נרשם ע"י: יעקב בלובשטיין

שעור א'

לראשונה יש להכיר את התופעה. הכלל הראשון הוא להסתמך על נתוני היתרון של החושים שלנו. לאחר מכן ננסה למצוא את הנתונים שהביאו לתופעה. יש לבדוק אם אין אנו מכירים תופעה דומה, ומה משותף לזו שאנו רוצים לחקור, וכמו כן להתבונן בתופעות הסובבות בזמן ובמקום של אותה תופעה שאנו רוצים לחקרה.

העסוק השואף להכיר תופעות מסויימות, ואת הקשר שבינן לבין תופעות אחרות, ואת הסדר הקבוע של התרחשותן – נקרא מדע החברה, מטפיזיקה – מדעים או עסוקים מעבר לטבע.

בניגוד למדעי הטבע הרי הקשר הסיבתי שבתופעות במדעי החברה הוא הרבה פחות קבוע. הסיבה לכך היא: התופעות החברתיות אינן תלויות אך ורק בטבע החיצוני לאדם, אלא בטבעו. כלומר: גם לנתונים פסיכולוגיים – רגשות – רצון, האינסטינקטים, המידה בה משתלט האינסטינקט על ההגיון, או להיפך – קובעים. לכן, הקשר הסיבתי שבתופעות החברה הוא פחות קבוע מאשר במדעי הטבע.

סוג שני של מכשולים – הוא חוסר אפשרות לערוך ניסויים מעבדתיים. אין האדם מתנהג בנסיון בצורה טבעית. הקושי השלישי נובע מתוך כך שיש חוסר במכשירים. החוקר המתבונן בתופעה חברתית הוא בבת אחת אוביקט וסוביקט, כי הוא חלק מן החברה. ככל שנשתדל להיות אובייקטיביים לא נוכל להתעלם מן העובדה על היותנו בני אדם מחברה מסויימת בעלי חינוך והשפעה מסויימת.

כל איש העוסק בחיי מדינה חייב להתחיל בחקירת עובדות ולא רשמים או עובדות שאינן מבוססות, אלא רק עובדות מדעיות.

התחום בו עוסק מדע המדינה:

בתופעות מדיניות. כל תופעה המתיחסת בצורה כלשהי לממשל – לדבר המחייב את החברה.

ממשל: הוא קביעת כללי התנהגות מחייבים בכל אותם התחומים של החיים המוסדרים במרוכז עבור החברה בשלמותה.

תופעה פוליטית – כל תופעה המתיחסת לממשל, או מכוונת להשפיע עליו – כל פעילות מדינית חברתית או כלכלית המכוונת להשפיע על ממשל. האם התחום הזה מוסדר בצורה ברורה לגמרי?

לפי מקובר שנים הם דפוסי התנהגותו של האדם. לאחד הוא קורא ידע – tecnic ולשני mytos.

הידע מהו ? כושרו של האדם להעמיד לרשותו חפצים או את שרותיהם של בני אדם אחרים, ולהשתמש בהם למטרות שונות כגון: ספוק צרכים, לחימה נגד אויביו, נצול כוחות הטבע, הקלת עבודתו היום יומית לספוק צרכיו, הרחבת הדעת. אין הכוונה למכשירים שבונה לעצמו האדם, הכוונה לכושרו לקנותם ולהשתמש בהם, הלכה למעשה.

Mytos – הוא ערך. מושג שהאדם מעריך אותו ומאמין בו. מאמין שבזכותו הוא חי ולמענו הוא פועל. כל חברה מוחזקת ע"י רשת של “מיטוסים” הקובעים את דרכה. כל היחסים החברתיים הם תולדה של מיטוס, יחסי החיים במשפחה אינם תופעה ביולוגית – הם תוצאה של מיטוס בדבר יחסי המין, ולכל חברה מיטוסים שלה. כל אדם קורה סביבו את קורי העכביש שלו בתוך המיטוס הכללי של החברה.

מיטוס למשל הוא פילוסופית החיים המעמיקה ביותר, שלפיה מתנהל האדם או קבוצת אנשים, מיטוס הוא גם ההתגלות הדתית. פרוש הנסיון הישיר של החושים, מיטוס הוא גם הדמוי של האדם הפראי.

מה היחס בין הידע והמיטוס?

הידע מלמד אותנו כיצד להגשים מטרה מסויימת, כיצד להגיע לדבר שאנו רוצים בו, אבל באיזו מטרה לבחור, מהו הדבר שאנו רוצים בו זה מכתיב המיטוס – האמונה, בידיעה – ההכרה.

ערך – כל תופעה רצויה, הערכים של כל אדם ואדם מסודרים בצורת סולם עדיפויות מסויים.

חברה – “Tal־cott Parsosns” – את התנהגותו של האדם אפשר להבין רק לאור שני מושגים והם – אמצעי – ומטרה. התנהגות אנושית – שמוש באמצעים מסויימים במצב מסויים לשם השגת מטרה מסויימת – ערכים מסויימים.

מה בין אמצעי ומטרה? אמצעי – דבר שרוצים בו כדי להשיג דבר אחר. מטרה – בפני עצמה – לשמה.

הישנן מטרות טהורות שאינן משמשות לשום מטרה אחרת?

כל המטרות הסופיות הן בלתי רציונליות לכן אין הן משמשות כאמצעי למטרה אחרת.

לפנינו חברה כאשר המטרות אינן מקריות ובלתי מותאמות זו לזו כי אם מהוות מטרה הרמונית, כשאין בה סתירה מוחלטת בין ערכים שונים, ויש התאמה לגבי טיב הערכים. אותה שיטת ערכים הרמוניים היא היא הקובעת ומכתיבה את כללי ההתנהגות של האדם.

אין סולם של ערכים המוסברים ומחייבים את כל בני אותה חברה, בחברה האנושית יש שוני של השתלבות הערכים, יש לנו קבוצות חופפות חלקית זו את זו מבלי שאף אחת תסתור האחת את השניה.

ישנה הגדרה אחרת של: Harold – Laswell

חברה היא קבוצה מאורגנת ומוגדרת. ארגון זה הוא דפוס התנהגותי של סולידריות ואחוד־שיתוף פעולה. סולידריות: התאמה, השתלבות של מטרות שונות. אחוד: הוא השתלבות של פעולות בצוע שונות.

על מנת שתהיה חברה מוכרחה להיות סולידריות. השתלבות של מטרות ללא סתירה, ואף השתלבות של התאמת הצעות. לפי מקבר: חברה היא שיטה של מערכת יחסים מוסדרים. ופרושו – הרמוניה בין מטרות ופעולות הגשמה.

קביעת כללי התנהגות: אין חברה בלי כללי התנהגות מוסדרים. הממשל מתהווה כאשר הפונקציה של ההסדרה מועברת לגוף מרכזי. כלומר: הגוף המרכזי מחייב את החברה. אם זה לא מרכזי הרי מה שקים לגבי קבוצה אחת אינו מחייב קבוצה שניה. אין להסיק מכאן שהמדינה שהיא חברה שבה קיים רכוז מונופוליסטי של השמוש בכוח לשם הפעלת כללי התנהגות מחייבים – היא החברה היחידה, אשר קיימת.

האספקט הזה של הסדרה הוא אספקט אוניברסאלי. יש הוגי דעת המיחסים את המדינה לטפוס יחיד של שלטון: הסדרת יחסים מחייבת לנסיבות הסטוריות: קיים שלטון היום בעולם משום שבתנאים הסטוריים מסויימים הקמה המדינה, ויש אומרים כי המדינה נולדה כשהאדם שניצח את אויבו במקום להרגו הפך אותו לעבד והכריחו לעבוד.

השלטון נולד מכוח כפיה. כל אלה טובים, כי אלמנט פונקציונאלי זה של הסדרת היחסים אנו מוצאים בתא החברתי הראשוני – המשפחה. בקרב המשפחה מוסדרים בצורה יפה כללים כמו מין, קרקע, ירושה. המשפחה היא בית המלאכה הראשון שקובע את חלוקת העבודה המחייבת. המשפחה היא בית הספר הראשון ובית המשפט הראשון. אבל המשפחה אינה רק המסגרת שבה נוצרה הפונקציה הממשלתית, כי אם היא זו שיצרה את החברה, מדוע? משום שעם הופעת הילדים הופך היחס בין ההורים (שהיה קודם מיני ובלתי יציב) ליחס יציב של משפחה ובית, ויש צורך להסדיר זאת!

שעור ב'

המדינה אינה אלא אמצעי לשרת את השכבה השלטת. לפי מקובר השלטון הוא פונקציה המופיעה בכל חברה וגם בחברה קטנה שהיא המשפחה.

עבור הילד הבית או המשפחה הוא שלטון אבסולוטי. אפשר אמנם לברוח מן הבית, אבל דבר זה אפשר לעשות כלפי כל שלטון – אבל אין לילד אפשרות לערער על דבר מה מסויים, ההרגל לציית לסמכות איזו שהיא נוצר כבר בתרבות העתיקה.

אפילו בתרבות הרומית היתה סמכותו של אב המשפחה חלה על כל בני המשפחה שהתגוררו על אדמותיה. שום גורם חיצוני לא יכול היה לפגוע בסמכותו הבלתי מוגבלת של “אבי המשפחה”.

המדינה אינה אלא הארגון השלטוני או הממשל המשוכלל או העליון ביותר. והפונקציה של הממשל קודמת למדינה הן מבחינה לוגית והן מבחינה כרונולוגית, כי הפונקציה מופיעה תחילה וזאת גם בחברה שאין בה חלוקה ברורה של תפקידים.

בחברה כזאת שאין בה דיפרנציאזציה מופעלת הפונקציה השלטונית גם ללא נושאי תפקידים. קיימת דת ללא כוהנים ומשפט ללא שופטים. המנהג. קיים משפט מנהגי, ישנם וקיימים מינהגים מחייבים.

היסוד של הפונקציה השלטונית הוא תהליך איטי וארוך, הבא לידי בטוי רק כאשר חלוקת התפקידים בחברה חורגת מתחום המשפחה. כלומר: כאשר ישנה הבחנה כלל חברתית, ולא בתוך המשפחה בלבד רק אז מתהווים מוסדות של שלטון. בחברה פרימיטיבית בצורה של שכבה שלטת מול שכבות נשלטות.

קיימת נטיה ברורה למתן צורה חיצונית־פורמליזציה, לפונקצית השלטון ונטיה זו מופיעה רק עם השלמת ההבחנה בין התפקידים החברתיים השונים.

הסמכות: Authority

החברה היא מערכת של יחסים בינאנושיים מוסדרים, כך שקיימת אינטגרציה בין היחסים והמטרות.

קיימת הסכמה כללית מפורשת או בלתי מפורשת לכך שהיחסים באותה חברה יוסדרו.

ומכאן שהפונקציה שבעזרתה הגדרנו את החברה אינה אלא הפשטה של הנתוח, אנו חייבים להוסיף כי קיימת הסכמה בכך שהיחסים יוסדרו כי אחרת איך הם יוסדרו מעצמם. כלומר: קיימת הסכמה להסדרה.

בכל חברה קיימת: א?? אמונה בקיומה של סמכות גבוהה הקובעת את כללי ההתנהגות, ובחברה מפותחת יותר ישנה הכרה בצורך בסמכות – סמכות להסדיר את היחסים באותה חברה. למעשה סמכות, זה הכרח סוציאלי מכיון שבני אדם מאמינים בקיומה של הסמכות ואין זה בהכרח קיומו של הטבע. ולא רק שהאדם מאמין אלא אף רוצה בקיומה של סמכות זאת. והוא מאמין בכך גם כשאין הוא מבין מה זאת מטרה הרמונית בין השגות ואמצעים להשגת מטרות.

האדם הוא בעל חי חברתי – לא בהכרח הטבע. לאמונה זאת בסמכות שייכים בתחום אותם התופעות שמקובר מכנה אותם מיטוס. את מיטוס הסמכות מוצאים אנו כבר אצל האדם הפרימיטיבי. אך, אז הוא לובש צורה בלתי מוסדרת. למשל: האמונה ב“טבו” המועברת מדור לדור“… (אין הסבר – מדוע יש צורך בו). אבל, המנהג והמכשף רק סומכים על מיטוס ה”טבו", בחברה מתקדמת מיחסים את הסמכות ליצור או גוף אל־אנושי… מקשרים את מקור האסור עם הדתות. כלומר: פעולה מסויימת אסורה מכיון שאלוהים ציווה כי על האדם לאהוב את רעהו. יש קשר בין המקור של הצו ובין “הטבו”.

בחברות מפותחות יותר אין צורך באיזה שהוא גוף אל אנושי שמצווה לעשות או לא לעשות דבר מה, שם – המטרה כשלעצמה מספיקה כדי לומר “עשה כך או אל תעשה כך”… האמונה בקיום ובצורך הסמכות מסדירים את היחסים בחברה בהתאם למערכת ערכים מסויימת בהם דוגלת אותה חברה. מיטוס הסמכות הוא המיטוס היסודי בכל חברה, ועליו נשען עצם קיום החברה.

החברה האנושית אינה יכולה להסדיר את היחסים בצורה אינסטינקטים. לכן “קיימת הסכמה כללית על הסדרת יחסים”… והסדרה זו נעשית ע"י הסמכות. לכן יש צורך בסמכות.

מה הצורך? ומה תפקיד הסמכות?:

למנוע סטיות ולפקח על קיום הכללים ההתנהגותיים. בחברה קטנה או פרימיטיבית – אין צורך בפורמליזציה של השלטון. מספיקה תרומתם הישירה של בני אותה חברה על מנת לקיים כללי התנהגות מסויימים.

מיחסים את הסמכות לאדם מסויים בזכות נטיותיו האישיות – מנהיג בשדה הקרב – סמכות אישית.

אולם, כאשר נוסד מוסד ראש השבט – יש שייכות: כבוד למוסד ולא לאדם ולכשרונותיו.

תהליך המוסד מלווה טכסים. טכסים אלה באים להבדיל בין האיש המגלם את מוסד הסמכות לבין יתר בני החברה. המלכים האבסולוט' טענו כי סמכותם נמסרה להם ע"י אלוהים ועל מנת להמחיש זאת ניהלו טכס משיחה ביום הכתרתם. ישנם סמלים של מוסד הסמכות ארמון, כתר, דגלים, (אצל היפנים – שמש). השליט הוא בדרך כלל בראש הפירמידה של תארי כבוד, ודרגות עצמה ואף של רכוש. תלותנו במנהיגות במוסדות החברה מסמלת את תלותנו בסמכות – ב־ Authority.

סיכום: הסמכות היא הזכות המוכרת בכל הסדר חברתי להבטיח את עצם קיומו של אותו הסדר כלומר: לקבוע את המטרות ודרכי הגשמתן ביחסים החברתיים, לפסוק בכל השאלות הנתונות במחלוקת, ולפסוק בכל סטיה של כללי ההתנהגות.

בכל חברה יש מוסד המגלם את הסמכות בתוכו. והמדינה אינה הסמכות הכוללת, כי היא מסדירה את תחומי קיומן של החברות השונות. היא מקיימת את ההסדר החברתי כולו.

עצם סמכות השלטון של המדינה אינה יכולה להתקיים אם אין מאחוריה הסכמה כללית מפורשת או לא מפורשת של בני אותה חברה.

ה ע צ מ ה

בכל אדם קבועה דרישה להגן על חייו ולקיים את עצמו. כל זאת נגד הטבע ונגד הסביבה האנושית. דרישה זו מולידה את הרצון להגשים מטרות מסויימות. את הרצון לכפות את הרצון על הסביבה.

האדם יכול להשתמש בטבע, ובאנוש לשמוש צרכיו. יכולת זו של האדם לכפות את רצונו, ולהשפיע על התנהגותם של בני אדם אחרים ברצונם או לא נקראת עצמה. בכל אדם תבועה נטיה לעצמה. מרבית היחסים האנושיים מתקיימים הודות לעצמתו של אדם אחד על חברו. העצמה ביחסים האנושיים היא מה שהאנרגיה בפיזיקה.

העצמה: היא יכולת לשנות את התנהגותם של בני אדם אחרים בהתאם לרצון העצמה.

העצמה: יחס של צווי וציות (יכולת לכפות) אצל אנשים הפועלים למטרה משותפת.

העצמה: היא השתתפות בקבלת החלטה שאי קיומה כרוך בסנקציה. (הענשה).

האם העצמה היא רק כוח כפיה? כוח כפיה פיזי? בין מקורות העצמה (כסף, כוח, פרסטיז’ה) מן הראוי לציין את הגישה לצבור – עתונות, רדיו.

יש מקור נוסף – הסמכות. גם הציפיה לסמכותו של מישהו מקנה עצמה. (עצמתו של אחיו של קנדי לפני הבחרו). העצמה היא אמצעי להפעלת הסמכות, כלומר: העצמה היא תביעה בעלת סמכות = בעל העצמה תובע סמכות.

המדינה היא הארגון החברתי המפעיל את המונופולין של השמוש בכוח על אוכלוסיה מסויימת בטריטוריה מסויימת. המדינה שואפת ללגיטימציה של זכותה המונופוליסטית לשמוש בכוח הכפיה, ז"א: הכרה בסמכותה. אפילו הדיקטטור שואף להכרה בסמכותו.

אנו מכנים בשם נורמטיביות את התוכנה השואפת להדריך או לכוון את התנהגותם של בני האדם, לכן אנו קוראים לכלל או לצו המופנה לחברה מסויימת או לאדם מסויים נורמה. הנורמה היא: צו האומר כי בנסיבות מסויימות קיימת צורת התנהגות מסויימת.

צווי הדת והמוסר החברתי מהווים “שיטה נורמטיבית”, גם כללי המוסר החילוני או האזרחי מהווים זאת. שיטה נורמטיבית בתוקף היא המשפט.

עלינו להבחין בין כלל נורמטיבי לבין כללי סיבתי. כלל סיבתי מראה לנו יחס בין שתי עובדות או תופעות אם תתקיים עובדה א‘, תתקיים עובדה ב’. הוא מראה על קשר סיבתי כביכול בין סיבה לתוצאה.

אם נחמם מים ל־100⁰ הם ירתחו. הכלל הסיבתי מצביע על הכרח מסויים. הכרח פיזי, על דברים בטבע. הכלל הנורמטיבי אינו מצביע על הכרח כי אם על משהו רצוי “it ought to be”.

גם כאן יש יחס בין שתי תופעות. אם אדם גנב חפץ מסויים – חייבים לאסור אותו. יש כאן צורך בהתערבות האדם עם זה שהוא תופס את הגנב.

עצם קיום הנורמה הוא הסיבה למאסרו. אין קשר סיבתי בין הגניבה והפעלת החוק.

ע"י ההבחנה בין כלל סיבתי ונורמטיבי אנו מבינים כי שני הכללים מתיחסים לשני תחומים שונים שאין מגע ביניהם. התחום האחד הוא התחום הקיים is, והשני ought to be

עצם קיומו של הכלל הנורמטיבי אינו מצביע על העובדה אם ההתנהגות של האדם מתאימה או לא.

מן הראוי לכבד אדם מת אך אין לדעת אם עושים זאת. מתי כלל נורמטיבי הוא בתוקף? כאשר אלה שאליהם הוא מופנה יכירו בתוקפו.

תלוי אם הצו או האדם המצווה הם בעלי סמכות. בלי סמכות אין הצו מחייב.

כלל נורמטיבי הוא יעיל כאשר מתנהגים בהתאם לו. יכול להיות לצו תוקף מחייב מבלי שנבחן את יעילותו. אם הרוב המכריע אינו מקיים את הצו אין הוא בתוקף. (אלה שלא מקיימים את מצוות הדת לגביהם אין זה בתוקף).

המשפט נבדל משיטות נורמטיביות אחרות בחיובו ובתוקפו. וגם בכלליותו – הוא חל על כל אנשי החברה. וגם בסופיותו וביעילותו.

האם במשפט יש לראות רק את הכללים בלבד או שמא השטה הנורמטיבית היא מערכת כללית + התנהגותם של בני האדם???

שעור ג'

המשפט הוא טכניקה של כפיה סוציאלית הקשורה בהסדר סוציאלי והכוללת את השמוש המונופוליסטי בכוח הכפיה. אין קלזן מזהה את המשפט עם המדינה. אם למדינה מונופולין בכוח הכפיה, והמשפט הוא שיטה נורמטיבית מאחורי כוח הכפיה, דבר אחד ברור שבמדינה מסויימת יכול להיות הסדר משפטי אחד בלבד.

המשפט נבדל מיתר כללי ההתנהגות במקורו בכלליותו ובסופיותו, מקור: “מקור חיובו של המשפט במדינה” – בכך נוקטים אנו בגישה פוזיטיביסטית. הגישה הזאת מזהה כמשפט אך ורק את אותם הכללים שנחקקו בהתאם לדרכי החקיקה הלגיטימיים במדינה מסויימת. הגישה הזו אינה מתענינת בתכנה של ההוראה המשפטית מה שחשוב – הקריטריון לפיו היא מגדירה את המשפט, והקריטריון הוא פורמלי – סמון היכר חיצוני. לפי גישה זו חוקי נירנברג היו הוראות של משפט פוזיטיבי. הוראות מחייבות משום שנחקקו בהתאם לדרכי החקיקה הלגיטימיים בחוקה הנאצית. (ואין זה חשוב אם הם היו בלתי אנושיים). יש כללים המחייבים מבלי שיהיו רשומים בספר חוקים כלשהו. מבלי שאפשר להסתמך עליהם בפניה לביה"מ, ורשויות המדינה מכבדות ומתנהגות על פיהן למשל: הנוהג החוקתי בבריטניה לפיו חייב המלך למנות כראש הממשלה ציר של בית הנבחרים האנגלי הנחשב כמנהיג סיעת הרוב. אין כל הוראה כתובה – על פעולה זאת.

כללים כאלה לפי ההשקפה הפוזי' אינם כללים משפטיים. לעומת זאת קיימת השקפה אחרת הגורסת שקיימים כללים משפטיים הנשארים בתוקף בכל חברה ובכל מדינה ובכל עת, כללים שהשליטים בעצמם כופים אותם. במידה והמשפט הפיזי מתנגד להם הרי פסול הוא. הגישה ידועה בשם המשפט הטבעי או משפט הטבע. כזה היה המשפט האלוהי, כזה הוא משפט התבונה האנושית, וכזהו המשפט הבינלאומי. משפט טבע עתיק יומין שחייבים היינו לקבלו אלמלי חסרון אחד. שאין הסכמה כללית על תוכן המשפט. לכל תקופה ולכל תרבות יש השגה אחרת בדבר תוכן המשפט הטבעי ובהיעדר רשות עליונה המוסמכת לשפוט מהם כללי המשפט הטבעי אין יכולת להפעילו. קיימת רק רשות אחת המסוגלת לכפות כללי התנהגות מחייבים – זאת היא הרשות המסוגלת לקבוע מהם הכללים המחייבים – המדינה.

נובע מכאן שאף על פי שבהתאם לכללי המשפט הטבעי חוקי נירנברג היו בלתי מחייבים הרי למרות זאת המשפט הטבעי קיים למעשה רק בהכרתו של האדם או של עם.

משפט טבעי זה הוא מושג הצדק של אותו עם. יכול לקרות שבין מושג הצדק של חברה מסויימת לבין המשפט הפוזיטיבי של המדינה יהיו הבדלים ניכרים. יכולה לקרות התנגשות בין החברה והמדינה. בין המשפט של המדינה לבין מושג הצדק של אותה חברה. ואז נחלש בסיס סמכותה וחוקיותה ולגיטימיותה של המדינה בעיני החברה ואז הדרך פתוחה למרד.

בדרך כלל המדינה שואפת להגשים את ההכרה המשפטית, את מושג הצדק של אותה החברה. המדינה אף תנסה להשפיע על מושג הצדק באמצעות תעמולה עתונות, רדיו וכד'.

לצורך נתוח המשפט במדינה מסויימת לא נוכל לחרוג מתחומי המשפט הפוזיטיבי כי אין שום אמצעים למדוד את התפיסה היסודית של מושג הצדק אצל אותה חברה. אנו מתיחסים להוראות המשפטיות ללא הבחנה במקורן ההיסטורי ובמקורן המטריאלי. אין זה חשוב אם ההוראה נובעת מן המינהג או מן המוסר הדתי או מהשקפה אחרת, והמדינה באה לתת לה גושפנקא פורמלית: זאת היא השקפה המתיחסת לתוקף ההוראה ולא לתוכנה. כלליות המשפט: מה שמבדיל בין קבוצה מאורגת ובין משפט זאת העובדה שהמשפט חל על כל אזרחי המדינה ואין הם יכולים להשתחרר ממנו, כמו בחברה אחרת בה אפשר למכור את המניות או לעזוב למשל את הכנסיה, המשפט מחייב לא רק את אזרחי המדינה אלא גם את הזרים. אדם שרוצה לעזוב את הטריטו' זקוק לאישור המדינה.

סופיות המשפט: לאחר שנקבעה בהצעה המתאימה האחרונה מהו הדין בנקודה השנויה במחלוקת או כיצד יש לפרש את החוק במקרה זה או אחר – אין ערעור על כך, ואפשר לבצע את החוק או פסק הדין. המשפט הוא סופי.

כשנוקטים בעמדה פוזיטי' נמצאים למעשה בנקודת תצפית סטטית. קובעים מהו המשפט המחייב במדינה מסויימת ברגע מסויים. אבל אין בכך ענין הסבר להתהוות המשפט. קיימת אסכולה שאינה רואה במשפט שום דבר אחר זולת בטוי רצונו של המחוקק. כלומר: יצירה מוצעת של המחוקק שהמדינה כופה על בני אדם הנתונים בסמכותה. זוהי האסכולה הוולונטריסטית = בטוי רצונו של המחוקק, או של השליט. John Austin דגל באסכולה זאת. אסכולה זו מתעלמת מתוכן ומגדירה אותו מבחינה פורמלית בלבד.

“רצונו של הנסיך יש לו תוקף חוקי”. הכלל הזה של המשפט הרומאי חוזר בתקופת הרנסנס ואחריה כשמנסים (מקיאבלי וולטר) לתרץ את סמכויותיו הבלתי מוגבלות של הנסיך או המלך. לעומתה קיימת האסכולה ההיסטורית הטוענת בצדק שהמשפט איננו יצירה של המחוקק. המשפט הוא תוצאה של תהליך התפתחותם איטי וארוך המיוחד לכל אומה, ולכן נושא המשפט בכל אומה את חותם התפתחותה ההיסטורית ואת דמות הרוח הלאומית שלה.

הנציג – המשפטן הגרמני סביגני Savigny. ויש גישה שלישית: הגישה הסוציולוגית – הפסיכו סוציאלית Krabbe נציג השיטה.

“משפט הוא בטוי אחד של שפוטי הערכים השונים שבני האדם נוהגים לשפוט הודות לנטיותיהם ולטבעם. אנו מעבירים תחת שפוטנו כל התנהגות אנושית, את כל הממשות ואנו מבחינים בין סוגי ערכים שונים עד כמה שאנחנו משתמשים באבני בוחן שונים. ההכרה בערכים אלה או שלילתם אינה שאלה של בחירה מוצעת. אין אנו יכולים להחליט להיות אדישים או לא. שכלנו מגיב בתוכנו בין שאנו רוצים בכך או לא, ואנו רואים את עצמנו כפופים בהתאם לכך למה שאנו מגדירים הטוב היפה או הצודק. שיטות המשפט מקורן אף הן בתגובת האדם להרגשת הצדק אין המשפט נובע מסמכות משפטית חיצונית כי אם המשפט הוא תופעה אנושית פנימית”.

לדעתו יש להתחשב במושג הצדק שבו מאמין הרוב הגדול של בני החברה. לכן יקבע המשפט בהתאם למושג הצדק של הרוב.

המשפט הוא תוצאה היסטורית של התפתחות מושג הצדק במוסד מסויים, אבל מבחינה פורמלית יש צורך בפונקציה של המדינה על מנת להפוך את תוכן הרעיון הזה לכלל משפטי מחייב.

סכום מקורותיו ההיסטוריים של המשפט:

א. המנהל.

ב. ערכים של מוסר (דתי או אחר).

ג. פסקי דין של בתי המשפט בכלל, ועליונות – בהם מפרשים השופטים את החוק וקובעים מהו החוק.

ד. הדעות של אנשי המשפט, שבתי המשפט מאמצים אותם.

ה. Equity מוסד שהתפתח בתקופה העתיקה.

אלה הם עקרונות שבעזרתם יכול שופט לעשות משפט צדק כאשר החוק עצמו אינו מאפשר לשופט לעשות משפט צדק, אם החוק עצמו לא מסביר נקודה מסויימת או שהוא נוקשה מדי. כזה היה המשפט ברומי (ושל הלורד צ’נסלר באנגליה) וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפט המקובל האנגלית – ה־ Common law ו. החקיקה.

יש עוד אספקט והוא שונה משאלת מקורו ההיסטורי של המשפט. זאת שאלת מקור חיובו של המשפט. למה החוק מחייב? לבעיה זו תרם תרומה המשפטן הגרמני יהודי וילינק, בספרו “תורת המדינה הכלכלית” 1900.

לא כוח הכפיה של המדינה הוא ברוב המקרים הסיבה הישירה לחיובו של המשפט. אין אנו מצייתים למשפט משום שכופים אותו עלינו בכוח, האיון בשמוש בכוח הוא אחד המניעים. גם זה לא נכון אלא באופן כללי.

אנו חונכנו לכבד את החוק בכלל ואת החוק שלנו בפרט ואנו עושים זאת תוך הרגל. פרט אותם העיקרים של חקיקה טכנית מסובכת. לכן אומר יילינק מבוסס תוקפו המחייב של החוק בסופו של דבר על הכרתנו שאמנם הוא מחייב.

“אין כלל משפטי בעל תוקף אם אין אנו מיחסים לו את תכונת התוקף”. אם אין אנו רואים אותו כמחייב". ההרגשה הזו שחוק מסויים הוא בעל תוקף יוצרת הרגשה אחרת. העובדה שאנו מיחסים תוקף מחייב למשפט היא תוצאה של הרגשה אחרת, שקיימת ערובה להפעלת המשפט. לכן החוק איננו נורמה שכופים אותה על החברה כי אם נורמה שלגביה קיימת ערובה להפעלתה. כלומר: מקורו של חיוב המשפט הוא פסיכולוגי. למה יש לנו הכרה שאמנם קיימת ערובה להפעלתו של המשפט?

מה מקור ההכרה? מקור ההכרה בהסתכלותנו בעובדות. כבר בחיי יום יום אנו מיחסים עדיפות להתנהגות שאנו רגילים לראותה. נורמלים הם אותה צורת לבוש אותם נמוסי אכילה, אותו טיפוס של האשה היפה שאנו נוהגים לראותם סביבנו. ומה ששונה מן העובדות שאנו רגילים בהם הוא זר או מוזר, ואינו מחייב אותנו. הנטיה לייחס תכונה נורמטיבית למה שאינו אלא עובדתי – קיימת אצל הילד. מבחינה היסטורית – תחילה נחשב בכל עם כמשפט מחייב אותו משפט שהיה בתוקף, ובזה כוחו של המשפט המינהגי. לתכונה זו של העובדות קורא ייליניק “הכוח הנורמטיבי של העובדות”. ביסוד המשפט המפותח ביותר, עומדת תמיד עובדה. קיומו ועליונות סמכותו של הפרלמנט מושתתים על עובדה בלבד. איש לא הצביע על ההחלטה לקיום מלך, ביום אחד קם מלך והכריז על עצמו ומאז מכירים בעובדת המלך – וכן בפרלמנט. אין התורה הזו עומדת בסתירה לתורת המשפט הטהור של קלזן = מאחורי הנורמה הבסיסית העליונה של כל הסדר משפטי עומדת עובדה, שאינה עובדה משפטית. וזהו מקור תוקפו המחייב של המשפט.

סוגי המשפט:

אפשר להתיחס למשפט מבחינה המטריאלית או הפורמלית.

הבחינה המאטריאלית: אנו יכולים להתיחס לתכן המשפט מבלי שנעמוד על תוקפו כלומר: מבלי להתיחס למעמדו הפורמלי של חוק זה או אחר בהסדר המשפטי ומבלי לשאול אם ההוראה כפופה להוראות אחרות או עומדת עליהם. אנו דנים בתוכן ההוראה ושואלים את עצמנו אם יתכן מבחינה פורמלית אוסר או מצווה, של “עשה או אל תעשה” (נשאר באמצע! התחום שעליו לא חל המשפט. אין החוק קובע דבר לגבי אותו חלק).

צו התר למעשה הוא צו איסור המותנה בתנאים מסויימים אסור לעזוב את האיש אלא בתעודה מסויימת"! את תוכן המשפט אפשר למיין לא רק לפי צורת ההוראה אלא גם לפי התחום אותו היא מסבירה. אז אנו מבחינים בין משפט אזרחי פלילי־חוקתי ומנהלי. נוהגים לעשות הבחנה בין משפט פרטי לבין פומבי. כשהמשפט הפרטי מתיחס לכל מה שנוגע ליחסים של האזרחים בינם לבין עצמם, והפומבי בין האזרח והמדינה, או בין המוסדות השונים של הממשלה לבין עצמה…

מבחינה פורמלית: לתוקפן היחסי של ההוראות המשפטיות לא לכל הוראה משפטית יש תוקף שווה. כשאנו אומרים כי החוק עדיף על התקנה – פרושו שאין התקנה יכולה לסתור הוראה הכלולה בחוק. במידה והתקנה סותרת את החוק, הרי מבטל אותו בית המשפט. מה מקור עדיפותו של החוק על התקנה – במוסד שהוציא את ההוראה.

את החוק מחוקק הפרלמנט, את התקנה השר, ומכיון שהפרלמנט עדיף על השר עדיף החוק על התקנה. אבל, מדוע הפרלמנט עדיף על השר? משום שכך נקבע בהוראה גבוהה עוד יותר, בכלל המשפטי העליון, בנורמה הבסיסית – כך כתוב בחוקת המדינה.

מתוך הסתכלות בהסדר משפטי כלשהו נוכל להוכח שהוא בנוי בצורת פירמידה. בראשה החוקה. וכן הלאה ולפירמידה זאת מתאימה פירמידה של מוסדות.

חוקה                                                          ריבון

בראש הפירמידה נמצא הרבון. סמכותו רבונית.????????????????????????? ¹

היא הסמכות המשפטית העליונה.

השאלה היא מדוע לובש ההסדר המשפטי פירמידה כזו? משום שהנורמה הבסיסית העליונה – החוקה – חלה על כל החוקים.. ומכיוון שכך הרי היא אבסטרקטית לכללים. על מנת להגשים את החוקה יש צורך בחוקים ובפרוט. לכן החוק יחול על תחום ספציפי. אולם החוק הוא הוראה כללית ולהבדיל מן החוקה הוא חל על תחום מסויים. החוק מגשים את החוקה בתחום מסויים. סה“כ החוקים מגשימים כל אחד בתחומו את החוקה. על מנת להגשים את החוק יש צורך בהוראה מוגדרת יותר הפונה לסוג מסויים של אזרחים או מקרים, לכן התקנה מסדירה תחום עוד יותר צר בצורה קונקרטית יותר. והצו יכול להיות אינדיבידואלי המופנה לאזרח אחד צו גיוס או תשלום הבא להגשים בתחום הספציפי של אותו אזרח. הצו אינו יכול לסתור את התקנה וכן הלאה. כל אחת מן ההוראות היא הגשמה קונקרטית של הנורמה הגבוהה יותר. הפירמידה היא תהליך קונקרטיזציה של הנורמה הבסיסית. ההסדר המשפטי הוא קונקרטיזציה של הנורמה הבסיסית. וזאת התורה בדבר היוצרות המשפט בסולם שבו יורדים מן הנורמה הבסיסית אל הצו האינדי' הנקראת תורת הסולם המשפטי שפותחה ע”י Merkl ונתקבלה ע"י (Kelzen). הצוים הנמצאים בבסיס הפירמידה מסבירים את המקרים הספציפיים שעליהם חלה הנורמה הבסיסית.

בתורה זו אין הבדל בין פסק דין של שופט ובין תקנה של הרשות המבצעת כי שניהם מגשימים לגבי מקרה קונקרטי הוראה הכלולה בנורמה גבוהה יותר. גם השופט לא עושה אחרת בתהליך הקונקרטיזציה מאשר השר.

אפשר להבין מדוע שולל קלסן כל הבחנה בין המשפט הפומבי והפרטי. מלבד שוני התחומים ההבחנה מבוססת על שני נימוקים.

1. במשפט הפומבי – החיוב הוא תוצאה של הוראה חד צדדית של המדינה המצווה. במשפט הפרטי החיוב הוא תוצאה של הסכם מרצון הפרט.

2. בעוד שהמדינה יכולה בעצמה להוציא לפועל את המשפט הפומבי, לא יכול האזרח להוציא לפועל את החיוב למשהו אלא הוא צריך לפנות לביה"מ.

קלסן שולל את שתיהן וטוען: כי במשפט הפרטי רצונם של שני הצדדים מחייב אותם אך ורק במידה שהחוק של המדינה קובע. וכמו כן אין זה נכון שהמדינה מבצעת בעצמה את ההוראה שהיא הוציאה. השר המוציא צו אין ביכולתו להוציאו לפועל, הוא חייב לפנות אל הרשות המוציאה לפועל – משטרה, בית דין.

לא יתכן שיהיו מקורות שונים לחיוב בהסדר משפטי אחד לפי קלסן.

בעמדתה זאת מושפעת האסכולה הוינאית (קלסן) מתורה מרכסיסטית כפי שפותחה ע"י קרט רנט הסוציאליסט. רנר טוען כי ההבחנה בין משפט פומבי שבו המדינה היא המצווה את העשה או לא לבין המשפט הפרטי שבו המדינה מכירה במקור החיוב – הבחינה זאת יסודה בהשקפה פוליטית. המדינה משאירה בידי בעלי העצמה את היכולת לכפות את רצונה על אחרים.

אין ספק שעצם התפיסה הזאת שרצון הצדדים יחשב כחוק בתחום המשפט הפרטי היא המבטאת השקפת יסוד מסויימת. אולם, אין זה משהו מקורי בנתוח האסכולה הוינאית.

מה שמקורי הוא השאלה של ההבדל המהותי בין המשפט הפרטי והפומבי. הרבונות היא סמכות משפטית העליונה במדינה. בישראל זו הכנסת, באנגליה הפרלמנט. כי הכנסת יכולה לבטל הוראה של בית המשפט העליון ובכלל את המוסד הזה, ואילו בית המשפט העליון אינו יכול לבטל חוק של הכנסת.

משטרים – מיונם ותאורם.

משטר – כלל היחסים שבין השלטון והאזרח, בין מוסדות המדינה בינם לבין עצמם, והיחסים בין האזרחים לבין עצמם – באותה מידה שהם מוסדרים ע"י המדינה.

הנטיה למיין משטרים עומדת ביסוד מדעי המדינה. מדע המדינה נולד להשוות בין המשטרים. קימים משטרים ובהם מוסדות אשר לכאורה משמשים לאותו התפקיד ואפילו בעלי אותו שם, אך שונים הם במציאות מקצה לקצה. (פרלמנט במערב לעומת פרלמנט במזרח).

אין אנו יכולים להסתפק במשטר בצורתו החיצונית כי אם חייבים אנו להעמיק בתהליך השלטון על מנת לגלות כיצד מפעל השלטון ובאיזה פקוח או הגבלות חלים עליו. המיון המפורסם הוא של אריסטו בספר פוליטיקה.

יש לו קריטריון כמותי ואיכותי. הוא מבחין בין משטר מונרכי – יד אחת, אריסטוקרטיה בידי קבוצת הטובים במדינה, ופוליטיקה משטר שהשלטון הוא בידי כל האזרחים.

לכל אחד משלושת צורות השלטון יש שתי מהדורות. האחת האידיאלית והשניה המנוונת. לצורות המנוונות הוא קורא: שלטון יחיד – טירניות קבוצה אולגרכיה, ושלטון כל האזרחים – דמוקרטיה.

הנוון מתבטא בזה שהשליטים מתחילים לדאוג לעצמם במקום לכלל.

מקיאבלי: בספרו הנסיך מבחין בין משטר שבו השלטון בידי היחיד – מונרכיה – לבין רפובליקה – יותר מאחד. ולא משנה לו השוני שבין צורות רפובליקות שונות. ההפשטה הזאת של מקיאבלי ואריסטו לא עורערה במשך זמן רב. אף על פי שאין הם מסייעות לנו לערוך מיון מהותי. מה ההבדל לדוגמא בין מלוכה בערב לבין אנגליה? הראשון שהפנה את תשומת לב לכך שאין להסתפק בבחינת המוסדות הפורמליים היה מונטסקיה שכתב ספר “על רוח החוקים” שבו הוא מנסה להוכיח כי צריך למדוד את רוח החוק את האקלים שבו נוצר החוק, אקלים חברתי ואקלים גיאוגרפי.

מונטסקיה עושה הבחנה – הוא מבחין בין שלטון יחיד עפ"י החוק, לבין שלטון יחיד שאין לו הצדקה חוקית. בניגוד לשלטון טירני הוא מעמיד את יתר המשטרים ולהם הוא קורא משטרים תחוקתיים־קונסטיטוציוניים. אף אחד מן הקריטריונים אינו ממצה את השוני שבין המשטר שהוא מגדיר לבין המשטרים האחרים. כל קריטריון מצביע רק על נקודה אחת ואין הוא אומר דבר על יתר האספקטים של השלטון.

הסוצי' הפולי' המודרניים של תחילת המאה ה־20 – הצביעו על כך שין קשר הכרחי בין המבנה הפורמלי של השלטון לבין המבנה המעשי של המשטר.

“בכל משטר קיימת למעשה קבוצה – מעוט” שבידו השלטון האמיתי. וקבוצה זאת יכולה להתגייס הן מקרב מחזיקי עמדות השלטון הפורמליות והן מחוץ לזה. ולכן כל כך קשה לחקור את מהותו של משטר מסויים, כי קשה לזהות את הקבוצה השלטת. ע“כ אי אפשר למיין משטריו עפ”י ההרכב הפוליטי של הקבוצה השלטת, כי אין קבוצה שלטת אחידה בהרכב החברתי. כי אין הקבוצה השלטת הומוגנית. ומכיון שאין כל אפשרות לזהות את הקבוצה לא נוכל למיין משטרים עפ"י קריטריון זה, שאולי אילו היינו יכולים להשתמש בו היה פותח את הדרך להסברת הצורות השונות של משטרים.

פר' לובנשטיין מציע קריטריון ראשון למיון המשטרים, את ההבחנה בין הפעלת שלטון מרוכזת ומחולקת. והוא קורא למשטרים בהם קיימת הפעלת שלטון מוחלקת בין מרכזי עצמה וסמכות "משטרים קונסטיטוציוניים–חוקתיים. ולאחרים – אוטוקרטיים. החידוש אצלו בזה שזהו לדעתו המיון ה־1 הכללי שחייבים לערוך לפני שניגשים לבחינה מפורטת של המשטרים. לכן, אם נקבל הגדרה זו הרי חוקתיות היא התכונה של המשטרים בהם עצמת השלטון אינה מרוכזת בידי אדם או גוף אחד הומוגני, אלא מחולקת בין מרכזים שונים בלתי תלויים זה בזה. ומפני שהיא מחולקת קיים פקוח הדדי של מרכזי השלטון אלה על אלה. פקוח פרושו הגבלה.

באוטוקרטיה לעומת זאת אין פקוח כזה, ואין חלוקה כזאת. כל סמכות השלטון מרוכזת בידי אדם או גוף אחד, לכן אין כל פקוח, ולכן היא גם אבסולוטית ושרירותית.

קונסטיטיונליזם: אצל לבונשטיין הקריטריון הוא צורת הפעלת השלטון. נדמה כי חלוקת השלטון בין מרכזים שונים הוא אמצעי להשגת מטרות מסויימות־והעיקריות: להגביל את השלטון. מבחינה היסטורית הפרדת הרשויות היו האמצעים להגשמת משטר בלתי שרירותי. אבל כשרוצים להגדיר משטר קונסט' נשים במרכז את המטרה של הגבלת השלטון. לכן אפשר יותר לקבל את דעת פרידריך – משטר קונסטי'. משטר שבו קיימות הגבלות אפקטיביות על השלטון. הגבלה ארעית או בלתי צפויה מראש, אין לראות בה ערך נורמטיבי, אין לראות בה הגבלה על השלטון גם אם למעשה אמנם מוגבל השלטון של המונרך ע"י גורמים אישיים חברתיים או כלכליים.

כל עוד אין ההגבלה קבועה אין להגבלות האחרות אופי של משטר קונסטיטוציוני.

על מה חלה ההגבלה של השלטון? באופן עקרוני יכולה לחול על: דרכי רכישת השלטון – צורת הרכבת מוסדות המדינה. דרכי רכישת השלטון – סמכויות רשויות המדינה. האם מספיק שתהיה הגבלה על דרכי רכישת השלטון כדי שהמשטר יהיה קונסיט' או להיפך. האם מספיק שקיימת הגבלה על הפעלת השלטון על מנת לקרוא לו קונסטי‘, או שמא יש צורך בהגבלות נוספות על השאלה ה־1. לדוגמה משטרי המלוכה האבסולוטים במאה ה־17 וה־18. משפטני מלוכה אבסולוטים טענו שבעברת הכתר כפופה המלוכה לפחות לשני כללים. ה־1 מתיחס למין היורש האם לנשים יש זכות ירושה? ה־2 מתיחס לדת. האם מותר להעביר את הכתר למלך שאינו בן אותה דת? משפטני המלוכה האבסול’ טענו שאלו הם שני דברים המגבילים את העברת השלטון. נכון שהמלוכה התורשתית היא שלב מתקדם בתהליך מיסוד השלטון. ההגבלות הללו לא הפריעו למלכים בשלטון אבסולוטי. אעפי"כ יש לראות בשאלת העברת השלטון בעיה שהיא שייכת לתחום הקונסטיטיונאליזם. הוכחה לכך מוצאים בעובדה שאחת הבעיות המהותיות של כל דיקטטורה היא בעית העברת השלטון. כשנמצאו כללים להעברת השלטון במשטר דיקטטורי מפסיק הוא להיות בתחום זה משטר לא קונסטיטוציוני.

השאלה השניה: האם זה מספיק וכו' לא! לדוגמה חבש. בקיסרות זו סמכות השלטון היא בידי הקיסר. אך אין שום הגבלה על הפעלת השלטון. לכן, כדי שנוכל להגיד שמשטר הוא קונסט' יש לבדוק אם יש בו הגבלות מיוסדות משני הסוגים. אין זה מספיק שנמצא חלוקת סמכויות בין מוסדות שונים. חלוקת הסמכויות היתה האמצעי לדמוקרטיזציה של השלטון. האמצעי להגבלת שלטון המלך. אבל במשטרים המודרניים נמצא חלוקת סמכויות והפרדת רשויות ובכ“ז אי אפשר להסתפק בהפרדה זו ע”מ להעניק למשטר הזה את האופי של משטר קונסטי'. המשטר באנגליה – ממשלה, פרלמנט. לכאורה ההפרדה הקלאסית של הרשויות, אבל כשמדברים על כך שוכחים שלמעשה בשני המקומות שלטת מפלגה אחת, מפלגת החוק. ההפרדה בין מחוקק למבצע אבדה את משמעותה כאמצעי למניעת שלטון שרירותי, המשטר הפלמנטרי הוא משטר מפלגות ואינו מספיק כערובה להגבלת השלטון. מהו האמצעי הקלאסי להגבלת השלטון?

החוקה: היא מערכת כללים הקובעת את דרכי הרכבתם וסמכויותיהם של מוסדות השלטון – היחסים שבין המוסדות לבין עצמם, והיחסים שבין האזרח ומוסדות הממשל.

“החוקה המודרנית” – לשלוט בשולטים (To rule the gove) הגדרה זו היא מבחינת תוכן החוקה. הגדרה מאטריאלית שאינה שואלת מה צורת ההוראה, מה תקפה המשפטי, מנקודת ראות זו כוללת החוקה כל חוק רגיל העוסק בסמכויות רשויות הממשלה והפעלתה. וכאן נכלל גם פסק דין של הרשות השופטת, אותם פסקי דין בהם מפרש השופט הוראה מפורטת לסמכויות.

נוהל חוקי־משפטי מנהגי בתחום התחוקתי. קיימת הגדרה נוספת לחוקה. הגדרה פורמלית, המתיחסת רק לאותן הוראות שנחקקו ביחד ונושאות שם “חוקת מדינה”… או שצורפו ומהוות חוקת המדינה. הכוונה למסמכים מוגדרים מסויימים – הנקראים חוקה כי נחקקו בצורה שונה מן החקיקה הרגילה ע“י המחוקק הקונסטיטוציוני ולכן יש להם תוקף משפטי עדיף על כל דבר חקיקה אחר במדינה. הגדרה פורמלית אינה מתענינת בתוכן – וזיהוי החוקה עפ”י סמן היכר חיצוני והוא התהליך המיוחד הקונסטיטוציוני, ומקנה לה תוקף משפטי עדיף על כל הוראה אחרת באותו הסדר משפטי.

לא חשוב אם החוקה דנה במוסדות המדינה, או כוללת הוראות אחרות שאינן בתחום סמכויות השלטון, אין מתענינים בתוכן לצרכי זהוי החוקה – מספיק אם ההוראה נחקקה בצורה בה חייבים לחוקק הוראה חוקתית.

במושג חוקה אנו כוללים את כל ההוראות או הדינים והמצוות המתיחסים לדרכי הפעלת הסמכויות של השלטון – כל ההוראות מהוות את החוקה מבחינה מאטריאלית.

לרוב המדינות יש חוקות פורמליות – מדוע?

1. אחת הסיבות להתהוותן היא שגורם הרציפות המשפטית, התקוממות, מרד; שחרור מכבוש.

2. לרוב נתנו החוקות הפורמליות הראשונות אם לא במהפכה הרי בעקבות תהליך חברתי פוליטי שבא לסיומו עם הגבלת סמכויותיהם של מוסדות השלטון הקודמים. מלחמת השחרור של המושבות הבריטיות של א. הצפוניות היתה מופנית נגד הסמכויות של הפרלמנט שרצה לכפות עליהן חוקים כמו הטלת מיסים על המסחר, הרצון להגביל סמכותו מוסד כלשהו, וכן לגבי המהפכה הצרפתית, שבאה להגביל את סמכויות המלך.

3. לידתן של מדינות חדשות.

4. צרוף מדינות אחדות ליחידה חדשה בצורת מדינה פדרלית, חלוקת הסמכויות בין המדינה הפדרלית ובין הארצות הנכנסות לפדרציה חייבת להיות כתובה באופן ברור.

לעומת זאת ישנה דוגמא בולטת – אנגליה שבה אין חוקה פורמלית. מדוע? סיבה היסטורית, וסיבה התלויה באופיו של העם. אנגליה היא אחד המקרים הבודדים שבהם לא נשברה הרציפות המשפטית. ב־1648 פרצה מלחמת אזרחים שהביאה להדחתו של צ’רלס ה־1. המהפכה הזאת נגמרה בכשלון וב־1660 מעלים על כסא המלוכה את צ’רלס ה־2. היה כאן אמנם חלל ריק, אך לבסוף החזרה הרציפות. מאז 1660 ועד היום לא חלה הפסקה ברציפות. ב־1682 נתן לאנגליה המסמך המתקרב לחוקה פורמלית שהיה חוק של הפרלמנט המתיחס לאספקטים אחדים של סמכויות השלטון, אך אין הוא מסדיר את כל מכלול בעיות השלטון.

כנצחון המהפכה ניצח הפרלמנט ונקבע כי הסמכות העליונה היא הפרלמנט ולא יתכן שיקום גוף אחר שיחוקק חוקים. החוק הפרלמנטרי הוא ההוראה המשפטית הגבוהה ביותר. יכול היה להיות שבמשפט כזה ינסו להשתמש בסמכויות הפרלמנט על מנת לחסל מתנגדים פוליטיים, (הרוב היה יכול לחוקק), הפרלמנט הוא סמכות עליונה מבחינת החוק. אנגליה הפכה למולדת הליברליזם, למולדת המשטר הפרלמנטרי ולמולדת המסורת של שתי מפלגות המתחלפות בשלטון מבלי לפגוע אחת בזכויות או בהישגי השניה. מה הסיבה?

באופיו של העם האנגלי, שבשלטון הבית שלו גלה סבלנות, סובלנות, הבלגה, שהיא ששמשה כהגבלה לשלטון, ולא היה צורך בחוקה פורמלית על מנת להגביל את המחוקק.

למרות העדר חוקה פורמלית התפתח משטר של חופש בזכות האופי של העם. ולכן יכלה אנגליה להסתפק בפקוח פוליטי (בצורת בחירות כלליות) ולא בפקוח משפטי.

אולם זה מיוחד רק לעם זה. אפילו הסקנדינבים שיצאו את אנגליה העדיפו לחקוק חוקות פורמליות. ישראל בחרה ללכת בעקבות העם האנגלי.

נמוק אחר למתן חוקה פורמלית יש לראות – שלחוקה מלבד התפקיד להסדיר את סמכות הרשויות יש לה גם תפקיד אחר: לשקף את השקפת היסוד הפוליטית חברתית השלטת בחברה הנדונה. כגון: האמונה שמשטר דמוקרטי הוא משטר טוב יותר, הבטחת זכויות הפרט והמעוט, והגדרת התפקידים הסוציאליים והכלכליים של המדינה, חובותיה של המדינה כלפי החברה. לכן, רואים את החוקה גם במסמך שמתפקידו לחנך את העם. וזאת אחת הסיבות שחוקה פורמלית צריכה להיות מסוגננת בצורה ברורה ויפה, ואין ספק שאבות החוקה וגם בארה“ב וצרפת במאה ה־18 ראו זאת כאחד מתפקידיהם הראשיים בשעת חיבור החוקה. בארה”ב הפכה החוקה לנושא של פולחן מסויים המסמל את אחדות העם.

השאלה היא ממה נובעת עדיפותה של החוקה הפורמלית על חוקים אחרים?

עדיפות החוקה מבחינה תקפה המשפטי היא בזה שאין שום הוראה יכולה לסותרה. כל חוק כפוף להגבלות שנקבעו בה; כפיפות זאת של החוק לחוקה היא מוחלטת. אין למחוקק אפשרות לשנות בעצמו את החוקה. ולכן חוקה פורמלית היא בראש וראשונה הגבלה לגבי המחוקק. חוק הסותר את החוקה גם אם הוא נחקק בטל ואינו מחייב. קיימות דרכים אחדות לפקוח על החוקה.

פקוח שפוטי ובלתי שפוטי.

הפיקוח יכול לבוא מצד הנשיא, או מצד האזרח ע"י תביעה, והתביעה יכולה להתברר או בפני בית משפט רגיל או בפני בית משפט קונסטיטוציוני.

בשוויץ אפשר לדרוש בטול חוק קונטיננטלי שמנוגד לחוקה הפדרלית בתחום זכויות האזרח. כאן האזרח פונה אל בית המשפט הפדרלי. סמכות בית משפט כזה לבטל את החוק שאי כשרותו הוכחה – מוחלטת. אולם, יש להגביל את תחום סמכות האזרחים או גוף אחר על בטול החוק הבלתי כשר. רצוי שבדיקת כשרותו של החוק תעשה בטרם נכנס החוק לתקפו, או קביעת תקופה – בה מותר לערער, ואחריה אי אפשר יותר. זה פקוח המתבטא בבטול החוק. צורה שניה היא הנהוגה בארה“ב. לפי שטה זו רשאי צד בעיסוק כלשהו לפנות לביהמ”ש, ואז השופט נמנע מלהתחשב בחוק. אין בית המשפט העליון יותר מחייב, אלא בתי המשפט הנמוכים מתחשבים בהחלטת בית המשפט העליון, אבל אינם כפופים לה.

בית המשפט העליון יכול להתנגד לחוקים המתנגדים לחוקה כמו בד. אפריקה ב־1952 ששם שללו את זכויות התושבים הבלתי אירופיים באותה תקופה, ובית המשפט העליון עמד על רוח החוקה בצורה דמוקרטית. והמאבק שם נגרם ע"י שינוי לא רק בהרכב בית המשפט העליון באפריקה אלא בשינוי תחוקתי. ישנו פקוח פוליטי: דוגמה בולטת בחוקת הרפובליקה הצרפתית הרביעית שהקימה מועצה חוקתית של 13 חברים שבראשה עמד נשיא המדינה. מועצה חוקתית זו היתה מוסמכת לפסוק לא שחוק מסויים מנוגד לחוקה כי אם שהוא מחייב תקון החוקה. את המועצה יכול להפעיל נשיא המדינה יחד עם יושב ראש הסנט. המועצה היתה מכשיר להגנה על הסינט.

המועצה חייבת היתה לתת תשובתה תוך זמן קצוב. ואם היא מצאה שאין החוק יכול להיכנס לתוקף עד אשר לא ישנו את החוקה – כך היה. החוק לא נכנס לתוקף עד בצוע השנויים של החוקה – כאן יעילותו של המכשיר תלויה בגורם חיצוני אחר – במנגנון או הנוהל לשנוי החוקה. הפרלמנט היה מוסמך לשנות בעצמו את החוקה אבל ברוב קולות. ברוב של 2/3 בבית הנבחרים. אפשר לשנות חוקה גם ע"י משאל עם

על מה מסתמכת החוקה וממה היא נובעת?

בחוקה פורמלית ישנו הרעיון של עדיפות החוקה על חוקה רגילה. אבל אין העקרון הזה מספיק על מנת להסביר לנו למה מסמך מסויים זה ולא אחר הוא חוקה, ועדיף מבחינת תוקפו המשפטי? התשובה: החוקה עדיפה ביחס לחוק הרגיל משום שהיא נתקבלה ונחקקה בהתאם לנורמה הבסיסית של המשטר. ר“ל: משום שהיא חוברה ונתקבלה ע”י אותו מוסד הנחשב כבעל סמכות חקיקה עליונה, והוא מוסמך לחוקק חוקים קונסטיט' הגבוהים משאר החוקים (פארלמנט).

החוקה עדיפה גם משום שהיא משקפת את השקפת היסוד השלטת באותה חברה. על מנת שלחוקה יהיה תוקף נורמטיבי מושלם, חייבת היא להתאים לשני התנאים. אין זה מספיק שהחוקה נחקקה ע"י המוסד שבשעתו היה נחשב כבעל סמכות חקיקה קונסטיט' כי אם היא חייבת גם לבטא את השקפת היסוד (בתחום המשטר הסוציאלי מדיני) של אותה חברה.

יכול לקרות שעל אף העובדה שבזמנו היא נתקבלה, אין היא משקפת את הפילוסופיה החברתית השלטת כי בינתיים חלו תמורות בהשקפת היסוד, לגבי שאלה מסויימת ולגבי עצם צורת המשטר. במצב זה החוקה לקויה וחייבת להיות התאמה. המוסד המוסמך לתקן את החוקה חייב להתאימה לשינויים שחלו בינתיים בהשקפת היסוד, ומשום כך נקבעים הדרכים לשנוי החוקה.

אך לפעמים הסתירה שבין השקפת היסוד השלטת והוראות החוקה נעשית חמורה יכול להיות שההתאמה לא תעשה עוד בדרכים הקבועות כי אם ע“י הפיכה או מרד, שמוש בכוח ע”י שבירת הרציפות המשפטית, ואז יוקם מוסד חדש, והוא יחוקק חוקה חדשה המתאימה לשינויים שחלו בינתיים בהשקפת היסוד.

אנו משתמשים במונח השקפת יסוד שלטת ולא דעת קהל. האם יש הבדל? ההבדל שאנו משתמשים במונח דעת קהל לגבי כל בעיה וכל דבר, לגבי כל מאורע הקורה בחיים היום יומיים. אבל לא זו היא השקפת היסוד השלטת – השקפת יסוד היא זו של דעת הקהל על השקפת יסוד מסויימת.

הדרכים בהן נחקקת חוקה לראשונה.

החוקות הפורמליות הראשונות הן חוקות כתובות. אין חוקה פורמאלית שלא תהא כתובה. הן הופיעו בסוף המאה ה־18, בארה"ב – ואם אנו אומרים זאת אנו מתעלמים מנסיונות מתקדמים יותר למתן חוקה פורמלית כמו נסיונות המאה ה־17.

למעשה הופיעו החוקות הכתובות הראשונות לפני חבור החוקה הפדרלית בארה“ב, על כל פנים התנועה הזאת מתחילה בשנת 1776. מרבית החוקות האלו נתקבלו ע”י אסיפות, אסיפות מהפכניות שהצהירו שהן פועלות בשם העם, בשם תושבי אותה מושבה. מרבית החוקות נתקבלו ללא השתתפותו הישירה של העם. רק במקרה אחד במדינה אחת הועברה החוקה להצבעה לשם אישור ע“י העם ונדחתה. שנים אחדות לאחר מכן חוברה החוקה הפדרלית בקונבנציה החוקתית בפילדלפיה. ההתכנסות שם לשם חבור חוקה פדרלית החליטה שהחוקה תכנס לתוקף אם היא תאושר ע”י מספר מסויים של מדינות החברות באסיפה. אולם השתתפות העם האמריקאי בקבלת החוקה הפדרלית מוגבלת לאותן האסיפות בכל מדינה ומדינה, וזכות הבחירה באותן האסיפות היתה מוגבלת ביותר, קשה להעריך איזה אחוז למעשה מן האוכלוסיה השתתף בבחירות. יש האומרים שהשתתפו רק 3% ויש עד ל־15% אך לא יותר. שנים מס' לאחר מכן ב־1791 נתקבלה החוקה הפורמלית הכתובה הראשונה באירופה של המהפכה הצרפתית. אף חוקה זו התקבלה ע"י אסיפה שהכריזה שהיא מיצגת את העם. ואמנם, חברי אסיפה זו נבחרו בבחירות כלליות, גם החוקה מ־1791 לא הוגשה לאישור העם. החוקה הראשונה שבה השתתף העם במישרין בקבלתה היתה החוקה מ־1793, אם כי חוקה זו לא הופעלה מעולם.

התגבשה בסוף המאה ה־18 ההכרה ברצון העם כנורמה בסיסית של ההסדר המשטרי. אמנם בתחילת המאה ה־19 עדיין נתנו חוקות בצורות של זכויות מטעם המלך, ורצון המלך, (החוקות אחרי קונגרס וינא) אבל בצידן מופיעות חוקות המושתתות על הסכם בין רצון המלך ורצון העם כגון: החוקה הצרפתית 1830 או החוקה הבלגית 1830. (אם כי חוקה זו – הבלגית – מכריזה על רצון העם בנורמה בסיסית).

כמעט כל החוקות אחרי מלחמת העולם הראשונה, וחוקות אחרי מלחמת העולם השניה, בכל החוקות האלו מכריזים מחבריהן שהם שואבים את סמכויותיהם מן העם. ולפעמים הם מציגים עצמם כאילו הם עצמם העם. בעוד שלמעשה חוברו החוקים ע“י קובץ אנשים באסיפה מכוננת. אבל הן שואבות את מעמדן המשפטי העליון מן העובדה שנחקקו ע”י מוסד שנחשב למיצג את העם. כלומר: הנורמה הבסיסית היא רצון העם. אף על פי כן אנו יודעים כי השתתפות העם בחבור כל החוקה אינה קיימת, העם אינו מסוגל לחבר חוקה, הוא מסוגל להשתתף בה.

שתים הן הדרכים של השתתפות העם בחבור!

האחת: בחירת נציגים שיהוו אסיפה מכוננת אשר מוסמכת לחוקק חוקים. ר“ל: החוקה שחוברה ע”י האסיפה המכוננת נכנסת לתוקף, ומושלמת מבחינת תוקפה המשפטי בו ביום שנתקבלה ע"י האסיפה.

השניה: הצבעתו הישירה של העם על חוקה המוצעת לו. כך שכאן יש שתי אפשרויות: 1. שהחוקה המוצעת חוברה ע“י נציגים שנבחרו למטרה זו ע”י העם. כלומר: החוקה שחוברה ע"י האסיפה המכוננת אינה נכנסת לתוקף אחרי חבורה, כי אם מועברת למשאל עם לשם אישור סופי. ורק לאחר שהעם אושר היא נכנסת לתוקף, והופכת למחייבת.

2. החוקה המוצעת לעם לא חוברה ע“י נציגים שנבחרו למטרה זו, כי אם ע”י קבוצת אנשים שנתמנו ע“י מישהו ובדרך כלל ע”י השלטון הקיים. בדר"כ נדרש העם לאשר לא רק את צורת המשטר הנוצר כי אם גם את שמות האנשים הממלאים את תפקידי השלטון העקריים.

כזה היה הנסיון של קרומויל ב־1654, כאלה היו כל החוקות הנפוליוניות, ובתקופתנו – מצרים, החוקה של דה־גול, והחוקה הדרום ויטנאמית ואף הדרום קוריאנית.

חובת העם לאשור החוקה היא כלל מוחלט בשוויץ. וזה חל גם על הקנטונים וגם על הקונפדרציה. (שמבחינה מעשית היא פדרציה). זו גם הדרך המקובלת ברוב ה־States של ארה"ב, וזו גם הדרך שהלכו בה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחרי מלחמת העולם השניה לא השתמשו באשור העם כמעט או רק לעיתים רחוקות. הסיבה לכך: בתקופה שבין שתי המלחמות הפך הרפרנדום לאחד המכשירים היעילים של המשטרים הטוטאליטריים. אם נשווה את בחירת האסיפה, ובחירת אסיפה ואשור העם (רפרנדום) לבין הצעה שלישית שהעם מקבל או דוחה הצעה של גוף אנשים או קבוצה מסויימת נראה כי לא נתנת לעם סמכות בחירה.

האלטרנטיבה השלישית היא אוטופיה.

במקרים האחרונים השתתפות העם היא נומינלית (בשם בלבד). אפשר להסיק שעל מנת שהפעלת הסמכות המכוננת תגשים את הנורמה הבסיסית של רצון העם יש צורך במלוי שני תנאים:

1. שהחוקה תחובר ע"י נציגי העם, אשר קיימו דיון על החוקה הרצויה.

2. הדיון הזה יתנהל באופן חופשי ללא לחץ מטעם השלטון הקיים. אשור החוקה ברפרנדום חוקתי אפשרי אבל איננו הכרחי על מנת שחוקה תגשים את הנורמה הבסיסית.

ובכן, העדיפות הראשונה נתקבלה בהתאם לנורמה הבסיסית.

מרבית החוקות משקפות השקפה פוליטית חברתית מסויימת. וזה גם בתחום מעמדו של הפרט במדינה, יחסו למדינה ויחס המדינה אליו והיחסים בין האזרחים לבין עצמם.

הנטיה הזאת לבטא בחוקה השקפה פוליטית סוציאלית גברה בתקופתנו, משום כך אפשר לומר לפי שלחוקה מעמד עדיף גם משום היותה בטוי של צורת המשטר שבה מאמינים, או שבה רוצים לחיות רוב אזרחי המדינה. עדיפות החוקה מושתתת על בסיסה המוסרי. לא כל החוקות מקדישות מקום שווה להשקפה פוליטית סוציאלית. הדבר תלוי בתקופה – ביחסי הכוחות, בצורך או ברצון להפגין שנוי מסויים ביחס למשטר הקיים. ההשקפה הפוליטית והחברתית יכולה לבוא לידי בטוי בשתי צורות.

א. בצורה של הוראה מחייבת. כלומר: כשההשקפה היא חלק אינטגרלי מן החוקה.

ב. צורה הצהרתית. ההצהרה יכולה להופיע בגוף החוקה או במבוא מיוחד. במידה והחוקה כוללת הוראות מחייבות המבטאות השקפת יסוד, מהוות הוראות אלה הגבלה של סמכות הרשויות השונות. אם נאמר בחוקה שקיים חופש האסיפות הפומביות פרושו: שאין הפרלמנט יכול לחוקק חוק האוסר זאת, ואף הממשלה אינה רשאית לאסור אסיפה צבורית. במלים אחרות: הוראות כאלו במידה והן נתנות בצורה של הוראה מחייבת הן הגבלות מאטריאליות – הגבלות של תוכן ולא של נוהל, כי שונה הוראה כזו מהוראה כגון החוק יכנס לתוקף אחרי שהוחתם ע"י הנשיא. ההוראה האחרונה מתיחסת לנוהל, והראשונה לתוכן, תחום הגבלה סובסטנטיבי. (היא מוציאה תחום מסויים מתחום פעולת הפרלמנט או הממשלה).

ההשקפה הפוליטית חברתית באה לידי בטוי בחוקות בצורת זכויות. מאז ה־ הראשונים 1628 ו־1689, דרך המהפכה הצרפתית, מלחמת השחרור הלכו זכויות היסוד וחרויות האדם והתעשרו בתוכנם.

חרויות אלה חלות על שלשה תחומים:

1. חופש האדם. כולל גופו ומחשבתו, וכל הזכויות כמו חופש המצפון, הבטוי, העתונות.

2. זכויות האדם בתור אזרח. זכותו להשתתף ביצירת רצונה הפוליטי של המדינה = זכות בחירה. השויון בפני החוק, הזכות לשרותים מסויימים מטעם המדינה כמו שרותי סעד, חינוך ובריאות.

3. חיי המשק והכלכלה. זכות הקנין, הזכות לעבודה, הזכות לסעד כלכלי. אין אף חוקה שאינה מכריזה על זכויות יסוד של האדם.

אבל גם במשטרים שבהם מכבדים את זכויות הפרט, משטרים שבהם ההשקפה הפוליטית חברתית מופעלת הלכה למעשה, גם שם מבחינה משפטית אין החוקה מסוגלת להבטיח את קיום הזכויות. מדוע? משום שאין זכות של אדם בחברה שתהיה זכות מוחלטת. כל זכות היא יחסית, ולו רק במובן זה שהיא מותנית בקבלת זכויות של השכן.

לכן, מכיון שהחוקה אינה באה להסדיר את פרטי הפרטים של התנאים בהם תובטח זכות זו או אחרת, כי אין זה תפקידה לקבוע פרטי פרטים, נאלצת היא להשאיר את קביעת התנאים בהם תובטח הזכות למחוקק הרגיל. בחוקה נאמר רק כי מובטח חופש העתונות או ההתאגדות בתנאים שיקבעו בחוק. למעשה נאלצת החוקה להשאיר את מדת החופש למחוקק. ואם כך הדבר – מה הטעם בהכללת הוראות מסוג זה בחוקה כשאין להן יעילות משפטית כלשהי? גם כשההוראה ניתנת בצורה מחייבת גם אז היא אינה אלא הצהרה, שכלולה בחוקה, הצהרה המצביעה על שאיפתו של רוב העם, ולכן המחוקק לא יתיחס בזלזול לרצון זה כל עוד הוא מתיחס ברצינות לחוקה, והוא שמיצג את העם ירצה את טובתו של העם ויפעיל בצורה היעילה ביותר לטובת העם.

במשטרים שבהם קיים הסדר אדמיני' אפשר לתקוף את הרשות המבצעת באי קיום החוקה בצורה שהיא באה לטובת זכויות האזרח, האדם. וכנגד הרשות המבצעת יש בית דין – בית דין עליון לצדק. אבל אין ערובה כנגד הרשות המחוקקת הקובעת את הזכות עצמה.

במאה ה־20 קיימת נטיה לא רק לכלול בחוקה בטוי של השקפת יסוד שלטת, כי אם בטוי של השקפה שרוצים להשליטה, החוקה כוללת הוראות יסוד של מדיניות כלכלית וסוציאלית, המשמשים הנחיה למחוקק מבלי שאפשר לומר כי ההשקפה כבר קיימת, כלומר: החוקה גם מכריזה על עדיפות ערכים מסויימים שמחברי החוקה רוצים להשליטם בעם.

לדוגמה: חוקת מקסיקו… חוקת בריה"מ 1936 שבה כפופות זכויות האזרח לאינטרסים של מעמד הפועלים ובסוס המשטר הסוציאליסטי. וגם אם אין לכל ההוראות האלה ערך נורמטיבי מושלם, יש בהם בטוי של השקפת יסוד שרוצים להשליט בעם.

תקוני חוקה

כל חוקה גם אם אין היא משקפת השקפה פוליטית חברתית בצורה מפורשת, הרי משקפת היא את השקפת האסיפה שחיברה את החוקה, או את יחסי הכוחות ששלטו באסיפה שחיברה את החוק. אבל אין לנו ערובה לכך שאמנם יחס זה של הכוחות לא השתנה במרוצת הזמן, ועמו השתנתה אף השקפת היסוד. לפעמים חלים מאורעות הגורמים לשנויים מרחיקי לכת. דוגמה: מלחמה, מהפכה, משבר כלכלי. ישנם תהליכים איטיים יותר המביאים לשינוי ביחסי הכוחות ובהשקפות. כל המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנית־מדעית של תקופתנו, אלו הם תהליכים איטיים יותר המביאים לשנויים במבנה הסוציאלי והכלכלי של האוכלוסיה ומכאן לשנוי של גונים בהשקפה השלטת.

ויכול לקרות להן, שהחוקה אינה משקפת יותר את ההשקפה כרגע, או שרשויות המדינה כפי שהם מוסדרים בחוקה, אינם מאפשרים לשנויים שחלו לבוא לידי בטוי, ומכאן נוצר הצורך בגוף מתקן. הנסיון ההיסטורי הוכיח כי שנויים טוטאליים אינם באים לידי בטוי בשנויי חוקה. וזאת משום ששנוי החוקה הוא תהליך איטי הנעשה תוך דיון והתיעצות, בעוד שהשנויים הטוטאליים הם מהפכניים במהותם ואינם יכולים על פי טבעם להשתמש במוסדות הקיימים על מנת לבוא לידי שנוי. לכן, מתיחסים תקוני החוקה לתקונים ספציפיים ולא לחוקה בכללותה. מספר הנחות יסוד לשנוי החוקה. (הנובעות מן הנסיון ההיסטורי).

א. כל חוקה חייבת להיות פתוחה לשנויים. חייבת לקבוע דרכים שבהן אפשר לשנות. אין חוקה יכולה למנוע את שנוי הוראותיה ע"י זה שהיא לא קובעת תהליך שנוי.

ב. האם יכולה חוקה להוציא תחום מסויים, ולומר כי בתחום זה אי אפשר לשנות יותר?

קיימת בהסדר המשפטי סמכות עליונה והיא הסמכות המכוננת לחוקק חוקה או להכניס שנויים בחוקה. ברגע מסויים מגלמת את הסמכות הזו אסיפה שנבחרה ע"י העם, והיא מחברת חוקה, והיא חייבת לקבוע דרך לומר לרשות המכוננת בכל שעה לבטל את השקפת היסוד.

כל קביעה מסוג זה המוציאה תחום מסויים מסמכותו של מחוקק או אסיפה מסויימת יש לראות בה הצהרה פוליטית בלבד ולא ממשית צודקת. כי אין אסיפה ראשונה שחקקה יכולה לומר כי זו שתבוא אחריה לא רשאית לשנות מהחלטת הראשונה, אין כל הצדקה לדבר כזה!

הגענו למסקנה שכל סעיפי החוקה חייבים להיות נתנים לשנוי – כולל את הסעיף בדבר צורת שנוי החוקה. השאלה היא כיצד? את הכיצד קובעת החוקה בעצמה.

השאלה שאנו רוצים לברר: האם החוקה חייבת להיות כזו שהיא מתנה תנאים קשים לשינוייה, או שמא אין היא צריכה להכביד על האפשרות להכניס שנויים – ר"ל: האם החוקה חייבת להיות גמישה או נוקשה?

החוקה הגמישה באופן מוחלט היא החוקה שאינה מבחינה בין חקיקה רגילה לבין חקיקה חוקתית – חוקה שאיננה חוקה פורמלית, אבל מכיון שאין היא חוקה פורמלית היא גם לא תובעת לעצמה עדיפות. השאלה היא רק לגבי חוקה פורמלית. השאלה היא אם כן: מתי, למה, ולגבי מה, חייבת חוקה להיות נוקשה או גמישה?

אם החוקה נכנסת לפרטי פרטים בתחום מסויים, אשר בדרך כלל היו צריכים להיות מושארים להחלטת המחוקק הרגיל, פרטים אלה עלולים להשתנות לעיתים קרובות יותר, הרי באותה מידה לגבי הוראות מסוג זה החוקה חייבת להיות גמישה. בנוגע להוראות כלליות הקובעות דרכי הרכבת מוסדות – היחס בין רשויות המדינה, מעמיד האזרח, עד כמה שההוראה כללית יותר חייבת החוקה להיות קשוחה יותר במידה והמדינה אינה אחידה מבחינת הלאום, הדת, השפה וכו' כלומר: במידה וקיימים מעוטים בעלי אורח חיים שונה, או בעלי אינטרסים ספציפיים משלהם, ואם האינטרסים או הזכויות של מעוטים אלה מובטחים בחוקה, הרי הוראות כאלה חייבות להיות קשוחות. אבל רק לגבי הוראות כאלה. אבל אין זה אומר שכל החוקה באותה מדינה חייבת להיות נוקשה. רק אותן הוראות הנוגעות במקרה זה למעוט בתוך הארץ.

(באופן כללי אפשר להסיק כי החוקה לא חייבת להיות גמישה או נוקשה בצורה אחידה).

מה הדרכים להבטיח קשיחות של הוראה חוקתית מסויימת?

ישנם שני עקרונות:

1. השהיה. פרושה: קביעת פרק זמן מסויים שחייב לעבור בין התאריך שבו הוצע השנוי לבין התאריך בו הוחלט עליו סופית. המטרה: לתת אפשרות לשקול באופן יסודי ולא להחליט החלטה פזיזה. ההשהיה יכולה לשמש “בוחן” של דעת הבוחרים. הפרלמנט מציע שנוי חוקתי מסויים, השנוי לא נכנס לתוקף, מפזרים את הפרלמנט, נערכות בחירות חדשות, והפרלמנט שנבחר הוא שמחליט סופית על השינוי.

2. הדרישה לרוב מיוחס של 60%.

בדרך כלל משולבות שתי הדרכים יחד. כמובן שטוב להפריד לא רק בזמן כי אם גם במוסד – בין המציע למחליט. ההצעה מצד הפרלמנט, וההחלטה ע"י הבוחרים עצמם. כאן יש יותר מהשהיה, יש הפרדה בין הגוף המציע לגוף המקבל.

אין כל קשר בין גמישותה של חוקה לבין המידה בה למעשה חלים או לא חלים שינויים בחוקה. האפשר לומר כי חוקות גמישות משתנות לעיתים קרובות יותר?

אנו מתקשים למתן תשובה. אין חוקות רבות שהן בתוקף זמן מספיק כדי שנוכל לשפוט. ובכ“ז ישנן חוקות אחדות המאפשרות להסיק מסקנה ארעית. חוקות המדינות הסקנדינביות הן גמישות, בכ”ז חלו למעשה רק שני שנוי חוקה: האחד שנתנה זכות בחירה לנשים, והשני שנגע לשיטת הבחירות. במדינות אלו חלו למעשה שנוי אחד או שנים על אף העובדה שהחוקות במדינות אלו גמישות. לעומת זאת חוקה נוקשה כמו בארה"ב: אושרו 22 תקונים מתוך 27 תקונים שהוצעו. למרות הקשיים פועל מכשיר לתקון החוקה כהלכה, ואף בשויץ שהדרך לתקון מסובכת היו ב־50 השנים הראשונות 11 שנויים ו־50 השנים הבאות 37 שינויים.

במדינות הבודדות של ארה"ב קיים הבדל בין מדינה למדינה, לרוב החוקות מאז נוקשות, אבל במדינות מסויימות על אף הקושי נעשו תקונים רבים מאד, ובמדינות אחרות לא היו כל שינויים.

בתוקף תפקיד בית המשפט נתנת לו הסמכות לפרש את החוק. תחילה יאמר שלא בכל המדינות נהנים בתי המשפט מן הסמכות ליצור כללים משפטיים ע"י פרוש חוקים. למשל: צרפת. מאז המהפכה הצרפתית קיימת הבחנה מדוייקת בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת ואין בתי המשפט הרגילים רשאים להתערב בתחום יצירת כללים משפטיים. לכן ניתן הפקוח על הכשרות של החוקה בידי מועצה פוליטית ולא בית משפט. בצרפת אין הרשות השופטת רשאית לפסוק בסכסוכים הנוגעים לרשות המבצעת, כדי להבטיח אי התערבות הרשות המחוקקת ברשות המבצעת.

השקפה זו של אי התערבות קיימת גם במדינות אחרות – סקאנדי', בלגיה, הולנד. אבל באותן המדינות בהן בתי המשפט כן רשאים לפרש את החוקה יכולה סמכות זו (של הפרוש) להביא לשנויים מרחיקי לכת בדרכי הפעלת הסמכויות של רשויות המדינה.

סמכות בתי המשפט לפרש את החוקה!

סמכות זו הביאה במרוצת הזמן להגברת סמכויותיה של המדינה הפדרלית במדינות כמו ארה"ב, כלומר: תהליך של צנטרליזציה של סמכויות בידי הרשויות הפדרליות מבלי שיחול שינוי כלשהו בחוקה מבחינה פורמלית.

הקונגרס בארה"ב מוסמך לחוקק בתחומים המוסברים בחוקה, ואחד התחומים הוא הסדרת הסחר הבינמדינתי. הם התכוונו שכמה מן המדינות החברות בפדרציה לא תוכלנה להקים חומות מכס. אבל אי־אפשר היה למתוח קו ברור בין סחר בין מדינתי ובין סחר פנים מדינתי.

מה מעמדם של נמלי יבוא, תעלות, גשרים, נהרות? מה בדבר סמכות המדינות החברות לחוקק בשטח המסחר? או לקבוע גבולות מסויימים? האין כל אלה משפיעים על הסחר הבינמדיני?

ביהמ“ש העליון ראה חובה לעצמו לאשר את חקיקת הקונגרס שהוא מוסד פדרלי בתחומים ששייכים לסחר הבינמדינתי. ע”י פרוש הסעיף הזה הורחבו סמכויות המדינה הפדרלית בהשפעה לגבי מדינות אחרות. ברור כי לא כל חוקה נתנה לפרוש כה אלסטי והכל נוגע בנוסח המדויק של הסעיף הדן בענין.

בקנדה יש זכויות בלעדיות – סמכות חקיקה בלעדית, בקשר לזכויות האזרח. הדבר הביא להגברת סמכויותיהם של הפרובינ'. יש לזה גם הסבר הסטורי – והוא: המדינות החברות לא היו כולן בעלות אותו הרכב אתני. בקנדה ביהמ"ש העליון יושב לא בקנדה כי אם בלונדון – “הועדה השפוטית של מועצת המלך”… (קנדה חברה בחבר העמים הבריטי). באוסטרליה לא התעוררה בחומרה בעיה זו של סמכות קביעת מכס ומס, והסבות גיאוגרפיות ודמוגרפיות.

שתי מלחמות העולם גרמו לצנטרליזציה של הסמכויות. לפעמים מתהווה מצב לחוקק תקון פורמלי בחוקה. התקון ה־16 בארה"ב ב 1913. בתחום הזה שבו חלו שינויים בסמכויות הרשויות הוא תחום החקיקה המועברת. מעבירים סמכות מרשות מחוקקת לרשות מבצעת המחוקקת חקיקת משנה (כמו שר – הרשאי לחוקק תקנות).

החקיקה המועברת היא תופעה מודרנית כי ההתפתחות הכלכלית והטכנית הביאה לידי הרחבה עצומה של תפקידי המדינה, ואין הפרלמנט יכול להיכנס לכל תחומי הפרטים של המדינה, לכן החוק מעניק לרשות המבצעת להגשים את החסר ע"י חקיקת משנה.

אבל לחקיקה הזאת אסור לה שתהיה מנוגדת לחוק. אחרת זו תהיה חריגה מסמכות. הפרלמנט לפני שהוא מעניק סמכויות חייב להגדיר את גבולות הסמכויות. שני סוגי השינויים האלה של שנוי פורמלי ופרוש הם בעלי אופי משפטי טהור. יש סוג שלישי של שנויים בחוקה ונבדל מן השנים הראשוניים בזה: שעל אף העובדה שהשנוי מחייב את רשויות המדינה אי אפשר להוציא הוראה כזו לפועל ע“י פניה לביה”מ. הכוונה – “לנוהגים התחיקתיים”, אשר מתהוים בשולי החוקה או בין שורותיה.

מקור השינויים החוקתיים האלה הוא במנהג. אבל יש נוהגים חוקתיים שמקורם בקונבנציות של ממש – הסכם. הנוהגים החוקתיים מחייבים את רשויות המדינה.

כיצד הוא, הנוהג, מהווה שנוי של החוקה?

אחד התפקידים השכיחים של הנוהגים החוקתיים הוא להשתיק הוראה מסויימת של החוק. אין הנוהג מסוגל לבטל הוראה חוקתית, הוא רק יכול להשתיקה כלומר: הוא גורם לכך שאין מפעילים הוראה.

דוגמה א': סמכות ראש המדינה במלוכה. הוא מוסמך להטיל ויטו על חוקה, אבל הנוהל התהווה, וקבע כי אין המלך מפעיל זכות זו.

דוגמה ב': (יצירת הוראה חדשה בשולי החוקה) נשיא המדינה לא יעמיד עצמו שנית לבחירות, בחוקה לא כתוב על כך. הנשיא רוזולט בארה"ב הפר את הנוהג החוקתי והציג מועמדותו בפעם ה־3 ואף הרביעית. ואז יצא תקון 22 של החוקה שאומר כי לנשיא אסור להיבחר יותר מפעמיים – 1951, התקון לא יחול על הנשיא טרומן. דרך שניה שבה פועל הנוהג החוקתי:

מעביר סמכויות ממוסד שלו ניתנת הסמכות בחוקה לידי מוסד אחר. הנוהג החוקתי העביר את הסמכות האפקטיבית של ראש הממשלה לידי הממשלה ע“י כך שהוא קבע שהמלך או הנשיא יוכל להפעיל את סמכויותיו ללא חתימת אחד השרים. למה? כי המלך איננו אחראי מבחינה פוליטית, וכן גם הנשיא, כי אי אפשר להעבירם מתפקידים, וכאן להפעיל סמכויותיו אלא עפ”י עצת ממשלתו = חתימת הקיום של ראש הממשלה או אחד השרים.

זהו המכניזם של המשטר הפרלמנטרי. בארה“ב קובעת החוקה שלשם בחירת הנשיא יבחרו האזרחים באלקטורים. אלקטורים אלה יתכנסו ויבחרו לאחר מכן את נשיא ארה”ב. בו ברגע שנגמר מנין הקולות לאלקטורים יודעים אנו מי יהיה נשיא ארה“ב. כי ישנו נוהג חוקתי הקובע כי האלקטורים חייבים לבחור במועמד מסויים. אלה שחוקקו – בזמנם לא היו מפלגות, והם התכוונו לכך, שהנשיא ייבחר ע”י ומתוך האלקטורים.

דרך שלישית של הנוהג החוקתי – משלים את החוקה מבלי לפגוע בסעיפיה. כל פרלמנט קובע בעצמו ולעצמו את הנוהל לפיו יחוקק. נוהל זה אינו החוק, הוא נוהל חוקתי.

בצרפת היה קיים נוהל שכל הצעת חוק באה תחילה לדיון בועדה, והועדה היא המגישה את הצעת החוק כפי שהיא רוצה להגישו – בנוסח המתוקן ואף בתאריך הנראה לה, לידי המליאה. ואז השר שהציע לא יכול היה לשלוט על חוקיו שהציע. בארה"ב קיימת ועדה ששמה “ועדת הנוהל”. ועדה זו היתה קובעת למעשה את סדר היום של הבית. בועדת הנוהל היו מיוצגות שתי המפלגות אלא שבאגף השמרני של המפלגה הדמוק' משתף פעולה עם הרפובליקנים והיה מכשיל כל הצעת חוק שהיתה נראית לו מתקדמת מדי.

דרכי החקיקה הפנימיים של פרלמנט יכולים לקבוע שנויים ביחסים.

דוגמה ב': ייצוג הצרפתים הקתוליים במוסדות הפדרליים. אותו הדבר בשוויץ. שם מבטיח הנוהג לפחות 3 קנטונים בעלי ייצוג במועצה הפדרלית.

המשפטן האנגלי צייס: המונח “נוהג חוקתי” נוצר על ידו. הוא הגיע למסקנה כי מגמתו של נוהג חוקתי הוא להבטיח כי (תהיה אשר תהיה לשונו של החוק) תמיד תיאלץ הרשות המבצעת לפעול בהתאם לרצון העם. הנוהגים החוקתיים דומים מבחינת מהותם להסכמים הבינלאומיים שמדינות חותמות ומקימות, עפ"י קונבנציה בלתי כתובה. החוקות הפורמליות נתקבלו על מנת להבטיח או השתתפות בשלטון או זכויות יסוד מסויימות.

בתקופה ההיא, היה קיומה של חוקה ערובה לקיום משטר קונסטי‘. עם התפשטות הקונסטיט’ ניצח גם הרעיון הדמוקרטי והאומות נתנו לעצמן חוקות בהן מושתת השלטון על הסכמת העם או פקוח העם.

אם כי שום שלטון לא מעיז לתבוע לעצמו זכות לשלטון שלא נובעת כביכול מן העם יודעים אנו שהמשטרים הדמוקרטיים במובן המערבי של המושג הם במעוט. מאחורי חוקות הקובעות לעיתים תהליכי שלטון שהתהוו במשטרים דמוקרטיים מסתתרים לאמיתו של דבר משטרים אוטוקרטיים.

במקרים רבים הפכו חוקות פורמליות המתימרות להיות דמוקרטיות לאמצעי הסוואה לשלטון מסויים. קיימות מדינות שהגיעו לעצמאותן אחרי תקופה ארוכה של שלטון קולוניאלי, ומשהגיעו לעצמאות נטלו לעצמן חוקות דמוקרטיות על פי המקור המערבי מבלי שתהיה להן אותה רמה של תרבות ובגרות מדינית ואותה מסורת של בגרות מדינית, שהיו תנאי מוקדם למשטר דימוקרטי כלשהו. יחד עם זאת נמצאות מדינות שקבלו או נתנו לעצמן חוקות דמוקרטיות לאחר תקופה ארוכה של שלטון רודני.

בשני סוגים אלה נשארו החוקות הדמוקרטיות עפ"י המתכונת המערבית.

עלינו לבדוק בכל מקרה ומקרה באיזו מידה מופעלות הוראות החוקה הלכה למעשה, באיזו מידה קיימת התאמה בין הנורמות החוקתיות לבין חיי המציאות. מנקודת ראות זאת של יעילותן של החוקות אפשר לקבל את החלוקה שערך פרופ' לבונשטיין. הוא מבחין בין 3 סוגים של חוקות:

1. חוקות נורמטיביות. החוקות שבהן קיימת התאמה מלאה או כמעט מלאה בין הכתובה ובין הגשמתה למעשה. כאלה הן החוקות במדינות המע' אירופיות, סקנדינביה, ארה"ב, חבר המדינות הבריטיות.

2. החוקות הנומינליות – שאמנם אין מפעילים אותה בכל הוראותיה הלכה למעשה משום שההרכב הכלכלי סוציאלי של האוכלוסיה אינם מאפשרים לה. אבל החוקה נשארת מעין מטרה ששואפים להגשימה. ולכן יש לחוקה גם תפקיד חינוכי. גאנה – פאקיסטא, אינדונזיה, בורמה. במידה שמגשימים הם נורמטיביים.

3. החוקות הסמנטיות – חוקות שלרוב הן נורמטיביות אלא שכל תפקידן להבטיח את שלטון השולטים הקיימים. החוקה מופעלת כך שאין אפשרות להחליף את השלטון הקיים. החוקה קובעת שצריך בחירות, אבל למעשה יש רק מפלגה אחת.

חוקות אלו דומות לחוקות הנורמטיביות כי בדר"כ אין חוקה קובעת בצורה מפורשת את שיטת הבחירות וכו'.

כל חוקה מתימרת להיות נורמטיבית. ולכן צריך לחזור מעבר למה שכתוב ולראות מה קיים, וגם אז קשה יהיה להבחין בין חוקה נומינלית וחוקה סמנטית. יש כמה סימני הערכה: כשראש המדינה יכול להאריך בעצמו את תקופת שרותו, גם אם כתוב שרק בזמן חרום, אבל מהי שעת חרום הוא בעצמו קובע. המדינות השייכות לסוג 3 = מדינות ערב, פרט ללבנון, דרום אמריקה, (מדינות דמוקרטיות).

תפקיד החוקה הוא להגדיר ולהגביל את השלטון, את סמכויות מוסדות המדינה. החוקה יוצאת מן ההנחה כי קיימת הבחנה בין שלטון ונשלטים. בא המשטר הדמוקרטי וטוען כי מוסדות המדינה מיצגים את העם, כפופים לפקוחו ואחראים בפניו, אם כך מה זכותה של החוקה להיות בעלת תוקף נורמטיבי גבוה יותר מאשר הממשלה או הפרלמנטים הנבחרים גם הם ע"י העם???

משטר אוטוקרטי: הכוונה למשטרים שבהם מוצא השלטון את האסמכתא – המקור לשלטון בעצמו – אוטוקרטיה – שלטון עצמי. משטרים אלה הם בד“ר בלתי קונסטיטוציוניים, משטרים בהם אין חלוקת סמכויות ואין הקבלה או פקוח על השלטון. קיים רכוז של הרשות המבצעת והמחוקקת בידי אותו גוף, או קבוצת אנשים או אדם. במשטר אוטוקרטי אין השתתפות של הנשלטים בשלטון, כי אף פעם השלטון איננו בידי אדם אחד, תמיד ישנה קבוצה קטנה או גדולה המשתתפת ג”כ. שאלת השתתפות הנשלטים היא שאלה כמותית. מה שמאפין את המשטר האוטוריטארי: השלטון מסתפק בשליטתו על התחום המדיני. אין הוא פוגע בזכויות הפרט (האזרח) כל עוד לא מתערב הפרט בעניני המדינה. חופש האזרח אינו נפגע במשטר אוטוריטארי. והכוונה בעיקר לחופש הכלכלי. קימים במשטרים אוט' מוסדות שלטון שביניהם מחולקות סמכויות המדינה, אבל המוסדות האלה תלויות בשליט האוטוריטארי או בקבוצה השלטת, ואין הם אלא לפעמים מסווה לשלטון יחיד. במשטר אוטור' אין צורך ולא קיימת אידיאולוגיה מגובשת, ובמידה וקיימת היא כללית ולא נכנסת לכל תחומי החברה. למשל: המסורת.

משטרים אוטור' היו משטרי המלוכה האבסולוט' המשטרים בדרום אמריקה, והמשטרים באחדות מן המדינות החדשות באסיה ואפריקה. לעומת זאת משטר טוטאליטרי נכנס לכל תחומי החיים של האזרח, כלומר: מסדיר באמצעות החוק או התקנה את כל תחומי החיים, ואופייני לו, שיש לו אידיאולוגיה ביחס לכל סוגי החיים – כלכלה, חיי משפחה, וכד'. בד"כ במשטר טוטאליטרי קיימת מפלגה אחת, שהיא למעשה ארגון של מתנדבים, הרוצים לכפות את האידיאולוגיה על האוכלוסיה באמצעי שכנוע או לחץ. אין חובה להשתייך למפלגה הרוצה להשריש את האידיאולוגיה בשולי החוק. במשטר טוטאליטרי יש למדינה מונופולין על אמצעי הקשר והתעמולה ויכול להיות אף של פתוח ובעלות אמצעי הייצור. מונח נוסף בו אנו משתמשים לציון משטרים מסוג זה, דיקטטורה שמקורה ברומי.

היו קיימים שני קונסולים, והפרוצדורה היתה מסורבלת, לכן המציאו את הדיקטטור שלו מסרו בשעת מלחמה את כל סמכויות המדינה אבל רק לחצי שנה – ואז הוא חייב להחזיר סמכויותיו לסינט. אולם הדיקטטורים סרבו להחזיר סמכויותיהם ואז השתלטו בכוח על המדינה, או שכנעו את הסינט להאריך את תקופת כהונתם.

מהם התנאים הנוכחים להתהוות דיקטטורה? הנסיון ההיסטורי מוכיח 3־4 מקרים בהם הרקע המדיני נוח.

1. כאשר חלות תמורות סוציאליות וכלכליות המשנות את הרגלי החיים במדינה ופוגעות ביציבות הכלכלית ונוצר תוהו ובוהו, אז מעדיף העם להעביר שלטון לידי שליט חזק שישליט בו באופן בלעדי וישיב את הסדר על כנו.

2. במקרים בהם התמוטט או התנוון ההסדר החברתי הקיים מבלי שתהיה זיקה לצורת משטר חדשה. (רוסיה, מהפכה 1917).

3. כאשר מכריזים על הנהגת משטר דמוקרטי (במדינה חדשה או מדינה שהיתה קולוניאלית) בעוד שעם עדיין אינו הכשר מבחינת רמת בגרותו הפוליטית להפעיל משטר דמוקרטי. דוגמה: מדינות דרום אמריקה, נפוליון.

4. בצורה לגיטימית נמסר השלטון לשליט מסויים אבל הוא מסרב להסתלק מכהונתו. במידה מסויימת מצרים, גרמניה, פורטוגל.

מהו ההבדל בין דיקטטורה לבין מלוכה אבסולוטית?

במלוכה אבסולוטית קיימים כללים מראש להעברת השלטון, בדיקטטורה – או ע“י הפיכה, או ע”י מנוי היורש ע"י הדיקטטור. למעשה השליט אף פעם אינו שליט יחיד. יש לידו קבוצת תומכים או סתם חסידים – יש תמיד קבוצה שלטת:

השאלה היא – מה הרכבה, גודלה והשפעת גודל הקבוצה על מידת רכוז השלטון?

כמה שהקבוצה גדולה יותר שרירות קטנה יותר כי יש פקוח ובקורת ויש חלוקי דעות. ככל שהקבוצה קטנה יותר השרירות מרוכזת וגדולה יותר.

ושאלה שניה: עד מתי אנו קוראים לקבוצה – קבוצה דיקטטורית ומתי נקרא לה פרלמנט במדינה דמוקרטית?

המבחן הוא במציאות. אם נניח הפרלמנט יחליט להאריך את תקופת כהונתו עד סוף חייו והעם עובר על כך על סדר היום הרי זה לגיטימי – כלומר: הכל תלוי בנורמה הבסיסית השלטת באותו זמן בציבור.

ההתנגדות היא בצורת מהפכה. (עד כמה שהדבר מוזר). צורת המשטר הטוטאליטרי היא תופעה של המאה ה־20, ונשאלת השאלה למה התפתח המשטר האוטוריטארי והדיקטטורי לטוטאליטרי, ומדוע ההתפתחות אופיינית למאה ה־20?

המאה ה־19 היא תחילת רעיון הדמוקרטיה והפעלתו, וגם התערבות האזרחים להשתתפות בשלטון. ולכן כיום מושפעים מאידיאולוגיות למשטר פוליטי דמוקרטי.

התפתחות הטכניקה הבאה לידי רבוי גדול של תפקידי המדינה. גם במשטרים דמוקרטיים מוסדרים כללי חברה וכלכלה ע"י המדינה (את הלקח הזה למד ה־ 1929־1930).

למדינה אסור לתת להתהוות משבר, כי זה עלול לגרום לפגע בכלכלה. ובמיוחד אסור לה לאשר קיום שכבות המפתחות זיקה לערכים, ומכאן הצורך בצנזורה, במונופולין על אמצעי התעמולה והקשר.

הדיקטטורה בתקופתנו נושאת בתוכה את המשטר הטוטאליטרי. האם האידיאולוגיה הטוטאליטרית היא המכשיר שבעזרתו אפשר להבטיח שלטון בלתי מעורער של הדיקטטור? או שמא קיימת אידיאולוגיה טוטאליטארית לשמה?

דיקטטורה יכולה להיות פורמלית ודיקטטורה מוסווית!!

אין דיקטטור שיכריז שהוא מהווה מקור שלטון יחיד. הדיקטטורה מסתתרת מאחורי מוסדות המהוים מרכזי סמכות בלתי תלויים בשליט.

חוקת נפוליון 1799 אמנם נתקבלה במשאל עם. ואמנם יש להניח שכל מצדדיה היו משוכנעים שמוטב להעביר את סמכויות השלטון לאיש צבא בעל סדר. החוקה היתה מתן גושפנקא חיצונית לשלטון איש אחד. זוהי העמדת פנים של משטר דמוקרטי – ולמעשה דיקטטורה. החוקה שהוגשה לאישור העם כללה את שמו של נפוליון כקונסול ראשון של הרפובליקה, והאזרחים נדרשו להצביע בזמן שנפוליון כבר תפס את השלטון. החוקה מבטיחה לכל אזרח צרפתי זכות בחירה! (היו 6 מיליון בעלי זכות בחירה, שבחרו מתוכם אזורי בחירה, שהיו כ־10% 600,000, ואלה היו מועמדים למשרות השלטון. 600,000 בחרו מתוך שוב 10% 60,000, ואלה היו מועמדים לשלטון בדרג האזורי. ומ־60,000 בחרו שוב 10% 6,000 ואלה היו מועמדים לתפקידים המרכזיים במדינה.

את המוני' בחרו האזורי, את האזורי המרכזיים, ואת המרכזיים הסינט, שהיה גוף ששנים מחבריו הוזכרו בחוקה, והיתר – גוף שנבחר ע"י השנים).

היו קיימים במדינה שלושה מוסדות חקיקה.

1. לחוות דעה מבחינה משפטית.

2. " " " פוליטית.

3. " " ולאשר או לדחות את ההצעה.

את הצעות החוק רשאית היתה להציע רק הרשות המבצעת.

גם במשטרים של ימינו ישנן צורות הסוואה! באמריקה הלטינית לנשיא המדינה נתנת סמכות וטו על חקיקת הפרלמנט, ז"א: קיימים מוסדות המקבילים למוסדות המדינה במשטרים הדמוקרטיים אבל מוסדות אלה אינם הגבלה לשלטון הדיקטטור אלא להיפך! תלויים הם ברצון השליט. (מצרים – משטר צ’ן קי שיק, אתתורק בתורכיה, וכד'). לא כל הדיקטטורים הם הרפתקנים השואפים להגיע לשלטון. יש דוגמאות בהן משטר הדיקטטור הוא לטובת המדינה (ויסוצקי בפולין, אתתורק בתורכיה).

לא רק יחיד או קבוצת אנשים יכולים להקים שלטון דיקטטורי כי אם גם קבוצה רחבה יותר, מפלגה או אפילו אסיפה יכולה להיות רודנית.

הדבר נובע מזה שאסיפה שנבחרה לצרכי חקיקה בלבד כובשת גם את הסמכות המבצעת ומביאה לריכוז סמכויות המביא למשטר טוטאליטרי.

דוגמה למשטר רודני של אסיפה – הקונבנציה במשטר הצרפתי. אספה היא מעצם טבעה רקע נוח להתהוות שלטון רודני אם מרוכזות בתוכה כל סמכויות המדינה. ריכוז סמכויות המדינה הוא הדרך הבטוחה לשלטון רודני. בבריה"מ קיים משטר של אסיפה. משטר אסיפה הוא הרקע הנוח ביותר לשלטונה המוחלט של שכבה מצומצמת, או במילים אחרות צורת ההסואה המתקבלת ביותר על הדעת. בידי הסוביט העליון מרוכזות כל סמכויות המדינה הפדרלית. הוא מעביר את סמכויות המדינה לגוף מצומצם – נשיאות, והיא מורכבת מ־50 חברים.

הסוביט העליון הוא בעל הסמכות המחוקקת. משנות 1938־1946 נחקקו בבריה“מ בסה”כ 45 חוקים.

דרך החקיקה הרגילה היא התקנת תקנות ע“י הנשיאות. בנשיאות ישנה פונקציה של רשות מבצעת. מאשר הסכמים בינלאומיים, מתקינה תקנות, ומפרשת את החוק, ממנה את ראשי הצבא, המיניסטרים מתמנים ע”י הסוביט העליון, אבל בין מושב אחד לשני של הסוביט העליון הם כפופים לנשיאות. המיניסטרים יכולים להוציא צוים, אבל הם יכולים להתבטל ע"י תקנה מצד הסוביט העליון, ממנה את בית המשפט העליון.

באיזה מידה קיים הבדל בין משטר אסיפה לבין משטר פרלמנטרי?

גם במשטר הפרלמנטרי הממשלה מורכבת מחברי הפרלמנט, והיא מנהלת את עניני המדינה בשם הרוב. הפרלמנט יכול בכל רגע לפטר את הממשלה! אין הבדל אורגני. במשטר פרלמנטרי קיימת הפרדה של תפקידים הממשלה בבצוע, והפרלמנט בחקיקה. אבל מנקודת ראות של הרכבת המוסדות אין הבדל.

ההבדל איננו מהותי, ההבדל פונקציונאלי. זהו הבדל של גון, של דרגת ערבוב או הפרדה. סמני היכר של מ. פרלמנטרי לעומת מ. אסיפה במשטר הפרלמנטרי: אין הממשלה נבחרת במישרין בהצבעה בפרלמנט קיימת רשות (נשיא) הבוחר מן הרוב משהו והמקבל את אמון הפרלמנט.

במשטר אסיפה אין גוף חיצוני מרכיב את הממשלה, כי אם האסיפה עצמה בוחרת בממשלה.

לממשלה במשטר הפרלמנטרי יש מבחינה פונקציונלית תפקידים שבהם היא בלתי תלויה בפרלמנט, מה שאין במ' אסיפה.

1. במ. הפרלמנטרי הקלאסי יש לממשלה רשות לפזור את בית הנבחרים ולערוך בחירות חדשות.

2. ביחסים בין הממשלה והפרלמנט במ. פרלמנט' בתהליך החקיקה היזמה הכמעט בלעדית היא בידי הממשלה. לא רק שהממשלה היא היוזמת הבלעדית של חוקים, אלא הממשלה היא הקובעת את סדר היום של הפרלמנט, ואפילו היא מגבילה ויכוח מסויים בזמן. ממשלה כזאת היא בעלת סמכויות אפקטיביות גם אם היא אחראית בפני הפרלמנט.

3. במ' הפרלמנט' הממשלה אחראית בפני הפרלמנט על מה שעשתה. היא פועלת ונותנת דו"ח כל הזמן. הפקוח הוא לאחר המעשה.

במ' אסיפה הפרלמנט הוא המשתתף באופן פעיל בקביעת ההנחיות ובפיקוח.

קשה להגדיר בכל מקרה ומקרה אם פקוח הפרלמנט מתחיל לפני הבצוע או אחריו.

דמוקרטיה

דמוקרטיה – מבחינה אטימולוגית: שלטון העם. בתור שכזה היא היתה ידועה ביון ועד תקופה מודרנית.

אבל אין העם יכול להפעיל את סמכויותיו והוא נזקק לנציגים ולכן במדינה מודרנית דמוקרטית היא שלטון בשם בהסכמת העם ובפקוח העם.

שלטון העם הכוונה שלטון בשם הרוב או הסכמת הרוב או פקוח הרוב.

האם כל שלטון של רוב הוא שלטון דמוקרטי?

בזכות מה עדיפה דעתו של הרוב על דעת המעוט? אנו סופרים את האנשים על מנת להימנע מלשבור אותם. ע"כ: האם הדמוקרטיה היא השלטון הגדול ביותר? כן.

זהו שלטון החזקים ביותר. אבל בעקרון הרוב מונח יסוד השוויון. כי כאשר סופרים את הקולות מיחסים לכל קול משקל שווה.

בזכות מה הופכת העדיפות הכמותית לעדיפות איכותית? למה הרבים יותר הם הטובים יותר?

האם אותו רוב המשעבד את המעוט הוא רוב דמוקרטי? והרי רודנות הרוב מסוכנת פי כמה מרודנות המעוט!!! אין שלטון רודני יותר משלטון רוב רודני.

לכן: לא כל שלטון רוב הוא שלטון דמוקרטי. במידה והוא ממלא אחר סובלנות, זכויות הפרט, המעוט, חופש. זכויות הפרט תכנן משתנה מתקופה לתקופה, והן תמיד מוגבלות ע"י האינטרס הכללי־הצבורי, אין זכות הפרט מעל לאינטרס הצבורי, הן כפופות לאינטרס הצבורי, ואת האינטרס הצבורי קובע הרוב. האופיני הוא כבוד זכויות מעוטים. אין רוב אחד שהוא תמיד הרוב, כי אם אפשרות של התחלפות, המעוט רוכש תוספת כוח ונהפך לרוב. אין כל ערובה לכך שמעוט מסויים ייהפך אי פעם לרוב.

הערה: אין זכויות הפרט עצמאיות אלא כפופות לאינטרס הכללי שאותו קובע הרוב.

בחברה המודרנית הזכויות הפורמליות של הפרט מאבדות יותר ויותר מחשיבותן. הפרט הפך להיות תלוי יותר ויותר בארגונים. המדינה עצמה שהפכה למדינת סעד או רווחה, שהחלה לספק שרותים שונים לאזרח, הפרט תלוי בתחום שרותים אלה במדינה, והתלות בארגונים לא קטנה יותר מן התלות באדם מסויים. מלבד המדינה גם הארגונים המקצועיים והמשקיים שהופכים יותר ויותר למוסדות אנונימיים ותלות הפרט בארגונים אלה (כמו תלותו בנותן העבודה הקונקרטי שלו) עדיין לא מבטיחות את מעמדו. מעמדו נקבע ע“י מספר כוחות בחברה. (שעליו אין בא) מדינה שמקימת למשל תעסוקה שלימה מקימת רמת חיים מינימלית ובזה יש הישג, אבל זה נוגע רק לחלק מן האוכלוסיה, מדיניות סעד למשל מספקת את צרכי הנכשלים וקשה לומר כי מעמדו של האזרח הממוצע נקבע מראש. אפשר אולי לומר כי האופיני לדמוקרטיה הוא שבמשטר דמוקרטי לא נקבעים הדברים ע”י קביעה חד צדדית הכופים את ההחלטה על האזרחים. אם כן מה תפקידו של פרלמנט־הכנסת 120 צירים במדינתנו?

תפקיד פרלמנט הוא לדון בפני ההחלטה, ויושבים בפרלמנט נציגי רוב מפלגות ומתקבלת תוצאה ופשרה הקרובה לדעת הרוב.

לפני שמחליטים משהו דנים כך ושואלים את דעת חלקי הצבור ומהשרים להביע דעותיהם.

הדיון החופשי בכל נושא הוא מאפיין את הדמוקרטיה. אבל אין זה הקו המכריע. האפשרות לקיים דיון אינה ערובה שאמנם הדיון יהיה עניני וההחלטה הסופית תהיה פשרה של הרוב. קשה להגדיר דמוקרטיה עפ“י תוכן חיובי, קל יותר להגדירה באופן שלילי. דמוק' איננה שלטון יחיד, שלטון שבו אין אפשרות של אלטרנטיבה וכד', ואינה שלטון שאין בו אפשרות דיון. קשה להגדירה עפ”י תוכנה החיובי, כי היא נולדה כדוקטרינה של מחאה. התנגדות למשהו, זה מקור הדמוקרטיה. היא איננה כל אותם המשטרים שנגדה היא קמה, אבל מה היא, מה שבא במקום המשטרים לה התנגדה שונה בכל מקום ומקום. הדמוקרטיה היא תוצאה של הסתערות כוחות מסויימים שהם שונים בכל מדינה ומדינה על המשטר המלכותי האבסולוטי. לאחר ההשתלטות קמו צורות משטרים שונים כי הכוחות שהתנגדו היו אחרים, ולכן צורת המשטר הדמוקרטי היתה שונה ממקום למקום. לכן המוסדות הדמוקרטיים באנגליה היו שונים מזה בצרפת למשל. אחדים מכוחות אלה שהתקוממו נגד המלוכה האבסולוטית שמו את הדגש על חופש, ורצו להשתית את המשטר על הסכמתם החופשית של הנשלטים. הם ראו במדינה מעין התאגדות מרצון המחייבת פקוח הנשלטים על השולטים, הגבלת תחומי השלטון וזכות להתמרד נגד השלטון אין היא סוטה מן ההנחיות שנתנו לו (או במדינה פדרלית הזכות לפרוש מן הפדרציה).

אלה ששמו את הדגש על החופש לא עמדו מיד על כך שהחופש הנדרש על ידם ינתן לכולם וביחוד אם הם היו רבים במידה מספקת על מנת להשתלט על המלוכה. מהפכת 1848 לא היתה מעונינת להעניק את כל הזכויות לכל העם, והם הסתפקו בשלטון ייצוגי וראו עצמם כנציגי העם ולאחדים היה החופש מטרה בפני עצמה ולאחרים אמצעי בלבד לתפוס השלטון.

אחרים שמו דגש על השוויון. על זכות שווה להשתתף בשלטון או לקבוע מי ישלוט, וכאשר תרגמו את האידיאל הזה למוסדות מציאותיים הם השיגו את השויון אבל שויון לא בחופש כי אם בשעבוד, דוגמא: המהפכה הצרפתית 1792־1793. הקושי נובע תמיד מן הצורך למצוא פשרה, בין יסודותיה האינדיבידואליסטים של כל דוקטרינה דמוקרטית לבין המטרות הכלליות הבלעדיות הקבוצתיות של עצם השלטון כי מטרתו של השלטון כי אם הוא נהנה מתמיכת הרוב או אפילו פה אחד יכולה לפגוע בחופש המעוט. לדוגמא: אדם חולה חייב להנתק מן החברה ובזה שוללים ממנו את החופש שלו. הקושי הוא למצוא את הפשרה שזאת הבעיה המרכזית של הדמוקרטיה. זאת אמר ג’ון זאק רוסו בחבורו על האמנה.

אם כן, באיזה תחום נמצא את הפתרון. האם הפתרון בתחום המוסדי? ע"י קביעת כללים מדוייקים מראש?

אין פתרון מוסדי. אין כלל יכול לקבוע מראש את הפשרה, הוא יהיה פתוח לשינויים. לכן הפתרון הוא בתחום האנושי, כלומר: בסבלנות ובסובלנות של השולטים, באופי הטמפרמנט. כי הבדלים בטמפרמנט מפלגים גם אנשים המאוחדים במטרתם.

ישנן שתי גישות אפשריות ביחס למשטר!

1. המאמינים בצדקת השקפתם ורוצים להשליטה על כל האחרים משום שהם מאמינים שהיא נכונה ביותר. 2. כל אלה המאמינים בצדק השקפתם, אבל מאמינים גם כי אין אמת אחת ויחידה ולכן מוכנים הם לחפש את הפשרה בדרך השכנוע.

הראשונים הם המהפכניים, ואין להכחיש את הישגיהם הגדולים בהיסטוריה, בדרך של כפית השקפתם האמיתית והצודקת על אחרים. מה שאנו קוראים בשם משטר דמוקרטי כרוך בגישה השניה. מאחורי אותה סובלנות ובקורת עצמית עומדת למעשה ההסכמה או הרצון לחיים משותפים במסגרת חברה מסויימת שבה פותרים את הבדלי הדעות בדרכי שלום. ולכן אין זאת סופיסטיקה לומר כי עקרון הרוב מושתת להלכה (למעשה) על הסכמה פה אחד. כי אפשר לטעון, כי בתחילה הסכימו כולם לפתור את הבעיות ולקבלן על בסיס של החלטות של רוב. כי, כאשר מתקבלת החלטה בפרלמנט ע"י רוב, אין זו החלטת הרוב, כי אם הבית, והמעוט מסכים לראות בהחלטה כזו המחייבת את כל הפרלמנט. כאן למעשה הגבול. כי ברגע שהרוב מקבל החלטה שהמעוט לא יהיה מוכן לראות בה החלטה המחייבת את כלם, ושהוא לא יהיה מוכן לראות בה החלטת הבית, אז הוא ימרוד ויעזוב את בית המחוקקים ויחפש דברים בלתי חוקיות להשיג מטרתו. כלומר: יש כאן העברה ממשטר שבו פותרים את הבעיות בדרכי שלום לזה שבו פותרים את הבעיות בכוח.

ולכן נסיק כי דמוקרטיה היא משטר שבו פותרים את הבעיות ואת חילוקי הדעות בדרכי שלום. המפתח להבנת הדמוקרטיה היא הבנתו של הרוב בהחלטותיו בבית שיהיה לו רצון לחיים משותפים באותה חברה שבה מקבלים את ההחלטות בדרכי שלום.

ביסודו של דבר משטר דמוקרטי הוא משטר המבוסס על האמונה של הבנת האדם – השקפה הומניסטית, טהורה.

אבל אותה ספקנות ובקורתיות והנכונות לפשרה, לפתרונות בדרכי שכנוע היא יותר אידיאל מאשר מציאות, לכן אין אנו יכולים לסמוך על כך שנמסור את סמכויות השלטון לאדם או לקבוצה מבלי להבטיח שאם יאכזבו אותנו תהיה לנו דרך להורידם או להגבילם. ומכאן הצורך בהסדר מוסדי. כי ההיסטוריה הוכיחה כי האנשים המקבלים סמכויות נוטים להשתמש בהם לרעה. או (1) על מנת לכפות דעותיהם בכוח על אחרים, או (2) על מנת למצוא לעצמם תועלת אישית בסמכויותיהם המדיניות.

ולכן יש צורך במוסדות שלטון שיבטיחו פקוח והגבלת השלטון, ואחריות השלטון בפני הנשלטים. אבל, אותם מוסדות שלטון אין הם המהווים את הדמוקרטיה, הם מכשיר למנוע סטיה. צורות הממשל שבעזרתן רצו להבטיח את הפשרה בין הצורך בשלטון לבין הדרישה של הפרט לשוויון וחופש היו שונות, ואנו נשפוט את המשטרים לא עפ“י צורת המוסדות אלא עפ”י מידת ההצלחה בהשגת המטרה המבוקשת – כלומר: חפוש פשרה מבלי לחרוג ממסגרת אותן פעולות שבהן מוכן המעוט לקבל את החלטת הרוב.

על מנת להבין את המושגים שסביבם מתרכזת דרך חיים שאנו נקרא דמוקרטיה נערוך מעין סקירה היסטורית של 3־2 מקורות המהוים את בסיס הדמוקרטיה המערבית המודרנית.

1. אנגליה במאה ה־17. שהשפיעה במישרין על א. הצפונית במאה ה־18.

2. המהפכה הצרפתית. קיים קשר ישיר בין שתיהן על אף המרחקים הגיאוגרפיים.

עובדה היא כי הדמוקרטיה האמריקנית נולדה תחת השפעת תורתו של ג’ון ליקוי הוא נתן בטוי תיאורטי למאורעות פוליטים שקרו באנגליה, כשנצחה הדוקטרינה הפוריטנית ב־1689.

כשקמו בא. הצפונית מדינות עצמאיות החלו לתת לעצמן חוקות על האידיאולוגיה הדמוקרטית החדשה. הכרזות אלה היו מקור בלתי מבוטל של האידיאולוגיות הדמוקרטיות של המהפכה הצרפתית כפי שהיא מתבטאת בחוקת 1789, החוזרת על רבים מן העקרונות של ה“ביל אוף רייט”. הבדל ניכר בין הדמוקרטיה האנגלו אמריקנית לבין המהפכה הצרפתית.

הדוקטרינה הפרוטסטנטית הושפעה מרעיון הקהילה הקומוניסטית כהתאגדות חופשית וולונטרית מרצון, בעוד שצרפת היא אינדיבידואליסטית ורציונליסטית, ולכן גם קיצונית יותר, וההסבר לכך הוא סוציאלי־היסטורי. בארה"ב אנו מוצאים חברה חקלאית בלתי מורכבת הקימה משטר פוליטי חדש מהתחלה, ולכן הדגש בחברה הזאת הוא על צמצום מקיף של התערבות המדינה בחיי החברה והפרט. המרד היה מרד כנגד סמכויות הפרלמנט הבריטי לגבות מיסים ולכן הדגש בדמוקרטיה האמריקנית הוא על הגבלת השלטון. משטר המבטיח את ההגבלה “פקוח והגבלה הדדית של מסודות שלטון שונים”.

בצרפת הדמוק' קמה על רקע של משטר פיאודלי מושרש עמוק במשך מאות בשנים, לכן היתה הדמוקרטיה הצרפתית הצעירה זקוקה לשלטון חזק שיוכל להשליט את העקרונות החדשים על ההסדר החברתי הקיים. מכאן שהדמוקרטיה הצרפתית לא יכלה להסתפק בתפישה השלילית של המשטר בארה"ב.

מהי השפעת הפוריטנים הפרוטסטנטי על המשטר הדמוקרטי?

תמצית הרפורמה הלוטרנית!! תמציתה הפוליטית של הרפורמה הלוטרנית היא שויון הערכים של כל נוצרי, ערכו המוחלט של המצפון האינדיבידואלי. מכאן הדרישה לחופש הדת, מן המדינה ומן הכנסיה הקתולית. הרפורמאטור השוויצי קלוין פתח תורת שויון ערכים של הפרט.

כל מאמין הוא הכומר של עצמו ללא תווך.

הפוריטנים היו כת פרוטסטנטית קיצונית שהקימו והגשימו את האמונה של השויון המוחלט ע“י הקמת קהילות דמוקרטיות שנקראו “קונגרגציות”. בקונגרגציה כל החברים שווים בזה שכל אחד בעצמו מגלה את ה' ללא צורך בתווכו של כומר, אבל שויון זה אינו פוגע בתפישה הפוריטנית בשוני האינדיבידואליות. לכל אחד ניתן לגלות את ה' בדרכו הוא. לכן המשטר בקונגרגציה היה מבוסס על ויכוח חופשי, הסכמה על סמך שכנוע ולא שמוש בצווים או בחוקים. הנסיון המוצלח הזה הוליד את הדרישה לשויון פוליטי במדינה. וכבר בשנות ה־40 של המאה ה־17 הובעה דרישה זו ונדחתה ע”י קרומביל. יש כאן דרישה ברורה של הסכמת ובחירת הנשלטים בשלטון.

הקו האופיני השני היא הדרישה לחוקה! לחוק יסוד המגביל את השלטון. הם לא דגלו ברבונות הפרלמנט כפי שתדרוש הממ' הצרפתית. תפישתם היא פדרטיבית כלומר: אגודה וולונטרית. המדינה היא אגוד מרצון ומוסדות המדינה הם רק מכשיר המבטיח את קיום החברה, אם אין היא מצליחה לקיים עצמה באמצעים וולונטריסטיים.

הם הגשימו את תורתם זו במושבות מעבר לד. אמריקה. היו אלה קהילות פוליטיות המבוססות על רעיון ההתאגדות החופשית, ובהן מופיעה אף החוקה אשר מבטאת את עקרון האמנה החברתית. כך הקמו המושבות “קונטיקה ו”ריל אילנד".

בשנת 1689 נתקבל חוק הידוע בשם……………………………² זהו הפתרון בו מסתיימת המהפכה השניה שמקורה בהבטחת חופש הפרוטס' ע“י החוק, ונגד המאבק נגד המלך הקתולי. המאבק הזה שימש הזדמנות לגבוש מס' גישות קונסטי' שהתיחסו לסמכויות הפרלמנט' במהפכה זאת יצא הפרלמנט כמנצח נגד המלך. ואלה הם עיקר ההישגים בסיום מאבק הפרלמנט. נאמר ב”ביל אוף רייטס" כי אין עוד סמכות למלך לבטל חוק אשר נחקק ע"י הפרלמנט. כל תביעת מיסים שלא באישור הפרלמנט אינה קיימת ובלתי חוקית, כל אחזקת צבא קבע – בלתי חוקית ללא אישור הפרלמנט, ועוד הוראות כגון: זכות הפרוטס' לשאת נשק, ויכוח חופשי בפרלמנט, וכו', וזכות הבחירה לפרלמנט…

הדחת ג’ימס ה־2. עצם זכותו של העם – של הפרלמנט להדיח את המלך היה בזה מעשה כה מהפכני שהיה צורך לתת לו בסיס על מנת שלא יוכלו לערער, ותפקיד זה קבל על עצמו ג’ון לוק. מן הפוריטנים הוא למד את ההבחנה בין חברה ומדינה, ועדיפות החברה על המדינה. אבל אם הדוקטרינה הפרוטס' חייבה את החלטת המצפון האישי היה צריך למצוא קשר בין מצפון זה לבין השלטון. וג’ון לוק מנסה לתת הסבר מספק לכך, וההסבר הוא תורת האמנה החדשה – לפיה מבוסס השלטון על הסכמת האנשים. מלכתחילה מופיעה בדמוקרטיה ההבחנה בין הסכמה כללית בצורת השלטון ובין הסכמה אישית לכל מעשה ומעשה של השלטון.

בניגוד להובס טוען לוק שבמצב הטבעי לא היה תוהו ובוהו כי אם היו לאדם זכויות המבוססות לא על אגואיזם צר כי אם על התבונה, ועל זכויות אלה אין הוא יכול לוותר בשעה שהוא נכנס לאמנה החברתית.

על מנת ליצור כוח כפיה שבעזרתו אפשר יהיה להפעיל חוקים אלה במקרה של סטיה נכנסים בני האדם לאמונה חברתית. לוק מוסיף – אין שלטון לגיטימי זולת השלטון שהוקם בהסכמתם של בני אדם חופשיים! ומכאן שלילת השלטון בזכות כבוש, ושלילת השלטון האבסולוטי, שלילת השלטון האלוהי.

לפי לוק קיימות שתי סמכויות: מחוקקת, ומבצעת. מפותח אצלו רעיון הפרדת הסמכויות. אף על פי כן הסמכות המחוקקת היא עליונה אם כי הוא טוען שלמבצעת יש שקול עצמי הדרוש לה עפ"י עצם מהות תפקידה. תורתו אינה הגיונית כי אם הצדקת השלטון באנגליה. אנו מנסים להבליט את הרעיונות הדמוקרטיים ובמבנה אצל לוק הפרלמנט אינו רבון, אינו כל יכול. בני אדם נכנסו להסכם מבלי לוותר על זכויותיהם הטבעיות. להיפך, המדינה חייבת להבטיח זכויות אלו, השלטון הוא נאמנות שהעם הפקיד בידי השולטים, ואם השולטים חורגים מן הנאמנות רשאי העם להפסיק את הנאמנות – כאן יש חיוב של מרידה נגד השלטון הרודני. לוק אינו מדבר על עקרון הרוב, זה מובן אצלו. לא הדאיגה אותו שאלת האפשרות של רוב רודני. הוא לא יכול היה להניח אפשרות כזו, כי נקודת המוצא שלו היא תבונת האדם, מה שענין אותו זו הגבלתו של השלטון.

תורתו מתיחסת לחברה של בני אדם חופשיים, אכרים הרואים בשלטון “שומר שילה”..

ובעיתם הפוליטית של חברה כזו היא מניעת השמוש לרעה בסמכויות הנתנות לשלטון.

זו תפישה הרואה בפדרציה אחוד המבוסס על הסכמה מסויימת מרצון ואפשר לפרוש ממנו.

באמריקה הצפונית מתוספת לתורתו היסוד הפרוטסטנטי. תורתו מצאה את בטויה הפוליטי באמריקה בהצהרת הזכויות ביוני 1776 בוירגיניה ב“הכרזת העצמאות”. את ההצהרה חיבר בעיקר ג’ורג מיסון. מיסון השתתף בקונבנציה בפילדלפיה 1787.

עקרונות החוקה:

1. בני אדם מטבעם חופשים ושוים, יש להם זכויות פרטיות הנאת החיים והחופש, הזכות לרכוש, והזכות לשאוף לאושר ולבטחון. כל שלטון נכון בידי העם ונובע מן העם ומחזיקי השלטון הם נאמני העם וע"כ אחראים הם בפני העם, כל שלטון חייב להיות מוקם לטובתו של העם, ואם לא זכות הרוב לתקנו או לחסלו: הבחירות חופשיות, אבל זכות הבחירה נתנת לגבי כל אלה שיש להם ענין משותף תמידי עם הקהילה.

אין עם יכול להתמיד בשלטון חופש אלא תוך שמירת הצדק המתינות, הסובלנות, הצנע והמידה הטובה – כאן בא לידי בטוי מפורש הרעיון שצורת השלטון כשלעצמה אינה יכולה להבטיח את הדמוקרטיה אם לא עומד מאחוריה כוחו המוסרי של העם. אותם המקורות: בהכרזת העצמאות של ארה“ב ב־4 יולי 1876 שנוסחה ע”י ג’פרסון.

הדמוקרטיה היא משטר שבו צריכה להינתן אפשרות שווה ומכסימלית בהיקפה לכל אזרח לעצב בעצמו את דמות דרכו בחיים. ומכיון שחלק ניכר מהתנהגותו של האדם מותנה בסביבתו (המיידית והרחוקה יותר – משפחה לשכונה. רשות מוניציפאלית ואף למדינה עצמה, צריך המשטר הדמוקרטי להבטיח לכל אזרח השתתפות שווה בקביעת כללי ההתנהגות של הסביבה ר"ל: השתתפות בשלטון.

מכיון ששויון ע“י כל האזרחים בלתי אפשרי, משמש כתחליף השלטון בהסכמת רוב העם, מכיון שהשלטון בהסכמה הרוב אינו אלא תחליף לשלטון ע”י העם וע"י כל העם, אין כל שלטון בהסכמת הרוב גם בהכרח שלטון דמוקרטי. שלטון בהסכמת הרוב איננו מטרה בפני עצמה אלא מכשיר או תחליף. מכאן שעל מנת שהשלטון יהיה דמוקרטי יש צורך שהרוב לא יזהה עצמו עם העם כולו, שינהג בסובלנות כלפי המעוט, שיקבל החלטותיו תוך התחשבות בקיומו ובזכויותיו של המעוט. כמו כן לא יהיה השלטון דמוקרטי אם הוא לא יבטיח מדה מכסימלית של חופש ושויון לכל אזרח בקביעת דרכו בחיים.

אנו רואים שהשגת המשטר הדמוקרטי איננה תלויה בצורת המוסדות דוקא, ואף לא תלויה באופן בלעדי בעקרון הרוב, כי אם תלויה בסופו של דבר ברצונו של אותו רוב לקיים משטר דמוקרטי.

הדמוקרטיה התפתחה סביב מוסדות שונים במדינות שונות, שהם אמצעים שבעזרתם מנסים להגשים משטר דמוקרטי. אפשר להגדיר מוסדות אלה סביב לשני מושגים כלליים

1. עקרון הייצוג דבר הכולל את שאלת הבחירות ואת שאלת הפקוח על השלטון מטעם הנשלטים.

2. עקרון חלוקת הסמכויות בעיה הנוגעת למוסדות השלטון עצם.

רבים זיהוי משטר דמוקרטי עם אחד האמצעים – המוסדות להשגת הדמוקרטיה. למשל: יש הוגי דעות שראו בהסכמתם המפורשת של העם למעשי השלטון תנאי מוקדם למשטר דמוקרטי ולכן דגלו בקיום משאל עם, משאל חובה, משאל רשות, וזה הסתמכו על זאן זאק רוסו. אולם המדינה אם היא רוצה להיות יעילה אינה יכולה לפנות לעם כל יום במשאל עם, לכן הסתבכו אלה שדוגלים בדמוקרטיה ולא הצליחו להוכיח אלא, הדמוקרטיה כפי שהם מבינים אותה בטעות אינה ניתנת להגשמה. לא צורת מוסדות מסויימת היא ערובה למשטר דמוקרטי.

ז’אן זאק רוסו: יצר מושג מסויים – את הרצון הכללי, במהפכה הצרפתית סילפו אותו והקימו משטר כללי בהסכמתם על הרצון הכללי של רוסו.

האמנה החברתית היא פונקציה.

אבל חשיבותה כרעיון מנחה היא בזה שהיא אמנה ולא חוזה. מה ההבדל? בחוזה שואף כל אחד מן הצדדים המצטרף אליו להשיג מטרה שונה. דוגמה: חוזה מכירה. באמנה – או התאגדות שואפים כל המצטרפים לאותה המטרה. בני אדם המתאגדים בהתאגדות אינם שואפים למטרות שונות. כאן אין הפרט שואף להשגת מטרותיו האינדיבידואליות אלא מטרה משותפת לכולם. לכן צדק רוסו כשאמר כי הרצון הכללי איננו סה"כ הרצונות הפרטיים, כי אם דבר שונה. ובזה הקדים רוסו את תורת האישיות הקופרטיבית של…

ובזה קבע רוסו את ההבחנה בין מדינה וחברה. אותה הבחנה שנמצאת אצל לוק ושהיא נקודת מוצא לכל תורה דמוקרטית.

המדינה איננה זהה עם החברה. יש לה תפקידים מסויימים ביחס לחברה, בהם היא משרתת את החברה ובמלוי תפקידים אלה היא כפופה לחברה. החברה איננה סה"כ פרטים, היא קולקטיב. ואם החברה היא חברה דמוקרטית, כלומר – כל פרט מתחשב בקביעת מטרותיו במטרות חבריו, המדינה צריכה לפעול כך שהיא תקיים או תעודד את הדמוקרטיה של אותה החברה.

תפישה זו בדבר מהות היחס בין חברה ומדינה במשטר דמוקרטי, מעוררת קשיים ובעיות קשות בתקופת התקדמות הטכנולוגיה ורבוי תפקידי המדינה. בתקופת החברה התעשייתית מודרנית של המאה ה־20. בחברה זו, מקבלת המדינה תפקידים רבים שאין היא יכולה להשאיר בידי הפרט, או החברה, משום שהפרט או החברה הבלתי מאורגנת אינם מסוגלים לפתור זאת "כמו כן גורמת התפתחות הטכניקה, הייצור ההמוני, גדול היחידה המשקית, צמצום תרומתו האינדיבידואלית של העובד בתהליך הייצור, כל אלה גורמים לתהליך של “ניבלציה” (רמת תפקיד שווה), הולך ומטשטש דגש תרומתו האינד' של הפרט בקביעת דרכו בחיים, עד כדי שלילת האינדי'. על תופעה זו הצביע טוקוויל, וכן כתב על כך סופר ספרדי.

שתי התופעות האלה, רבוי תפקידי המדינה כתופעה הכרחית והניבלציה של ההמונים, צמצום עד כדי בטול של האינד' על היצירה ההמונית, ואי יכולתו של הפרט להשפיע בעצוב דרכו בחיים, שתי תופעות אלו פועלות נגד עקרונות הדמוקרטיה ולכן התעורר הצורך בחיפוש דרכים חדשות להבטחת משטר דמוקרטי בתוך חב' תעשייתית מודרנית. היש הצדקה, מהי ההצדקה שעל מנת להבטיח קיום של חברה דמוקרטית חייבת גם המדינה להיות מאורגנת עפ"י עקרונות דמוקרטיה. מהי ההצדקה ששלטון יהיה מבוסס על הסכמת העם, על מה מבוססת זכות הפרט, של האדם הממוצע שאינו מבין הרבה להכריע או לפקח או להסכים על הכרעות חשובות? האין אפשרות להשאיר זאת בידי מומחים?

במסגרת הכללית כל הקולות הן של המומחה והן של הפרט – שווים, אין הכוונה לקביעת מדיניות. יש הצדקה לשאול את האזרח אף אם אין הוא משתתף באופן פעוט בקביעת המסגרת הכללית של המשטר.

אין אנו רשאים לתבוע מן האזרח לנהל את המדיניות, כשם שאין קונה הנעלים צריך לדעת כיצד יוצרים נעל טובה. מכאן שהמדינה אינה אלא ארגון הבא לשרת את החברה, חייבים לשאול את החברה גם אם היא לא מבינה, את השאלה “האמנם הנעל הזאת טובה עליך”, ורק האזרח החי יודע אם המשטר טוב או לא בשבילו כפי שהוא מבין זאת.

במילים אחרות: תהליך הבחירות או משאל עם, או בחירת נציגים כל מה שקשור “בללכת אל העם”, אינו בא למעשה אלא לשם מתן שפוט או הערכה על הדרך בה התנהלה המדינה עד כה. כך שלמעשה אם אנו מתעלמים מכושרו של הפרט לתרום תרומה פעולה חיובית לקביעת המדיניות הרי אז אנו מגיעים לדמוקרטיה “רטרואקטיבית” “רטרוסקטיבית”. האזרח רשאי לצפות שאם שלטון זה היה טוב עד כה הוא יהיה טוב גם להבא, הוא יכול לטעות, אבל אנו חייבים לשאול אותו – את העם. מה זכות האזרח להביע דעה בעניני מדיניות חוץ? שם אין נעל שתלחץ. אין זו השליה לחשוב שמדיניות החוץ אינה נשענת על מדיניות פנים. היא מתבטאת בהתחייבויות שהמדינה מקבלת על עצמה לגבי מדינות אחרות. אם המדינה מתחייבת למשהו כנראה שתמלא זאת. ביחסים בינלאומיים הסנקציה הסופית היא מלחמה. ואין זה מספיק שממשלה מסויימת תכריז מלחמה כאשר אין העם מוכן ללכת למלחמה. כל ממשל חייב לדעת עד היכן הוא יכול לסמוך על האזרחים. כך שגם כאן יש הצדקה לשאול את דעת האזרח.

הערכת דעת הקהל.

יתכן כי מדינאי יוכל להעריך את תמיכת הצבור במדיניות מסויימת מבלי לערוך בחירות. אם כך היה לא היינו צריכים לערוך בחירות. אלא שההיסטוריה מדברת נגד נמוק זה.

השליטים נוהגים להתעלם מן העובדה שהסמכות הניתנת להם, לא נתנת אלא בשם החברה, ושהיא צריכה להפעילה לטובת החברה, ואחראים בפני החברה.

האחריות של השלטון, הוא הצד השני של הייצוג – הצד השני של המטבע ששמו ייצוג.

אבל יש כאן תנאי. לא מספיק לשאול את דעת האזרח. כי אנו צריכים להבטיח שתנתן אפשרות לאזרח להביע דעתו באופן חופשי ולא תחת איום.

כל דבר שאינו ממלא אחרי ויכוח חופשי, אינו ממלא אחר התנאי של הסכמת העם. לכן אי אפשר להתיחס לדמוקרטיה באופן פורמלי, ולומר כי שליט שקבל רוב הוא המקיים את הדמוקרטיה. יש לבדוק אם קוימו שני התנאים הנוספים. חופש של ויכוח, חופש בהבעת דעות מנוגדות מזה של השלטון, וחופש במתן חוות דעת.

בנטס טען כי הדמוק' היא המשטר הטוב ביותר כי היא מבוססת על עקרון הרוב. זוהי הגישה התועלתנית. הפגם שבגישה זו הוא בזה שעקרון הרוב אינו מהות הדמוקרטיה כי אם מכשיר. ורודנות של רוב מסוכנת בהרבה מרודנות של מעוט.

דמוקרטיה הפועלת באמצעות הרוב, מושתתת בערך שווה של האזרחים. וערך שווה אינו אומר ניבלציה –

אין הדמוקרטיה מבוססת שבני האדם זהים זה עם זה אלא שווים. זהה ושווה אינם אותו הדבר.

עדיפותה אינה נובעת מן הכמות כי אם ממהותה.

הפרדת הרשויות

חלוקת הסמכויות: יש הפרדת רשויות משתי נקודות ראות: פונקציונלית וטריטוריאלית. חלוקת הסמכויות בקנה מדה טריטוריאלי נוגעת בקנה המדה המקומי.נדון בפונקציונאלי: חלוקת הפונקציונלי היא תופעה עתיקת יומין, ואנו מוצאים אותה ברומי, ואפילו בימי הביניים. אבל בתור תורה מדנית כלומר: בתור דרישה לקיים חלוקת סמכויות על מנת לפזר את עצמת השלטון, למנוע שלטון שרירותי, בתור תורה מדינית חלוקת הסמכויות היא תופעה מודרנית ומופיעה לראשונה אצל הוגה דעות אנגלי – ג’מס הרינגטון וספרו מ־1656.

באותה תקופה מוצאים אנו בטוי של תורת הפרדת הרשויות וחלוקת הסמכויות במסמך חוקתי, של קרומביל המבחין בין גוף מחוקק ובין רשות מבצעת, (אם כי הרשות המבצעת היא במקרה הנדון אדם אחד – הפרוטקטור). כידוע המהפכה הפוריטנית באנגליה היתה תגובה לאבסולוטיזם של המלכים הקתולים מימי סטיוארט. תגובה שהביאה לקיצוניות שניה לאבסולו' של הפרלמנט ולדיקטטורה של קרומביל, והמאבק בין המלך והפרלמנט הסתיים ב־1689 בפשרה: חלוקת הסמכות המחוקקת בין המלך ובין הפרלמנט. אצל לוק אנו מוצאי מתן הצדקה או הנמקה תיאורטית לתוצאת המהפכה המפוארת מ־1688 – 1689. באופן מגביל מתנהל במאה ה־17 וה־18 בצרפת מאבק בין המלך ובין גופים הקרויים פרלמנט. פרלמנטים אלה הם בתי דין שהיו מוסמכים לרשות בספריהם את דברי החקיקה של המלך, אלא שתוך כדי כך התחיל הפרלמנט בפריז (שהיה גם בית משפט לערעורים) להפנות את רשום פקודת המלך בקבלת תנאים. תנאים אלה התיחסו תחילה לנוסח החוק. ובאופן הדרגתי הם עברו מנוסח החוק לתוכן החוק, והתחילו לתבוע שנויים בתוכן כתנאי לרשומם ע"י כך³ הם תבעו לעצמם זכות השתתפות בחקיקה. ואמנם המאבק הזה בין הפרלמ' והמלך על סמכות החקיקה הוא אחד הגורמים למהפכה הצרפתית.

לראשונה הופיעה חלוקת הרשויות במאבק להוציא מידי המלך האבסולוטי חלק מן הסמכות המחוקקת.

מבחינה היסטורית היה עקרון הפרדת הרשויות כדי למנוע ריכוז סמכויות.

באותה שעה היו מוכנים להשאיר בידי המלך רק את הרשות המבצעת, הכפופה לרשות המחוקקת, את תורת הפרדת הרשויות אנו מוצאם אצל לוק.

1. סמכות חקירה. 2. סמכות מבצעת. 3. סמכות פדרטיבית – כל מה שנוגע ליחסי חוץ ומלחמה.

את השתיים האחרונות הוא משאיר בידי המלך, ואת החקיקה הוא מציע לחלק בין המלך והפרלמנט על מנת להבטיח את חופש האזרח. אין זו אלא הצלחה תיאורטית של המהפכה 1689. הסדר הרשויות הזה משקף את המציאות באנגליה.

אולי מונטסקיה נכנס להיסטוריה כאבי הפרדת הרשויות. וזאת בגלל השורות המעטות שהוא מקדיש לשיטת המשטר באנגליה בספרו “על רוח החוקים”.

מונטסקיה משנה את המנוח, היה חבר אחד הפרלמנטים הצרפתיים = בתי משפט, היה שופט. לכן הסמכות המבצעת המפעילה את החוקה, הופכת לסמכות שפוטית, והסמכות הפדרטיבית היא המבצעת.

ע"י שינוי במנוח והדגשת הפונקציות השונות בצורה שמתקרבת יותר למשטרים כפי שהתהוו במרוצת הזמן. בעולם המערבי רואים במונטסקיה את אבי התורה המודרנית של הפרדת הרשויות.

מה הוא אומר?

הוא נותן הסבר מפורט להצדקת הפרדת הרשויות. יש לדעתו סכנות רבות מצרוף שלש הסמכויות בידי אדם אחד, כי הוא ינצלו בצורה שרירותית בסמכויותיו! אולם מדוע בא השמוש השרירותי בסמכויות. על כך יש הסבר היסטורי. רק אם סמכות נתקלת בסמכות אחרת, רק אז יש ערובה שהיא לא תחרוג ממסגרת ההרשאה שלה, לכן, רצוי שתהיה קיימת הפרדה של סמכויות שאחת מהן לא תוכל לפעול באופן שרירותי אלא תהיה מוגבלת ע"י האחרת. אם כי כל אחת מהן פועלת באופן בלעדי בתחומה היא ואינה מתערבת בסמכות אחרת, הכוונה לחלוקה שהיתה מרוכזת בין המלך ובין גופים שונים. אם נפריד את הסמכויות הרבוניות של המדינה, האם יש בטחון שיהיה בין אותן הסמכויות שתוף פעולה, מונטסקיה הרגיש ששתוף הפעולה בין הרשויות איננו דבר הנוצר מעצמו, ואז הפרדת הרשויות והסמכויות יכולה להביא לידי קפאון. אבל עצם הצורך לפתור את הבעיות השונות יאלץ את הרשויות השונות לשתף פעולה.

מכיון שמטבע הדברים הם צריכים להתקרב, הם יאלצו⁴ להתקדם ולפעול וזאת תוך שיתוף פעולה, הסבר רציונלי להכריח שהם ישתפו פעולה הוא אינו נותן, והנחתו זו שהם ייאלצו לשתף פעולה היא הנחה אופטימית, הוא לא טרח להסביר את ההכרח בשתוף פעולה בין הרשויות. זהו אמנם אחד הפגמים בעצם רעיון הפרדת הרשויות על כך הצביע הכומר סיים.

הוא אמר כי יש לחלק את הרשות המחוקקת בשני בתים. בשטה זו אין מחלקים את תהליך החקיקה כי אם מעניקים את כל הסמכויות של תהליך החקיקה לשני בתים שונים, או שמניחים לבית אחד זכות ויטו על השני! ומהי התוצאה? בקורתו עתה עוברת ומופנית נגד הרעיון המרכזי של הפרדת הרשויות. לדעת מונטסקיה הרשויות נאלצות לבוא לידי פשרה ביניהן. סיים טוען כי במקרה של חלוקי דעות הרשויות אינן עומדות חסרות אונים זו מול זו, ועניני המדינה ממשיכים להתנהל והסיבה לכך היא כי הנחת היסוד של חשיפה אינה קיימת, אין יותר שווי משקל, אלא רשות אחת העליונה על השניה, או שלישית על שתיהן. (כמו העגלה עם שני סוסים, שתזוז רק אם יעלה העגלון).

סיים מעלה את הרעיון שהפרדת הרשויות לא תתכן ללא מתן קדימות לאחת מהן, ושויון סמכויות מוחלט יביא רק לידי קפאון ואז כמובן נשבר השווי משקל, ונסתרת כל דעת מונטסקיה.

במ' הצרפתית הוא ראה כי האסיפה המחוקקת השתלטה על עניני המדינה עד שהביאה לדיקטטורה. הפרדת הרשויות לפי שווי משקל פועלת רק אם אין חלוקי דעות, אולם – חייבת רשות אחת לקבוע במקום שאין פשרה.

פינר

בבמושבות הבריטיות שמעבר לים היתה קיימת מסורת של חלוקת סמכויות בין בית מחוקקים מקומי, בין ממשל שייצג את המלך, ובין רשות שופטת פחות או יותר עצמאית. מושבות אלה היו רקע נח לקליטת תורת לוק ומונטסקיה. ומרבית ה־ ⁵ של האחוד החדש נרשם ורשום בהם עקרון הפרדת הרשויות כתנאי מוקדם למשטר של חוק. הבטוי הברור ביותר במדינת מצססאסט. באשר לחוקה הפדרלית היא אינה מכריזה על עקרון הפרדת הרשויות אבל היא מגשימה אותו. הכוונה לחלוקה בין הרשויות הפדרליות הקונגרס לעומת הנשיא.

חסרונות ההפרה הכמעט מוחלטת בארה“ב בולטים לעין. ישנם גורמים נוספים לחלוקת הסמכויות בארה”ב.

1. בית המחוקקים מחולק לשנים, וסמכויותיהם המחוקקות שוות, אך זמן כהונתם שונה.

2. הנשיא נבחר ע“י גוף של אלקטורים הנבחרים מבין העם, אך לא במישרין ע”י העם.

3. מזכיר מדינה אין לו זכות להופיע בפני הקונגרס והוא אין לו זכות דבור, אלא זכות הופעה לפני הועדות.

4. לנשיא יש זכות ויטו – שזה למעשה סמכות מחוקקת.

5. סמכות המנויים של הסנט. הסנט חייב להסכים למנויים שונים של הרשות המבצעת.

קשה היה לנהל את המדינה בתנאים כאלה, ביחוד בתקופה המודרנית. אנו נוכחיים ביצירת גופים כגון:

שהם ועדות או גופים המוקמים ע"י החוק, הכפופים לקונגרס ולבית המשפט שיש להם סמכות מליאה – מחוקקת מבצעת ושופטת, אבל בתחום אחד כגון 1) הועדה לסחר בין מדינות. 2) הועדה של המפעל לעמק טנסי.

בתוך ה־“מדינות” מפרידים טוב את שלושת הסמכויות למרות שהרבה מדינות נכשלו בהפרדת הסמכויות, היתה הדרישה להפרדת הרשויות מוצדקת מבחינה היסטורית. הפרדת הרשויות היתה אמצעי לשלילת שלטון בלעדי. תפקידה ההיסטורי הוא חלק מסמכויות המלך לנציגי העם, ללא חלוקת סמכויות והפרדתן בין גופים שונים קיימת סכנה של רודנות אחת התכונות של דיקטטורה – יש רכוז בסמכות כאשר התקדם תהליך הדמוק' והעם כבש מידי המלך גם את הסמכות המבצעת והקים אותו משטר פרלמנטרי שבו הממשלה אחראית בפני הפרלמנט, מאותו רגע אבד הכלח על הפרדת הרשויות, כי אז רוכזו שוב כל הסמכויות בידי גוף אחד – אסיפת נבחרים, זה רק מעבר מקיצוניות אחת לשניה.

במשטר הפרלמנטרי המודרני הרוב בבית הנבחרים הוא גם זה המחזיק ברשות המבצעת, ועל שניהם כאחד שולטת המפלגה. האם עכשיו גם כן אין סכנה לשרירות כי הרי זה מרוכז בידי גוף אחד?

1686 נסתיים השלב הראשון במאבק בין הפרלמנט והמלך בחלוקת הסמכות המחוקקת. בידי המלך נשארה הסמכות המבצעת כולה. הקבינט ומועצתו הפרטית של המלך הם גופים אשר כפופים לרצון המלך בלבד. אעפי"כ לא יכול היה המלך אחרי 1689 להשתמש אפילו בסמכותו המבצעת באופן חופשי תוך התעלמות מן הפרלמנט כי היה זקוק לשתוף פעולה. על מנת להבטיח לעצמו שתוף פעולה זה נסה בסוף המאה ה־19 למנות למועצתו הפרטית או לקבינט אחדים מחברי הפרלמנט – אמצעי לרכוש השפעה בתוך הפרלמנט, אמצעי שאפשר למלך לתמרן בן הסיעות השונות. הפרלמנט התנגד לכך. ומחו נגד מנוי חבריו למועצות הפרטיות של המלך, ואמנם הקבינט איננו גוף הומוגני כי עדיין אין מפלגות פוליטיות, ועדיין אין הפרדה או הבחנה ברורה בין הקבינט והמועצות הפרטיות, כך שבתוך המועצות האלו ושבו מדינאים בעלי דעות, מנוגדות שעל כולם “רכב” המלך. אולם קרה פנצ’ר, ועלה למלוכה ג’ורג ה־1 שאינו יודע אנגלית, וכך נוצר ראש הממשלה. כדי לנהל את ישיבות הקבינט. אבל, ראש ממשלה זה איננו ראש סיעת הרוב בפרלמנט.

התגבשות העקרון של אחריות הקבינט בפני הרעיון – מאה 18 בימי ג’ורג' ה־3 מחריפים היחסים בין המלך ובין הפרלמנט ב־1770 ממנה המלך ממשלה שנהנים רק מאמון המלך זוהי ממשלת לורד נורת. 12 שנות שלטונו הביאו קטסטרופות והגדולה בהן אבדן המושבות בא. הצפונית. אחרי שכוחות הבריטים הוכרעו, היו כלם נגד לורד נורת, הוא התפטר. ראש הממשלה החדש החיה זקן מת. המלך ניצל זאת כדי למנות שוב ראש ממשלה רצוי לו. שלבורן. עם התמנותו נתקל בהתנגדות של הפרלמנט ונאלץ להתפטר. זהו התקדים ה־1 של הפעלת האחריות הפוליטית של הממשלה בפני הפרלמנט. תקדים זה לא יצר אמנם כלל. לויליאם פיט הביע הפרלמנט 16 פעמים אי אמון, אך הוא לא התפטר. בבחירות הסופיות נצח פיט וקבל רוב גדול בבית החדש 1784, וע"י כך מונהגת סמכות ראש הממשלה. הוא מנהיג סיעת הרוב הנשען על רוב פרלמנט ויכול לפנות לבוחרים במקרה של ריב בינו לבין פרלמנט. לכן: 1) ראש הממשלה הוא מנהיג הרוב. 2) סמכות הפזור.

עדיין לא ברור איזו הצבעה של הפרלמנט מחייבת את הממשלה להתפטר. על מנת להכריח את הממשלה להתפטר היה צורך בהצבעה מפורטת הצבעת גנוי. ואמנם הצבעת גנוי זו היא תוצאה של תהליך היסטורי ארוך שמקורו במוסד ששמו. הצבעת הפרלמנט נגד אחד ממשרתי המלך שבעקבותיה מעמיד בית הנבחרים את את השר לדין היה זה נוהג פלילי, והשתמשו בו בהאשמה של בגידה או עבירה על חוק פלילי אחר – כמו בגידה. (אבל מה זאת בגידה – זה ענין פוליטי). השתמשו באיום ב־סנקציה, לא פלילי כי אם פוליטי, ולא רק לגבי שר בודד כי אם לגבי הממשלה. וכך נולד לאחר מכן המשטר הפרלמנטרי.

היתה בו שניות בדואליזם. בין המלך ומשרתו – ובין הפרלמנט, מחוקק מול מבצע, אבל במהותו קבועה הגבלה אחת. אם הממשלה אחראית בפני הרוב של בית הנבחרים השניות בין ממשלה ופרלמנט מוגבלת לאותם המקרים כשקיימים חלוקי דעות בין הרוב בפרלמנט ובין נציגיו בממשלה, מקרים שאינם שכיחים ביותר. דואליזם זה הלך והצטמצם עד כמה שקרו מפלגות בקנה מדה ארצי, כי אז הפכו מנהיגי המפלגה לנציגיה בממשלה וחברי הפרלמנט באותה מפלגה ירדו לדרגה של עוזרים של נציגי המפלגה בממשלה, עוזרים המעבירים את רצון מנהיגי המפלגה, והאחריות המאפינת את המשטר הפרלמנטרי הפכה מאחריות בפני הפרלמנט לאחריות בפני הבוחרים.

חלופי ממשלות חלו מעתה ביזמת⁶ הקבינט עצמו שהחליט לפזר את את בית הנבחרים ולקיים בחירות חדשות. הפניה לבוחרים מוכיחה את המעבר ההדרגתי מאחריות פרלמנט' לאחריות בפני הבוחרים.

יש עוד גורם לעלית הקבינט על חשבון הפרלמנט. העברת הדגש מעבודת חקיקה לנהול והתוית מדיניות. ההשקפה היתה כי קיימים שני תפקידים למדינה.

1. קביעת המדיניות. בית המחוקקים.

2. בצוע – שאלה מנהלית – הממשלה.

הבחנה זו אבדה את משמעותה המוחלטת וזאת בגלל התפתחות הטכניקה ורבוי תפקידי המדינה, שהביאו לידי כך שחלק ניכר בקביעת המדיניות מושאר בידי המומחים, ברשות המבצעת. החוק מתווה הנחות כלליות. תפקיד הממשלה בולט ביחסי חוץ בהתוית מדיניות, וענינים כלכליים. אין בפרלמנט ועדות פעולה קבועות. הסמכות המחוקקת נשארה סמכות של קביעת מדיניות, אבל המנהל – חלקו בקביעת מדיניות הולך וגדל. הממשלה היא היא הקובעת את המדיניות ומבטיחה את רציפותה. בתהליך זה של קביעת מדיניות ממלא תפקיד מרכזי הקבינט. הקבינט הוא המעצב את הכרעות המשרדים הבודדים את ההכרעות החשובות. אין כיום חשיבות רבה לאפשרות של חלוקי דעות בין הקבינט ובין סיעת הרוב בפרלמנט ביחס לקביעת המדיניות. גם במקרה שסיעת הרוב מתנגדת למדיניות הקבינט, הרי יש בידי הקבינט אמצעי משכנע – לקבל את דעת הממשלה. האיום בפזור. אף אחד מחברי הפרלמנט לא שש לבחירות חדשות.

מצב זה הופך את אחריות הממשלה לעקרון שאבד את ערכו, אין עוד כמעט כל דואליזם בין פרלמנט לממשלה. המוסד המרכזי הוא הקבינט שבידיו סמכות הכרעה עד לבחירות הבאות. הקבינט אינו גוף קוליניאלי של חברה, זכויות 1. לא כל השרים הם חברי הקבינט. רק חלק קטן מהם. 2. מי יהיה חבר בקבינט. על כך מחליט ראש הממשלה. הוא מצרף לעצמו את חבריו. הוא המיעץ לאיזה שר יש צורך להתפטר. הוא גם מופיע בשם הקבינט לפני העם. לכן ראש הממשלה הוא האישיות המרכזית בקבינט. ואין זה נכון לקרוא לו ראשון בין שוים. בימי מלחמה רכוז הסמכויות עוד יותר מורגש. שרים הופכים יותר ויותר למן כלי שרת בידיו. רק חלקה של הממשלה בעבודת החקיקה. הממשלה היא המכינה את הצעות החוק, המגישה אותן, בדיון בבית הנבחרים יש יש עדיפות להצעות הממשלה.

היזמה המעשית בתהליך החקיקה היא בידי הממשלה. במדינה המודרנית יש צורך במנהיגות יעילה, ברכוז סמכויות שהוא תוצאת התפתחות התעשיה, הטכניקה, בתפקידי המדינה. רכוז הסמכויות גם אם איננו פורמלי הוא גם פתח לשרירות לב, לכן למעשה בכל משטר פרלמנטרי קיימת סכנה לשרירות לב, כי כל משטר פרלמנטרי הוא משטר של מפלגות ובכולן קיימות נטיות אוליגרכיות.

רכוז סמכויות ומנהיגות, והשפעת מפלגה מעמידות כל משטר פרלמנט' בסכנה.

לא בכל משטר פרלמנטרי מתהווה מפלגתי. יש גם משטר פרלמנטרי – שם נשארה הממשלה ללא סמכות אפקטיבית, ללא פרסטיזה כשהיא כפופה לפרלמנט – צרפת. מספר גורמים להחלשת הממשלה יחזיק הפרלמנט.

מה היו הסיבות בשוני ההתפתחות של המשטר הפרל' בצרפת?

1. סיבה היסטורית – נובעת מן השאיפה לעליונות האסיפה המחוקקת על כל מוסד אחר. המהפכה הצרפתית היתה למעשה התמרדות של אסיפה נגד המלך. וכך נשתרשה הדעה שבמשטר רפובליקני האספה היא השלטת, קים אי אמון מסורתי לרשות המבצעת עצמה.

סיבה אחרת – המבנה הפוליטי של השכבות הפעילות מבחינה פוליטית. הכוונה לזיקה למספר מגמות יסוד, הממשיכות להתקיים זו בצד זו, ללא כל אפשרות של פשרה ביניהן. פצול של השקפות יסוד פוליטיות מאין להן מכנה משותף וכתוצאה מכך פצול מפלגתי. נוסף לכך גורם האינדיב' של העם הצרפתי לכך שגם בתוך המפלגות (חוץ מן הקיצוניות משמאל ומימין) אין משמעת, אין הומוגניות, אין עקביות, כתוצאה מכך הממשלות מושתתות על קואליציות חופפות, התלויות בהצבעתן השולית של 5־10 צירים במפלגה זו או אחרת היכולות לשנות דעתן ממקרה למקרה.

תלישתה המהותית הזו של הרשות המבצעת גורמת אף היא להגברת השלטון של הרשות המבצעת. ראוי להזכיר מוסד אשר מאפין את המגמה הכללית. הועדה הפרלמנטרית – קשה היה להניח שאסיפה מחוקקת המונה כ־600 איש, מסוגלת לרכז בידיה את סמכויות השלטון, ולהעמיד בצל את הרשות המבצעת. אבל בפרלמנט התארגנו ועדות שכל אחת שלטה בתחום מסויים. הכוונה היא שהועדה למעשה היא הסמכות הפוסקת בכל הנוגע לאותו תחום. הדבר אפשרי הודות לאחד הכללים של הרפובלי' הצרפתית. עד שהצעת חוק מוגשת לבית התחתון היא נדונה תחילה בועדה המתאימה, הועדה היא המגישה את הצעת החוק למליאה, בצורה הנראית לה ובמועד הנראה לה, בידי הועדה לעכב כל הצעת חוק של הממשלה, ואפילו לגנוז אותה למעשה.

הרכבי הועדות פחות או יותר קבוע, כל סיעה שולחת בד“כ את אותם האנשים לאותן הועדות. אלא, אנשים שהתמחו בשטחים אלו מבינים את הבעיות הספציפיות באותו תחום, דבר המקנה להן את המעמד המיוחד. לרוב יושב ראש הועדה הוא שר לשעבר (או לעתיד) של אותו תחום. ומכאן שראשות הועדה נקבעת אחת ל־4־5 שנים בהתאם לתקופת כהונתו של הפרל' בעוד שהממשלות עד לרפו' ה־1 התחלפו כל כמה חודשים הרי אין הכרח שיו”ר הועדה משתייך למפלגת השר של אותו תחום. מכאן ההתחרות ביניהם.

למעשה קיים מתח מתמיד בין השר לועדה הפרלמ' שלה הוא חייב דו"ח אנשי המנהל של אותו משרד מתיצבים באופן קבוע בפני הועדה, העוקבת באופן שוטף אחר הנעשה במשרד הנדון.

כשועדה פרלמ' מגישה הצעה למליאה, מתמנה לצורך זה מדוח המגיש את הצעה למליאה.

לרוב מוגש דו"ח המדווח בכתב לכל חברי הבית. לועדה גם הכוח להחליט שענין יובא לפני המליאה לאשור או דחיה ללא ויכוח. ציר אינדיבידואלי יכול גם לערער אך רק בכתב. למעשה, במקרים רבים כשעומס החקיקה אינו מאפשר דיון במליאה בכל פרט, מתקיים דיון זה בכתב או בתוך הועדה בלבד.

דיוני הועדות ברפוב' 3 – סודיים, וברפוב' 4 פומביים.

סיבה נוספת לחולשת הרשות המבצעת היה העדר סמכות הפזור. אם כי היתה קיימת סמכות פזור בידי נשיא ברפו' ה־3 כמו בידי הממשלה, הרי מסיבות טובות נשארה סמכות הפזור של הממ' והנשיא נומינלית בלבד. ע“י כך נשארה הרשות המבצעת ללא נשק, אשר תוכל להפעילו נגד הרשות המחוקקת אם זו עוברת על גבולות התפקיד המיועד לה. במש' הפרלמט' סמכות פזור הפרל' מביע אי אמון בממשלה, והיא רשאית להחליט אם לפזר את הבית ולערוך הצבעה חוזרת או להתפטר. למעשה היה הפזור אמצעי להבטיח משמעת מפלגתית או קואליציונית כי בפזור היה מספיק ע”מ להניע את הצירים להצביע כפי הנדרש ע"י ראש סיעתם.

בצרפת לא היה פזור, ולכן הפרלמ' המשיכו להביע אי אמון בממשלות, בכל מספר ובכל ענין.

אם על אף הכל היתה המשכיות כלשהי בנהול המדינה הרי הדבר נתאפשר לא בגלל רציפות ההרכב המפלגתי של הקואליציות, אלא בגלל העובדה שהממשלות אמנם התחלפו, אבל השרים העקריים נשארו או במקומותיהם או לפחות בתוך הממשלה.

משטר פרזדאנציאלי (נשיא)

חוברת מס' 3/מקראות

חלוקת הסמכויות הטריטואיליות

צנטרליזציה, דצנטרליזציה.

השאלה נוגעת לצרכי הפעלת הרשות המבצעת, ולעיתים גם המחוקקת במדינה מסויימת אין זו שאלה של עקרונות שתוקפה יפה בכל מקרה ובכל זמן, אלא של שקול בכל מקרה מה יעיל יותר ומה נוח יותר. ההבחנה אינה בצורת המינוי אלא בתוקף הסמכות, מהם השקולים להעברת הסמכויות מן הרשות המרכזית לרשויות המחוזיות? בעד ונגד דזנטרליזציה. יש להשאיר את המדיניות לדרישות ספציפיות של כל אזור ואזור, יש הצדקה שתתהווה מדיניות אזורית ביחוד כשיש שוני ביניהם. יחד עם זאת לא יתכן שהאזור יהיה הפוסק האחרון. לכן הגיעו למעין פשרה. נתנות למחוז סמכויות רחבות בהתאם לצורך, אבל הן אינן סופיות והשלטון המרכזי רשאי להתערב אם הוא סבור שיש בהן פגיעה במדיניות הכללית. מכאן מגיעים לידי שלטון איזורי מעורב. השיטה הנהוגה מאז נפוליון בונפרט ה־1 בצרפת. קיים מנהל מחוז. בדרג הדפרטמנט בפרלמנט הוקם ע“י המהפכה שרצתה לחסל את החלוקה הקודמת של המדינה לפרובינציות בעלות רקע אתני תרבותי ומדיני שונה. לכן, הוקמו יחידות עפ”י גבולות ארביטרריים שרירותיים, מתוך הקפדה על כך שגודל האוכלוסיה יהיה שווה. כך הוקמו 20 דפרטנטים ובראש כל אחד עמד הפרפקט, המתמנה ע“י הממשלה המרכזית למעשה, מתמנה ע”י תקנה, בחתימת נשיא המדינה לאחר החלטה במועצת השרים, מיצג בדפרט' לא רק את משרד הפנים כי אם את הממשלה כולה ומפעיל בגבולות אזורו את הסמכויות שהחוק מעניק לממשלה. כלומר, יש לו סמכויות רחבות מאד. יחד עם זאת קיימת מועצה נבחרת, “המועצה הכללית”, שהיו"ר שלה הוא הפרפקט, כך שיש פה דואליזם, מעמד כפול. הפרפקט מצד אחד נציג השלטן המרכזי, המפעיל בתוקף תפקידו את סמכויות הממשלה, והוא חייב לבצע את סמכויות המועצה מאידך.

במה מתבטאת הפגישה בין שני סוגי הסמכויות? בזה שיש לו סמכות וטו על החלטות המועצה. סמכות עכוב בצוע החלטת המועצה, והעברתה להכרעה לממשלה רק החלטה כזו של המועצה שהפרפקטור לא הטיל עליה וטו ולא עוכבה נכנסת לתוקף עם קבלתה.

הדפרטמנט הוא יחידה גדולה ומחולק למספר יחידות משנה – קטנות יותר. אשר בראש כל יחידת משנה עומד תת פרפקט או סופרפקט.

המועצות המקומיות בוחרות את ראש המועצה אבל זה חייב אישור שר הפנים, והממשלה יכולה להעביר ראש מועצה או עריה מתפקידו. בארה"ב קיים מבנה אחר. באופן עקרוני קיימים שני טפוסים של שלטון מקומי ואיזורי:

א. האוכלוסיה בוחרת מועצה, והיא בוחרת ראש עיר, והוא הממנה את ראשי המחלקות. יש וריאנטה של טפוס זה. לא בוחרים בראש מועצה או עיר, אלא המועצה ממנה על דעת חבריה את מנהל העיר. ראש העיריה נבחר לתקופה מסויימת ואפשר להביע לו אי אמון, מנהל העיר נבחר לתקופה קבועה מראש.

ב. האוכלוסיה בוחרת במועצה מחוקקת, אבל אותה אוכלוסיה בוחרת במישרין גם את ראש העיר, שופטים, תובע, ראשי המחלקות, כלם נבחרים ע"י האוכלוסיה.

יתרונות וחסרונות שטה ב' חסרון: כל אחת מן המחלקות שואפת סמכות במישרין מהבוחרים ורואה בזה מקור לעדות פוליטית, ואין ערובה שכל המחלקות תפעלנה בקו שווה, כלומר, שיבחרו ע"י אותה מפלגה.

החלפת המנגנון – ראשי המחלקות של 4־5 שנים, זוהי תופעה בריאה, לא צריך אולי להחליף באופן אפקטיבי, אך האפשרות הקיימת היא תופעה דמוקרטית בריאה ומונעת את השתלטות אינטרסים שונים על המנגנון ההררכי הקבוע בדרכים עקיפות ובלתי חוקיות.

פדרליזם

מה ההבדל בין מדינה פדרלית (ארה"ב) לבין מדינה אוניטרית המוסרת לרשויות המחוזיות סמכויות נרחבות, היש הבדל? במדינה פדרלית סמכויות המדינה נובעות מן החוקה, ואי אפשר לשנות את (החוקה) הסמכויות אלא ע"י רוב מכריע של המדינות. במדינה אוניטרית, חלוקת הרשויות נקבעה בחוק, ואת החוק אפשר לשנות בבית המחוקקים המרכזי, ואין צורך בהסכמה כלשהי מצד המחוזות.

ההבדל בין דצנטרליזציה ובין פדרליזם הוא מהותי. בראשון, העברת סמכויות ע"י החוק. בשני קיימת חלוקה של תחומי הרבונות.

מיהו הרבון במדינה פדרלית? המדינה הפדרלית, החברה, שתיהן? הטענה שארגון חברתי המפעיל רבונות היא מדינה ורק היא, היא טענה לא מוצדקת, ולא מדויקת.. זוהי הגדרה כללית, זוהי המגמה. אך יש מדינות שבהן אין זה כך. לכל מדינה חברה בפדרציה יש הסדר משפטי משלה, ולכן יש מערכת בתי משפט לכל מדינה – חברה שהיא מערכת אוטונומית, ויש בתי משפט למרכזית ואין ביניהן שום מגע. במקרים של סכסוכים על התחום הרשות להחליט בידי המדינה הפדרלית, זוהי נקודת המגע היחידה. לא כל פדרציה בחוקה היא גם פדרציה למעשה. בחוקת בריה"מ כל רפובלי' חברה בפדרציה היא עצמאית אפילו יותר מן החברה בפדרציה האמריקאית כי יש לה זכות לפרוש. למעשה, לא רק שהרפוב' החברות לא יכולות לפרוש אלא שתקציב כל את מהן דורש אשור הממ' המרכזית.

הודו ־ מדינה פדרלית. סמכויות החברות נקבעות בחוקה. למוסדות המרכזיים אין סמכות לשנות את סמכויות המדינות הפדרליות, אולם למוסדות הפדרציה הסמכות לשנות את גבולות המדינות החברות גם ללא הסכמתה. סמכויות לא, גבולות כן. בד“כ בעולם המערבי הסמכות לפרש את החוקה הפדרלית או להכריע בסכסוכי מדינות שיכות לביה”מ הפדרלי, לגוף שהוא עפ“י דרכי הרכבתו ניאטרלי בסכסוך הנדון. בביה”מ הסמכות לפרש את החוקה או חוק של חברה בהשוואתה לחוקה, או הסמכות להכריע בסכסוכים בין שתי חברות, או בין הפדרלית והחברה, אינה בידי גוף שפוטי אלא בידי הרשות המבצעת הפדרלית. היו קיימים ארגונים שהיו דומים לפדרציות, אבל היו קונפד'.

ההבדל ביניהן: קונפדרציה – המדינות החברות אינן מותרות על רבונותן לגבי אף אחד מן התחומים, רק מעבירות את השמוש בסמכויות מסויימות לידי גוף מרכזי משותף. מדינה חברה יכולה לצאת מן הארגון או לצאת חלקית.

ארה“ב 1787 – 1776 היתה קונפדרציה. גם גרמניה היתה קונפ. עד 1871, ואז הפכה פדרציה. בד”כ הקונפ. היא צורת ארגון לא יציבה. או שהמתארגנות מתגבשות ומחזקות את הקשר והופכות פדרציה, או שהארגון מתפורר. כיום ישנה מדינה אחת הקוראת עצמה קונפד. – שוויץ, אבל מבחינה חוקית היא פדרציה.

יצוג

שני אמצעים מוסדיים קיימים שבעזרתם ובאמצעותם מנסים להגשים משטר דמוקרטי. הגישה המוסדית אינה מספקת לנו פתרון בטוח, ערובה שאמנם אם נשתמש במוסדות כאלה, נשיג משטר דמוקרטי. אבל יש שני מכשירים מוסדיים – 1. ייצוג. 2. הפרדת הסמכויות.

1. היצוג בא להבטיח את אחריות השלטון בפני הנשלטים. אבל יש לו עוד אספקט אחד, הנציגים נבחרים כנציגים של השקפות מעמדות איזוריים טריטוריאליים. כלומר – מיצגים אנטרסים מסויימים. שני אספקטים אלה פוגשים בכל גוף המבוסס על יצוג. האם השגת האחריות היא המטרה ויצוג האינטרסים הוא האמצעי או שמא להיפך? מבחינה היסטורית קדם יצוג האינטרסים להשגת אחריות השלטון. מקור היצוג בימי הביניים באסיפה שהמלך נוהג היה לכנס מפעם לפעם לפי רצונו, והמורכבת משליחי המעמדות השונים וזה גם נקרא האסיפה המעמדית. היא כללה שליחים של האצולה כמורה ומעמד שלישי. למה כנס המלך את האסיפה? כדי שיתנו מיסים.

השליח באספת המעמדות היה נציג המעמד שלו באיזור הבחירה שלו. כלומר, האצולה במחוז מסויים בחרה בנציג ושלחה אותו כנציג האצולה של אותו מחוז. לא היו נציגים לאמיתו של דבר אלא מיופי כוח, שליחים – כי לא היתה להם הסמכות להכריע, בנגוד להוראות שנתנו להם ע"י שולחיהם. ואם התעוררה בעיה שבקשר אליה לא קבלו הוראות, היו צריכים או להימנע או לשאול להוראות.

צורת ההצבעה באסיפת המעמדות: לכל מעמד היה קול אחד בלבד, כלומר האצולה והכמורה יכלו להכריע. כיצד נקבע קול המעמד? בתוך המעמד הצביעו. במרוצת הזמן הפכה (ובמיוחד באנגליה) לגוף המיחס לעצמו סמכויות החורגות ממתן הסכמה למיסים. האסיפה דאגה לכך שהמלך יצטרך לבקש את הסכמתה כל שנה. ולכן הסכימה לגבות מסים מסוג מסויים רק לתקופה של שנה. אח"כ החלה האסיפה להתענין לא רק בגובה המס שהמלך מטיל אלא גם לצורת השמוש בו. וכך נולד המושג של הסכמת הפרלמנט לתקציב. הסמכות להסכים או לא היתה אמצעי אידיאלי להתנות תנאים לבקש תמורה בעד ההסכמה למיסים. עצם האפשרות להתנות תנאים הפכה את האסיפה לגוף מחוקק.

האסיפה הפכה מקומץ של נציגי אינטרסים של מעמדות לגוף ממלכתי שמתפקידו היה לחוקק עבור האומה כולה בשם האומה כולה, ולא בשם קבוצות אינטרסים ששלחו את בא כוחם לאסיפה.

להפעלת היצוג ברשות המחוקקת יש סיבה נוספת פרט להיסטורית. את הפונקציה של הרשות המבצעת אפשר היה להשאיר בידי המלך, כי גוף רחב לא יכול היה לקבל החלטה יעילה כשדרושה החלטה מהירה. אבל קבלת חוקים אינה קבלת החלטות חד פעמיות. קבלת חוקים צו פונקציה המתבטאת בקביעת כללים שיתאימו, שיקיפו שורה בלתי מוגדרת מראש של מקרים זהים או דומים. והמקרים העלולים להתהוות בתנאים נורמליים שאפשר לחזות מראש ולא מקרים יוצאים מן הכלל, לכן אי אפשר להשאיר את הפונקציה הזאת בידי המלך.

קבלת החוקים משום שהיא מתיחסת לשורה בלתי מוגבלת של מקרים היפוטטייים, אי אפשר למלא פונקציה כזאת ע"י קבלת החלטה מהירה. צריך לשקול את כל האספקטים וההכרעות וההשפעות של אותם מקרים פוטנציאלים מכיון שהמדובר במקרים היפותטיים אין צורך למהר. אין זה מקרה ספציפי שיש צורך למהר, הדורש החלטה מהירה.

היה הכרח שהנציגים ירכשו את הפונקציה המחוקקת דוקא ולא אחרת. אבל קבלת החלטות, המחייבות את כל המדינה, מניחה לא רק דיון סתמי כי אם אינטגרלי, של אינטרסים שונים, של עמדות שונות, ע“מ שתשמר אחדות המדינה וכושר פעולתה. הצורך הזה באינטגרציה עומד בסתירה גלויה לעובדה שהאסיפה מורכבת מנציגים של אינטרסים מתנגדים. ברגע שהפכה אסיפת המעמדות לאסיפה מחוקקת שהיתה חייבת לקבל החלטות המתיחסות לאומה כולה, החלו הנציגים שנשלחו ע”י הבוחרים לטעון, שמפני שעליהם להחליט עבור האומה כולה, אין הם רואים עצמם קשורים להוראות שולחיהם. “אמנם שלחתם אותנו אבל עכשיו נחליט מה שאנו רוצים”. כאן אחת הבעיות של כל שיטת הייצוג. ההבדל בין מנדט אופרטיבי (אסיפת המעמדות) הבוחר מצוה על הנציג שעליו להתנהג או להצביע כך – מנדט צווי. ואילו המנדט הייצוגי מאפשר כושר להצביע ולטעון לפי ראות עיניו.

תורת המנדט היצוגי פותחה במהפכה הצרפתית ע"י ⁷ כומר הוגה דעות מהפכן מדינאי. הוא פתח את התורה העולמית של המנדט היצוגי. איך מותר לו להכריע? כשחלה סתירה בין דעת הציר שנבחר מטעם מפלגה מסויימת, לבין הוראות מרכז המפלגה. בידי מי לפסוק? כל אלה שנבחרו מטעם אותה תכנית פוליטית. במציאות כפוף הציר לרצונו להבחר מחדש. (פרידריך).

היצוג הוא התהליך שבעזרתו מופעלת השפעת האזרחים (חלק מהם) על השלטון בהסכמתם המפורשת ע"י מספר מצומצם מתוכם, מתוך החלטה שהחלטות הנציגים מחייבות את המיוצגים.

כיצד בוחרים נציגים? את מי מיצג הנציג?

מבחינה היסטורית היה היצוג תחילה של קורפורציות. באופן מקביל היה הנציג נציג של ערכים מסויימים, רכוש או השכלה. אח"כ ייצג הנציג את בעלי זכות הבחירה. בשלב האחרון הנציג מיצג את כל האזרחים. על איזה בסיס אפשר לחלק את האוכלוסיה לצורכי יצוג?

באנגליה נשמר היסוד הקורפורטיבי של יצוג. מכאן הבחירות האיזוריות. כל אזור היה פעם בעל יצוג מעמדי בפרל' ה־1. באופן מסורתי נשארה הנציגות צמודה לאגודים. הבסיס האזורי נשמר גם במדינות פדרליות.

אבל במדינה אחידה החלוקה שם לאזורים מניחה מראש כי כל אזור יהוה קהילה בפני עצמה, בעלת אינטרסים משותפים או לפחות שונים מאלה של קהילה אחרת הצמודה לה. כי אם לא היה כך, מה הטעם להפריד ביניהן לצרכי יצוג. אבל דוקא תנאי זה אינו מתמלא ברכוזים העירוניים הגדולים המחולקים לאזורי בחירה אחדים באופן מלאכותי ושרירותי. בפרט כשהמדובר בבחירות רוביות. יחד עם זאת קיימת טענה אחרת שקהילתו האמיתית של האזרח אינה אזור המגורים שלו. ההשתיכות לטרטוריה היא מקרית, ואינה מהווה השתיכות מהותית. יש תאים חברתיים אחרים האופיינים לו יותר מאשר האזור בו הוא חי. מכאן ההצעה לתת יצוג לא על בסיס של אזוריות טריטוריאלית אלא של תאים מקצועיים. כך קיימת ההסכמה שהחלוקה לאזורים היא מלאכותית, ואינה מהווה יסוד מוצדק ליצוג נפרד. אזור הבחירה הטריטו' מחנך את האזרח והאוכלוסיה לתאום מלאכותי. לרוב נותן פורקן להתנצחות של אינטרים מקומיים ומקטינה את התענינות הבוחר בענינים המרכזיים של המדינה. יש עוד פגם בבסיס הטריטוריאלי. הוא טוען שהרבון במדינה הוא האומה. האומה אין פרוש הדבר העם, כלומר סה“כ האזרחים, זהו מושג מטפיזי, שכולל לא רק את הדור הנוכחי אלא את כל דורות העבר והעתיד. משום שהאומה היא מטפיזית ברור שאינה יכולה להפעיל את רבונותה בעצמה. הפוקציה הזאת של אומה אבסרקטית משמשת לו ולכל אלה שקדמו בכך מכשיר להצדקת המנדט היצוגי. כי אם הרבון אינו העם אז בתהליך הבחירות אין האזרח מעביר לנציג סמכות איזו שהיא. אין האזרח בעל חלק קטן מן הרבונות אשר בזמן ההצבעה הוא מעבירו לנציגו. הבחירה היא פונקציה ולא זכות. האסיפה היצוגית היא המיצגת את האומה, כלומר – רצונה של האסיפה הוא רצון האומה. ואם כך הדבר, (והאומה רבונית) החלטת האסיפה היא החלטת הרבון שאותו היא מיצגת, ואין מערערים על החלטת הרבון. ז”א הלכה למעשה, מה שהחליט הפרל' אינו ניתן לשינוי בצורה כלשהיא, לא ע“י רפרנדום ולא ע”י פסק דין של בית משפט איזה שהוא, שעלול היה לטעון כי חוק מסויים מנוגד לחוקה.

לעומת גירסה זו ישנה הגירסה היצוגית שהאספקטים המרכזיים בזה שהאומה מטילה על חלק מן האזרחים את התפקיד ליצג אותה.

ברק ־ פוליטיקאי – "לכל אדם הזכות להביע דעה. ודעת הבוחרים בעלת משקל רב, שכל נציג צריך לשמוח לשמעה. דעה שחייבים תמיד להתחשב בה, אבל הוראות מחיבות מנדט צווי שהוא חייב לפעול לפיו בצורה עיוורת, להצביע לפיו על אף העובדה שהוא מנוגד להכרתו ולשפוטו. אלה דברים בלתי ידועים לחוקי מדינה זו והנובעים מתפיסת יסוד מוטעית של כל ההסדר החוקתי שלה.

הפרלמנט אינו ועידה של שגרירים המיצגים אינטרסים שונים ומנוגדים, אינטרסים שכל אחד מהם חייב להגן עליהם.

הפרלמנט הוא אסיפה של אומה אחת, עם אינטרס זהה שבה חייבת להדריך את כולם טובת הכלל ולא אינטרסים או משפטים מקומיים. במשטר פרלמנטרי מודרני, הציר אינו מיצג את אותם האינטרסים בלבד שמפלגתו תומכת בהם. קיום המפלגות שינה את השיטה היצוגית ואת המשטר הפרל' בעבר.

הנציג הנבחר בתוקף היותו נציג של מפלגה מסויימת החייב להיות כפוף להוראות מפלגתו, או שמא חופשי הוא להצביע לפי מיטב מצפונו? אם מתהווה סתירה בין עמדת המפלגה, בענין מסויים לבין נציג מסויים, שנבחר באזור זה או אחר.

ההבדל בין זכות בחירה אקטיבית וזכות בחירה פאסיבית.

מתן זכות בחירה לנשים היא תופעה מודרנית. שחרור האשה מבחינה פוליטית בא במדינות הפרוטסט' וכן באיחור במדינות הקתוליות.

במחצית המאה הזאת ניתנת זכות בחירה לנשים באוסטרליה ובאנגליה.

המדינות הקתוליות שמרו על המסורת הרומית שנתנה לאשה תפקיד מיוחד במשפ' בבית וכן מחוץ לבית. השפעת הכנסיה הקתולית על האשה יותר מאשר על הגבר, נובע מהבדלי חינוך בין גבר לאשה. האשה אמוציונלית יותר מהגבר לכן השפעת מניעים רוחניים עליה גדולים יותר.

בסוף המאה ה־19 עולות לשלטון במערב אירופה מפלגות שמאליות דמוקרטיות והן מתנגדות למתן זכות בחירה לנשים כי הדבר עלול לחזק את המפלגות השמרניות הנשענות על תמיכת הכנסיה. במדינות דרום אמריקה מסויימות.

ההשכלה היתה נמוק להגבלת זכות בחירה הרואה תרוץ ע"מ להגביל זכות בחירה לשכבת בעלי אמצעים. מנקודת ראות של צנז השכלתי נתנה ההגבלה. במאה ה־19 אפילו במערב עדיין האנלפבתיזם שורר במרבית האוכלוסיה.

המדינה הדמוקרטית עונה לדרישת השכלה מינימלית ע"י מתן חינוך חובה חינם. ובכל זאת יש מדינות בהן משתמשים בצנז (מדינתי) השכלתי כאמצעי לשלול זכות בחירה מבוחרים מסויימים. אם רוצים לתת משקל רב יותר לבעלי השכלה – זה נראה מגוחך. להקנות כפילות בבחירות לאקדמאים הוא אפילו מיותר, ויוצר זכויות יתר לאנשים מבלי להביא כל תועלת ממשית. כי אין זה משנה אם ישנם רופאים או מהנדסים בכנסת.

הגבלה אחרת בזכות בחירה – רכוש או פרנסה, ואמרו כי זה ערובה להשכלה, וקיום זכות קנין פרל' צריך להבין את הגבלת הבחירה לקבוצות אנשים אשר משלמים סכום מיסים מסויים. מקורו של צנז זה באחד העקרונות שבזכותו קם הפרלמנט. “אין ייצוג בלי מיסים”… תשלום מיסים היווה כלל לקבלת זכויות. רק אלה שמשלמים מיסים קובעים מה גובה המיסים, ז"א – את החקיקה. כך שבמאה ה־17־ 18 היתה הצדקה לצנז.

היה אספקט נוסף לעובדה שרק מי שנושא בעול המדינה רשאי להשתתף בחקיקה. אנשים שלא פרנסו לא היתה להם זכות בחירה; כי לא שילמו מיסים.

פושעים במידה ויושבים בכלא – הוגבלה מהם זכות הבחירה.

בבריה"מ רק פושעים פוליטיים אינם נהנים מזכות הבחירה, פושע רגיל – כן.

זכות בחירה פאסיבית: ההגבלות על זכות הבחירה הפאסיבית מצומצמות יותר. 1. הגבלת גיל. הגבלה זו חמורה יותר מאשר בזכות הבחירה האקטיבית. לנשיאות למשל: 35 מינימום, לסינט 30, ולפרלמנט 25 ש'. יש גיל מינימום גבוה כתנאי לזכות בחירה פאסיבית. האם יש צדוק לכך?

הצדוק של נסיון אינו עומד בפני בקורת.

הגבלה אחרת בזכות בחירה פאסיבית: השתייכות למנגנון המדינה. למשל: אנשי צבא בשרות פעיל, פקידים בכירים. כאן יש להבדיל בין כושר להיות מעמד לתפקיד נבחר, ובין כושר להיבחר ולכהן בתפקיד זה.

יש סוגים מסויימים של משרות בהם מותר לאדם להציג את מועמדותו, אבל כשהוא נבחר עליו לעזוב או לותר. ויש סוג של משרות מקום שם עצם הצגת המועמדות היא פסולה.

תנאי נוסף לזכות בחירה פאסיבית;,תשלום פקדון. באנגליה היה הפקדון ב־1945 150 לי"ש, אשר היו הולכים לאבוד אם האיש לא השיג ¹_/8 ממספר בעלי זכות הבחירה. מלבד הפקדון יש צורך בתמיכה מטעם הציבור, בחתימות. מספר החתימות תלוי במספר הצירים באותו איזור.

שאלה חשובה בהגדרת זכות הבחירה הפאסיבת היא שאלה שאיננה מוסברת היטב בהרבה מדינות – בזכות לקבוע את המועמדים. תהליך פוליטי של הצגת המועמדות. ישנה מדינה בה מוסדר הדבר בחוק.

ברוב המדינות הבחירות מתקיימות באיזורים. גודל האזור נע מ־50 – 40 אלף עד 400 – 300 אלף, בעלי זכות בחירה. מובן שמועמד אינו יכול להכיר את כלם, והם אינם מכירים אותו, הוא גם אינו מסוגל לבא במגע עמם. לכן הוא זקוק לארגון שיאפשר לו אסיפות, בקורים והופעות אחרות.

ארגון כזה היה ארגונו האישי של המועמד והוא גם מימן אותו. כך היה בהתחלה. אבל, לא כל מועמד מליונר! ולא כל אחד מוכן להסתכן. לכן נוצר הארגון לאפשר למועמד להכשיר את הקרקע סביב להשקפות פוליטיות, והוא מבוסס על התנהגות. יש מתנדבים, הצטרפות לארגון פוליטי. המועמד נתמך ע“י חברי הארגון במלחמת הבחירות. כפי שהמועמד זקוק לארגון ע”מ להכשיר דרכו, כך גם תלוי המועמד בארגון ולא רק בתחילה, אלא בשלב מאוחר יותר, כאשר הוא רוצה להציג את מועמדותו. הארגון הופך ארגון קובע, והאדם חייב, לקבל את המנוי מן הארגון.

לכן אמר מוסקה האיטלקי: הציר לא נבחר ע“י הבוחרים או הרוב באיזור כי אם נבחר ע”י מעוט של פעילים.

באנגליה בתחילת המאה ה־10 נקבע המועמד באזור. הבחירה היתה מקומית. מ־1832 הורחבה זכות הבחירה מכאן הצורך בארגון יעיל יותר. הארגון באזור זקוק לעזרת המפלגה. במידה וקיימות מפלגות בשלב זה – מתחילה לייעץ ולעזור. מכאן שהמועמד לא חייב להיות תושב האזור. מציע מרכז המפלגה מועמדים משלו. המפלגה הופכת לארגון בקנה מידה עצום ע“י כך גוברת השפעת מרכז המפלגה ומנגנונו על בחירת המועמדים. גם אם המועמד נבחר ע”י האזור, והמפלגה בו ללא השתתפות והתערבות. מטעם מרכז המפלגה, הרי אם נבחר המועמד לפרלמנט, הוא מתחיל להיות כפוף להוראות כיון ששיטת הבחירות חייבת עריכת סבוב שני אם לא נבחר אף מועמד ברוב קולות בסבוב ה־1, היתה לועד המקומי השפעה מכרעת באשור המועמד כי רק הועד ידע מיהו המועמד אשר בסיבוב השני עלול לנצח. תרמו להשפעת המועצות המקומיות של המפלגה גם האינדיבידואליזם של העם הצרפתי, המביא גם לכך שנמצאו הרבה מועמדים שלא הוצגו מטעם מפלגה. מועמדים בלתי תלויים, קשורים קשר רופף עם מפלגות מסויימות.

הדבר נכון לגבי כל המפלגות מלבד המפלגה הקומוני' בגרמניה. היו כבר לפני מלחמת העולם הראשונה מפלגות מאורגנות. השפעת המפלגות היתה רבה כי הן היו מאורגנות היטב. כאשר הונהגה שיטת הבחירות היחסית משפיע הדבר על חיזוק מרכז המפלגה בהנהלת מנוי המועמדים.

בארה"ב התפתח מנגנון מפלגתי חזק כבר בשנות ה־20, 30, של המאה ה־19. גרמו לכך מספר סבות:

1. הכרתו העמוקה של העם האמריקאי בדבר היותו הרבון המלא, מבלי שתהיה לו ידיעה מספקת כיצד מפעילים רבונות זה, כלומר: כיצד נרכש השלטון וכיצד הוא מופעל.

2. כתוצאה מזה, באו ונוצרו קבוצות פוליטקאים שריכזו בידיהם את חוטי הפעולות הפוליטיות המאורגנות.

3. שיטה האומרת כי המנצח בבחירות מקבל את כל השלל. כל המשרות הממשלתיות בכל דרג עומדות שוטרים, דוורים וכד' לאנשים שיתרמו לבחירת הנציג. שיטה זו קימת בכמה מקומות.

שליטה מוחלטת באמצעי הבחירות, והשתמשו ללא מצרים באפשרות השלתטות זו.

הרדיפה אחר משרות הכסף בקרב המהגרים וכן יש לזכור את הסתמכותם של השכבה המתורבתת או של בעלי האמצעים מן החיים הפוליטיים – הסתלקותם אפשר לאחרים להשתלט.

המפלגה היו לה אמצעים של שכנוע רבים, כמו הבטחת משרות. בתנאים אלה היה מנוי המועמדים ע"י הועד המקומי של המפלגה תהליך שהצטיין.

בתגובה למהלך ענינים זה התקבלו בארה"ב חוקים המסדירים את דרכי בחירת המועמדים.

החוקים נקבעו במסגרת ה־“פרימרי”, וזו שונה ממדינה למדינה, אבל באופן כללי יש שיתוף החוקים נקראים:

“חוקים מוקדמים”. הם קובעים כמה דברים:

1. מי רשאי לערוך בחירות להצגת המועדות. כלומר: מיהי מפלגה.

2. כיצד יכול מי שמוכר כמפלגה לערוך את בחירת המועמדים.

לגבי שאלה אחת יש הגדרה מבוססת על הישגים בבחירות האחרונות. גוף שהשיג למושל המדינה כך וכך קולות רשאי להציג מספר קולות מסויים כמועמדים. את המספרים מבטאים במספרים יחסיים בהשואה לסה"כ בעלי זכות הבחירה. על גוף שהוכר כמפלגה לערוך בחירות בהן רשאים להשתתף כל חברי המפלגות.

ישנם “פרימרי” פתוחים. פתוחים לכל אזרח בין שהוא חבר במפלגה או לא. רשאי להשתתף כל אזרח באותו אזור בחירה. ואז דואגת המדינה לעריכת הבחירות, לספירת הקולות ופרסום התוצאות. שיטה זו מערערת את המשמעת ומוסרת את הכרעה למתנגדים המסתננים והכופים את רצונם על הקהל.

לכן “פרימרי” פתוחה היא תופעה נדירה. נפוצה יותר “פרימרי” סגורה, לחברי המפלגה. כיצד קובעים שהוא חבר מפלגה. אם הוא יכול להוכיח שהשתתף ב“פרימרי” בפעם שעברה, או שהוא חותם על הצהרה שהוא מצטרף – אין הדבר מחייבו להצבע בעד מועמד מסויים לבחירות, אם כי הוא רשאי להצביע באותן בחירות.

יש תנאים להצגת מועמדות ל־ “פרימרי” פקדון כספים, חתימות. החתימות חייבות להיות מפוזרות על פני שטח האזור כולו.

ה“פרימריס” קובעים לרוב כי הרוב הדרוש הוא לא פחות מ־35% מן המשתתפים, ויש מקרים בהם דורשים הקמת סבוב שני.

מה תוצאת השיטה הזאת?

1. האם השיטה מחזקת או מחלישה את השפעת המפלגה על המועמד?

אם כל אדם יכול להציג את מועמדותו להיות מועמד מטעם המפלגה ואין הוא זקוק לאישור סניף המפלגה באזור כי זה נקבע ע“י הבוחרים, כמובן שזה מחליש את השפעת המפלגה על המועמד. אבל זה מחליש הרבה פחות ממה שניתן לשער. כי אותו מועמד למועמדות, אם הוא רוצה להתעלם ממרכז המפל' יכול לעשות זאת, ואף יקבל זאת בתנאי אחד. שיהיו לו תומכים בציבור, והוא צריך להיות מסוגל להביאם לקלפי להצביע בעדו. לכן יכול להצליח מועמד בנגוד לדעת סניף המפלגה כאשר לרשותו האמצעים הדרושים שלא מקופת המפלגה ע”מ להביא את תומכיו לקלפי ביום הפרימרי. מי שאין לו, תלוי בהחלט במפלגה.

כאן קורה בתוך המפלגה מה שקורה בין המפלגות. יתכן כי מישהו באמת יוכל להצליח להבחר לפרימרי, אבל כל מועמד רגיל זקוק למפלגה. וזה משבש. אם ישנה קבוצה בתוך האיזור שאינה מרוצה מן המועמד של המפלגה, הרי בזמן עריכת הפרימרי זה יוצא החוצה. זהו אמצעי לרסון יצרים. לכן גם להגבלת המפלגה.

באזורים בהם קיימת מפלגה אחת, (דמוקרט' או רפובלי') שם הבחירות האלו קובעים לא רק את המועמד כי אם גם את הנבחר. את האיש הנבחר בפרמרי יבחרו גם בבחירות. אחת התרומות של שיטת הבחירות המוקדמות הפנימיות כמו הפרימרי, שהמועמדים מטעם המפלגות נקבעים ע"י צבור רחב, והמנוי נעשה בחדרי חדרים במספר של מועצה מרכזת.

שיטות הבחירות

יש מספר קריטריונים שלפיהם אפשר למיין שיטות בחירות וטעות שכיחה היא שמעמידים קריטריונים שונים זה לזה, למשל אצלנו כשאומרים בחירות אזוריות ומתכוונים לרוביות.

בחירות יכולות להיות אזוריות ויחסיות ובלתי אזוריות ורוביות. אין בחירות לא יחסיות ואין רוביות שלא מתקיימות באזורים רק בארץ ובהולנד.

קריטריונים אחדים למיון שיטות בחירות:

בחירות ישירות ובלתי ישירות.

ישירות – בוחרים ישר בנציגים – בלתי ישירות – בוחרים תחילה גוף ביניים והם בוחרים אח“כ בנציגים, כגון הבחירות לנשיאות ארה”ב סינט בצרפת וכו'. קריטריון אחר – בחירות גלויות וסודיות.

קריטריון אחר – בחירה אישית ובחירה באמצעות מישהו אחר כגון הדואר או מישהו אחר.

קריטריון אחר בין בחירה באזורים ובין בחירה במדינה כיחידה אחת. כמו כן לפי מספר הצירים הנבחרים באזור למשל איזור שבוחר רק ציר אחד ואזור שבוחר במספר צירים. באזור הבוחר רק ציר אחד יש זהות בין ההגדרה לפי מספר הצירים ובין שיטת הבחירה כי הן מוכרחים להיות רוביות כי יש רק ציר אחד. יש אזורים שבוחרים מספר צירים.

לגבי השיטה יש הבחנה כללית בין בחירות רוביות ובלתי רוביות והן בעיקר בחירות יחסיות אך יש סוגים רבים של בחירות שאינן רוביות. באופן כללי בחירות רוביות יכולות להקנות רוב מוחלט של הקולות או רוב יחסי של קולות בלבד. השיטה המקנה רוב יחסי בלבד נקראת שיטת ה־“פלוראליטי”, י שיטות שבהן שתי השיטות משתלבות. עורכים בחירות, והתנאי שהנציג ישיג רוב של קולות אם לא השיג אף אחד, עורכים סיבוב שני. כל המועמדים משתתפים בצרפת במקומות אחרים, רק שנים שלשה ראשונים משתתפים בסבוב השני.

לפי השיטה או השיטות היחסיות מתקיימות הבחירות בהכרח עפ"י רשימות. החלוקה נעשית באופן יחסי למספר הקולות. ואז נראה שקיימת עוד שיטת בחירות שהיא איננה רובית ושבה ההצבעה איננה לפי רשימות והיא נקראת שיטת הבחירות האלטרנטיבית. שיטה שמשתמשים בה באירלנד.

מבחינה היסטורית השיטה הרובית קדמה. כי היא היתה השיטה הפשוטה או הפרימיטיבית ביותר, במובן זה מתאימה למצב ההתחלתי של התפתחות הייצוג, הייצוג היה של אינטרסים מקומיים ששלחו נציג אחד לפרלמנט. גם האופי האישי של הבחירות הוא שהשפיע.

שיטת הבחירות הרובית לא השתרשה סופית באנגליה אלא בשנות ה־80 של המאה הקודמת לאחר שנעשתה חלוקה חדשה של אזורי הבחירה. ורבים מן האזורים ששלחו באופן חופשי ציר לפרלמנט חדלו מלהתקיים למעשה. מרכזי האוכלוסיה בערים שבשו את יחס הייצוג – עיר היתה שולחת נציג כמו כפר, לכן הוכנס העקרון הערים הגדולות היו נשארות אזור אחד והיו שולחות יותר מציר אחד. כאשר חולקו האזורים כמו היום בערך נקבעה סופית על בסיס של רוב.

מהו הקו האופיני של שיטת הבחירות הרובית על סמך רוב יחסי?

מעוט יחסי יכול לזכות ברוב צירים.

השיטה היחסית בוצעה במהפכה הצרפתית – בתקופת המאה ה־18.

על אף הדרישה לעבור לשיטת בחירות יחסית נשארה אנגליה ועמה מדינות אנגלו סכסיות נאמנה לשיטת הבחירות הפשוטה – הרובית. את הסבה לכך קשה לדעת.

האם זאת שמרנות או ההומוגניות החברתית והפוליטית כך שמפלגים אינם זקוקים לייצוג מיוחד משום שאין פלגים.

נבדוק את הויכוח בין שתי השיטות בין הוגה הדעות האנגלי בקט 1967, וג’ון סטיוארט מיל 1961.

דעת בקט: “אני שייך למעוט הליברלי באזור בעל רוב שמרני. קולי ילך לאבוד. לו יכול היה לצרף את קולו לנציג ליברלי היתה השיטה הזאת פותרת את בעית הליברלים והיתה מוסיפה להם נציג. כן היתה השיטה הזאת פותרת את בעית האזורים, ואי הצדק באזורים מיושבים, כי אם מותר להשתמש בצרוף עודפי קולות מאזורים שונים אז אזור הבחירה האמיתי הוא הסדר ולא האזור הגיאוגרפי. כי אז כל 10.000 נניח מיוצגים ע”י ציר ולא חשוב אם הם מרוכזים באיזור זה או אחר. ואף על פי כן התנגד לשיטת הבחירות היחסית. מדוע?

לגבי משטר בו הממ' אינה אחראית בפני הפרל' כמו בשוויץ או בארה"ב – שם תפקידו היחידי הוא חקיקה ולא הרכבת ממשלה.

ג’ון מיל: יש לתת ייצוג גם למעוט, והשיטה הרובית מאפשרת למעוט להשיג רוב מנדטים. לפי השיטה היחסית לא יהיה אף בוחר מיוצג בפרל' ע"י ציר שלא בחר בו. כמו כן תהיה הזדהות גדולה יותר בין הבוחר והנבחר, אותו קשר שאינו קיים כשהציר מיצג רק את הרוב באזורו. כמו כן משמשת שיטת הבחירות היחסית ערובה בפני רודנות הרוב.

ולבסוף: השיטה הרובית פוגעת בצדק ובשויון, כי אין שויון כשלקולו של אזרח אחד יש משקל רב יותר מאשר של השני, הכוונה כי רק לאלה שהצביעו בעד הציר הנבחר יש להם יצוג בפרל'.

גישתו מצטיינת בזה שהיא רואה את גוף הבוחרים כיחידה השואפת להקנות לכל אחד יצוג ישיר בפרל' אם יחיד איזשהו אינו מיוצג הרי העם אינו מיוצג, וכך אפשר להשיב. נניח שזה בלתי צודק שרוב יחסי יוכל להשיג רוב מוחלט בפרל' אם נאפשר למעוט לקבל נציג משלו ע“י צרוף קולות אנו נגדיל את האופוזי. נגדיל את מספר המבקרים ונקטין את מספר הצירים המנהלים את עניני המדינה, לא נשנה ע”י כך את מהות הרוב, נשנה רק את כושרו לפעול באופן יעיל. זוהי הנמקה שתוקפה יפה במשטר שבו יחסי הכוחות מוגדרים בין שנים או שלשה גורמים פוליטיים, איפה שהרוב יכול לנוע ממפלגה אחת לשניה ע"י העברת מספר מתאים של קולות בלתי מוגדרים אבל מבלי שתשתנה באופן יסודי חלוקת הכוחות במפה הפוליטית. הדבר נכון במשטר כמו באנגליה מה עוד שאין שום חלוקי דעות חריפות בין המפלגות המתחרות. קיימת הרציפות כי אין הבדלים גדולים. לכן נתן לקבל שאם ניתן יצוג רב יותר למעוט לא נשנה שום דבר, כי הרוב ישאר רוב ונקטין מספר צירי הרוב ונפגע בכושר המדינה. הגדלת יצוג המהות אינה יכולה לשנות את מהות המפה הפוליטית.

יש קריטריון אחר המדבר בעד השיטה במדינה פרלמ‘. השיטה הרובית מאפשרת הכרעה ברורה בין אלטרנטיבות. והכרעה כזאת חשובה במשטר פרלמנט’ ואין זה חשוב במשטר אחר. אם הפרל' מתפצל בגלל שיטת הבחירות היחסית עד כדי כך שאין לאף מפלגה רוב הרי אז הופך המשטר לבלתי יעיל.

במשטר הפרלמ' קודם הצורך לגבש הכרעות ברורות, על הצורך לגבש כל אינטרס לצרכי המשטר…

יש צורך בשיטה היחסית במדינות בהן חוסר ההומוגניות הפוליטית הוא קצוני, במדינות בהן קימים הבדלי דעות עמוקים בין חלקים שונים של האוכלוסיה על בסיס דתי כלכלי או אחר, הבדלים כאלה שמעוט מסויים לא יסכים להשלים עם החלטת הרוב אם הוא לא יהיה מיוצג בפרל'.

חסרונות השיטה היחסית

1. המועמד והנבחר לפי דברי ב' ג’צהיר משועבדים למפלגה ומנותקים מן הבוחר.

2. לא ניתן בה ייצוג לבעיות מקומיות. קשה לקבל זאת. כי הרי אפשר בנקל לתת ייצוג גם לבעיות אזוריות.

3. טענה חמורה, לא זו בלבד שהיא מיצגת את הפלוג הקיים בתוך העם אלא מחריפה ומשרישה אותן, וכך אפשר להשיב, שאם השיטה היחסית גורמת לפלוג ופצול בפרל' אין זאת אשמת השיטה, היא רק מיצגת את מה שנעשה בעם, ואם יש צורך לקרב את הסיעות השונות, הדבר חייב להיעשות בתוך הפרל' ע“י הדרג הממשלתי. אין כל הכרח לאלץ את הבוחרים לקבוע את הקואליציות בשלב הראשון. את הדעות השונות בפרל' יש ליצג בתוך הפרל' ע”י התקרבות.

4. השטה יוצרת אי יציבות בממ' (יבוא על כך דיון) שיטת הבחירות היחסית כבשה את העמדות של השיטה הרובית. במרוצת הזמן נתגלו אותן חולשות של שיטת הבחירות היחסית, ולכן נסו בדרכים שונות לתקן חולשות אלו. התקון הראשון נבע מעצם העובדה של עריכת הבחירות באזורים, זה יוצר קשר בין הבוחר והנבחר, ונותן יצוג לאנטרסים המקומיים.

עריכת הבחירות באזור תובעת רכוז גדול של קולות באזורים קטנים. כי המודד למנדט לא ישתנה, וכדי שמפל' קטנה תצליח להשיג מנדט היא צריכה 8000 קולות ולא חשוב היכן, ואם נחלק את הארץ לאזורים קטנים, ספק אם מפלגות קטנות תשגנה אפילו מנדט אחד.

הגבלה נוספת היא לחייב את הציר להיות תושב האזור. אך האם זה נכון שאיש שאינו גר באזור אינו יכול להציג מועמדותו באיזור?

מספר תקונים נוספים נעשו ע"מ להבטיח מצד אחד קשר רב בין הנבחר והבוחר, או השפעה גדולה לבוחר בקביעת הנציג בשיטה היחסית. זה נולד בצרפת ונקרא Panachage. נניח באזור צריכים להיבחר 6 צירים. מתחרות על כך המפלגות. השטה אינה מתיחסת לשמות המועמדים לבחירות כי אם מאפשרת לבוחר להרכיב רשימה של 6 אנשים ממפלגות שונות (2 מאחת ו־4 מהשניה). הבחירות עדיין יחסיות, כי סופרים את הקולות שקבל כל מועמד.

יש תקון פחות מרחיק לכת שאף הוא אינו מתיחס לרשימה, אלא כאל רשימה סגורה אבל במובן אחר.

נניח המפלגה הציגה 6 מועמדים באזור.

א – 1,2,3,4,5,6, הבוחר מצביע א, ואין הוא יכול לשנות את שמותיהם או לצרף ממפלגה אחרת, אבל הוא יכול לשנות את הסדר. כאשר מחלקים את המנדטים ברשימה א, (נניח כי קבלה 3 מנדטים) בודקים איזה מן המועמדים קבלו יותר קולות בתוך הקבוצה אותה בחר הבוחר.

שטה אחרת היא שטת הפרמיות.

נאמר כי יש מדינה בה קיים מספר רב של מפלגות ואין לאף מדינה רוב. יוצרים משטר יציב יותר ומעניקים שטת פרמיות. המפלגה שתשיג רוב יחסי 38% תקבל ייצוג לא של 38% כי אם 51% ־ פרמיה על זה שהיא רוב, והמנדטים הנותרים 49% יחולקו בין יתר הסיעות.

שיטה אחרת של פרמיות: אם מפל. או קבוצת מפלג. שהתחברה לצורך זה לפני הבחירות השיגה באזור 51% תקבל 100% של המנדטים, ואם לא קבלה 51% יחולקו המנדטים לפי השטה היחסית. שיטה זאת מאפשרת יצירת קואליציות לפני הבחירות – אז מתחברות מפלגות יחד כדי ליהנות יחדיו מן הפרמיה מבלי שתדענה את התוצאות. יש כאן פגיעה ביחסיות.

יש עוד שיטה של הצבעה – השטה האירית, שראוייה לנתוח.

נניח שבאזור מסויים חייבים להיבחר 5 צירים. אם נתן לכל בעל זכות בחירה להצביע בעד 5 מועמדים, ולעומת זאת במקום אחר נתן לכל בעל זכות הצבעה רשות להצביע בעד מועמד אחד מתוך 5, האם יהיה שוני בתוקף סמכת והשפעת הבוחר?

ההנחה ה־1 היא שאם נתן לכל בוחר 5 קולות, או אפשרות להצביע בעוד קול אחד בלבד אין השפעתו היחסית של המצביע משתנית אם קובעים סדר שווה לכל אחד מן הצירים. השפעת הבוחר בשני המקרים שווה.

לכל בוחר יש 3 שמות, אך מבקשים ממנו לתת רשימה של סדר עדיפות בבחירה. כשסופרים את הקולות, סופרים רק את העליונה, ומתברר כמו שכתוב לעיל כי קבל 14 יותר ממה שצריך. יש 14 הצבעות של א שהן מיותרות ואינן משנות. לגבי 14 הנבחרים האלה שואלים את הבוחרים ומחלקים את המיותרים באופן פרופורציוני בין המועמדים.

זו שטת בחירות יחסית אישית. לפי שטה זאת נתנת ההכרעה רק בידי הבוחרים שהצביעו בעד המועמדים שרכזו את המספר הגבוה ביותר. ההשפעה והעדיפות היא לאותם הבוחרים שהשיגו את מספר הקולות הרב.

השטה ידוע בשם שני ממציאיה – Hare – Clark.

שיטות חלוקת עודפים:

יש שלוש שיטות עיקריות:

1.  שיטת הממוצע הגדול ביותר.

2.  שיטת העודף הגדול ביותר. | 3.  שיטת d’Londt.

4.  השיטה השניה ברורה.

שיטת הממוצע הגדול ביותר: נניח יש 30.000 שהם 6 מנדטים והמנדט הוא 5000.

לפי שיטת העודף מגיע ל־ב. לפי שיטת הממוצע יהיה ל־א. לוקחים את מספר הקולות שניתן לכל סיעה ומחלקים לסרוגין עד שיהיה לנו מספר צירים כמספר המנדטים באזור.

לפי השיטה ה־ d’Londt

המספר 4500 הוא המדד.

לפי זה: ב־17000 יש 4 כפול 4500 = 17000

ב־7500 יש 1 X

ב־5500 יש 1

          6

מפלגות

יש גישות אחדות להסברת קיום המפל. והשני ביניהן.

הגישה הפסיכולוגיסטית: מיחסים את הגישה הזאת ל־

אשר בספרו נתן הסבר להתפלגות המפל. בכל חברה יש אופטימיסטים ופסימיסטים. ודעותיהם של אלה מתפלגות לשני תחומים: כאלה שמרוצים וכאלה שאינם מרצים מן המצב. החלוקה הבאה:

הגישה הזאת היא נסיון מענין לעשות מיון, אך זה מדי סכמטי. אין זה מסביר את קיומן והרכבן של המפל. שאין להן בכלל אידיאולוגיות או מפלגות בהן האידיאולוגיה מפל.

גישה אחרת היא הגישה הסוציאלית כלכלית, האומרת כי ההרכב המקצועי, תרבות, רמת ההשכלה ואינטרס הם הקובעים את הרכב המפלגות. זהו קריטריון מגוון וקשה להשתמש בו ולכן למעשה, יש לגישה יתרון אחד שהיא יותר ריאליסטית, ואפילו מן הגישה המרכסיסט. הרואה את המצב הכלכלי, או מעמד בתהליך הייצור, כסיבה יחידה הקובעת את האידיאולוגיה – מבנה “העל” – משולל המציאות. ישנו הסבר אידיאולוגי פחות, אך גם הוא מתקשה להסביר את הרכב המפלגות. ביחוד אין הוא נכון לגבי מפל. שם מוצאים שכבות בעלות אינטרסים שונים

ההכרה של מפלגה צריכה להסתמך על גישה ריאליסטית: מפלגה: המפלגה היא ארגון שבעזרתו מגייסים האזרחים ע"מ לתמוך במאמצי מנהיגיו הפעילים של הארגון להגיע לשלטון ולהשתתף בו. האמצעים שבעזרתם מגיסים האזרחים הם: אידיאולוגיה, רעיונות אידיאליים, ספוק ערכים שונים כמו ערכים חומריים, או ערכים בלתי חומריים כגון כבוד פרסטיז’ה.

עד כמה שמפלגה במשטר המערבי עולה לשלטון ושואפת ומחזיקה בו, הרי האידיאולוגיה שלה משתמשת, או לפחות בקוים השונים של האידיאולוגיה. כל מפלגה אם היא מפלגה פוליטית שואפת לגדול. ואם כך פרוש הדבר שהיא שואפת להרחיב את אהדתם של אזרחים הנמצאים מחוץ לגרעין הראשוני שהקים את המפלגה ושהיה אי פעם אולי הומוגני. ככל שהיא שואפת לרכוש אנשים מחוץ לגרעין היא נאלצת להתקרב אל אותם אנשים ע"י הבטחות דברים מסויימים, ואבטחות שונות, הדבר יכול להיעשות בשני כיוונים.

מפא“י למשל יכולה לנהוג יותר לפי קו סוציאליסטי ולרכוש יותר את אוהדי מפ”מ ואחדות העבודה הפוסחים, כן יכולה היא להגשים מדיניות של ערכים דתיים והיא יכולה לרכוש את האנשים מסוג זה. אם היא עושה זאת באחד משני הכוונים, היא יכולה עוד לשמור על עקביות מסויימת. אולם לרוב המפלגות משתדלות להבטיח לעצמן מקום בשני הכוונים, ולכן הולכת ומטשטשת האידיאולוגיה – וזאת הוכיח הנסיון ההיסטורי.

ולכן קבוצה שאינה שואפת להגיע לשלטון (מתוך הגדרת המפלגה שלנו) אין היא מפלגה פוליטית.

שלבי התפתחות המפלגות

זמן התהוות המפלגה הוא הזמן של זכות בחירה כללית, עד אז היתה מסגרת בלתי פורמלית של סיעות. עם מתן זכות בחירה כללית מתחילה להתפתח המפלגה.

למה? כי בפרל. הקדום הסיעה שם היא קבוצה של צירים המתארגנים כדי להעביר חוק מסוים או להילחם נגד עמים אחרים והצרופים מקריים וארעיים. עם הכרת זכות הבחירה אין זה מספיק לאותה אישיות בולטת שנהלה קודם את השלטון בעזרת חברי הפרלמ. והם צריכים לתמיכת הבוחרים.

בשלב ה־1 הם מבטיחים את הצבעת הבוחרים בשבילם ע"י נתינת (הבטחת) משרות תגמולים, ועדיין הצלחתו של מנהיג זה או אחר היא שאלת כשרונו להבטיח דברים שאנשים מוכנים להאמין בהם. עם הנהגת זכות בחירה כללית, כשהמנהיג חייב לרכוש את כל הבוחרים והאזרחים, והוא צריך או להצטיד במדיניות העלולה למשוך כל אחד או כל חלק וחלק מן הכלל הגדול של האזרחים, ונוצר הצורך להציג מדיניות כללית. באותו זמן מתארגנים הסניפים המקומיים של המפל. שהקשר ביניהן עדיין רופף, אך במרוצת הזמן הולך ונקשר הקשר, ואז מתחילה לעלות חשיבות מרכז המפלגה, ביחוד כשיש צורך להתאים דרישות אזורים שונים המרוחקים זה מזה.

עד סוף המאה ה־19 היו סבורים שיש לתת יצוג ישיר למעמדות השונים ולמקצועות השונים, יצוג נפרד לאצולה ולכמורה, ונפרד לשלישי. רק עם התהוות המפלגה המודרנית חדלו לראות ייצוג נפרד של שכבות בעלות אינטרסם מסויימים. וכך עבר הדגש של היצוג לידי גוף בלתי פורמלי.

המפלגה. כיצד היא ממלאה זאת?

ע“י קביעת המועמדים ע”י יצירת תוכניות מתחרות, ע“י מתן אפשרות של מוביליות סוציאלית – האדם יכול לעלות בסולם החברה בעזרת המפלגה, ע”י פטרונג‘, מתן הטבות חומריות או אחרות, סעד, בריאות וכו’. אבל יצוג זה הוא תופעת לוואי של המהות הראשית של המפלגה.

נתייחס למפלגות במסגרת מדינה.

יש רק חוקה אחת המזכירה כיום מפלגות – חוקת מערב גרמניה 1949.

מדוע מתעלמות מרבית החוקות ממפלגות? הכוונה למרבית החוקות הפורמליות נתקבלו בזמן האחרון, אחרי מלחמת העולם!!

היעדר הוראה חוקתית היא חופש למחוקק הרגיל והוא קובע מה שברצונו. אם החוקה היתה קובעת משהו לגבי מפלגה, אזי אסור היה למחוקק לפעול משהו בתחום זה.

אם החוקה קובעת הגבלות מסויימות, תמיד יוכל איזשהו בית משפט להסתמך על חוקות אלו. שתיקת החוקה היא מתן חופש למחוקק להתאים את החוק השוטף לפי צורכי השעה כרצונו.

מהן המסגרות המשפטיות בהן יכולות לפעול מפלגות? בהיעדר דיון חוקתי יש למחוקק הרגיל זכויות החלטה ושפוט בנדון. החקיקה הרגילה של ה־“סטאטש” מסבירה כל פרט ביחס לחברות במפלגה.

על מבנה המפל. אין הוראה של המחוקק – מותר למפלגה לפעול אם מוסדותיה מורכבים בדרך דמוק' ע"י בחירות.

יש אספקט שעליו השתלט המחוקק. התחום הפיננסי, שהוא מפתח לכל פעילות.

באנגליה חייב כל מועמד לבחירות לפרלמנט למנות גזבר ולהודיע מיהו. הגזבר הוא הוא אחראי ע“י החוק על קבלת והוצאת הכספים ע”י המועמד. בארצות אחרות חייבת המפלגה למנות גזבר, והוא מודיע מה סכום הכסף שהוצא עבור המפלגה. חל איסור בארה"ב למשל על בנקים, אגודים, להעמיד כספים לרשות מפלג. או מעמד כלשהו.

כמו כן קובע החוק סכום מכסימלי שמותר למועמד להוציא במלחמת הבחירות, וכן סכום מכסימלי שמותר למפלגה להוציא. כן קיימת הוראה על הנוהל של מסירת דו"ח כספי של מעמד או מפלגה.

באנגליה – הסכום המכסימלי מורכב משני סכומים. סכום קבוע וסכום משתנה לפי מספר הבוחרים באזור.

בארה"ב ישנו מקסימום קבוע – 5000 $ לכל מועמד. למפלגה בקנה מדה ארצי מותר למפלגה 3 מליון $ המכסימום⁸ שיחיד יכול לתרום למפלג. 5000$.

באנגליה המפלגה חופשית להוציא כל סכום כסף שהיא רוצה אבל בתנאי שלא תמליץ על מועמד, כי לגבי מועמד יש הגבלה.

אולם הסחיטות הפוליטית שמתחילה עם מלחמת הבחירות אינה מסתיימת כאן. והיא ממשיכה אח“כ בשלטון עצמו. בארה”ב אין מנכים מס חבר למפלגה ממשכורת של עובד חבר מפלגה.

אפשר להבחין בין מפלגות שונות לפי מספר קריטריונים.

1. אידיאולוגיה – זה משתנה. יש טוטליטריות. חיוב מוחלט של ערך מסויים – אבסולוטית + חיוב דת וכד'. רלטיביסטית –ליברלי.

2. החברות – סוגי החברות.

ההרכב הסוציאלי של סוגי החברים.

3. צורת הארגון.

לגבי החברות: יש להבחין בין 4 סוגי מפלגות.

1. המפלגות הטוטליטריות רואות עצמן חלוצי מעמד מסויים,לכן תובעות הן לעצמן תפקיד של מנהיגות, בהיותה מפלגה תפקידה להראות את הדרך – מנהיגות. זו תפיסה – אליטיסטית (המלה אליטה) ולכן אין הן מקבלות כל חבר שרוצה להצטרף. יש צורך בתקופת מועמדות ובמיון וכד'. אין החברות פתוחה.

2. תנועות סוציאליות, גם אם הן אמבולוטיסטיות הן שואפות להיות תנועות המוניות. אמנם, גם תנועות סוציא. מקימות משטר חמור, וגם להן יש תפיסה של מנהיגות, אך הן רואות בכל חבר וחבר חוליה פעילה, ומכאן שלמפלגה תפקיד מחנך. היא שואפת למשענת רחבה, על בסיס רב. היא רוצה להכין את החברה לשלטונה ע"י צרוף רבים אליה.

3. במפלגת העבודה הבריטית, כל חבר הוא באופן אוטומטי חבר מפלגת העבודה, אלא אם כן לא רוצה. לגבי חברי ה־ ⁹ הם בלתי ישירים למפל. סוג זה היה קיים גם בבלגיה. כל מי שהיה חבר ארגון קתולי – השתייך למפלגה.

4. חברות ע"ס הודעה של האזרח על רצונו להשתתף או אפילו לשלם דמי חבר.

ההמלצות הן פורמליות גרידא, בחברה מודרנית של ימינו.

לפי דרגת האזרחות מבחינים בין פעילים

תומכים

אוהדים.

מבחינת השתיכות: צמרת,

חברים פעילים

חברים רשומים

תומכים בלתי רשומים

ובוחרים סתם.

ההשתתפות הפעילה במפלגת ביחס לאוכלוסיה היא נמוכה מאוד. חלוקה זו מאפשרת לאבחן בין שתי קבוצות של מפלגות:

1. מפלגות שלד

2. מפלגות המוניות.

1. מפלגת שלד: החברות בה בהשוואה למספר הקולות שניתן לה קטנה. אין היא משתדלת להקיף את כל האוכלוסיה, אלא מסתפקים בשלד.

2. המונית: מפל. שמספר חברים זהה או כמעט זהה עם מספר המצביעים.

גורמי הזדהות עם המפלגה

1.  אינטרס כלכלי 8. מקצוע ומעמד חברתי

2.  מצב סוציאלי 9. מקום המגורים

3.  אידיאולוגיה 10. אזור רחב יותר (חקלאי)

4.  אישיות המועמד 11. גזע ־ לאום

5.  מסורת 12. דת

6.  מסגרת התיחסות. 13. אישיות המועמד.

7. שאיפה לפרסטיז’ה

קשה לקבוע ולומר כי התוכניות הפוליטיות או הבעיות הפוליטיות משפיעות על בחירת האזרח.

לקרוא: מקראות ה' 93־112, 16־40.

צורת הארגון: מבנה ומנהיגות.

מוסקה: “תהיה אשר תהיה צורת השלטון, תמיד הוא ימצא בידי אנשים מעטים השולטים ברבים”.

רוברט: "קיימת נטיה גדולה להתהוות אוליגרכיות פוליטיות (שלטון קבוצתי) = “חוק הברזל של האוליגרכיה”.

הוא מוכיח כי בכל מפלגה קיים יסוד שמרני, “קיומה של שכבה שלטת היא התופעה היחידה המגלה סמנים ברורים של המשכיות בתולדות האנושות”.

השכבה השלטת משתנה בהרכבה כל פעם, אך האם אלו חלופים רבים? מהי הסיבה שמעוט קובע את גורל הרוב.

הסיבה איננה בגורמים פיזיים. ישנן סיבות הרבה יותר פרוזאיות. לראשונה רוב האנשים מעונינים פחות בפוליטיקה מאשר במטרות אחרות כגון: רכוש, רכישת מעמד חברתי או חברה בו, רכישת פרסטיזה בתחום המקצועי, ואינטרסים רוחניים – אמנות, נופש ובדור.

2. רק מעוט קטן מוכן לקבל על עצמו את העול – האחריות ליזום ולבצע החלטות הנוגעות לא רק להם, כי אם לעצם קיום החברה וארגונה.

3. המפלגה היא גוף לוחם אשר מנהיגיה שואפים להגיע לשלטון, ובכל גוף לוחם קיים ריכוז מכסימלי של סמכויות ולכן קיימת איליגרכיה לשלטון.

השליטים למרות זאת כפופים למספר נתונים. למשל: הצורך לזכות ללגיטימיות בשלטון.

כפופים למבנה הפנימי של הקבוצה אליה הם שייכים. כפופים לדרישות להתנהגות תומכיהם. אבל כפיפות זאת אינה מוחלטת, כי יש בידי המנהיג האוליגרכי סנקציות רבות: כלכליות, פסיכולוגיות, ואפילו פיזיות, בהם הם מצליחים לכפות רצונם על הפרט. נתן לומר כי קיימים שני סוגי מנהיגות.

א. מנהיגות אטוריטרית – מבוססת על פחד של הנשלטים וחוסר ספוק ובטחון.

ב. מנהיגות דמוקרטית – מבוססת על פתוח רגש ההשתתפות באחריות ובמאמץ

אין מנהיג בלי תומכים. המנהיג זקוק לתומכים, וגם ההמון זקוק למנהיג, ואפילו בחברה מתקדמת. את התפקיד הזה להמון מספקת המפלגה.

המפלגה מספקת לאזרח הדרכה. היא משחררת אותו מן הצורך לבחור בין אלטרנטיביות של מדיניות, בחברתנו תפסה המפלגה את מקום הכנסיה, את מקום המועדון, והיא מקרבת את תהליכי השלטון הפורמליים אל האזרח. לתפקידים אלה של המפלגה יש חשיבות לגבי מהגרים.

יש צורות שונות של התארגנות מפלגות:

מקראות 6, 236 / 167. חשוב!

שטות מפלגות:

חוברת 6, בסוף.

היחס בין המפלגות ומוסדות שלטון פורמלי? עד כמה שקיימת השפעה של חברי המפלגה על המוסדות נעשית שאלת אחריותם של מנהיגי המפלגה בפני מוסדות המפלגה קשה, כי אותם מנהיגים תופסים גם עמדות שלטון פורמלי של המדינה.

תחילה ראו עצמם הנציגים אחראים בפני הבוחרים. עם התגבשות המפלגה גברה האחריות בפני המוסדות המפלגתיים – סיעה בפרלמנט עד למוסדות ממש.

האחריות הכפולה הזו לובשת צורת מאבק בין מנגנון המפלגה על השליטה במפלגה. יש מפלגות בהן ידם של חברי הסיעה בפרל. על העליונה = מנהיגות פרלמנטרית.

במשטרים הפרל. נמצאת המנהיגות בידי ראשי הסיעה בפרל. שנבחרים ע"י הסיעה עצמה. יש ולפעמים חבר כזה הוא גם נבחר לועדה פרל. של כספים נניח, ואז הוא יכול לתבוע דרישות מן המפלגה.

במשטרים פרל. בד“כ ידה של המנהיגות על העליונה. הסיבה – ראשי הסיעה הם בד”כ גם ראשי הממשלה (אם המפלגה בשלטון). והמאבק הזה בין ראש ממשלה וראש סיעה פרל. הם המבטחים את עליונות המנהיגות הפרל. על המנהיגות השניה.

(הנשיא הוא כזה מצד אחד. במשטר פרלמנטרי משום שהוא ראש סיעה פרל. השלטת, והוא ראש סיעה כי הוא נשיא – רשות מבצעת)

בידי הנשיא הרשות למנות את יו“ר הועד הפועל של מפלגתו. גוף המורכב מנציגי מדינות בעלות אינטרסים רבים ושונים. ועד פועל זה יש לו השפעה מועטת על מדיניות המפלגה ב־”סטייט". לכן נובעת השפעת הנשיא מן הפופולאריות ממנה הוא נהנה.

מהם אמצעי השפעתו בתוך המפלגה? אין לו כל אמצעים פורמליים, והוא מנסה לשתמש בסמכותו לתת עדיפות למישהו מסויים במנוי הפדרלי.

המשטר הפדרלי גורם להקטנת השפעת המפלגה בדרג הפדרלי. עד כאן ידם של מנהיג המפלגה המחזיקים בעמדות פורמליות של השלטון – על העליונה. הדבר שונה במשטרים החד מפלגתיים. מוסדות המדינה עומדים תחת פקוח מתמיד של מוסדות המפלגה. גם במשטרים הרב־מפלגתיים באירופה, יש נטיה לשליטת מרכז המפלגה כשליחים במוסדות המדינה הפורמלית.

יתכן כי שטת הבחירות קובעת.

באנגליה יש שטה רובית, ובה יש תלות של מרכז המפלגה והסיעות במוסד הממשלתי.

באנגליה – עליונות המנהיגות הפרלמנטרית. בצרפת מנהיגות המפלגה היא העליונה.

מוסקה

כתב את ה־ The ruling class בסוף המאה הקודמת, בשם “יסודות במדע המדינה”. פרטים למחקר זה נוספו ב־1923 ־ לגבי מדיניות השלטון.

קיימות שני מעמדות (אם כי אין אצלו הגדרת מעמד): מעמד שולט, ומעמד נשלט.

1. בכל מעמד שליט אנו מזהים איש אחד העומד בראש מעמד, ראש במעמד השולטים.

2. בכל חברה יש לדרישות ההמונים מדה מסויימת של השפעה על מדיניות המעמד השליט, וזה מקשה לכן לתפוס את הדעה כי יש מעמד שליט מוחלט.

יש הצורך של ראש המדינה השלטת להישען ולקבל עזרה מן המעמד השליט.

אפילו אם נניח שההמונים מסוגלים להדיח מועמד שליט, בחברה יש צורך שיתארגן שליט חדש בקרב אותם ההמונים ע"מ למלא את תפקידי השכבה השלטת, אחרת כל הארגון של המבנה הסוציאלי ייהרס.

אין חברה אם אין מעוט שולט

2. חשיבותה המדעית של התפיסה הזאת של מושג השכבה השלטת בזה שבעזרת מושג זה, בעזרת השנויים בהרכב המעמד השליט אפשר להגדיר ולמיין את צורות השלטון השונות ואת דרגת הרבונות של העם.

וכן מה הטיפולוגיה של המשטרים המתאפשרת בצורה זו.

המשטר נקבע לפי הרכב השכבה השלטת.

רבים תקנו את המיון של אריסטו שחלקו את המשטרים לאריסטוקר. ודמוקרטיה ומונרכיה, והוסיפו את צורת המשטר המעורב, ומאוחר יותר אצל רוסו.

מטרת חבורו של מוסקה היא לסתור את תורת הדמוקרטיה כפי שהובנה במאה ה־19, והוא טוען כי יש תערובת של משטרים – דמוק. טירניה ואריסטוק. (מלוכנים) וזה נכון. כי עקרון ירושה (מלוכני) יכול להיות קיים גם במשטר דמוקרטי.

קשה להסכים לכך, קשה להודות בקיום עובדה טבעית ומתמדת שמעוט שולט ברוב, למעשה שלטון המעוט המאורגן המציית לשאיפה ומטרה אחת, שלטון המעוט המאורגן על הרוב הבלתי מאורגן הוא בלתי נמנע. כוחו של כל מעוט הוא כזה שאף פרט מתוך הרוב אינו יכול לעמוד בפניו.

המעוט מאורגן כי הוא מעוט

מצד אחד: המעוט מאורגן וחייב להתארגן כי הוא מעוט. המעוט יכול להכניע את הרוב כי קל לו יותר להתארגן מאשר לרוב.

נוסף לעקרון של הארגון והאחוד של המעוט, הוא מורכב כך שהפרטים המרכיבים אותו נבדלים מהמון הנשלטים ע"י סגולות המקנות להם יתרונות חומרים אינטלק. ואפילו מוסרים או שהם רואים את עצמם כיורשי יחידים בעלי סגולות כאלה.

השכבה השלטת מצטיינת גם באופן קבוע בסגולות מסוימות, סגולות הקיימות או מדומות בלבד, הנהנות מכבוד ושיש להן השפעה רבה בחברה הנדונה.

הערכים הם: פיזיים, גבורה צבאית, בעלות הקרקע, הון, בחברות מסיימות ערכי־דת.

בחברות של ימינו – הטכנו־קרטיה – שכבה מיוחדת ששלטת.

כל שכבה שלטת שואפת להעביר שלטונה בירושה על פי החוק. אפשר לדאוג כי ערכים אלה לא יצאו מתוך השכבה השלטת. אולם יש הסתיגות לכך.

עקרון הבחירות הכלליות עומד בסתירה לשאיפת היציבות של השכבה השלטת. גם בדמוקר. כשהבחירה היא האמצעי להגיע לשלטון, הכניסה פתוחה יותר לאותם אנשים הבאים מן השכבה השלטת.

הוא מבקר את הרעיון בדבר התורשה, שיש תכונות מסויימות בסוג אנשים המאפשר להם בקלות יותר להכנס לשלטון. לא התורשה היא התכונה המאפשרת לבני השכבה השלטת לשמור על מקומם, אלא הסביבה האקולוגית. תכונות של אופי משתנות עם שנוי הסביבה.

אמנם תמיד קימת שכבה שלטת, מה שמשתנה הוא הרכב השכבה השלטת. הוא נתן דוגמאות לקליטת אנשים חדשים אל השכבה השלטת, או פליטתם ממנה.

כאשר באה תנועה חברתית חדשה, ואנשים חדשים מתחילים ליצור עמדות ולהתקרב לשכבה השלטת, כאשר “חדוש התאום” של השכבה השלטת מתהווה, נדע כי מוקם משטר דמוקרטי.

כאשר מתגבשת השכבה השלטת החדשה, כלומר: כאשר היא נוגדת את האמצעים להבטיח לעצמה המונופולין על השלטון, אז מתחיל לפעול הגורם השמרני – ההרגל.

דמוקרטיה וחוק הברזל האוליגרכי

אין פעולה של החלפת האליטה, אלא קליטת יסודות לתוך האליטה הישנה.

התורה המרכסיסטית בצרוף האמונה של המרץ הרוחני, והתוצאות הדינמיות של הסוציאלי. מביא לידי הסדר סוציאלי חדש, שנראה בעיני מוסקה כאוטופי.

הפרולטריון יבטל את המדינה בתוך מדינה, החברה הקפיט. זקוקה למדינה בתור ארגון המעמד השליט שמתפקידו להבטיח לשמור על המשך הקאפי. למען האינטרס העצמי של שכבה זאת. חסול המדינה (בעיני המרכסיסטים) פרושו חסול המעמד השליט.

אף על פי כן לא פחות נכון שאי אפשר לנהל נכס חברתי בצורה משביעת רצון אלא ע"י יצירת מנגנון ביוקרטי מפותח. זה מביא אותנו בהכרח להזמת הרעיון שקיימת אפשרות של מדינה ללא מעמדות.

נהול הרכוש הקולקט. מעניק לאדמי. השפעה שהיא לפחות שווה לזו של בעל ההון הפרטי.

אלו המבקרים מראש את ההסדר המרכסיסטי שואלים עצמם אם לא יוביל אותו פרוצס של העברת ההון בירושה, גם להעברת שלטון בירושה.

התהוות שלטון מעוט חדש מתאפשרת ע"י הצורה שבה צריך השנוי הסוציאלי לבוא.

נסיבות שבהן תתהווה החברה הסוציאליסטית מאפשרות את ההתהוות של מעוט שליט חדש. של אלה שהיו מספיק זריזים ובעלי יוזמה ע"מ לתפוס את השלטון בשם הסוציאליזם. מבחינה מעשית יש הבדל מועט בין דיקטטורה של פרולטריון או של יחיד.

הנסיון להשתמש בדיקטטורה למטרות דמוקרטיות מסוכן

המפלגה נועדה כאמצעי להשגת מטרה מסויימת.

אבל מאחר שהפכה למטרה בפני עצמה עם שאיפות ואינטרסים משלה היא נותקה מן המעמד אותו היא מיצגת. אין זה ברור כי האינטרסים של ההמונים זהים עם האינטרסים של הביוקרטיה המיצגת את המפלגה, משום שהאינטרסים של קבוצת שכירים של המפלגה הם תמיד שמרנים.

בהתאם לחוק חברתי אוניברסלי, כל מוסד שקם יוצר לעצמו אינטרסים מסויימים לעצמו, היוצר נגוד בינו ובין האינטרסים של הקבוצה. אותה שכבה סוציאלית הממלאת תפקידים ספציפיים נוטה להתבודד וליצור גופים מיוחדים אשר מגינים על האינטרסים המיוחדים לה, ויוצרים מעמד בפני עצמו.

מעמד שליט זה על אף העובדה שהאלמנטים שבו נתונים לחדוש, הוא מהווה גורם יחידי בהמשכיותו. לפי זה, הממשל לא יכלה להיות דבר אחר אלא ארגון של המעוט.

נכון שהסוציאליסטים כאנשים יתפסו את השלטון אבל לא בתורה הסוציאלית; ויש רק חלופי השליטים ותו לא.

מוסקה

השתלטותו של מעוט על רוב, אותו דבר קורה גם במשטר הייצוגי, תהיה אשר תהיה הצורה החיצונית של היצוג.

כאשר אומרים כי הבוחרים בוחרים בנציגיהם אין זה מדויק, המועמדים אפשרו את בחירת “עצמם למנהיגות” –

אלה שיש להם הרצון והאמצעים המוסריים והחומריים על מנת לכפות את אמצעיהם על אחרים גוברים על ההמון ושולטים. רבים השוו את המנדט הפוליטי ליפוי הכוח על פי המשפט הפרטי. בתהליך הבחירות אם כי חופש הבחירה קיים, הוא הופך בהכרח לאפסי.

אם הבוחר רוצה שלהצבעתו יהיה סכוי כלשהו של יעילות הוא נאלץ לבחור מבין 3־2 מועמדים שיש להם סכוי להצליח, ואלה הם שמועמדותם נהנית מתמיכת מעוטים מארגנים.

שומפטר (סוציולוגיה פוליטית)

הסמכות להכריע בדברים פוליטיים נתונה בידי הבוחרים, וזה תפקידם העיקרי.

הדמוקרטיה אצלו איננה במתן השפעה מכרעת לבוחרים, כי אם משטר בו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה, ומסורת הסמכות נעשית תוך מאבק של המועמדים בתמיכה לקולות העם.

כאן הדגש הוא על מנהיגות, המבוססת על תחרות חופשית בשאיפה לרכישת הקולות.

כל אדם רוצה להגיע לשלטון פוליטי, ויש לכל אדם מניעים אינדיבידואליים.

כל גוף רוצה בהגיעו לשלטון, לשמור על השלטון, לאותם ערכים, לאותה הצלחה מגיעים בעזרת הארגון.

דמוקרטיה פוליטית היא אותו גבול של חופש שהשכבה השלטת מוכנה להעניק לשכבות הנשלטות על מנת למנוע שידיחו אותן (זה לפי תורת כל החוקים הנ"ל).

יהיה אשר יהיה המשטר הפורמלי, מדת הדמוקרטיות של השלטון תלויה לא בשליטים, אלא בערנות של הנשלטים, לשמור על אלה ששולטים בו.

משטרי מפלגות:

יש משטרים דו מפלגתיים, רב מפלגתיים וחד מפלגתיים.

משטר דו מפלגתי: איננו בהכרח משטר שבו קיימות רק שתי מפלגות, כי אם משטר שבו יש שתי מפלגות עיקריות. בארה“ב יש כמה מפלגות (ביחוד במקומות מסויימים – מפלגות אזוריות). אך גם שם וגם באנגליה המשטר הוא דו מפלגתי. המגמה הכללית להביא לשתי מפלגות גדולות. המשטר באנגליה שכיח בארצות האנגלו־סכסיות. אך קיים הבדל ביניהן לבין שנהוג בארה”ב.

בארה“ב לא הגיעה מפלגה שלישית למעמד השתים האחרות ובאנגליה הגיעה מפלגת העבודה למעמד שווה לשתים האחרות. אם ע”י חיסול המפלגה הליברלית או שאלצה אותה להצטרף לשמרנית. אעפי"כ יש 4 מפלגות באנגליה.

באנגליה על אף המסורת של רציפות שלטונות (אין מפלגה שמגיעה לשלטון מבטלת את חקיקת המפלגה שקדמה לה) קיימים הבדלים אידיאולוגים ניכרים.

בארה"ב אין הבדלים נכרים אם כי יש שינויים במדיניות כאשר מפלגה יריבה עולה לשלטון.

מחוץ לארצות האנגלו־סכסיות אנו מוצאים משטר דו מפלגתי מושרש באורגוויאי – הדמוק' פועלת שם הלכה למעשה.

וכן גם תורכיה (עד לפני 12 ש').

התמונה שונה לחלוטין בקונטיננט האירופי. אולם, בהתפתחות של אחר מלחמת העלם ה־1, הרי בשתי מדינות – בגרמניה ובאיטליה על אף רבוי מפלגות די ניכר, קימת נטיה די ברורה לרכוז בשני גושים, או ממש בשתי מפלגות, באיטליה מ־1861.

איטליה הצליחה לסגל לעצמה רפובל' פרלמנ' ובה הופיעו לפחות 12 מפלגות. לאחר שמפלגת העבודה עברה את המשברים השונים, אפשר לומר כי המפלגות מתחלקות לשני גושים:

א. סביב למפלגה הנוצרית דמוקרטית.

ב. סביב לשמאל הקיצוני – הקומוני, והסוציאל. השמאליים.

כיצד התפתח המשטר הדו־מפלגתי?

הדואליזם הוא דבר טבעי, בכל ענין יש לפחות שתי גישות, עד כדי כך שהחלוקה הטבעית של המדה הפוליטית היא לשתים.

האיכרים למשל נשארו יותר שמרנים כי הם זקוקים לקרקע ואמצעי הייצור שלו הם ידים, מכונות, אין לו זמן להתענין בהתרחשויות ומשבי רוח חדשים בעיר. הם חסרי מוביליות. שמרנים היו גם האצילים. ליברלים היו אנשי העיר.

אולם כלל זה הוא בעל הסתייגות.

בארצות הסקאנד' היו השמרנים דוקא העירוניים, והיו גם ליברלים גרפיים.

השלב הבא הוא פלוג הליברלים. הפלוג הליברלי כשקם או מתוכם או בצדם זרם חדש – הרדיקליזם על גווניו השונים.

את המבנה הזה: כשהליברלים או מצטרפים לשמרנים או עצמאיים – בא לשבש הסוציאליזם, אך הסוציאליזם מופיע לראשונה עם הענקת זכות בחירה כללית. (באנגליה ובצרפת ניתנה זכות הבחירה הכללית לפני הופעת הסוציאליזם כי אין היא סיבה להופעת הסוציאליזם)

בבלגיה – 1899 הונהגה שיטת הבחירות היחסית. נעלם הדו־אליזם. במדינות אחרות גרמה הופעת הסוציאליזם לשיבוש התנועה הדו מפלגתית, ואף דחקה את פני המפלגה הליברלית (כמו באנגליה).

באוסטרליה הצטרפו הליברלים עם הופעת הסוציאליזם לשמרנים.

המשטר הדו מפלגתי נראה כדבר טבעי.

במדינות רבות קיימות מלבד מפלגות השמאל והימין מפלגות של מרכז, אבל קיומן של מפלגות מרכז אינו מוכיח כי קיימת גם אידיאולוגיה של מרכז. הן מפולגות בין מפלג' ימין או שמאל, אך אין היא מגובשת כמפלגה בפני עצמה.

החלוקה לשתי מפלגות עוברת כחוט בהיסטוריה הפוליטית, כל המאבקים התנהלו בין שתי מפלגות או שני גושים (מהפכה צרפתית, מהפכה בפרוסיה וכד')

אם הקטביות כל כך טבעית (שמאל וימין) מדוע יש ברוב המדינות יותר משתי מפלגות?

אין סיבה ברורה לכך. יש גורמים רבים, האופי הלאומי, ההרכב האתני, השכנות וכו'.

אם יש גורם אחד שאנו יכולים לומר כי תמיד פעל באותו כיוון הוא גורם שיטת הבחירות. הכוונה לאותה שיטת בחירות הנהוגה באנגליה בארה"ב וביתר המשטרים הנוטים לדו־מפלגתיים.

שיטת הבחירות הרוביות. והוכחה:

כשסטו משיטת הבחירות הרוביות (כמו בארה"ב) מיד השתבשה התמונה ומיד הופיעו ב־1937 5 מפלגות. ב־1947 7 מפלגות. עד כאן נאמר כי שיטת הבחירות הרובית בסבוב אחד אחד היא אחת הסיבות שגרמה לכך כי המדינות האנגלו סכסיות המשטר המפלגתי נוטה להיות משטר דו־מפלגתי.

אולם 4 מדינות של הדמוקרטיה המערבית אחרות:

דניה, בלגיה, קנדה ודנמרק.

השיטה הרובית משפיעה בשני שלבים להתהוות משטר דו מפלגתי. מכנית ופסיכולוגית.

היכולה שיטת הבחירות הרובית כשלעצמה ליצור משטר דו מפלגתי?

הדבר תלוי בנטיה הקיימת בחברה, אם היא מפולגת לפי קוים אתניים טריטוריאליים.

כאשר קימת נטיה לדואליזם בחברה, אין זה חשוב כמה מפלגות תהיינה, עיקר המאבק הוא בין שתיים. אם יש נטיה לפלוג אזי השפעת שיטת הבחירות הרוביות בשלב אחד תהיה הרבה יותר איטית, אבל אין כל בטחון ששיטת הבחירות כשלעצמה תבוא לשיטה דו מפלגתית.

משטרים רב מפלגתיים

כיצד מתהווה משטר רב מפלגתי?

1. התפצלות מפלגות קיימות, גורם לשיטה רב מפלגתית.

2. דת שונה, (רקע אתני שונה)

3. הבדלים סוציאליים וכלכליים.

4. שיטת הבחירות היחסית – מביאה ליצור מפלגות רבות, כי בשיטה זו הן שומרות על עצמן.

במשטר דמוקרטי אין קשר משטרתי בין עמדות שונות או דעות מנוגדות. לכן יש אפשרות לרבוי מפלגות.

ההתפזרות של הדעות, והחופש של נקיטת עמדה שונה לגבי כל בעיה ובעיה היא אחת הסיבות להתהוות רבוי מפלגות.

יש תופעה לגבי פלוג מפלגות: Simistrisme השמאל Dextrisme הימין

המפלגה המגשימה תכליתה ומגיעה לשלטון הופכת שמרנית, ואז זו המתנגדת לה משתדלת לשנות.Simi' צדה מפלגות עם דרישות שונות, וכשהיא מגיעה לשלטון היא שומרת עליהן וכך היא זזה אוטומטית ימינה. וזו סיבה להתפלגות מפלגות.

אנו נוהגים להבחין ע"כ במשטרים רב מפלגתיים. במשטרים תלת מפלגתיים – דפוס ברור של 3 מפלגות ובין רב מפלגתי (כמו באנגליה (2¹_/2).

פוליפירטיזם – אוסטרו־הונגריה. על רקע דתי־סוציאלי, (השכבה הסוציאלית המפותחת יותר מטבע הדברים שתהיה בה נטיה להתפתחות). כאשר קמה הבורגנות וכבשה את השלטון מן האצולה הפיננסית.

האינדיבידואליזם הוא תכונה של עמים מסויימים – למשל העמים הלטיניים הים־תיכוניים.

הגורם החשוב – שיטת הבחירות – ולא רק שיטת הבחירות היחסית משפיעה על רב־ מפלגתיות כי אם גם הרובית בשני שלבים.

(בסיבוב ה־1 יכול להיבחר רק מועמד שקבל רוב קולות מוחלט). בסיבוב ה־2 רק הנבחרים בעלי זכויות נרחבות יכולות להתחרות ביניהן, והם משיגים תמיכה תמורת הבטחה.

רוב המדינות שהנהיגו את השיטה היחסית אחרי הנהגת הבחירות האזוריות גדלו בהן המפלגות.

סיכום: השיטה היחסית מונעת היוצרות משטר דו מפלגתי גם אם קיימת נטיה לכך. (איטליה וגרמניה).

השיטה היחסית מעוררת התפלגויות במפלגות. כל קבוצת מנהיגים שאינה מסכימה עם דעת המרכז יכולה לפרוש ולהקים מפלגה עצמאית – השיטה ע"כ מעודדת התפלגות מפלגות קיימות.

המשטרים הפאשיסטיים קמו במדינות שבהן היתה שיטת בחירות יחסית ולא רובית. במשטרים בהם הנטיה להתפלגות מרובה, ונתנת אפשרות להבעת דעות, שם עלו המפלגות הפאשיסטיות.

מה השפעת השיטה היחסית על משטר רב מפלגתי שקיים כבר? השיטה היחסית לא הגבירה. היא רק התמידה, “הבטיחה” שהפלוג ימשך ויהיה.

היא מגבירה את מספר המפלגות עי"כ שהיא נותנת אפשרות לסיעות קטנות לצמוח (אם ע"י התפצלות של מפלגות קיימות, או הקמת מפלגות חדשות).

שינוי שיטת בחירות משנה לא רק את היצוג של דעת הקהל כי אם משנים את דעת הקהל עצמה.

הטענה היא שבמשטר רב מפלגתי כל מפלגה שמה את הדגש על גון מסויים המבדיל בינה ובין אחרת. הבדלי פרטים. ולעומת זאת במשטר דו־מפלגתי כל אחת משתי המפלגות חייבת לרכוש את עזרת הציבור ע"מ לזכות ברוב, לכן תהיה בה נטיה לספק דרישת של גוף רחב, ולכן גם אין הבדלים חריפים בין שתי המפלגות הגדולות!

חריפות היחסים נובעת ממידת ההומוגניות הפוליטית והסוציאלית של החברה, מידת ההסכמה לדעות השונות, ונקודות יסוד של המשטר החברתי, הרי היחסים גם אם יריבו לא יהיו חריפים, כמו במשטר שיש בו רק שתי מפלגות, אך קיים בו חוסר הסכמה – חוסר אפשרות של הסכמה בין המטרות הראשיות של המפלגות הקיימות.