¹

שני מיני קנינים הם: הנכסים והערכין, ולא הרי זה כהרי זה.

כל המשמש לאדם, כל מה שיש בו מן הנחוץ, הטוב והמועיל לו – נערך על ידי האדם הערכה חיובית. ההנאה והגרם להנאה, הטוב והתועלת, שהאדם מוצא לעצמו בדבר מן הדברים הנמצאים בעולם, הם הם הנותנים בעיני האדם חשיבות לאותו הדבר, ולפי חשיבות הדבר – ערכו, ושואף האדם לרכוש לעצמו כל מיני דברים כאלה, להחזיק בהם, לעשות אותם לקנינו. ואולם יש קנינים – אלו הם הנכסים, שחשיבותם תלויה בדבר; ויש קנינים – ואלו הם הערכין, שחשיבותם איננה תלויה בדבר.

כל דברי קדושה, שאנו מוצאים בעולמו של האדם, כגון הדת, המשפט, המוסר, הנמוס – הם קניני האנושיות, שחשיבותם בהם בעצמם ואינה תלויה בדבר אחר, בתועלת שהם מביאים לאדם. כיוצא בזה, אנחנו מוצאים גם בקנינים הלאומיים. המולדת, הלשון הלאומית, ולכל לראש אחדות־האומה, – הם קנינים של קדושה לאומית, שחשיבותם בהם בעצמם ואיננה תלויה בתועלת, שהם מביאים לבני העם. כשם שהרגש הדתי דורש: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כך דורש הרגש הלאומי מאת בני העם לאהוב את ארץ מולדתם, את הלשון הלאומית, לשמור את אחדות האומה – בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, עד כדי להקריב את חייהם על אהבתן ועל שמירתן.

בתקופות הקודמות חשבו חוקרי המוסר, כי הרגש המוסרי הוא קול אלהים בנפש האדם, באשר לא יכלו להבין, באיזו דרך מדרכי הטבע באה ללב האדם דרישה שלא לשם התועלת. כך גם האמינו בתקופות קדמוניות, שכל אומה יש לה שר שלה, שר של מעלה, ושר האומה הוא הוא המגין על אחדותה ועל קנינה וקולו בלב בני העם, הוא הרגש הלאומי.

עכשיו יודעים חוקרי הנפש והחברה לבאר לנו כל הופעות מעין אלו בדרך הטבע:

כשם שאין מושגים מפשטים כלליים, שלא קדמו להם תפיסות פרטיות, תחושות ותמונות, כך אין רגש־חשיבות ביחס לאיזה דבר, מבלי שקדמה לו הכרת ההנאה או התועלת, שהאדם יכול להוציא לעצמו מתוך אותו הדבר. ואולם הכרת התועלת ורגש החשיבות הם שני דברים. ואף על פי ששני הדברים האלה הם ביחס שביניהם בבחינת אב ותולדה, כי הכרת התועלת היא היא המולידה את רגש החשיבות, הנה לאחרי שכבר נולד, יכול רגש החשיבות להתקיים לעצמו אף בזמן שהכרת התועלת כבר עברה ובטלה, חלפה ונשמטה מתוך נפשו של האדם.

חוק הוא בתורת הנפש, שכל דבר המשמש לאדם בתור אמצעי להשגת הטוב, הולך ומקבל לאט לאט את חשיבות הטוב עצמו. הדבר, שנחשב קודם לאמצעי, נעשה למטרה בפני עצמו. תשמישי־קדושה קדושים הם בעצמם. כל המשמש לקדש הולך ומתקדש לעצמו, ואם בראשונה לא היה “טוב” אלא הדבר שיש בו תועלת לאדם, הנה במדה שהכרת התועלת הולכת ומתערפלת, יורדת לעמקי הנפש ושוקעת תחת למפתן התודעה, באותה המדה בוקע ועולה “הטוב כשהוא לעצמו”, “הטוב המחלט”, שאין כל צורך שתהא ממנו הנאה חמרית לאדם, ולא עוד אלא שכל הבא ומבקש בו הנאת־חול לעצמו הרי הוא מחלל אותו, מועל בקדש.

התכונה הזאת של האדם לשכוח את המטרה ולהחשיב את האמצעים, כאלו היו מטרה בפני עצמם – נחוצה היא לאדם, כדי שיוכל למצא את דרכו בחיים ולהגיע אל המטרה.

חיי התרבות בהתפתחותם הולכים ומסבכים את האדם בסבך של ענינים מענינים שונים; הם יוצרים לאדם שלשלת של דברים, שכל אחד מהם איננו אלא אמצעי להשגת השני ושכולם כאחד נחוצים לו בשביל להגיע אל המטרה: לקיום שאין בו צער. ואלמלי היה האדם צריך לשוות לנגד עיניו תמיד את המטרה האחרונה ואת כל הדרך האחרונה, את כל שלשלת האמצעים הנחוצים לו להשגת המטרה, כי אז היה תועה בדרכי החיים ואובד עצות. כי יש גבול לתפיסת האדם, ובשימו את מעיניו במטרה הרחוקה, לא היה רואה את האמצעים הקרובים. ואלמלי היתה בחירת האמצעים להשגת המטרה זקוקה תמיד לשקול הדעת, כי אז אי־אפשר היה לו לאדם למצא את כל האמצעים הדרושים לו, באשר דיה היתה טעות אחת בשקול הדעת על ערכה של טבעת אחת משלשלת האמצעים, בשביל להטותו מן הדרך ולהרחיקו ממטרתו. ואלמלא היתה שורה חשיבות המטרה על האמצעי, כל אז גט לא היה מוצא האדם בהשגת האמצעי אותו ספוק הנפש, הדרוש לעובד ולעמל בשביל להחליף כח, בשביל לשבוע רצון מתוצאות עמלו, והאדם היה רובץ תחת משא החיים המעבידים אותו בלי הרף לשם ענינים, אשר הם בעצמם אינם קרובים אותה שעה ללבו. ואם אנו רואים בני אדם והם להוטים אחרי ריוח־כספים ועמלים ויגעים לצבור הון, – הרי אין זה בא אלא מתוך מעשי הלהטים של שכחת המטרות והחשבת־האמצעים כאלו היו הם מטרה לעצמם. כי קיום הנכסים נעשה לבעליהם למטרה בפני עצמה ושמירתם נעשית להם בעין חובה או הכרח. ואם כך הדבר בנכסי יחיד, הנה בנכסי־צבור באה עוד דרישת חברי הצבור, שהד קולה נשמע בלב כל יחיד, ומוסיפה תוקף להחשבת האמצעים כמטרה לעצמם, להחשבת הנכסים, שיש להם ערך, כגופי ערכין לעצמם.

זאת היא הדרך של יצירת הערכין לכל סוגיהם ומיניהם. הערכין הם נכסים, שחשיבותם נאצלה מתועלתם ונשתמרה ונתגבשה ועלתה עלית נשמה והרימה גם את נושאה למדרגה של “טוב לעצמו”, של “טוב” מעולם האצילות.

זאת היא הדרך, ואולם הדרך היא ארוכה ומתפתלת, ולא כל הנכסים מסוגלים לעבור את כל הדרך ארוכה הזאת ולהגיע לעולם האצילות. דברים מוחשיים, נכסי יחיד – הערכתם איננה נוחה להאָצל מתועלתם כדברים מפשטים ונכסי צבור, שהם עוברים מדור לדור ותועלתם החמרית אינה מורגשת בכל עת לכל אחד מן הצבור. יש על כן מדרגות מדרגות של האצלת החשיבות ושל עלית נשמה, ויש על כן גם מדרגות מדרגות של “טוב לעצמו”. והנה אם אמנם קשה למצא נכסים צבוריים, וביחוד – לאומיים, שלא תהא להם לגמרי שום חשיבות של “טוב לעצמו”, ואם אמנם יודעים אנחנו, שכנכסים כערכין מקור אחד להם: חשיבות הקנינים, שיש בידם מטובת הנאה לאדם, חשיבות תועלתית, – אין אנחנו פטורים בכל זאת מלהבדיל ביניהם כבין שני מינים של קנינים ולעמוד על מהותו של כל מין ומין, כמו שאנו מבדילים בין סוגי הדוממים הנמצאים בעולם וחוקרים את מהותם של כל הצמח והחי למיניהם, אף על פי שאנו יודעים, כי אין בטבע מינים קבועים מששת ימי בראשית ושכל אשר בעולם מתחלף ומשתנה, פושט צורה ולובש צורה.

וזה ההבדל בין נכסים לערכין.

הנכסים הם ‏ רכוש הרצון, והערכין הם רכוש הרגש. נכסים נוצרים ונרכשים מדעת, מה שאין כן ערכין, שהם נוצרים שלא מדעת האדם ומתפתחים וגדלים “מאליהם”. נכסים יכול האדם לרכוש, לפעמים גם לכבוש, מאת אחרים; ערכין מגיעין לאדם רק בירושה. נכסים יכולים להיות קנין פרטי: ערכין אינם יכולים להיות אלא קנין צבורי. על כן יכול גם אדם יחיד או צבור לסלק את ידיו מנכסיו ולהוציא אותם מרשותו, מה שאין כך ערכין, שאין בעליהם יכולים לסלק את עצמם מהם לרצונם ולהוציא אותם מרשותם. על כן גם אפשר לאבות להעביר את בניהם מנחלת־נכסיהם, אבל אין דרך בטוחה להעברת בנים מנחלת־הערכין של האבות.

הנסיון מלמדנו, כי גם המרת הדת איננה אמצעי בטוח להעברת הבנים מנחלת אבות.

המחלוקת הישנה בין בעלי הרוח ובעלי החומר בבאור הויות ההיסטוריה כמעט שפסקה, אבל עוד לא עברה לגמרי מן העולם. להלכה אין, לכאורה, מי שישלול מן הקנינים הרוחניים של האנושיות כח־השפעה על התפתחות ההיסטוריה. כך גם אין, לכאורה, מי שיפקפק עוד בכח־ההכרעה של הגורמים החמריים. ואולם למעשה אנו מוצאים עוד בחקירת ההיסטוריה ובתורת החברה את שתי הנטיות הללו, הנטיה הרוחנית והנטיה החמרית, זו לעומת זו, לפי מצב הרוח של החוקר, לפי היחס הסוביקטיבי שלו להופעות החיים השונות. רואים אנו עוד את הגורמים הרוחניים ואת הגורמים החמריים בתוך סבך החיים מעורבבים יחד, נעוצים אלה באלה, ראשם של אלה בסופם של האחרים ולהיפך, אוחזים אלה את אלה ונאחזים אלה באלה.‏ ואין לנו עוד הגבלת־תחומין בין מיני גורמים שונים, שעל פיה נדע מראש את מקומו של כל מין ומין ואת תפקידו וגודל־כחו בתוך נפתולי ההתפתחות ההיסטורית.

וכמדומה, שנתקרב מעט להכרת התחומין של מיני הגורמים השונים, אם נתפוס את תמצית ההבדלים שבין נכסים לערכין. ותמצית ההבדל שביניהם היא, כי נכסים – בעליהם קונים ושומרים אותם ושולטים בהם, וערכין הם שקונים ושומרים את בעליהם והם שולטים בבעליהם.

הנכסים והערכין ממלאים, לפי זה, בחיי החברה אותם התפקידים, שהמרכזים המניעים והמרכזים המעכבים ממלאים בגוף החי האישי, אותם התפקידים, שבלעדי האחד מהם לא היתה יכולה להיות שום התפתחות בחיים ובלעדי השני לא היתה יכולה להיות שום קביעות בצורות החיים.

כי הנכסים – בהיות בעליהם שולטים בהם – מפרים ומגדילים את כח האדם, פותחים לפניו אפשריות חדשות לתנועה וליצירה. ולעומתם הערכין – בהיותם הם שולטים בבעליהם – מרתקים את האדם למקומו ומשעבדים אותו לשמירת הצורות הקימות. כחם של הנכסים הוא אפוא ‏כח מניע, הדוחף להתקדמות, להתפתחות, לשנוי צורה; וכחם של הערכין הוא כח מעכב, השומר על העמדה הכבושה ומחזיק את הקים בעינו.

זהו מה שאמרו חכמים על אחד הקנינים הלאומיים שלנו, שבתחילה לא היה אלא נכס – יום מנוחה אחד לשבעה ימים – ולסוף היה לערך מעולם האצילות – שבת קדש – כי יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה היא את ישראל.

ודומה הוא היחס בין כח הנכסים לכח הערכין ליחס שבין המרכזים המניעים והמרכזים המעכבים אשר בגוף החי, האישי, וליחס שבין כשרון התנועה וכשרון ההתמדה השוררים בכל המציאות.

כשמצטבר כח מניע במקום אחד והוא עולה ומתגבר על הכח המעכב ומוציא את האוביקט מעמדתו הקודמת, בא הכח המעכב ונאחז בתנועה החדשה ושומר עליה ומעכב בעדה מלהפסק ומלנטות לצדי דרכים. כך הוא הדבר במציאות כלה. כשרון ההתמדה, ששמר קודם על מצב המנוחה של הגוף, שומר אחרי כן על מהלך התנועה, לאחרי שהגוף כבר התחיל להתנועע. וכך הדבר בחיי החברה. הצורות החדשות, שהחברה קבלה על ידי השפעת הנכסים, הולכות לאט לאט וקונות לעצמן חשיבות של ערכין ומשעבדות את החברה לשמירתן. ומכאן – ההתפתחות האטית, ההתקדמות בלי קפיצות, התגבשות

צורות חברתיות ללא התאבנות.

כשאנו מסתכלים מתוך הכרה זו בקנינינו הלאומיים מתגלית לעינינו תמונה, שיש ממנה ללמוד הרבה.

כל העמים האחרים, שהם קימים קיום חברתי לעצמם, יש להם גם נכסים לאומיים וגם ערכין לאומיים. העם העברי – קניניו הלאומיים הם רק ערכין, נכסים לאומיים אין לו.

הארץ, הלשון, הספרות, המוסדות לחנוך ולהשכלה, המשפט הלאומי, בתי הדין, יסודות סדרי המדינה וכו' וכו' הם נכסים וערכין כאחד. הם נכסים שעלו לגדולה של ערכין, אמצעים שנתקדשו קדושת מטרה לעצמה, אבל באותה שעה הם עוד חשובים לעם גם בתור אמצעים, בחור נכסים שתועלתם בצדם, שהעם ניזון מהם.

גם העם העברי יש לו ארץ (ארץ האבות), לשון לאומית, ספרות לאומית, ואולם – רק בתור ערכין. ‏ לא רק ארץ־ישראל, כי גם השפה העברית והספרות העברית אין להן כבר ואין להן עוד חשיבות של נכסים המשמשים לעם, של אמצעים, שכל בני העם זקוקים להם. במדה ידועה אפשר לחשוב את השפות המדוברות בפי המוני העם ואת הספריות בשפות המדוברות לנכסי העם, במדה אשר ההמונים שלא רכשו להם את שפת עם הארץ, שבתוכו הם יושבים, זקוקים להן והם חיים עליהן. ואולם הללו אינן ערכין לאומיים: להן יש ערך, אבל לעצמן אינן ערכין.

לוא היו ערכין לעצמן, כי אז לא היה צורך לעזור להן להתקדש בעם קדושה לאומית בתוקף החלטות המתקבלות באספות. ערכין אינם נוצרים על ידי הרמת יד ומנין דעות.

היהודים, בהיותם מפוזרים בארצות שונות וחיים בתוך עמים שונים, שותפים הם בכל ארץ וארץ לעם־הארץ בקניניו הלאומיים. הם שותפים – בכח השתתפותם ביצירתם ובשמירתם. ואולם לעם הארץ קניניו הלאומיים הם נכסים וערכין כאחד, והיהודים היושבים בתוכו, שותפים הם בקניניו הלאומיים רק מצד ערכם בתור נכסים, אבל לא מצד חשיבותם בתור ערכין לאומיים. ואין בזה הבדל בין יהודי לאומי ליהודי מתבולל. כל זמן שהיהודי יודע עוד את מוצאו, אף על פי שנדמה לו שאין שום קשר בינו ובין היהדות, אי אפשר שהקנינים הלאומיים של עם הארץ ישעבדו אותו לעצמם באותו התוקף שהם משעבדים לעצמם את בעליהם ההיסטוריים, שהעבר שלהם והעבר של קניניהם חד הוא.

הנכסים והערכין – אם כי מקור אחד להם בדרך התהוותם – הם כשני עולמות לפי מהותם. החשיבות שיש לנושאים ידועים בתור נכסים – שרשיה הם בהוה ובעתיד הנראה לעין. ואולם חשיבות הערכין – גם חשיבות אותו הנושא עצמו בתור ערך לעצמו – שרשיה יונקים מן העבר. ובמדה שהשרשים עמוקים יותר, – גדול הוא גם הכובד, אפשר לומר: המשקל הספציפי, של הערכין הלאומיים. הלאומים עצמם כקנינים הלאומיים הם הופעות הסטוריות, שמציאותן מתפשטת בשתי צורות הקיום, בזמן ובמקום. ‏ואולם בתור נכסים – אחדות הלאום בשביל הפרטים והקנינים הלאומיים בשביל הכלל – שיכים הם יותר למערכת המקום, ובתור ערכין שיכים הם יותר למערכת הזמן. גידולם והתפשטותם הם גם במקום וגם בזמן, אבל במקום – ביחוד בתור נכסים, ובזמן – ביחוד בתור ערכין. כחם בתור נכסים בא להם מן המקום אשר הם תופסים, ואולם כחם בתור ערכין הגיע לחם מאת הזמן השקוע בהם. ועל כן הערכין, שבהם שקוע יותר זמן, יותר היסטוריה – הם גם יותר נכבדים, כבדים מן האחרים ושולטים בבעליהם ביתר אומץ. וערכין לאומיים, שאינם אלא נכסים של העם, שבמשך דורות נאצלה חשיבותם מתועלתם עד כי היו “לטוב” מעולם האצילות – יכול להרגיש את טיבם בכל מלואו, את כל כובד חשיבותם העצמית, רק האיש שהוא והדורות הראשונים שיצרו וטפחו את הקנינים האלה “אחד” הם.

פתיחת שערי הגיתות והשואת היהודים בזכויות המדיניות לעמי הארצות יכלו רק לשתף את היהודים לעמים האחרים בנכסיהם, אבל לא יכלו להוריש להם את הערכין הלאומיים של העמים האחרים. על היהודים, שיצאו מעבדות לחרות, לא העמס הסבל ולא שרתה הברכה של האבות אשר לעם הארץ, של דורותיו הראשונים, שנשמותיהם שקועות בקניניו הלאומיים ומהן חשיבותם וקדושתם בתור ערכין. היהודי, אם גם ספוג הוא כלו תרבות עם־הארץ שבתוכו נתאזרח, אין התרבות ההיא בשבילו מה שהיא לבני הארץ האחרים, שעם־הארץ הוא גזעם. כבלי התרבות של ההיסטוריה, שבהם רתוקים אישים ודורות לעם אחד, הם בשביל היהודים אשר כאלו התבוללו בעם אחר קלים יותר מדי: התרבות הלאומית משמיעה לבני עמה צלילי זמירות עתיקות ושירת־תקופות מני קדם; אוזן היהודי קולטת מתוך התרבות של עם הארץ רק את קול הפרוזה של ההוה.

ואם יש הבדל בין היהודי המתבולל ליהודי הלאומי, הרי אינו אלא לריעותא לצד המתבולל.

היהודי הלאומי, שיש לו ערכין לאומיים משלו, יודע לנהוג זהירות בקנינים הלאומיים של עם הארץ. מה שאין כן היהודי המתבולל, שנתפכח מקסם זמירות ההסטוריה של עמו ואת צלילי הזמירות העתיקות של עם הארץ אזנו אינה קולטת ובזכות השותפות בנכסי עם הארץ הוא מהפך בערכין הלאומיים של אחרים, כאדם העושה בתוך נכסיו – בפכחות ובפקחות יתירה.

לפני עשרות בשנים נחשבנו עוד למשמרים שאין להם תקון, למורדי אור, לאוהבי חשך. במשך תקופה קצרה, כשרק הספקנו להכנס לתוך החיים המדיניים של העמים, שאנו פזורים בתוכם, היינו בכל מקום ומקום למתקדמים ביותר. דבקנו בתרבותם, באמנות, בספרות, – בראשי המחדשים אנחנו. התחילו תקונים חברתיים – היינו למתקנים הראשיים. באו שנות מהפכות – אנחנו בראש המהפכנים.‏ אין לנו רגש הזהירות, חרדת הלב לתרבות העם, משום שהיא בעצם זרה לנו. הקרע שבין קניני החיים שלנו, שבין החיים החברתיים והחיים הלאומיים שלנו, הוא הוא המשתקף בחזיון הזה, – הקרע שבין הנכסים והערכין. נכסים יש לנו בחוץ, רק בחוץ; ערכין יש לנו בבית, רק בבית. בחוץ יש לנו רק נכסים, בבית יש לנו רק ערכין. בחוץ שולטים בנו איפוא רק הכחות המניעים – על כן אנו כ"כ נוחים להפוך את הקערה של התרבות הזרה על פיה; ובבית – רק הכחות המעכבים, הקונסרבטיביים.

והרבה הרבה יש ללמוד מתוך תפיסת עובדא זו גם להבנת חיינו בפנים ובחוץ וגם להדרכת עמנו בעבודת בנינו הלאומי.

הקרע שבין הנכסים והערכין של היהודים, זהו שורש הפרובלמה של היהדות, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.

ופתרונה – טובי העם העברי מצאו אותו בחושם הלאומי: אחוי הקרע שבין הנכסים והערכין ע“י בנין מדיניות לאומית, ע”י יצירת נכסים לעמנו על בסיס ההסטוריה העברית, ע"י יצירת נכסים לחיי עם בארץ הקדושה לנו קדושה לאומית.

כל עם המסייע לנו בזה, מסייע לא רק לנו אלא גם לעצמו ולעולם.

כשיהיו לנו קנינים לאומיים, כשיהיו לנו נכסים וערכים כאחד, לא נהיה משמרים יותר מדאי בפנים ומתקנים יותר מדאי בחוץ.

וזאת היא תורת הציונות. –