתי? מנין באה לי עזות־המצח? או שמא חוק העולם הוא שפורענות מזמינה פורענות? על־פי מצמוץ עיניו העקשני והעצבני, ידעתי שכבר מזמן עברתי את הגבול. בכל־זאת הוספתי ואמרתי: אני נורא מעריצה את מריון." הה, נסיון תמים להחלץ מן הרפש! הלכתי מדחי אל דחי. “רק מדאיג אותי מצב הבריאות שלה,” אמרתי. “למה את מתכוונת?” לא זע שריר בפניו של דון. “הזינו־זיטיס, זה שהיא לא יכולה בכלל לשתות משקאות קרים, וגם כאבי הבטן ונדודי השינה…” “היא מספרת לך כל זה?” “כן… גם על כאבי השיניים… תמיד כואב לה משהו, לא?” “You are a little bitch, Irene, aren’t you?” פרפורי הרעדה שבכתפי ובחזי התחלפו בעיוותי־צחוק עצבניים ומשהו מעין שהוקי־יבבה היסטריים פרצו מגרוני. כשסוף־סוף נרגעתי הוספתי: “ואיך היא יכלה לנסוע לירושלים עם שטף הדם הזה ברגלה?” וזאת בהסתמך על סיפורה של כרמל, שמריון מעדה לפני ימים אחדים ברדתה מן האוטובוס. “You certainly are a little bitch” סיכם דון, וקם ללווֹתני לדלת.

כל מיני מראות שבו את עיניי וליבו את דמיוני באותם הימים. החרק המעופף, למשל, עם גוף של דג וכנפי פרפר מרהיבות, שחדר, השד יודע איך, לאולם האטוּם של בית־החרושת הקטן שבו היינו נוהגים לקנות קרח וחג סביב ראשה של הבחורה הווינאית המטופחת, המדיפה ניחוח בושם מעודן. או, ידיי שלי המחזיקות במלקחיים הגדולים לצבוט בהם את הקרח ואצבעותיי כפטמות בעטיני הפרה. כולי מוסתרת על־ידי המבוגרים המקיפים אותי, ורק ידי האוחזות במלקחיים גלויות. או: מכונת ההקרנה בקולנוע “עדן”, שבירכתי האולם. הקהל כולו צופה במסך, ואילו אני, פני לאחור: המכונה על כל אביזריה מהלכת עלי קסם יותר מן הסרט המוצג על הבד. וכל זה בעיצומם של ימי המרי נגד הבריטים. בעיצומם של לילות־העוצר בתל־אביב ובחיפה ובירושלים, כשהישוב היהודי כולו נצמד לרדיו שלא לפסוח על שום מהדורת חדשות, כשהמתח שנוצר, הבחנתי, מעניק הצדקת־קיום לבני גיל העמידה, שבעיתות מלחמה נהיית להם עדנה.

על נסיעתו של דון ללבנון, להיפגש עם חברי משלחת המחקר לארקטיקה הנורבגית, נודע לי לגמרי במקרה, במסעדתה הביתית של רעיה קרפיצ’ניקוב. ‘גוספודין’ נורוק, סיפר בגאווה לסמואיל מאירסון על ארוחת־הערב הנאה שהסופרת מריון אכסל ערכה “לכמה ידידים” בביתה לקראת נסיעתו של בעלה, “טפסן ההרים המהולל” וכו'. ועוד סיפר, שגם אביבה ניומן, ארוסת בנו־המנוח, היתה שם. היה זה באמצע אכילת הבורשט, ובשל המועקה הפתאומית בחזי נשמטה כף המרק מידי אל הצלחת והתיזה על סביבותיי. התיאבון ניטל ממני כליל. “והמטומטמת הזאת, מריון, עוד מכניסה את הצפעונית לתוך ביתה!…” זעקתי בתוכי. “והאידיוט הזה, נורוק, עוד מתפאר בהישגיה החברתיים של רוצחת־בנו!…” כל־כך חרה לי על בורותה של מריון בכל הנוגע ליחסים שבין דון לאביבה, שהחלטתי בו־ברגע להנחילה דעת בהזדמנות הראשונה שתיקרה לידי… רעיה לזרובנה אמרה לעורך־הדין נורוק: “פה בארץ, הגברים אינם עושים שום מאמץ לשוחח עם האשה שהמארחת מושיבה לצידם. הן לא תוכל להכחיש שהם בכלל לא יודעים להתנהג!” אדון נורוק אמר לסמואיל מאירסון: “בכל זאת… כשכל העולם שונא אותך, אנשים מבני כל האומות. האמונות. הגילים והגזעים – איך אפשר שלא תהיה פרנואידי?” סמואל מאירסון ענה בין השאר: “האמונה בצדקתך, בזכותך לחיות…” ואילו אדון נורוק תהה: “ומנין יימצא לך הכוח?” ואני נזכרתי במשפט אחד של עובדיה חונן שאמרו בליל־הסדר: “אין טעם להוכיח את צדקתך, הנך חיה נרדפת. לא יבינך מי שלא עמד במקומך. האנשים השפויים, שפויים אחרת מאתנו. שונאים את שפיותנו. אנו האינדבידואליסטים המושבעים של העולם, גם השגעון שלנו שפוי…” וכל אותה עת ידעתי שבו־ביום אלך אל מריון. עד כדי כך גברה להיטותי, שלא הייתי מסוגלת לחכות לשעת התה המיועדת לאורחים. כבר בשעה שלוש ניצבתי בפתח ביתה.

העוזרת של מריון, שפתחה לי באותו יום את הדלת. זכרוני פונה אליה, מפני שכעבור שנים אחדות, באנדרלמוסיה של ערב־מלחמת־העצמאות, הוצאה להורג על־ידי בית־דין־שדה, באשמת סיוע למאהבה הערבי, שנחשד בשיתוף־פעולה עם האויב. שמה היה רבקה וקראו לה ריקה, כך הציגה את עצמה כשהציעה לי לחכות למריון במרפסת עד שזו תקום מהסייסטה שלה. (משום־מה חשבתי שהכוונה ל“סיאנס”, ולבי נפעם מהתרגשות כשהעליתי בדמיוני את מריון ספונה בחדר הסטודיו האפלולי שלה ומנהלת שיח־ושיג עם רוחה של אשתו המנוחה של דון…). כל דמותה של ריקה, כאילו הקדימה את אוֹפנת זמנה בשלושים שנה. רגלים ארוכות־ארוכות היו לה, נתונות בג’ינס, מתניים נעריות, חזה דשן עוטה חולצת טריקו מפוספסת, שער גזוז־קצר, שפתיים פשוקות כמו בתמיהה מתמדת, עיניים שאיפורן הכבד היה זר לגמרי לפניה. “האיפור שלך נורא מוצא־חן בעיניי…” הזדרזתי לומר, כל־כך נבהלתי ממראיה. ניכר היה בה ששמחה לבואי, שכן את עבודת הבית, אמרה, סיימה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא להשקות את הקקטוסים במרפסת. ואמנם, תוך כדי השקיית הקקטוסים לא פסק פיה מספר. סיפרה על איזה בחור אירי שהכירה ב“קליה” והלכה לגור אתו ב“בירה”, שליד ירושלים. “הם נורא נחמדים שם, הערבים של ‘בירה’.” היא והבחור שילמו פרוטות עבור חדר, שאבו מים מן הבאר ובישלו על גחלים. “והייתי מאושרת שם.” אחר־כך עבדה בכל־מיני עבודות־אקראי כדי להשתכר דמי הנסיעה לאירלנד: נערה־שליחה, מלצרית, עד שהגיעה לבית זה. “לא אהבתי ללמוד” אמרה בנעימה של טרוניה, השד־יודע־כלפי־מי. אביה “פוליטורשצ’יק” מפולניה. הוריה מטופלים היו בבנים ובנות. “יש לך ספרים בעברית?” שאלה, “לא תנ”ך, רומאנים. אני קוראת בלשים, אבל בעיקר אני אוהבת רומאנים." את ספריה של מריון קראה, אמרה, “את כו־לם!” אך כששאלתיה בזהירות לתוכנם, ענתה, “אף פעם אנ’לא זוכרת מ’שאני קוראת.” ואותו בחור אירי שלה ניסה כוחו במסחר בדברי אמנות אפריקניים. “יש לו סחורה באלפיים פונט. עתיק ממש, לא אלה המודרניים, מניו־גיני… נורא נורא יקר. אלה שבאים לקנות הם או נורא נורא עשירים או שהם קולקטורס, איך אומרים בעברית? אספנים, כן…” ועובדת חרוצה ונאמנה היתה, ואם רק ניתן לה ליווי של שאנסונים ברדיו עשתה את מלאכתה באותה התמכּרוּת שבה לעסה “עלי־קקאו” – “מין סם־מעורר”, כפי שאמרה כרמל – שהבחור האירי שלה נהג להביא לה ממסעותיו.

משכלו המים מן המזלף והקקטוסים נראו רוויים, צנחה ריקה על כסא הנצרים וקרבה אל השרפרף להניח עליו את רגליה הפשוטות, שמילאו את כל חלל המרפסת. אך באותו רגע נשמעו שריטותיו הנרגזות של סלוודור מן החדר הסמוך וריקה פרצה בצחוק פראי, כשהיא מנופפת על רגליה באויר וראשה סובב כגלגל. “החתול המשוגע הזה! רק נפתח לו את הדלת, תראי איך יתנקם בך! הוא ראה אותך נכנסת והלב שלו אומר לו שבגללך סגרתי אותו…” מבטי רוּתק למרזב העקום והחלוד היורד מגג הבית השכן, ולאותה חבית בצבע שחום־זית־אדמדם, שפי המרזב רכוּן מעליה. “היא לא תעשה זאת,” אמרתי בלבי, “יש לה לב זהב. היא לא תפתח לו את הדלת…” “ריקה,” התפרצתי לתוך צחוקה, “את היית כאן בארוחת־הערב שמריון ערכה לכבוד הנסיעה של דון?” “אם אני הייתי!” אמרה ריקה נעלבת. צחוקה קפא מרוב פתיעה. “אז מי חתך את הסלטים, ומי ערך את השולחן, ומי רחץ את הכלים?” “היו הרבה אנשים?” “דווקא לא, רק הביזנסמן ההוא מצ’ילי והגב' אביבה ניומן…” ואלה כל האורחים?" “מה חשבת? הכל התחיל מההוא, מצ’ילי. כזה ביזנסמן של ספורט. הוא בא לקחת את מיסטר מרשל ללבנון.” “צעיר?” “בכלל לא. עם שערות שיבה חלקות כאלה ולבוש כמו ג’נטלמן. הוא בטח עושה ספורט כל היום. רואים לפי הגוף שלו. גבוה, רזה ושזוף. מריון אומרת שהוא נורא עשיר ושיש לו קלובים של ספורט בכל העולם.” “הוא היה פה הרבה זמן?” “מה פתאום? מריון לא היתה סובלת את זה. היית צריכה לראות איך שהוא מביט על מיסטר מרשל… בכאלה עיניים… כמו בחורה. מריון בטח הזמינה בכוונה את הגב' ניומן בשביל שהצ’יליאני יביט גם קצת עליה, אבל הוא הביט כל הזמן רק על דון…” “מריון הכירה אותו מקודם?” “בכלל לא. הייתי בהוֹל כשהוא נכנס עם המזוודה. תיכף מהרגע הראשון ראיתי איך שהיא שונאת אותו. כשמיסטר מרשל רק עשה להם היכּרוּת. בהתחלה כשהוא אמר לה שבא ביזנסמן של קלובים, היא קראה לי ואמרה: ריקה, אנחנו מבשלות מטעמים לכבוד הידיד של בעלי… אבל רק ראתה אותו, כבר התחרטה על כל מה שהכנו…” איך את יודעת?" “מפני שהיא מיהרה למטבח ואמרה לי: ריקה, עוד אף פעם בחיים אף אחד לא הושיט לי יד כל־כך חלשה… והוא בכלל לא דיבר אליה. כל הזמן אל מיסטר מרשל, כאילו שלא היתה קיימת. אפילו תודה לא אמר לה… תיכף אחרי האוכל הודיע פתאום שיש לו עניינים דחופים עם מיסטר מרשל והם הסתגרו בסטודיו של מריון… אין לך מושג איך שהיא התרתחה… This scandalous old bastard, היא דפקה על השולחן. את יודעת מה זה? את מבינה אנגלית?… וביום שמיסטר מרשל נסע, היא נראתה גיהנום. אמרתי לה: מריון, למה את לא שמה קצת אודם? למה את לא מסתרקת? אבל היא רק נפנפה ככה עם היד, את יודעת, כמו שאומרים: לא חשוב…” “ואביבה ניומן? היא ראתה את כל זה?” “איך את חושבת? היא עיוורת? היא בכלל לא דיברה, העיניים שלה כל הזמן היו למטה… אבל בחייֵך, אל תגידי למריון שאני סיפרתי לך את כל הדברים האלה… היא תמיד אומרת לי: ריקה, יש לך פה גדול… תשמרי על הפה שלך… איך אני יכולה לשמור עליו אם הוא כל־כך גדול? הוא יותר גדול ממני… אבל אם אנחנו כבר מדברות אני אספר לך משהו, שתישבעי לי בספר התורה שתשתקי כמו קבר ולא תגלי אותו אפילו לאחותך.” “אין לי אחוֹת.”

“בסדר, אז תשמעי: בלילה, אחרי שמיסטר מרשל לקח את הגב' ניומן הביתה במוטוצייקל שלו, ואחרי שהצ’לייני הזה נכנס לאמבטיה להתרחץ, אני ראיתי בעיניים שלי איך שמריון נכנסת לסטודיו איפה שמיסטר מרשל הציע לצ’ילייני את המיטה, ואיך שהיא סוחבת את הפייפ שלו, כזה גדול, עם קישוטים מכסף, ויוצאת לגן ומחביאה אותו בארגז איפה שהעטלפים יושנים… איך שהצ’ילייני התעצבן בבוקר, כשלא מצא את הפייפ!… הם כמעט שאחרו בגלל זה את הרכבת לבֵּירוּת..”

“את ישנה פה?” “רק לפעמים, כשאני צריכה להישאר בערב. מריון לא מרשה לי לחזור בלילה לנווה־צדק.”

מריון יצאה מהסטודיו ברבע לפני חמש, פרועה ונפוחת־עיניים, בחלוק משי פרחוני מרופד, ושלחה מבט אפל וחשדני בריקה ובי. “את נמצאת פה זמן רב?” שאלה. “לא־כל־כך…” (האם ייתכן שדון סיפר לה על ביקורי בהיעדרה?… אם כה ואם כה, אחרי הסיפור של ריקה על היחסים המדהימים בין דון והצ’ילייני, נראתה לי השערוריה עם אביבה ניומן כענין של־מה־בכך.) “איפה סלוודור?” נזפה בריקה. “סגרתי אותו בחדר־השינה. הילדה הזאת תמות מפחד אם נוציא אותו.” “I see” אמרה מריון בנעימה עוינת ובדרכה חזרה לסטודיו, בגבה אלינו, הוסיפה: “ריקה, תעשי תמצית חדשה ותוסיפי מים לקומקום.” “עוד מעט היא תרחץ את הפנים אז היא תרגיש יותר טוב” ניחמה אותי ריקה ויצאה למטבח. כעת צד את עיניי לובנו המבהיק בשמש של הדוד הנוגע בחבית שנשענת על המרזב. “רוויה ונהרה…” פיזמתי לעצמי באותה מנגינה שסבי היה מברך על המזון. אגיד לה שאני מודאגת מזה שעוד לא קיבלתי את הווסת הראשונה שלי. ושאם יתברר שאני עקרה, אתאבד… אבל מה אם היא עצמה עקרה?… “עם אמי אני לא יכולה לדבר על זה…” אמרתי למריון בקול טראגי משהתישבה למולי, לבושה חצאית כפרית וחולצת תחרים לבנה, רעננה ומסורקת ומתאמצת להנעים פנים. “אבל הלא את עוד צעירה בשביל זה!” חייכה מריון “אצלי זה בא… תני לי להיזכר…” “אבל אצלי הכל בא באיחור” אמרה מריון מהורהרת, ספק אלי ספק אל עצמה, משסיפרתי לה על בנות־כיתתי שכּולן מבוגרות ממני, וּכבר מזמן הן קיבלו את הווסת והן מתלחשות ביניהן בהפסקות ואינן משתפות אותי בסודותיהן. הבאתי את עצמי לידי ריגוש כה כן כשהשמעתי לפניה את וידויי, שרחמיי על עצמי גאו ודמעות של ממש עמדו בעיניי. ומשהצצתי בעדן במריון, ראיתי שאכן הצלחתי לנגוע ללבה. “ה־כל,” המשיכה. “הוואלס הראשון, הנשיקה הראשונה, הכל… ושההזדמנויות באו, נתתי להן… לחמוק אומרים?…” ובחיוך חביב, ככל שהיא מסוגלת להפיק חיוך כזה, הוסיפה: “את יודעת, ראית אותי קודם בלי איפור, נכון? הנה עכשיו זה לא איכפת לי. אבל בגיל עשרים? הייתי מוכנה לוותר על כל תענוגות העולם ובלבד שלא יראו אותי בלי איפור. ושערי המקורזל, לפני שאני מחליקה אותו… הו, הוא נורא! והצלקת שיש לי על הבטן אחרי ניתוח האפנדיציט, כל ההזדמנויות שהחמצתי בשל כך. הייתי מאופקת, מסוגרת, תמיד על המשמר, חששתי מן האכזבה שאראה בעיניהם של…” כאן מדדה אותי פתאום בעיניה, פלטה איזו הברת־צחוק מלאכותית ואמרה: “באמת זה אבסורד, שאני מספרת את כל זה לילדה בת… בת כמה את, בעצם, אירינה?”

מאוחר יותר הציעה מריון ללוותני הביתה. “אני סובלת ממיחושים בקשר עם מחזור הדם,” אמרה. “כל מיני צרות עם עורקים נפוחים ברגליים ואצבעות כחולות בידיים, שקשה להניע אותן, והרופא יעץ לי להרבות בהליכה…” חשדתי בה שכל כוונתה היא לשחרר את סלוודור מכלאו, שכן רגעים אחדים קודם לכן נשמעו יללותיו התובעניות וקול חריקת ידית־הדלת בהיתלותו עליה, והיא פלטה הערה דאגנית, שהחתול המסכן וודאי רעב. “בילדותי הייתי כמוך,” אמרה. “לא ידעתי לקשור יחסים עם חיות. מפני זה התחלתי לגדל אותן. בכלל פחדתי מהטבע, מהים, ממקומות מבודדים, לא החלקתי בסקי, לא רכבתי על סוסים.” בפוסענו זה לצד זו ברחוב המשיכה מריון לטוות את חוט רעיונותיה: “חום האישיות. הבטחון באישיות הוא מעל לכל. לי לא היה הבטחון הזה וגם… אותו ענין בנאלי, היותי זקוקה לדמות של אב… תמיד משכו את תשומת־לבי גברים מבוגרים ממני… והנה, צחוק־הגורל: דווקא הצעיר הזה, שהוא עכשיו בעלי, נמשך אלי!…” שאלתי: “איך נעשית מפורסמת כל־כך?” “איך? לא, לא בזכות הכשרון שלי בלבד. תאמיני לי… אולי בזכות זה שוויתרתי על החיים. עליך להיות מוכנה לוויתור גדול, רציני, כדי למלא את האמביציה שלך. כך הדבר בכל שטח שהוא. דברים ידועים… אני לא ויתרתי על החיים מרצון. החיים בעצם וויתרו עלי… הכתיבה לא היתה האמביציה שלי.. היא היתה לי תחליף… נאחזתי בכתיבה כי לא היתה לי כל נקודת־אחיזה אחרת. לא בית של ממש, לא מאהב, לא בעל או ילדים. לא היה לי עם מי לשוחח. וגם הייתי חייבת להוכיח את עצמי באיזה־שהוא־אופן, כדי לא לתעב את עצמי. תמיד אמרו לי שאני גאה. גאה?!… פחדנית, זה מה שהייתי. פחדתי מפני סטירת־הלחי, מפני העלבון, מפני ההשפלה. שאלת איך הגעתי לפרסום שלי. הגעתי, מפני שכיוונתי את הכל, את כל המרץ, האהבה, האינטליגנציה, השאפתנות, החלומות, לענין אחד בלבד. כן, גם את החלומות. אין שאפתנות בלי החלום על ההישגים.” לאחר עיקופים אחדים, היטיתי את השיחה אל דון. “בעצם… מה זה משנה אם יש ביניכם הבדל כל־כך גדול בגיל?” אמרתי. “הו, זה משנה מאוד…” אמרה, “כבר אינני רגילה להתרגשויות מכל מין שהוא… כל התרגשות גורמת לי נדודי שינה. והיום שלמחרת אבוד. הכתיבה אינה כתיבה עוד, אני מרגישה עצמי מדוכאה, פני רעות, וזה קורה דווקא כשדון מגיע הביתה ואיני יכולה להרשות לעצמי להיראות רע. וכשמשתלטת עלי עייפות, אינני בת־שיחה כלל, אינני מתאימה לשום חברה. אני מרגישה מתיחות בעורף, לחץ במצח, ריקנות באמצע הראש, כאילו קדחו בו בור. הכל, הכל, אירינה, בא מאוחר מדי… וכשדון נוסע, החיים חוזרים, פחות או יותר, למסלולם הרגיל. השינה באה בזמנה, סדר היום חוזר, וזה משגע!… דווקא בהיעדרו, כשזמני ברשותי, כשאני יכולה לקבוע את שעותיי כרצוני, כשאין לי צורך להיות ערה במיוחד, כשאיני חייבת להימצא בכושר, דווקא אז הכל חוזר למסלולו הנורמאלי. איזה בזבוז! אבל כבר אינני מתלוננת. כל חיי היו בזבוז. והדבר אינו ניתן עוד לתיקון. וכעת האוואלאנש הזה… המפולת הזאת…”

“מריון פינתה לי את הדרך במו־ידיה,” התדיינתי עם נפשי עוד באותו ערב, כששכבתי במיטתי, מכורבלת בשמיכה ועיניי ממאנות להיעצם. ושיננתי זאת לעצמי למחרת, בכיתה, בשבתי על־יד חנה אלרן, הייקית השמנה, כשאני נועצת את מבטי בערימת הכריכים שלה המעוררת את כל מיציי, ובשעות ההכתבה בעברית וההכתבה באנגלית ושינון הפעלים; ובשעות עטיפות המחברות, והקשקוש השבועי בקופסת הקהק“ל; ובעומדי בתור לקפיצת “חמור חדש בארצנו”, ובגלגלי את החבל בשתיים, או בשחקי “קלאס או בכדור… “היא הודתה בפני בפירוש שהיא עייפה וחולנית וזקנה בשבילו. כאילו הזמינה אותי לבוא במקומה…” וזאת תוך שאני מפזמת לעצמי “לו היו לי הררי־זהב ויי”ש זורם בנהרות…” או אותו שיר של לרמונטוב, ברוסית, “לבדי יוצא אני לדרך, גביש הצור מבהיק בערפל…” מחשבותי נעו בין תקווה גדולה ליאוש עמוק, ומבולבלות היו, וחשתי מעין ניתוק הראש מן הגוף ושאלתי את עצמי אם אני קיימת בכלל, ומי אני. ואם כך, אם יש ספק שאני היא אני, איך אפשר בגלל שדון יתייחס אלי? שכן התחלתי כבר אז לרקום תכניות להיפגש ביחידות עם דון, לפני שתעקור משפחת מרשל־אכסל לירושלים. בל”ג בעומר כבר ידעתי שדון חזר מהלבנון. בהיותנו ביער בן־שמן, תוך איסוף זרדים למדורה, שאלתי את כרמל אם היא יודעת משהו עליו. בטרם הספיקה לענות, נדחקה בינינו רבקה יעבץ, כשהיא מנתרת על רגל אחת בידים שלובות, מתגרה למלחמת תרנגולים. רק מאוחר יותר, כשישבנו על המחצלת הפרושה וצבענו ביצים קשות, השיבה כרמל על שאלתי, ובהרחבה. סיפורה גילה לי שבשבועות האחרונים “מריון היתה במצב מעורער,” שהיא התלוננה בפני הוריה של כרמל על בדידות, על כך שידידים אינם מתקשרים איתה, שהם מתכחשים, שאינם מתנהגים כראוי, שהם בוגדניים, מתחמקים, שאינם שווים את כאבה. שלאחרים עורכים מסיבות לצאת ספריהם ואילו אותה בקושי ברכו בצאת ספרה בעברית, ועוד ועוד “מיני הגזמות”, לדבריה של כרמל, “מפני שאף אחד מהחבורה לא זוכה כמוה ליחס כל־כך ידידותי מצד עולם, אבל שום דבר לא מספק אותה.” כריתי אוזן לכל מלה מדבריה. אין ספק שידו של הצ’ילייני, יריבה, בדבר. נאבקתי עם עצמי לעמוד בהבטחתי לריקה ולא לספר על כך לכרמל. “אפילו את אמי היא מאשימה עכשיו,” אמרה כרמל, “בחוסר אובייקטיביות ובאי־הגינות, ובחטאים כיוצא־באלה שאין להם שחר…” “ומה שמפליא הוא, שדון יכול לשאת את כל זה! מה, בסופו־של־דבר, הוא מוצא בה?” נרעשתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי כרמל. כפי הנראה נגדשה הסאה, ומשפחת נבות נוטרת לה כעת ממש טינה. “היא יכולה לשגע פילים כשהיא מספרת על כל פרטי־הפרטים של ענייני המיסים שלה, ההשקעות שלה במניות, בעיות ירושה, חליפת־המכתבים שלה עם עורכי־דין, עם הוצאות־ספרים, עם סוכנים, עם־מי־לא, כאילו כל העולם חייב לה משהו. מריון נעזבה על־ידי ידידיה, אמרתי לעצמי. היא בלתי־מוגנת. היא זקוקה לרחמים. מתחננת לרחמים. אולי אפילו לרחמיי שלי. משמע, מבחינת קידום ענייני – אין זה רע כלל ועיקר. צריך לנצל את המצב. לאלתר. לפני שיהיה סיפק בידה להגיע להחלטה שהרחמים מרחיקים מעליה אנשים ושאסור לה להתגלות בפניהם בחולשתה. לפני שתחליט להקשיח את לבה, או להיפך, להעמיד פנים עליצות. לפני שתנסה לרמוז לי עד כמה נחשבה באנגליה, עד כמה היתה מבוקשת שם בין הסופרים, להרצאות, לסימפוזיונים, כפרסונה גדולה שמתכבדים בה במסיבות, בכנסים; ומה רבה ומגוונת קשת ההתכתבויות שלה, כמה מעריצים שיחרו לפתחה. אשה עקשנית ובעלת־עקרונות כמריון, שכוח רצונה מחושל והיא מאומנת בנסיונות כגון אלה, יש לשער שתהיה נכונה להרחיק לכת במה שנחשב בעיניה כשמירה על כבודה: היא תוותר על ידידים. היא תפרוש מהם פרישה גמורה. ומילדה כמוני על אחת כמה וכמה! למחרת ל”ג בעומר קרה לי משהו שדכדך את רוחי. עד כדי כך, שהפסקתי ימים אחדים לחשוב על מריון. עמדנו, אמי, אבי ואני ברחוב אלנבי, לפנות ערב, בתור לאוטובוס, כדי לנסוע הביתה בדרכנו חזרה מביקור אצל משפחת מאירסון. הייתי לבושה בשמלתי הירוקה שקיבלתי בירושה מדודתי, ושהאצילה עלי משהו מדמותה, דמות בתולה זקנה. שמלה זו היתה שנואה עלי ביותר ותמיד מאנתי ללבשה, אלא אם כן הלכנו לביקור אצל בני־משפחתי, וזאת כדי לסתור את תדמיתי השלילית בעיניהם. האוטובוס התמהמה לבוא, ובעוד הוריי משוחחים עם לייה איסקובנה שיצאה עמנו ללוותנו התנודדתי אני בקוצר־רוח מרגל אל רגל, שכן בשתיהן חשתי התכווצויות־שרירים עזות מחמת תחרות־הריצה שנערכה באותו בוקר בחצר בית־ספרנו. רק משהתיישבתי לבסוף על הספסל הבחנתי בבחור צעיר שישב בקצהו השני ושעל פי מראהו ולבושו נראה לי כקיבוצניק. כשהגיע סוף־סוף האוטובוס הנחתי לו לעלות לפניי, משום הנימוס. לתמהוני, התמהמה וציפה שאקדימו. כשנכנסנו התיישב לצדי. כיוון שלא נשאתי־חן בעיני עצמי, בשמלתי הירוקה, הצמדתי פניי אל שמשת־החלון והתעלמתי מהוריי, שהתיישבו על הספסל הפנוי פנים־אל־פנים מולנו. בהיותם שקועים בשיחה עירנית ברוסית, לא קשה היה להתנכּר להם ולקוות שאף הם לא יפנו אלי בדברים. כל־כך רציתי למצות ללא־הפרעה את מלוא החוויה המרגשת של הישיבה הזאת לצד הבחור המיסתורי – בטוחה הייתי שהנני מבוגרת בעיניו משהנני – ששמתי חיץ ביני וביניהם. פתאום פנתה אלי אמי בנזיפה: “איך את לא מתביישת להתנהג כך, אירה, להתעלם לגמרי מלייה איסקובנה שאירחה אותנו כל־כך יפה! לא הודית לה ואפילו לא נפרדת ממנה!…” הו, רציתי שהאדמה תבלעני. הבושה הזאת, ועוד ברוסית!… כעבור רגעים אחדים התפנה מושב סמוך לנו והבחור קם לפתע ממקומו ועבר לשבת עליו. “זה מגיע לך!” אמרתי בלבי. “משהו מרומז, ללא־מלים, ללא־מבט, עבר בינך ובינו, ואת, שהתנכרת להוריך, הונית אותו בנסותך להתראות מבוגרת משהנך, באת על ענשך: העלבה כנגד הונאה!…” אחר־כך היתה לי הזדמנות לבחון את צדודית פניו: לא צעיר כל־כך, בוהימי מעט… בדרכנו הביתה לא ניסיתי עוד להלחם בדכאוני. דבר כעין זה שקרה לה, למריון, אמרתי בלבי, לעולם לא אניח שיקרה לי… דברים קטועים ששמעתי את מריון אומרת לרחל נבות, אותם דברים על ההשפלה, היו מונעים אותי מכך. מראה פניה הלא־מאופרות של מריון, בשערה המקורזל־הזיפני, היה מונע אותי. היותה מבוגרת כל־כך, והמחשבה שחייה הולכים אל קיצם, דומה שרחמיי על עצמי החווירו לעומת רחמיי עליה.


ז. תפילה אל אוריון הכסיל


“מה, לא ידעת? היא רצה שלוש פעמים בשבוע לסרטים… לכל מיני סרטים. מתח, רצח, אהבה, אבי אומר שכך נהגה עוד לפני שפגשה את דון, ושזה היה בשבילה תחליף לנסיון־חיים. אבי גם אומר שבהשפעת הסרטים, נוצר אצלה אידיאל של גבר עדין, ומתחשב, ומצפוני, וכל זה.” טיילנו כרמל ואני, לאורך שפת־הים ואספנו צדפים כדי להדביקם על העציצים שבמרפסתם. “ואיך דון מגיב על זה שהיא ניתקה את היחסים שלה, כמעט עם כל ידידיהם?” שאלתי כשאני תוהה על דרך־הדיבור האירונית שכרמל סיגלה לעצמה. “לומר לך משהו? הוא כמעט שלא נמצא בבית בימים אלה. אלוהים יודע איפה הוא מבלה. גם הוריי לא יודעים. רק אתמול שביקרתי אצלה, היא אמרה לי שאף אחד לא זקוק לה, אפילו לא דון. אז אמרתי לה שאני דווקא זקוקה לה. פשוט ריחמתי עליה, למרות שהיא כל־כך לא צודקת. לכן אני גם באה לבקר אותה. מפני שהיא כל־כך בודדה. אמי דווקא מעודדת אותי לזה.” “אז מה השיבה כשאמרת שאת זקוקה לה?” “היא קמה ונתנה לי נשיקה על המצח.” התקנאתי בכרמל שזכתה לקחת חלק במחזה כה מרגש. “בכל זאת משונה,” אמרתי. “סופרת כל־כך מפורסמת, ושלא יהיה לה אף ידיד אחד!…” אמי אומרת שאין שום קשר בין הדברים. שלמריון חסר קסם אישי, שהיא קמצנית ביחסים שלה עם בני־אדם, שהיא רוצה לקבל יותר משהיא מוכנה לתת." לא הבנתי בדיוק למה התכוונה. אך לא אומר שאישור זה מפיה כל כרמל למצבה העלוב של מריון, גרם לי לאכזבה. היה זה יום שבת. ובאותו בוקר, מרגע שפקחתי את עיניי, שרויה הייתי במרה־שחורה. הכל הרגיז אותי: תפילתו הקולנית של סבי בחדר הסמוך, החלה שנחרכה; אבי, שתלש שני עמודים שלא בכוונה, כך נשבע לי, מיוֹמן החוג שניהלתי, לשרבט עליהם את חשבונות עיבוד־הפרדס; הספרים ששאלתי מכרמל שאף אחד מהם לא הצליח לסלק את דכדוכי ־־־

כרמל המשיכה: “לפעמים כשאת נורא זקוקה לחברה, או לחבר, דווקא אז הם משתמטים ממך, פשוט מפני שבדיוק באותו הזמן יש להם עניינים משלהם, יותר חשובים ממך. אבל לך זה נורא מכאיב, מפני שהם חברים שלך ואת מצפה מהם שבעת צרה תוכלי לסמוך עליהם. כּזה היא העולם. ומריון מסרבת להבין.” “אבל הצרה היא שאותו חבר, או אותה חברה, לא מודים בזה שהם משתמטים ממך,” חשתי פתאום ענין אישי בדבריה של כרמל. היא, שכל לבה באותם הימים היה מסור לאותו “ארטיסט” מ“השומר הצעיר”, היא חברתי הטובה, השתמטה מפניי דווקא כשהייתי זקוקה לה יותר מתמיד, וכשניסיתי, מתוך גאוותי־הפצועה, לרמוז לא אך ברמז, בבדיחות־דעת מאולצת, ש“הכל־בסדר־אתי־חוץ־ממה־שלא־בסדר…” היתה מעמידה פנים שאיננה נרמזת, ואף ממבטי נשתמטה. “הצרה היא שאותה חברה מכחישה את זה,” הוספתי. “היא לא מכחישה את העובדה. היא כופרת בזכות של זאת שנפגעת לבוא אליה בטענות…” אמרה כרמל בהיסוס כשהיא מגניבה אלי מבט, כתוהה על כוונתי. “ואת בעצמך אירקה, אף פעם לא קרה ש’הכחשת' טענות של אחרים כלפיך? מה עם איתן, למשל? אף פעם לא קרה שההכחשות שלך התפרשו אצלו כבוגדנות מצדך?” דבריה הגלויים של כרמל, שנאמרו בנעימה כה בוטה, הפתיעו אותי. מעולם לא ראיתיה חמורה כל־כך, נוקשה כל־כך, כמעט ואמרתי: למודת־פגע כל־כך… ואולי לא התכוונה ליחסים בין־שתינו בדבריה? אולי התכוונה ליחסים שבינה לבין אותו חבר? אולי נפגעה ממנו ולפיכך באה אלי? שהרי ימים שלמים לפני כן הדירה את רגליה מביתי ומה הביאה אלי פתאום בשבת בבוקר, יום שהוא קודש לטיולים עם “החבר”? “צריך להיכנס לעורו של השני, כמו שאמי אומרת, ובאופן כזה לנסות להבין אותו” הרהרה כרמל בקול, כשהיא מאיטה מאוד את צעדיה. ניכר היה בה שהיא מתאמצת לשכנע את עצמה. “אבל לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי, בעיקר במצבה של מריון, שתמיד נמצאה בעמדה חלשה, כאשתו של אדם צעיר ממנה בהרבה וזר, שלרוב איננו בבית…” “הנה בטי ובעלה, כתב־החוץ הזה, הם נשארו ידידים שלה…” “זה מה שנדמה לך! כשאמי הזכירה רק את שמם, כדי לספר לה כמה שיבחו את ספרה האחרון, היית צריכה לשמוע איך התפרצה! ‘אני חולה מהשבחים האלה!’ צרחה, 'שיתנהגו בסדר! שלא יזמינו את דון אליהם מאחורי גבי, החזירים האלה, מי צריך את המחמאות שלהם! חזירים, כל האנשים חזירים, לעולם לא אסלח להם על אי־הנאמנות שלהם, לעולם!' ואת יודעת מה עוד אמרה? שאילו הידידים שלה קראו היטב את הספרים שלה, היו מוצאים בהם את עצמם ולא היו מתלהבים כל־כך… תארי לך, בספרי־ילדים!” “ו…. מה עם אביבה ניומן?” ביטאתי את שמה המפורש כשאני מנסה להמעיט ממשקלו ככל־האפשר, למנוע את הרטט הצפוי בשפתי. “מה איתה?…” בלעתי את רוקי. “את לא יודעת? היא התחילה לצאת עם אליהו כהנוב. מריון אפילו הזמינה אותם כמה פעמים לתה, אבל שמעתי אותה אומרת לאמי בקול מבשר־רעות שהיא מתעבת אותם ושהיא עושה את זה… For the wrong reasons.. out of spite…. את מבינה מה זה? לירוק להם בפנים. היא כל כך מלאה שנאה, אירקה, אמי אומרת שתמיד צריך לעמוד על המשמר בנוכחותה, מפני שלעין־הרעה שלה יש בהחלט השפעה.” “אבל מה יש לה נגדם? מה יש לה נגד… אביבה?” “אל תשאלי אותי. אמרתי לך, אני פשוט מרחמת עליה. אני רואה איך היא סובלת מאנשים. כל פגישה עם אנשים מכאיבה לה. פעם אמרה לי שיותר קל לה לסבול את הבדידות מאשר את כאב־הפגישה עם אנשים.” “ועליך היא אף פעם לא כועסת?” “מה פתאום, אין לך מושג כמה היא שמחה לתפוש אותי בקלקלתי. וגם אין לי שום סיכוי למצוא אצלה סימפטיה, אף על פי שבזמן האחרון הייתי בהחלט זקוקה לזה. תמיד נדמה לה ששום צרות של אחרים לא יכולות להשתוות לצרות שלה. אבל אפשר לראות שהיא סובלת. כל פעולה הכי קטנה מלווה אצלה במאמץ עצום. לפני כמה ימים היא קיבלה פתאום חום גבוה. דון לא היה בבית, כמובן. כשבאתי, מצאתי אותה בחוסר־אונים מוחלט. לא היה מי שיגיש לה תה, לא היה מי שייגש לבית־מרקחת. היא רטנה כל הזמן והיתה ממש בלתי־נסבלת, אבל ריחמתי עליה. פתאום, בהשפעת החום, כנראה, אמרה לי, שכל מה שהיא רוצה זה סימפטיה, התחשבות, כבוד, שיתחשבו בגילה, שיכבדו אותה על נסיון־החיים שלה, שיגלו אהדה, שיתנהגו בסדר. ואז התחילה לבכות, ובלי שום קשר סיפרה לי שבאנגליה, כשדון והיא היו נכנסים ל’פאב', תמיד היא היתה המשלמת ושזה היה מובן מאליו, מפני שדון חי ולמד על קיצבה ממשלתית, אבל מה שפגע בה זה שאף פעם לא עלה בדעתו לשאול אותה על מצבה הכספי, כאילו זה מובן מאליו שאשה בגילה ובמעמדה צריכה להיות מבוססת.” “את יודעת?” חלפה בי לפתע מחשבה. “בעצם לא ייאמן שאשה בגילה של מריון תהיה עוד מסוגלת לסבול מאהבה!…” “ומה עם תיאה רביץ? זה לא מצחק לראות איך היא רודפת אחרי האבא המסכן שלי? אבל עליה אני אפילו לא מרחמת. אחת כזאת, רק עולה לה איזה רצון לראש, אין לה שום מעצורים!” “היא מלאה אינטרסים, לא?” “ועוד איך!” ניצת אותו ניצוץ מרנין בעיניה הכבויות־בעת האחרונה של כרמל, ופיה הצר התעקם בבת־צחוק שובבנית “ככה אני אוהבת אותך,” חיבקתי את כתפיה, ואפילו הצלחתי להביאה לידי אותה התפרצות־צחוק מוכרת, דקיקה ומתפוצצת באויר, שזמן רב לא הייתי עדה לה. “את יודעת מה מריון אומרת עליה? – שהיא בריאה כמו סוסה בלגית, על כל הראש הפולני החולה שלה, ושפיה מפיק מרגליות בז’רגון של אינטליגנטים. אמי מסכימה אתה בהחלט. אמי אומרת שמריון לפחות מתעניינת באנשים, לא כמו תיאה, שכשהשאפתנוּת תוקפת אותה…”

האושר הרענן, הצעיר, של ניצני התאהבות חדשה, הנובטים מתוך אפרה של הישנה. לאט־לאט, ואינך יודעת מתי אירע הנס, מתרכזות להן המחשבות בשם אחר, בדמות אחרת, והצפייה השלווה לראותו, אותו בלבד, לשמוע את קולו, ואותו ריגוש מרומם־נפש. אסי הוסיף עוד לכאוב לי. למרות חברותו החדשה “הרשמית” עם מיכל, דומה היה לי כאילו חייב היה לי נאמנות. הן הוא פרש את חסותו עלי בתנועה. הן ידע כי תקופה ארוכה הייתי מאוהבת בו. ובכל־זאת לא בז לי בשל־כך. להיפך: גילה קירבה של אח. כן, הכרתי לו תודה על כּך. ובכל־זאת, הכאב שגרם לי מדי פעם… בשל דברים של מה־בכך… כאילו התנפצה באחת אשליית־נאמנותו. כאילו יקיצה אכזרית מחלום־האח. ובעת – תקוות ההתאהבות שנה־הנה הבשילה. נהרת־התקווה. בבת־אחת התבגרתי. וחושיי לחשו לי: לאט־לאט. הפעם לא להיחפז. הייתי נועלת את דלת חדרי ומתרפקת בדמיוני על אהובי. שערי סתור, לחיי לוהטות, בעיניי אור רך וכולי מתמוגגת מאותה אינטימיות דמיונית. כל־כך מאושרת הייתי באהבתי החדשה, שחשתי צורך עז להכניס את אסי בסוד אושרי והוגעתי את ראשי בקדחתנות למצוא הזדמנות נאותה לכך. ערב אחד נמצאנו, אסי, ורדה קופר ואני, חברי ועדת־תרבות של החוג, בבית “הקומונה” של מדריכי התנועה. והנה הגיע לאזנינו קול הכרוז ברמקול, המכריז על עוצר משעה עשר עד אור הבוקר. השעה היתה שבע, וכשנחמיה המדריך יצא לרגע מן החדר, להיוועץ באנשי הקומונה בדבר שינוי תכניות מסוימות בעקבות העוצר, ובעוד ורדה קופה משתפכת לה ליד החלון ב־ נגני נגני לי גיטרה הערב כה נחמד עתה אשיר אנוכי על מה שלי אבד לחשתי באזנו של אסי שברצוני לשוחח אתו ושאלתי אם יאות ללוֹתני הביתה. בצאתנו לא דחק בי אסי, שאציל־רוח היה, לפתוח. אך משנעצרנו ליד קיוסק־של־פלאפל והוא קנה מנה לעצמו ונגס מן הפיתה ובעקבות בליעה־חפוזה רטטו נחיריו בשובבות (איזה קסם גברי היה באותו רטט של נחיריו כשדעתו היתה מבודחת עליו!) לחש באזני: “קרה דבר־מה?” “אני מאוהבת” נפלט מפי צחוק של מבוכה שאני מתאפקת בקושי שלא לנשקו. אסי הסמיק. האם חשב לרגע שבו־עצמו מדובר? “ב… איש מבוגר,” הזדרזתי להעמידו על טעותו. האם רק נדמה היה לי שצילה של עננה נגע בפניו (האהובים, כן), שעדיין עמד בהם הסומק? “ו… הוא משיב לך אהבה?” מתח אסי את גבותיו כמו לחיוך, אך החיוך בושש לבוא. עיניו החמות, העגולות, מתחת לקשת המושלמת של גבותיו, השפילו מבטן. “הוא בריטי…” ששתי להדהימו. אסי בחן אותי במבטו ונראה שנשתכנע כי אמת אני דוברת. “תזהרי,” אמר. וכמו להוכיח שהוא מתכוון לכך ברצינות, ושעלי להתחיל להיזהר מרגע זה עצמו, משכני בזרועי והעבירני, משום־מה, למדרכה שמנגד. “מישהו מלבדי יודע על כך?” שאל, והפעם בחומרה. “לא…” היססתי. “את בטוחה?” הציץ בפני בחשד. “כן…” נהניתי מן המיסתורין שבשיחתנו. חצינו את הרחוב והמשכנו לפסוע בשתיקה. לבסוף האט אסי את צעדיו ואמר: “בתור מועמד לחברות ב’הגנה', אני חושש שאהיה נאלץ להודיע על הדבר לנחמיה.” “אתה משוגע!…” “יש לי רושם שאת לא תופשת את חומרת־הדברים.” “איזה דברים?” “עם חייל בריטי, בימים אלה…” “מי אמר לך שהוא חייל?” אסי נעצר. “אלא?” “אזרח…” “איך הגעת… לאזרח בריטי?” נחה מעט דעתו של אסי. “סתם… מכר של הוריי… ציוני אפילו.” “הא, יהודי!…” צעק אסי וכבר גומת־החן שבצד שפתיו, מתגממת בחיוך קונדסי. “לא. גוי.” שמחתי לאכזבו. אסי הגניב מבט על שדיי. “השתנית,” אמר בעצב. “כן,” קראתי בעוז, “התבגרתי.” עיניו של אסי נראו מהורהרות. “התבגרת. כן. רק שלא תעשי שטויות.” “איכפת לך?” הייתכן שבאמת, או שמא בדמיוני הפורה, ראיתי דמעות נקוות בעיניו של אסי, מבעד לריסיו הארוכים והסמיכים? “אירקה, אירקה הקטנה…” הקיף בזרועו את כתפי, ואני נלחצתי אל צלעו.

בהיכנסי הביתה, נדחפתי, כל־עוד־רוחי־בי, לחדר האמבטיה ונעלתי אחריי את הדלת. את פניי הרכות־הזוהרות שנשקפו אלי אותה שעה מהראי לא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם אפילו בפניה של מיכל היפה. וגם לא את שמלת התפוז המשובצת שלי, בשמלתה. הייתי בעיניי גיבורה רומנטית מספרים כה רבים, בחיוך הרגוע שניבט אלי מן הראי.

לאחר ווידויי לאסי – ידעתי שדרך לנסיגה אין ושעלי לפעול, ומיד. יבוא אשר יבוא, יחסיי עם דון חייבים להתקדם.

הכל הבחינו בתמורה שחלה בי: מבעד למחשוף החלוּצקה העמיקה הפסוקת בין שדיי. קו המותן של חצאיתי המכווצת הבליט את קימורת מתניי. את שערי הורשיתי לגדל עד כתפיי, ולבל יפול על פניי, התפשרתי עם אמי, אחזקנו במסרק מקושת. מאז אותו ערב עם אסי, לא כהתה הזריחה בעיניי. שמתי לב שבחורים מפנים אחריי את ראשיהם, שנערות בוחנות אותי בעיניהן, שנשים מבוגרות מגניבות אלי מבטים ומעמידות פנים שלא אלי נתכוונו ושגברים קשישים מחייכים אלי. הליכתי נעשתה זקופה וראשי כמו ריחף בעננים, אפילו צוצו צודד לעברי מבטים תוהים, ויום אחד כשנפגשנו בצריף, ניסה אפילו לנענע לי קלות בראשו. אני, גאה ובוטחת, התעלמתי מברכתו… רבקה יעבץ, הלגלגנית הנצחית, אמרה: “את נראית, אירקה, משהו־לא־כל־כך־נורמאלי! זה הכל בא לך מהחיזורים של איתן המסכן? רק אתמול דיברתי עליך עם עמל פלמיאניק. אמה טוענת שהכל אצלך בסדר, חוץ ממבנה הגולגולת, שאצל מיכל, למשל, הוא אובאלי־אידאלי…” “בפרוטרט שמדאם פלמיאניק ציירה ממני לא רואים בכלל שיש לה דעה שלילית כל־כך על מבנה הגולגולת שלי…” גררה אותי מרשעת זאת להתגוננות. “מה אכפת היה לה להחניף בעת־ובעונה־אחת לך ולטבע גם יחד?”

נעוריי הלמו בי. נכונה הייתי להחריב עולם ישן ולבנות אחר תחתיו: זקוף, רענן, יפה – כמוני כעת. השתעשעתי בדמיונות, כיצד יפגשוני החבר’ה, ואסי בראשם, הולכת מחובקת עם דון. השתאותם, קנאתו של אסי… “כאשה, כדי להיות חופשית, צריך שתהיי יפה,” נזכרתי בדבריה של מריון באזני תמרה נחמיאס, אותו בוקר שלאחר ה“סדר”, כאשר שוחחו על בטי שקוקו גזלה ממנה לתקופת־מה את בעלה, אותו כתב־חוּץ “חפשיה משעבוד לרכוש, לבגדים ולאיפור, לתנאי־מגורים, חופשיה ממורא החברה עליך. היופי הוא הנכס היקר ביותר לאשה… כאשר התודעה שאינך יפה משתלטת עליך ואינה מרפה – איך תוכלי להיות ספונטאנית, חברותית, מסבירת־פנים?” מ“קול ירושלים” בקעה ה“פנטסיה לפסנתר” של בטהובן מנוגנת בידי אילונה וינצ’ה קראוס, רכה, צלולה, אמיצה. קינאתי בה שכך נשמע לה הכלי. היה זה בשעות אחר־הצהריים המוקדמות של תחילת אוגוסט, נעימות חמה, מלטפת, אך עדיין לא צורבת, נסכה באברי קלות, חופש, אושר. פרשתי מחצלת על רצפת מרפסתנו הדרומית, שהשמש אך זה פנתה ממנה מערבה, תחבתי כרית למראשותיי, מצפה בכליון־נפש לשקוע בעינוגי “הנפש הקסומה”. במצב של נים־ולא־נים נופפתי בידי לגרש צרעה שחגה מעל ראשי וזממה לתקפני. אך עוד אני מעלה את הסדין על פניי, התעוררתי ונוכחתי שחלום. פתאום נזכרתי: יום רביעי!… יומה של מריון בירושלים! יום ולילה! הרעיון לבקר שנית אצל דון בהיעדרה של מריון, הבריק בראשי כשראיתי לראשונה את חבילת כתונת־הלילה החדשה של אמי, ממשי טהור, פרחוני, עם תחרה עדינה המקיפה כתפיות צרות, ועם מחשוף עמוק – כתונת שהביא אבי לאמי ליום נישואיהם החמישה־עשר. מתנה מהודרת כזאת, בימים שסיוט הנושים מרחף באוירת הבית, כשאמי נאלצת למחול על כבודה ולהתחנן לפני בעלי־המכולת שיוסיפו למכור לה בהקפה – היתה אופיינית לטבעו קל־הדעת של אבי, ועוררה את חמת אמי. עד־כדי־כך שנשבעה לא ללובשה, לגונזה בארון, להמירה בשעת־הדחק, אם יכלו כל־הקצין, במצרכי אוכל. למן הרגע הראשון חמדתי כתונת זאת, כפי שלא חמדתי שום מלבוש לפני כן. בעוד הוריי מתנצחים ביניהם, נשאתיה עמי לחדר־האמבטיה ומדדתיה. ואכן, מראה גופי בכתונת מלכותית זאת כה הקסימני, שידעתי כי מישהו, מישהו האהוב עלי מכל, מוכרח ויהי־מה, לראותני בה. ובאותו יום רביעי של ראשית אוגוסט, בהיותי שרועה על המחצלת שבמרפסתנו, ובהיזכרי בהיעדרה הוודאי של מריון מהעיר, ידעתי שעוד הערב יהיה זה דון שיזין את עיניו בי, וכתונת־אמי על בשרי. ניתרתי ממקומי ורצתי כל־עוד־רוחי־בי למטבח, אל אמי, שהיתה טרודה למעלה ראש בהתקנת ארוחת־צהריים לזוג זקנים חולים ברחובנו, שירות שעשתה כדי להשתכר כמה פרוטות. הצעתי לאמי את עזרתי בנשיאת הסירים אליהם, וברדתנו במדרגות אמרתי בהתרגשות: “הו, שכחתי לומר: החוג שלנו עורך הלילה קומזיץ על הירקון…” “הלילה?!” נתנה בי אמי עיניים זועפות “למה בלילה?” “מפני שליל־ירח הלילה, וחופש, ותהיה גם תוכנית תרבותית…” ידעתי היטב שב“תרבות” אוכל לקנות את לב אמי על נקלה. “איזו תוכנית תרבותית?” “יקראו את טגורי, וישוחחו, וישירו, ואולי מישהו ינגן בכינור…” “בלילה?! למה אי־אפשר לעשות את כל זה בשעה מוקדמת בערב?” “מפני שאחר־כך רוצים לערוך שייט, ולקדם את פני השחר”. “איזה רעיון פנטסטי.” “אז את מרשה, נכון?” התרוממתי על בהונותי ונשקתי על לחיה, ועם כך כמעט הפכתי את סיר־המרק על פיו. “היזהרי, ילדה רעה!” רקעה אמי ברגלה, ושתינו נכנסנו בשער הבית. משיצאנו משם, שילבתי את אצבעות ידי באצבעותיה והנפתי את זרועותינו הצמודות, כשאני מפזמת בעוז שיר־לכת, אותו שיר יחיד שאמי הכירה את מילותיו העבריות: “העפילו, העפילו אל ראש ההר העפילו…” בהגיענו הביתה, נטלתי ילקוט צד, הכנסתי לתוכו מכל הבא ליד: תפוחי־אדמה אחדים ומעט קפה בשקית, ופנס, וכלי־רחצה ופנקס ועפרון ואחרון חביב: כתונת־הלילה המופלאה של אמי, שעטפתיה בעייר־עטיפה חום של מכולת, וביקשתי מחילה על חילול־קדושתה. אחר־כך גלגלתי שמיכה וקשרתיה סביב התרמיל, לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה רוסית רקומה, נעלתי את סנדליי, אכלתי בחטיפה שני כריכים עם כוס חלב ונשאתי את רגלי החוצה, החוצה, בדרך המוכרת והאהובה, אל מקום משכנו של האל – דון.

השעה היתה שעת בין־ערביים. אופנועו חנה ליד הבית. סימן נפלא. בכל־זאת החלטתי לנהוג בזהירות ולהתמקם תחילה בחצר־השכנים, ולבלוש משם אחר המתרחש בבית. כמו־כן ידעתי על קיומה של הפירצה בגדר המפרידה בין שתי החצרות, ואמרתי לחדור דרכה, אם אמנם יתברר ששום סכנה לא צפוייה מן האגפים. התריס של הסטודיו היה מוגף, אך הדלת המפרידה בין המרפסת לחדר־המגורים היתה פתוחה לרווחה, וסלוודור נראה בכורסה שבמרפסת, מכוּרבל ומנומנם. פרוותו האפרפרה־כחלחלה, המלכותית, המשתפת, שלמרות נשירתה לקראת הקיץ, היתה עדיין עבותה – הקרינה אור רך, אפלולי, צובט־לב. השולחן היה חשוף ושני כסאות מקופלים נשענו על צידו. עברתי בחירוף־נפש דרך הפירצה והסתתרתי מאחורי השיחים בחצר ביתה של מריון. חציתי בדילוג אחד ובגו שפוף את המשעול ונמצאתי מתחבאה במקומי הקבוע, מתחת לחלון הסטודיו. היטיתי אוזן. האין חושיי מטעים אותי? האם קול אשה עולה מן הבית? אחר־כך שמעתי צעדים קלים, חפוזים. סקרנותי גברה על פחדי והרהבתי עוז להתרומם מעט ולהציץ למרפסת: בטי, אשת כתב־החוץ של ה“איבנינג סטנדרד”, ידה האחת בחיקה והשניה מתחככת בסנטרה, פסעה הלוך־ושוב מן המרפסת אל החדר. אחר־כך נשענה בגבה אל המשקוף, ואמרה אנגלית: “מה הם עושים עם עצמם כל הימים, האחרים? הם לא חשים צורך באנשים? נפשם לא יוצאת לאנשים?” על פי האופן שבו היטתה את ראשה, כולה קשב, הבינותי שמישהו עונה מתוך החדר, אך לא הצלחתי לקלוט את קולו. בטי הגיבה בהתרגשות: “המתח הכללי זה לא רע. המתח הכללי עושה אותך שותף. בלי מתח חיצוני – אתה כאילו מחוץ לחיים. כבר אין צורך בך.” ולאחר הפסקה הוסיפה: “היחידה שקופצת אלי לפעמים, היא קוקו. אתה יודע שהיא חזרה מפאריס? בהלת־המלחמה הבריחה אותה משם. טוענת שהאווירה לא נוחה שם כעת לאמנים זרים המנסים לפלס לעצמם דרך, והיא גם פחדה להישאר מנותקת.” שוב נשתררה שתיקה ושוב נשמע קולה של בטי: “אני רואה שזה בכלל לא מדהים אותך שקוקו, מכל האנשים, מגלה אהדה כלפיי. אך אתה עמדת בוודאי על טבעה. היא סנטימנטלית, מרחמת על קרבנותיה וזקוקה להם כדי לרחם עליהם. היא לא סובלת כמוני מצער העולם. היא לא נתקפת כעס ואזלת־יד למראה עוול. וכעת אנחנו עומדים על סף מלחמת עולם…” שוב לא שמעתי את קולו של איש שיחה. האם דון הוא זה? או שמא… שמא מריון שינתה את תכניותיה ודחתה את נסיעתה? “מי מאחל לידידיו טוב רב מדיי?!” התפרצה בטי, “כמובן, אנחנו גם לא מאחלים לידידינו רע נורא מדיי… כשטוב להם מדיי, הם יוצאים מתחום לשליטתנו, מן ההזדקקות אלינו. כשרע להם מדיי, הם נעשים אפסים מבחינה חברתית. ומצדנו הרחמים, האשמה, הפחד מפני קנאתם של ידידינו, מפני עינם הרעה…” ואז שאלה פתאום: “אז מה בכל־זאת שלומה של מריון?” וקולו של דון. כן. הגיע לאזני. צלול, שלוו, וכמו בפעם הראשונה, שמתי לב לעובדה: הוא תוקפני, מסוכן… “היא מזלזלת בזמן האחרון בדיאטה שלה. היא זוללת גלידות ופודינגים.” “המצב הפוליטי מדאיג אותה…” כמו ניסתה בטי לטשטש את רושמו הקשה של קולו, יותר מאשר את רושם דבריו. “היא מזהה יותר מדי את מצבה האנושי עם מצב היהודים בעולם. היא טוענת שכמו שאין מבינים את היהודים, כך אין מבינים אותה…” אמר דון. “בסופו של דבר, אנו חוזרים למעגל החיים הצר של עצמנו, לא? איננו יכולים הרבה יותר מזה…” היססה בטי. ואז, לאחר שתיקה ממושכת, כשכבר בטוחה הייתי שהתרחקו מהמרפסת, אמר דון בקול נמוך, כשהוא מדגיש כל הברה: “המצב ביני לבינה בשבועות האחרונים הוא לא טוב, בטי…” “תיזהר,” לחשה בטי, “יצר־המוות חזק אצלה כמו יצר־החיים…” “אני לא חושב כך,” הדהד קולו של דון מונוטונית. “פעם, כשהייתי נתקלת בגסות־הרוח הארצישראלית, בכל מקום, בניבזות, בחוליגניות, שכוונו, כאילו, נגד עצם קיומי… יצר־המוות היה מתחיל להשתלט עלי. ועם זאת, בכל פעם שאני מתכננת התאבדות, דמעות עולות בעיניי מרחמים על עצמי. אלא שמריון שונה ממני…” “גם מריון מרחמת על עצמה.” “אז מה רע בכך? אתה יודע שהיו תקופות שכמעט ולא הייתי קמה מהמיטה? הייתי פוקחת את עיניי בבוקר וממהרת לעצמן שנית. כל היום עפעפיי היו כבדים וראשי חלש. כל היום נמשכתי אל המיטה. ואתה מאשים את מריון שהיא מרחמת על עצמה… מה, בעצם, קרה ביניכם? לאן נעלם הכבוד ההדדי, מה?…” הו, כמה הייתי להוטה לשמוע את תשובתו של דון!… אלא שבו־ברגע פקח סלוודור את עיניו הכתומות־עינבריות, התמתח וקימר את גוו כהר, ובנפנפו בזנבו כבפודריה בארוקית, החל רודף אחריו במהירות גוברת והולכת שנהפכה להשתוללות פראית.

פתאום חדל, וחזר להתכרבל בפינתו, אך לא לאורך זמן: כנזכר במלאכה שלא סיים, הושיט טלף, תקע צפורן חדה וארוכה בחלל שבין קני־הכורסה והחל מושך את הקנה בכל עוז, לנתקו מן המקלעת. אחר פסע מעדנות אל עבר החדר, ועל־פי חירחוריו רוויי־הסיפוק, הבנתי שהתכנס לו בחיקה של בטי. הזדחלתי עד למעקה־הלבנים הנמוך של המרפסת והתמקמתי לי שם בנוחות מאחורי שיח ההרדוף הסבוך והפורח. “אשתי הראשונה היתה היס־ט־רית,” משך דון כל אחת מההברות במין שוויון־נפש שרק התזת המילים העידה על הגעש שמתחתיו. “שתלטנית צעירה, אינטליגנטית ואקסצנטרית. עם אמות־מידה תרבותיות מחמירות. תמיד התקבצו סביבה אנשים שנמשכו לאישיותה הבלתי־פשרנית. גם למריון יש אמות־מידה מחמירות, אך היא איננה צעירה ובניגוד לאשתי הראשונה, היא אדם יוצר. ואנשים אינם מתקבצים סביבה.” מדוע בעצם?" שאלה בטי. “תחשבי,” אמר דון. “הו,” אמרה בטי, “אני אוהבת אותה.” “היא התחילה להמטיר מכתבים אנונימיים כתובים על פיסות־נייר צהובות של פנקס־חשבונות, אל אחד מעמיתיי. הוא הבין, כמובן, מי מסתתר מאחוריהם. לבסוף נמאס עליו והוא החליט לאסוף את המכתבים ולשלחם אלי.” “למה עשתה זאת?” “היא שונאת אותו. הוא מצ’ילי. נסענו יחד ללבנון. אבל מריון כבר שמעה עליו לפני־כן.” “זאת אומרת שיש לה סיבה לרצות להציק לו!” “אני מניח כך.” “אז מה יש לך להתאונן?” “אשתי הראשונה ניסתה לשעבד אותי. האמנתי שהחיים עם מריון יהיו בספירה אחרת, של אחווה ורעות אמיתית בין שני המינים. לא בספירה של יצריות טורפת, של קנאה, שעבוד גופני ורוחני. חשבתי שכל אחד מאתנו יישאר חופשי לעצמו, עם ידידים משלו, עם עולם לעצמו.” “וזה לא ‘עבד’?” “התבונה שלה קסמה לי. ההסתכלות הערה והמפוקחת שלה בעולם באמצעות החושים. אשתי הראשונה היתה אלכוהוליסטית. התנהגותה, דרך מחשבתה, הכל, היה מתוך ערפול, מתוך בלבול החושים. היא היתה מתפלאה כשהיו פונים אליה בשמה. ‘האם אני אני?’ היתה שואלת. הסמים היו משפיעים עליה התכנסות, סגירות מן העולם. כשאני נזכר בשינוי הכביר שחל בהתנהגותה מיום אחד למשנהו! הדברים הגיעו לידי כך, שהיא לא יכלה להניע את האצבעות… הקשרים האסוציאטיביים נחלשו. פתאום חדלה לזהות את המילים הכי פשוטות. שמות של אנשים, של מקומות… היתה נכנסת לטראנס של דיבור בלתי מובן. נעשיתי חולה מזה.” “היא היתה חולה…” לחשה בטי. “כן…” תמה עליה קולו של דון כאינו מבין את הקשר והמשיך: " מריון היא משוררת. החושים, התבונה, הם כליו של המשורר. איך יוכל לזלזל בהם? הדקות של הרגע, של העצם באותו רגע, של ההתרחשות, הרגע שמכיל את עקרון־הבריאה, כך אני מבין את השירה. לא לדבר מלים גבוהות, להיפך, צלילות החושים, חידודם המכסימלי, באמצעות ההתבוננות ותפישת הפרטי. האין זו הדרך היחידה להבנת הכללי, המאחד, העקרוני?" “והתאכזבת…” אמרה בטי. “כן…ממה?” נשמע קולו של דון, כמתנער מחלום. “ממריון, כמובן.” “הגישה המוראליסטית שלה, הדיבורים על הגינות, הקנאה, היחס הרכושני שלה לגבי ידידיה…” “כן… הגברים לא סובלים זאת, היחס הפאטאליסטי, הוא הקוסם להם: יש לקבל את הגורל. שהדברים יסתדרו להם כפי שיסתדרו, שאיננו מסוגלים לכפות את רצוננו על הגורל, וגם אסור לנו לעשות זאת, מבחינה מוסרית. ההתייחסות אל עצמנו כנעדרי חשיבות בטבע.” “וזה כך!” התלהב קולו של דון. “אנחנו חלק מעולם התופעות, מנקודת ראותו של המשורר, הטבע הוא פרוייקציה של תכונות אנושיות, של ערכים אסטטיים או אתיים. מפני זה חשבתי שאני מבין את מריון, שהזיווג בינינו הוא טוב…” “כשנשאת אותה, ידעת שלא תלד לך ילדים, שהיא לא רעיה במובן המקובל. היא גם לא יכלה להיות ‘האשה האחרת’, במובן של אהובה… מה היה מקומה בעולמך מבחינת הפרוייקציה של עולם התופעות?” “ידעתי ששמחתי וצערי לא יהיו תלויים דווקא בה…” “ונוכחת שאושרה תלוי רק בך…” “כן… זהו.” “כלומר, התכוונת לידידה, נשאת אשה והתכוונת לידידה, כמה טראגי.” אמרה בטי, ספק בחומרה, ספק באירוניה. דון שאל: “ומה שלומך את, בטי?” “כמו במחלה,” ענתה בטי. “מין דממה בפנים שאפשר לחתוך אותה בסכין. חוסר־אונים מוחלט. אתה יודע, התחינה הזאת לסימפאטיה… הידיעה שמלבד אמי אין מי שיעניק לי אותה. ואמי איננה בחיים. אני חושבת שלא צפויות לי עוד שום הפתעות, דון.” “אולי את צריכה לצאת למסעות…” הציע קולו הזהיר של דון." “למסעות! כשבכל רגע עומדת לפרוץ מלחמת־עולם! אתה מתלוצץ! וחוץ מזה, אין לי ענין בארצות חדשות. גם לא באנשים חדשים. אל הרומנטיקה אני לא נמשכת עוד. וגם אני עצמי… חדלתי להיות מיסתורין בעיניי.” “אז מה היית רוצה בכל־זאת?” “אולי קצת כבוד… אינני יודעת…” אמרה בטי בצחוק עצוב, “לפעמים אני מקנאה במריון…” ואחר־כך ברצינות: “אז מה הטעם, דון? למה להמשיך? והרי העתיד, בסופו של דבר, מבטיח רק כאב, ואין סקרנות לגבי הכאב, רק חרדה.” “אמי,” אמר דון, “עשתה כל מה שעשתה בלי לבקש גמול.” “אמך בוודאי גם יכלה להיוותר רוב הזמן לבדה, עם עצמה, מאחורי ווילונות של תחרה, בלי לראות איש, בלי הבולמוס התמידי למצוא קשר עם הזולת,” ענתה בטי בקול שקט, טבעי, כאילו לא היתה מופתעת ממהלכה המוזר, הבלתי־הגיוני, של השיחה. ולאחר הפסקה הוסיפה: “אני מוכרחה לחזור הביתה, דון. הבטחתי לקוקו לעזור לה לפרק את החפצים. היא עברה לגור אצלי היום, עד שתמצא דירה מתאימה. המלון יקר מדי בשבילה. אני שמחה שהיתה בינינו השיחה הזאת.” ופתאום, כשכבר נדמה היה כי התחילו לפסוע לכיוון הדלת, שאלה בטי: “ומה אתה עושה עם החתול הזה כשאתה נוסע מחר אל מריון, לירושלים?” ודון ענה: “אינני יודע… זאת באמת בעייה. הילד של השכנים מטפל קצת בחיות שבמחסן אבל בכל פעם שאנחנו משאירים אצלו את החתול, קורים כל מיני דברים מוזרים. עכברוש ענק עם מפרקת מרוצצת מתחת למיטה, חתוך קטנטן באותו מצב – על מעקה המרפסת…” “אז אם כך, תרשה לי לקחת אותו אלינו. אני בטוחה שקוקו תשמח. ולקראת סוף השבוע, אם תרצו, תוכלו לקבל אותו בחזרה. מה דעתך?” “זה נשמע כּפתרון אידיאלי,” אמר דון, “אני אביא אותך הביתה, בטי.” “לא, אין צורך. הרי זה שתי פסיעות מכאן, ואני נהנית ללכת קצת. תן לי רק את הסלסלה בשביל סלוודור.”

כשניצבתי לפני דון בדלת הכניסה, דקות אחדות לאחר מכן, ותרמילי על ירכי, התבונן בי שעה ממושכת ואחר־כך אמר: “סיפרת בבית שאת יוצאת למחנה, מה?” “כן” עניתי והסתכלתי ישר בעיניו. “ואת רוצה שאני אתלווה אליך.” הנהנתי בראשי בלי לגרוע ממנו עין. דון חייך. “לאן נצא?” משכתי בכתפי. “היכנסי,” אמר, “אני אחליף בגדים.” נשארתי על עומדי. כך הייתי ערוכה יותר לקרב.

הייתי לבדי בחדר וניתנה לי שהות להעיף מבט על סביבותי.

הצב הגדול שבהיכנסי היה מונח כמאובן על השטיח, הגיח אותו רגע מתחת לספה, שירבב ראש של זקנה כעסנית, מבעד לשריונו, נופפו לצדדים כשהוא מזדקף על שתי רגליו האחוריות ומותחן כקונצרטינה. הפכתיו על גבו והנחתי לרגליו לפרפר באויר. אחר־כך התכופפתי מעט והצצתי בראי הקבוע במזנון, שאישר לי שוב ושוב את שידעתי מזה כמה שבועות, שאין מקום לשום טענות כלפי בוראי, ושליותר מזה אינני מייחלת. אכן, אומץ־רוחי לא נטשני. ניגשתי לחלון והדפתי מעט את שתי כנפותיו, שהיו פשוקות אך מעט. בחצר הקדמית של הבית הסמוך, בן השכנים, כבן־גילי, שיחק בפוּרפֶרָה. באצבעות זריזות כרך את החבל סביב צוארה וביד־אמן זרקה שתסתחרר אלגנטית על חודה, עד היותה כבדת־תנועה כמדדה על קבה, עד תבוסתה, עד גוויעתה. ההרגשה החגיגית שאני צופה מחלון ביתו של דון כאילו היה זה ביתי־ביתנו, על נער זה, בן־גילי; ההרגשה שהשתייכותי, אפילו הזמנית, לתחומו של דון, מרחיקה אותי ממנו, ומשכמותו, כמרחק שבין עלמה לבין ילד… ואולם לאחר כמה משיכות מבריקות בחבל, היתה גם משיכת־נפל אחת, והפורפֶרה מעדה והתגלגלה עד לגדר המפרידה בין שתי החצרות. הנער רץ להשיגה ומשתפסה בחודה, בהיותו רכון על עקביו – הבחין בי ונעצר. מבטינו נפגשו. כתונת הלילה של אמי – שעוד מעט, עוד מעט אלבשנה! – כמו בערה על גופי. השפלתי את עיניי. בבושת־פנים התרחקתי מעם החלון, מובסת. משהסבתי את פניי אל החדר, נתקלו עיניי בדון, שעמד בפתח והתבונן בי. “הוא לא חושב עלי טובות,” פילחה המחשבה את לבי הכבד, והרהור מעורפל: “האם הוא זומם ללמדני לקח?”… דון היה לבוש מכנסי ניקרבוקרס משובצים וסוודר גולף. בידו האחת קסדה ובשניה שמיכה. “מה יש לך ב…” הורה על תרמיל הצד שלי שהיה מוטל על הכורסה. הסומק הציף את פניי. “סתם, תפוחי־אדמה, קפה, סתם…” “אם קמפינג אז נעשה את זה כמו שצריך. גם אני אקח ילקוט וכמה סנדוויצ’ים, ומפה ומצפן ואולר וגפרורים… מה עוד?” “פנס יש לי,” מלמלתי. “אז ניקח גם משהו לשתות. ועכשיו תבואי לעזור לי במטבח.” “מה הוא זומם?” ניקר החשד בראשי כשאני נותנת את עיניי בגבו הרחב, שהסוודר המתוח עליו מבליט את קשתיותיו. ובהיותי ניצבת על סף המטבח נעצרה נשימתי במשהו מעין חרדה. דון הדליק את הטבלה החשמלית והעמיד עליה סיר עם ביצים וקומקום עם מים. אחר הניח לוח־עץ על המזנון החשוף והחל פורס עליו לחם. אחר־כך הוציא מן המקרר חמאה, קופסת בשר משומר, פתוחה למחצה, עלי חסה שטופים, והורה לי לפרוס את הבשר, להניח עליו עלה של חסה, ולהכניס כל אחד מן הכריכים לתוך שקית של נייר פרגמנט. בינתיים החלו רותחים המים ודון הכין תמצית ומזג תה לכוס, וממנה למימיה. וכל העת היו שפתיו קפוצות ונחיריו מכווצים, ספק מתוך ריכוז במעשיו, ספק במזימה המתרקמת במוחו. כשיצאנו לרחוב טרם דעך אור היום. לבי הוצף באהבה לעיר הזאת. שלי, ביתי, אני בה עם אהובי, ומה לי עוד.

דון העמיס את צרורותינו על סירת־האופנוע, שיחרר את המעצור והורה לי לרכוב מאחור. אחר־כך לחץ ברגלו על הדוושה והמנוע התחיל מטרטר. טרר… ונדם. דון לחץ שוב על הדוושה. “סוף־סוף תפש,” אמר וחבש את הקסדה לראשו.

“תחזיקי חזק,” הצביע על הסומך שלפניי ובתנופה הרכיב עצמו על האוכף. פתאום נזכר שאין כיסוי לראשי. ירד מהאופנוע בעודו דלוק, הורה לי למתוח את רגליי ארצה לשיווי־משקל ורץ והביא לי מטפחת־ראש פרחונית של מריון וסוודר אדום. משהפניתי את ראשי, הבחנתי בבן־השכנים, גופו מוסתר על־ידי השיחים, אך מרפקיו סמוכים על הגדר ועיניו נעוצות בי.

אחר־כך הפלגנו לדרך. בצהריים היו השמיים גבוהים ולבנים והאויר היה אביך, ואילו כעת היו כחולים־עמוקים וטעונים. עוד מעט יבצבצו בהם הכוכבים.

טסנו בכביש פתח־תקווה הריק. רק משהתקרבנו לבני־ברק, הפנה דון את ראשו לאחור ושאל: “מה עם הידיים שלך, קרות?” “את יכולה ללפות את הגב שלי. יהיה לך יותר חם,” אמר. עשיתי כמצוותו. תחבתי את כפות ידיי בצידי גוו, למטה מבתי שחיו, וחבקתי את סודרו. תחושת גופו גרמה לי סחרחורת וכמעט איבדתי את שווי־משקלי. פניי נצמדו לגבו וריח־צמר־הכבשים של סודרו מעורב בריח זיעתו, שיכר את חושיי. חצינו את פתח־תקוה, עברנו על גשר הירקון, והתקרבנו לכפר־מל"ל. כשהאור פיזז בין רווחי הקזוארינה, בשדרה שלאורך הכפר, שאל דון: “ניסע דרך ג’נין?” לא היה איכפת לי. אף כי ידעתי שמסוכן. זמן־מה שתק, ואחר אמר: “ניסע דרך חיפה. יותר בטוח. אם כי – גם אקדח יש…” “אני לא מפחדת…” אמרתי ולא היה ברור לי עצמי, אם מדרך־ג’נין או מן האקדח. המשכנו לדהור, קדימה קדימה. בסיבוב רעננה, כשנטה האופנוע על צידו ואני החזקתי היטב בגופו, אמרתי בלבי שיותר מזה אינני רוצה דבר. אחר־כך באו שדרות אקליפטוסים – ארמונות מכושפים. וגדרות של ברושים ואשלים, ושיחי צבר, ופתאום דקל בודד, וקני סוף גבוהים־צפופים, וים ירוק של פרדסים. ומכוניות כבדות וזחלניות, וטנדר בריטי, שדון נופף משום־מה לנהגו. “הוא עליז מדי…” מעין דאגה שבה וריחפה בחזי. “הוא זומם דבר־מה…” ואחר־כך, בהגיענו לואדי חוואראת, מעבר לנחל אלכסנדר, חצינו אזור של סוף וביצות, ואהלים שחורים נטויים, ומדיאה כושית הופיעה בגלימה של לילה, ועוד אחת, ועוד. ושוב אקליפטוסים שגזעיהם ככלונסאות, ושיחי רותם לעצור את החולות, ושקמים, ומטעי בננות מוצפים־מים, וכרמים ופרדסים. בהגיענו לצומת זכרון־יעקב, הפנה דון את אופנועו לצד הדרך, אל חצרו הרחבה של פונדק האבן, שאקליפטוסים כבדי־צמרת סככו עליו. קסם של שקיעה זהובה־אדומה נגה מן האופק, ואושר שמתפשט בלב לבלי הכיל. השַׁמעתי צפצוף לגלגני מאי־שם? – מקסם־שוא… שתי משאיות אדומות שיריעת אברזין סוככה על מטענן, עמדו כקִיקלופים מגובנים, שתומי־עין, חורשי־זדון. עוד דון מטפל ברכב, מתחתי את דופי לחלץ את עצמותיי. אחר־כך פסעתי בעקבותיו על פני החצץ הלבן שזהב היה שפוך עליו, אל הבית פנימה.

בעל הפונדק, שבאי־המקום פנו אליו בשמו הפרטי, רפול, נראה מבעד לדלת הפתוחה של החדר הסמוך כשהוא מטפל במנוע־הבאר, מחזק בו ברגים, בודק את השעונים, אחר־כך נכנס לקבל את פנינו. “מה בשבילכם?” שאל. דון העביר את עיניו על פני החדר למצוא שולחן. שוטרים בריטיים, במדיהם הכחולים, המגוהצים למשעי, החזירו לו מבט, מבעד לכובעי־המצחיה שלהם. המבט היה אנושי, מסביר־פנים, מבט שמור לבן־גזעם ונצור בפני ה“נייטיבס”. שני ה“גאפירים”, שומרי הבאֵר, במדי חאקי רחבים, בכובעי־הקוזקים הזקופים שלראשיהם, הסבו עם נהגי המשאיות, רוביהם לצידי השולחן. דון הורה על שולחן שנתפנה, סמוך לזה של הבריטים. הזמין לשנינו בשר קר, בירה לו וחלב לי. הצצתי בפניו ושאלתי את עצמי מה הוא זומם? מה תכנית יעד לנו? צמרמורת חלפה בכתפיי. שני גברים רחבי־חזה־וכרס, במקטורנים קלים ובמגבעות קש, החליפו דברים בפתח עם בעל הפונדק. מדמותם נראה שהיו אלה איכרים מזכרון. משהבחינו בבריטים, ברכום בהרמת־כובע והצטרפו אל שולחנם. שיחה ערה קלחה בין אלה לאלה. האיכרים הזכירו את ועדי כבארה, את הביצות, את נחל התנינים… דומה שביקשו אישור כלשהו מן השלטונות, ונציגיהם של אלה דיברו על הבדואים שבחולות, על בעלי הקרקעות. “רפול” ניגש והציע להם דגים טריים שקנה אצל הדייגים מהכפר הערבי קיסריה. לשמע השם “קיסריה”, נדלק הוויכוח מחדש. “הרי לכם דוגמא לאדמות שבמשך שנים לא נעשה בהן דבר,” אמר אחד האיכרים, “כשיש עסק עם חברה כמו פיק”א!…" אחר־כך אמרו משהו בענייני שמירה, כשהם מנסים לשכנע את הבריטים שהנוטרים השומרים על המסילה בקרבת המושבה, אינם מסוגלים לפקוח־עין גם על הקרקעות… שאלתי את דון: “לאן נוסעים?” “לאן את רוצה?” “אינני יודעת…” אמרתי את האמת. “גם אני עוד אינני יודע,” השיב. אכלנו בשתיקה. “אני יודעת הכל על טיפוס־הרים!” נמצא לי סוף־סוף האומץ לומר. אך סומק עז הציף את פניי. דון התבונן בי משועשע. “את יודעת הכל? טוב, נגלה זאת עוד מעט,” גיחך. האם אומר הוא לנסותני? האם שוב הכשילה אותי סיכלותי? והנה הוא לפניי, פנים־אל־פנים, בישיבה המרושלת הזאת, ידיו בכיסי מכנסיו, רגליו פרושות לפנים, עיניו לחות ומיישירות אלי את מבטן… השער הבלונדי המזדקר בחציפות על מצחו, הרטט בשפתיו הפשוקות קמעה… אחר הבריטים אמר לאיכרים: “To be honest with you… we’ve got to have it…eighty per־cent of our business2 comes from it…”

נזכרתי בדברי מריון, שכרמל חזרה עליהם באזניי, בחיקוי מבטא ונעימה: “הו, לא, לא היו לי אשליות שהוא אוהבני. אך גם לא היתה לי סיבה לחשוד בו שהוא בוגד בי. דומה שאת כל אהבתו הוא מעתיר… על ההרים.” בעל הפונדק פתח לרווחה את דלת חדר־הבאֵר וירד פנימה בסולם הברזל. “חכה רגע,” השיב לקריאתו של אחד הנוטרים, “אני רק משמן אותה וכבר אני עולה. תעשה לי טובה ותפעיל בינתיים את ה…” אם כרמל מסוגלת לחקות ברשעות כזאת את מריון… הרהרתי. דון שאל: “את רוצה להתרחץ בים?” “כעת? בלילה?” “הכרתי פעם אשה צעירה שהיתה מתרחצת בלילה בים סוער בחודש התשיעי להריונה,” אמר. הוא מתכוון לאשתו הראשונה – אמרתי בלבי. “אבל היא לא היתה ילדה…” הסמקתי. “לא,” נשלחו אלי חיצים מעיניו של דון, “היא גם לא היתה נוסעת בדרכים בלילה עם גברים זרים.”

המשכנו לדהור לכיוון חיפה. גבעות זכרון, פַרַדיס, כלה מזרחית בהינומה.

בהגיענו לעתלית העפתי מבט על מחנה המעפילים. רק ימים אחדים קודם לכן הובאו לכאן כמה מאות אנשי “קולרדו”. נזכרתי בכרוזים שהופצו אמש, הקוראים לשביתת סולידריות עם אסירי צריפין. מה לי פה? מי לי פה? איך, בימים כאלה, אני עורכת מסע לילי רומנטי עם בריטי? מה עוד שבריטי זה, אם לזכור את דבריו האחרונים בפונדק של זכרון, חושבני לילדה מושחתת. נלחצתי במצחי אל גבו של דון ועצמתי את עיניי. ייתכן שאפילו תנומה אחזתני, שכן קריאתו של דון “עכשיו אנחנו נכנסים לעמק…” העבירה צמרמורת בגופי. “לא להירדם! אסור!” קרא לאחוריו. “את רוצה ליפול ולטבוע בקישון?” כעת היו הדמדומים פושטים והנוף היה שקוע בהזייה קסומה. הרי הכרמל מימיננו, ופס חום־אפור כהה באופקם. משמאלנו, יער האלונים של גבעות שייך־אברק, בית־שערים. “את רואה את הגגות האדומים, שם רחוק?” הורה דון בראשו על בתים רחוקים משמאל. “זו המושבה הגרמנית ‘בית־לחם’. עם תפרוץ מלחמה, צריך יהיה להיפטר מהם, מכולם!” “ג’דה”, אמר דון בהפנותו של הרכב מן הכביש ובהעצרו בצידו של בית אבני־כורכר עתיק על אם הדרך. “אולי נמצא פה משהו לשתות.” הדם הציף את פניי משנזכרתי פתאום שב“סדר” אצל כרמל, באחת מאותם רגעים שנעצתי את עיניי בדון, הוא שאלני: Where is your glass, ואני הבינותי What is your address ומשעניתי – “שדרות רוטשילד” פרצו הכל בצחוק… בפנים, איכר אחד אמר לפונדקאי: “בכביש נצרת־טבריה… חמש פצועות… קשה, אומרים… קבוצת פועלות מ’רמת־דוד', אומרים… בדרך לכפר ברוך. מוקש, כמובן מוקש…” עמדתי ליד דון והמתנתי. ופתאום היה בי חשק לגלות עצמאות, שאיני תלויה בו. שבת עם אחר הנני. בת גזע אחר. יצאתי לאיטי מן הבית, סמכתי עצמי על הקיר מבחוץ, וזמזמתי ביני לבין עצמי “הנה אחללה”. כמתוך זכרון רחוק ואינטנסיבי, שכאב ההשלמה של הניתוק חבוי במהותו. צעיר כבן שש־עשרה, בעל גוף ענקי, עגלגל, התיישב על חבית מולי ממש, ותמך ראשו בכפותיו. המשכתי לפזם, “ישמע הטהההה, יקשיב הצאאאאן…” כאילו איני מבחינה במשיג־הגבול שפלש לרשותי. “את מנהלל?” שאל. ככה סתם. “כן,” עניתי וראשי את דון יוצא מן הקיוסק, בידו בקבוק. המשכתי לפזם, ידעתי שאני במיטבי, ושבנעימה עגומה, מתרפקת זו, מקופלת כל ארץ־ישראל היפה שבי. “יש פה עסיס בשבילך,” אמר, מחייך, בהושיטו לי את הבקבוק. “את רוצה גם עוגה?” נענעתי לאו בראשי. לא הייתי מפירה את תחושת אצילותו של רגע זה בעד שום מעדן שבעולם.

חלפנו על־פני משטרת העמק, שדות נהלל, עצי התפוחים של רמת־דוד, או גבת, או שריד, לצד מסתרי הסבך של יער בלפור. מרחוק נגלה לעינינו התבור, עטוף דמדומים: שַד אימהי רגוע, צופה על העמק, נוסך שלווה. “את הסיפור על הר הקפיצה שמעת?” היטה אלי דון את כתפו. אחר־כך קרא, להתגבר על הראש: “השטן! השטן ניסה לתפוס את ישו! את ישו! וכשישו קפץ מפניו, נבקע ההר! נבקע! והשטן נשאר מעברו האחר! שמעת? הבנת?” בפניה לוואדי, בהסתעפות לכפר הערבי דבוריה, זהר הירח העולה מבעד למחלפות־אבשלום של צמרות האקליפטוסים. נשאתי עיניי לשמיים, שכעת נצצו מכוכבים. חיפשתי את אוריון, הכסיל הענקי, שרק זכר של ראש זעיר לו. “שירתק אותי לאדמה,” מילמלתי בחיפזון, בפראות, במעין תפילה, בשאתי עיניי אל אוריון, “ונבט קטנטן ינבט, ויעלה ציץ ופרחים.” ובו־ברגע ידעתי כי תפילתי נתקבלה. וטעם האור, ומורא העונש, שאי־אפשר, אי־אפשר שהוא בלתי־נמנע!… כעת הייתי כל־כולי־בכל־מאודי מרוכזת בדון ובדרך, הדרך שאופלה, ידעתי, כאופל התשוקות המתהפכות בי עד כלות. בשולי הכפר המשכנו להקיף את ההר צפונה. שיחי צברים גבוהים, נושאים כפיים סגפניות של קדושים עקשי־לב ושפלי־רוח, התפתלו בצד הדרך, ועצי־זית, שעליהם הכסיפו בנוגה הירח עמדו כעדת מתפללים על המדרון המסולע. ואז, בבת־אחת, פרצה חית־הלילה בשאגה. מכל הכיוונים הגיעו הקולות. עזים, תוקפניים, רצחניים. “שומרי ראשם של ה’צבחים'” נשמע צחוקו המרושע של דון. “פראי־אדם ואביונים – איזה צירוף! צירוף מסוכן!” מי הם ה’צבחים' לא ידעתי. אך “שומרי־ראשם” אלה הכלבים הערביים, שוטים ואכזריים, דהויי צבע וחסרי־צורה, בזנבות שמוטים ובלשונות משתרבבות, המשיכו לנבוח ביללה פראית. חניתות צמחו מבשרי. אך אנחנו המשכנו להתקרב לעבר הנביחות. וכבר ריפיתי את שריריי ועצמתי את עיניי, מוכנה להיטרף, כשלפתע נעצרנו, וחום עז הלהיט את פניי. שתי דמויות דקות וארוכות, לבושות שחורים, פניהן שחורים, ניצבו מעלינו ובידיהן לפידים. דון ברך את השניים בערבית, בכל גינוני־המסורת והללו השיבו לו. בקולותיהם ובמקלותיהם הניסו את הכלבים, שנסוגו ונשתתקו.

כדו־שיח עם אהוב דמיוני, היו משחקי אור־וצל של פנסי הנפט על רקע יריעות שער־העיזים השחורות של אהלי הבדואים. אותם רצים שקידמו את פנינו, עבדיו הסודאניים של השייך עותומן אשר על ה“צבחים”, הביאונו אל המאהל, ובואנו עורר תכונה בכל השבט: רחשי קולות אנוש, פעיית עיזים וכבשים, נעירת חמור, בכי תינוקות, ריח צאן עם צחנת גללים, ריח זרדים חרוכים וחרובים רקובים ועסיס תאנים. השייך עצמו, הדור־פנים־וקומה, בכופתן־פסים ארוך ובכפייה שחורה שכיסתה על שער־שיבתו, ומקל מגולף בידו, קיבל את פנינו בפתח, ולצידו בנו. יושבי האוהל קמו לכבודנו, ודון, שניכר היה בו כי הוא בקי בכל גינוני־הטקס, ברך והתברך עם הנוכחים. מעבר למחיצת הקנים המפרידה בין שני חלקי האוהל, שמעתי לחשושי־נשים ושחוק. התיישבנו מרופדים בכּריוֹת, על המחצלאות הפרושות על האדמה והמבוכה אחזה בי כקדחת, משחשתי את המבטים הנעוצים ברגליי החשופות. הערבית של דון היתה עילגת למדי, אך ברגע מסויים, לאחר שכיבדונו בשקדים, והעבדים הסודאניים הדליקו מדורה ליד הפתח, ומחמוד, בן השייך, הוציא מלוא החופן גרגרי קפה מתוך שקית־עור מהוהה להשקיעם במכתש, חייך דון לעברי, ובפנותו אל המסובים אמר משהו שעורר רעמי־צחוק אדירים. אינסטינקטיבית נטלתי את אחת הכריות וכיסיתי בה את ברכיי. אך פעולה תמימה זו שלי, הגבירה עוד יותר את הצחוק, ביאושי טמנתי את ראשי בין ברכיי והסתרתיו במרפקי. וכך ישבתי, מבלי העז לשאת את ראשי, כל עת השיחה. לאזניי הגיעו לגימותיהם הקולניות של המסובים ששתו מן הקפה. ריחו מצביט־הלב מילא את חלל האוהל משנמזג בספלים3. איש לא שאלני דבר, איש לא הציע לי דבר. תהיתי, אם אכן זו היתה מזימתו של דון, לבזותני בעיני הבדואים. ומה עם לינת־הלילה? – נרעדתי. האם הם אומרים להשכיבני בעזרת הנשים, בין הבדואיות המזוהמות, מטרה ללעגן ולהתקלסויותיהן? האם זהו העונש שדון הכין למעני? לפתע נצנצה החלטה בלבי: לברוח, יעבור עלי מה, אל אשר ישאוני רגליי. אל ישוב יהודי בסביבה. כפר־תבור, מסחה, בית־הספר כדורי. כל שיזדמן בדרך מרוצתי. ואפילו ינעצו בי הכלבים השוטים את שיניהם. מבעד לסדק שריווחתי בין מרפקיי לברכיי, ראיתי שהמסובים גלגלו סיגריות ושמחמוד הבן מקיף בפעם השלישית או הרביעית את מעגל היושבים, להוסיף קפה בספלים מן הפינג’ן שבידו. נראה היה שאיש לא התעניין בי עוד. ואז נזכרתי שבאותו גליון של “עתון מיוחד” נאמר כי דון מרשל שולח כתבות קבועות לעתון אנגלי ממסעותיו השונים, וכי נושאה של אחת מסידרת כתבותיו הוא: חיי הבדואים בפלשתינה. בכל־זאת, אמרתי בלבי, אין זה מתקבל על הדעת שלצורך אותה סידרת כתבות הגיע לכאן, אורח לא־קרוא, בשעת ערב מאוחרת, ועוד בלווית ילדה יהודיה ובתלבושת כל־כך מתגרה. לפתע שמעתי את קולי נוהם: “מאמה מאמה, מי היצור הזה? תתגברי! הוא מפחד ממך? יש לי קללה בשבילו: אלוהים!… שלום… שלום…” וחשתי בטלטלה עזה בכתפי. דון ניצב מעלי ולידו השייך סולימן, בנו מחמוד ושני העבדים הסודאניים. מלבדם, היה האוהל ריק מאנשים. “ישנת קצת,” אמר דון, “זה טוב. עכשיו קומי. השייך עייף ולפנינו עוד דרך ארוכה.” “לאן?” שאלתי את לבי כשאני משפשפת את עיניי.

“מחמוד התעניין אם אפשר לקנות אותך,” לחש דון משהתעכבנו ליד סוסתו הערבית, האפרפרה־הלבנה, האצילה, של השייך, ודון ליטף את עצמות לחייה הרחבות, משני צידי המפרץ הלבן החוצה את פניה לאורכן, את צוארה העבה והקשתי, את השקע העמוק שבגבה, את שיפולי ירכיה הדשנים, לאורי קווי אדוותיהן הלבנים, את ביטנה העגולה והמוצקה. אחר־כך, רכובה על אוכף האופנוע, נאחזתי בהיסוס ובריגשה מחודשת במותניו של דון. (הטבעיות! החופשיות! רחשי הכבוד הכנים שדון גילה כלפי הבדואים! ההערצה המאופקת, רחשי הידידות האמיתיים שהבדואים גילו כלפיו! אותם בדואים עצמם שגנבו חיטה משדות היהודים, שהיו מוכנים לשמש שכירי־חרב לראשי הכנופיות ולרצוח יהודים באכזריות, בדם קר! אותם אנשים עצמם? – עוולה עתיקת ימים זעקה מדמי). עשינו כברת־דרך קצרה בחזרה לכיוון דבּוּריה, מלווים שוב במקהלת נביחות, פחות עזות הפעם, מצוות־כלבים מלומדה, עד שהגענו אל המַעַר שממנו מסתעפת הדרך ופורצת למעלה, אל הר התבור. ואז, בבת־אחת, שברנו בזינוק אל ההר. “תחזירי חזק!” צעק דון, ואני נצמדתי אל גוו, ידיי חובקות את מתניו בכל כוח. מכאן ואילך, בהאיר הירח במלואו, ראיתי את המוות בעיניים פקוחות. האופנוע התנדנד כפוּרפֶרה כושלת על כביש האבנים המפותל, והתהום משני עברינו. לא היה ספק בלבי: הנה־הנה תקרה התאונה הבלתי־נמנעת ושנינו נידרדר לתהום וניהרג. נדמה שאפילו ייחלתי לכך. האם אפשר היה לצפות למוות דרמטי מזה? האין זו האפשרות היחידה בשבילי לעקוף את גזר־דינו הבלתי־נמנע של הגורל על־ידי היאחזות באושר הרגעי המוחלט? קיר־מוות זה שעליו טיפסנו, לא היה בו קץ לתדהמות: התהום שנפערה לעיניי לצלעם של העיקולים הנפתלים והחדים! האבנים, שכמו הידרדרנו עליהן כשהאופנוע נוטה על צידו!… התהום מושכת בקדקדי, אני מושכת את דון ואילו דון… אך לא. המפלצת המיכנית הזאת שוב מתגברת. שוב היא מטפסת ברעש־אימים המחריד את הבריאה. וכל העת היינו כמו מרחפים באויר. או כמו סערה אדירה מטלטלת אותנו, כשתחושת גופי אובדת לי כליל. בדמיוני ראיתי את כתבות העיתונים למחרת: “דון מרשל, ההררן הבריטי, בעלה של הסופרת המהוללת… והילדה אירינה יקוב, שאיש אינו יודע איזה צירוף מקרים זימנם יחדיו בשעה כזאת של הלילה…” עד שהגענו אל שער האבנים של המנזר. על האדמה הטלולה, בחורש החם והמתוק, באפלולית המתוקה של החורש, שמרחוק נדמה לי גוש אפל, קודר, קורס תחת אור לקוי של ירח פגום – פרשנו את שמיכותינו, הנחנו את ילקוטינו. “כעת נעשה את הפיקניק, מה?” אמר דון והתחיל פורק את תרמילו. עדיין הייתי מזועזעת מן העליה המטורפת במעלה שביל־הנחש אל פסגתו התלולה של ההר. ומנס השארותנו בחיים. ניצבתי על עמדי מאובנת. רציתי לכרוע על ברכיי לפני דון, להתנפל אל רגליו, לאמץ את ראשי אל שוקיו. רעדה אחזה בי. כתפיי, שיניי, חזי רחפו מן הרעדה. פריחת־קיץ מאוחרת סחררה את ראשי. כוח ששגב ממני משכני להילפת אליו, להילפת אליו… כריכים, פחיות של בירה, ביצים קשות, נפרקו על השמיכה. ודן נשא אלי את ראשו והשהה עלי את מבטו. בלי אומר ודברים התיישב והתחיל נוגס מן הסנדוויץ'. “את לא רעבה?” אמר כלאחר־יד. “ההשפלה…” אמרתי בלבי ונזכרתי בשיחתן של מריון ורחל במטבחם של הנבותים בליל־הסדר. “העלבון… הבושה…” התיישבתי והנחתי את ראשי על ברכיי. “קודם תאכלי, אחר־כך תישני” אמר דון. “אני לא ישנה…” נקשו שיניי. “אז הנה לך התרמוס עם התה.” הושטתי את ידי אל התרמוס ובנשימה עצורה סובבתי את מכסהו ומזגתי מן המשקה. נשמתי עמוק וקרבתי את הספל אל שפתיי. “הידיעה שאינך נחפץ… לא נרצה…” דון הושיט את ידו אל תרמילו ושלף ממנו את סודרה האדום של מריון. אחר־כך הסיט עצמו אלי והניחו ביד מרושלת על כתפיי. “קר לך,” אמר. פניו הבהיקו לאור הירח. ניסיתי להביט בעיניו אך לא עמד בי הכוח. “כשהכול מוליך אל תשוקות ההדדיות… אל אושר ההתייחדות. כשוודאי לך שבן־זוגך חש כמוך… והצפייה הזאת לניצוץ ההדדי… להתלקחות…” אכן, נעלה מכל ספק: מריון הזדהתה עם ארוסה של אביבה. לא במקרה דיברה אחר־כך על השנאה. השנאה… התכווצתי על צידי ועצמתי בכוח את עיניי. התעוררתי לשמע רחש. תנועת אדם, רשרוש של נייר. “מלכודת” אמרתי בלבי כשעודני אחוזה תנומה. “לשבט או לחסד”. והמלים כמו המשיכו להתנגן בקצב של שיר: לשבט או לחסד. על אם הדרך המסתנפת – לאן לאן לנוס? בסוּדר אדוֹם, הרשרוש מניין… ופתאום תפשתי: דון מחטט בילקוטי! זינקתי לעברו, ובפראות תפשתי בזרועו: “מה את עושה?” הביט בי מופתע. “מה אתה עושה?” צרחתי. “אני מחפש את הקפה שלך. אנחנו רוצים קפה לארוחת־בוקר, לא?” “עדיין לילה,” משכתי ממנו את ילקוטי בידי החופשיה. “כבר כמעט בוקר…” נתן בי אותו מבט תמיה, מתחטא. ואז קרה הדבר: כתונת הלילה החדשה של אמי, כתונת המשי המופלאה, שתחרה דקה כהזייה מעטרת את מחשופה העמוק, נשרה מתוך נייר העטיפה החום, והתגוללת בערייתה בעפר. התנפלתי על דון בחמת־זעם. בעטתי. נשכתי. שרטתי. הכיתי באגרופי. הרמתי מן הארץ ענף גדול של עץ אלון, ומשהיה בידי, לא יכולתי עוד לסגת – אם כי החימה עצמה שככה כבר, וידעתי שאני חייבת להטיחו בדון. קרן־אור של שפיות אותתה בתוכי והתחננה למוצא של כבוד. ודון אמנם בא לעזרי: בתנועה זריזה תפש בידי וסובבה, והענף נשמט ממנה ארצה. הנשימה קשתה עלי ופרצתי ביבבות חנוקות. התיישבתי על הרדמה וייבבתי וייבבתי. דון השליך לעברי ממחטה. קינחתי את חטמי והמשכתי לייבב. ואחר־כך דון ליטף את שערי. “אירי־נה, אירי־נה…” לחש. “Love־ly… Love־ly” ונשק את צוארי, ושיחק באצבעותיו באזני, והעביר את ידו על שוקי החשופה, שוב ושוב ושוב. ואחר־כך השפתיים. מערומי השפתיים. מה, לחיות רק למען זה! למען הטעם הזה שעוד עומד בי, שיעמוד בי לעד. שבלעדיו אין כלום, ועמו – יש טעם לכול. “זהו האושר,” קבעתי בלבי בוודאות שאין מוחלט ממנה. “אי־רי־נה,” משך דון את ההברה האמצעית של שמי, “ילדה רעה, ר־עה מאוד.” “למה?” צהלתי. דון בחן את פניי בתמיהה. “את מאושרת?…” “אני… לא יודעת…” התגוננתי מפני ההאשמה. “את מאושרת,” קבע. “הנשיקה עשתה אותך מאושרת.” ולאחר מחשבה, במצח זעוף הוסיף: “הנשיקה הראשונה שלך. כן, הראשונה.” “מתוקה מכל…” אמרתי לעצמי בהתענגי על הטעם השמור בפי, “והוא גם ליטף את שערי, וליפף את זרועי ואת ידי, הוא אהבני… אז למה הוא כועס?” “זה לא יכול להיות ככה, אירינה! את עוד ילדה קטנה!” טילטל בחזקה את שתי ידיי והירפה. “החטא, החטא הנפלא…” – פרץ גל של צחוק מפי. חמסין וצמרמורות. ולמעלה, בראש צמרת הדקל, כעין לולב רענן. “דון, אני אוהבת אותך,” לחשתי. “את לא!” צעק “זה מ־סו־כן!” ולאחר שהייה, בקול נמוך, במבט דואג, מתחנן כמעט: “את לא מבינה?” “אני אוהבת אותך,” טילטלתי את ראשי לצדדים, מסרבת. “אני אוהבת אותך. אוהבת אותך. אוהבת…” “בואי נלך,” קפץ על רגליו. “איספי את הדברים ורכזי אותם על־יד השיח. אני אקפל את השמיכות.” באמצע התכונה נעצרתי: נער ערבי, רועה קטן בבלויים, ניצב מרחק־מה מאתנו, מקלו בידו, מתבונן בנו בחציפות. “עוד לא שחר,” אמרתי בקול בכייני משנפגשו עיניי בעיניו של דון, שהבחין אף הוא ברועה. אך במזרח כבר הבהיק פס רחב של כסף, ואור לבן של פכחון נגע באדמה, האיר את השיחים, האיר את חפצינו. חמסין וצמרמורות, והנסיעה הארוכה חזרה הצפוייה לי, שלבי אמר לי שכולה פרידה. “נטייל מעט,” אמר דון, “נקח אתנו את התרמילים.” כרכתי את שמיכתי סביב תרמילי והעליתי את הרצועה על כתפי. חפויית־ראש נשרכתי בשביל בעקבות דון.

כבשים בקבוצות קטנות ועיזים אחדות מכרסמות בשיחים, ואבנים קטנות מתדררות ברידתנו ודון שואלני מה הקוץ הזה, ואני אומרת דרדר או עולש. והנה כבר עץ החרוב ושתי עיזים מלחכות בו. חזרנו והעמסנו את צרורותינו על סירת־האופנוע ודון הוליך את הרכב אל נתיב־הנחש המתפתל למטה. בדהרנו בנפתולי הדרך המתייסרת למטה, אל מורדות התבור, התנגן לבי: חורש רננים, חורש בתולים, ממתיק סוד, מרמז בפיתויים, שבית את לבי, ענוג, כליל של חן־הינומה פרוש מעליך כחופת כלולות, בייסורי אהבה, במלכודת מוות… לרגלי ההר היה הצאן בשדות השלף מרווה את צמאונו מן השוקת, וקריאות “חיר חיר” ו“הו הו” ניסרו באויר. אד לבן עלה מגבעת־המורה ומהרי נצרת ועירטל את הקו המסולסל של הרכסים הכחולים שבאופק (נוף קדום של חזיונות והזיות, של נבואות שחורות, אמרתי בלבי), וחורש אורנים בנוף המתעלף, ועינו האחת של האורן פקוחה כשהוא מסתחרר, מעודן עפאים, מתנדנד בערגת תפנוקים לניע־זיע קליל, ללחש־רחש של רוח לטפנית, חמדנית, נאפנית. והזרמים האפלים המתפרצים אל לב הדשא הרך, הלח, ומעיי המתהפכים בי, שכבות שכבות. שכבת עפר תחוח ושכבת מים. וגם שכבת אש שפושטת בגופי ועולה לראשי ושורפת. מעפולה עד חדרה נסענו במהירות של 120 ק"מ לשעה. ומשהתקרבנו לתל־אביב… ואל עיניי רצו, חלפו לאחור, מאפיית “בית־לחם”, ומוסך “השרון המאוחד”, ושכונת מונטיפיורי, ובית־אנייה צר וארוך שראי קבוע במצחו, וחורשת “שרונה” מימין – (בתיה הקודרים־אפורים, כמו עכברוש רובץ על דינריו ועיניו מצומצמות) – ולבי הכלה, לבי הנחנק מדמעות, לבי החולה… ידעתי שלא יהיה בי כוח. שלא יהיה בי כוח. ־ ־ ־

בוקר, ושוב ברחוב העיר מהלכות רוחות בתחפושת: אם ובתה הפוסעות יד ביד: האחת, רגליה עבות, וורידיהן מתפרצים ונעליה עקומות־עקב, ושער אדום־פרוע אסוף בשרוך, וחצאית ירוקה מתפוצצת, וסודר סגול; והבת – בחצאית משי, בנעלי התעמלות, ומבעד לגרביים הלבנים הלכלוך כמו משוח על הרגליים; והנה אשה צעירה מטאטאה בריכוז רב את המדרכה שבפתח ביתה ועטיניה העצומים מתפרצים מתוך סודרה המבריק; והנה גבר שמשמן במגבעת כורע תחת עול המשא שעל שכמו, ועיניו מרצדות לצדדים כחוששות להחמיץ הזדמנות; ואשה בעלת סנטר כפול, פוסעת מעדנות, מגלגלת לפניה עגלת תינוק… ורק לבי דואב, חושב להישבר.

“קיסר יפן ישאך לאשה” יוצאות הזיותיי בהולות למצוא לי נחמות. “והידיעה תעשה לה כנפיים בעולם כולו, ודון ישמע על כך ברדיו, ויתמה, ויתפעם, ולא יוכל הינחם…” אך מחשבותיי הסרבניות חוזרות ונעגנות באושר הנשיקה, במערומי שפתיו של אהובי – ושם הן משתהות. התעוררתי לפני החדשות של שבע בערב, ומשנכנסתי הלומת שינה, לחדר המגורים מצאתי את הוריי רכונים אל המקלט. “ששש…” היסוני משהחילותי גוררת את הכסא אל המרפסת, “תני לשמוע… קרה משהו בירושלים…” אך אני הייתי נתונה בעולם אחר. שכן ברגע שפקחתי את עיניי, ידעתי שלא אוכל לנצור את סודי, שהמועקה בלב כבדה מדיי, מסוכנת מדיי, שעלי לפרקה, עוד לא ברור לפני מי, אם כי… אם כי… נעלתי את עצמי בחדרי, אותו חדר שבין דייר־יוצא ודייר־נכנס חזרתי ואימצתיו לעצמי. פתחתי את הגרמופון שוורדה קופר, זו שלדעת הכל “יצאה לתרבות רעה”, השאירה לי במתנה כשפינו האוסטרים את חדרי, יחד עם ערימת תקליטי ג’ז, של ניו־אורלינס ושל “דיקסי־לנד”, פתחתי את הגרמופון, הנחתי עליו תקליט, ולצלילי חצוצרתו של לואי ארמסטרונג ולהקתו, לאט וזהיר, בתנועות שקולות של ידיים וראש, וסיבובי כתפיים ופיתולי גוו ונענוע מתניים והקשות עקבים ותיפוף על ירך וקפיצות־פתע ונפילות, והיצמדות פולחנית לרצפה – הבאתי עצמי לידי סערת־חושים.

עד ששמעתי את דפיקותיה העזות והעקשניות של אמי על הדלת. “תפסיקי! תפסיקי עם ההשתוללות הזאת! להשתיק את הגרמופון מיד!” ופתאום נפערה בי תהום. האם שמעתי את הדברים באזניי? האם עלו מתוך ההזייה שכורת־החושים? מליה של אמי הגיעו אלי מבעד לדלת: “מריון… נהרגה… בבית־השידור בירושלים… מפצצה…” סכין קרה בלב. וחרטה. ואשמה. ופחד. הלא יותר מכל, יותר מכל, השתוקקתי לשתף אותה באשרי! יותר מכל התפללתי בלבי לקבל נחמה ממנה! האבדן, האבדן הזה!… קטעי־דברים שלה צפו ועלו בזכרוני, שלמים כנתינתם: “אני מתעוררת בלילה ולבי צב מדאגה. אני חוזה שואה איומה. לפעול, אני אומרת לעצמי, מיד!… אך אני כבולה בתוך עצמי. באי־יכולתי. אימפוטנציה טוטאלית. וחולי הדאגה ממשיך לצבוט… וגם המחשבה שרצוני אינו יכול להבקיע… רצוני הנחוש אך חסר־העקביות. זהו. חוסר העקביות…”

הלוויתה של מריון נערכה בירושלים וכפי שתואר בעתונים, בהשתתפות קהל רב, וביניהם חבריה לעבודה בתחנת־השידור, באי־כוח מושל המחוז, ידידים־סופרים ומכרים מכל החוגים. משמר־כבוד של צופים הלך לפני הארון וזרי פרחים נישאו בידי תלמידים. אחר־כך יצא הארון לתל־אביב בדרכו לבית־העלמין שברחוב טרומפלדור. וכאן, בשעה של לא־יום־ולא־ערב, ציפינו לשיירה, כרמל ואני. “שמת לב לגילה של מריון, שצויין בעתונים?” לחשה כרמל. “ארבעים ושלוש. פעם אמרה לי שארבעים ושלוש הוא הגיל המאושר. כל מה שאחר־כך הן שנים מיותרות…” “כל אדם חייב להגדיר לעצמו את מסגרת השפיוּת שלו…” הרהרה בטי בקול כשפסענו שתינו יד־ביד במעלה רחוב שינקין, לאחר שעה ארוכה של שוטטות בדרך מבית־הקברות. “אדם נחשף לשגעון כשהוא פועל בניגוד לאישיות שלו… נפערת הבדידות, המחלה, האבדון… בשבילי, לעזוב מרצון את בעלי הבוגד בי עם קוקו, זה לפעול בניגוד לאישיות שלי. ואת זאת, את זאת מריון לא הבינה…” “מריון עודדה אותך לעזוב את בעלך?” גיששתי בשפה רפה. “זה כמו לנטוש ילד!…” קראה, ובקול חרישי, מהורהר המשיכה: “אם אמנם תפרוץ מלחמה, ואין, כמדומה, שום כח בעולם שיוכל למנוע זאת, אלווה את בעלי לכל מקום של סכנה שיגיע אליו ככתב־חוץ. עצם המחשבה להציל את נפשי, מהגורל הצפוי לו, להימלט ממתח המלחמה, מהדאגה המתמדת – הכניסה אותי למצב של שגעון חלקי. כשאדם מתנער מהתחייבויותיו למקורבים אליו, לתלויים בו, הוא נקלע לטירוף של אנוכיות. המרפא המיידי מן הטירוף הזה הוא להיחלץ לעזרת הזולת. לא באופן חד־פעמי, חלקי, אלא באופן עקבי. לקבל אחריות. וקודם־כל לגבי הקרוב ביותר…” נתליתי בכל מילה של בטי באצבעות קרות ורוטטות מתקוה ומפחד.

ופתאום ידעתי: שום ישועה לא תצמח לי ממנה, או מהאנשים המבוגרים בכלל. פתאום ידעתי שכל הענין הוא שרשרת איומה של טעויות. שבעלה של בטי כלל אינו חפץ בקרבנה, שכל מה שהיא אומרת כלל אינו מתייחס לרגשותיו, כמו שכל ניתוחיה של מריון אינם מתייחסים לדון, או שלכל היותר הם מתייחסים להארה זמנית, חולפת על מישור אחד של אישיותו. פתאום הבנתי שהאדם הוא טרף ליצרים של עצמו, הנוגדים את אלה של זולתו, ושבהתנגשות הזאת, אחד הצדדים או שניהם יחד, נפצעים עד דם. ודון. דון. החום הרך המציף את גופי, כבר הוא סב על עקביו. כבר הוא כמטחווי־קשת ממני. כבר הוא חלום, רוח. הוא, דון יקירי, לבי הכלה אליך! לפתע היה בי רצון עז לראות את אסי. מיד. להיפרד מבטי, לקפוץ על האוטובוס, להאיץ בנהג שיסע מהר, מהר ככל האפשר, לרדת בשדרות, לפנות למעונות עובדים, לעמוד מול ביתו ולשרוק בלב הולם את שריקת התנועה. להתפלל שיהיה בבית. אסי, אסי… ואולי הוא ישמח לראותני, ואני אכיר זאת מאישוניו הזורחים, הננעצים בי, מחיוכו הקונדסי בנחיריים רוטטים, מהסומק שיעלה בלחייו הנעריות, מהגומה שתעמיק בסנטרו, מקריאתו החמה מן החלון: “הא, אירקה, עלי, עלי אירקה, היכנסי!…” אסי, שאילמלא נהרג במלחמת העצמאות, היתה וודאי קווצת שערו הגלי, הנופלת על מצחו, מדוללת היום, וחוטי־כסף היו משתזרים בה, ובצדעיו. וצוארו היה ודאי עבה היום, ואולי כבר לא הייתי רוצה לראותו ערום בדמיוני, כי כתפיו עגוּלוֹת ורפוּסוֹת…

אך אסי הנער, בחולצה רוסית שחורה ובמכנסי חאקי ארוכים, ובסנדלים “תנכיים” הלוחצים על דוושות האופניים ודוחפים, גוו רכון לפנים במאמץ הרכיבה, אסי זה מנופף לי בידו ומתרחק ומתרחק… ולפתע, כמו רוח באה באופניים וגלגליהם ניתקים מן הארץ ומתעופפים לרקיע, ואני רואה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשו של הרוכב ולו עצמו כנפיים ישרות במקום גפיים, מכסות על גוייתו…




  1. “גוויוות” במקור. צ“ל ”גוויות“ – הערת פב”י  ↩

  2. במקור “buiseness”, צ“ל business – הערת פב”י.  ↩

  3. “ספסלים” במקור, צ“ל ספלים – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות