רקע
יהודה ליב אבן־ספיר
מעשה בזבוב אחד

מעשה בזבוב אחד… אכן לא לצחק יצאתי לפניך, הקורא!

הנה הוא על מצחי, על עיני, מזמזם והומה באזני, ומשם יאחז דרכו על האף ועל השפתים, ואין קצה לתעלוליו הרבים… נפשו תדרך עז, כי מה נעים האור ומה מתוק החום לגויתו הקטנ… הנהו מרחף ברוח ולועג לי ולקצפי, וכגבר אין אונים לעשות לו רעה אנכי בעיניו – הן כנפים לו, הכנפים המתנוססות בצבעיהן מבין הקוים המופזים אשר יחדרו בעד החלון והן לו למחסה מצר… אך הה! לא לעולם חסן… הנה הוא בידי! וגם החזקתי בו ולא ארפנו… פה בין אצבעותי הרחק מאד מאור השמש אשר אהבת, פה אבוא במשפט עמך, וגם אשיב לך כעל כל הרעה אשר עשית לי… פה… אך הנה הוא לא ישים לבו ללקח מוסרי, וגם מורא לא יעלה על ראשו… הנה הוא עומד במנוחת לבב על גב האצבע ומלקקו בלשון־הקלשון אשר לו… מה זאת? האין עצבי־הרגש ברגל הדקה אשר בין אצבעותי? הבה, אנסה במקום אחר – הנה הכנפים.. הה! זָָם־זָם־זָם, לאמר: הה! הכנפים, הכנפים! הן נפלא הדבר! מה נשתנו אלה מכל אברים שבגוף?… זָָם־זָם־זָם… הה, הכנפים, הכנפים!


הן למראה עינים לא יקח האיש הזה את לבנו, כי כמוהו ככל האברכים אשר בעיר N הנהו… זה כשנתים ימים נשא את אשתו רוזה בת חנה פערל. כשנה ומחצית אכל על שלחן הוריו והורי אשתו, ואחר החל לעסוק בפרקמטיא בכסף הנדוניא, שש מאות רובל, אשר בידו, וגם אבד בענין רע כשתי מאות רובל, בכל זאת לא יתן את העצב למשול בנפשו וכל דאגה רחקה ממנו. כי הן אל טוב ומטיב לנו! מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ובידו למלא את החסרון הזה שבעתים, וגם ביתר דרכיו לא יבדל משה בן אברהם יוסף מכל אחיו היהודים. כמוהם גם הוא הולך פעמים בכל יום בבקר ובערב לבית התפלה להתפלל בצבור, ישנה לפעמים לא רחוקות גם פרק משניות, ישים עינו בעין יעקב ובמדרש, וגם מקשיב לקח “חיי־אדם” מפי מגיד העיר, מגהק ומפהק, מריח טבק ומתעטש ככל אחיו. אשתו רוזה בת חנה פערל (היא נקראה גם עתה בצרוף שם אמה) היא בת ישראל תמימה וידענית בכל הדברים הנחוצים לבת ישראל… הן אמנם בשכבר הימים, בעודה בנעורי בית אמה, בקרה בבית־הספר אשר בעיר מולדתה, וגם עשתה חיל בלמודיה, אבל פעם אחת אחרה לבוא אל ביתה, ובבואה והנה פניה אדומים מחום ולוהטים, אגלי זעה כסו את מצחה, והיא נפעמת ונרעשת מאד.

– הה! שבר גדול השברתי – נתנה עליה אמה בקולה – מה היה לך? איפה היית עד כה? הן שרה בת גלדה שבה הביתה זאת כשתי שעות!…

רוזה הורידה לארץ ראשה ותתאדם עוד יותר.

– מה נאלמת דומיה? האין מלים בפיך? הה! “דור” נחמד בימינו אלה. הן אֵם שואלת את פי בתה: איפה היתה? והדבר אין בה… הלא תעניני!

רוזה הרימה את ראשה בכבדות.

– בלכתי מבית הספר שחרו בנות גאלדזאהן את פני ללכת אתן, ואשתעשע בחברתן בנאות הקיץ אשר להן..

