הקווים המעטים והשבורים שהועלו בידי חוקרים מדמות משה בן יעקב אבן־עזרא, אשר אורך־שנותיו כשמונים (בשיעור, לידה בתתט“ו־1055, פטירה בתתצ”ה־1135): גידולו בבית אמיד ומכוּבד, מקורב למלכות; אהבתו הדאנטאית לבת־אחיו, ייסורי כליאתה ממנו, ועמדו בנאמנותו לה גם כשניתנה לאיש אחר וגם כשהוּא עצמו היה אב לבנים מאשה אחרת; מות אהובתו בעת־לדתה כמו רחל אמנו; ירידת משפחתו והתפזרותה בזמן חילוף־שלטונות; הישארו לבדו בגראנאדה בנסיבות סתומות; נדודיו לבסוף בספרד הנוצרית; פירוד־הלבבות הטראגי שבינו ובין אחיו, בינו ובין בניו; אזרחותו הגמורה בסודות שירת־ערב, וכל מכמני התרבות הערבית, ועם זה היותו משרת כ“סלח” (מחבר סליחות) לעמו, מעלה בגאון את מליצת־התנ"ך כאב “קישוּטי־השיר”, ובעצמו בונה ורוקם ואוצר בלשון־עבר כלי־יקר ורסיסי־ורדים, מתנוצצים לעד; דביקות נפשו בנפש יהודה הלוי, עד ששר עליו זה ידידו הצעיר ממנו:

וְבַת־אַהֲבָה יְלָדַתְנוּ תְּאוֹמִים,

אֱמוּנִים עַל־עֳרוּגַת הֵבְּשָׂמִים

וְיוֹנְקֵי שׁוֹד שְׁדֵי בַּת־הכְּרָמִים..

–כל אלו רמזי־ההווי וחידות־ההווייה מתחננים שיבוא מספר־אמן. ובדמיונו כי עז, יבונן אותנו את דברי ימי משה אבן־עזרא, על סביבת־חינוכו, מקומות שבתו ונסעו, ופני קהילות־ישראל בתקופתו. את אשר קצרה יד־המדע מהשיגו, לא ייפלא מחזון־יוצרים. ומצע לאותו סיפור בן־חזון–היצירה הכתובה של המשורר עצמו.

לאשרנו, בדורנו, דור “כינוס”, כבר אגורים ומכורכים יחד שירי־החול של רמב“ע (חיים ברודי. “שוקן”: ביאליק ורבניצקי, “דביר”). בתרגום עברי אחראי (בן־ציון האלפר. “שטיבל”), תחת השם שירת־ישראל. מושם בידנו “ספר השיחות והזכרונות”, אשר מלבד תתו אמרי־חכמה ועצות טובות, ועיונים בטיב השירה ו”קישוטיה", הוא משמש אַחד המקורות הנאמנים לידיעות תולדות שירתנו הספרדית. מחכה לחישפון לעינינו “ערוגת הבושם”, ספר פילוסופי, אשר רק קטעים ממנו ראו אור בעברית, ואולי, בכל ספריות־העולם הגדולות. יש למצוא טופס אחד, או שני טפסים, מהעתק מקורו הערבי.

ועכשיו קם גואל לסליחות, לתפילות ולתחינות של רמב“ע, אשר עד הנה היו מפוזרים בסידורי־תפילה ומחזורים ו”חיזונים" של אחינו הספרדים לתפוצותם (וונציה, רומא, קושטא, תוניס, ועוד) ובנקודות־חוקרים: הוא המלומד כבד־הזכויות שמעון ברנשטיין, אשר אסף את נדחי זימרת־הקודש של אדיר־משוררים זה (את מתמצע בין אבן גבירול ובין יהודה הלוי)–ויהיו בידו לבנין.

רושם ראשון, המתקבל מ“שירי־הקודש” של משה אבן־עזרא, הוא פשטותם הגדולה לעומת עומס עדיי־החן של “שירי־החול”, הם שירי האהבים והידידות וההזמנות למשתה־גנים, שהם מעולפים בכל גוּזמוֹת־הרגש ובריקות־המשל, החביבות על הטעם המזרחי־השמי. אין זאת כי נכתוב נכתבו לשני סוגי קוראים: אלו–שירי החול–לעדה של מפותחי־תרבות, מבקשי מעשי־חושב מצועצעים בשירה; ואלו–שירי־הקודש–להמוני־עם מרודים ונרדפים, משוועים לסליחת־עוון והחשת־גאולה. ואולי שתי תקופות בחיי־המשורר ובחיי־יהודי ספרד בכלל: תקופה של שלווה יחסית, ותקופה של תמורות ועקירות והתקלעויות מיד עריץ ישמעאלי אחד ליד חברו הגרוע ממנו, מרדיפות בספרד המוסלמית אל רמיסות בספרד הנוצרית, וכפי שמראה ד"ר ברנשטיין בפיענוח שיר אחד (שנכלל בעבר דווקא ב“שירי־החול” של רמב"ע) כאב המשורר את כאב יישובי־היהודים בארץ הקדושה, אשר שודדו ונחרבו בידי הצלבנים. מכל־מקום, לא נועדו אלו הלסיחות והעתירות והווידויים להיקרא בחצר־גינה אצל מזרקות־מים, או ליד שולחנות גבירים, מיטיבי לבם במאכל ומשתה, כי־אם להיאמר בבתי־הכנסת בקול־בוכים, או בקול־זמר מסורתי דווי־תוגה, או בצקון־לחש.

נעמיד־נא שורות כנגד שורות כדי להשוות סגנון מול סגנון:

משיר אביב לכבוד יוסף אבן־קמניאל:

אֵשׁ קָדְחוּ אוּרָיו וְלֹא נֻפָּחוּ

תּוֹךְ מִזְרְקֵי בָּרָד וְהִתְלַקְחוּ –

אֵיךְ חָלְפוּ חֻקָם עֲדֵי נִסְפָּחוּ!

חֶמֶר אֲשֶׁר חָמַר וְלֹא נָמַר– כְּעֵין

אֹדֶם, וּמֵחָלָב גְבִיעָיו צַחוּ.

עַל גַרְגְרוֹת הַכּוֹס עֲנָק מִגַרְגְרֵי

שֹׁהַם, וְכִמְעַט תֶּחֱזֵם – יִמָחוּ.

(היין, המכונה אש, להבותיו קודחות ומתלקחות, הגם שאיש לא ניפה בהן, בתוך כוסות־בדולח, הנראות כחצובות מברד. האש והברד, איך שינו ממנהגם הטבעי, שהם מתחברים יחד ונספחים זה לזה! יין אשר תסס, ולא הפסיד טעמו־וריחו, הריהו כעין אבן־אודם, והגביעים הם שקופים־צחורים, בועות־הקצף מתקבצות כזר של גרגרי־שוהם עם צווארי־הכוס פנימה: אך תציץ בהן–והן נעלמות).

והרי שלושה סעיפים (לא רצופים) מ“סליחה” אחת:

מַשְּׂאַת שִׁיר וּזְמִירוֹת וּצְבִי מַחְמַד מִלָּה

שִׁלְחוּ לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת בְּנֶשֶׁף

בְּאִישוֹן לַיְלָה

הָעֲתִידִים אֶל חַצְרוֹת הָאֵל וּבֵית

הַתְּפִילָה

בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חַצְרוֹתָיו

בִּתְהִלָה:

חַנוּן, שְׁעֵה תַּחֲנוּנַי וּמָלֵא אֶת שְׁאֵלָתִי

וְגַם תִּסְלַח אֶת עֲוֹנִי וְכַפֵר אֶת

חַטָאתִי,

וְאָז יַבוֹשׁוּ מוֹנַי בִּרְאוֹתָם יְשׁוּעָתִי

וְיִכָּנְעוּ בְּנֵי עַוְלָה בְּיוֹם זַעַם וּבֶהָלָה:

קָרֵב קֵץ הָרָשׁוּם, יָהּ, בִּכְתָב חוֹתָמְךָ,

וּבִישׁוּעָתְךָ נָגִיל וְהַרְבֵּה לָנוּ שְׁלוֹמְךָ,

וְרַחֵם נָא עַל עַמְךָ הַבּוֹטְחִים עַל

שִׁמְךָ

וְתַשְׁמִיעַ בְּכָל מְסִלָה קוֹל יָשַׁע בַּעֲגָלָא:

המוטיבים העיקריים הפועמים בשירי־הקודש לרמב"ע, הם: גדולת־הבורא, קידושו ומהללו בפי דרי־מעלה ודרי־מטה. זכרון יום־המיתה, תשובה מחטאים, ענות־הגלות, זכות־אבות (לפעמים בצורת “היסטוריה” מחורזת), חביבותן של תורה ומצוות, התרפקות על גרולת גוי שומר־אמונים. המשקלים, ומשטרי־המלים בטורים וחרוזים, הינם שונים ומגוונים.

מנהג אחד של רמב“ע בפיוטיו, הוא לקבוע–כמין “מענה”–בסופי־הסעיפים של מזמור־שיר, קטעי־פסוקים המסתיימים באותה מלה האחת, כגון: אלהים הקדוש הזה, את המראה הגדול הזה, מחנה אלוהים זה, לחוק כי מאת משה אבן־עזרא הוא, עד שפגשתיו באוסף זה של ד”ר ברנשטיין–והרי יש בו נוטריקון, “משה הקטן חזק”. אחרי כ"ף־הדמיון של ראשי־הבתים!

לקט מן הבתים האלה:

כְּמַרְאֵה הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶדֶר וְזֹהַר

כְּעֶצֶם הַשָׁמַיִם לַטֹהַר

מַרְאֵה כֹּהֵן:

כְּהוֹד יָרֵחַ בְּתֻמוֹ מַבְקִיעַ

כְּזֹהַר הָרָקיעַ

מַרְאֵה כֹּהֵן:

כְּנֹגָה בָּרָק בְּחֹשֶׁךְ וְעֵיפָה

כְּצֵל סֶלַע כְּבֵד עַל אֶרֶץ עֲיֵפָה

מַרְאֵה כֹּהֵן:

כְּטֹהַר כְּסִיל וְזֹהַר כִימָה

כַּטַל שֶׁיִפֹּל עַל הָאֳדָמָה

מַרְאֵה כֹּהֵן:

כְּחֶזְיוֹן צִיצֵי חֶמֶד בִּיְבוֹשׁ כָּל חָצִיר

כְּצִנַת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר

מַרְאֵה כֹּהֵן:

אוֹר יֶשְׁעֳךְ עַד אָן תַּסְתִּיר, וּבֵין עָבֵי

אֹפֶל חַטְאוֹתַי יָבֹא וְיִתְחַבֵּא,

עַד מָעֲטוּ לִמְאֹד לֵילֵי עֲלִיצוֹתַי,

וְימֵי יְגוֹנוֹתַי רַבּוֹ כְּמוֹ אַרְבֵּה.

אַזִיל בְּלַבַּת אֵשׁ אַהַב בְּלִבִּי אֶת

דִּמְעִי – וְאֵיךְ יַשִּׁיק אוֹתוֹ וְלֹא

יִכְבֶּה?

לגמרי על דרך פיתוחי־המליצה של שירי היין והידידות, הוא קטע זה:

(מדובר ברעיון המקובל, כי חטאות־האדם עושות מחיצת־ענן בינו ובין אור־אלהיו. הבית האחרון, כוונתו: אני משלח ומזרים את דמעותי בתוך שלהבת־האהבה שבלבי, וראה! תחת אשר תהיינה דמעותי מכבות את האהבה, הן מציתות אותה ביתר־עוז!)

התחלתי בהגיג על סיפור, או רומן, מחיי רמב“ע המשורר וה”סלח". אשר ימלא בדמיון את החסר בידיעה. מקור אחד לכילכול הדמיון בשייכות לנושא זה, הוא היקש בין תור־ההשכלה (הקרוב לנו בזמן) תחת הקיסר האוסטרי והצאר הרוסי, ובין תור הפריחה התרבותית לבני־ישראל בספרד תחת הכליפים. כאן כמו שם: דעת ושירה בעברית מתוך זיקה למאור שבגויים ומתוך חיקוי לו.

אך המקיש ככה, מאוד־מאוד יהא זהיר להאזין ולשקול את ההבדלים שבין שתי התקופות. שלטון־התורה אצל יהודי־ספרד מלומדי־ערבית היה עד אין ערוך יותר אדיר ועמוק וכל־מקיף מאשר אצל המשכילים והמתמשכלים בגאליציה ובתחום־המושב של האימפריה הרוסית. ודומני, כי חסרה בקרב חכמי־ספרד היהודיים אותה נעימת־ההתבטלות בפני אומות־העולם, שנתלוותה אל ההשכלה דנן: יהודים גאים היו מאורותינו הספרדיים בשעתם, גם כשתפסו משרות נגידים ושרים בחצרות מושלים ישמעאליים.

וישנו חוט מופלא המקשר את שתי התקופות הללו, דרך כל מרחקי־הזמן והפרשי־ההווי שביניהן.

המסקנה ההגיונית של השניות התרבותית אצל יהודי־ספרד, מעורי מחשבת הערבים וספרותם. (ושיטמה גוייה במדרבני המסקנה ההיא)–היתה נסיעת יהודה הלוי ציונה. היה זה צעד סמלי של יחיד. מעשה דגעוני־כמעט מבחינה בעל־ביתית. אך יולד־מפיק שירה מאירה ובריאה, שכן גילם הנוסע בגופו את מאווי־הגאולה של אומה שלמה–אומה עתיקת ייחוס רוחני, הנשפלת ונרמסת בנכר.

המסקנה ההגיונית של קרע־הלב אשר במשכילים (וגם זו דירבנה רדיפות ושחיטות), היתה אהבת־ציון המודרנית, המתגשמת במפעלם־גאולים כביר, מושך רבבות־רבבות ציונה.