– הנה כי כן! – נתנה חנה פערל עליה בקול גדול – הנה כי כן בחברת בני גאלדזאהן תתהלכי! ואולי גם בחברת הסטודינטים? הוי, היה לא תהיה! הלא שמעת, היה לא תהיה! זאת הפעם האחרונה לכתך לבית הספר! הן די חכמה ודעת מצאת, די מאד לבת ישראל – הפעם האחרונה!

ואמנם כן. רוזה מצאה כבר די חכמה ודעת, כי הן כביר מצאה ידה לחתום את שמה מפורש בשפת הארץ, לכתוב כתבת על גב אגרת, וגם בקראה שטר כתוב רוסית לא נכשלה בלשונה, ובכן היתה רוזה לעוזרת על יד אמה בביתה, ותהי לעסקנית בצרכי הבית, “לתגרנית” עם הקונים אשר בּאו לחנות אמה לערוב מערבם, ליצאנית לגבית החובות בבתי האדונים אשר בעיר, ותלמד את לשונה בכל האלות, הקללות והנאצות הנחוצות להעסק, ותקן לה שם בעיר כ“בריה נפלאה” ו“אשת־חיל”. באחת: רוזה גדלה “בלי עין הרע” למצוא חן בעיני אלהים ואדם. הן אמנם לא הצטינה ביפיה ובחנה, אבל הן בת ישראל היא, וגם שש מאות רובל מזומנים שמורים בידי אמה לתתם לנדה להמאֻֻשר אשר תפול לו בתה חבל בנעימים… הנה כי כן בהגיע רוזה לפרקה לא הוחילה עד בוש, כי אלקנה השדכן חי חי הוא, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד אם הביא אל המנוחה ואל הנחלה את כל הבנות אשר שמע את שמותיהן ואת שמות זווגיהן יוצאים מפורש מפי ה“בת־קול” ארבעים יום קודם ליצירתן. ובכן נשאת רוזה בת חנה פערל למשה בן אברהם יוסף – ברוך המזוג זוגים!

אלה תולדות רוזה, ואם למראה עינינו נשפט הן גם אישה מצער הוא מאד כי נשית את לבנו אליו… ובכל זאת…

הן לפעמים, לפעמים רחוקות מאד, ועל הרוב במוצאי שבת אחר ההבדלה, ילך משה אל ארון הספרים אשר לו למען קחת משם את חשבנותיו, ובחפשו כה וכה והנה צרור גליונות נופל מפנה אחת אל כף ידו, צרור גליונות ישנים ובלים כמעט ונאגדים בחוט שני… הן למראה עינים אין כל דבר, רק גליונות בלים… ובכל זאת…

ובכל זאת, נפלא הוא הרושם אשר יעשו הגליונות ההם בקרב לב משה… בראשונה ירתע משה לאחוריו כנכוה ברותחין, וגם יפשוט את ידו כמבקש להשליך את הצרור, ובכל זאת ילחצהו בין אצבעותיו בחזקה, והוא עומד בלי נוע, ואז… הה, פלא! הן לא מיודענו משה הוא, הן בריאה חדשה נברא האיש הזה… קמטי מצחו נחלקו, כמו שב לימי עלומיו… כן הדבר! הוא ישוב אז לימי עלומיו, עיניו השחורות תתרחבנה ותפתחנה הרבה מאד, לחייו החורים לוהטים כלפידים וגם שפתיו תרעדנה… הן כמעט פשט האיש הזה את צורתו וילבש אחרת… והנה הוא עומד בלי נוע כאיש אשר צלח עליו הרוח, רוח אדיר וחזק אשר יתקפהו וישכיחהו תבל ומלאה… הנה הוא עומד ובידו צרור הגליונות..

– משה, משה! ישמע קול רוזה, איפה הלכת עם העששית? הן אנכי יושבת פה בחשכה! – משה יתעורר לקול הקורא, ובחזקה ישליך את הצרור אל הארון ויקח לו את חשבונותיו וישוב אל השלחן אשר רוזה יושבת אליו.

משה ישים מעינו בחשבונות. אור העששית הכהה יפרוש רשת קויה האדומים על פני אותות המספרים אשר לפניו… הקוים האלה יחדרו דרך הניר, ותחת המספרים יופיעו לעיניו חורים הרבה מאד, חורים בעלי תמונות שונות, עגולים ובעלי צלעות, מרבעים, משולשים ובעלי זויות שונות… והנה לפתע פתאם מחזה גדול ומוזר מאד מאד: החדר אשר בו הוא יושב הנהו עיר גדולה רחבת ידים, השלחן – אולם נהדר ומזהיר באור יקרות, המספרים אשר לנגד עיניו הם אנשים ונשים עטוים פאר ועדי, והוא, משה, עומד בתָּוֶך, עושה כריעות והשתחויות לעומת קול “הידד” הנשמע מכל עברי האולם… אבל פתאם הוא שם מבטו ברוזה היושבת ממולו… הה, הנה השדכן! ולא אחד הוא השדכן כי עוזריו נצבים על ידו, מימינו ומשמאלו, כעשרה שדכנים… הנם קורצים בעיניהם, מורים באצבעותיהם עליו ומשוחחים את אביו… איפה הנהו אביו? הנה הוא עומד אל הקיר ומביט אל בנו וצחוק קל על שפתיו…

– משה, משה! האם ערלה אזנך? הן “הערל” בא על מדות השקים, והוא יושב ומחכה זה כחצי שעה!

הנהו עוד הפעם בחדרו, יושב אל השלחן אשר העששית הקטנה מפיצה רשת קויה האדומים עליו; לפניו ספרי חשבנותיו, ממולו יושבת רוזה, ועל הקיר תלוי הלולב משנה העברה… הוא מוחה בראשי אצבעותיו רסיס דמעה מעפעפיו – והנהו כבראשונה: משה בן אברהם יוסף בעל רוזה, והוא מה כי נשית את לבנו אליו… אברך הנהו ככל האברכים…

ובכל זאת… הן מסכה היתה נסוכה על פני התמונה. הבה נרימה עתה את המסכה הזאת…

– הלא תשמע, בן יקיר! אַל תדמה בנפשך, כי אחריש, אתאפק ואתנך ללכת בשרירות לבך. אחת דברתי, אל תבוא ביתה הזבלונים! הלא שמעת! אל תדרך על מפתן ביתם!

– אבי…

מה לך ולהאשכנזים האלה? מה תחפץ ללמוד בביתם? האם תורה או יראת שמים? ומי הוא האשכנזי החדש אשר זה מקרוב בא הלום כי תבלה בחברתו ימיך ולילותיך? בלי תפונה תלמד ממנו ארחות חיים! מי הוא זה ואי זה הוא?

– בן אחי זבלון הנהו. הוא גמר את למודי הזמרה בבית הספר אשר בווארשא, ועתה נוסע הוא לארץ איטליא להוסיף דעת…

– ומה לך ולו?

– הוא שמע פעם אחת את זמרתי, וייטב קולי בעיניו מאד, וגם אמר כי לוּ לעצתו הקשבתי…

– כי עתה היית ל“משורר”! האין זאת? אכן מטרה נחמדה! מה חכם האשכנזי הזה! הוא יסיתך עוד לנסוע לאחד החזנים, או לשעיר־הבלהות, האין זאת? אכן, די לי די! אחת אמרתי, הלא שמעת! אל תערב את לבבך לבוא עוד שמה. זכור ואל תשכח את הדברים האלה!

אברהם יוסף יצא מאת החדר בחרי אף ויסגר את הדלת אחריו ברעש וקול גדול, ומשה נשאר לבדו בחדרו.

– לא אבוא שמה! בל אדרך על סף ביתם! לא אבי! בדבר הזה אינני שומע לך. לא! לא אהיה למשורר עוזר על יד חזן, לא! רב הדרך לפני! מזמר־משכיל (ארטיסט) אהיה! מזמר משכיל! מה נפלאו המלות האל, ומה נעימות הן לאזני! כצלצל המעלה H בסימפונית ביתהָון. היום דברה מתּילדה באזני כי שירתי איננה שירה מצויה אשר נוכל להקשיב כמוה יום יום, ואם היא דברה כזאת הלא אאמין! עלי להאמין ולשאף הלאה, הלאה, לבלתי השאר איש פשוט, איש אשר דמיונו כצל עובר ועקבותיו בל נודעו. הן רבים המה הגדולים אנשי השם, אשר שמם מרומם בפי כל, וגם רבים מהם עלוּ משפל המדרגה עד כי גדלו מאד, ומדוע לא אהיה אנכי כאחד מהם? היא דברה כזאת באזני, ותשלח בי את מבטי עיניה… הוא צלל בנבכי מחשבותיו, ומבין חשכת הלילה אשר החל לשפוך ממשלתו על הארץ, נוצצו ממולו שתי עינים שחורות, מפיקות שביבי־אש, אשר נחתו עמוק עמוק בלבבו…

– הנני חש בנפשי כח גדול, כח כביר ונשגב. בעולם הזמרה יפתחו לפני שערי חיים חדשים, שונים הרבה מאד מהחיים המצויים, וגם התבל ומלואה תחליף לבושה ותופיע בתמונה אחרת מפיקה עזוז והוד. ואנכי – הן לא אדע אז נפשי – מלוא העולם יופיע לעיני אז בדמות נקודה קטנה ודקה מאד, עטופה ערפל… ואנכי עומד שמח במרחב, הרחק הרחק מאד על במתי הבריאה, ועל סביבותי רק אורה, אורה גדולה ומרחב אין קץ, ובתוך לבבי יבראו גם יכלו עולמות אין חקר… אין מספר… אנכי הוא יוצרם, הוא בוראם… מרום ונשגב הנני אז, והנני שואף מעלה מעלה. ומי יעצור בעדי?… הן כנפים לי… אמנם כן כנפים …

______

חָתָן, פַּלֵּס הַיּוֹם מַעֲגַל רַגְלֶיךָ

וְאֶל אָבִיךָ שֶבְּשָׁמַיִם שָׂא לִבֶּךָ;

הֲלֹא גָדוֹל מְאֹד הַיּוֹם הַזֶּה אֵלֶיךָ,

לָכֵן בִּין וְיָדַעֲתָּ אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ.


הבדחן שר את שירותיו, המנגנים פצחו בכלי־שיר לעמתו, והחתן כסה על עיניו במטפחתו. מה לנו ולכל הדברים אשר נקרו ויאתיו בין הערב ההוא, בהעיר אברהם יוסף למוסר את אזן בנו, ובין הערב, אשר בו כסה משה את פניו במטפחתו לשמע תוכחת הבדחן? מה לנו ולהם? הן הפצעים הרבים היו לפצע אחד, פצע גדול מאד אשר ימאן הרפא; הדמעות הרבות נתערבו בתוך הדמעה הגדולה והאחת השותתת זה כאלפים שנה… ואנחנו רק זאת ידענו, כי משה בן אברהם יוסף נשא למז"ט את רוזה בת חנה פערל… והכנפים נגזרו…

הנה התאמצתי לגרש את זכר המקרה הזה מתוך לבבי, ואזכר את זבובי אשר בין אצבעותי. איפה הנהו?

והנה על כף היד שתי כנפים מקטעות והזבוב איננו.

שמה על הארץ מתחת לחלון בתוך האשפה והדומן הנה הוא זוחל על גחונו, והנהו נלחם עם תולעים רבים על דבר איזה מאכל נרפש… הוא לא יוסיף לעוף במרחב הרום, להתחמם באור השמש, וליהנות מכל מתק אשר ימצא על דרכו…

הבטתי מבעד החלון החוצה.

שמה עומד משה בן אברהם יוסף ומריב בחזקה עם יהודים רבים העומדם צפופים ודחוקים סביב שק דגן אשר הביא אכר אחד העירה…

הה! הכנפים, הכנפים!…


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות