רקע
מאיר בראלי
האגרטל השבור

הם נפגשו באוטובוס העולה אל בית־ההבראה. נוצר ביניהם קשר־עין, נפגשו במבט. משהבחין במבטה, היה ברור לו שזה זמן־מה הוא משמש מוקד להתעניינות זו, למבט זה. גם הוא לא מיהר להסיר את מבטו ממנה. לא יפי פניה, גם לא משהו מיוחד במראה ובהבעה קשר את מבטו ומיקד את תשומת ליבו. לא נתן לעצמו דין וחשבון ברור, אבל בסתר ליבו ידע, שתשומת הלב שחלקה לו, היתה דרושה לו באותו זמן.

היא נסעה לבית־ההבראה כדי לפגוש אנשים. היה דרוש לה נוף אנושי חדש, נוסף לזה שהיה לה בבאר־שבע. לכן היתה קצת יותר מסקרנית לדעת מראש מי מזומנים לה בבית־ההבראה. הוא נסע במצוות אנשים מלומדה, מפני שלפי חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות באותם זמנים, מי שאינו יוצא לבית־הבראה בחופשתו מאבד את זכותו. דמי הנופש שהוא זכאי להם היו יורדים לטמיונו של המוסד שהוא עובד בו. בגלל נסיבות־חייו באותה תקופה גם הוא היה מעוניין בהיכרויות שיוציאו אותו משגרת יחסי האנוש שחי בה.

כך נסעו והביטו זה בזה משך זמן־מה, עד שמישהי פנתה אליו ושאלה: מה השעה? אחרי שסיפק לשואלת את המידע והחזיר את מבטו אל הקודמת, היה מבטה מופנה כבר החוצה, אל ההר ועצי האורן המטפסים עליו.

נפגשו שוב בחדר ההמתנה של המוסד. המתינו שם שיקצו להם חדרים וימהרו להתחיל לפוש. “חסיה”, ענתה לו על השאלה מה שמה והוסיפה: “ומה שמך?” קולה היה נעים, רך. “שמעון”, ענה לה האיש. “אני מקווה שנבלה פה את הזמן יפה”, הוסיף. התשובה שקיבל היתה חיוך של אשה היודעת שהגבר מצפה ממנה למידה של איפוק וסבילות בקשירת הקשר הראשוני. מבוכת־מה שנוצרה, מפני ששמעון לא ידע איך להמשיך בלי לפגום, הוסרה כשקראו לו לקחת את מזוודתו וללכת לחדרו. הובטח לו מראש שיוקצה לו אחד החדרים המעטים שנועדו לאדם אחד בלבד. חסיה סודרה בחדר עם עוד שתיים.

נפגשו בשלישית בחדר האוכל. על ברכת שלומו השיבה באדיבות, אפילו לא בלי עניין מיוחד. עם זאת, לא היה צורך ברגישות אנושית מיוחדת כדי להבחין שאופיו של ענינה בו השתנה בשעה שחלפה בסידורים בחדרים. הוא נעשה פחות בטוח שהיא תהיה החברה הנשית שלו בבית־ההבראה והביט כה וכה, לראות עם מי נקלע לבילוי של שבועיים. בזווית העין המשיך לעקוב אחרי חסיה והתפלא שהיא מרוצה מחיפושיו. ניסיונו לימד אותו שאשה רוצה שגבר ימשיך לחזר אחריה גם לאחר שעניינה בו פג לחלוטין. יתר־על־כן, רובן נהנות מחיזוריו של גבר שמעולם לא היה רצוי בעיניהן, אם אין הוא מחזר תוקפני ומסליד מדי. והנה, זו שונה מהן. לכאורה לא נאמרה מלה, ובלי מלים אין דברים ברורים ומוכחים, אבל לא היו נחוצות לו הוכחות. ברור היה שחסיה רוצה שיפסיק את התחלות החיזור שלו, כדי שיוכל להתהוות ביניהם קשר אחר.

עודו מהלך כה וכה ומהרהר, פנה אליו מישהו: “אתה משחק שחמט?” שאל אותו אדם שאף הוא בא אתם לבית־ההבראה באותו יום, אבל שמעון לא שם לב אליו עד כה.

“כן,” היתה התשובה. “רוצה לשחק?”

משחק ראשון נגמר בניצחונו של שמעון. גם במשחק השני הפסיד אביגדור, זהו השם שקרא לעצמו מציע המשחק לפני שישבו לשחק. במהלך המשחק השלישי זלזל במקצת שמען ביריבו ונקלע למצב שקשה להיחלץ ממנו. אלמלא היה שחקן טוב בהרבה מאביגדור כי אז היה מצבו אבוד, הפסד ברור. גם הבדלי הכושר בשחמט לא הבטיחו לשמעון היחלצות. לפתע חלפה חסיה, שנעלמה לפני בואו של אביגדור. והעיפה מבט במשחקים. היה זה מבט שונה לחלוטין מאלה שנהנה מהם שמעון, שונה מחילופי המבטים באוטובוס העולה אל בית־ההבראה ובחדר ההמתנה, ושונה מהמבט שהביטה עליו אחר כך. היה זה מבטה של אשה היודעת שבכוחה להקפיץ את הגבר. יש קוראים לבעלת מבט כזה “גאיונה” ויש שמחפשים ביטויים פחות נמלצים, אבל כל גבר וכל אשה מכירים יפה את התופעה.

אביגדור נדלק, פנה לעמיתו ואמר: “נו, לא כדאי להמשיך, ממילא אני כבר יודע שאתה משחק שחמט הרבה יותר טוב ממני”. לשמעון נדמה היה שהוא מדגיש במיוחד את התיבה “שחמט”, ואולי היתה זו רק רגישות־יתר של זכר שנפגע.

שמעון נשאר עם כלי השחמט, כשהשניים הלכו להם. לא היתה דרושה אינטואיציה מיוחדת במינה או הבנה רבה ב“סדר נשים”, כדי להבין שאביגדור הוא הגבר שמועמדותו נתקבלה אצל חסיה לימי הנופש, במקום זו של שמעון. זה היה ברור, אבל הרגשה עמומה היתה לגבר שנדחה, כי אין זה כל הסיפור. יש עוד משהו שיתברר, בוודאי, בימי שהותם בבית ההבראה, ואולי רק אחרי שישובו איש־איש לעירו ולביתו.

שמעון לא נשאר בחברת כלי השחמט המיותמים זמן רב, ארז אותם בקופסתם, ירד לגינה והחל מטייל בשביליה, בהרגשת תסכול כלשהי. כל זה אירע בשלב קשה בחייו האישיים. אשתו ניהלה רומן עם גבר אחר והדבר קירב אותם לגירושין. הוא לא היה בטוח כלל שבנו הבכור אינו יודע או אינו חש במשהו. גם בעבודתו נשתרבבו קשיים. נראה לא שלא כישלון שלו בעבודה גרם לכך, אלא תככים של מנהל מחלקה מקבילה במוסד ששניהם בכירים בו. הוא היה זקוק למשהו שיעודד את רוחו ויתן לו הרגשה שלא הכל סגר עליו.

בעודו צועד לו בשבילים, שם לב שהצמח שלצדי השביל הוא סלסלי־כסף. משום מה נעים היה לו שדווקא צמח שהוא יודע לזהותו נקרה לפניו. כשהוא נתון כך בין מחשבה לתחושה באה אותה בחורה ששאלתה על השעה קטעה את קשר־המבט שלו עם חסיה באוטובוס. הוא לא היה בטוח שזו אותה בחורה, אבל נדמה היה לו שהוא מכיר אותה, אלא שלא ברור היה לו מניין. הוא השיב לחיוכה, ומבט שהיא שלחה אל ידו השמאלית ביטל ספק מניין הוא זוכר אותה. היה לו רצון לשוחח עם מישהו.

“מוצא חן בעיניך פה?” שאל.

“לא רע, ובעיניך?”

“אני מכיר את המקום עוד מימי המנדט”.

הגבר הוא שחייב להמשיך בשיחה, ואילו שמעון לא היה מומחה לקשור שיחה קלה עם אדם לא מוכר – לא עם גבר ולא עם אשה. הוא הבין שהדבר נדרש ממנו והשאלה היחידה שעלתה במוחו היתה: “יש לך חדר טוב?” הוא התכוון רק להמשיך לטוות את החוט מהשאלה הקודמת, האם המקום מצא חן בעיניה. עיניה נדלקו ושמעון הבין שהיא פירשה את דבריו אחרת לגמרי.

“בוא, אתה רוצה לראות”.

“כמה אתן בחדר?”

“שלוש”.

שמעון נצר לשונו ולא סיפר, שיש לו חדר לבדו. לא רצה להתפאר ולא רצה פירושים. הוא עדיין לא היה בטוח שהוא מזמין אותה לחדרו. בדרכם לחדרה שאלה לשמו ונודע לו ששמה דליה, כשמה של אשתו. קצת לא נעים.

כניסתם לחדר הפתיעה את חסיה ואביגדור. חסיה שכבה על מיטתה, נינוחה. אביגדור ישב בפאתי המיטה.

“זו שכנתי לחדר, חסיה”

“אנו מכירים,”השיב שמעון.

אביגדור היה במבוכה קלה. חסיה – כלל לא. לשמעון היה נדמה אפילו שהיא מרוצה שהוא בא עם שכנתה ושמצא את האורח בחדרה. נחוץ לה, כנראה, שלא תהיה פגיעה ושהכול יהיה ברור. לשם מה? תהה שמעון.

שמעון לא נשתהה זמן רב בחדרן של חסיה, דליה ושותפתן לחדר. על שאלתו של אביגדור אם הוא רוצה לשחק שחמט השיב בחיוך: “לא, אני הולך עכשיו לקרוא קצת”. הוא יצא מהחדר בצעדים רגילים, לא מהירים מדי ולא איטיים מדי, צעדים שלא הסגירו את הרגשותיו או את מחשבותיו. בעצם לא היה מה להסגיר. הוא לא בדיוק כעס על חסיה, אך נראה היה לו שזהו טעם וולגרי להעדיף את אביגדור על פניו. בצעדו בשביל המוליך לחדרו אמר לעצמו שמן הבחינה הגופנית אולי דליה עדיפה מחסיה. על כל פנים אין ספק שלפי המושגים המקובלים היא יפה ממנה; אלא ששמעון לא היה משועבד כלל למושגים המקובלים, בוודאי לא כל הנוגע למין האחר. חוץ מזה הוא מעולם לא העדיף נתונים גופניים על העניין שיש לו באשה כאדם. עוד בגיל ההתבגרות התווכח בחום עם רעיו וטען שככל שלא ירבו בני הזוג בהתעלסות – השיחות ביניהם תופסות יותר זמן ולכן חשוב מאוד עם מי תשוחח “לפני” ו“אחרי”. בהגיעו לחדרו נטל את הספר שהביא אתו ושוב לא היו קיימות לא דליה, לא חסיה ולא שום דבר אחר, אלא אך ורק “תולדות העמים דוברי אנגלית” מאת וינסטון צ’רצ’יל.

הוא בא בזמן לארוחת הצהרים. ישב באשר ישב, כשהוא מהרהר תוך אכילה בכל נושא שבעולם ולא בחסיה או בדליה. מחשבותיו דילגו מהספר שקרא לבעיות שהמתינו לו במקום עבודתו ולמצב היחסים המעורער שלו עם אשתו, והפחד שהגירושין יפגעו בנפשות ילדיו. כל אלה היו חשובים לו יותר מקשר ארעי עם זו אחרת בבית ההבראה.

“איזה ספר הלכת לקרוא?” שאלה אותו דליה בדרך היציאה, כשלא הסתירה מאמץ להשיגו. הוא ענה לה בקיצור, מסר את שם הספר ומחברו. הנחתו היתה שלא תגלה עניין נוסף בספר הקריאה שלו. מששאלה באיזו תקופה הוא עומד, עדיין לא האמין, לא בעניין של דליה בנושא ולא בבקיאותה. אחרי משפטים אחדים מצא עצמו לפתע משוחח על תולדותיה של בריטניה הגדולה בימי הנרי השמיני והקרע של האי הבריטי מעל רומא, עם אדם הבקיא בדברים יותר ממנו עצמו. הפתעה נעימה. בכל זאת נשארה היוזמה לגבי יחסיהם בידיה: “האם נשאר יושבים על ספסל זה ליד חדר האוכל?”

“לא!” אמר הגבר תוך כדי קימה ממקומו. “בואי,” והיא הלכה אתו לחדרו.

חלפו יומיים. הם התייחדו יותר מפעמיים. עדיין לא ידע שמעון הרבה על דליה. בהמשך שיחותיהם נתברר ש“יש עם מי לדבר”, לא רק על תולדות העמים דוברי אנגלית, אלא גם על ספרות ושירה, על חיי הצבור בישראל ועל מצבה המדיני וכן על בעיות כלל־עולמיות. דליה הוכיחה לו עד מהרה שהיא אדם אינטליגנטי. הוא לא שמר את ההפתעה בלבו, ושח אותה לדליה.

“מוזר”, אמרה. “אם אשה מגלה עניין בגבר ונוקטת אפילו קצת יוזמה, האם זה סימן שהיא כלי־ריק? מדוע כאשר גבר נוקט יוזמות, אפילו יוזמות תוקפניות ומסלידות, שום אשה לא תניח שהוא בור נוסף להיותו גס רוח”. שמעון הרהר רגע ואמר: “ודאי שאת צודקת. זהו ‘עולם של גברים’”. לא הבחין שאמר את הביטוי האחרון בלשון האנגלית “איט איז א מנ’ס וורלד” ודליה חזרה אחריו בעברית, מעין הערה שהמוטב להישאר בשיחה חד־לשונית, כדרך בני תרבות. היתה זו מעין ביקורת עליו, שדווקא מצאה חן בעיניו. יחסו אליה הזכיר לו לפתע אפיזודה מתוך “הנפש הקסומה” לרומן רולאן. מיהר להתחלק ברשמיו אלה עם דליה. לאחר שאישרה, כי קראה ספר זה הזכיר לה את סיפורו של אותו רופא שניהל רומן עם אניטה, גבורת הספר. אשת הרופא מעולם לא חששה שבעלה יפתח רומן עם אשה חכמה. הוא לא אהב חוכמה, בינה פיקחות באשה. “אשה חכמה היא רהיט־בית לא שימושי” – נהג לומר. אניטה שינתה את יחסו לבנות מינה. אשתו, שהתאמצה כל ימי חייהם המשותפים להסתיר את חכמתה, החלה לגלות את בינתה בנוכחות בעלה והדבר גרם קורת־רוח חדשה לרופא.

שמעון סיפר כל זאת לדליה, שחייכה ועיניה אורו. היא לא אמרה דבר הנוגע אליהם, אלא על ספרות: "קראתי את ‘הנפש הקסומה’ ואת ‘ז’אן כריסטוף’. אחי סיפר לי שכאשר הייתם נערים היו אלה ‘ספרי חובה’ לכל נער או נערה שרצה להחשב כ’ילד קורא' ".

“אני מבין שלא התרשמת במיוחד מספרים אלה”.

"לא, בעיני ספרו הטוב של רומן רולאן הוא ‘קולה ברוניון’ ".

“לא קראתי”.

“כן, ספר זה תורגם לעברית מאוחר יותר, אם אינני טועה. אז כבר לא קראת ספרים כאלה…”

השיחה הספרותית נמשכה, כששמעון נוטה יותר ויותר להודות בעליונותה של חברתו החדשה, הצעירה ממנו בגיל, אבל לא במטען רוחני. אשר להיותה בת־שיחה עלתה, איפוא, דליה על ציפיותיו, אולם בחדר הייחוד חש הסתייגות מוזרה מצדה. הסתייגות זו הפחידה אותו, מכיוון שהיא גילתה יוזמה בלתי־רגילה אצל בנות מינה בקשירת המגע ביניהם. הסתייגות זו גרמה לכך שהוא ודליה לא נחשבו לזוג, אפילו לא ל“זוג־לתקופת־הנופש”. פניותיו של אביגדור אל שמעון ושל חסיה לחברתה לחדר, שהציעו טיולים משותפים בסביבה, טיולי שני זוגות, נידחו בלי מתן הסבר. ההסבר לא היה ידוע כלל לדליה, שלא חשה במבוכתו של הגבר בשל הסתייגותה, ואילו שמעון חש אי־נוחות מול התנהגותה הבלתי־מובנת. אין אנו אוהבים תופעות שאין אנו מבינים אותן.

מכיוון שגישותיו עם דליה לא תפסו את רוב זמנו, נשאר לו פנאי לקריאה ולשיחות עם מבריאים־נופשים אחרים. גם לחסיה היה פנאי. היא העמידה סכר לאינטנסיוויות שביחסיה עם אביגדור וגם הוא נאלץ לצמצם את פגישותיהם. מכיון שהיה עליו לבקר כמעט יום־יום בעיר הסמוכה. אפילו בחופשתו עליו לטפל בעניינים “שלא סבלו דיחוי”.

חמישה ימים אחרי בואה של חבורתנו לבית־הבראה, כששמעון ישב על ספסל בגן, במקום שהיה חביב עליו בזכות עץ נאה מאחורי הספסל, חש לפתע שאדם נוסף מתיישב לידו, אם כי היו די ספסלים ריקים. העיף מבט וראה את פניה המחייכות של חסיה.

“אני מקווה שאינך כועס עלי…”

“לא”, השיב “איזו זכות יש לי?”

“אתה ייודע, בילדותנו היו שני מושגים שונים: לבת היה לפעמים חבר ולפעמים לא היה לה, אבל תמיד היה לה ‘החבר הכי טוב’ וכך לבן. גם כשלא היתה לו חברה היתה לכל בן ‘החברה הכי טובה’. אתה זוכר?”

“כן, בערך כך היה גם אצלנו”.

“אתה מסכים?…”

“ראי, חסיה, אני לא כועס עליך, אבל מי שמעדיפה את אביגדור עלי אינה מעוררת כבוד אצלי, ואינה נעשית מועמדת לשמוע מפי מה שמספרים רק ל’חברה הכי טובה', ובכלל יחסים כאלה אינם נוצרים באורח מלאכותי”.

“ויחסי מיטה יכולים להיווצר באורח מלאכותי?”

“אולי לא, אבל הנתונים שאתה מחפש בפרטנר ליחסי מין קלים יותר להבחנה ולכן לעתים אינם מחייבים בדיקה ממושכת”.

“האם אתה בטוח בזאת?”

“ביחוד כשמדובר בקשרים חולפים בבית־הבראה, בין אנשים שבבית הם נשואים”, והוא כיוון את מבטו אל טבעת נישואין שהיא לא טרחה להסיר מאצבעה לקראת המאורעות שציפתה להם בבית־המרגוע.

“ואתה, האם אתה נשוי?”

“בערך…”

“אחרי שפתחת לי אשנב צר אליך, אני מרשה לעצמי לספר לך הרבה־הרבה יותר עלי, על חסיה שפגשת באוטובוס אל בית־ההבראה”.

שמעון תמה קצת, אבל חש כבר לפני כן שחסיה היא בלתי־רגילה, לטוב או לרע ולא היה ברור לו. בכל אופן, אין היא דומה לאחרות, ומה שמקובל בקרב בנות מינה אינו תופס, במקרים רבים, לגביה.

,הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא שאני אוהבת את בעלי, אני אוהבת אותו מאוד וחשוב לי שהוא לא ידע מה שאני עושה פה, ועוד יותר חשוב לי שהוא לא ידע מה שאני אספר לך תיכף".

“אז לשם מה את מספרת? הרי הכי בטוח לשתוק…”

אילו ידע מה הוא עומד לשמוע לא היה אומר דברים אלה, אשר למזלו לא היתה להם השפעה.

“אין אני מסוג האנשים המסוגלים להחזיק הכל בתוכם, אני כבר כמעט מתפוצצת! למזלי יש לי עין טובה ואני בטוחה שלא אכשל בך”. באומרה זאת ליטפה קלות את ברכו, תנועה שבמצב אחר ובאורח יחסים שונה מזה שהחל להתפתח ביניהם היה מתקבל כהזמנה לליטוף שכנגד ומליטוף לליטוף…

במקום זה המשיכה לדבר והוא – להאזין. הסיפור שנפרש לפני שמעון היה של אשה בעלת עולם חוויתי ונפשי מיוחד במינו. אין אדם יקר לה מבעלה, אין אדם שהיא נהנית יותר מבילוי בחברתו – טיול או קולנוע, שיחה בבית ידידים או בביתם שלהם, שיתוף בגידול שלושת ילדיהם. טוב לה אתו בכל, חוץ מאשר בדבר אחד – יחסי המין שלה הם עינוי.

“גם ההתעלסות שלפני?”

“כן, במידה מסוימת, מפני שאני פוחדת ממה שיבוא בהמשך”.

יואל, זה שמו של הבעל, אינו יודע דבר על מה שעובר על אשתו בחדר הייחוד שלהם. היא מתנהגת במיטה כאילו טוב לה איתו. הוא אוהב אותה; והיא,מצדה, בטוחה שאין לו קשרים של גבר ואשה עם אחרות.

“למה את קוראת קשרים של גבר ואשה?”

“אתה רוצה דווקא שאומר במפורש? כמו אתה ודליה”.

,וכמו את ואביגדור?" לא התאפק מלהשיב לה, אם כי היה די ברור לו שבעצם הוא “התחיל”.

“כן…”

היא הסבירה לו בהמשך השיחה, שהערות רגוזות אלה לא היה די בהן כדי לקטעה, שיש לה דחף חזק לקיים יחסים מיניים עם גברים אחרים, שאין לה עניין אנושי בהם, ואולי זו הסיבה שהגירוי העצבי שבמגע המיני אתם אינו מפריע לה ואינו מכאיב לה. להיפך, היא נהנית ממנו כמו שכל אשה נורמלית נהנית.

אולי יותר, הרהר שמעון.

“יואל לחוד והם לחוד”.

“האם היית אצל פסיכיאטר? אצל יועץ נישואים?”

“זה מועיל, זה?! אילו ידעת עליהם מקרוב היית יודע שהם יכולים רק לעקוב אחרי מה שקורה לך, ולרשום זאת למען המדע, אבל לשנות את המצב אין הם יודעים…”

“ובכן בעלך לחוד והם לחוד ואיפה אני?”

“זה שנים אני מחפשת גבר מסוג שלישי, בשביל דיבור חופשי, עד כה דברתי רק עם שתיים־שלוש חברות”.

“במקום פסיכיאטר…”

"לא, אני מחפשת אדם שלגביו אני אדם ולא ‘מקרה טיפולי’. חשבתי שאחדים או לפחות אחד הגברים שאני נהנית איתם גופנית וגורמת להם הנאה יתאימו לזאת. כשראיתי אותך חשבתי שאתה כזה ואחר כך החלטתי שמוטב להפריד בין גבר־זכר ו’חבר הכי טוב' ".

נדמה היה לשמעון שהיא מבטאה את המילים “גבר־זכר” בלגלוג שיש בו גם קצת זעם. הם ממלאים בחייה את התפקיד שגופה מייעד להם, אבל אין היא מרוצה מכך. הנושא החל לעניין אותו יותר ויותר, והוא רצה להמשיך בשיחת הווידוי של חסיה. הוא תרם, איפוא, שאלה המעודדת המשך: “האם יואל היה הראשון?” שאלתו התכוונה למשגל ראשון. לא עלה על דעתו מושם־מה, שחסיה נשואה זו הפעם השנייה.

חסיה התכופפה קדימה בשבתה על הספסל, טפחה בשתי כפות ידיה על ירכיה בתנועה עצבנית ואמרה: “לא”. היא הוסיפה: “היה לי בעל קודם, אבל על זה בפעם אחרת”. חסיה לקחה את ארנקה שהיה מונח על הספסל והלכה.

שמעון נטל את ספרו מהספסל ושב לקרוא על תולדות העמים דוברי אנגלית. האורחת הבאה הגיעה אל הספסל לאחר שהספיק לקרוא עמודים אחדים. מכיון שהאורחת היתה דליה מובן ששאלה על מה הוא קורא עכשיו ושוב התפתחה שיחה על תולדותיה של בריטניה הגדולה.

בלי סיבה הנובעת מעצם השיחה, קטע אותה שמעון לפתע ואמר לדליה: “כל מי שהיה רואה אותך היה אומר שאת אשה שכל מה שמעניין אותה זה גבר להינשא לו, יש לה עניין בעסקי בית ומטבח. מי היה מאמין שאת בחורה שאפשר לדבר אתה על כל מה שאנחנו מדברים כאן עכשיו ובפעמים קודמות”.

“אתה אינך הראשון האומר לי זאת… מדוע אני נראית נערה פותה?…”

“אינני יודע, אולי מפני שאת יפה ומושכת גברים”. לא היה כל חונף או נסיון להחמיא בתשובתו. הוא המשיך את השיחה האישית באותה רוח שהם דיברו בה על מרי טיודור, המלכה הקתולית של אנגליה. גם דליה קיבלה זאת כך והמשיכה לתקוף בצד העקרוני, לא האישי.

“אז מה?” השיבה בקצת מרירות, “האם גבר ספורטיווי ונאה לא ייחשב לבחור נבון, שקרא ספרים והבין אותם?”

“אם את מעלה את הוויכוח על פסים של שיווי זכויות לנשים, אני מוכרח להסכים אתך…”

“מפני שאתה פעיל במפא”י?…" החיוך שנלווה לשאלה־הערה זו היה שונה מחיוכיה הקודמים; הוא הזכיר, במשהו, את אלה של חסיה, אבל היה זה חיוכה של אשה שסנטה בגבר ובאה לומר לו שלא התכוונה לפגוע פגיעה מכאיבה… בכל אופן היה ברור לשמעון שדליה מבקשת לחדול מהוויכוח בנושא זה. אחרי שתיקה קצרה נפגשו המבטים, לא נאמרה מלה, כל דיבור היה מיותר. הם קמו ביחד וצעדו אל חדרו של שמעון.

שמעון נשאר במיטה והביט על דליה כשהתלבשה. הוא היה מרוצה הפעם מאוד ממה שהתרחש ביניהם, אבל תהיותיו רבו. מדוע דווקא לאחר שיחה זו נעלמה או כמעט שנעלמה ההסתייגות של דליה. האם גם בה יש משהו מסתורי כמו בחסיה? היא נראית לו אדם נורמלי, בעל תסביכים נורמליים, בלי חיי רגש מעוותים (ולכן מעניינים), ובכל זאת…

“הפעם האחרת” של חסיה איחרה לבוא. היה זה ביום ראשון האחרון לשהותה בבית ההבראה. גם אביגדור וגם שמעון נשארו עוד שני ימים, ואילו חסיה, דליה ושכנתן לחדר עמדו לעזוב. אביגדור נפרד מחסיה לפני כן ונסע העירה. דליה היתה עסוקה בזמן ששמעון מצא את חסיה על אחד הספסלים בבית־ההבראה.

“מגיע לך משהו,” אמרה.

“לא מגיע שום דבר לשום איש משום איש אחר”.

“בשביל פילוסופיות כאלה דליה הרבה יותר טובה ממני”.

“נכון, ולא הייתי מנחש זאת כשראיתי את שתיכן, לפני שדיברתי אתכן”.

“אתה רואה שאי־אפשר לדון אשה לפי המראה בלבד”.

“נכון, אבל מה את חייבת לי לדעתך?”

“סיפור, כמובן”.

“ספרי”.

הסיפור היה על נישואיה הראשונים. סיפרה שנישאה בגיל צעיר. לא היה לה טוב בבית. לדעתה בנות שרע להן בבית מזדרזות להינשא ו… לעתים קרובות נישאות רע.

בנקודה זו הפסיק אותה השומע באמירה סתמית, נכונה אך משומשת מדי: “אסור להכליל”.

הבינה שהוא מכיר בנות שהיה להן טוב בבית ונישאו בגיל צעיר ולהיפך, בנות שהיה להן רע בבית הוריהן ולא מצאו להן בעל, אלא לאחר שעזבו את בית הוריהן כרווקות. חסיה לא הגיבה על ההערה, אלא במלה “כן” שנאמרה בלי סובלנות ובלי סבלנות.

סיפור נישואיה הראשונים של חסיה היה עצוב למדי. אביה היה נהג מונית. נהג צעיר בתחנת המוניות שהאב עבד בה, התאהב בבת עמיתו, בחסיה. תחילה הוא לא מצא חן בעיניה. היא “יצאה אתו” מפעם לפעם, כדי לא להישאר בבית. עבר זמן לא קצר עד שזיכתה אותו בנשיקה. בעצם היא רק הרשתה לו לנשק אותה. יותר – לא. כך זה נמשך זמן־מה. הוא היה נחמד אליה, אפילו נחמד מאוד. היה בא לבקר בביתה. העדר רגישות מצדו היה הסיבה שלא הבחין עד כמה רע לה בבית ולא חש בנעשה בבית זה. כל נסיונותיו של שמעון לכוון את חסיה שתדבר על ביתה (“משפחת המוצא” שלה, כפי שלמד במבוא לסוציולוגיה בקורס אוניברסיטאי) עלו בתוהו. חסיה היתה גלויה ופתוחה מאוד בדברה על מה שרצתה לדבר, אבל רק על מה שרצתה. דומה שהיא קובעת מראש, לפני השיחה על מה תדבר, ואין היא משנה את החלטתה תוך מהלך השיחה, שהיא כמעט חד־שיח. כל מה שאמרה הוא שהבחור, שהקפידה לא לקרוא בשמו, לא הבחין במתרחש, אולם נמנעה מלפרט במה לא הבחין. משום־מה היתה לשמעון נטייה למשוך את חסיה לצדדים, אולי היתה לו הרגשה מעומעמת שהיא באה לשיחה מוכנה מדי ורצה להפר את התכנית, כי רק כך יזכה לדיבור גלוי באמת, כי רק גילוי שלם הוא גילוי. הוא חש איך שהוא נסחף להתעניינות גדולה יותר ויותר במה שקרה לחסיה זו. הוא התעניין יותר ויותר, אף־על־פי שהטרידו אותו בעיות משלו. הוא לא ידע לאיזה פתרון לבעיותיו עליו לחתור. כשלא עלה בידו לקבל תשובה של ממש על שאלותיו לגבי ביתה, הוא ניסה להפנות את השיחה לכיוון נוסף: “האם הוא היה החבר הראשון שלך?” “לא,” השיבה ורצתה לחזור ולספר מה שנחוץ היה לה לפרוק מעל עצמה, אלא ששאלות נוספות של האיש אילצו אותה לומר משהו שגבל בנושא שהחליטה לא לדבר עליו עם שמעון, בית הוריה: “בבית־הספר היסודי ואחר כך בבית־ספר ערב שלמדתי בו לא הייתי פופולרית בהתחלה, ורק לאט־לאט ובמאמץ ניכר כבשתי לי מקום והיו לי חברות וגם חברים, פחות או יותר”.

“מה זה פחות או יותר?”

“אם אתה שואל האם שכבתי אתם אז התשובה היא – לא”.

כשראתה ששמעון מתלבט איך לנסח את שאלתו הבאה, באה לעזרתו: “גם הרבה פחות מזה – לא”. היא נשמה עמוק ושאלה: “האם תיתן לי להמשיך במה שאני מספרת או שזה לא מעניין אותך?” החיוך שנלווה לשאלה הנרגזת במקצת הרגיע את שמעון, שהבין שהסיפור יימשך. הוא לא קלקל לעצמו את ההזדמנות לשמוע. “כל מה שהיה לפניו – לא חשוב…” המשיכה עוד קצת באותה נימת דיבור, ואחרי רגע של היסוס הוסיפה: "בכל אופן לא שייך למה שאני מספרת לך עכשיו. בזאת רוקנה מקרבה את הרוגז שנוצר בגלל נסיונותיו של שמעון להפנות את הסיפור לאפיקים אחרים, ושבה לספר לו סיפור שאולי יש עוד כמוהו, אבל שומעים עליהם רק לעיתים רחוקות מאוד מפי גיבורי המעשה עצמם. סיפורים מסוג זה נשמרים כמעט תמיד בצנעא.

קשרי בת הנהג עם נהג מונית בן גילה, שהיה קשיש ממנה בשנה וחצי, התפתחו לאט־לאט, כשהוא משמש דוושת הדלק והיא דוושת הבלם. היא נמנעה מקטיעת היחסים ביניהם, כדי שיהיה לה עם מי “לצאת” בערבים. “אבל לא נכנסתי אתו למיטה ולא לחורשות אפלות, שיכולים לקרות בהן כל מיני דברים”. היו לו תנועות ותגובות שדחו אותה, ורק לאט־לאט התרגלה אליו. היתה לו דירת רווקים שקיבל מהוריו. בזאת הם החליטו “להבטיח את עתידו”, כאשר הם התגרשו ופנו כל אחד לנישואין חדשים. במשך זמן ממושך סירבה לבקר בדירה, ורק לאחר שקיבלה ממנו הבטחה שלא ינסה אפילו לנשקה בדירה, הסכימה לבוא לביקור. הדירה הקסימה אותה. זו היתה דירה בת שני חדשים “עם כל הנוחיות”. בדירה כזאת היתה רוצה לגור, בדירה משלה. גינוניו שהמאיסוהו עליה הפריעו לה פחות ופחות עם הזמן החולף. קצת התרגלה אליהם, וקצת השפיעה עליו לשנותם. “בהשוואה אליך ואל דליה שלך אני לא מלומדת, אבל הוא היה לגמרי ריק מקריאה, ריק מספרים. בהשוואה אליו הייתי תולעת ספרים”. המשיכה וסיפרה איך השפיעה עליו שיקרא קצת, כשהיא מתנצלת לפני שמעון, כי ודאי לא בחרה למען הבחור את הספרים הטובים והמתאימים ביותר.

המשיכה לספר בפרוטרוט את סיפור החיזור במגושם של נהג המונית, שנעשה במשך הזמן פחות מגושם, אבל הסיפור לא היה מעניין במיוחד ושמעון החל להשתעמם. היה קצת יותר מעניין כאשר סיפרה על עצמה, איך החלה “להיפתח” לקראתו לאט־לאט, כשהיא רומזת שנדחפה אליו בגלל אותו מצב בבית, שבתיאורו לא היתה נדיבה כלל וכלל.

מידת הרגישות שניחנה בה היתה רבה, והיא הבחינה שתיאורים אלה לא מעניינים והוסיפה: “אני גומרת את הפרק בדומה להרבה־הרבה זוגות אחרים”. לשמע דברים האלה תפס שמעון את עצמו שהקשב הפוחת שלו התגלה, והוא פגע במקצת באשה אשר בשום פנים לא רצה לפגוע בה.

“אם הסיפור על זה שיצאנו קבוע לא היה מעניין, אני מודיעה לך שסיפור החתונה היה פי אלף יותר משעמם. אתה מכיר את החתונות הישראליות האלה…” כן, הוא הכיר אותן והיה הולך לחתונה כזאת פעם בחודש בממוצע, מפני שאחרת אתה מעליב, וגם מפני שבחגיגות מוזרות אלה אתה שומע לפעמים מידע מועיל. חתונה זו היתה אמנם עוד בימי המנדט, אבל זה אותו הדבר.

היא תיארה את חתונתה הראשונה בלי כל נוסטלגייה, בקצת הומור. הביקורת שלה על אופיין של חתונות אלה היתה שונה מזו של שמעון. היה לו עניין־מה בדבריה, בזכות המקוריות שבניסוחיה ובצורת הדיבור שלה על נושאים שיש להם גוון חברתי כלשהו, ביקורת על החברה הישראלית (ביטוי שלא נכלל, כמובן, במילונה של חסיה). היא דיברה על אנשים הפוגשים זה את זה בידידות ובשמחה שכולה עשויה, שאין בה קורטוב של כנות, דיברה על נשים השורפות במבט את מלבושיהן של נשים אחרות. סיפרה על תופעות שלא היו בלתי־ידועות לשמעון, אלא שהוא וחוג מכריו חדלו להתרשם מהן. הרושם שלו היה שהיא הבחינה בכל אלה לא כל כך בנישואיה־היא, אלא בחתונות אחרות, כשהיא היתה אחת האורחות.

לחסיה היה כשרון להבחין, לפעמים, במחשבתו של האחר, והיא הסבירה לו מייד: “אל תתפלא שראיתי הכל בחתונה שלי עצמי. אינני יודעת איך להסביר לך, אבל היו שם שתי חסיות. חסיה אחת לבושה לבן, עמדה תחת החופה ועשתה מה שאמרו לה, חייכה ונראתה מאושרת. היתה שם עוד חסיה, שהביטה על כל המתרחש כזרה. היא ראתה את החופה ואת חסיה שתחת לחופה עם הגבר הזה, שתפקידו בחייה הוא לשלוף אותה מהבית, בלי שיהיה ידוע אם מה שיבוא במקום הבית יהיה יותר טוב או שמא יותר רע. אותה חסיה שנייה ראתה גם את האורחים השמחים וטובי הלב, שבעצם אין להם כמעט כל עניין בבעיותיה, במה שמשמח אותה או מכאיב לה. הם באו לראות זה את זה.”

כששמע שמעון את סיפור שתי החסיות עלתה בראשו לראשונה המלה “פיצול”, שלא הרפתה ממנו עוד במחשבותיו על חסיה. אין כאן “פיצול האישיות”, או סכיזופרניה בלשונות זרות, שמלמדים עליה בספרי “פסיכולוגיה בגרוש”, אבל זהו פיצול הרגשות של אדם. אולי זהו הפיצול האמיתי. את מחשבותיו אלה שמר בלבו והעיר משום־מה הערה לא חשובה, טפלה לגמרי: “מה את רוצה מהאורחים, הם באו לחתונה זו כמו לחתונות אחרות. הם ידידי הוריך או הוריו, גם חברות שלך היו שם, מה הם יודעים על המיוחד שבחתונה זו?”

“הם לא ידעו ואין לי כל טענה אליהם,” השיבה בחיוך שהביא את שמעון במבוכה, “אומרים שכלות רבות בחתונות רבות ממתינות בחוסר סבלנות לסוף החגיגה. כלה כזאת מחכה לרגע שתוכל ללכת למקום שתהיה בו רק עם חתנה שהיה לבעלה”.

“זה נכון במיוחד לגבי בתולות…” העיר שמעון בנימה רצינית שהקהתה את המשמעות הזולה שאפשר היה לייחס לאמירה זו.

“אני מדברת רק על כלות בתולות ואני הייתי בתולה, האם לא אמרתי לך עד עכשיו?”

“אמרת”.

“ומה שאני רוצה לומר לך כעת הוא שכלל וכלל לא הרצון להיכנס אתו למיטה גרם לי לרצות שהחתונה כבר תיגמר”.

“מה הפריע לך כל כך?”

“אילו ידעתי… מאז חשבתי על כך פעמיים רבות ולא ברור לי עד היום. בכל אופן לא ציפייה למה שיקרה אחר כך, אלא פשוט היה לי ממש צורך שזה כבר ייגמר”.

“הוא הבחין בכך וזה שימח אותו. לא הבינותי אז מה משמח אותו; רק לאחר זמן תפסתי זאת. הוא תיאר לעצמו שאני רוצה שנשאר לבדנו, ככדי לתת לו אותו דבר שמנעתי ממנו כל התקופה שיצאנו יחד”.

“אמרי לי, האם את רואה בזה ‘נתינה’ שהאשה ‘נותנת’ לגבר?”

“לא, שמעון, איך אתה מעלה דבר כזה על דעתך? וכי לא ראית אותי מעוניינת באביגדור, שאין בו שום דבר מלבד זכרות?”

“אני לא בטוח שאת צודקת כלפיו. אולי את פשוט אינך מבינה את הדברים שהוא עוסק בהם כלל לא רע?”

“אולי, אולם מהעניין שלי בו יכולת להבין שאני יודעת שהאשה יכולה ליהנות מזה לא פחות מהגבר – אולי יותר”. היא לא ראתה צורך להזכיר לשמעון מה שאמר בתחילה על אביגדור. זה לא העסיק אותה, והיא רצתה לחזור אל העיקר. אולי גם הבינה שבינתיים הכיר שמעון את אביגדור קצת יותר וגם קנאת הגבר חלפה. מכל הצלחותיו של אביגדור בעבודתו (או אלה של שמעון) לא היו חשובות בעיניה כל כך. העיקר בשבילה הוא האדם. מבחינה זו לא החשיבה ביותר את ה“זכרים” שהיו לה אתם קשרי משגל.

“זה נכון, אבל למה השתמשת קודם במלים ‘לתת לו’ ו’מנעתי ממנו'?”

“תן לי לספר לך את הדברים לפי הסדר הנכון… טוב, אם כבר שאלת אז אומר לך שלפי השכל שלו הקשר המיני הוא שהאשה ‘נותנת’ לגבר או ‘לא נותנת’. הוא ידע שנשים נהנות מחיי מין, אני לא הייתי ראשונה אצלו, אבל הוא לא חשב הרבה על ההנאה המינית של האשה. הוא היה עקשן בחיזורים אחרי, מפני שהיה בטוח שאני בתולה, ומפני שלא הסכמתי לותר על בתולי, או להיפטר מהם, אם אתה רוצה להגדיר זאת כך, לפני החתונה”.

“באמת היה איכפת לך כל כך עניין החתונה לגבי יחסי מין?”

“חכה בסבלנות…”

“אני מחכה…”

חייכה שוב, ובראשו עבר הרהור שהחיוך הנשי הנהדר שלה הוא הדבר היחיד הנהנה אותו בחסיה, הנאת גבר מאשה. האם היא מקבלת ממנו משהו כאשה מגבר?

“מובן מאליו שידעתי על חיי מין. קראתי וספרו לי. ידעתי שכאשר גבר מבתק בתולי אשה זה כואב ולא פחדתי מהכאב. היה לי פחד אחר לגמרי: פחד מפני הקשר האינטימי, פחד מפני אותו דבר שנאמר עליו ‘והיו לבשר אחד’. לא הייתי מאושרת בבית, אבל אהבתי את הורי ואת אחי ואחותי… ביחוד את אבי!”

ממבט עין נפחד שלה הבין ששום שאלה נוספת על האב לא תירצה. הוא לא היה בעל רגישות דקה, המבחין בנקל בדברים כאלה, אבל המבט של חסיה ותנועות היד והגוף שלה לא השאירו כל ספקות. הוא לא שאל. הוא הבין בחוש שהסיפור שלא ישמע מעניין פי כמה מזה שישמע, אבל על כולנו להסתפק במה שניתן לנו.

שמעון החליט איפוא לנסות להעמיק את המידע שהוא מקבל בנושא שהאשה מוכנה לדבר עליו: “אמרי לי, האם יואל לא קיים העניין שאמרת על אדם וחוה?”

“חשבתי על זה פעמים רבות מאוד ואני שמחה ששאלת זאת. זהו סימן שיש לנו קו מחשבה דומה, שכדאי לי לספר לך על עצמי, שאתה תבין אותי”.

“ובכן תרשי לי לנחש את התשובה”.

“נחש”.

“זה לא בדיוק כך, מכיוון שאת מוכרחה להסתיר ממנו שביחסים המיניים שלך אתו רע לך כל כך ושיש לך מגע מיני עם גברים אחרים וטוב לך בכך”.

“עניין ההסתרה אינו כל כך חמור בעיני, כמו עצם העובדה שרע לי אתו ביחסי מין. טוב לי עם יואל בכל דבר, החל מדאגה לתיקון של חלון שהתקלקל בדירתנו ועד לחינוך ילדינו, ששנינו אוהבים אותם כל כך; ורק בזאת יש חושך נורא. ב’והיו לבשר אחד' הכוונה היא קודם כל לזאת”.

“אני מבין, אני מקווה…”

“אגב, שלא תהיה טעות: כל הילדים הם ממנו. אין לי בזה ספק ולא יכול להיות ספק! חודשים אחדים לפני התחלת כל הריון לא שכבתי עם גבר אחר”.

“למי הילדים דומים?”

“לכל אחד יש קווים ברורים שירש מיואל. טוב, האם אתה מסכים שנחזור לסיפור שלי?”

“בהחלט”.

“היינו לבסוף לבדנו בחדר. הוא רעד מהתרגשות ואני – מפחד. לא אספר לך פרטים. אני לא בטוחה שאני זוכרת הכל בדיוק כפי שזה קרה. ההתחלה היתה מעורפלת בהכרתי. לפתע חשתי שאני לא יכולה באותו ערב. אמרתי לו. תמיד רצוני היה חוק בשבילו. הפעם זה היה אחרת. הוא חזר פעם אחרי פעם על המלים ‘אבל עכשיו את אשתי’. כאשר נימוק מכריע זה לא השפיע, השתנה ברגע מסוים. אין אני זוכרת מתי זה קרה ומה אמרתי קודם או מה עשיתי, אבל הוא נהפך בבת אחת לחיה. את היתר תוכל לנחש”.

“הוא פשוט אנס אותך?”

“זה לא היה פשוט. הוא קרע מעלי את הבגדים, הכאיב לי בכל מגע שנגע בי. כן! הוא אנס אותי. אחרי זה נשארתי במיטה בוכה. הוא ניסה להרגיע אותי, ללטף אותי. דחיתי אותו ושוב לא קיבל את הדחיה. הוא נרדם כשאני אנוסה בזרועותיו. אני לא נרדמתי, אבל לא העזתי לזוז, כי רציתי שישן הלאה והלאה, שהלילה יעבור”.

“וכך הוא ישן עד הבוקר?”

“מה פתאום?! הוא התעורר והתחיל לטפל בי שוב. נסיתי למנוע, אבל הוא התעקש. אולי ידעתי שלא יעזור לי שום דבר, לא הייתי בהכרה מלאה, בעצם הייתי קצת מטושטשת. הוא לא אנס אותי בשנית. זה היה בהסכמה או יותר נכון בכניעה”.

“ובבוקר ברחת?”

“בבוקר הוא הסביר לי שאנחנו לא הזוג הראשון שהגבר מוכרח לאנוס את אשתו בלילה הראשון, מפני שהיא פוחדת. זה קורה לרבים ואחר כך חיים באושר. הבטתי עליו וידעתי שאני שונאת אותו. עדיין לא היה ברור לי מה לעשות”.

“אכלתם יחד ארוחת בוקר?”

“כן. אם אפשר לקרוא לזה ארוחת בוקר…” אחרי הפסקה קצרה לצורך נשימה ושינוי בתנוחה המשיכה: “הוא הלך לסדר משהו ואמר שישוב מהר. אפילו נישק ואתי על השפתיים לפני שיצא”.

“ואיך היו הדברים הפשוטים בבוקר? אני מתכוון ללבישת הבגדים, רחיצת שיניים, רחיצת פנים וכל היתר?”

“שמע, אתה מתקדם! זו שאלה נכונה! כל פרט היה איום ונורא. כל תנועה שלו עוררה בי גועל וכל תנועה מהירה – פחד”.

“שוחחת פעם עם אשה שאנסו אותה?”

“אני מחפשת נשים כאלה, מתידדת אתן ומקשיבה לכל מה שהן מספרות על הרגשתן־הן, אבל רובן אוהבות יותר לספר מה הוא עשה וכמה הוא היה איום וגועלי. בקושי אני מגיעה אתן לשיחה על מה שהן הרגישו”.

“איך את מצליחה לדובב אותן?”

“זה לא פשוט. לא בשיחה הראשונה, ובדרך כלל אני משקיעה בזה זמן רב, מאמצים ותשומת לב”. המלה האחרונה לוותה בחיוכה הנעים של חסיה.

“את מוצאת דמיון בין התגובה שלך ושל האחרות?”

“תראה, כל תגובה שונה מאחרות, אין הכללות. בסך הכל אין הבדל, לדעתי, בין אונס של גבר זר ואונס כפי שאני סבלתי”.

“ההבדל הוא שאת נשארת תקועה אתו, הוא היה בעלך.”

“לא כל כך תקועה”. לפתע לבשו פניה הבעה של תקיפות ונדמה היה לשמעון שהיא משחקת או משחזרת את הבעת פניה ואת הרגשותיה מאז.

“כשהוא ליווה אותי לחדר וראה אותי נכנסת, גמלה בלבי ההחלטה. לא השארתי לו כל פתק ושם דבר אחר. קמתי והלכתי. ידעתי שבבית הורי אין איש. ניגשתי לתחנת המוניות שאבי עבד בה, לוויתי מהפקיד כסף והשארתי לאבי פתק קצר שנאמר בו: ‘נסעתי לתל־יוסף. סדר לי בבקשה את הגט, כך שאוכל לבוא ישר לרבנות’. זה היה הכל. ידעתי שאבי יבין. לא היה צורך להסביר לו שום דבר. הוא הבין ללבי תמיד. גם כשלא יכול היה לעזור”.

לאחר שהפליטה מפיה את המשפט האחרון נעצרה, הבעה של חרדה היתה בפניה והיה ברור לשמעון שהיא חרדה שמא ישאל אותה על האב. היה ברור לו שיחסיה עם האב הם נבכי נשמה עמוקים יותר, אשר אליהם אין היא מוכנה להוליך אותו.

ראתה שאינו מנסה להטרידה בשאלה הבלתי־רצויה, נחה דעתה והמשיכה בסיפורה עד תומו. השהות בתל־יוסף לא היתה ממושכת. הבעל ויתר עליה בנקל. האב הצליח להשיג ממנו גט בעזרת חבר ששיכנעו שחסיה היא מופרעת, וכדאי לו להיפטר ממנה מהר ככל האפשר, שמא יסתבך. האב הפעיל קשרים (שוב חששה חסיה ששמעון ישאל על “הקשרים” הללו) והשיג גט מהיר, בלי שיקראו להם קודם להשכנת “שלום בית”.

“את יואל הכרתי שנים אחדות אחרי הגט. הוא היה חבר בקבוצת צעירים שעזבו קיבוץ ורצו להמשיך בחיים חלוציים, בלי השיתוף של חיי קיבוץ. הם בחרו בבאר־שבע המוקמת והולכת, כעיר מגורים שלהם. הם היו מראשוני באר־שבע. לא קיוויתי לאושר משפחתי. שמחתי שמצאתי חן בעיני בחור טוב, נעים, מעניין. ידעתי שלא יהיה לי טוב אתו במיטה והייתי מוכנה מראש למה שקורה בחיים שלי מאז. יצא יותר טוב משקיוויתי”.

“ואיך התברר לך שאת יכולה לפצות את עצמך על כך עם גברים אחרים?”

“במחשבתי אני קוראת להם זכרים…”

“את לא רוצה שאני אקרא להם כך!…”

“לא איכפת לי איך שאתה תקרא להם. הסיפור של ראשית קשרי אתם הוא בנאלי לגמרי. הראשון היה סייד שסייד את דירתנו, כשיואל היה בעבודה. איני יודעת מה גירה אותו בי ולא ברור לי איך הבזיק בראשי שבעצם אני רוצה שהוא יקח אותי. כן, זו היתה ההרגשה שהרגשתי: שהוא יקח אותי. קראתי בספרים על התמסרות אשה לגבר, זו היתה תחושתי. נוצר זיק בין שנינו ומייד על הספה בלי בגדים. זה היה נהדר. הוא היה נחמד אלי, נישק אותי לאחר מעשה ואמר לי שגם הוא נשוי ויש לו ילדים…”

“ראית אותו שוב?”

,כן, פה־ושם, אבל לא קרה בינינו שוב שום דבר. הפירוד הזה הועיל גם לו וגם לי לשמירת חיי הנישואין שלנו".

“אמרת קודם שאין לך יחס אל הגברים שאת שוכבת אתם”.

“כן, אבל הוא היה הראשון!”

לפתע הבזיק במוחו של שמעון שאותו סייד היה הראשון, אם כי בעלה הראשון ביתק את בתוליה ובעלה השני בעל אותה פעמים רבות לפני הסייד. זו היתה האורגזמה הראשונה בחייה.

“ואחר כך?” שאל כשהוא מבליע את מחשבותיו.

“אחר כך באו רבים ושונים וזה באמת לא מעניין, אפילו אותי עצמי זה לא מעניין…”

“כך את חיה חיים כפולים.”

פניה נתעוותו לשמע ההגדרה הזאת, והיא סיננה בנימת־יאוש: “ובכן לא הבנת דבר וחצי דבר ממה שסיפרתי לך!”

“נדמה לי שהבנתי יפה, אלא שאנו מפרשים דיבורים מסוימים ומעשים מסוימים פירושים שונים”.

“אולי אתה צודק,” התפייסה כלשהו, “איני אוהבת את הביטוי ‘חיים כפולים’, ביטוי שיש בו רמאות”.

שמעון שתק, אבל חושיה המחודדים של חסיה גילו שכלל לא היה בטוח שאין היא מרמה את יואל, את הגבר שהיא אוהבת על פי דרכה המיוחדת, דרך שאינה ידועה ליואל כלל.

“יואל אינו מפסיד דבר מזה שאני מנסה להחזיר לעצמי איכשהו מה שנגזל ממני. זה נגזל לא באשמתי ואני לא אשמה במה שאני עושה”. הפסיקה לרגע והמשיכה: “קיוויתי למצוא בך סעד נפשי. מייד כשראיתי אותך החלטתי שאתה האיש שאני מחפשת זמן רב. תחילה חשבתי שאכנס אתך למיטה. אחר כך פחדתי שאתך זה עוד יהיה כמו עם יואל ואז זו תהיה באמת בגידה. והנה הופיע אביגדור, שהכיר אותי וקצת גם את אחי. ממך נרתעתי ועליו לא היה לי רצון לוותר. נדברתי עם השותפות שלי לחדר שכל אחת יכולה לקבל את החדר לעצמה ולבדה מפעם לפעם. סדורים כאלה אני עושה בדרך כלל כשאני בבית הבראה. אחר כך לא היה צורך, אביגדור הסתדר טוב יותר. פחדתי שאפסיד אותך בתפקיד של ‘החבר הכי טוב’. כשראיתי שמתחיל משהו בינך לבין דליה – שמחתי, כי כאשר לא אחסר לך יהיה פשוט יותר. אל תחשוב שאינני מבינה שדליה יפה ממני ויותר סקסית…”

מבט העין שלה הזמין הכחשה, אבל זו לא באה. אולי מפני ששמעון מאן לשקר ואולי מפני שחשב על משהו אחר באותו רגע. שמעון חשב על כך שבאמצעות אביגדור יגיע אל משפחת המוצא של חסיה, לאחר שהיא גילתה מבלי משים שהוא מכר של אחיה. הסיפור שלא שמע עניין אותו יותר מזה ששמע, אולי מפני שהסיפור ששמע היה כבר ברשותו והוא רצה גם את האחר. חסיה הניחה שלא הצליחה “לסחוט” את ההכחשה בדבר יתרונותיה הנשיים של דליה, מכיוון שבכל זאת שמעון חש פגיעה מהעדפתה את אביגדור ונעים לו לשמוע את שבחי האשה שרצתה בו דווקא. חושים ואינטואיציה הם דבר חשוב, מעניין וגם מועיל, אולם לא תמיד הם קולעים. לא תמיד.

“ניפגש עוד?” שאלה בחרדת־מה.

“כן, אם תרצי בזאת”?

פרצה בצחוק עצבני, שהיה בו יסוד של צחוק פרוע: “אתה מתאר לעצמך שסיפרתי לך כל מה שסיפרתי בשביל לא לראות אותך?!”

“חסיה, יש גם דברים כאלה. פורקים מהלב באוזני אדם שלא ראו אותו קודם לכן ולא יראו אותו אחר כך”.

“אמרתי לך שאני מחפשת ‘חבר הכי טוב’, שכחת?”

“לא שכחתי”.

“אז, להתראות!” וחסיה קמה ממקומה והלכה לארוז את חפציה.

שמעון עזר לשתיהן להוביל את חפציהן אל האוטובוס ונפרד מהן לשלום. הוא נדבר עם דליה איך ומתי ייפגשו, אבל היה ברור לו שהחוט שנקשר בינו ובין חסיה גם הוא אינו מנותק.

שעה אחרי צאתן חזר אביגדור. בימי שהותם בבית ההבראה נקשרו קשרי שיחה בין השניים. יהיה זה מוגזם לתאר את יחסיהם כידידות, אבל נקשרה היכרות שהיה ברור להם שיהיה לה המשך, מכיוון שהם עבדו במוסדות שיש זיקה ביניהם ויחסי היכרות היה בהם כדי להועיל. השיחה בין השניים נתגלגלה גם לדיבור על חסיה ודליה. נתברר שאביגדור ידע עליהן משהו גם לפני כן. עכשיו, משנסעו, ראה עצמו חפשי לדבר.

לדליה ולאשתו של אביגדור היתה חברה משותפת, ובאמצעותה הן היו נפגשות. אמנם, רעייתו של אביגדור לא הרבתה להפגיש את בעלה עם חברותיה ובוודאי לא עם חברותיהן של חברותיה. אף־על־פי־כן הוא שמע על דליה וגם נפגש אתה פעמים ספורות. המידע שמסר על דליה לא היה מעניין. שמעון ידע יותר ממנו על אשה זו. שניהם ידעו שהיא מורה בבית־ספר תיכון. לעומת זאת בסיפורו של אביגדור על חסיה היה פרט צדדי שהראה לשמעון שביל המוליך אל מידע בנושא שעניין אותו. הוא סיפר לשמעון על אחיה של חסיה, שנושא את שם המשפחה שלה בילדותה, את שמו של האב המסתורי. אמנם היה זה שם רגיל ומקובל שיש בישראל רבים הנושאים אותו, פרידמן.

“מיהו אותו משה פרידמן?” שאל שמעון בנימת דיבור של אדם לא כל כך מעוניין.

“הוא בחור לא רע. עובד על כלים כבדים בשביל קבלן שהיה יחד אתו בצה’ל, במלחמת השחרור. הוא גר באשדוד”.

“האם אתה יודע משהו גם על המשפחה כולה?”

“האב היה נהג מונית ברמת־גן, צבי פרידמן. הוא נפטר לפני שנים אחדות”.

שמעון רצה לשאול על האב, מי הכיר אותו? אבל התאפק ושאל שאלה “טבעית”, שהתשובה עליה היתה ידועה לו: “יש לחסיה ולמשה עוד אחים ואחיות?”

“יש להם אחות”, אמר אביגדור שלא ידע עליה דבר.

שמעון למד ממנו שהאח צעיר מחסיה והאחות צעירה משניהם. זה הכל. אביגדור נטה להוביל את השיחה ל“שיחת גברים” על אודות נשים ועל הצלחותיהם במגע עם נשים. שמעון לא עודד את איש שיחו בכיוון זה, ולא תרם אף רמז על דליה ויחסיו אתה. אביגדור היה איש שיחה נעים וקל לבב ולא התעקש לדבר דווקא על נושא זה או אחר.

דליה וחסיה נסעו יחד מרחק קצר ואחר כך נפלגו דרכיהן. לשמחתה של חסיה לא היו באוטובוס שהוביל אותה לבאר־שבע לא ידידים אף לא מכרים, שהנימוס מחייב לשוחח אתם. לאחר הבילוי בבית המרגוע היתה זקוקה לקצת הרהורי סיכום, לפני שהיא נופלת לקלחת של בית וחברה, בעל וילדים, וחוזרת לעבודה במוסד שהיא עבדה בו. הרהרה באביגדור. אמנם היו לה מגעים מיניים לא מעטים כלל. היא חייכה לעצמה כשנזכרה שלא סיפרה לשמעון מהו מספר הגברים ששכבה איתם. אביגדור היה ה־69, וזה לא כלל את הבעל הראשון, מכיוון שאונס אינו מגע מיני. בכל זאת היה לאביגדור ייחוד בביוגרפיה המינית של חסיה. הוא היה בעל ידע מיני ניכר. מתוך ניסיון חיים וגם מקריאת ספרי מין טובים – הוא ידע לברור ספרי מין טובים וכן ידע לברור את מעט הבר מקרב הקש הרב של ספרי מין קלוקלים. הוא ידע להביא את בת זוגו למשגל ואת עצמו יחד אתה לרמות גבוהות של אקסטזה מינית. זה היה הדבר היחיד שחסיה ביקשה אצל ה“זכרים”.

גם הרהוריה על השיחות עם שמעון הביאו לה הרגשה נעימה. היה לה ביטחון שהיא מצאה בו ידיד ולא סיפרה לו את הסיפור שלא רצתה לספר. אכן, שמעון דומה בפניו לאב, ואחר כך הבחינה שהיש קווי דמיון גם בחיתוך הדיבור ובתנועות שונות. היא היתה משוכנעת שלא הדמיון לאב הניע אותה להטיל עליו להיות “חבר הכי טוב” שלה. נדמה היה לה שהשפעת הדמיון בין השניים חיזקה בלבה את ההכרח שלא לדבר עם שמעון על האב, אבל בעצם לא היה צורך בחיזוקים. אביה, חייו, מעשיו וגורלו, היו רובד עמוק בנפשה. היא אהבה וסבלה. היא אהבה אותו אהבה בלי מצרים וסבלה מאוד מיחס הבוז של סביבתה אל האב. לא רק שלא סיפרה לשמעון דבר על האב, אפילו את השם “גרישה” לא הסגירה. היא כל כך אהבה לחקות את נימת הקול של אמה כשקראה לאב: “גרישה”. חסיה למדה להגות את השם במבטא רוסי ללא דופי, אם כי ידיעותיה בלשון זו היו קלושות מאוד, כמו רוב הילדים והילדות שנולדו בארץ למשפחות יוצאות רוסיה. היא הבינה קצת רוסית ולא ידעה לדבר בשפה זו.

גם בינה לבינה, גם בהרהור, השתדלה לדון בנושא הכאוב פחות ככל האפשר. לכל היותר היתה נזכרת בלגלוגי הילדים שסנטו בה וחתכו בנפשה בקריאות גנאי: “אבא של חסיה מופס!” הילדים כלל לא ידעו מה זה “מופס”, אבל ידעו ש“מופס” הוא איש רע מאוד. גם סביבת המבוגרים לא אהדה את המפלגה שהאב היה פעיל בה. חברותו במפלגה נתגלתה לגמרי כשהמפלגה הקומוניסטית נעשתה פחות או יותר לגלית (כשברית־המועצות נפלשה והצבא הרוסי החל להשתתף במאבק האנטי־נאצי), אולם קרבתו לפ.ק.פ. היתה ידועה לכל גם לפני כן. הגינותו וחביבותו של צבי פרידמן הקהו, ביחס אליו, את הסלידה שהיתה בציבור לפ.ק.פ., וכמובן גם בקרב שכניו, מכריו ועמיתיו בעבודה.

באחת הפעמים שחסיה שבה הביתה חבולה בנפשה מלגלוגי הילדים שאלה את אביה, מה זה “מופס”? האב הבין מה קרה לבתו בבית־הספר, אבל החליט שמוטב להסביר הסבר ניטרלי. הוא סיפר לה איך נוסדה בארץ־ישראל מפלגה שהאמינה כי המתרחש ברוסיה יביא אושר לכל בני האדם. תחילה נקראה מפלגה זו “מפלגת פועלים עבריים סוציאליסטיים” ויותר מאוחר “מפלגת פועלים סוציאליסטים”, ובקיצור מ.פ.ס. מקיצור זה נשתבש המונח “מופס” שנשאר צמוד לקומוניסטים גם כאשר מפלגתם קראה לעצמה פ.ק.פ.

בבאר־שבע גרה, לא רחוק מביתם של חסיה ויואל, אשה שהיתה חברתה בבית־הספר ורצתה לקיים יחסי ידידות עם חברתה לספסל הלימודים. חסיה דחתה אותה. כל פעם שראתה האשה את הזאת עלה בדמיונה הילדה הקוראת אחריה: “אבא שלך מופס!” לא לכל חבריה וחברותיה מבית־הספר זכרה זאת לרעה כל כך. קשה לקבוע מה חורת בנפש חריץ עמוק יותר ומדוע אותה קריאת גנאי עצמה השפיעה על חסיה יותר מפי ילד או ילדה זה או אחר. אולי היה זה חיתוך הדיבור או הבעת פנים קשוחה בשעת קריאת הגנאי ואולי ההתרשמות העמיקה בגלל משהו בעולמה הפנימי של חסיה, שצף על פני השטח דווקא באותו רגע.

ככל שהאוטובוס התקרב יותר ויותר לבאר־שבע עברו הרהוריה של חסיה לפסים מעשיים, לדברים שהמתינו לה עם שובה לביתה.

בפותחה את דלת ביתה מצאה את יואל ואת הילדים בבית נקי ומצוחצח, פרחים רעננים באגרטל וכולם מקבלים את פניה בשמחה רבה, כשהם מזמרים בלחן־לא־לחן את המילים: “אמא שבה הביתה!”

משפחה מאושרת. בלי שום בעיות.

יותר משרצתה חסיה להיפרד מעל דליה ולהישאר עם עצמה ועם הרהוריה רצתה בזאת דליה. היה לה מה לתכנן לקראת העתיד, עתיד לא כל כך ברור כמו זה של חסיה. דליה רצתה גם להיפרד מעל זו ששמעון שם עליה עין בתחילה. היא הבחינה שהיו שיחות בין השניים. מכיוון שלא ידעה על מה דיברו היה חשש בליבה. אמנם חסיה נשואה ונראה שכל מה שחיפשה היה משגלים לא מחייבים בתקופת הנופש, אולם לעולם אין לדעת. גם שמעון נשוי, אלא שידוע לה שנישואיו על סף חיסול. אין היא יודעת הרבה על חסיה ועל חיי הנישואין שלה. דליה לא האמינה במשגלי אקראי, כלומר לפי הרגשתה אשה מעוניינת רק ביחסים קבועים יותר, שיש בהם גם עומק. זהו לטעמה יתרונה של האשה על הגבר.

משנשארה לבדה החלה בחשבון הנפש. הנסיעה לבית ההבראה נחשבה בעיניה להצלחה. שמעון לא ידע שדליה נסעה לבית ההבראה בעיקר מכיוון שנודע לה מפי מזכירתו (הנשואה) של שמעון, כי “הבוס” שלה נוסע לשם בתאריך מסוים. לא היה לשמעון מושג, כי דליה יודעת את סיפורו האישי. הוא לא העלה על דעתו, כי אנשים רבים כל כך יודעים פרטים רבים כל כך על ענייניו. הוא גם לא ידע שדליה הכירה אותו לפני כן, מרחוק, ובוודאי שלא היה לו מושג, כי הוא “על הכוונת” אצלה.

בימי שירותה הצבאי הסתבכה דליה בקשר עם גבר נשוי ואב לילדים, הרבה יותר קשיש ממנה. התאהבה בו בכל לבה ובכל חושיה, והאמינה שגם הגבר אהב אותה. שנים רבות לאחר שנפרדו דרכיהם ואבדה אשלייתה שתינשא לו, האמינה שבתקופת הקשר ביניהם – קשר של קצין בצבא הקבע עם סמלת צעירה ויפה בשרות חובה – הוא היה ישר אתה, וכל אמרות השפר על אהבתו אליה היו כנות, לפחות לשעתן. הרס זיכרו של העבר הנעים היה קשה לה, אף־על־פי שהיה בלבה כעס עמוק על האיש שאמר לה, לאחר שהיה בלתי אפשרי עוד “למשוך”, כי אין הוא יכול “לעשות זאת” לאשתו ולילדיו ועליו לשמור על התא המשפחתי שלו, אף־על־פי שהוא אוהב אותה מאוד…

היא האמינה ברומן שלה לגבי זמן התרחשותו, גם כשנודע לה שאחרי חיסול הקשרים ביניהם הוא מצא מחליפה, לא חיילת ולא סמלת, אלא פקידה במשרד אזרחי. הקשרים של הגבר עם המשרד שהאשה עבדה בו, יצרו קשר מסוג אחר, וההמשך היה שערורייתי, חיי נישואיו נהרסו ואת הפקידה הוא עזב, ואחר כך נשא אשה בנישואי כדאיות מובהקים. לכאורה היתה לה הוכחה שהגבר היה “מין שכזה”, ודליה היתה אינטליגנטית למדי כדי להבין זאת, אבל גאוותה הנשית מזה והצורך הנפשי לא לפגום בזכרונות רומנטיים מזה, מנעו ממנה להבין מה שקרה באמת.

לא קל היה לדליה לעקור מלבה את הגבר האהוב, וכך חלפו השנים שקל בהן יותר לבחורה להינשא, והיא החלה מתקרבת לשנות השלושים. לפתע נעשה לה חשוב להינשא, ולא כל כך חשוב למי תינשא. מובן שלא היתה בתולה, והיתה לה הרגשה שאין לה צורך להישמר מגברים. להיפך, כדי לצוד בעל אין שיטה טובה יותר מאשר להיכנס למיטה עם גבר־מועמד־לנישואין. לא הבינה מדוע גברים מתרחקים ממנה אחרי קשר של שבועות אחדים ורק במקרים בודדים נמשך הקשר קצת יותר, גם כן לא זמן רב.

בעיית הנישואין העסיקה אותה יותר ויותר. כאמור, משנודע לה ששמעון במצב של ערב גירושין החלה מחפשת דרך אליו וכך הגיעה לבית ההבראה. היא נהגה לצאת לבתי מרגוע גם בלי מועמד שידעה עליו מראש, אולם הפעם יצאה בעקבותיו של שמעון. משראתה אותו ב“קשר עין” עם חסיה, התערבה בשאלה על השעון, כזכור. היא שמה לב לשיחה שהתנהלה בין חסיה ושמעון בחדר ההמתנה והביטה כה וכה לראות מה תוכל לפעול לטובת תוכניותיה. משהלך שמעון עם מזוודתו פנתה אל חסיה ושאלה אם יש לה עם מי להיות בחדר ומשנענתה בשלילה הציעה שתהיינה יחד בחדר. חסיה הסכימה ברצון ואשה שלישית אמרה להן שבמקום זה יש חדרים לשלוש נשים והיא מוכנה להיות אתן. הצעתה נתקבלה. דליה שמה לב, כשהיא מביטה בזווית העין, שגבר – שנראה לה מוכר מביט עליהן ותשומת לבו מופנית אל חסיה. כשיצאו השלוש מחדר הקבלה נאמר להן לאן עליהן להוביל את מזוודותיהן. הן פנו כה וכה וראו את הגבר הנאה מביט עליהן.

“חכו רגע, אני אכנס אל הפקיד, אקבל חדר ואדאג למזוודות של כולנו”.

“תודה,” ענו כל השלוש.

בדרך אל החדר, הבחינה דליה איך ניצת זיק בין חסיה ואביגדור. היא הודתה לאביגדור בלבה. בכל זאת נשאר בלבה, בפנה אחרת של אותו לב, משהו על חסיה, מכיוון שנזקקה לאביגדור כדי לשחרר את שמעון למענה. בהרהוריה באוטובוס שהוביל אותה מבית המרגוע נתנה לעצמה דין וחשבון מלא על ספק־העלבון שהיה בדבר והרהרה על העתיד. היא שאלה את עצמה אם נהגה בתבונה במגעיה עם שמעון או שגתה ובמה שגתה? בסיכום היתה מרוצה. הקשר נוצר. הסיכוי קיים. היא הצטערה שלא העמיקה את הקשר יותר, כבר במגע בימי הנופש. חבל שלא סיפרה לו, למשל, על הבעיות המעסיקות אותה בעבודתה, מורה בבית־ספר תיכון, הצטערה גם שלא ניסתה לדובב אותו על בעיותיו בעבודתו הוא, לאחר שהתברר לה שהוא כל כך מרוצה מהיכולת לשוחח איתה על נושאים אינטלקטואליים. טוב היה להראות לו שהיא לא רק משכילה, אלא גם חכמה. מחשבתה נדדה גם לנושאים אחרים. היא שקלה בדעתה והחליטה להקפיא את קשריה עם גברים אחרים. שמעון נראה לה מבטיח יותר “למטרות נישואין”, וגם מצא חן בעיניה הרבה יותר. היא לא שאלה את עצמה אם היא מאוהבת בו. מזמן ויתרה על נישואין מתוך אהבה גדולה ובוערת. אהבתה הגדולה היתה כבר מאחוריה, והיא היתה משוכנעת שאהבה גדולה ובוערת לא תהיה לה עוד. היא רצתה בעל וילדים, משפחה. היא רצתה בזאת בכל ליבה. היא חיפשה גבר שיאות לשאת אותה לאשה ויהיה סיכוי שמשפחתה תהיה פחות או יותר תקינה. לא הפריע לה שיש לשמעון ילדים מנישואיו הראשונים. היא היתה כבר בגיל מתקדם. גבר צעיר לא יישאנה וגבר בגיל מתאים יכול להיות אלמן, גרוש או רווק זקן. מכיוון שחששה מאופים של רווקים זקנים החליטה שמוטב לה גבר שהיה נשוי ולילדיו הקודמים יש אם משלהם. כל זה ערכה בליבה מזמן. תוך הנסיעה חשבה על ההמשך ומחשבותיה נדדו גם לעניינים אחרים, מה שמצפה לה בדירתה, מה שלומם של הוריה והאם תספיק לגשת אליהם לראותם ביום שובה. ציפה לה גם שיעור פרטי שנתנה לנער מוכשר שלא למד תוך שנת הלימודים ונזקק לשיעורי־עזר. לפתע נזכרה שעליה לא לשכוח לקבל מניקוי־יבש את שמלתה שהוכתמה במסיבה, ימים אחדים לפני צאתה לבית ההבראה. שוב נדדה מחשבתה אל שמעון – האם שמלה זו תמצא חן בעיניו? האם כדאי ללבוש אותה לפגישתם הראשונה בעיר? מחשבתה נדדה שוב לענייניה, למשק ביתה הזעיר (דירת חדר וחצי) וכך הגיעה העירה. נטלה את חפציה ונכנסה למונית שירות, שתוביל אותה לביתה. לא היתה לה סבלנות לאוטובוס ולא היתה בטוחה שיהיה בה ישיבה. לא היה לה שום רצון לעמוד כל הדרך כשחבילותיה בידיה. החלק העצוב של המסע היה האחרון. דליה התגוררה בקומה גבוהה למדי, בבניין ללא מעלית. הטיפוס על מדרגות רבות לא נעם לה ומשום מה הזכיר לה תמיד את היותה אשה פנויה, לא נשואה. לכן לעתים קרובות כל כך היתה מזנקת אל הטלפון עם כניסתה לדירתה ומנסה לארגן לעצמה בילויים עם גברים, בעצם לא כל כך עם גברים, אלא עם מועמדים לנישואין.

הפעם נכנסה לדירתה, הביטה על מכשיר הטלפון ופנתה לעיסוקים אחרים, אופייניים לאדם החוזר לביתו אחרי שהות מחוצה לו. שמעון חוזר בעוד יומיים, חזרה מחשבתה אליו ואל מה שנאמר ביניהם ואל מה שלא נאמר. עכשיו היתה בטוחה, משום־מה, שלא אמרה לו היא מורה (וכשאומר לו זאת, עלי להדגיש: מורה בבית־ספר תיכון) ולפתע הבזיק במוחה שלא שאלה אותו היכן הוא עובד, הוא לא ידע שהיא יודעת עליו כל מה שהיא יודעת.

שני הימים האחרונים עברו על שמעון ואביגדור קצת בשיחות בין שניהם, וקצת בקריאה. הקריאה שלהם היתה שונה. אביגדור קרא פונקציונלית – מה שנחוץ לו לעבודתו. שמעון קרא להרחבת אופקיו, דווקא מה שלא נחוץ לו לעבודתו. אופיים השונה, נושאי התעניינותם השונים, מנעו קשרי ידידות ביניהם. הקשר שנוצר מקורו לא היה רק בחיפוש תועלת הדדית. תועלת שקיוו להפיק זה מזה ממילא מוטלת בספק, כשאין אמון מוחלט בין השניים. הקשר שנוצר מקורו היה בהרגשת העליונות שחש כל אחד כלפי האחר. אביגדור ידע או חש ששמעון היה מעוניין תחילה בחסיה ורק מפני שהיא בחרה בו, באביגדור, הוא הסתפק בדליה. אמנם דליה היתה מושכת יותר, יפה יותר אבל שניהם רצו בחסיה והיא העדיפה את אביגדור. שמעון, לעומתו, ידע על עולמה הפנימי מה שאביגדור לא שיער בנפשו. לכן היה נעים לכל אחד מהם בחברת האחר. הם ידעו איש־איש בלבבו שהקשר ביניהם יימשך, גם אם יהיה רופף.

שמעון הבין, שבשיחות עם אביגדור על בחורות יש לאמץ גישה קלה יותר, זו שקוראים לה “גברית”. לכן לא נפגע, ולא יכול היה כלל להיפגע, כשהלה שאל אותו: “האם תמשיך עם דליה גם בתל־אביב?” שמעון לא טרח להשיב תשובה משמעותית, אלא מלמל משהו שאפשר היה להבין מתוכו גם “כן” וגם “לא” ואפילו “אולי” לא הוצאה מכלל אפשרות. התשובה לא כל כך עניינה את אביגדור שהמשיך בדבריו. הוא הסביר לאיש שיחו את עדיפותן של הנשואות במצבים כמו שהם היו בו כאן. זה לא מחייב לשום דבר. אין סיבוכים. כמו שזה מתחיל כך זה נגמר. מה שאתה רוצה – היא רוצה, ולא יותר.

כדי להיות על גל אחד עם אביגדור סיפר לו שמעון את העצה האנקדוטית העממית היהודית: מוטב עם אשת־איש. אשר לגרושה, אם היתה רעה בשביל בעלה, מדוע תהיה טובה בשבילי? אשר לאלמנה היא הרגה אותו – מי יודע מה תעשה לי? אשר לבתולה – שום דבר אינו ידוע, אין שום ניסיון אתה. אשת־איש זו אשה שנוסתה ועמדה בניסיון, טובה בשבילו – טובה בשבילי.

צחוקו של אביגדור היה צחוק פרוע ולא נעים. היה ברור לשמעון שה“זכר” הזה נזכר בחסיה, ביתר דיוק במה שנדמה לו שזוהי חסיה כולה.

יומיים חולפים מהר מאוד, כאשר אין בהם הכבדה מיוחדת או שעמום מעיק. גם שני הגברים שבו העירה, איש־איש לביתו, איש־איש לעיסוקיו. אביגדור בא לביתו כשמחשבתו נתונה לעבודתו ולמאבקיו במקום עבודתו.

שובו של שמעון לביתו היה יותר בעייתי. מאז התערערו יחסיו עם דליה, אשתו, כל שיבה הביתה, אפילו לאחר שהיה של שעות ספורות בחוץ נכרכה בסבל. הוא אהב מאוד את ילדיו.

“אבא!” התנפלו עליו בנו ובתו של שמעון. כשהוא התכופף להניח את מזוודתו ניצלה זאת בתו, כדי להתיישב על כתפיו. שנני ילדים כאלה הם אושר גדול, אפילו כשאשתך היא… דליה ניגשה אליו, בירכה אותו בנימוס והביעה את תקוותה, כי בילה את זמנו בנעימים. הוא אישר זאת בניע ראש, אבל לא יכול היה להביא את עצמו להערה מקבילה כלפיה, מכיוון שידע יפה מה פירושו של בילוי נעים של אם ילדיו. הוא בדק את עצמו וחזר ובדק – האם עדיין הוא אוהב אשה זו?

כאשר אמר לה, בשיחתם הראשונה על יחסיה עם גדעון, שהיא קרעה את הנימים הדקות והחשובות כל כך הקושרות בעל לאשתו ואשה לבעלה, השיבה לו: “האם אני הראשונה?” אכן, קרו מקרים אחדים שהוא היה מעדיף שרעייתו לא תדע על אודותיהם. הוא היה מתנחם ש“זה קורה לכל גבר”. פעם היתה נערה צעירה ומושכת, ששמעון לא הבין, תחילה, מה מצאה בו, שהיה עדיף בעיניה מאחרים. רק אחר כך נודע לו שהיא ידעה גם על אומץ לבו בקרב וגם על פעילותו השקטה והמבורכת בהקניית דעת בשכונות עוני. אילו רבים היו נוהגים כמוהו – פניה של ישראל היו יפות יותר. עובדות אלה ותכונות כאלה בגבר קסמו לאותה צעירה. כששמעון היה נזכר בה ובמערכת שיקוליה היה חושב לעצמו, כי אילו שיקוליה אלה היו נחלתן של רבות – כי אז היו גבריה של ישראל שונים לטובה משהם. באחד מסיפוריו של הרצל, אלה צעצועי הפסיכולוגיה של מייסד ההסתדרות הציונית נאמר בפתח הדברים: הנשים הן האחראיות תמיד לנימת השיחה שבחברה, גם כשהדוברים הם רק הגברים, לפי שהגברים קוראים את הכל מעיניהן, כנעלה וכשפל. זו היתה גם דעתו של שמעון.

בחורה אחרת קסמה לו מפני שהיתה בעלת נסיון מיני עשיר והוא רצה ללמוד משהו. בעצמו נהג ללגלג על עצמו בשל תכונה זו שלו – תמיד ללמוד משהו נוסף, שלא ידע. מישהו סיפר לו באותו זמן את המדרש בדבר “תורה היא ולימוד היא צריכה”. אחרת היתה מכוערת מאוד, אבל ידעה לכפות את עצמה על גבר שרצתה בו. דווקא מעשה זה נודע לדליה והקפיץ אותה עד לתקרה – “עם זו?!” אחר כך נודע לה על עוד אחת ועוד אחת. הוא שב ערב אחד לביתו מפעילותו הציבורית־חלוצית (הוראה בסניף מפלגתי בשכונת עוני) ומצא את רעייתו שטופת־דמע. אז נודע לו שהיא יודעת.

שום תיאור מילולי של שיחות כאלה בין אשה ואישה אינו מוסר את מה שקרה ביניהם. המלים הנאמרות הן חלק לא מכריע בדרמה הזאת. יש גם מבטים ותנועות־יד וקיים האופן שהמלים מבוטאות בו. גם המלים עצמן הן בעלות משמעות מיוחדת בין בני זוג. בנסיבות האמורות קובעות התוצאות המעשיות והתוצאות הנפשיות. אשר לתוצאות המעשיות הן היו דווקא טובות. עד אז נהגה דליה מפעם לפעם לסחוט את שמעון סחיטה מינית. כאשר לא עשה את רצונה היתה רבה אתו וכשהם בריב לא תוכל לקיים אתו יחסי מין. הדבר היה מטריף את דעתו. הוא ידע, כמובן, שהיא זקוקה לו לא פחות משהוא זקוק לה. הוא היה מסביר לעצמו שהיזקקות של האשה לגבר שונה מזו של הגבר לאשה, ולכן קל לה יותר לעמוד בהפסקות גדולות יותר – בתנאי שאחר כך בא הפיצוי. שמעון לא היה סקסולוג מומחה. הוא למד מהחיים וחיי אדם אחד מלמדים מעט.

אחרי ערב זה חדלה הסחטנות המינית. דליה לא היתה בטוחה אם הפזילות של שמעון חדלו החלטית או רק פסקו זמנית, או שהוא פשוט מסתיר זאת ממנה טוב יותר. היא נטתה לגרות אותו לקראת משגל, כשהיה בא ממקום ששהה בו בלעדיה והיא חששה שיכול היה למצוא בו מישהי.

קנאותה המוצדקת היתה נושא לשיחות ביניהם. שמעון לא הצליח להסביר לדליה שאף אחת מכל הנשים שהיה לו מגע מיני אתן, ואלה שלא היה לו מגע אתן, אינן מתחרות בה על מקום בתחושתו, באהבתו או במסירותו. היא ידעה זאת ולא הודתה בכך. נשיותה נעלבה ולעלבון זה לא היתה תקנה.

משנכנס גדעון לחייהם היה זה בסערה. גדעון כבש את דליה עוד לפני שהיא עצמה חשה בכך. הם נפגשו במסיבה שרקדו בה. בנעוריהם בזו גם שמעון וגם דליה לריקודים סלוניים, עתה בטל היחס השלילי, אבל הם לא הרבו ללכת למסיבות של ריקוד. שניהם היו רקדנים בינוניים ופחות מזה. שמעון היה יותר מוסיקלי ולכן יכול היה, פחות או יותר, להוביל בת־זוג בריקוד, אבל כידוע נדרש מגבר יותר בשטח זה מאשר מאשה. כך הם היו, למעשה, שווים בבינוניותם כרקדנים. הוצג לפניהם זוג לא מוכר להם – “תכירו”, “תכירו”, ממלמלים שם ואיש אינו מבחין בממולמל. הגבר הביט בדליה והיה במבטו משהו שהעביר קור בעמוד השדרה של שמעון, אולם הוא לא יכול היה לומר לעצמו מדוע. הגבר הזר לא היסס, פנה לשמעון ו“ביקש רשות” להזמין את דליה לריקוד.

האשה נשארה ליד שמעון וציפתה להזמנה לריקוד. מבטו תהה מעל הרוקדים וחיפש את הזוג שעניין אותו. קשה היה למצוא. שמעון לא הבין שחלק מהטכניקה של גדעון היתה לרקוד לכיוון כזה ששמעון יתקשה להבחין ברוקדים ובוודאי לא בשיחתם. שמעון חיפש דרך לעקוב אחריהם ולא מצא דרך טובה יותר מאשר להזמין לריקוד את הגברת שנותרה לידו.

תוך הריקוד ניסתה לקשור שיחה אתו. הוא לא היה מעוניין, וחש שאם ירקוד אתה “צמוד” יהיה זה בשבילה תחליף הוגן לשיחה. הצמידות לא יצרה בשמעון שום הרגשה כלפי בת־זוגו לריקוד, מכיוון שתשומת לבו היתה מופנית לזוג רוקדים אחר. הוא הניח שמצא דרך לפתור עצמו מחובת השיחה.

גדעון היה מנוסה יותר משמעון בלהטוטים כאלה וניצח אותו במשחק “התופסת” הזה בלי קושי. הוא הצליח להיעלם משמעון ליותר זמן משנתגלה לפניו. הוא הצליח לקשור שיחה עם דליה. היא לא כל כך הבינה מה קורה לה – האם זו התאהבות ממבט ראשון? והרי היא אוהבת את שמעון בעלה וזוכרת יפה את הרגשותיה כשהתאהבה בו, לא ממבט ראשון, כלל לא. עם זאת אחזה בה, תוך כדי ריקוד, תחושה שלא ידעה מימיה. גדעון, שהיה מנוסה במצבים כאלה, ידע שכל הבעיה שלפניו היא להציע פגישה בדרך נאותה, שלא תצרום את תחושותיה של האשה.

דליה ושמעון שבו לביתם בשתיקה. האשה לא ניסתה להפסיק את שתיקת הגבר הכעוס, מכיוון שהיתה נתונה עדיין בתחושת הקסם שהקסים אותה הגבר החדש, האחר. הם עלו לדירתם. שמעון פתח את הדלת ובתנועה מופגנת ומופרזת, הציע לדליה להיכנס לדירתם לפניו. רק אז היא הבחינה שהמתרחש בתוכה ידוע, במידת־מה, לבעלה. היא עדיין לא היתה מוכנה לכך, ודאי לא למסקנות, אפילו לא לשיחה גלוית־לב. מכאן הרגשת מבוכה מסוימת שקלקלה לה את ההתרשמות שלאחר הערב הראשון בחברת גדעון. גם אחר כך, גם לאחר שהיא ושמעון דיברו ודיברו ביניהם על יחסיהם ועל יחסים שמחוץ לנישואין שיש להם, נשארה בלבה טינה אל שמעון על שהוא, כביכול, קלקל לה את טעם הנעימות מהערב הראשון בחברת גדעון, מהריקוד הראשון אתו.

“מה שמו?” שאל.

“מי?” התממה דליה.

“הגבר שרקדת אתו כל הערב”.

“בעלה של האשה שאתה רקדת אתה? שמו גדעון, ומה שמה?”

“אינני יודע…”

דליה פרצה בצחוק רם; זה היה צחוק משחרר, אותה הוא שחרר ממבוכה ואותו ממועקה. אולי זה לא עניין רציני, מה שאירע באותה מסיבה, חלף הרהור במוחו.

בהיותם במיטה היה ברור לשניהם, משם־מה, שבלילה זה הדבר הכרחי. בשעת מעשה עצמה דליה את עיניה ודמיינה לעצמה שזה לא שמעון אלא גדעון. שמעון היה מרוצה מאוד, כי תגובותיה של דליה לימדוהו שהיא נהנית יותר מאשר בדרך כלל, וראה בזה סימן טוב. לאחר מעשה נרדם איפוא שמעון כשהוא רגוע. דליה לא נרדמה. היא שחזרה לעצמה את המסיבה, את מה שנאמר בינה ובין גדעון ואת מה שיכול היה להיאמר ולא נאמר. נשיותה חשה שוב ושוב את מגע ידו על גבה, את מגע חזהו עם חזה ואת הנגיעות כאילו באקראי של ירכו בירכה. שוב ושוב נזכרה בשאלתו התמימה אם היא אוהבת קפה עם עוגה.

“כן,” היתה התשובה.

“איזו עוגה את מעדיפה?”

“עוגת תפוחים”.

“אני יודע מקום שיש בו עגות תפוחים נהדרות. האם מתאים לך מחר בחמש או בשש?”

הצורך לעכב התקרבות, שהוא פרי חינוך רב־דורות של נשים בתרבותנו, הכתיב לה לומר שמחר לא מתאים לה. היא קיוותה שיוצע יום אחר, אבל גדעון היה תקיף יותר:

“חבל, מחרתיים אני עסוק מעל הראש וגם אחרי מחרתיים.” אחרי רגע חזר ושאל: “אולי תוכלי להסתדר מחר?” היא מצאה אפשרות. כך נקבעה מן ההתחלה אדנותו המוחלט ביחסיהם.

נוהגים לומר שהבעל הוא האחרון היודע שהיה לקרנן. כך כתוב בספרים, בספרים רבים, ואולי זה גם נכון במקרים רבים. שמעון ידע מהר מאוד, לפני “כל העולם”.

אכן, בלכתה לפגישה באותו בית קפה, שאחר כך היתה נוהגת לעבור על פניו גם כשדרכה לא הובילה אותה לשם, היתה בטוחה שהיא הולכת רק לשיחה על כוס קפה – לפחות הפעם תהיה רק שיחה. היא היתה מודעת למשמעות שיש לשיחה ולספל קפה אלה על חייה עם שמעון – יש לה סוד מפני שמעון, סוד עם גבר אחר. קשה מאוד לספר איך השתלשלו הדברים שהפגישה לא נסתיימה בבית הקפה, אלא בדירת רווקים של חבר טוב של גדעון, הקושי לספר זאת נובע מכך שבעצם איש אינו יודע זאת. דליה היתה מטושטשת מראשית השיחה, עד שהתלבשה באותה דירת רווקים, אחרי חוויה מינית מסעירה. גדעון לא זכר כל כך טוב את הפרטים. כל העניין היה די שגרתי בעיניו. עוד אחת. היו מעניינות יותר, יפות יותר, קשות יותר לכיבוש, כאלה שבעליהן היו מסוכנים, שלא כשמעון אשר תגובה אלימה כלפי הגבר האחר לא נכללה כלל בתכניותיו או בהרגשותיו. אז לא היתה לדליה עדיין חשיבות בעיני גדעון. הוא היה מעוניין בעצם באשתו של שמעון.

כשדליה שבה הביתה מההרפתקה היתה חביבה מאוד אל ילדיה וכאשר שמעון שב, היא היתה חביבה גם אליו. אותו לילה הם נרדמו זה ליד זה. גם לשמעון לא היה צורך גופני דחוף בהתקרבות יתירה אל אשתו, דווקא באותו לילה. ההבדל ביניהם שהוא נרדם מייד והיא – לא. בדרך כלל היא היתה יותר מהירה להירדם מאשר הוא. באותו לילה – להיפך.

דליה שכבה על גבה כששתי ידיה מתחת לראשה באצבעות משולבות, עושה את חשבון עולמה. היא לא היתה בטוחה כלל שהיא אוהבת את גדעון, אפילו לא היה ברור לה אם חדלה לאהוב את שמעון. היה ברור לה שאין היא מוכנה לוותר על גדעון, אפילו יהרוס הקשר אתו את חיי הנישואין שלה. היא שאלה את עצמה אם זו תאווה־נטולת־אהבה, שעוד בנערותה למדה לבוז לה, ועתה נראה לה צדו החיובי, משהו יפה דווקא. יפה בפשטותו. אם כי גדעון היה חדש, מעניין, מגרה, בכל זאת מחשבותיה לא התרכזו אך בו; אפילו לא בלילה הראשון אחרי פגישתם האינטימית. היא בדקה את עצמה וחייכה אל עצמה כשנזכרה עד כמה היתה נחמדה אל שמעון. היא נזכרה שקראה פעם על גבר, שכאשר הוא יוצר “יחסים אסורים” עם אשה זרה הוא מתחיל לגלות אדיבות מופרזת אל אשתו.

היא ידעה שזו תופעה רגילה, והנה היא נהגה עתה כמנהג גברים אלה. מוזר. דליה היתה אשה, בכל ישותה היא היתה אשה. ייחודה הנשי הוא שקסם לשמעון בראשית היכרותם. היא היתה כל כך שונה בזאת מחברותיה בגימנסיה, בשבט הצופים וב“הגנה”, שחשוב היה בעיניהן להתחרות בבחורים ולהיות שוות להם בכל.

דליה שאלה עצמה שוב ושוב מה היא רוצה באמת וגם מה ראוי לעשות. היא לא נהגה לנער מעליה חובה כדי לזכות בהנאה. אשר לשמעון לא היו לה נקיפות מצפון (“וכי אני הראשונה?”), אבל מצד שני היא לא היתה בטוחה שזה אותו הדבר. מסיבה שלא היתה מחוורת לה נראה היה לה שיש הבדל. אולי מפני שאצלה הקשר לגדעון עמוק ללא השוואה לקשרי המיטה של שמעון עם בחורות; ואולי, אולי בכל זאת שונה כשאשה מערבת “גלגל שלישי” בחיי המשפחה? אמנם הגבר והאשה שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, אבל אין הם שווים במשמעות הנפשית־רגשית של התנהגותם. עקרונית היא היתה בעד שיווי זכויות מוחלט בין גברים ונשים ושמחה ששמעון שותף לה בזאת, הן בדעה והן למעשה. הם היו בהחלט שני ראשי המשפחה. שמעון נהג לומר, כי מי שאוהב את אמו אהבת אמת, אינו יכול שלא להיות בעד שיווי זכויות לנשים. היא עצמה לא ידעה, כי עמוק־עמוק בלבה היא לא היתה כל כך שלמה עם שיווי הזכויות הזה. ידעה שהמאבק לעצמאות האשה רחוק מלבה. היא אהבה מאוד להישען על שמעון, גם הישענות גופנית פשוטה, בלכתם ברחוב, וגם הישענות נפשית. ההרגשה שעתה היא נשענת לא רק על שמעון באה עליה עוד לפני ההתחלה – עוד הדעת הריקוד הגורלי עם גדעון, באותה מסיבה.

כשקמו בבוקר לא אירע כאילו שום דבר החורג מהיומיום, אבל תנועות הגוף של אשתו הבהירה לשמעון שקרה משהו ביום שחלף, שוב אין הוא הגבר היחיד בחייה. ספק אם הוא עדיין העיקרי.

לא עבר זמן רב והדברים נעשו ברורים ביניהם. דליה לא הסתירה משמעון את יחסיה עם גדעון. טענותיו המוסריות לא הציקו לה, גם רמזיו על הנזק לילדים לא השפיעו הרבה, מכיוון שקל היה מאוד לגלגל את האשמה על אביהם. הטיעון המקובל כל כך בעולמם של ילדי כל העולם – מי התחיל? מי היה הראשון שפגע באחר? טיעון זה היה רב־עוצמה בתחושתה. עתה, משהיה לה מגע עם גדעון, חשה בתחושה לאחור איזו פגיעה קשה פגע שמעון בגאוותה הנשית, כשהחל במגעיו שמחוץ לנישואין. הוא, שדיבר עתה על פגיעה ברקמות היחסים, הוא היה שקרע את היפות שברקמות, את העדינות שבהן. לעומת זאת כשהיה רומז על כך שאצל גדעון היא אחת מרבות היה הדבר כמדקרות חרב בלבה. היא ידעה את האמת, אבל רצתה מאוד להתעלם ממנה ויהי מה.

בכוונת מכוון החל יום אחד לדבר על מחזות וציטט מתוך מחזה של שקספיר על יחסי קליאופטרה עם השליטים ברומא, וציין שקליאופטרה ידעה, כי בשביל יוליוס קיסר היא היתה “פרוסה בשביל מונרך”, והמשיך בשיחתו כאילו היתה תמימה, כשהוא מביט מזווית עין על דליה ורוצה להבחין אם דקירתו קלעה. היא הבליגה במאמצים רבים, עד שהגבר כמעט לא הבחין ברעדה של האשה. לדרך זו של דיבור היתה השפעה על דליה, אבל לא השפעה המחזירה אותה אל חיי משפחתה, אל שמעון. זו היתה אמנם פגיעה קשה מאוד, אולם לא יותר מזה.

הקשרים עם גדעון נמשכו, תלותה בו ואדנותו כלפיה גברו. יחסו אליה הוטב במקצת. היא מצאה חן בעיניו יותר ויותר, עד כדי כך שלפרק זמן מסוים הוא ויתר כמעט על הנשים הזרות האחרות והסתפק באשתו ובדליה. מי שהבחינה בזאת מהר מאוד היתה אשתו. הוא רצה בה יותר, גופנית, מאשר בזמנים רגילים והיה אתה כאילו לא אתה. היא הניחה שיש “אחת” ומזה פחדה יותר מכל. לא היתה לדבר כל השפעה על היחסים במשפחת גדעון. רצונו היה חוק בביתו. האיש שרר בביתו – ועוד איך! – כאשר נדמה היה לו שהוא התאהב, או התאהב במקצת באשה אחרת, ודאי שאין זה הזמן להתחיל להפר חוקים. אמנם חששה קצת מפני ה“אחת”, אבל בשלב זה דליה דחקה רק את הנשים הזרות האחרות ואילו אשתו של גדעון זכתה, כאילו, ביותר, מכיוון שמעשיו עם האחת, רבים ככל שיהיו, היו פחותים בהיקפם ממעשיו בעבר עם רבות ושונות.

גדעון לא היה מאוהב בדליה, כשם שלא היה מאוהב בשום אשה אחרת. גם באשתו לא היה מאוהב, גם לא כאשר נישאו. הוא נשא אותה מפני שנדמה היה לו שהרגשת הנוחות שגורמת לו כניעותה המוחלטת היא אהבה. הוא אהב את עצמו. אהבה עזה היתה זו. היא לא השאירה מקום למתחרים או מתחרות. הוא אהב מאוד את גדעון, את גופו ומראהו, את נוחותו וביחוד את הנאותיו. הוא נהג לשבת בבית קפה תל־אביבי הומה ליד הקיר, כך שיראוהו בצדודית, כי בצדודית היה יפה מאוד. כן, גדעון אהב מאוד גם מחמאות, ונהנה מהן מאוד.

סירת חייהם של דליה ושמעון התנהלה על גלים סוערים וכל הזמן חישבה להיהפך, אולם בינתיים איכשהו לא נהפכה. הם חיו זה לצדה של זו וזו לצדו של זה, פגעו זה בזה בשוט הלשון ככל שהצליחו לפגוע; נדמה היה להם שהם נזהרים שילדיהם לא יחושו דבר. גם להוריהם לא סיפרו – בינתיים. שמעון לא רצה בגירושין, אבל לא ראה דרך להיחלץ מהם. דליה היתה במבוכה רבה עוד יותר. היא ידעה שגדעון אינו מתכוון כלל וכלל להתגרש מאשתו ולשאת אותה במקומה. היא ידעה זאת משום שגדעון אמר לה דברים מפורשים ובהחלטיות שאין אחריה ולא כלום. חושה הנשי אמר לה ששום התפתחות בקשרים ביניהם לא תשנה את יחסו זה. נעים היה לה לחוש בעליית מעמדה אצלו ואין היא עוד אחת מ… עם זאת חשה אי־נעימות רבה ומבוכה קשה כשאמר לה פעם שהיא אינה במקום אשתו, אלא רק תוספת לאשתו. הוא אמר זאת כאשר ידע כבר שלא יאבד אותה גם אם יאמר דבר כה מכאיב לאשה אוהבת. בהזדמנויות קודמות הסביר לה את החשיבות של שמירה על מסגרת משפחתית עם אשה שהיא אם ילדיך וניסה להסביר לה שזה נכון גם לגבי שמירה על המסגרת עם הגבר שהוא אבי ילדיך. כשהסברים כאלה ניתנו לדליה היא כבר לא התלבטה בשאלה אם היא האמת אוהבת את גדעון ומה על שמעון. מצבה הפנימי, הנפשי, היה ברור לה לחלוטין. היא אוהבת את גדעון בכל חושיה, ואילו מאהבתה לשמעון נשארו קשרים יומיומיים, העובדה שהוא אבי ילדיה וזיכרון עמום שפעם אהבה אותו מאוד. היא לא נתנה לעצמה דין וחשבון מדויק על ההבדל בין יחסה בעבר לשמעון ויחסה בהווה לגדעון. נכון שכאשר אהבה את שמעון היתה מתפעמת לקראת כל פגישה אתו וגם אחרי נישואיהם היתה לפעמים קצרת־רוח עד לבואו. נכון שאהבה את ריח גופו, את מגע ידו ובוודאי שיחסי האישות שלהם היו מקור האושר בחייה. היא לא תיארה לעצמה קשר רומנטי עם גבר אחר. היה לה ביטחון פנימי עמוק ששמעון יפתור את כל בעיותיה. תמיד. היא ידעה שאתו גם בעיות שאינן נפתרות נעשות פחות מעיקות. מכאן גם הסבל הנורא שעבר עליה כשנודע לה על אחרת ואחר כך על אחרות. לפתע הוא נעשה לא כל כך מובן מאליו. ומה אם יתאהב באחת מהן?! נדמה היה לה שאהבתה לגדעון בוערת יותר משהיתה אהבתה לשמעון לפני שגדעון בא במקומו ברגשותיה.

אל נטעה. לא רק הפחד מפני האחרות אצל שמעון פתח את סגור רגשותיה לפני גדעון ולא רק הפחד מפני אובדן שמעון הביא אותה להתמכר לגדעון. הגבר האחר כבש אותה במה שלא היה בשמעון, מפני שנוסף לכל הצרכים הנפשיים והגופניים ששמעון סיפק, היו לה גם אחרים. עמוק־עמוק בנפשה היה לה גם צורך באדון. לפנים כשקראה את שירה של רחל “אשה” אמרה לעצמה שלא לכל אשה יש רגשות כאלה כלפי הגבר – לה, לדליה, אין רגשות כאלה כלל. לאחר שגדעון השתלט על גופה ואחר כך גם על נפשה, קראה שוב ושוב את השיר ובלבה בקשה את סליחתה של המשוררת. היא אהבה את גדעון. שוב אהבה גבר אחד בלבד, ונדמה היה לה שאין היא מפוצלת.

זה היה מצב העניינים בנפשה של דליה ובין דליה ושמעון כשהבעל נסע לבית המרגוע (אז נהגו לקרוא לזאת “בית הבראה”). שמעון נסע. הוא היה בטוח שימצא שם שותפת לבילוי, חברה נשית ויותר מזה, לתקופת הנופש. האם ייפגש עם שותפת הבילוי גם לאחר הנופש? אולי, שמעון לא ידע זאת כשערך את תוכניות הנופש שלו.

בשובו מהנופש, בבואו לעבודה, מצא פרחים רעננים על שולחנו. המזכירה אהבה ליצור אווירה נעימה במשרד. אופיה חייב אווירה של רעות גם במקום עבודתה והיא ידעה יותר ממשהו על המצב בביתו של הממונה עליה. רצתה להפיג משהו ולהבטיח למשרד ולעצמה אווירה פחות רגוזה. היא הצליחה, לא רק באותו בוקר.

כעבור ימים אחדים כאשר שמעון שב לחדרו מישיבה מחוץ לחדרו, אחרי העדרות של שעה וחצי, אמרה לו המזכירה: “שמעון, טלפנה אליך אשה אחת”.

“מי?”

“היא אמרה ששמה חסיה פרומין”.

שבריר שניה חלף עד ששמעון קלט מיהי. השם פרומין לא היה קשור בתודעתו עם חסיה, אלא עם “שביתת פרומין”, שהוא למד עליה ב“תולדות תנועת הפועלים”. הוא איחר להגיע לתנועת הפועלים. בנעוריו היה חבר בשבט צופים, פרש מהשבט עם קבוצת חברים שדגלה בחלוציות, אבל התנגדה נמרצות לתנועת העבודה. משהגיע להכרה באמיתה של מפא"י הקפיד ללמוד את שהחסיר בתורתה של הציונות־הסוציאליסטית ובתולדותיה של התנועה שהצטרף אליה. מכיוון שמטבעו נטה להעמיק, ביחוד בנושאים רעיוניים, למד יותר מאחרים. אמנם חסיה אמרה לו ששם משפחתה הוא פרומין (שם המשפחה שקיבלה מיואל), אבל איכשהו זה לא בדיוק נקלט.

“האם היא השאירה מספר טלפון?” שאל כשחיבר את הדברים וידע במי מדובר.

“כן”.

“קשרי אותי איתה, בבקשה”?

כעבור דקותיים קיבל שמעון את השיחה המבוקשת.

“שלום שמעון, אני בתל־אביב כפי שאתה מבין. אתה רוצה שנפגש?”

“בוודאי. מתי והיכן?”

“אני בבית ידידים בכיכר מסריק, אתה יכול להגיע לסביבה זו?”

“בסדר, תוך רבע שעה, חכי רגע, מוטב שנאמר תוך עשרים דקות, אהיה בבית קפה ‘נאווה’, בפינת הרחובות פרישמן ושלמה המלך, מתאים לך?”

“יופי”.

כדי להגיע ל“נאווה” בזמן היה על שמעון לתפוס מונית. הוא התרווח במכונית ונזכר שבפעם האחרונה שביקר בבית הקפה הנעים “נאווה” היה זה בלווית בחורה שהיתה להוטה אחריו, ואילו הוא הסכים רק בגלל נסיבות חייו באחרונה, שאילצו אותו לחפש יותר ויותר הוכחות שהוא רצוי לבנות המין האחר. עכשיו יקיים באותו מקום פגישה שונה לחלוטין. הוא הצליח להגיע למקום לפני חסיה, אולם לא המתין לה אלא כהרף עין.

“אין לי הרבה זמן ויש לי הרבה מה לספר לך. נתחיל מייד בלי ה’מה שלומך' וכל היתר”, אמרה חסיה והוסיפה: “הפעם לא חיפשתי אותך בתור כותל־מערבי בשבילי; אני ‘החברה הכי טובה’ שלך, אני רוצה לספר לך דברים שנחוץ לך לדעת אותם”.

האשה התעלמה מהרגשת אי־הנוחות שנסתמנה על פניו של האיש ובארשת־פנים של מי שיודע טוב מה דרוש באמת לזולת היא המשיכה: “נפגשתי היום עם גדעון. הוא אחד מהם אצלי זמן רב. אני שבה אליו, מפני שהוא מבקש ודורש וחולק לי מחמאות, מחמאות בעיניו – הוא אומר שאני כמוהו, אלא ממין נקבה…” היא פרצה בצחוק שהיה בו גם הנאה מהחידוד של גדעון וגם לגלוג על אי־הבנתו את מניעיה.

“בין משגל למשגל אנו מדברים לא מעט, אבל לא על ענייני. אף פעם לא. הוא יודע, השד יודע מניין, על רבים מהזכרים שלי. על משפחתי הוא יודע רק מה שיודעים כל מכרינו. אני משמשת לו גם כותל־מערבי. הוא מדבר על יחסיו עם אשתו וילדיו, בעיקר על יחסיו עם נשים אחרות”. המשיכה קצת עם דיבוריה בלי להגיע לעצם העניין עד שהבחינה שארשת פניו של שמעון משתנה ואת מקומה של אי־הנוחות תופסת השלמה עם כך שחסיה יודעת וחסיה, חברתו הטובה, תדבר אתו על הנושא שלא דיבר עליו עדיין עם איש, מלבד אשתו עצמה.

משנוכחה שכבר אפשר לדבר על מה ששמעה מפי גדעון על דליה ועליו, החלה לספר. היא לא חשה כל מוסר כליות על שהיא מסגירה את סודותיו של גדעון, לא רק משום שכל העניין היה פחות בחשיבותו מבחינתו של הגבר ששתה מכוסו של שמעון. היה לה צורך פנימי עז לעזור לשמעון. ההיא אימצה אותו בפעילות חד־צדדית לחבר־הכי־טוב, ועתה התפרצה ממש להיות לו חברה־הכי־ טובה. היא לא ידעה, כמובן, מה כוונותיו של שמעון לגבי עתידו המשפחתי, קיוותה שישתף אותה בלבטיו ואולי תוכל גם לעזור לו. נחוץ היה לה לעזור לו.

מוטב לא למסור את סיפורה של חסיה בלשונה ולא בלשונו של גדעון, כפי שסיפר לחסיה. מוטב לספרו פשוט כפי שאירע.

כשגדעון ואשתו נכנסו לאולם שהמסיבה התקיימה בו, הבחין גדעון מייד בשמעון, ופניו נפלו במקצת. הוא שנא את שמעון עוד מפגישות קודמות. היתה לו תחושה ששמעון מתנשא עליו. לראשונה נפגשו בגלל התחתון, כששמעון היה בהכשרה, לא רחוק מכפרו של גדעון, וחברי ההכשרה עבדו במשקי האיכרים בכפרו של גדעון. זו היתה הכשרה של תנועה מוזרה, שגדעון לא הבין מה היא רוצה ומה ייחודה. תנועה זו קראה לעצמה “הבונים”. היא התפלגה מהסתדרות הצופים, בעיקר משבט הצופים הקשישים בתל־אביב, כשחבריה נוטים יותר מצופים אחרים להגשמה חלוצית, אבל קיצוניים יותר מכל הצופים האחרים בהתנגדות אידיאולוגית לתנועת העבודה, לסוציאליזם שבציונות הסוציאליסטית.

הנער הגלילי, בן הטבע, לא אהב את הסנובים האינטליגנטיים מהעיר, שחיזרו אחרי בנות הגליל והתייחסו בעליונות אל בני הגליל. חיזורו של שמעון אחרי בת אחת חרה לגדעון במיוחד. תחילה היא העדיפה את שמעון הזר ורק אחרי ששמעון עזב את הגליל, היא עזבה את משק הוריה ועברה לחיפה. התחרות על הבת הרגיזה את גדעון. אותה בת שבחלה בחיי הכפר שנולדה בו עברה לחיפה ועבדה כעוזרת־בית אצל רופא מיוצאי גרמניה. היא הרתה לבנו בתקווה שישאנה לאשה, חזרה לכפרה אחרי הפלה. היא נישאה לאחיו של גדעון, הקשיש ממנו במקצת. היא אם לילדים וילדות אחדים. כל “הזבובים” שהיו לה באף יצאו מראשה והיא איכרה למופת. מדוע שמעון אשם במשהו? בעניינים אלה אין תשובות הגיוניות והן גם לא דרושות. ככה זה.

נפגשו שוב בצבא, במלחמת הקוממיות. שמעון לא הכיר את גדעון. גדעון נעלב. שניהם היו חיילים טובים, כל אחד לפי דרכו, לפי כישוריו. אומץ לב לא חסר לא לזה ולא לזה. לגדעון היתה מיומנות של בן כפר, הן בטיפול בכלים, והן בהובלת רכב בדרך־לא־דרך. לשמעון היו השכלה ורוחב דעת. גם עתה הם לא היו קרובים בהשקפות. בגליל התחתון היה שמעון ימני לטעמו של גדעון, שהיה קרוב יותר להסתדרות. עתה שמעון חבר מפא"י, שמאלה מגדעון. לגדעון היה נראה ששמעון הלך עם משב הרוח, לפי הכדאיות. הוא לא ידע מה עשה שמעון בין שתי הפגישות, מה השפיע עליו, מה קירבו לתנועת העבודה. גם עכשיו חש גדעון בהתנשאות של שמעון, שמיאן לקשור אתו ידידות. הדבר חרה לגדעון, דווקא מפני שלא יכול היה להאשים בסנוביות אדם שהיה חביב עם כל האחרים. הוא לא הבין את יחסו של שמעון אליו. שמעון פשוט כמעט שלא הבחין בו. יחסו של שמעון לא השתנה גם לאחר שהוא, בראש קבוצת חיילים, חילצו תוך פעולה קרבית ממצב ביש את גדעון ועוד חיילים אחדים. תסכולו של גדעון כלפי שמעון העמיק.

שמעון שמע את הסיפור ונשאר תוהה.

“גם אחרי שאת מספרת לי, אין אני נזכר בו, לא מימי ההכשרה ולא מהצבא”.

“אני מבינה שהוא לא השאיר עליך כל רושם”.

“כנראה”.

“תאמר עליו מה שאתה רוצה, אולם אין הוא דמות מטושטשת שלא מבחינים בה”.

“חסיה, מה אומר לך, אין אני זוכר אותו, לא משם ולא משם. אין לי הסבר לכך, אבל זו עובדה”.

אחר כך סיפרה לו על קביעת הפגישה בין גדעון ודליה ואמרה שלט־לאט גילה גדעון יותר ויותר עניין גופני בדליה עצמה. הוא התפלא מאוד כשאמרה לו שהיתה בתולה כאשר נישאה לשמעון ושמעולם לא היה לה משגל, אלא עם שמעון. גדעון חשב שאין דברים כאלה, לפחות לא בימינו. הוא נידב מידע מחמיא על שמעון, כשסיפר לחסיה שלפי מה שנוכח אצל דליה, שמעון הוא “גבר ממש”, יודע להתנהג עם אשה במיטה.

היה מובן לגמרי מדבריו של גדעון, כי אין לו שום כוונות לשנות את אורח חייו בגינה של דליה. עוד אחת. הוא הדגיש אמנם את הצלחתה לעשותו אדיש, זמנית, לאחרות.

“אז למה שמחת כל כך להיפגש איתי כשטלפנתי לך?” שאלה חסיה.

“את זה דבר אחר,” אמר גדעון בלווית תנועת יד הדוחה את ההשוואה בין חסיה וה“אחרות”. אחרי הרהור קל הוסיף: “בכלל, כמה זמן אהיה רק אתה ועם אשתי? מי יכול להחזיק מעמד במצב כזה?”

במוחה של חסיה עבר הרהור־נטייה לספר לגדעו שהיא מכירה את שמעון, אולם היא דחתה זאת, כי לטובת הסיפור שתספר לשמעון, מוטב שגדעון ידע פחות. היא גם לא רצתה שגדעון ישאל שאלות מיותרות על אופי יחסיה עם שמעון. אמנם חסיה ידעה לנער מעליה שאלות לא רצויות לה, אך מוטב שלא להיכנס למצב שהיא יודעת להיחלץ ממנו.

משיצאו חסיה ושמעון מבית הקפה הוא הציע ללוות אותה לתחנה המרכזית. היא דחתה את הצעתו בתקיפות. היא השתדלה להיראות פחות ככל האפשר בלווית גבר. כללי זהירות. הם נפרדו ונדברו לקיים קשר בכל הזדמנות.

שמעון שב אל משרדו באוטובוס. בימי ההם כבר החלו הבכירים להינזר מכלי התחבורה העממי. שמעון לא גרס זאת. הוא היה נוסע באוטובוס והיה “בוגד” בו עם מונית רק כשהזמן דחק. הוא הדחיק במחשבתו את סיפורה העיקרי של חסיה וניסה להיזכר בגדעון מימים עברו. זה היה קשה, מכיוון שלא ראה את האיש זמן רב, וטביעת עינו של שמעון לא היתה טובה במיוחד. ודאי שהאיש גם השתנה הרבה מימי הגליל התחתון, אפילו מימי הצבא השתנה במקצת. לעומת זאת קל ונעים היה לו להיזכר בעברו. היה נחוץ לו להרהר בעניין נעים יותר.

להצטרפותו ל“הבונים” היו אך ורק מניעים רעיוניים. הוא חש בטוב, חברתית, גם בשבט הצופים שהיה חבר בו מגיל צעיר, וגם בקרב תלמידי הגימנסיה, בני מחלקתו ומחלקות מקבילות, בנות המחזור שלאחריו וכל היתר. לא היה לו כל צורך נפשי או חברתי בחבורה מסתגרת של “טובים יותר”, “נאמנים יותר”, וכיוצא בסיסמאות של חבורה קטנה, שונה מאחרים.

בוויכוחים עם חברי “המחנות העולים” בגימנסיה חש על קרקע איתנה בהתנצחויות בין ציונות־בלי־כל־תוספות וציונות סוציאליסטית, אולם חש נחיתות מול הטענות בדבר חלוציות, ואמר לעצמו שרק אם אנשי הציונות הצרופה יהיו חלוצים לא פחות מהסוציאליסטים יהיו צודקים בריבם ולא ראה סיבה מדוע רק סוציאליסטים יגשימו. ניסה להידבר עם אחדים מאנשי “הנוער הציוני” שחינכו להגשמה, בלי להיות ציונים־סוציאליסטים דווקא. הללו אכזבוהו מייד. הם היו תנועה של נערים ונערות שלא נקלטו בחברה הצברית והיו כפופים למפלגת בוגרים, אמנם מפלגה שנראתה לו פחות או יותר, ציונים־כלליים א', שאביו היה מפעיליה, אבל קסמה לו ב“המחנות העולים” גם היומרה של תנועת נוער חופשית שאינה מקבלת מרות של גוף בוגרים, אף לא של מפלגה שהיא קרובה לה קרבה רעיונית. “הבונים” ענתה, כך נדמה היה לו, על צרכיו הרעיוניים. ציונות ללא סיגים מזה וחובת הגשמה כמו ב“המחנות העולים” מזה, העצמאות מכל מפלגה היתה ב“הבונים” ברורה וחדה עוד יותר מאשר ב“המחנות העולים”. הוא שמר גם על קשר רדום קצת עם אנשי “הנוער הציוני”. בוויכוחים הפנימיים ב“הבונים”, ערב היציאה להגשמה, תמך שמעון בהכשרה בקיבוץ. מבחינה חברתית נראה לו הקיבוץ כרב־חסרונות, אבל זה לא הפריע לו, ואילו מבחינת האינטרס הציוני, שהיה עיקר בעיניו וכל השקפותיו ומאוויו החברתיים־ציבוריים התמצו בו, הוא ראה בקיבוץ צורת חיים חלוצית למופת שבכוחה לרתום את כל חבריה למשימה ההתיישבותית, הציונית. הוחלט שההכשרה תהיה בקיבוץ של “הנוער הציוני”. הכוונה היתה להקים אחר כך קיבוץ של “הבונים”. זה לא התממש. הקיבוץ שההכשרה היתה בו היה חלש וחבריו עברו למשק מבוסס יותר של תנועתם ואילו חברי ההכשרה עברו לקרית־ענבים, ואחד־אחד פרשו מההכשרה. שמעון היה מהאחרונים לפרוש.

כשהגיעו לגליל התחתון היה שמעון טרוד בעיקר בהסתגלות לעבודה גופנית ומרצו הרוחני הוקדש למחשבה רעיונית, לבחינת הרעיונות שהביאוהו ל“הבונים” במבחן ההגשמה, ביתר דיוק: במבחן חיי יומיום, כשהוא נתון לחייו הרעיוניים לא רק שלושה ערבים בשבוע, ב“פעולות”, כפי שזה היה בעיר. שמעון לא טרח להיזכר בפרטים, כל זה היה רקע לקביעתו הברורה שענייני בנות ירדו בדרגת חשיבותן בעיניו באותה תקופה בחייו. בנות לא היו חידוש, היו גם בעיר. במידה שהקדיש תשומת לב לבנות, הוא העדיף עתה את בנות הטבע, שגדלו באווירו של הגליל, אבל לא היה זכור לו סיפור שיהיה דומה למה ששמע מפיה של חסיה, ודאי לא לגבי בת שהוא חיזר אחריה. בסיפורה של חסיה על הנערה ששניהם חיזרו אחריה היו פרטים ששמעון לא ידע עליהם בשעתו. הנערה החשובה לו ביותר באותה תקופה נענתה לו ולא היה ידוע לו על כל מתחרה, ודאי לא על נסיעתה לחיפה, זו אירעה לאחר שהוא כבר לא היה בכפר. עודו מהרהר והאוטובוס הגיע לתחנה שהיה עליו לרדת בה. למזלו עצר הנהג בחריקת בלמים, משום מה, והדבר הפנה את תשומת לבו. אחרת היה נוסע תחנה מיותרת ואולי יותר מזה. בבואו למשרדו פינו מחשבות עברו את מקומן לדאגות ההווה.

באותו ערב, בדרכו אל דירתה של דליה, תהה שמעון בינו לבין עצמו האם היה קשר כלשהו בין שיחתו עם חסיה והצורך העז שחש עם שובו למשרדו להיפגש עם האשה החדשה בחייו. כאמור, בבואו למשרדו פינו מחשבות עברו את מקומן בראשו, אבל דאגות ההווה היו יכולות להתרווח במקום שנתפנה רק לאחר שטילפן והסדיר את פגישתו עם דליה לאותו ערב. לא היה לו ספק שהפעם לא חיפש את השכלתה של דליה, לא את חריפותה ולא את נבונותה, אלא את נשיותה העירומה בלבד. הוא היה בטוח שביחסיו עם חסיה אין ליסוד המיני שביחסי גבר ואשה שום חלק ונחלה, היא אפילו לא לא היתה “חברה נשית” (בשל קשריו עם דליה גם במחשבתו נזהר מהביטוי הלועזי “פמינין קומפני”); חסיה היא רק “החברה הכי טובה”. הפגישה אתה שהיתה נטולת גירויים מיניים – ובעיקר הדברים שהיא סיפרה לו – עוררה אותו לחפש את האחרת. אך טבעי היה הדבר שהאחרת תהיה דליה, זו שנקרתה לפניו כשנדחה אצל חסיה כבן־זוג, כגבר לתקופת הנופש.

תוך כדי נסיעתו באוטובוס אל דליה שקע בהרהורים והגיע למסקנה שעליו לגלות את הסוד הכמוס במשפחת המוצא של חסיה. היה ברור לו שיש סוד כמוס ביותר. זאת לפי ההחלטיות של חסיה באי־רצונה לדבר על הוריה. לא רק סקרנות ולא רק רצון לדעת משהו שנשלל ממנו דחף אותו לכך. עתה היה ברור לו שהוא רוצה מאוד לגמול לחסיה ולעזור לה במה שיוכל – אם יוכל! – ולשם כך עליו לדעת הכל. חושו אמר לו שהיא עצמה לא תגלה לו דבר וחצי דבר על אודות משפחת המוצא שלה. אמנם חושיו לא היו כל כך מחודדים ובדרך כלל נשען יותר על שכלו ועל ניתוחיו. גם הפעם לא רק חושו אמר לו מה שאמר. חסיה נמנעה מלדבר, בזאת כמעט אמרה לו שמקור מידע זה סגור.

הציץ מבעד לחלון האוטובוס וראה שהציץ בדיוק בזמן הנכון – הוא היה סמוך לתחנה שליד ביתה של דליה. בעלותו במדרגות המרובות חזר להרהר בעניין שהבחין בו פעמים רבות בעבר. הלא־נשואים שאין להם עודפי כסף גרים בקומות שהדירות בהן פחות יקרות ופחות נוחות. הללו מעדיפים, יותר מאשר זוגות נשואים, לגור במקום מרכזי בעיר, שנוח להגיע אליו, ולכן נאלצים להתפשר לגבי הקומה שהם גרים בה. הגברים שבהם גרים, ברובם, בקומות קרקע, ואילו הנשים – בקומות גבוהות. שמעון עמד על הסיבה לכך מזמן. האשה פוחדת יותר מגנבות, ובעיקר מהתפרצויות, ובכלל מכל מיני אורחים לא קרואים. האשה מוכנה שהגבר המזמין עצמו אליה, או שהיא הזמינה אותו, יטריח עצמו למענה על מדרגות רבות. לגבר הלא־נשוי נדמה שיקל עליו לשכנע חברה להיכנס אליו כשהוא גם בקומת קרקע. משם־מה הדבר לא זכה לציון לא בשיחות ולא בכתיבה ספרותית – תהה שמעון, והרהור עבר במוחו שכדאי לשמוע את דעתה של דליה בעניין זה. בהרהורים אלה הגיע שמעון אל דלת דירתה, צלצל והדלת נפתחה כשדליה בפתח. הוא לא ידע, כמובן, כמה זמן ומחשבה הקדישה לבחירת כל אחד מפריטי הלבוש שלה לקראת בואו, כדי להצליח אצלו. הוא שם לב בעיקר לפניה השמחות לקראת בואו. זה היה די בשבילו.

מבטה הופנה אל ידו המחזיקה בחפץ עטוף.

“זה ספר שירים חדש,” אמר “אני מקווה שימצא חן בעיניך”.

“תודה” אמרה והוסיפה: “העיקר אינו המתנה אלא הכוונה”.

“זה אומרים על פרחים, על ממתקים או מתנה אחרת מסוג זה. ספר, וביחוד ספר שירים הוא עניין לעצמו”.

“נכון,” הסכימה דליה בחיוך נעים.

שיחתם לא נמשכה זמן רב. היא נחתכה בחיבוק פתאומי במקצת שחיבק שמעון את דליה ונשק לה. הפעם היתה כל הפעילות מצדו וכל ההסתייגויות – עוד יותר מאשר שם בבית־המרגוע – מצדה.

אחרי שקמו, התלבשו ושתו קפה עם עוגה קנויה (לצערה של דליה לא הספיקה לאפות, כי בין ההודעה על בואו והביקור עצמו לא היה די זמן לכך) פתח שמעון בשיחה על ענייני ספרות והיסטוריה ושאר שיחות מלומדות. גם שיחה זו נקטעה. בלי שום א־פרופו ובלי הכנות אחרות אמר שמעון: “הקשרים שלנו כבר נמשכים די זמן והם די הדוקים, כדי שאוכל לשאול אותך שאלה גלויה, בלי הצטעצעויות”.

“שאל,” אמרה דליה בהפסקה שהפסיק שמעון לצורכי נשימה, לקראת נאום קצת יותר ארוך.

“מוזר בעיני שבחורה שאינה חוששת ממוסכמות ומגלה יוזמה בקשירת קשרים עם גבר, נעשית כל כך מסויגת במיטה,” הוא רטן והמשיך את דבריו בדוגמאות מיחסיהם בבית־המרגוע, בביקורו הקודם בדירתה וכן ממה שהיה הפעם. הוא ציין לטובה פעם אחת, בבית־המרגוע, והפעם ההיא הבליטה את ההבדל בינה ובין פעמים אחרות.

“את אינך אדם שלא נותן לעצמו דין וחשבון על התנהגותו, אין אני מעלה על דעתי כי דברי הם חידוש והפתעה בשבילך, אז מה קורה?”

שמעון גמר את דבריו והיה עליו לחכות זמן־מה לתשובת האשה ששקעה בתוך עצמה. היה ברור שהיא שואלת את עצמה אם לדבר בגילוי־לב. בשכלה נזהרה מגילוי־לב, שמא תאבד את הגבר שרצתה בו כל כך; ואילו בהרגשותיה היה לה כבר צורך להיות גלוית־לב עם שמעון. המאבק הפנימי נמשך זמן־מה, כשהתוצאה של מאבק זה בין כוחות לא שווים היתה בעצם ברורה מראש.

“כן,” אמרה כמעט בלחש, “אני יודעת למה אתה מתכוון”.

שינתה את תנוחתה, לא כל כך משום שהיה לה לא נוח, אלא בעיקר מכיוון שהיה בעצם התנועה פורקן־מה לעצבנות עצורה.

“לא נכנסתי למיטה עם גבר בלי מחשבה על נישואין. החשש שלא ירצו בי, אלא למשגל או למשגלים אחדים הוא הסיבה למה שאתה קורא, אולי בצדק, הסתייגות”.

על פניו של שמעון נסתמנה הבעה שנוטים לקרוא לה “אורו עיניו”, לא מפני שהעובדה שנתגלתה לו שמחה את לבו במיוחד, אלא מפני שהוא החל להבין משהו שהיה לא ברור לו והוא אהב להבין, אהב להבין הכל.

“יותר מזה,” הוסיפה, “לא ניסיתי ליצור קשר ראשוני עם גבר שלא מתוך מחשבה על בניית משפחה”.

היא לא הבינה את הבעת התמיהה על פניו של שמעון ואמרה:

“למה אתה רואה בזה דבר כל כך רע שאני רוצה בעל וילדים ואינני רוצה לחיות בודדה כמו שאני חיה?! בני אדם נועדו לחיות יחד, בעל ואשה. מה מפליא אותך?”

“לא, דליה, זה לא משונה בעיני. מה שאינני מבין הוא מדוע בחרת בי בבית ההבראה, בגבר נשוי”.

“שמעון, אתה תמים כמו ילד, נדמה לי שאף אחד אינו יודע מה קורה אצלך בבית…”

הרגשת הסבל שנסתמנה על פני שמעון גרמה לכך שדליה הצטערה על שאמרה מה שאמרה והפעם לא מפני שזה עלול היה להזיק ליחסו של שמעון אליה, אלא פשוט הצטערה בצערו, צער אמיתי. בלי מחשבות וחשבונות קפצה אליו, התיישבה על ברכיו, ליטפה את שערותיו, נשקה אותו על עיניו. היא היתה אשה בכל רמ“ח ושס”ה.

שמעון החזיר לה ליטוף. הם התערפלו. הכל היה ספונטני. לא הוא ולא היא לא החליטו מה לעשות. הם פעלו. כשקמו היו הרבה יותר נינוחים. אחרי שהתלבשו הם התנשקו שוב. גם זה היה ספונטני. לפני ששמעון קם ללכת הוא אמר לה: “דליה, אנו מוכרחים להמשיך בשיחה, אבל לא היום. חבל לקלקל בדיבורים ערב נהדר זה”. כשהגיע שמעון לביתו, אשתו לא היתה בבית. פעם ראשונה שהדבר לא הכאיב לו. הוא הודה על כך בלבו לדליה האחרת.

“שלום לך משה, מה הביא אותך לטלפן אלי?”

“רק דבר אחד, מזמן לא נפגשנו”.

“אפשר לתקן את זה”.

“את העבר כבר לא נתקן, לפחות ניפגש כעת”.

“נוח לך מחר בארבע?”

“לא כל כך, מה דעתך על היום בחמש?”

“אפשר, איפה?”

"פעם אהבנו לשבת ב’בתיה' ".

“זה כבר לא אותו הדבר”.

"כן, וגם ‘כסית’ כבר לא כל כך ‘כסית’ "

“מה דעתך על ‘נאוה’, פינת פרישמן ושלמה המלך?” הבריק רעיון בראשו של שמעון לשבת עם משה במקום שישב עם חסיה.

“זה מקום בלי זכרונות, אבל די סימפטי”.

“נדברנו”.

כשני חברים ותיקים בארגון “ההגנה” היו שניהם במקום עשר דקות לפני חמש. חברותם החלה בפעילותם המשותפת ב“הגנה”. משה, חניך “המחנות העולים” שלא קיבל את מרות התנועה ונשאר ב“נוער” של ההגנה, כאשר התנועה הוציאה את חניכיה מה“נוער” ואימנה אותם במסגרתה, לקראת כניסתם ל“הגנה” בהכשרה. אז לא ידעו את הרקע לכך, לא חברי “המחנות העולים” שיצאו מהארגון ולא אלה שגינו אותם על כך. הרקע היה שה“הגנה” בתל־אביב היתה בידי קבוצת מפקדים שמקורה בחלק ההסתדרותי של הארגון ונאמנותם נדדה לחלק הימני שלו, והם התנכלו לתנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, ביחוד ל“המחנות העולים”, שהיתה פגיעה יותר.

השניים נפגשו שוב לאחר ששמעון עזב את ההכשרה, רצה להתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם, לאחר שהגרעין שלו התפורר. מפקדיו ב“הגנה” עיכבו אותו. פורמלית היה במשטרת היישובים העבריים ולמעשה עמד לפקודת ה“הגנה”. גם משה הועסק ב“הגנה”. עוד מימי הגימנסיה עקרה אותו פעילותו ב“הגנה” מתנועת “המחנות העולים”. קרה לו בדיוק מה שמדריכי התנועה חששו שיקרה לכל חניכיהם.

משה עזב את “המחנות העולים”, להכשרה ולקיבוץ לא הלך, אבל נשאר איש תנועת העבודה, פעיל בארגון ההגנה. כאמור, גם אותו עיכבו מלהתגייס לצבא הבריטי, “בינתיים”.

שניהם עבדו ב“הגנה”, איש־איש בתחומו, ולצורך העבודה היה שמעון חייב לדעת שמשה הוא גם איש הש“י (שירות הידיעות של ה“הגנה”). בערבים היו ביניהם ויכוחים רעיוניים אל תוך הלילה. עתה היה שמעון בשל לקבל את הטיעונים של משה ולהתקרב לתנועת העבודה. הוא נוכח שההתנגדות לתנועת העבודה מצד “הבונים” וגורמים אחרים, גדולים וחזקים מתנועתו השולית, אינה ציונות יותר צרופה, אלא מעמדית־כיתתית לא פחות מזו של תנועת העבודה, אלא שהיא כיתה אחרת, מעמד אחר. דברים שלא קיבל כשהדובר של “המחנות העולים” בגימנסיה, ידידו הטוב ברוך, חזר ואמר, התקבלו יותר על דעתו לאחר ניסיון החיים הקצר שהיה לו בינתיים. היסבה האחרת היתה שהאנשים הטובים ביותר ב”הגנה", אלה שהיו לדמויות־הזדהות, היו אנשי תנועת העבודה, רובם קיבוצניקים. קל היה לו יותר לקבל מחברו משה מה שלא קיבל מחברו ברוך. משה היה בחור רגיל, השכלתו לא העיקה על שמעון שעלה עליו בידיעות, בקריאה ובהשכלה כללית. ברוך, גם כשהשתדל להיות לבבי וחברי, בלט ברוחב השכלתו, שעוררה הרגשות נחיתות בזולת. ברוך ושמעון היו ידידים בלב ונפש, על אף חילוקי הדעות. שמעון היה שווה לברוך בהשכלתו, אבל נושאי ההתבלטות ההשכלתית שלהם היו שונים, ודווקא בנושאי ויכוחיהם בימי הגימנסיה היתה ידו של ברוך על העליונה.

שמעון וברוך היו נפגשים גם בימי הפעילות של שמעון ומשה ב“הגנה”, כשברוך היה מגיע העירה מקיבוצו, אבל לא הוא שהשפיע על שמעון, אלא, כאמור, ידידם המשותף משה. משהחל שמעון ללמוד ביסודיות את משנתה של תנועת העבודה ואת תולדותיה עזר לו ברוך אגב אורחא. עד מהרה ידע שמעון בנושאים אלה יותר ממשה. הוא קרא יותר. הרבה יותר. החיבה בין השלושה היתה רבה ונשתמרה. משה שמע שמשהו לא בסדר אצל שמעון וחשב שאולי חברו ירצה לשפוך את הלב, אם כי ידע ששמעון אינו מאלה הזקוקים לכהן־מוודה.

שיחתם קלחה ולפתע עלתה מחשבה מוזרה בראשו של שמעון: “תגיד משה, אתה יודע על נהג מונית רמת־גני בשם צבי פרידמן?”

“מה פתאום אתה שואל עליו?”

“סתם ככה”.

“בחייך!”

“פגשתי בבית הבראה שהייתי בו החודש בחורה באר־שבעית שסיפרה לי על עצמה הרבה מאוד, ואילו על אביה, נהג מונית רמת־גני ששמו צבי פרידמן לא רצתה לדבר”.

“מאיפה ידוע לך שמו?”

“ממישהו אחר שהיה שם וידע”.

“מה פתאום חשבת שאני יודע עליו?”

“אני יודע? אולי… הרי אתה רמת־גני”.

"הורי גרו אמנם ברמת־גן, אבל מאז עזבתי את הבית לא היה לי קשר לרמת־גן. אני יודע מיהו בלי קשר לרמתגניות שבמוצאי. האיש היה באמת נהג מונית הוא מת לפני שנים אחדות, וחדל לנהוג מונית שנים אחדות לפני מותו.

“בכל זאת אתה מכיר אותו?”

“שמע, האומנם לא העלת על הדעת שאני מכיר אותו מהתיקים של שירותי הביטחון?”

“לא, באמת”.

“זה שנים שמותר לך לדעת מה נעשה אצלנו ועדיין אתה תמים כמו…”

“לא חשוב כמו מה, ספר לי על האיש”.

משה נכנס לעבודה בשרותי הביטחון כבר לפני מלחמת הקוממיות. תחילה היתה עבודתו בש“י של ה”הגנה" חלקית בלבד, אחר כך הש"י הפקיע אותו מכל עבודה אחרת והוא היה לאיש השרות לגמרי. משם עבר לשרותי הבטחון של המדינה. הוא סיפר לשמעון את סיפורו של צבי פרידמן שהוא ידע לפרטיו, הרבה יותר מששמעון יכול היה לתאר לעצמו. משה סיפר את הסיפור בתקווה שהדבר יעזור לשמעון לפתוח את סגור לבו הוא ולדבר על צרותיו. כן קיווה להזים השמצה שאולי הגיעה אל שמעון על היותו של צבי פרידמן איש פ.ק.פ.

משה החל בסיפורו: “אם אמר לך מישהו שהאיש היה פרקציונר, דע לך שהוא היה איש שלנו, השתול הראשון ששתלנו בפ.ק.פ. עוד לפני ששרות הידיעות של ה’הגנה' טיפל בסוכני המופתי האלה; לפני שהיה שורת ידיעות ואני חושב שזה היה כשהארגון כולו לא פעל עדיין כארגון ארצי ממש. תחילה היו המפעילים שלו אנשי מפלגת “אחדות־העבודה”, הראשונה כמובן, זו של ברל ובן־גוריון. כשהאיש עלה ארצה הוא סיפר לאנשי ‘אחדות־העבודה’ על עברו ברוסיה, בגפא’ו, במשטרה החשאית שלהם, ואמר שהוא רוצה לכפר על כך בפעילות אנטי־קומוניסטית חשאית, בפעולה שתגלה לציונות מה זוממים שליחי הקומאינטרן לעשות לנו. הוא היה באמת השתול המועיל ביותר שהיה לנו אי־פעם בתוך פ.ק.פ. הוותק העצום שלו במפלגה, העובדה שהגיע מרוסיה בשליחותה של המפלגה הקומוניסטית הכל־סובייטית עשו אותו למהימן שבמהימנים אצלם. הוא לא הסכים אף פעם לקחת גרוש מה”הגנה", והסביר שלגבי אדם בתפקידו נטילת גרוש אחד מה’הגנה' היא ‘אכילת חזיר’. מי שעושה תמורת כסף מה שהוא עושה הוא נבל. פעם אח ויחידה הוא ביקש עזרה בקשרים כדי לסדר גט, מהר וחלק, לבתו שהסתבכה בנישואים עם איזה דביל או נבל, אני לא זוכר את הפרטים.

“זמן קצר אחרי קום המדינה הגיע האיש לגיל שישים וחמש וביקש לפרוש מפ.ק.פ. שנהיתה בינתיים למק”י, ומהשירות אצלנו. זה נסחב זמן־מה, כי לא התלהבו להפסיד אותו, אולם לבסוף סוכם שיודיע במפלגה שיש לו “ספקות רעיוניים”, וגם הזדקן, והוא מסתלק מהפעילות. הוא מכר את מכוניתו, את “המספר הירוק” ואת זכותו בתחנת המוניות. זה הספיק לו לקיום, אבל לחצנו עליו שיקבל אצלנו פנסיה, זה היה דרוש גם כדי שיהיו הוכחות ברורות לכל, בעתיד, שהאיש לא היה פרקציונר בוגד כל ימיו, אלא פעל בשרות האומה בתפקיד כל כך לא נעים וכפוי־טובה. הוא היה זקוק מאוד לכסף, כדי לסדר את שלושת ילדיו. הוא הסכים. אמר שאחרי שחדל לעסוק בעבודה מלוכלכת והכרחית זו הוא מרשה לעצמו לקבל את הפנסיה. תפקידי היה להסדיר לו פנסיה מלאה וזה לא היה פשוט אצל הביורוקרטים שלנו, ממתי משלמים פנסיה למי שלא קיבל משכורת? לך והסבר להם שלאיש היו עקרונות…"

“זה כל הסיפור?”

“לפחות זה כל מה שידוע לי, ביתר דיוק: זהו כל הזכור לי”.

“אשתו חיה?”

“עד כמה שידוע לי היא חיה, ואני מניח שהייתי יודע אילו נפטרה, כי אנו משלמים בעד החזקתה בבית אבות, בהמשך לפנסיה שלו”.

“וילדיה, האם הם קשורים אליה?”

“הם יותר קשורים לאב, אולם למיטב ידיעתי הם מבקרים אותה”.

“מניין אתה יודע?”

“כבר אמרתי לך שאחד מתפקידי הוא לדאוג לאלמנות אנשי השירות”.

“היא הגיעה איתו מרוסיה או שנישאו פה?”

לא יודע, מה זה חשוב?"

“האם היא היתה פרקציונרית על אמת או שידעה על עבודת בעלה?”

“ידעה”.

“והילדים?”

“בהתחלה לא ידעו”.

“מתי נודע להם?”

“שמע־נא, שמעון, אנחנו חברים טובים הרבה שנים, וחברות זה לא רק לשתות קפה, לפטפט, לעזור זה לזה עזרות קטנות. יש מצבים בחיים שנחוץ סעד חברי ממשי. אני יודע מה קורה לך ובאתי לשאול: במה אני יכול לעזור לך? במקום זה אנחנו מדברים על צבי פרידמן. האם כל החקירה על אודותיו קשורה אליך אישית? דע לך שבנותיו נשואות ויש להן ילדים. על הבכירה ידוע לכל מכריה, ואולי אפילו לבעלה, שהיא אמנם פוזלת פה ושם ואולי אפילו יותר מאשר ‘פה ושם’, אולם היא אוהבת את בעלה, שהוא בחור לעניין, אילו הכרת אותו לא היית מחפש שום דבר אצל אשתו”.

"תנוח, משה, זה לא מה שאתה חושב. נכון שפגשתי את חסיה בבית ההבראה. לא נגעתי בה, אף לא באצבע קטנה. שוחחתי אתה על עצמה. אתה יודע שאני לא נוטה לשיחה על עצמי, אפילו לא עם טובי חברי, משה. כשאני זקוק לעזרה אני מצפה לרוב שחבר טוב יעזור לי בלי שאספר לו מה שאין אני מספר לאיש.

“חסיה זו עוררה בי עניין אנושי בחייה. היא דיברה על הכל, רק על אביה שתקה כמו דג”.

“שמע, אני לא תמיד מבין אותך לפני ולפנים, אבל מילא. הסיווג הביטחוני שלך הוא מלא ומותר להראות לך תיקים. אני, מצדי, בטוח שלא יקרה שום רע למשפחת פרידמן אם אתה תראה את התיק. התיק של צבי פרידמן הוא ממילא תיק גנוז. אין אני יודע אם זה יעזור לך או רק ירגיע סקרנות שלך, בכל אופן אתן לך לעיין בתיק. מובן מאליו שיהיה עליך לבוא למשרדנו ולקרוא שם, וזה תיק שמן למדי”.

כשנפרד שמעון ממשה החליט שלא לשוב לביתו. אחרי שדליה סיפרה לו שהיא ואנשים אחרים יודעים על הרס חיי המשפחה שלו ואחרי שחברו משה אמר מה שאמר בעניין זה נראה היה לו ההרס כסופי. אי־אפשר עוד לאחות את הקרעים. אף־על־פי ששמעון לא היה ראוותני ולא חי למען יראו האחרים, נראה היה לו שאם עניינים אינטימיים כמו חיי המשפחה שלו גלויים לכל – הם נהרסו ללא תקנה. הוא לא ידע אם דליה־אשתו בביתם או עם גדעון, כבר חדלו להישאל שאלות ביניהם. בכל אופן הוא לא מיהר הביתה אל ילדיו, אלא החליט ללכת למקום אחר, לפחות לראשית הערב. הוא אמר לעצמו שיחסיו עם דליה החדשה הגיעו לשלב כזה שהוא רשאי לבוא אליה בלי הודעה מוקדמת וכך עשה.

“מי שם?” שמע קול של מופתעת, בתגובה לצלצול הפעמון.

“אני, שמעון”.

הדלת נפתחה בתנועה מהירה ודליה, לבושה רק למחצה, קראה לו להיכנס: “יופי שבאת”, אמרה והיה ברור שהיא מתכוונת לקרבה הנוספת ביניהם, שהוא קבע בבואו בלי הודעה מוקדמת.

“היום באתי רק לדבר!” אמר, ולמראה המבוכה על פניה הוסיף: “לא שאני מוותר עליך חלילה, אלא שהיום אני רוצה לעזור לך בביקורי ולא…”

“אתה רוצה שנשאר פה?”

“לא, מוטב שנצא לבית קפה שקט”.

“האם יש כזה בתל־אביב?”

“כן, אני אראה לך”.

כשהגיעו למקום, ברחוב מזא"ה בין רחוב אחד־העם ושדרות רוטשילד, העירה דליה, כי לא היתה בבית קפה זה, אף לא פעם אחת.

“את רואה, יש מקומות בתל־אביב שהם חדשים בשבילך…” אמר שמעון בחיוך.

“ואתה מכיר פה הכל?!” התריסה.

“בחייך, אל תעשי מזה התחרות”.

“מלחמת המינים”, מלמלה לעצמה יותר מאשר אליו.

“אני בעד שיתוף בין גבר ואשה ולא בעד מלחמת המינים”.

“אתה מעדיף בוודאי את קרפוטקין ותורת השיתוף שלו על פני דרווין ומלחמת הקיום”, העבירה דליה מהר את השיחה לפסים תרבותיים־כלליים.

“ודאי, כל סוציאליסט רציני דוגל בשיתוף ולא במלחמה”.

“האם מרקסיסטים אינם סוציאליסטים בעיניך?”

“תראי, מרקסיזם בימינו הוא יותר דגל מאשר תיאוריה אקטואלית. זהו דגלם של אנשים שאין בינם לבין הגותו של קרל מרקס ולא כלום”.

שיחה זו התנהלה כשהם כבר יושבים בבית הקפה בעל השם המוזר, “לילית”. המלצר ניגש אליהם ושיחתם הופסקה לצורך הזמנת קפה ועוגה, לכל אחד מהם.

כשהלך המלצר סיפר שמעון לדליה בדיחה שהיו לה אז מהלכים, בדבר רמי שהזמין את אורה לצאת אתו, כשישבו בבית קפה הזמין רמי אצל המלצר: “פעמיים בירה, בבקשה”. “גם בשבילי” הכריזה אורה שמעולם לא הסכימה לפגר…

“אתה רוצה לומר שאני מזכירה לך את אורה מההלצה הזאת?” שאלה דליה בתחושת אי־נוחות.

“את לא עשית זאת, נהגת לפי המקובל. אמרת לי מה שאת רוצה ונתת לי להזמין…” אחרי רגע הוסיף: “אבל יש בזה משהו – אמנם בהתנהגותך בבית הקפה ובכל מקום את פשוט יודעת מה נאה ומה מקובל ומה לא, אבל…”

“אבל מה?”

“זה מביא אותי לשיחה שרציתי לשוחח אתך, עליך, ולא רציתי לעשות זאת אתמול אצלך בבית, כי פחדתי שהשיחה לא תתנהל טוב ובשום אופן לא רציתי לקלקל ערב נהדר כפי שהיה לנו”.

“נהנית?”

“מאוד, ואת?”

“כן, עד איבוד השליטה העצמית”.

“דליה היקרה, זוהי הבעיה העיקרית שלך – עודף שליטה עצמית!”

“למה אתה מתכוון?”

“הביטוי שלי אולי לא מדויק, אני מתכוון למה שסיפרת לי, כי מעולם לא נכנסת למיטה עם גבר בלי כוונות נישואין. לומר לך משהו? זו הסיבה העיקרית שלא הצלחת להינשא”.

דליה האזינה לשמעון בדריכות, לא אמרה דבר, אבל מבטה אמר: “המשך”, והוא המשיך: “גבר מחזר אחרי אשה ורוצה להגיע מהר ככל האפשר למשגל, אבל עדיין הוא רחוק מהחלטה שזו תהיה אשתו. יש גברים שכדאי לאשה לבלום את התקדמות היחסים אתם, כי הם נוטים לזלזל באחת ש’נותנת לכל אחד'. יש גברים שזה לא משפיע עליהם, אבל גברים, מכל מקום אלה שאת באה במגע איתם, לא רק במגע מיני, מבחינים יפה בין מין ונישואין, כלומר ודאי שנישואין כוללים גם מין, אבל לא בהכרח להיפך. גברים רגישים לסכנה, סכנה מנקודת ראותם־הם, שהאשה תכרוך סביבם את הנישואין בלי שהם התכוונו לכך. אשה שאינה נזהרת שלא יבחינו בכוונות נישואין מוקדמות שלה – מפסידה. אצלך זה בולט במיוחד, כוונתי להסתייגות שלך במיטה לאחר פעילות משוחררת מדעות קדומות ביצירת הקשר הראשון. דליה זה מבריח ממך גברים לאחר זמן־מה”.

“זה לא הבריח אותך”.

“נכון, אצלי המצב שונה. אני עדיין נשוי (המלה עדיין הובלעה בדבריו) ובתחילה לא העליתי על דעתי שאת באה אלי כציידת־חתן. כמעט בהתחלה כבר הצלחתי להגיע אתך למשגל בלי הסתייגות מצדך…”

“האם אתה זוכר מתי זה היה?”

“כן, אחרי השיחה על רומן רולאן”.

“לא, כלומר נכון, אבל לא רומן רולאן היה העיקר. אמרת אז דברים אחדים שהוכיחו לי שאתה מתייחס אלי ברצינות”. שמעון זכר מה שאמר, גם הוא לא זכר שהיו שתי שיחות שונות הנוגעות בעניין זה. הוא הבין למה כוונתה ותהה על שהיא חוששת שמא יתייחסו אליה שלא ברצינות, בשעה שהבעיה שלה היא שמתייחסים אליה מאוד ברצינות, ואם מותר לומר כך: יותר מדי ברצינות. אולי היא אפילו מפחידה גברים לא מעטים.

מוטב שלא למסור את הסבריו של שמעון בלשונו. גם אילו הוקלטו דבריו, לא היו המלים מוסרות את העיקר. נעימת הדברים, הבעות הפנים ותנועות יד וגוף, כל אלה ביחד העבירו לדליה מה שהוא מסביר ומפני מה הוא מזהיר אותה. לאחר שהבעת פניה של דליה הוכיחה לו שהמסר עבר, הרשה לעצמו להוסיף: “דליה, דליה, אינני יודע מה יצא מהיחסים שלנו. אני לא ייודע מה יקרה עם אשתי ומה על הילדים; ובכלל אני רחוק מאוד מהכרעה לשאת אשה שניה.”

“ועוד אשה ששמה דליה…” הוסיפה בחיוך. כוונתה היתה לרכך את הדברים בהערה חסרת משמעות. היא לא תיארה לעצמה שהשם דליה מפריע ליחסיו אתה, בדרך שגם הוא עצמו לא הבין די צורכו. התגבר על זאת ואמר:

“בכל אופן אני מאחל לך כל טוב, וכוונתי להראות לך איך הדברים נראים מצדו של הבחור שאת מנסה להביאו לשאת אותך לאשה”.

“שמעון, כשאומרים ‘תודה’ במקרה כזה נשמע הדבר מוזר ובעל משמעויות שונות. אני אומרת ‘תודה’ בפשטות, כי אני מבינה שרצית לעזור לי”. היא עיכבה לרגע את סיום דבריה, אחר כך אמרה: “וגם עזרת לי”.

לאחר שנפרד משמעון הרהר משה ארוכות בשיחתם. השיחה לא התנהלה כפי שקיווה. הוא רצה בלב שלם לעזור לרעו. הוא ידע שאין זו משימה קלה – בכלל קשה לאדם שלישי לעזור כשיש בעיות משפחתיות, וקשה לעזור לשמעון, השומר את בעיותיו לעצמו ואינו מערב בהן איש. משה לא היה בטוח אם דליה, אשתו של שמעון, ידעה הרבה על בעיותיו – למשל, על בעיותיו במקום עבודתו.

משה לא הודה על כך אפילו בינו לבין עצמו, אולם היתה זו גם אהבה עצמית, כשהוא קיווה ששמעון יפתח לפניו את סגור לבו. נוסף לזאת הוא חש אי־נוחות בגלל העניין שגילה שמעון בחסיה פרומין. הוא האמין לו כשאמר שלא נגע בה, “אף לא באצבע קטנה” ובכל זאת… היתה לו סימפטיה אל יואל פרומין. האיש הרשים אותו בפגישתו עם בני המשפחה, לאחר מותו של צבי פרידמן. יואל פרומין היה צבר טיפוסי, מהטובים שבצברים. אמנם משה לא ידע את נסיבות הליכתו של יואל לבאר־שבע, אולם היותו אדם וחלוץ נשקפה מכל ישותו. גם בהתנהגותו בקשר לעניניה המשפחתיים של אשתו היתה התנהגות נאה. עודו מהרהר בזה נצנץ רעיון בראשו – הוא יפגיש את שמעון עם יואל. הוא חשב ומצא דרך נאותה לעשות זאת. עמדה להיערך פגישה מפלגתית של שתי קבוצות צעירים חברי מפא“י. אחת מהן היתה קבוצה אופוזיציונית במקצת, שהתנגדה לאופי המנגנוני של מפלגתם, בלי שערערה על דרכה המדינית או הכלכלית של מפא”י במדינה. הקבוצה האחרת – רובה תושבי אזורי הפיתוח – היתה לויאלית. נמצאו אנשים טובים שרצו להפגיש את שתי הקבוצות. שמעון ויואל לא היו דמויות מרכזיות ובדרך הטבע לא הם היו מוזמנים לפגישות המצומצמות. משה דאג לכך שיזמינו אותם. כשהוא היה מציע הצעה מעין זו, לא היו המארגנים בטוחים אף פעם אם עשה זאת בשמו ועל דעתו בלבד, או ש“חוגים רמי־מעלה” מציעים זאת באמצעותו. אי־ידיעה זו הקנתה לאנשים מסוימים כוח פוליטי לא מבוטל, ותר מהדרוש להזמנת שמעון ויואל לפגישה.

לפני ההתחלה הציג משה את השניים זה בפני זה וקרא בשמותיהם. לשמחתו ראה ששמעון, שלא חשד כלל שמשה ארגן את הזמנת שניהם, שמח לפגוש ביואל ואמר לו כלאחר יד: “האם אתה בעלה של חסיה?”

“כן”?

“נפגשנו בבית ההבראה, לא מזמן. יש לך אשה סימפטית מאוד”.

יואל נראה מרוצה. השלושה ישבו זה לצד זה במהלך הפגישה. אף אחד מהם לא ביקש רשות דיבור, אבל יושב־הראש שלחת במהלך הפגישה פתק אל שמעון – שהכירו היטב והחשיב את כושר ביטויו – וביקש שיביע את דעתו. שמעון אמר שלא ידבר הפעם על העיוותים המנגנוניים במפלגה, ודיבר על עניין אחד בלבד – חלוציות היא ערך חשוב ביותר בתנועת העבודה, ומובן שהוא מחייב את צעיריה, לא רק אותם. אסור בהחלט לעשות את החלוציות מכשיר לניגוח פוליטי בתוך המפלגה. כשמוטחת ביקורת על מישהו או מישהם במפלגה, לא ייתכן שהתשובה תהיה: “לכו לנגב!” או דבר־מה דומה. זו אינה תשובה עניינית, וזהו עלבון לחלוציות. אחרי הפגישה אמרו לשמעון אחדים מחבריו שדבריו היו טובים וקולעים. זה היה נעים, אולם הוא נחלץ ממהלליו, מכיוון שהתאמץ להישאר עם יואל ומשה. השלושה הלכו מהמפגש יחד. הם נכנסו לבית קפה סמוך. לא כל כך חשוב על מה שוחחו. מכל מקום נקבעה עובדה של היכרות לקראת ידידות בין שמעון ויואל. משה השיג את מבוקשו.

כאשר חזר יואל לבאר־שבע, סיפר לחסיה על פגישתו עם שמעון ואמר: “הוא בחור נעים מאוד וגם מעניין. לה לא סיפרת לי שנפגשת אתו בבית־ההבראה?”

חסיה התקשתה במקצת להבליג על מבוכתה ואמרה: “לא יצא לי לספר עליו”. תמהה קצת על שיואל לא הבחין בכל דמיון בין שמעון לאביה של חסיה.

יואל לא חשד כלל והפטיר: “כדאי להזמין אותו פעם עם משפחתו אלינו”.

“אולי”.


“שמעון, חברך משה בטלפון”, אמרה המזכירה.

“שלום משה, מה נשמע?”

“שמע, ברוך עוזב את המשק”.

"מה?! “מה פירוש הדבר?”

“הוא עובר העירה”.

“אני מבין שברוך אינו יורד מהארץ, אולם מה קרה?!”

ברוך היה סמל הנאמנות לקיבוץ, לא רק בעיני חבריו משה ושמעון, והנה… פליאתו של שמעון היתה מובנת, גם משה התפלא, שעה קלה לפני כן, כאשר ברוך סיפר לו על כוונותיו. ברוך שב למשקו ולפני פרידתו ממשה ביקש ממנו שיארגן פגישה משולשת, עם שמעון הפגישה נועדה למחרתיים.

“אתה מוכרח לספר לי יותר, מתי ניפגש?”

"מייד, אם אתה יכול. בכל אופן הוא רוצה להיפגש עם שנינו מחרתיים, הוא נסע למשק להודיע רשמית.

“ומה על משפחתו?”

“אתה דווקא רוצה שאספר לך הכל בטלפון?!”

“לא.”

“האם אתה מוכן לבוא אלי למשרד ואז גם אסדר לך שתראה את התיק של פרידמן, או שאתה כבר פחות מעוניין בו?”

“אני לא פחות מעוניין בו, סדר שיוציאו לי את התיק,” אמר שמעון כשהוא מתעלם מהרמז שהחברות המתרקמת והולכת בינו ובין יואל סותרת כאילו את העניין שיש לו בחסיה. רמז זה לא היה נעים לשמעון, מכיוון שהשתמע ממנו ספק אי־אמון בדבריו של שמעון שאין לו עניין בחסיה מן הסוג הפוגע בבעלה. הוא אמר לעצמו שהעיקר הוא שיואל עצמו אינו חושד בו. שמעון לא חש באותו רגע שהחשד של משה וההיכרות עם יואל מחקו סופית את מה שלחש בקרבו כלפי חסיה.

“בסדר. אנחנו נשב כחצי שעה ושמור לך זמן גם בשביל התיק.”

“טוב”.

בחדר עבודתו של משה היה שולחן נוסף על שולחן עבודתו הרגיל, ליד השולחן הנוסף היו יושבים הוא ובני־שיחו לשיחה פחות רשמית, שלא משני צדי שולחן, על ספל קפה ועוגיות. גם הכיסאות שם היו מעין כיסאות־הסבה. שם התרווחו להם שני החברים ולפני שהחלו את שיחתם על רעם ברוך, אחרי ה“מה שלומך” הטקסי שוחחו קצת על הדיון שנערך ימים אחדים לפני כן. משה אמר:

“שמחתי לשמוע מחברים רבים מחמאות על דבריך”.

“ובעיניך מצאו חן הדברים?”

“כן… ושמחתי…”

“זה כל כך חשוב?”

“אינני מבין איך נשארת תמים כל כך עד היום. ברור שיש לזה ערך. גם אם מעמדך הציבורי לא יהיה לך קרדום לחפור בו, הרי בעבודתך ישפיע מה חושבים עליך בתנועה. דעה על אדם נוצרת לאט־לאט, גם מהופעות טובות בשיחות חצי סגורות כאלה.”

“אולי”. אחרי הפסקה קצרה החליף שמעון נושא:

“הוא בחור לעניין, יואל זה. מגיע לחסיה בבעל כזה. שמע, בשאלה ששאלת אותי בטלפון אם אני עדיין מעוניין בתיק, היה רמז קל שאתה לא לגמרי בטוח שאני לא התחלתי אתה”.

“אומר לך את האמת: אם היה ספק כזה – דבריך כעת סילקו אותו לגמרי”.

“יופי, אז בוא נדבר על ברוך”.

“ובכן לא אומר לך שאני יודע את כל הסיפור. אספר לך מה שהוא סיפר לי וסיפור כזה אף פעם אינו דומה לעדות בבית משפט שאומרים בה אמת, רק אמת וכל האמת”.

“מובן.”

סיפורו של ברוך, כפי שסיפר אותו משה בדרכו הפשוטה והחודרת לתוכם של דברים, היה סיפור כפול. מאז קום המדינה החל ברוך לפקפק אם התנועה הקיבוצית ממשיכה למלא את הייעוד החלוצי העליון שלמענו ויתר, הוא וחבריו, על השכלה אקדמאית והיו לפועלים ועובדי אדמה. יש עליה המונית והתנועה הקיבוצית אינה קולטת, אף לא חלק מזערי ממנה. מיישבים את מרחבי הארץ רק במושבי עולים – מפני שאין מועמדים להתיישבות קיבוצית.

כשמשה השאל אותו על הצד החברתי (שיתוף, שיוויון, חברה סוציאליסטית) השיב לו ברוך שצד זה קיים, אולם גם בו נבעו בקיעים ולא האחרון שבהם הוא עבודה שכירה במשקים, שנעשתה נפוצה דווקא כדי שתהיה שותפות כלשהי של התנועה הקיבוצית בקליטת העלייה.

“אבל אני מניח שברוך לא אמר לך שהעיר טובה מהקיבוץ”.

“לא, זאת הוא לא אמר, אולם אמרתי לך שהיו לו שני נימוקים. השני הוא אישי לגמרי, שלא נוח היה לו לדבר עליו עם שנינו יחד, לפחות בפעם הראשונה. הוא ידבר אתך עליו לחוד. הוא בהחלט מעוניין ששנינו נדע מה קרה לו, אבל בלי דיבורים מפורשים מדי. העניין כואב לו”.

הסיפור “הנוסף”, כפי שהגדיר אותו שמה, היה סיפור שהיה לעולמים. אשתו של ברוך, בת ירושלים, חניכת המחנות־העולים, צעירה מברוך בשנים אחדות, נקשרה בעבותות־אהבה אל חבר של ברוך, בן גילו, אשר ברוך הביאו לתנועת הנוער שממנה הגיע לקיבוץ. שמו דוד.

דוד לא היה ברוך כשרונות אינטלקטואליים, אבל היו לו שתי ידיים טובות, שכל ישר וגישה טבעית לחי ולצומח. בהשפעת ברוך הוא עבר ללמוד בבית־ספר חקלאי, באמצעות ברוך שמר על קשרים עם התנועה ויצא להכשרה של המחנות־העולים, יחד עם ברוך. בהכשרה מצא נערה יוצאת גרמניה, מעליית הנוער. היא עזבה את חברת הנוער שלה והצטרפה לקיבוצם של דוד וברוך. היא נישאה לדוד עוד לפני נישואיו של ברוך.

שניהם היו “חברים מרכזיים” – ברוך היה מזכיר פנים של המשק, היה נציג למוסדות של תנועת הנוער, מוסדות התנועה הקיבוצית והמפלגה. דוד נשאר כמעט כל הזמן במשק עצמו, להוציא תקופה לא ארוכה כשהוא מילא תפקיד משקי במזכירות של תנועתם הקיבוצית. הוא היה בתקופות שונות מרכז המשק, סדרן עבודה ופעם אחת גם גזבר המשק. בתקופות הקצרות שלא מילא תפקיד מעין זה היה האחראי לאחד הענפים הגדולים במשק.

ידידותם של השניים נמשכה והיתה לשם דבר הקיבוץ שלהם. נמשכה עד ש… ברוך אינו יודע בדיוק מתי ואיך התחיל הדבר. בכל אופן זה קרה כשהוא היה בתפקיד מחוץ למשק. ברוך לא סיפר למשה איך נודע לו הדבר. כך או כך הדברים הגיעו לכך שאשתו של ברוך גרה עם דוד ב“חדר משפחה” ומבקשת גט רשמי וגם דוד מבקש גט מאשתו. הקהות של חברים בקיבוץ הדהימה את ברוך עוד יותר מאשר מעשיהם של אשתו וידידו – חברים רבים יעצו לברוך להתקשר עם אשתו הזנוחה של דוד… מן “הבחינה החברתית” יפתור הדבר את הבעיה.

“אני לא מתנגד עקרונית לחילופין כאלה, זה קורה לפעמים, אבל איך אפשר להציע לאדם הצעה כזאת מטעמי נוחות במשק?!” קבל ברוך לפני משה במר נפשו.

שמעון נשאר תוהה־בוהה. היה לו יחס נפשי עמוק אל ברוך עוד מתקופת הגימנסיה, כשהוויכוחים ביניהם היו רבי עניין לשניהם. יחסיהם העמיקו כאשר ברוך עזר לשמעון להיקלט בתנועת העבודה. הקשרים נעשו לקשרים בין המשפחות. ביקרו אלה אצל אלה, הנשים נעשו פחות או יותר ידידות (לפחות למראית־עין) וגם בין ילדי שניהם נקשרו קשרים. שמעון הכיר את דוד באמצעות ברוך, היה לו יחס של הערכה אל המשקיסט הזה, אך קשרים לא נקשרו בין השניים. הסיפור הסעיר את שמעון במידה כזאת שביקש ממשה לדחות את העיון בתיק של פרידמן: “כעת איני יכול!”

משה תהה בינו לבין עצמו אם רק יחס נפשי עמוק אל ברוך הסעיר אותו או שהיתה קשורה לזאת גם ההקבלה עם מה שקורה לו עצמו. תהיות אלה שמר, כמובן, משה לעצמו, ואילו לחברו אמר שישמור את התיק במגירת שולחנו, והוא יעמוד לרשותו של שמעון כשיבוא שוב. שני החברים נפרדו לאחר שסיכמו ביניהם שהשיחה עם ברוך תהיה עניינית, על סידורים של מעברו לעיר ומובן מאליו שיגישו לו כל עזרה שיוכלו.

שמעון לא חזר למשרדו. מהפגישה עם משה הוא נסע לביתו. דליה היתה בבית, תמהה לשובו בשעה לא רגילה, אבל מזמן אבדה לה הזכות לשאול שאלות. הילדים שמחו לשובו בשעה לא־צפויה והוא התיישב לידם לעזור להם בשיעורים, שאל שאלות ועסק בתפקידי אב. אמם תמהה על כך. אמנם זה לא היה בלתי־רגיל שהוא יעסוק עם ילדיו בכל העיסוקים הללו, אולם הוא לנהג לחזור לשם כך מהעבודה לפני הזמן הרגיל. היא התכוונה לצאת מהבית. שמעון פנה אליה וביקש שתדחה את יציאתה, כי הוא רוצה לדבר אתה. היא הסכימה.

לאחר שהילדים ירדו לחצר לשחק, פנה שמעון אל אשתו והציע לה “שלום־בית”, אשר לפיו שניהם יימנעו מיחסים מיניים מחוץ לנישואיהם. דליה נרתעה לאחור, פניה לבשו קשיות שהיתה כלל לא אופיינית לה ולאחר דקה או שתיים אמרה:

,האם קיבלת ייעוץ משפטי ואמרו לך שכאשר רוצים להתגרש כדאי לבקש ‘שלום־בית’?"

שמעון התפלץ. בשכלו הוא ידע כבר יפה שרגשותיה של דליה עברו ממנו לגדעון. זה כאב לו מאוד, עד כדי יצירת אשליות, מפעם בפעם, כי בכוחו להחזיר לעצמו את אם ילדיו. מכאן גם ניסיונו להשיג פיוס. בכל זאת גילוי נוסף של התפנית ברגשותיה לא יכול היה להדהימו. הוא נדהם והתפלץ מגילוי חדש, שנתקל בו לראשונה – האם היא חדלה להאמין ביושרו?! הוא התגבר על סערת־רוחו ואמר בשקט מעושה: “מי שמאמינה בכנותו של גדעון, מובן שחדלה להאמין בכנותו של שמעון”.

שמעון נותר לבדו, מכיוון שדליה קמה ויצאה מהבית בלי אומר. הוא תפס את ראשו בידיו ושקע בהרהורים. היו אלה המשך להרהוריו בפרשת ברוך ודוד, הרהורים שדחו את עיונו בתיק של צבי פרידמן. דכדוכו לא נבע אך ורק ממצבו האישי. נראה היה לו לפתע שיש בכל זה הידרדרות של החברה הישראלית כולה. סיפורים מסיפורים שונים שמע כמעט על כל משפחה של מיודעיו – מי חי עם אשתו בשקט ובאושר? מה קורה אצלנו?

הוא לא שם לב שילדיו חזרו הביתה עם חברים ושחקו בבית. הוא החל לקרוא ספר ולא הבין מה הוא קורא. לפתע נכנסה בתו לחדר ואמרה לו שהנהג גולדמן ממתין לו.

גולדמן היה נהג שהיתה ברשותו מכונית ללא רשיון מונית. הוא היה מסיע, בתנאי מונית, את המרצים מטעם המפלגה להרצאותיהם ומחזירם לבתיהם. מכיוון ששמעון הרבה להרצות והיה נוסע לרוב למקום המרוחק ביותר (המכונית הובילה בדרך כלל מרצים אחדים למקומות סמוכים, מטעמי חסכון). נקשרה ידידות בין שמעון והנהג. שמעון ידע הרבה על חייו ועל בעיותיו. גולדמן סיפר על סבלה של אשתו הנשארת בביתה לבדה כמעט כל ערב, כשהוא בעבודה ולעתים קרובות נמשך הדבר לתוך הלילה. אכן, גם לה יש אז מה לעשות בביתם, שיש בו שלושה ילדים, “שיהיו בריאים”; אלא שהיתה רוצה מאוד לעסוק בעיסוקיה כשבעלה בבית וגם עוזר פה ושם בעבודות “גבריות”. דאגתו העיקרית של גולדמן היא מהסביבה שהוא גר בה, ליד התחנה המרכזית בתל־אביב, דאגה גוברת והולכת ככל שילדיו מתקרבים לגיל ההתבגרות.

לפתע אפפה את שמעון הרגשה של חמימות. “גולדמן!” שמעון חש שהוא ומיודעיו אינם החברה הישראלית, גם לא העיקר שבה. לגולדמנים אין פנאי ו“אין ראש” לשטויות המעכירות את חייהם של החושבים את עצמם ל“אליטה” בישראל. שמעון הבטיח לעצמו שירחיב את פעילותו בשכונות ובפרוורי העוני.

הוא נסע להרצאתו כשהוא קצת יותר רגוע.

דליה הלכה לפגישה עם גדעון. היא התכוונה לסדר משהו בשביל הבית לפני הפגישה (גם שמעון וגם דליה קיימו כל אחד את תפקידו למען ביתם וילדיהם). היא התעכבה בבית לפי בקשת שמעון ודחתה את מה שרצתה לעשות למען הבית לאחר הפגישה עם גדעון. שום שיחה עם אבי ילדיה לא תעכב אותה בדרכה אל הגבר שהיא היתה שייכת לו, שייכת בכל חושיה, בכל ישותה, לא רק בכל נשיותה.

היא הקדימה במקצת, אולם מצאה כבר את הגבר ממתין לה. בכללי ההתנהגות של גדעון היה זה עניין חשוב – לעולם אסור לגבר לגרום לאשה שתמתין במקום ציבורי, כמו בית־קפה למשל. הוא היה מקפיד לתת לאשה לעבור לפניו. במסגרת התנהגותו של גדעון כלפי נשים היתה אבירות־כביכול זו מגוחכת, אבל הנשים “שלו” היו נתונות לאדנותו עד כי לא חשו בגיחוך והיו מרוצות מכל מחווה מצידו. דליה היתה ביקורתית כלפי המחוות הללו.

“מה שלומך היום?” שאל הגבר, כשהוא מתאמץ לשוות לנימת דיבורו מעין רכות, שהיתה בעצם זרה לו. דליה ידעה שהוא עושה זאת כשהוא רוצה להיות טוב אליה, אולם היא לא אהבה את המלאכותיות שבדבר. ביחוד הפריע לה הדבר באותו יום, משום שדבריו של שמעון השפיעו עליה יותר משהודתה בפני עצמה, ויותר משהיתה מוכנה שהם ישפיעו עליה. בלכתה לפגישה היא התכוונה לספר לגדעון כבר בראשית הפגישה, עוד לפני שיעזבו את בית־הקפה וילכו אל הדירה שנהגו להתייחד בה, על שיחת עם שמעון, על תגובתה להצעתו ועל התשובה שזרק לעברה, בדבר כנות ואי־כנות. היא החליטה לדחות את סיפורה, אולי תספר אחרי המשגל. גדעון אהב שהאשה תתפשט בעודו לבוש ואילו לאחר מעשה היה נשאר שרוע על המיטה, כשרק מבושיו ואברו מכוסים בסדין. דליה תמהה לא פעם על נוהגו זה. היא לא ידעה שגבר בגברים זה, המתיהר כל כך בגבריותו, מתבייש בינו לבין עצמו בכך שאברו קטן מזה של רוב חבריו, שגדלו אתו בכפר הגלילי. הוא היה משוכנע שזה חיסרון גדול שלו, שהוא מצליח לכסות עליו ביתרונות אחרים. גדעון שכב, נח והביט על דליה המתלבשת. הוא אהב ביחוד לראות את האשה מעלה את תחתוניה על ירכיה. משעשתה זאת, עוד לפני שסיימה את התלבשותה, קם בתנועה מהירה, כשהוא מקפיד להפנות לדליה את גבו, מיהר לחדור לתחתוניו ובתנועה מהירה פנה אל דליה, חיבק אותה והרעיף עליה נשיקות. הוא לא נהג לעשות זאת לעתים קרובות ודליה ציפתה למה שיאמר לה בעקבות הבתר־התעלסות, כשברור לה שזו הקדמה למשהו.

“טוב לי אתך, דליה, טוב לי בדפיקות עצמן – וזה העיקר ביחסים בין גבר ואשה – וטוב לי בכל מה שסביב זה, אבל עוד יותר טוב לי שאני יכול להיות גלוי לגמרי אתך, ואני לא מוכרח למרוח לך כל מיני מריחות טפשיות ומשעממות”. גדעון אמר משפטים אלה כשדליה חבוקה עדיין בזרועותיו. מלותיו חיממו את לבה, היא התכוננה לספר לו על שיחתה עם שמעון, כשדבריו של גדעון משמשים לה הוכחה ששמעון לא ידע מה הוא מדבר שניסה לעורר בה ספקות לגבי כנותו של גדעון ביחסיו אתה. היא לא הספיקה לפצות את פיה עד שגדעון חידש את דיבורו: “את יודעת, היום לפני שיצאתי שאלה אותי דינה, (אשתו) עליך והיא קראה בשמך ובשם משפחתך”.

“מניין היא יודעת את שמי?”

“אין לי מושג. לא רציתי לגלות עניין. במקום זה שאלתי אותה מה פתאום היא שואלת שאלות. היא אמרה שלא ברור לה אם לא אעזוב אותה בגללך”.

מלים אלה הדליקו את דליה ועוררו בה תקוות כבויות. התקוות נמוגו מייד, כשהאיש הוסיף ואמר: “הרגעתי אותה. אמרתי לה שאת יודעת שלא אשבור את הבית של הילדים שלי. אמרתי לה שגם לך אין כל כוונה לשבור לילדים שלך את ביתם”. הוא לא סיפר לדליה שאמר לדינה עוד משהו, הוא אמר שדליה היא אם טובה. דברים אלה נועדו, כמובן, לחזק את דינה להמשיך להיות אשתו המתירה לו הכל.

הסיומת של דבריו לא רק אכזבה את האשה האוהבת, אלא גם עיכבה שוב את סיפורה על מה שאירע לה עם בעלה לפני כשעתיים. היה לה צורך לבדוק לעצמה תחילה מה נכון ומה לא נכון לפני שהיא מדברת על כך עם הגבר שיחסו אליה היה כל כך חשוב לה. במקום זה שאלה: “אמור לי, בבקשה, האם כל מה שאתה עושה בדירה זו לא שולל מדינה משהו?” גדעון תפס גם את הרמז שהיה בדבריה, שהיא מבינה שבדירה זו אין היא שותפתו היחידה. גדעון התעלם מהרמז והשיב: “לא, להיפך. כשאני דופק אותה לעתים קרובות מדי, זה גורם לה בעיות”.

“מה, היא לא בריאה?”

מאיר בראלי


דליה הלכה לפגישה עם גדעון. היא התכוונה לסדר משהו בשביל הבית לפני הפגישה (גם שמעון וגם דליה קיימו כל אחד את תפקידיו למען ביתם וילדיהם). היא התעכבה בבית לפי בקשת שמעון ודחתה את מה שרצתה לעשות למען הבית עד לאחר הפגישה עם גדעון. שום שיחה עם אבי ילדיה לא תעכב אותה בדרכה אל הגבר שהיא היתה שייכת לו, שייכת בכל חושיה, בכל ישותה, לא רק בכל נשיותה.

היא הקדימה במקצת, אולם מצאה כבר את הגבר ממתין לה. בכללי ההתנהגות של גדעון היה זה עניין חשוב – לעולם אסור לגבר לגרום לאשה שתמתין לעבור לפניו. במסגרת התנהגותו של גדעון כלפי נשים היתה אבירות־כביכול זו מגוחכת, אבל הנשים “שלו” היו נתונות לאדנותו עד כי לא חשו בגיחוך והיו מרוצות מכל מחווה מצידו. דליה היתה ביקורתית כלפי המחוות הללו.

“מה שלומך היום?” שאל הגבר, כשהוא מתאמץ לשוות לנימת דיבורו מעין רכות, שהיתה בעצם זרה לו. דליה ידעה שהוא עושה זאת כשהוא רוצה להיות טוב אליה, אולם היא לא אהבה את המלאכותיות שבדבר. ביחוד הפריע לה הדבר באותו יום, משום שדבריו של שמעון על כנותם של השניים השפיעו עליה יותר משהודתה בפני עצמה, ויותר משהיתה מוכנה שהם ישפיעו עליה. בלכתה לפגישה היא התכוונה לספר לגדעון כבר בראשית הפגישה, עוד לפני שיעזבו את בית־הקפה וילכו אל הדירה שנהגו להתייחד בה, על שיחתה עם שמעון, על תגובתה להצעתו ועל התשובה שזרק לעברה, בדבר כנות ואי־כנות. היא החליטה לדחות את סיפורה, אולי תספר אחרי המשגל. גדעון אהב שהאשה תתפשט בעודו לבוש ואילו לאחר מעשה היה נשאר שרוע על המיטה, כשרק מבושיו ואברו מכוסים בסדין. דליה תמהה לא פעם על נוהגו זה. היא לא ידעה שגבר בגברים זה, המתיהר עכל כך בגבריותו, מתבייש בינו לבין עצמו בכך שאברו קטן מזה של רוב חבריו, שגדלו אתו בכפר הגלילי. הוא היה משוכנע שזה חיסרון גדול שלו, שהוא מצליח לכסות עליו ביתרונות אחרים. גדעון שכב, נח והביט על דליה המתלבשת. הוא אהב ביחוד לראות את האשה מעלה את תחתוניה על ירכיה. משעשתה זאת, עוד לפני שסיימה את התלבשותה, קם בתנועה מהירה, כשהוא מקפיד להפנות לדליה את גבו, מיהר לחדור לתחתוניו ובתנועה מהירה פנה אל דליה, חיבק אותה והרעיף עליה נשיקות. הוא לא נהג לעשות זאת לעתים קרובות ודליה ציפתה למה שיאמר לה בעקבות הבתר־התעלסות, כשברור לה שזו הקדמה למשהו.

“טוב לי אתך, דליה, טוב לי בדפיקות עצמן – וזה העיקר ביחסים בין גבר ואשה – וטוב לי בכל מה שסביב זה, אבל עוד יותר טוב לי שאני יכול להיות גלוי לגמרי אתך, ואני לא מוכרח למרוח לך כל מיני מריחות טפשיות ומשעממות”. גדעון אמר משפטים אלה כשדליה חבוקה עדיין בזרועותיו. מלותיו חיממו את לבה, היא התכוננה לספר לו על שיחתה עם שמעון, כשדבריו של גדעון משמשים לה הוכחה ששמעון לא ידע מה הוא מדבר כשניסה לעורר בה ספקות לגבי כנותו של גדעון ביחסיו אתה. היא לא הספיקה לפצות את פיה עד שגדעון חידש את דיבורו: “את יודעת, היום לפני שיצאתי שאלה אותי דינה. (אשתו) עליך והיא קראה בשמך ובשם משפחתך”.

“מניין היא יודעת את שמי?”

“אין לי מושג. לא רציתי לגלות עניין. במקום זה שאלתי אותה מה פתאום היא שואלת שאלות. היא אמרה שלא ברור לה אם לא אעזוב אותה בגללך”.

מלים אלה הדליקו את דליה ועוררו בה תקוות כבויות. התקוות נמוגו מייד, כשהאיש הוסיף ואמר: “הרגעתי אותה. אמרתי לה שאת יודעת שאני לא אשבור את הבית של הילדים שלי. אמרתי לה שגם לך אין כל כוונה לשבור לילדים שלך את ביתם”. הוא סיפר לדליה שאמר לדינה עוד משהו, הוא אמר שדליה היא אם טובה. דברים אלה נועדו, כמובן, לחזק את דינה להמשיך להיות אשתו המתירה לו הכל.

הסיומת של דבריו לא רק אכזבה את האשה האוהבת, אלא גם עיכבה שוב את סיפורה על מה שאירע עם בעלה לפני כשעתיים. היה לה צורך לבדוק לעצמה תחילה מה נכון ומה לא נכון לפני שהיא מדברת על כך עם הגבר שיחסו אליה היה כל כך חשוב לה. במקום זה שאלה: “אמור לי, בבקשה, האם כל מה שאתה עושה בדירה זו לא שולל מדינה משהו?” גדעון תפס גם את הרמז שהיה בדבריה, שהיא מבינה שבדירה זו אין היא שותפתו היחידה. גדעון התעלם מהרמז והשיב: “לא, להיפך. כשאני דופק אותה לעתים קרובות מדי, זה גורם לה בעיות”.

“מה, היא לא בריאה?”

“היא בריאה,” התגונן גדעון, שבעיניו חולי נשים של אשה הוא מעין עלבון לבעל. “יש נשים שקשה להן להידפק יותר מדי. אחת אמרה לי פעם שהיא משקיעה בזאת כל כך הרבה, שאין היא יכולה אלא בהפסקות גדולות בין זיון לזיון”. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף: “היא באמת השקיעה, היא היתה פעילה לא נורמלי!” גדעון נשתתק וניכר היה בו ששקע בזיכרונותיו על אותה אחת. דליה לא ניסתה להפריע. אותה אשה מן העבר לא הפריעה לה ולא עוררה את קנאתה. לפי נימת הדברים היא היתה משוכנעת שהסיפור על האשה מעברו הוא אמת, ואילו סיפורו על דינה, שאינה זקוקה ליותר ממה שגדעון נותן לה, לא עורר בה אמון. היא השתחררה מחיבוקו בלי התנגדות מצדו.

הם יצאו לרחוב כאילו יחד, אולם בעצם הלכו אל אחד לחוד. מעולם לא היה ביניהם ניתוק כזה. דליה שאלה את עצמה אם כך נראים הדברים לקראת הסוף, ומחשבה זו גרמה לה כאב גדול. הכאב אותת לה שהיא אוהבת את גדעון, אוהבת מאוד. היא היתה ספקנית במידה מספקת, כדי שלא תאמר לעצמה שזו אהבת־נצח, אבל מה זה חשוב? כעת היא אוהבת כאילו זו אהבת־נצח. היא זכרה את “יסורי וורתר הצעיר”, שקראה במסגרת לימודיה בבית הספר התיכון. היא אינה מוכרחה להתאבד, היא אינה מאבדת את האיש שלה, היא רק לא יכולה לחיות כפי שהיתה רוצה, כפי שכל אשה אוהבת היתה רוצה לחיות עם בחירה. מה היה קורה אילו אבד לה לגמרי? האם היתה מתאבדת? האם היא וורתר ממין נקבה? היא היתה בטוחה שאהבתן של נשים עזה הרבה יותר מזו של גברים. ואולי – חלף הרהור במוחה – גורלה יהיה, אם יטשנה גדעון, כגורלה של ויקטוריה בספרו של המסון, שקראה בתרגום אנגלי, מכיוון שלא היתה יכולה להשיגו בתרגום עברי, מפני שהמחבר היה משתף פעולה עם הנאצים, כובשיה של נורווגיה מולדתו.

כשהיתה קרובה לביתה, לאחר שנפרדה מגדעון, נסבו הרהוריה על שניהם, על גדעון ושמעון. היא מצאה קווי דמיון ביניהם, שניהם החשיבו כל כך את המסגרת המשפחתית בשביל ילדיהם. שניהם היו כנים, לא בחוסר כנות האשימה את שמעון כשהשיבה לו כפי שהשיבה. לפעמים הוא מבין כל כך מעט…

דומים או לא דומים – היא אוהבת את גדעון, זאת היא ידעה בהחלטיות שאין אחריה ולא כלום. היא לא תוותר עליו, לא למען ילדיה ולא בגלל התעמרותו בה. צר היה לה על ילדיה, עד דמעות. היא ידעה שלא בכוחה הדבר לשנות את המציאות העגומה בשבילם, המציאות שהם גדלים בה.

כשנסע למחרת היום אל משרדו של משה, ניסה שמעון לבדוק את עצמו ואת מניעיו – האם סקרנות מוליכה אותו להקדיש זמן ללימוד פרשת צבי פרידמן או יחס אנושי לבתו, לחסיה. נדמה היה לו שהעיקר הוא יחסו לחסיה ועתה גם, במקצת, יחסו אל יואל, שהלך והתפתח. נראה היה לו, כי ייתכן מאוד שעוד יתפתחו ביניהם יחסי חברות, ואפילו יחסי חברות עמוקים.

בבואו הכניס אותו חברו לחדר נפרד, עם התיק העבה וגיליונות נייר, שיוכל לכתוב עליהם משהו, אם יהיה לו צורך, והבטיח לו ספל קפה בעוד רגעים אחדים. משה עזבו והקפה הגיע כמובטח. זה היה לא חשוב. מרגע שפתח את התיק שקע בעולמו של צבי פרידמן.

כדרך רוב התיקים מן הסוג הזה היה מסודר מהסוף אל ההתחלה. כל מסמך נוסף צורף למעלה. במסמך הראשון ששמעון קרא, סופר על סידורה של האלמנה בבית אבות ונמסרו השמות והכתובות ומספרי הטלפון של שלשת צאצאיו. נאמר שסיווגם היבטחוני גבוה למדי, ביחוד זה של חתנו, יואל פרומין. סיווג זה לא הפתיע את שמעון כלל. הוא המשיך, קרא את העתק צוואתו של צבי פרידמן, לפיה הוא משאיר הכול לאשתו, מתנצל שדאג לילדיו בחייו. הוא קבע בצוואתו שאינו רוצה שאשתו תהיה תלויה בפרנסתה בילדיהם. הוא חורג מהיובש שהצוואה כתובה בו, כשהוא מצטט שתי אמירות יהודיות מפורסמות. האחת, שאם אחת יכולה לפרנס תשעה ילדים, ואילו לתשעה ילדים קשה לפרנס אם אחת. האמירה השנייה היא, שכאשר האב נותן לבן – האב שמח והבן שמח; וכשהבן נאלץ לתת לאב – האב בוכה והבן בוכה… צבי פרידמן מציין שהוא בטוח שילדיו הם בנים טובים, אבל הוא רוצה מאוד להעמיד זאת למבחן – אך ורק ביחס הנפשי, בביקורים אצל האם, לא בסעד חומרי.

שמעון עלעל בחומר שלפני כן. הוא ידע על המאבק שניהל משה למען אישור גמלה לפרידמן, משה סיפר לו על כך. הוא עבר ביעף גם על הדינים וחשבונות שמסר פרידמן על פעילות חתרנית של קומוניסטים והוראות שקיבל ממפעיליו. שמעון אמר לעצמו שכדאי לעבור על הסיטוריה מעניינת זו יותר בקפדנות בהזדמנות מתאימה. כשהגיע לסיפורים על שיתוף הפעולה בין פ.ק.פ. והמופתי, ביתר דיוק ניסיונותיה של פ.ק.פ. לשתף פעולה, היה לו גירוי חזק להתעכב ולקרוא הכל בעיון, אבל הוא החליט להישאר נאמן למשימתו המקורית וכמעט שלא בזבז זמן על חומר שהיה לגמרי שולי מבחינת הסיפור שלמענו בא אל משה.

תוך כדי עלעול הגיע לסיפור הקשור לעניין שהעסיק אותו כל כך. צבי פרידמן מבקש רשות לספר לילדיו שהוא איש השירות. בעבר נדחתה בקשתו זו, כי הילדים היו קטנים מדי והיה מסוכן לסמוך עליהם. האיש הסביר את הסבל הנגרם להם מחבריהם בבית־הספר ובשכונת המגורים. הוא מאמין שאם הם ידעו את כל האמת יקל עליהם במקצת ויקל עליו למנוע השפעה קומוניסטית עליהם. אחרי לבטים ופקפוקים ניתן לו האישור המבוקש. חשבון פשוט הבהיר לשמעון שהדבר אירע לאחר שמלאו לחסיה 14 שנה, כלומר בגיל הפורמטיווי של אשה היא היתה נתונה לכל הטראומות של פיצול בין אביה האהוב והחברה שהם חיים בתוכה. סיומה של הטראומה בא גם הוא בגיל רגיש, והיה בו מעין פיצול בין תחושות העבר וההווה וכן הרגשה של כפיות טובה מצד החברה כלפי האב. כל מה שקרה אחר כך מובן, איפוא, גם ההתקשרות אל גבר לא מתאים ובוודאי התוצאות של קשר זה.

הוא הפסיק לקרוא וחשב על הפיצול. אכן, הפיצול בחייה של חסיה הוא מסוג מיוחד. אולם יש פיצול גם בחיי אחרים. הוא עצמו, חייו נפצלו – עד הופעת גדעון ואחריה; עם דליה ובלעדיה – לא היה לו ספק שהוא חי בלעדיה, אם כי עדיין הם תחת גג אחד. גם חייו של ברוך נתפצלו. גם לפני שיחה אישית עם ברוך הוא ידע שחייו נתפצלו כפליים. הקרע עם אשתו והקרע עם חיי קיבוץ. הוא עדיין לא היה בקיא בביוגרפיה של דליה החדשה, אולם תיאר לעצמו שגם אצלה יש משהו. הוא הבין יפה את ההבדל המכריע בין כל הפיצולים האלה מזה וחייה המסובכים של חסיה מזה. מחשבתו־תחושתו התעכבו לא על הייחוד בבעיותיה של חסיה, אף־על־פי שעניינה היה נקודת המוצא, הוא הרהר בעניין בכללותו, כללותו של הענין כללה גם אותו עצמו. האם הפיצול הוא גורל של החברה הישראלית, ואולי של החיים המודרניים? צלצלה בראשו האמירה שאנשים מאושרים חיים בתקופות היסטוריות משעממות, אשר ההיסטוריון חולף עליהן בלי להתעכב. בהמשך נתקל בפנייה הראשונה של פרידמן להרשות לו לספר הכל לילדיו, פנייה שנענתה בסירוב, כזכור.

הוא הגיע לסופו של התיק, להתחלתו מבחינה כרונולוגית. שם, בתחתית התיק, נמצא המסמך המעניין ביותר, מסמך שאת תוכנו לא יכול היה שמעון לנחש, אפילו לא “בערך”. הוא קרא אותו בעיון רב ובמידה לא מבוטלת של ריגשה, לא רק בשל נגיעתו לידידתו, לחסיה, אלא מפני שהיה בו משהו על גורל היהודים ברוסיה בימי המהפכה ומייד לאחריה. במסמך סופר על צבי פרידמן, על יהודי דורו ברוסיה, על הלבטים של בני עם שהמלחמה למען הצדק היא בדמם, על יהודים שהאמינו בתום לב שהבולשביקים רוצים צדק, לרבות שוויון ליהודים, ושבכוחם לברוא חברה צודקת. דור זה של יהודים אוכזב קשות. חלק מהמאוכזבים המשיכו לשרת משטר שלא דמה כלל לזה שחזו בדמיונם; חלק הוגלה והוצא להורג; חלק קטן ניצל, כשעונשי הגירוש לסיביר הוחלפו בגירוש מברית־המועצות. סיפורו של פרידמן השתלב בסיפור הכללי, ובכל זאת היה מיוחד במינו, שונה מאחרים.

צבי פרידמן כתב את סיפור חייו עד עלייתו. הוא כתב אותו רוסית. בבואו לארץ כמעט שלא ידע עברית. אנשי אחדות־העבודה, שהוא הציע להם לעבוד בשירותם בפ.ק.פ, העדיפו שיכתוב רוסית ולא יידיש. היה להם יותר קל לתרגם משפה זו.

גם לפרידמן היה יותר נוח לכתוב רוסית, היתה לו רגילות בשפה זו, מכיוון שמאז אוקטובר 1917 המעיט מאוד להיזקק ליידיש ומילדותו גודל בשתי הלשונות. בצד המקור הרוסי ששמעון לא היה מסוגל, כמובן, לקרוא, היה תרגום עברי, לא כל כך טוב, אולם מובן למדי.

הוא היה בן למשפחה מסורתית, שהושפעה במקצת מההשכלה, ויותר מזה מהציונות. המשפחה התגוררה בתחום המושב, אולם בעיר קצת יותר גדולה מהעיירות שחיו בהן רוב היהודים. בעיר זו היו פחות יהודים, יחסית, מאשר בעיירות הקטנות. לכן הטיב צבי (או גרישה, כפי שקראו לו הכל) לדבר רוסית, ולא היה לו היגוי יהודי – הוא דיבר רוסית ככל הרוסים. במסמך לא תואר בפרוטרוט איך נתפס הבחור לקומוניזם. נאמר שם, לעומת זאת, שהוא היה חבר במפלגתו של לנין עוד לפני מהפכת אוקטובר. לזאת היתה חשיבות, משום שהדבר היקנה לו גם אמון־יתר וגם מעמד נכבד. זה היה נכון ברוסיה וגם בפ.ק.פ. בהמשך המסמך מספר פרידמן על הכרתו המובהקת, כי למען המהפכה נחוץ לעשות דברים שאין אוהבים לעשותם. דברים לא נעימים ולא יפים. לכן הוא הצטרף לצ’קה (ששינתה את שמה לג.פ.או. ואחר כך לשמות אחרים. שמעון היה מסוגל לקרוא גם בין השיטין של מסמך כזה, והבין שהצטרפותו למפלגה הבולשוויקית היתה קשורה גם לחששו מפני האיסטניסות של הס“רים והמנשוויקים, איסטניסות שתחזיר את רוסיה אל הריאקציה ואל התיאוקרטיה הפרבוסלאבית. הריאקציונרים לא סבלו מאיסטניסות דומה לזו של ההומניסטים שבהנהגות המפלגות שהוא פחד מחולשתן. גם החלטתו לשרת את הציונות כ”שתול" בפ.ק.פ. התקשרה לגישה יסודית זו לאידיאולוגיה. רק לאחר שגמר לקרוא את המסמך, הבין שמעון שלהחלטתו של פרידמן על אורח החיים שלו בארץ־ישראל היה מניע נוסף, מניע החרטה והרגשת אשמה כבדה על ששירת במשטרה החשאית הסובייטית הידועה לשמצה.

סופר במסמך בפרוטרוט על מעשיו של פרידמן בצ’קה, על רדיפות שרדפו הוא וחבריו את הבורגנים, כשמחבר המסמך מקפיד שלא להפלות לטובה בורגנים יהודים. הוא סיפר על עינויי אסירים פוליטיים, חברי מפלגות שונות, לרבות ס“רים ומנשוויקים. הוטל עליו לחקור חשודים בציונות. הוא לא ריחם על עצמו וסיפר את כל מה שעשה והודה שנשבר רק כשהובא לכלא חבר ילדותו האהוב ביותר, שהיה לגיסו. פרידמן לא חקר אותו ובוודאי שלא הוא שעינה את האיש עינויי תופת. עמיתיו של פרידמן חשדו באיש שידוע לו על מחבוא נשק של הס”רים. גם פרידמן ידע שהאיש הוא מפעיליה של מפלגה סוציאליסטית־איכרית זו, המפלגה שהיה לה רוב ברוסיה וממנה שללו הבולשוויקים את השלטון באלימות. עמיתיו ידעו שהשניים חברי ילדות. הם ידעו שהם גיסים, שהחשוד הוא אחי אשתו של פרידמן. ניתן לפרידמן להיות עמו בגסיסתו, לאחר שנעשה ברור למענים שהם עינוהו לשווא, שאין הוא יודע דבר על המחסן שהם חיפשו – מכיוון שהמחסן נתגלה והיו בו אנשים אחרים לגמרי ולא אלה שהם חשבו שהמחסן ברשותם.

החבר־הגיס גסס ודיבר. הוא הרבה לדבר. פרידמן לא מסר את כל דבריו. הוא לא היה בעל יכולת ביטוי ועוד פחות מזה היה בעל כושר תיאור. מהדברים שכתב פרידמן היה ברור לשמעון. כי לפני המוות היתה לאיש השראה־הארה בלתי־רגילה וכושר השכנוע שלו הגיע לרמה גבוהה, כפי שלא היה לו כל חייו (אם להסיק על האיש ומעמדו הנאמר במסמך). גיסו־חברו של פרידמן התאכזב מס"ר ומכל פעילות של יהודים בקרב גויים, פעילות שלא בזהות יהודית, פעילות לא למען יהודים ולא במפורש כיהודים. הוא דיבר עם פרידמן על ציונות, על ארץ־ישראל. “באכזריות שלכם לא תצילו את העולם. באדישות של ס’ר לגורל היהודים אין מקום לנו היהודים”. הוא דיבר הרבה על אכזריות הבולשוויזם ועל כך שלא ייתכן לברוא עולם טוב באכזריות כזאת. עלינו, היהודים, לברוא חברה טובה וצודקת לעצמנו. שום חברה גוית לא תהיה טובה אלינו וצודקת כלפינו. הוא דיבר כל הזמן רוסית. לפתע התרומם וקרא ביידיש: “אנחנו יהודים!” וצנח אחורה. פרידמן חשש שזה הסוף, אולם האיש חי עוד יום.

דבריו של הגוסס נפלו על קרקע שהוכשרה לקליטתם. לא קל היה לגרישה פרידמן לשאת את האכזריות שהיתה בג.פ.או. והוא מצא עצמו מעריץ את עמידתם של אנשי צ.ס. (מפלגה ציונית־סוציאליסטית המונית בראשית ימיה של ברית־המועצות) במאסר, בעינויים ובגירוש, את דבקותם זה בזה ואת עומק אמונתם בארץ־ישראל. נעשה לו ברור שבשביל כל אחד מהם החלפת הגירוש לסיביר בגירוש לחוץ־לארץ אינה שינוי בעונש, אלא החלפת עונש בזכייה גדולה ביותר – הם נוסעים לארץ־ישראל. הוא לא הסביר זאת לממונים עליו. זה היה הסוד השני שלו בפניהם, פה נפרצה לגמרי הלויאליות המוחלטת שלו. הסוד הראשון שהוא שמר בפני הממונים היה שחבר הילדות הוא גם קרוב משפחה, גיס. יתר על כן – הוא העביר פתקים מהאסיר אל משפחתו וחזרה. כל זה קרה עוד לפני ההכרעה של פרידמן בגנות המשטר הבולשוויקי. דבריו של הגוסס הם שהביאו את השינוי להבשלה.

עם מותו של הגיס היתה דרכו החדשה של פרידמן ברורה לפניו. הוא הבין שיהיה עליו לנהוג בעורמה רבה. כדי להינתק מג. פ.או. ולעלות לארץ־ישראל.

תחילה היה עליו להמתין זמן־מה ולהמשיך לעבוד בשירותם כאילו לא קרה דבר. חשוב היה שלא יתעורר חשד שמא מות החבר השפיע עליו. אחרי זמן־מה, כשהשתתף באסיפה של תא מפלגתי שדובר בה על הקומאינטרן ופעילותו הביע פרידמן דעה שנחוץ לשלוח אנשים מברית־המועצות, כאלה שבכוחם להשתלב בפעילות המפלגות הקומוניסטיות בחוץ־לארץ, כדי שיבטיחו נאמנות מוחלטת לקומאינטרן ולברית־המועצות של המפלגות בארצות השונות ובאופן כזה – למהפכה העולמית.

למחרת האסיפה שאל אותו מזכיר התא אם התכוון לעצמו. “לא!” השיב פרידמן כאילו הופתע מהשאלה. לאחר רגע, כאילו לאחר מחשבה נוספת אמר: “אילו חשבתי שאני מתאים לתפקיד הזה – הייתי מתנדב!”

שבועיים לא שמע פרידמן דבר על השיחה הזאת ועל הנושא הזה. הוא המשיך בעבודתו, כשהוא מבחין שעוקבים אחריו יותר בקפדנות. הוא הצליח מאוד בחקירות שניהל. בדרכי הערמה הצליח לחשוף את סודותיהם של ספסר אחד שניסה להבריח מטבע זר אל מחוץ לברית־המועצות, של איש כנסייה חילוני שעסק במחתרת אנטי־קומוניסטית, ושל שני אנשים שניסו להכחיש שהיו בצבאו של פטליורה, ופרידמן היה משוכנע שהשתתפו בפוגרומים על יהודים.

אחרי שבועיים הוצע לו שיסע עם אשתו לפלשתינה, עם עוד יהודים לשם בנייתה של המפלגה בארץ זו. בהדרכה שקיבל לפני הנסיעה הוסבר לו קודם כל מיהו המנהיג שיש להישמע לו וכן שהמגמה העיקרית היא לגבש מפלגה ערבית; הקומוניסטים היהודים הם המכשיר לכך. צבי פרידמן הבין, הוא הבין טוב יותר משהתכוונו שיבין. הוא הבין ששולחיו אינם מאמינים שיש עתיד יהודי לארץ־ישראל, ולכן הם מעוניינים בקומוניזם ערבי ורק בו.

הוא נסע עם אשתו לארץ־ישראל. פה, בארץ, לא התנתק מהבולשוויקים, לפחות לא בגלוי. המשיך לדבוק בהם, כשהוא משרת את הציונות בתוך המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שומר באדיקות על העמדות של מוסקבה כלפי עמיתיו במפלגה ומשרת בעצם את ארגון ההגנה, שקיבל אותו מאחדות־העבודה זמן מה אחרי עלייתו.

שירות זה לציונות, שהיה קשה ומאוד לא נעים, היה בעיניו מעין כפרה על שהיה פעם איש ג.פ.או. ועינה בני אדם. צבי פרידמן ידע שלא רק הוא משלם על כך, גם משפחתו. הוא לא ידע עד כמה הרחיק לכת תשלומה של המשפחה, בעיקר של חסיה. גם שמעון, שנשאר עם התיק זמן לא קצר אחרי גמר העיון, רק ניחש מה היה תשלומם של אחיה ואחותה של חסיה ומה עבר על אשתו של ה“שתול”, זו שאחיה היה האדם שאסונו הביא לשינוי בלב בעלה, וכנראה גם בלבה שלה. שמעון החזיר למשה את התיק והודה לו על הרשות לעיין בחומר המרתק. בתשובה לשאלתו של חברו השיב שלא רשם דבר, לא היה לו צורך.

גם בערבו של היום ששמעון הקדיש את חלקו לעיון בתיקו של צבי פרידמן הוא ביקר אצל דליה. היא קבלה אותו במאור־פנים, כאילו כמו תמיד אבל משהו היה לא כמו תמיד. שמעון תיאר לעצמו שמהות ההבדל וסיבתו תתגלה לו עד מהרה.

“אתה מסכים שגם היום רק נדבר?” “אם זה רצונך ­– כן”.

“יש לי צורך לדבר, לספר לך”.

“יש לך צורך לדבר, לספר, או שיש לך צורך שאני אדע מה שאת מתכוונת לספר?”

על שפתיה נתלתה השאלה: “מה ההבדל?” אלא שלפני שביטאה את השאלה היה ההבדל ברור לה לגמרי. היא אמרה:

“אולי נחוץ לי גם לפרוק מעלי את הסיפור, אולם העיקר הוא שאני רוצה שתדע הכול על דליה שלך”. היא הדגישה את המלה שלך, ואילו שמעון חשש מאוד שבסיומו של הסיפור היא תהיה הרבה פחות שלו מאשר לפני ששמע.

“לא דיברתי על כך עם איש”. פתחה דליה, “זה קבור בלבי שנים על שנים, וזה כמו מוגלה”.

“ולא חשבת שחשיפת הפצע' היא המרפא?”

“תחילה לא רציתי כלל להירפא, ואחר כך אולי הייתי גאה מדי. אולי לא היה למי לספר”.

הבעת התמיהה על פניו של שמעון הזמינה תשובה: “לחברות לא רציתי לספר, כי חששתי שכל אחת תאמר לעצמה, כי לה לא היה קורה או שטוב שזה קרה לי ולא לה. חברים ממש לא היו לי, היו גברים או כפי שאתה קורא1 להם מועמדים לנישואין”.

“אני מציע שנחדל ללכת סחור־סחור,” אמר שמעון.

“טוב”, אמרה דליה ושמה את כפות ידיה על ברכיה, בתנועה שראה דומה לה אצל חסיה, ששמה את כפות ידיה על ירכיה. דליה סיפרה את סיפורה, על חיילת־החובה הצעירה שהתאהבה עד מעבר לאוזניים בקצין קשיש ממנה, האמינה באהבתו הכנה אליה והאכזבה המרה היא שקבעה את חייה מאז ועד היום.

“ומאז לא התאהבת שוב?” שאל לאחר שהקשיב בתשומת לב לסיפור. “לא”, ענתה חרישית. אחר כך הוסיפה בביישנות־מה, כי המקרה הקרוב ביותר להתאהבות היה ביחסיה עם שמעון. הוא נשאר שקוע בשרעפיו.

“אמור משהו,” ביקשה האשה ומקולה אפשר היה ללמוד שהיא רוצה שהוא, מצדו, יספר לה מה יחסו אליה.

“אומר לך: אני עצמי תוהה לפעמים לגבי יחסי אליך. ברור שאת מושכת אותי מבחינה מינית, מושכת מאוד. ברור שאיכפת לי שיהיה טוב, שאיכפת לי מאוד מה קורה לך, אבל אישהו אין קשר בין שני אלה, וקשר זה הוא הכרחי בשביל אהבה”.

“אני מבינה,” השיבה חרש.

“האם נגמר בינינו הקשר המיני?”

“זה תלוי בך,” השיבה ושוב הוא למד מדבריה יותר משאמרה במלים מפורשות – אם יאות לשאתה לאשה, מה טוב. מבחינתה אין הכרח שיתאהבו זה בזה לשם כך.

“נצא קצת החוצה,” הציע.

“שוב לקפה ‘לילית’?”

“לא, הפעם לא איכפת לנו שיראו אותנו”.

התבטאותו היתה מוזרה בעיניה. וכי עד כה נזהר כל כך שלא להיראות יחד אתה? מה יש? אחרי הרף עין תוקנה קצת הרגשתה, מכיוון שהבינה שכוונתו היתה שהפעם אין הם יוצאים לשם שיחה מבהירה, אלא פשוט להתבדר קצת. היא ידעה תמיד שהופעה משותפת בחברה היא שלב חשוב בהתקרבות בין גבר ואשה. לא היה ברור לה אם גם אצל שמעון זהו שלב, כלומר נכונות לבדוק התקשרות עמוקה יותר ביניהם.

לקח אותה למסיבת חברים קטנה שהוזמן אליה, ובעל הבית אמר לו, בהזמינו אותו, שלא איכפת לו ולא איכפת לאשתו, עם מי יבוא. היה בזה רמז ויותר מרמז על התרחש בחיי משפחתו של המוזמן. הדבר לא הפתיע עוד את שמעון, כי התברר לו באחרונה שענייניו האינטימיים ידועים לרבים. הוא תמה על עצמו שאין זה מציק לו כמעט כלל. זו היתה הפעם הראשונה שהלך למסיבה כלשהי בלווית אשה אחרת, לא אשתו. כאשר ליווה את דליה לביתה שאלה אותו אם יעלה אתה. הוא הסס. דליה הפצירה בו: “לא חשוב מה יקרה אחר כך, הפעם רק אורגזמה ותו לא”.

זה היה נהדר. שמעון חזר לביתו שמח וטוב לב. אם כי היה ברור לו שהוא לא יתאהב בה ואשה שלא יתאהב בה לא תהיה אשתו. בדרך עלה רעיון במוחו: דליה וברוך. בין יתר הסיבות הוא מנה בלבו גם את העובדה שברוך הוא גבר שהשכלתו ועומק ידיעותיו עולים על אלה של דליה, ואין גברים רבים המסוגלים להתמודד אתה בהצלחה. ברוך לא יחשוש מפניה והיא תדע לכבד את תכונותיו הרוחניות יותר טוב מאשתו הראשונה וכך תלמד גם לאהוב אותו. שמעון היה בטוח שיש יתרון אינטלקטואלי לבור על פניו.

הוא עצמו לא ידע עד כמה קלע במעשה השדכנות שקיבל על עצמו.

יום המחרת היה יום קשה בעבודתו של שמעון. היו לו ישיבות טורדניות שהיה עליו להיאבק למען החלטות מסוימות בנושאים שלא היו כל כך חשובים למוסד כולו, אבל היתה להם חשיבות רבה בביצור מעמדו, שכאמור עורער במקצת באחרונה, והיה בהם כדי להקל על התפתחות דברים שהוא האמין שהם לטובת המוסד. בישיבות אלה הוא הצליח הצלחה חלקית בלבד, להערכתו, ודבר־מה חשוב בעיניו נדחה לעיון נוסף, אולם בסיכומו של דבר יריבו יצא וידיו על ראשו. לאחר הישיבה בירכו אותו שלושה מעמיתיו, כל אחד לחוד, להצלחתו באותו יום. הוא תמה במקצת, אם כי היתה בו די אדיבות להודות להם. נראה, כי תוצאות הישיבה טובות יותר, מבחינתו, משהוא עצמו העריך.

כשיצא מהמשרד לפגישה המשולשת עם ברוך ומשה חשש שמא לא יהיה במלוא כושרו לייעץ לברוך ולעזור לו בשל טרדות המשרד. החשש היה חשש שווא. משראה את שני רעיו, שהגיעו למפגש לפניו, פרחו מראשו כל העניינים שטרדו אותו והוא היה רק שלהם.

בשיחה דובר על עניינים מעשיים. השלושה סיכמו ביניהם שמוטב לברוך להמשיך זמן קצר במקום עבודתו, ועתה לא כשליח הקיבוץ, אלא כעובד עירוני מן המניין, ובאותו זמן יתאמץ להשיג לעצמו מקום עבודה מתאים יותר, שיש ערך לקביעות בו ויש בו מקום לקידום אישי ולהפיכתו למפעל חיים. שני חבריו ינסו לעזור לו במיטב קשריהם וימשיכו לייעץ לו בחיי העיר, שהיו קצת רחוקים ממנו עד כה. השלושה היו רעים נאמנים ולא היתה לברוך סיבה להסתיר משהו ממשה ומשמעון. הוויכוחים בימי הגימנסיה היו משתלה לרעות, המגעים מפעם בפעם בפעילות ב“הגנה” בימי מלחמת העולם ובתקופת המאבק בבריטים, ואחר כך במלחמת השחרור, חישלו את חברותם שנמשכה ברציפות מאז.

אחרי השיחה בענייני עבודתו של ברוך דובר על שיכונו. היתה זו תקופה קשה להשתכן בה בעיר. היה לו מקום מגורים ארעי בבית אמו, אבל היה ברור לשלושתם שיש לדאוג למקום־קבע, גם לפני שברוך “יסדר את חייו מחדש” וישא לו אשה אחרת. דובר גם על קשרים של שלושתם שיש להפעילם במשולב – אחרת לא יסתדר הדבר וגם על הלוואה שיהיה על השניים לערוב לרעם, ויהיו נחוצים ערבים נוספים, שלא יהיה קשה לגייסם. שמעון הזכיר בפני חבריו את אביגדור ואמר שהוא בטוח, כי האיש יעזור ברצון, ובעבודתו הוא יכול גם לייעץ וגם לעזור. על שאלתו של ברוך מיהו השיב שמעון: “אינך מכיר אותו. הוא לא היה בשום תנועת נוער, הוא בגילנו או צעיר בשנה־שנתיים, אבל גדל בחיפה.”

משנגמרה השיחה העניינית אמר להם משה שהוא ממהר ולכן משאיר אותם לבדם. אמר והלך.

שמעון הביט אחריו, מחייך: “הוא רצה שנוכל לדבר על העניינים העיקריים בלעדיו, כדי שיהיה לך יותר נוח”.

“כן,” אמר ברוך, “הוא חבר טוב וחושש תמיד שמא יינזקו יחסים בין חבריו. כאילו היה חשש שאתה תעלב עלי”.

“לא, ברוך, לא נעלבתי כלל. בסך הכל אני רוצה לעזור לך”.

“אני יודע,” השיב ברוך חרש.

“האם אתה רוצה להישאר פה או שנלך ונדבר בהליכה?” שאל שמעון.

“בהליכה, ובכיוון לים, כמו פעם…” אמר ברוך ברמזו על שיחות ארוכות שהיו לשניהם על חוף ימה של תל־אביב בימי חורף לא גשומים, כשהקור הבריח משם בני־אדם והחוף היה לרשותם, כשהם נזהרים רק מפני פושעים. משיצאו שאל ברוך את שמעון: “האם אתה רוצה לספר לי קצת על מה שקורה לך או שמתחשק לך לדחות זאת לפעם אחרת?”

“אספר לך בקיצור, כדי שתדע מה שחשוב לחבר לדעת ונגזול מה שפחות זמן מהסיפור שלך. ממילא לא2 ברור לי עדיין מה אני רוצה לעשות והדבר נמשך כמו מסטיק…” אחרי רגע הוסיף: “פעם אחרת אדבר יותר, כדי להסביר לעצמי את המצב ומה עלי לרצות”.

שמעון סיפר לרעו את אשר אירע לאשתו עם גדעון. תוך כדי דיבור אמר לעצמו שעתה הוא פתוח יותר לדבר מאשר היה כאשר דיבר עם משה. ממילא העניין יצא מגדר סוד והיה לנחלת הרבים. הוא החל להשלים עם העובדה שעניין אינטימי שלו חדל להיות שלו וגם האינטימיות שבו אבדה. הוא הסביר לברוך מיהו גדעון, בלי להזכיר את חסיה, מקור המידע שלו על אודות גדעון, סיפר לברוך על דליה בלי להסגיר את סודותיה, אשר היא סיפרה לו באמון אישי. אם “יצא משהו” משדכנותו – זכותה של דליה לספר או לא לספר. אם לא יווצר ביניהם כל קשר – אין לברוך צורך במידע זה; אשר לדליה ודאי שאין להסגיר את סודותיה לזר. הוא סיפר רק על רוחב השכלתה, הבנתה, וציין שהיא בחורה יפה, אפילו יפה מאוד. שמעון סיפר לרעו על קשריו אתה בלשון עבר, כדבר־מה שנגמר. הם לא התאימו. השניים התקדמו ברחוב פרישמן בכיוון לים. ברוך נזכר שפעם אמרו להם ב“הגנה” שרחוב פרישמן הוא חסרון אסטרטגי של תל־אביב, בהיותו רחוב ישר החוצה אותה ממערב מזרחה. אם מישהו יציב תותח על חוף הים מול רחוב זה יחצה את העיר לשני חצאים, הצפוני והדרומי. שמעון לא זכר זאת. ברוך השיב שממילא אין לזה עוד כל ערך, כי העיר התרחבה מזרחה ורחוב פרישמן אינו חוצה אותה עוד כבעבר.

כשהם חצו את רחוב סירקין נזכרו שניהם ברינה, וכששניהם ביטאו את שמה פרצו בצחוק. הם לא לעגו לה בצחוקם, הם צחקו מפני ששניהם נזכרו בה לפתע וביחד. היה ברור לכל אחד מהם, כי גם העובדה שעברו ליד רחוב סירקין, הרחוב שהיא גרה בו עם הוריה בימי נעוריהם בגימנסיה, וגם הליכתם לכיוון שפת הים העלו בזכרונם נערה זו.

רינה היתה בת עולים מארצות־הברית, שהתקשתה להיקלט בחברת הנערים והנערות ילידי הארץ. העברית שבפיה לא היתה גרועה משלהם; בביתם, בשיקגו, למדה עברית, אלא שההיגוי שלה היה אמריקני, כבד ומעורר גיחוך בקרב הצברים.

הנערה נאבקה מרוֹת על מעמדה בחברת הנערים והנערות שנקלעה אליהם. היה לה מניע כפול. לרצון הטבעי של כל נער וכל נערה להיות מקובלים בחברת בני גילם, שבקרבם הם חיים, נוסף מניע מיוחד, שאולי מותר לקרוא לו מניע ציוני. היא גדלה בבית ציוני והיתה בטוחה תמיד שילידי הארץ הם הילדים הטובים ביותר. לכן משפטם עליה היה כל כך חשוב בעיניה.

ברוך ושמעון וכן חבריהם לספסל הלימודים לא ידעו הרבה על המניעים של רינה גליקמן. הם ידעו רק שהיא “בת שנותנת”, ורבים התעלסו אתה. הנערים בשנות השלושים המאוחרות היו, בעצם, הדור האחרון של נערים בארץ שזילזלו ב“בת שנותנת” אחריהם באה מלחמת העולם והנערים והנערות ראו הרבה חיילים וזונות וכל מה שנחשב עד אז למזיק לנערים רכים. נעלמו הצניעות והביישנות. גם מי שיחלוק על כך שהשינוי בגישה היה קוטבי יודה בוודאי שחל שינוי. שמעון וברוך וכן רינה גדלו בתל־אביב שלפני השינוי. רינה, על אף להיטותה לשאת חן, לא הנגה כלל וכלל לפי האיסורים החברתיים והמוסכמים. לרינה היו אמות־מידה משלה לגבי מותר ואסור, מכובד ולא מכובד. אמות־המידה שלה לא היו ברורים לחבריה, ולה לא היה ברור מה הן אמות־המידה של חבריה היא ידעה שיש הבדל. היו לה מערכות יחסים שונות עם נערים שונים. היא אהבה מאוד נערים שנעים היה לרקוד אתם, שידעו לחבק ולנשק כהלכה. היו נערים שלא עלה על דעתה לשוחח אתם “על משהו”, לפני התעלסות או אחריה.

עם ברוך ועם שמעון היא אהבה גם לשוחח. גם הם לא העריכו נכונה את רינה, לפחות לא מן ההתחלה. היחס הכללי אל “אחת שנותנת” היה גם יחסו של כל אחד מהם. הם נהגו לשוחח זה עם זה בחברות – הוויכוחים המרים ביניהם היו בדרך כלל כשהיה קהל שומעים שיש להשפיע עליו, זה על זה לא ישפיעו. ביחידות הם דיברו גם על רינה. בשיחות אלה היא לא הופיעה כגיבורה חיובית דווקא, ודאי לא בשנה הראשונה. אחר כך הוטב במקצת יחסם אליה. הם למדו ממנה משהו.

הם התייעצו ביניהם איך לפתוח בתנועת יד זריזה את חזייתה וסיפרו זה לזה איזה ליטוף מגרה אותה וכיוצא באלה. למשגל לא הגיע אתה איש מהם – זה לא היה מקובל עליה ובעצם גם על הנערים השונים, כמעט כולם דחו זאת לגיל הבגרות. במשך הזמן החלו שמעון וברוך לספר זה לזה גם על שיחות אתה. שמעון הוקסם משיחה אחת על הייחוד של האשה, על מהות הנשיות ועל הציפיות שיש לרינה מהאמהות המחכה לה לכשתתבגר ותמצא גבר שיהיה בעל אוהב ואהוב ואב מתאים למי שיהיו ילדיה. ספק אם שמעון הבין כל מה שאמרה לעומקו, אבל חש בדברים וכבודה עלה בעיניו והוא החל להתייחס אחרת גם לעובדה שהיא “נותנת”.

בחלקו של ברוך נפלה שיחה חברתית, על שוויון האשה. כשטען שבתנועת העבודה, בעולם ובארץ, אין הפליות לרעת נשים, נענה בחיוך סלחני. הוא אמר: “ודאי, ההסתדרות בארץ־ישראל ותנועות מקצועיות סוציאליסטיות בארצות שונות דורשות שאשה העושה אותה עבודה עצמה שעושה גבר תקבל אותו שכר כמו גבר. בארץ זה קיים בכל מקום שלהסתדרות יש בו השפעה”. ברוך דיבר בבטחון עצמי. הוא היה בטוח שהוא יודע את העובדות ואת ההלכה הסוציאליסטית גם יחד הרבה יותר טוב מהנערה בעלת ההיגוי האמריקני הכבד, שישבה לידו לאחר התעלסות נעימה. הוא הופתע כששמע את דבריה, הדברים היו חדשים בשבילו, הפתעה נוספת היתה שהוא שמע זאת מפי רינה:

“האם ידוע לך שבמקצועות שיש בהם יותר נשים יש משכורת נמוכה יותר לכל מקבלי המשכורת? האם סיפרו לכם בקורסים ובסמינריונים שלכם שקשה לאשה להשיג עבודה בארצות רבות בגלל הזכויות הסוציאליות שאיגודים מקצועיים השיגו למענן?” היא הדגישה אתת המלה “למענן” בקצת לגלוג.

הוא לא ידע זאת והחליט לברר מה מידת האמת בשאלות־הערות של רינה גליקמן. כששוחח עם שמעון על דבריה כבר ידע ש“יש משהו” בדבריה. הוא שאל על כך חבר בוגר שליווה את “המחנות־העולים”. האיש התווכח עם דבריה, אבל הודה שהטענה מושמעת ויש ויכוחים סביבה.

היא הפנתה את תשומת ליבם לספר “ויקטוריה” מאת קנוט המסון (זה היה, כאמור, בשנות השלושים, לפני הבגידה הנאצית של הסופר הנורווגי הדגול), ומעניין היה לדבר איתה על “אננה קרינינה” מאת ליב טולסטוי ועל “מאדאם בוברי” מאת גיסטב פלובר. היא לא ידעה שהם מספרים זה לזה על פגישותיהם אתה ועל שיחותיהם אתה וכך רוכשים לעצמם יתרון מה בדו־קרב המלים, והיה מעין דו־קרב כזה בכל שיחה אתה. היא ייצגה את הצד הנשי, עשתה זאת בלי תוקפנות, עם מעט מאוד עוקצנות, אולם עמדה על דעתה בתקיפות, בלי לוותר ובלי להסכים לכל טשטוש. כל הדברים הללו היו זכורים לשניהם ולא היה שום צורך לומר אותם זה לזה כדי להיזכר. היתה לרינה הפעה על יחסם לבנות־מינה, השפעה טובה.

ברוך שאל אם ידוע לשמעון מה קרה לה. אם כי עברו רגעי שתיקה אחדים מאז דיברו עליה היה ברור לשמעון שהמדובר ברינה גליקמן.

“לא, לא יודע עליה דבר”. ברוך הביע השערה: “אולי משה יודע”.

“מה פתאום?! היא ודאי נשואה לאזרח שקט, עורך־דין או רופא, ואין לה כל קשר אל השירות שלו”.

“מעניין לבדוק מה קרה לה”.

“האם זה מעניין אותך אישית?”

“לא, אני מניח שאתה צודק והיא נשואה באושר ובכלל אני מעוניין לפגוש בחורות אחרות, כלומא בחורות שלא הכרתי עד כה, שיהיו בבחינת נוף אנושי חדש בשבילי”.

“אני מבין”.

“סתם מעניין לדעת מה קרה לרינה זו”.

“ננסה להתעניין באמצעות חברות מהמחלקה בגימנסיה; ואולי במזכירות המוסד יודעים משהו. סביר שהיא שלחה את ילדיה לגימנסיה שלמדה בה”.

“כן, והם כבר צברים ואולי מציקים לעולים חדשים, כאלה כמו שאמם היתה…”


שיחתם נדדה מרינה גליקמן לזכרונות ילדות אחרים וקשה היה להם להתרכז בנושא שלשמו השאיר אותם משה לבדם. לאחר סחרחורות אחדות אמר שמעון:

“ברוך, האם אתה רוצה שנדבר על ענייניך או שנדחה את שיחתנו?”

ברוך הניח יד על כתפו של חברו, חייך ואמר: “שמעון, האם לא מובן לך ששיחת חולין כזאת נחוצה, ממש הכרחית, כדי להתגבר על קושי ולהתחיל לדבר?”

שמעון נבוך ולא השיב דבר. השתיקה היתה מעיקה ועכשיו נחוץ היה להתגבר על המועקה החדשה. כדי להתגבר על המועקה וגם מפני שהערתו הקלה עליו את הדיבור בדרך שלא היתה ברורה לו עצמו, פתח ברוך בסיפורו.

ידידותו עם דוד היתה שונה לגמרי מזו עם משה או מזו עם שמעון. הם היו יותר עמיתים מאשר חברים, אם כי גם עתה לא ניסה ברוך להפחית מעוצמת הידידות שהיתה ביניהם, אך היא היתה שונה. היתה ביניהם גם קצת תחרות על מנהיגות בקבוצה. הרקע העיקרי לקשריהם היה מפעל־חיים משותף ושותפות רעיונית שלמה. דוד היה הראשון בין השווים בכל הנוגע למפעל־החיים, המשק הקיבוצי שלהם, ואילו ברוך היה הראשון בין השווים בכל הנוגע לצד הרעיוני, פעילות חברי הקבוצה כמדריכים בתנועת הנוער, פעילות בתנועה הקיבוצית ובמפלגה. אין ספק שהם היו מסורים מאוד זה לזה. בחיי קבוצה אין מרמים את הציבור, אלולא היתה חברותם חברות־אמת היו חשים בזאת האחרים וחברותם לא היתה נעשית לשם דבר, כפי שנעשתה.

גם ספקותיו הרעיוניים לגבי התנועה הקיבוצית בתקופת המדינה היו ידועים לדוד, שלא היה שותף להם. היה נוח לברוך לתת לדוד לשכנעו. ראשית, הוא רצה מאוד להיות משוכנע שדרכם היא הסרך ואין בלתה; שנית, נעים היה לו לחוש בביטחון הקיבוצי של חבר שהוא – ברוך – הביאו לדרך חיים זו, אם כי זה קרה בשכבר הימים ולא היתה לעובדה הישנה כל השפעה על חייהם ועל יחסיהם בהווה.

לא היו שום הקדמות, דבר כלשהו שעורר חשד ולו גם קל שבקלים, כי דוד הצמיח לו קרניים, עד שלפתע נודע הדבר בדרך שלא הותירה ספק. חסרה לברוך תקופת הספק המענה, שהיא גם קולטת הברק. הדבר נודע לברוך באמצעות אביזר שהוא נתן פעם לדוד במתנה ומצאו לפתע בחדרו, כשחזר מתל־אביב, משהייה של יומיים. שאלתו כיצד הגיע אביזר זה לחדרם הביכה את אשתו מבוכה רבה, עד כדי כך שכל העובדות היו כאילו רשומות על פניה בבהירות המונעת אפשרות של טעות.

שום שיחה לא התקיימה ביניהם. ברוך לא רצה לשוחח. הוא קם ויצא מהחדר. הוא לן אותו לילה באסם של המשק. למחרת היום סודרה הפרדת הדיור ושבוע לאחר זאת נכנסו דוד ואשת ברוך לחדר משפחה. יותר מהר מצמיחת פטריות לאחר הגשם.

“ועד היום לא דיברת לא אתה ולא אתו?”

“לא, לשם מה?”

“אינני יודע, כדי לדעת”.

על אף כאבו של ברוך חלף חיוך של טוב־לב ושל הבנה חברית על פניו והוא אמר: “שמעון, לא כולם כמוך, לא לכולם הדבר החשוב ביותר הוא לדעת.”

שמעון שב לדבר עם ברוך על דליה ואמר לו גלויות שנראה לו, כי הם ימצאו חן זה בעיני זה. לשמחתו של שמעון, וקצת להפתעתו, הסכים ברוך לפגוש את דליה בלי פקפוקים והיסוסים.

חסיה ידעה יפה שיואל שלה הוא אדם טוב. היא נהגה לומר לעצמה ש“אין אנשים כאלה”. היא ידעה שהוא אוהב אותה אהבה רבה, שהוא מרוצה מביתם, ממשפחתם, מילדיהם, משותפותם בחינוך הילדים. היא היתה בטוחה שהוא מרוצה מהכול. היא ידעה שמשקעי עברה נהירים לו. היא גם סיפרה לו לא מעט, סיפרה כמעט כל מה שאפשר בכלל לספר, אבל היתה בטוחה ביטחון מלא שאין לו מושג על ההשלכות שיש למשקעיה בהווה. הוא אינו יודע דבר על הזכרים שבחייה – היתה בטוחה. היא לא תיארה לעצמה שהוא יודע ושותק, שהוא יודע ואינו רומז לה משהו, אינו מכהה בה, כאילו זה לא קיים.

יואל ידע מן ההתחלה. הוא ידע על הפעילות המינית העניפה של חסיה. הוא לא ידע שביחסיה אתו קשה לה כל כך. זאת לא העלה על דעתו. כשם שהוא הצליח להעלים ממנה שהוא יודע עליה דברים שלא העלתה בדעתה שהוא יודע עליהם כך הצליחה חסיה להעלים מיואל שהתנהגותה במיטת הזוג שלהם היא מלאכותית, שבעצם היא סובלת ולא נהנית. אילו ידע זאת – ספק אם היה מחזיק מעמד בחייו אתה.

הוא סלח לה על מעשיה ולא ניסה, אף לא בדרכים עקיפות, לצמצם את פעילותה זו, מכיוון שחש שהדבר נחוץ לה כפיצוי על סיבלות עבר. הוא קיבל אותה כמו שהיא, על עברה המחוספס. הוא ידע יפה שהילדים הם ילדיו, גם מפני שידע, כי כאשר החלוטו להביא לעולם ילד, מייד ויתרה על חיי מין שמחוץ לנישואיה, עד שהיתה כבר הרה (ובעצם עד לאחר הלידה) וראה שהילדים הם ילדיו, היו להם קווי דמיון אליו. בדיקת רקמות לא היתה עדיין בעולם, אבל לא היה שום צורך בכך.

הוא פיצה את עצמו בדרך מקורית על שוויתר על בלעדיות כגבר אצל חסיה. משלמד על גבר ששיגל את חסיה, היה מחפש דרך אל אשתו של אותו גבר. ברוב המקרים גם הצליח. הוא נהג להציג את עצמו כגבר שבעלה של האשה האמורה שכב עם אשתו. זה היה פועל די טוב. רק במקרה אחד גרם הדבר לשערוריה שערכה אשה נפגעת לבעלה. יואל אמר לעצמו שהוא עושה משפט צדק – מגיע לגבר המחפש סיפוקים מיניים אצל נשים זרות, שאשתו תעשה מעשה דומה. בסתר לבו ידע יואל שהדבר דרוש לו, גם כדי לרפא את גאוות הגבר הפגועה, גאווה שלא נאה היה לו להודות בקיומה.

כאשר שמעון סיפר לו שפגש בחסיה בבית ההבראה, אמר לעצמו יואל מיד: “הוא – לא!” יואל לא השלה את עצמו וידע שגם בחורים הגונים מאוד יש שאינם נרתעים ממגע מיני עם אשה נשואה לאחר, כשהם עצמם נשואים. הוא ידע יפה, כי יש אנשים שהם הגונים ביחסי אנוש רגילים, אנשי כבוד בכל מגע בין בני־אדם, אך הם מרשים לעצמם להעלים מנשותיהם חדרי מיטות אחרים ולרמות נשים אחרות, להבטיח הבטחות שאין להם כל כוונה לקיימן. מצד שני יש נוכלים, אשר לאחר לחיצת ידם כדאי לך לספור את אצבעותיך, שמא נגנבה אחת מהן, ואילו כלפי האשה בבית הם שיא ההגינות. יש ויש. יש, כמובן, גם אנשים הגונים הן כלפי הבריות והן כלפי נשיהם. יש לעומתם, נוכלים המרמים גם את נשיהם. את אלה תעב יואל במיוחד, וכאשר נודע לו על אחד מהם בהקשר הלא נעים של פעילותה המינית של חסיה – יהי מחזר אחרי אשתו של ברנש כזה בהתלהבות ודביקות מיוחדת. כמעט תמיד בהצלחה.

הוא היה בטוח ששמעון – לא. אילו התפתח משהו בבית ההבראה בין שמעון וחסיה, אשר לבעל אסור לדעת, לא היה שמעון אומר בטבעיות כזאת שנפגש עם חסיה. זה – לא. אורח היחסים המיוחד בין שמעון וחסיה נעלם ממנו. אין זה מן הדברים שאפשר לנחשם – שום אדם אינו חכם יותר מן המידע שברשותו.

לכן גם דיבר עם חסיה בטבעיות כזאת על שמעון והציע לה מה שהציע. למזלה לא חש הפעם יואל במבוכתה. ביטחונו שלא היה דבר בין שמעון וחסיה נבע גם מידיעתו, כי היה שם מועמד אחר והיה ברור ליואל שהאיש שבחברתו שיחקה אשתו משחקים אסורים הוא אביגדור.

יואל לא מיהר לקשור קשר עם אשתו של אביגדור, מכיוון שהיה מעוניין הרבה יותר באשתו של גבר אחר, של גדעון. נודע לו על גדעון באיחור. הוא אסף מידע על גדעון ועל אשתו זה זמן־מה. הוא ידע שהיא תהיה אגוז קשה. היא יודעת על אורח חייו של בעלה ואין הדבר פוגע באהבתה אותו ויואל לא ידע אפילו אם הדבר פוגע בגאוותה הנשית.

היו לו חברים קרובים; היו לו משושים שונים שבעזרתם נודעו לו דברים שרצה לדעת. נודע לו, בין היתר, ששמעון איבד, למעשה, את אשתו בגלל גדעון, אותו גדעון עצמו שחסיה חוזרת אליו מפעם לפעם. הוא ידע, כמובן, שאין היא חוזרת אל האחרים. הוא חיפש את ידידותו של שמעון גם מכיוון שחשב שאולי יוכלו לשתף פעולה לגבי גדעון, אם כי פקפק אם ירצה שמעון ללכת בדרכו־הוא, לפתות את אשתו של מי שפיתה. בעייתו של שמעון היתה שונה מעיקרה מזו של יואל. יואל הבין שיעבור זמן ויהיה צורך בהתקרבות לבבות עד ששמעון יפתח לפניו את סגור לבו. הוא הניח שלפניו אדם סגור, שאינו ממהר לדבר על ענייניו עם כל מי שנקרה על דרכו.

יואל תכנן את ההתקרבות אל שמעון לחוד ואת חיפושיו אחרי דינה לחוד. הוא היה בא לתל־אביב מפעם בפעם לצורך עבודתו והיה נשאר זמן־מה. הוא למד לדעת לאן דינה יוצאת ומתי, והיה פוגש בה באקראי, בלי שתדע שהוא מחפש אותה ואולי אפילו עוקב אחריה.

לא כל הנשים שהוא שכב אתן בשל מעשי בעליהן עם אשתו מצאו חן בעיניו.. הוא השתמש בעובדה שגבר נורמלי מסוגל למשגל גם עם אשה שאינה מוצאת חן בעיניו, ויכול אפילו להפיק ממשגל כזה הנאה מינית מסוימת. דינה מצאה חן בעיניו – לא במקום חסיה, חלילה.

היו נשים נבגדות שקשריו אתן נמשכו גם מעבר לחיי מין. מכיוון שחסיה לא חזרה אל מיטות בעליהן לא שיגל אותן יואל לאחר שנגמרו היחסים הראשונים. אחדות לא ראו אותו עוד והוא לא ראה אותן. אחדות קשרו איתו קשרי אדם עם אדם. אלה, רובן, גם עזרו לו בעיקוב אחרי מעשיה של אשתו ועזרו לו ליצור קשר עם נשי הזכרים של חסיה. הן נהנו מפעילותו יוצאת־הדופן של יואל ועזרו לו ברצון אפילו בהתלהבות.

אחת מהן קשרה קשרים עם דינה. משנעשו חברות או מעין חברות הזמינה אותה אשה את דינה לצאת אתה העירה והראתה לה מרחוק את גדעון וחסיה נכנסים לדירת הרווקים של רעו. לדינה לא היה ספק מה קורה שם, היא ידעה שזה הבית שחבר טוב של גדעון מתגורר בו ושבאותו זמן אין הוא בביתו.

“את מכירה אותה?” שאלה דינה, כוןלה מיצרת וכואבת, מכיוון שאין זה היינו הך לדעת כללית על “מעשיו הטובים” של הבעל ולראות זאת עין בעין.

“כן, אני מכירה אותה ואת בעלה – שמה חסיה פרומין ובעלה הוא יואל פרומין,” אמרה האשה, כפי שהנחה אותה יואל.

האשה הלכה עם דינה לבית קפה ודינה שפכה את לבה לפניה. היא אמרה שהיא יודעת ש“כל הגברים הם כאלה”, אבל נדמה לה שבעלה הוא יותר “כאלה” מגברים אחרים. היא שאלה בתמימות: “האם אני פחות מושכת ממנה?” התשובה היתה שלילית.

ידידתו של יואל החלה לנחם את דינה, כי בינתיים נקשרה אליה והיא חדלה להיות רק ממלאת תפקיד בשליחותו של יואל. היא החליטה שידידותה עם דינה תימשך, אם כי “התפקיד” נסתיים. בלי קשר להחלטה להמשיך בידידות עם דינה, טלפנה לבאר־שבע, עם שובה הביתה, ומסרה ליואל דין וחשבון מלא. לא היא ולא יואל לא ראו בתוכנית של יואל כל פגיעה בדינה. להיפך. דינה נמצאת “בסירה אחת” עם יואל.

חסיה הגיעה לתל־אביב יחד עם יואל, הם ביקרו את אמה בבית האבות ליד העיר. באותו ביקור אצל האם לא אירעו דברים שלא אירעו בביקורים קודמים, ואירעו כל הדברים שיארעו בביקורים שעוד יבואו. נשאלו השאלות הרגילות על מצב בריאותה של האם, עם מי היא מתרועעת באחרונה בבית האבות ואיך היא מבלה את זמנה. האם מצדה שאלה על נכדיה, עליהם עצמם ועל מעשיהם, שמעה במידת־מה של סבלנות את התשובות ועברה לדבר על מה שעניין אותה. היא סיפרה קצת זיכרונות על בעלה שנפטר, על עלומיה ועל ילדותם של ילדיה. לא החסירה פה ושם עקיצות על שממעטים לבקר אצלה. היא ניסתה להתאפק ולא לעקוץ, לא להזכיר טענות כאלה, מכיוון שזקנה אחרת, נבונה ממנה, הסבירה לה יום לפני כן, כי טענות ועקיצות מסוג זה משפיעות בכיוון הפוך – אין הן גורמות שירבו לבוא לבקר, אלא להיפך; אי־הנעימות שבביקורת הגלויה והמרומזת מביאה להתמעטות הביקורים, לדחיית כל ביקור, משום שהוא נעשה יותר ויותר לא־נעים. אמה של חסיה הבינה זאת, אבל לא היה קל לה להתאפק. מדי פעם פרצו הטענות, לרוב בצורת עקיצות. משנזדמנה לה עקיצה שנראתה לה קצת מתוחכמת – פרצו המילים מפיה.

פעם אחת הבליגה חסיה וגם פעם שנייה ושלישית אחר כך שאלה את אמה: “אמא, אנחנו באים אליך פחות משאחרים באים אל הוריהם פה?” האם לא היתה משקרת ולהודות באמת לא רצתה, היא לא הגיבה איפוא על דברי הבת. אחרי זמן־מה באה עוד סניטה בעניין זה של ביקורים מעטים והפעם נשאלה השאלה בהטעמה: “אמא, אני חוזרת ואומרת לך שאנו באים כפי שאנו יכולים, ומבקשת שתעני לי: האם יש לך פחות ביקורים מאשר לאמהות אחרות?” הפעם לא היה מנוס מלהשיב והאם הפטירה: “אתם דווקא באים יותר, אבל…”

“ובכן תאמרי לילדיך האחרים מה שאת אומרת לנו,” התערב יואל בחליפת הדברים שבין האם והבת ואחר הפסקונת קלה הוסיף:

“ותזכרי שילדיך גרים במקומות שונים וכולם מרוחקים מתל־אביב”. הוא בחר היטב במלים, והדגיש את המלה “שונים”, כדי להבהיר שאין כל פתרון במעבר לבית־אבות אחר, כי מקום שיהיה נוח לאחד הילדים יהיה הרבה פחות נוח לאחרים; המקום שהיא מצויה בו היה איפוא הרע במיעוטו.

האם חשה שעליה להסב את השיחה לנושא אחר: “היתה אצלי אלמנתו של מוניה”.

“מה פתאום?” שאלו שניהם.

“למה לא?”

“הרי הם כולם ניתקו את הקשרים עם אבא, עוד לפני מותו, כשנוצר אצלם חשד שאבא לא קומוניסט, אלא איש השירות,” אמרה חסיה.

“אבל מוניה מת לפני שמישהו מהם חשד במשהו, הם האמינו שאבא פשוט התרחק מכיוון שהיו לו ספקות אידיאולוגיים וגם בגלל הזדקנותו”.

“נכון. ואיך היה הביקור?”

“היא די נחמדה, לא חכמה גדולה, לקרוא ספר אין היא אוהבת ואפילו עיתון מרדים אותה, אבל שיחתה נעימה. היא מדברת יידיש עממית ועסיסית, יש בה משהו המזכיר לי את היהודיות בעיירה מן הימים ההם…”

“היא איננה קומוניסטית?” שאל יואל.

“מה פתאום!” אמרה חסיה, “היא לא יודעת איך אוכלים את זה”.

“היא יהודיה פשוטה וטובה”. אמרה האם.

“איך היא חיה עם מוניה, שהיה קומוניסט קנאי כל כך?” שאל יואל, וחסיה הוסיפה אף היא: “כן, זה באמת מוזר גם בעיני”.

האם חייכה ואמרה: “צברים… היה סוג מסוים של יהודים בגולה והווי יהודי זר לכם, אתם לא תבינו, כנראה. קראתם אולי שהיה טיפוס יהודי שקראו לו ‘מוסר’ (האם ביטאה מלה זו בהיגוי אשכנזי־יידי: ‘מויסר’). אלה יהודים מטונפים, שקיבלו כסף מהשלטון הצארי, כדי שיספרו לשלטונות על דברים ומעשים נגד השלטון, שיהודים אמרו או התכוננו לעשות. מכיוון שנזהרו מפניהם והם לא ידעו מה שאסור היה שהשלטון הצארי האנטישמי ידע – ולמסור ידיעות לשלטונות הם היו חייבים, למען המשך פרנסתם – הם היו משקרים ומוסרים לשלטונות שקרים שהזיקו ליהודים רבים. לנבזים אלה היו לעתים קרובות נשים פשוטות, שלא היה להן קשר לענייני הבעל, אחדות מהן סבלו מעיסוקיו ומהיחס אליו מצד ‘הקהל’ ואחרות היו אדישות. היא מזכירה לי את האדישות”.

“מוניה עצמו, האם לא ניסה לעניין אותה בקומוניזם?” שאל יואל.

“לא” השיבה חסיה במקום אמה. “הוא, מצדו, היה מרוצה, יש להניח, שיש לו בית שקט. די היה לו במהפכה העולמית מחוץ לבית…”

“‘מהפכה עולמית’ האם זה לא אידיאולוגיה טרוצקיסטית?” המשיך יואל לשאול.

“לא”, ענתה הפעם האם עצמה." גם הם דיברו על ‘מהפכה עולמית’ שבשמה הם פועלים נגד היישוב והציונות. לדעתם ברית־המועצות של סטאלין היא הבסיס".

“ומה קרה לילדיו?” שאל יואל.

“אף אחד מהם אינו קומוניסט – השיבה האם – הם בחורים טובים, עוסקים כל אחד במקצועו, טכנאי שיניים, עקרת בית ואחות רחמניה”.

“אמא, נדמה לי שאצל רוב הפרקציונרים הדור השני אינו מתעניין במק”י ובקומוניזם. נכון?" שאלה חסיה.

“נכון,” אמרה האם. “הבן של יאשה היה אפילו באצ’ל”.

“כן,” אמרה חסיה, “רוצים לברוח כמה שיותר רחוק…” ושקעה בהרהורים.

יואל החליט מייד לעקור אותה מהרהורים לא טובים אלה, בלי שיורגש שהוא עושה זאת במתכוון. הוא פנה אל האם בשאלה: “מי זו האשה המתהלכת שם בחצאית אדומה וחולצה ירוקה?” השאלה הדהימה את חסיה ועקרה אותה מהרהוריה והיא קראה:

“איזו חולצה ירוקה על ראשך?!”

“נדמה היה לי שזה ירוק…” השיב יואל במבוכה עשויה.

“שמעון,” אמרה המזכירה, “משה על הקו”.

“תני לי אותו, בבקשה”.

“אני מעבירה את השיחה,” אמרה למזכירתו של משה, “העבירי גם את”.

“שלום משה”.

“שלום שמעון, איך היתה שיחתך אמש עם ברוך?”

“שוחחנו על כל מה שאתה רוצה או לא רוצה, רק בסוף הוא הגיע לעניין”.

“גם בן אדם צריך לחימום, לא רק מכונית…”

“כן…”

“מה יהיה הלאה?”

“מה שסיכמנו”.

“אתה מדבר עם אביגדור?”

“כבר דיברתי הבוקר, וזה מסתדר. יש לו קשרים שיאפשרו קניית דירה בעיר, בבית קצת ישן, הציע איך ומה לעשות וברוך יתקשר עם מי שנחוץ, לאחר שאביגדור יתקשר ויאמר מה לעשות כדי לקבל משכנתא, יהיה צורך להשיג לו סכום ראשוני. נדמה לי שבעניין שיכון אנו קרובים לסידור”.

“על מה עוד דיברתם?”

“על אלף דברים… שמע! נזכרנו ברינה גליקמן”.

“מה פתאום?”

“אני יודע? עברנו ליד הבית שהיתה גרה בו…”

“אולי ידוע לך מה קרה לה?”

“לא, ברוך דווקא אמר שאולי אתה יודע”.

“לא שמעתי עליה כל השנים”.

“מי יכול לדעת?”

“אין לי מושג, אולי חברות שלה, במידה שהיו לה חברות, ואולי בגימנסיה יודעים”.

“גם אני אמרתי לברוך דברים דומים”.

“מה, הוא מעוניין בה?”

“אומר שלא, אבל מתחת לסף ההכרה ואולי רק להתאווררות”.

“אתה באמת חושב שהיא עכשיו מה שהיתה אז?”

“לא, גם אני וגם ברוך מאמינים שהיא נשואה ואם לחצי תריסר ילדים ושבעלה הוא רופא, עורך־דין או יבואן מצליח”.

“מתקבל על הדעת, אז למה אתם מחפשים אותה כל כך?”

“מחפשים, אבל לא ‘כל כך’, פשוט מעניין”.

“טוב, אם תדעו משהו ספרו גם לחברכם משה”.

“מתי ניפגש?”

“מתי שתרצה”.

“כשברוך יבוא נקבע משהו”.

“שלום”.

“שלום”.


שמעון פנה למזכירה וביקש שתקשר אותו עם הגימנסיה שלמד בה בשעתו. הוא ביקש לדבר עם עובדת במוסד שהכירה את התלמידים מכל המחזורים. הוא למד ממנה שרינה גליקמן נסעה לאמריקה ללמוד באוניברסיטה, לא גמרה את חוק לימודיה, ובמקום זה נישאה לרופא שיניים יהודי שהסכים לעלות אתה לארץ. היא מעוניינת בגימנסיה ותשלח אליה את ילדיה. העובדת מסרה לשמעון את שמה החדש ואת כתובתה של רינה, המתגוררת מחוץ לעיר. לאחר שהצטייד גם במספר הטלפון של רינה ובכתובת ומספר הטלפון של המרפאה של הבעל (שהיתה בלב העיר), החליט שבעניין זה הוא כבר מוכן לפגוש את ברוך ושברוך יטלפן אליה ויקבע פגישה לשניהם או לו לבדו, כרצונו של ברוך.

מכיוון ששמעון החליט להתנתק מדליה, מזו שלא היתה אשתו, החליט שלא לבוא אליה במפתיע, כפי שגבר בא אל בת־זוגו.

הטלפון צלצל בדירתה של דליה רגעים אחדים לאחר שובה מבית־הספר.

“הלו, מי מדבר?”

“כאן שמעון, מה את עושה הערב?”

“מחכה לך”.

“נו, זה מופרז… אבוא אליך, בשמונה וחצי, זה טוב?”

“מצוין, או רגע אחד, אולי תבוא בשבע ונאכל יחד ארוחת ערב?”

"בסדר. שמעון הסכים אם כי זה לא התאים לתוכניותיו לגבי הביקור שלו אצל דליה.

דליה הניחה את השפורפרת, חיבקה את ראשה בזרועותיה והחלה להרהר – מה פירוש הדבר? האם הוא בא להציע לה נישואין? לפחות לספר לה שהחליט סופית להתגרש והחל בהליכי גירושין? זה לא התקבל על הדעת. היא הכירה כבר את שמעון במידה מספקת, שאילו כך היה הדבר, היה מופיע בדירתה של האשה בלי הודעה מוקדמת, כפי שכבר עשה פעם.

אולי טעתה בתגובתה, כשנתנה לו להבין שהיא מחכה לו ורק לו, שהיא שלו עוד לפני שהוא שלה. האם היא באמת שלו? מכיוון שנואשה מזמן מכך שתתאהב ממש במישהו, היא חשבה שיחסה לשמעון הוא דבר־מה הקרוב ביותר להתאהבות שיכול לקרות לה. במחשבה שנייה ביטלה את החשש שמא הזיקה לעצמה בגילוי־לב מופרז. היא כבר למדה שעם שמעון מוטב להימנע מערמומיות של אשה ולהיות גלויה וישרה ביחסים שבינו לבינה, ממש כפי שהיתה ישרה וגלויה בנושאים אינטלקטואליים.

היא ניגשה להכנות לאירוחו של שמעון. ארוחת־הערב נועדה להיות משהו מיוחד. עליה להוכיח לא שהיא טובה לא רק במיטה ובשיחה אינטלקטואלית. היא שמה לב שהוא הביט פעמים אחדות על סידורי הדירה שלה וקיוותה שהם מצאו חן בעיניו. היא לא ידעה אילו מאכלים שמעון אוהב ולא רצתה לבחור במאכלים צבריים מקובלים. היא לא רצתה להיות בנלית, גם במטבח רצתה להיות מיוחדת. תוך כדי עיסוק בהכנות אלה עבר הרהור במוחה, שמא הוא בא פשוט כדי “לגמור” אתה, לומר לה שלדעתו הין הם מתאימים זה לזה? מחשבה זו היתה מאוד לא נעימה לה. היא חשה שאם תיכשל עם שמעון יהיה זה רע וחמור מבחינתה הרבה יותר מאשר כישלונות קודמים שלה. מובן מאליו שהיא לא יכולה היתה לתאר לעצמה מה יביא לה שמעון, שהוא יציע לה גבר אחר במקומו, חבר טוב שלו. איך יכולה היתה לנחש דבר כזה?

עוד היא טורחת על ההכנות והטלפון מצלצל.

“הלו,” אמרה דליה בחוסר סבלנות.

“כאן שולה,” אמרה חברתה, “אני מוכרחה לדבר אתך”.

"האם זה דחוף מאוד?

“כן…”

“יש לי פגישה הערב”.

“מה דעתך שאקפוץ אליך לפני זה?”

“מתי?”

“נאמר בארבע?”

“אם לא מפריע לך שנדבר בזמן שאני מכינה ארוחת־ערב”.

“יופי, אלמד ממך משהו בהזדמנות זו…”

“באמת, עקרת־בית מנוסה כמוך תלמד מרווקה כמוני…”

“אל תקטיני את עצמך, את מצוינת בכל דבר”.

דליה הניחה את השפורפרת ואמרה לעצמה שבדיוק היום שולה נתקעת לה, אולם לא היתה יכולה לסרב לחברתה הטובה, שניסתה כבר לשדך לה כחצי תריסר גברים. בשעה ארבע, כששולה הגיעה, היתה דליה קרובה לגמר ההכנות.

"שולה דברי מהר, כי בשש אני זורקת אותך מפה.

“לא תזרקי, אלך בכוחות עצמי. אני רואה שהפעם זה חשוב לך מאוד”.

שתיקתה של דליה היתה כהודאה.


סיפורה של שולה היה סיפור שגור, בכל מקום שמצויים בו גברים ונשים, זוגות נשואים. היה זה מהסיפורים שתפוצתם הרבה בישראל עכרה את רוחו של שמעון. היא נפגשה עם אביגדור (כן, אותו אביגדור שהיה בבית המרגוע יחד אתם) וקרה מה שקורה לעתים יותר מדי קרובות. מובן שבעלה של שולה אינו יודע דבר, שולה נמשכת אל אביגדור אם כי חוששת שזהו מוקש. מניין לה, מצד שני, שזו אינה אהבת חייה הגדולה ושכל חייה עם בעלה לא היו אלא טעות?

“מזלי שאינני מכירה את אשתו, אילו הכרתי אותה זה עוד יותר מסובך,” אמרה.

דליה שמעה אותה בסבלנות עד הסוף ואמרה לה: “אני מכירה אותו. הוא היה בבית ההבראה כשהייתי שם”. דליה הפסיקה לרגע, כדי להגדיל את הרושם:

“זהו ‘מתעסקן’ מקצועי, רודף אחרי כל שמלה. בבית ההבראה הוא התעסק עם אשה שגרה אתי בחדר. גם היא עשתה עלי רושם של אחת שעוברת מגבר לגבר”. אחרי הרהור קל הוסיפה: “אם כי מכל בחינה אחרת היא, כנראה, בחורה טובה”.

“והוא, האם הוא איש טוב מבחינות אחרות?”

“אני לא יודעת, אבל מה זה חשוב לך? הוא רואה בך אחת מרבות, את לא אהבת חייו”.

הבעת אי־הנחת על פניה של שולה לא הפסיקו את דבריה של דליה, שהיתה בטוחה שהיא מצילה את חברתה מהסתבכות שתיגמר לא טוב:

“נסי לברר עליו, ייתכן אפילו שבין שתי פגישות אתך יש לו עסק עם אחרת”.

כששולה הלכה היה ברור לדליה ששולה תיבדוק וכאשר יתברר שדליה צודקת לא תשמע על עניין זה מפי שולה דבר וחצי דבר. שולה אמנם באה לשפוך לב לפני חברתה הטובה דליה, אבל מזה עד הודאה גם בכישלון מביש וגם בחכמת החיים העדיפה של דליה יש מרחק. התדמית העצמית של שולה חייבה אותה לראות לעצמה – אשה נשואה ואם לילדים – יתרון בעניינים אלה על פני דליה, שלא נישאה, על כל פנים עד עתה.

בזמן ששולה ביקרה אצל דליה ודליה הצליחה בעמל לא מבוטל לא לתת לה להפריע בהכנות לקבלת פני הגבר שחיכתה לו ובו בזמן גם למלא כלפי שולה חובת חברה לחברתה, ישב שמעון בקפה “נאווה”, שהוא התחיל לחבבו, בחברתה של ריבי. היא טלפנה אליו לפני כן, הזכירה לו שמתקרב מועד האזכרה לבעלה, לשמואל, שנפל במלחמת הקוממיות והוא ביקש להיפגש אתה, כדי לשמוע מה קורה אצלה ומה ואיך יהיה באזכרה.

שמואל היה חברו של שמעון. אמנם הם לא הכירו איש את רעהו לפני מלחמת הקוממיות, אבל היותם אחים לנשק במשך חודשים ארוכים, ובהם לחימה קשה, קשרו אותם לנצח, גם מעבר לאורך חייו, הקצרים, של שמואל.

כמו שמעון גם שמואל היה בן תל־אביב, אבל ממשפחה מעוטת אמצעים. אביו היה בעל מלאכה, יוצא עיירה קטנה בפולין. הם גרו בשכונת צריפים במרכז העיר, שקראו לה משם־מה על שמו של מקס נורדאו. לא חסרו לשמואל אחים ואחיות, חסר היה לו מקום בבית. הוא למד בבית־ספר מונטיפיורי, שם קיבל מילגה ללימודי ערב. על ריבי ידע, אז, שמעון אך מעט. הם סיפרו זה לזה שהם נשואים. פעם אחת היו בחופשה יחד ונפגשו עם נשותיהם. אשתו של שמואל עמדה להשתחרר מהצבא, בהיותה הרה (היא היתה חיילת במשרד צבאי בעיר) ואשתו של שמעון היתה פטורה מגיוס, מכיוון שהיתה אם לילד.

הקשרים בין שמעון ושמואל התהדקו מיום ליום. בקרב ובחיי השדה הקשים ניכר האדם וניכר החבר. בחיים אלה נוצר אמון בין בני־אדם, אמון לחיים ולמוות. הארבעה נפגשו בעיר, במקום שהיה ספק בית־קפה, ברחוב אלנבי פינת רחוב הס. ארבעתם אכלו אבטיח של ראשית העונה, ושתי הנשים “מדדו” זו את זו, כשהן יודעות שאחוות בעליהן תחייב אותן לידידות. נראה היה להן שזה לא יהיה קשה כל כך. אמנם ריבי הציגה את עצמה בשמה המלא, רבקה, אבל לאחר שבעלה דיבר עליה ואליה פעם־פעמיים וקרא לה “ריבי” – קראו לה כך גם דליה ושמעון. כך זה נשאר. ריבי.

הנשים נפגשו ביניהן בלי הבעלים שתי פעמים בלבד לפני שנודע לדליה שבקרב איום בשערי עזה נהרג שמואל, ואילו שמעון שלה ניצל. כשבא הגבר שלה הביתה, עוד לפני שניגשו אל ריבי, סיפר לה על קרב התופת, ואמר בין השאר: “כבר מתחילים לרקום אגדות, כאילו יכולים היינו לכבוש את עזה, אלמלא הפיקוד העליון שנתן פקודת נסיגה. זו שטות. היתה שם אש תופת, פלא שאני חי”.

למשמע המלים האחרונות עבר רעד בגופה של דליה. שמעון שהביט לכיוון אחר המשיך: “אינני יכול לדעת מה היו כוונות המטכ’ל אולם אני יודע שלא יכולנו לכבוש את עזה. כשניתנה פקודת הנסיגה הוקל לכולנו. גם לשמואל. הצרה היא שגם נסיגה היתה עסק לא קל. היה שם חייל, חבר קיבוץ מעמק בית־שאן, שהציל בקור־רוחו חיילים רבים, תוך הסתכנות לא מעטה, אם מגיע למישהו ‘ויקטוריה קרוס’ מגיע לו”.

“מה זה ‘ויקטוריה קרוס’?”

“זהו אות הכבוד העליון בצבא הבריטי, שנותנים לחייל שעשה, מול פני האויב, מעשה גבורה מיוחד במינו, מעבר לחובות תפקידו, הציל חיילים או שינה את תוצאות הקרב. אצלנו אין עדיין אותו, לכן החברה משתמשים בשם האנגלי, כדי להגדיר מעשה גבורה מיוחד במינו. רוב האותות האלה ניתנים לחיילים אחרי מותם. למעשה מסוכן מאוד, שאין סיכוי רב ליזור ממנו חי, נוהגים חיילים קרביים לקרוא ‘ויקטורה קרוס’. הבחור שאני מספר לך עליו חי, וכשהגענו לעורף עודד את האחרים. זה בחור שאוהב לאכול טוב, להתלוצץ, למתוח תמימים וכל מיני דברים שהחברה הטובים אוהבים”.


"שמעון, ספר לי על החבר שלך, אמרה דליה שלא רצתה להכניס לתחום של הרגשותיה עוד אדם, אדם זר.

“קשה לי, דליה, קשה לי לספר. חשבתי שאספר בפעם אחת, לך ולריבי, אולם אולי כדאי לעשות חזרה עליך, לפני שמספרים לריבי”.

החזרה היתה חשובה ובעזרת דליה הוא בנה את הסיפור, בחר במלים – בלי לשקר הוא מצא דרך רכה יותר לספר. לא היה זה סיפור מיוחד במינו, רבים היו כמוהו במלחמה העקובה מדם, הרבה מאוד דם.

הם היו יחד כשזה קרה. הכדור שנורה ממרחק רב פגע בראשו של שמואל. הוא יכול היה לפגוע בראשו של שמעון. הכול ביד המקרה. כשריבי שמעה זאת אמרה: “ויכול היה לקרות שלא יפגע לא בו ולא בך”.

שמעון היה אסיר תודה לריבי על הערה זו. לא רק זיכרון החברות עם שמואל, גם הערה זו גרמה לכך ששמעון ודליה לא שכחו את ריבי ושמרו על הקשר אתה מאז. שמעון היה הסנדק של שמואל הקטן, בנם של ריבי ושמואל, שנולד אחרי מות אביו.

הקשר נתרופף כאשר נבעו פרצות בחיי המשפחה שלהם.

מובן מאליו ששמעון הגיע לבית הקפה לפני ריבי והמתין לה. משהביט בה, נכנסת, הבחין בפעם הראשונה שלריבי יש גוף נשי נאה.

משהתיישבה ריבי מול שמעון השיבה על שאלתו שהיא מסתפקת בספל קפה הפוך, ואמרה לו עוד לפני שהמלצר בא לקבל את ההזמנה: “שמעון, שלא תרגיש לא נוח על שאין אתם מתקשרים בזמן האחרון. אני יודעת מה קורה”.

“כן,” השיב שמעון,,אני מבין שכל העולם יודע על דבר שחשבתי שהוא עניין אינטימי שלי".

כדי למנוע מבוכות נוספות עברה ריבי מייד לדבר על העניין שלמענו נפגשו. בשנה שעברה נאם שמעון ליד הקבר, שנה לפני כן – מורו של שמואל בבית־הספר, ושנה לפני זאת נאם מנהלו במקום עבודתו האחרון.

“מדוע?” שאל שמעון.

“בשנים קודמות רציתי שידברו, אני רציתי. עכשיו אני מבינה שהקובע הוא מה היה רוצה שמואל, והוא לא היה רוצה נאומי שבחים על קברו”.

“נכון,” אמר שמעון חרש, כשהוא חושב בלבו שבמילים ספורות אלה הגדירה ריבי לא רק את שמואל, אל את הנופלים במלחמת הקוממיות, ככלל כציבור, כמהות.

“ומה נשמע אצלך.”

“אין חדש”.

“האם את יוצאת עם מישהו?”

“זה לא פשוט; בהתחלה לא העליתי על דעתי דבר כזה, מישהו אחר?! במקום שמואל?! זו ממש בגידה. עכשיו אני מרגישה אחרת, נדמה לי שאני חכמה יותר, אבל מי ירצה אלמנה, אם לילד, ועוד אלמנת חייל במלחמת הקוממיות?”

“משתמט לא ירצה, אולם יש גם לא משתמטים”.

“אני לא חסרה להם”.

“את בהחלט בחורה מושכת”.

“שמעון אנחנו בני עניים, מה שאתה קורא המעמדות הנמוכים בחברה, גם כשאנו לומדים ומתקדמים נשאר לנו חוש המציאות שחסר לכם”.

הרגשת שמעון לא היתה נוחה מאמירה זו המייחסת אותו, בנו של בעל מקצוע אקדמאי, לבני מעמדות גבוהים, אבל לריבי זה היה פשוט וטבעי. אם כי מעולם לא בושה במוצאה לא חשבה זאת לייחוס פרולטרי גדול. היא המשיכה: “אני יודעת יפה את מצבי. כל גבר יחשוש שהוא בעצם רק תחליף לשמואל, ומה שעוד יותר קשה: שהוא נטל לעצמו מה ששייך לבחור טוב ממנו שנפל במלחמה”. היא השתתקה לרגע והוסיפה: “אולי נכה מהמלחה היה מתאים לי”.

“כל החיילים הקרביים קצת נכים נפשית, זו חוויה איומה”.

“ספר לי שוב איך נפל שמואל, ספר על הקרב האיום ההוא”.

הוא סיפר. משגמר שאל אותה:

“אמרי לי, ריבי האם לא עלתה אף שעם על דעתך המחשבה שהיה לך טוב בחיים אילו אותו כדור אכזר היה פוגע בי במקום לפגוע בו?”

“לא,” השיבה ברטט, “איזו מחשבה אכזרית!”

הם חזרו לדבר על נושאים נטולי מטען רגשי ונדברו להיפגש בבית העלמין.

כשהם נפרדו הלך שמעון לכיכר מסריק, כדי להיכנס משם לרחוב נצח־ישראל. בדרך חשב על ריבי זו, אשה טוב־לב ורעת מזל, האומנם כל כך קשה לה למצוא בעל במקום שמואל? התקבל על דעתו שגבר יחשוש מפני אלמנת נופל במלחמת הקוממיות. הנופל טוב ממך, מכיוון ש“נופלים ההולכים ראשונה” ועוד מחשבות ותחושות לגבי אלמנתו של נופל. בכל זאת עובדה היא שרבות מהן נישאו מחדש. האם יש מכנה משותף לנושאים להם אלמנות ממלחמת הקוממיות? הוא נזכר בזוג אחד, לא אופייני. הגבר אהב את האלמנה עוד לפני נישואיה, ומשנתאלמנה החל לחזר אחריה, עשה זאת בעדינות ולאט־לאט, עד שהצליח. הוא נזכר בזוג אחר, אולם גם שם היה משהו מיוחד. האם בכל נישואים כאלה יש משהו מיוחד? מחשבתו הוליכה אותו הלאה: האם הוא, שמעון, היה נרתע מפני אלמנה כזאת, לאו דווקא מפני זו של שמואל? הרגש החי שנשאר בלבו אל רעו, אחיו לנשק, מונע ממנו רתיעה מהמחשבה שמי שתהיה אשתו תזכור את שמואל. גם הוא עצמו זוכר אותו… אין לו כל רגש נחיתות כלפי שמואל וזכרו – הן רק מקרה עיוור כיוון את הכדור אל ראשו של שמואל ולא אל ראשו שלו. עברה של ריבי אינו פגם בשבילו, אולי אפילו להיפך. מובן מאילו שקיימת קודם כל השאלה העיקרית: האם הוא אוהב את ריבי? האם יתפתח בקרבו רגש אהבה אליה, אל ריבי לא אל אלמנתו של שמואל? איך לברר זאת? האם לנסות להתחיל איתה? ומה אם יתברר לא ש“זה לא זה”? פגיעה בריבי היא עניין חמור מדי. כל כך הרבה דברים טובים לא קורים בגלל חששות כאלה…

עודו תוהה־בוהה הוא נתקל ב… חסיה. כמעט נתקלו גופנית זה בזה. היא פרצה בצחוק והוא השיב לה בחיוך, אחרי רגע שאל: “מה את עושה פה?”

“האם שכחת שכאן ‘מקום הריכוז’ שלי בתל־אביב?”

“כן, זה נכון”.

“ומה אתה עושה בדיוק פה?”

“ישבתי בקפה ‘נאווה’ עם מישהי”.

“האם זו כניסה לנשמה שלך אם אשאל עם מי?”

“לא, אין זו כניסה לנשמה. ראשית, מותר לך לשאול מה שתרצי ועל־פי־רוב גם אענה לך; שנית, במקרה זה המדובר בסך הכל באלמנת חבר קרוב שנפל במלחמת הקוממיות”.

“לאיזה כיוון אתה הולך?”

“זה לא חשוב, אני מוכן לשנות כיוון וללוות אותך”.

“אני עולה לרחוב אלנבי, עלי לפגוש את יואל בקפה ‘עטרה’ מול רחוב ביאליק”.

“אלווה אותך”.

“יופי, יואל ישמח לראות אותך”.

“לא יהיה לו מוזר לראות אותך בחברתי?”

“נספר לו איך נפגשנו ויאמין – יש לו יחס טוב במיוחד אליך”.

בדרך לרחוב אלנבי סיפר שמעון לחסיה את סיפורה של ריבי, לא חזר בפרוטרוט על סיפור הקרב ששמואל נפל בו, אמר שהאיש קיבל כדור בראש כשהיה לידו. הוא עמד ביתר פירוט על התלבטויותיה של ריבי, לגבי בעל לעתיד. מנימת הדברים חשה חסיה ביחסו לשמואל ולזכרו, והתרשמה מהאיפוק של שמעון בדברו על רעו שנפל.

“היית רוצה אותה?”

“אינני יודע. אני לא בטוח. אני חושש שאם יתפתח משהו ואחר כך לא ארצה, תהיה פגיעה רשה ביחסי האנוש שבשום פנים לא הייתי רוצה לפגוע ביחסי אתה, בשל זכרו של שמואל”.

“אני מציעה לך לדבר אתה גלויות, לומר לה שזכרו של שמואל אינו יכול להפריע לך, אולי יכול אף להיות מלט מחבר בין שניכם, אבל אין אתה יכול לומר לעצמך שאתה מוכן לבלות את חייך אתה, שאתה תאהב אותה”.

“איך אני יכול לעשות זאת לפני שברור לי אם יהיה סוף לקשרי עם דליה!”

“את זה אתה חייב לברר לעצמך בלי קשר לריבי – כמה זמן תתנדנד ככה?” אחרי רגע הוסיפה: “כל ידיד או ידידה שלך יאמר לך לגמור את הסיפור שנגמר כבר בלי החלטה שלך”.

“חסיה את חכמה מאוד, בשביל הזולת…”

היא שקעה בהרהורים שעל גבול המרה השחורה ואמרה:

“קשה מאוד להיות חכמה בשבילי”. הם הגיעו לקפה “עטרה”.

“שלום יואל!”

“שלום שמעון!”

יואל פנה אל אשתו: “איפה נפגשתם?”

“כמעט התנגשנו בכיכר מסריק, נפגשנו ברחוב”. ענה שמעון במקום חסיה.

“יופי, מה אתה עושה עכשיו?”

“אומר לכם שלום. יש לי משהו חשוב להסדיר הערב”.

“מי מדבר על הערב, אנחנו נוסעים לבית־ברל. אחי עובד וגר שם, נלון אצלו ונחזור מחר לתל־אביב. האם תשב אתנו קצת?”

“לצערי נגמר לי הזמן. התקשרו אלי מחר, אולי נוכל להיפגש”.

שמעון הלך לדרכו והזוג פרומין נשאר בבית הקפה זמן־מה.

“לא ראינו את אשתו אף פעם אחת”. אמר יואל.

“אני לא בטוחה שהכל בסדר ביניהם”, אמרה חסיה. “בכל אופן בבית־ההבראה היו לו קשרים עם שכנתי לחדר, בחורה יפה חכמה ומשכילה. ששמה דליה. מורה בתיכון, רווקה”.

אני מוכן להישבע שהוא הולך להיפגש אתה הערב!" אמר יואל, אשר כושר הניחוש שלו לא נפל מזה של אשתו. הוא הוסיף אחרי רגע: “גם מדברי משה למדתי שמשהו לא בסדר בין שמעון ואשתו”.

“משה מכיר אותו?!”

“ודאי, הוא הציג אותנו זה לפני זה בפגישה שסיפרתי לך על אודותיה”. הרגשת אי־נוחות חלפה על פניה של חסיה.

“מדוע מפריע לך שמשה ושמעון מכירים זה את זה?” “אני לא מתה שמשה יספר לשמעון על אבא”.

“בחייך, את חייבת להבדיל בין הרגישויות הפרטיות שלך ומה שאנשים אחרים חושבים. אין לך במה להתבייש. כלל וכלל לא”.

“זו לא שאלה של בושה…”

“ובכן מה מפריע לך?”

“קשה מאוד להסביר, אפילו לך”.

“אני לא בטוח שמשה ושמעון דיברו בכלל על אביך, אבל אני בטוח שאם הם דיברו – משה דיבר עליו טובות והיחס של שמעון הוא טוב. זו כלל לא בעיה”.

היה ביואל כשרון לפתור בעיות סבוכות של חסיה. לפעמים הרהרה בינה לבין עצמה, שאילו סיפרה ליואל שלה הכול־הכול, היו חייה נהפכים לגן־עדן.


בשעה היעודה התייצב שמעון לפני דירתה של דליה וצלצל בפעמון. בספרות ההשכלה נהגו לקרוא למעשהו “משך במצילה”, הרהר שמעון וחיוך נמשך על שפתיו. הוא הצליח למחות חיוך זה לפני שנפתחה הדלת וכך נמנע מהצורך להסביר את חיוכו. הוא נכנס ודליה תמהה קצת על שלא ניגש אליה לנשקה כהרגלו. הם יש לזה משמעות ומהי? תמהה הוא התרווח בכורסא ואמר לה שיש לו סיפור מרתק לספר לה.

“עכשיו או אחרי שנאכל?”

“טוב, אחרי שנאכל”.

שיחת השולחן שלהם נסבה תחילה על מדיניותה של ישראל, כששמעון תומך בקו האקטיביסטי של דוד בן־גוריון. דליה שאלה שאלות אינטליגנטיות מהכיוון האחר, התובע יותר זהירות ויותר התחשבות בדעות של גורמים מדיניים שמחוץ לישראל. שמעון הגן יפה על עמדותיו והוכיח לדליה שוב שאין הוא חושב בקלישאות, אלא לומד עניינים לעומקם. הוא שאל אותה לדעותיה היא:

“לא די לשאול שאלות, נחוץ גם לענות תשובות!,”

“לי לא הכול ברור, אני מעוניינת ללמוד משיחות עם חברים לא פחות מאשר מקריאת עתונים”.

“אני מבין שכאשר את מדברת עם מישהו בעל דעה הפוכה משלי שאלותיך הן אחרות לגמרי”.

“כמובן”.

הם עברו לנושאים אחרים. דברו על ספר ידש שהופיע ושניהם קראוהו, על הצגה חדשה בתיאטרון ששניהם עדיין לא ראו (דליה ידעה ששמעון נמנע בינתיים מהליכה לתיאטרון עם נשים אחרות ולכן ממעט לראות הצגות). מנושא לנושא נסתיימה הארוחה. דליה הסירה את הצלחות מהשולחן והם עברו לחלק אחר בחדר והתרווחו על כורסאות.

דליה שלחה את פניה קדימה כאומרת שעכשיו הגיע תורו של הסיפור שלשמו בא אליה שמעון הפעם. הוא נענה לה וסיפר לה סיפורו של ברוך. קיצר בעבר הרחוק יותר, בחברותם מהגימנסיה, הדגיש עת עזרתו של ברוך כשהוא, שמעון, החליט ללמוד את תנועת העבודה שהצטרף אליה, סיפר קצת על הסיבות לשינוי ביחסו לתנועת העבודה. הוא הדגיש את הקושי שהיה לברוך לעזוב את הקיבוץ, דרך חיים שהוא חלק ממנה והיא חלק ממנו מנעוריו, כמעט מילדותו. שמעון סיפר על הטרגדיה המשפחתית והחברית, כשהחבר של ברוך נוטל ממנו את אשתו.

“כן,” אמרה דליה, “זה אמנם מוזר, אשתך עם חברך הטוב ביותר, אולם אני יודעת שזה קורה לעתים קרובות, עד כדי בנליות, גם לגברים עם חבריהם וגם לנשים עם חברותיהן. לא מובן לי מדוע זה קורה לעתים קרובות כל כך דווקא עם החברים הקרובים ביותר”.

“אני כלל לא בטוח שדוד הוא חברו הטוב ביותר של ברוך”.

“כן, אתה ומשה חברים שלו, אבל חייו עד כה היו שזורים באלה של דוד ולא באלה שלך או של משה. אתכם הוא נפגש, אני מבינה שהייתם אפילו באים אליו לקיבוץ עם משפחותיכם והוא היה מתארח אצלכם עם משפחתו, ובכל זאת זה לא אותו הדבר; עם האיש הזה, דוד, הוא חי חיי יומיום, היו להם תקוות משותפות והיה ביניהם שיתוף של חיים, אפילו יותר מאשר שותפות של שני חברים במשק קיבוצי אחד”.

“אני מניח שאת צודקת. אמרי לי, בבקשה, מניין לך ההיכרות הזאת עם חיי קיבוץ.”

“גדלתי בצופים ורציתי להיות קיבוצניקית. זה לא הסתדר, אולי חבל שלא הסתדר. למה סיפרת לי את סיפורו האישי של חברך הטוב?”

“מכיוון שאני רוצה לעשות הכרה בינך לבינו”.

עווית של כאב עברה על פניה של דליה שלא הסתירה ממנו את צערה על המשמעות שיש לדבריו לגבי יחסו־הוא אליה. היא כלל לא ניסתה להסתיר זאת.

“ראי, דליה,” אמר שמעון, “אני לא בטוח כלל שאנחנו מתאימים זה לזה. עדיין לא ברור לי מה יקרה עם נישואי הראשונים. מה שבטוח לגמרי בעיני הוא שאת וברוך תמצאו שפה משותפת ואולי גם הרבה יותר מזה. לכן היה זה אגואיזם גס מצדי אלולא הצעתי לך להעיר את חברי”. “אתה מוותר עלי בקלות,” אמרה במרירות, שלא הצליחה להסתירה.

שמעון קיווה שהיחסים שיתפתחו בינה ובין ברוך יכסו על מרירות זו ועשה עצמו כלא מבחין בהערתה, הוא שאל: “האם את מסכימה שאביא אותו אליך?”

“לא, תן לו מספר הטלפון שלי ושיטלפן”.

“נכון, כך טוב יותר”.


לא קל היה לדליה להוציא לפועל את החלטתה לנהל הפעם שיחה רצינית עם גדעון. הם נפגשו ברחוב – בעניין זה היה, כאמור, ג’נטלמן מושלם. מעולם הוא לא נתן לאשה להמתין לו. תמיד בא אל המפגש לפני המועד שקבע לה. הם הלכו אל הדירה. היא ידעה מהניסיון שכאשר הם סוגרים את הדלת ונשארים בפנים לבדם, מייד הוא מחבק אותה ומנשק אותה והיא מאבדת כל שליטה על המתרחש. בעצם גם הוא מאבד שליטה. אולם במובן אחר ובדרך אחרת.

משנפגשו, לפני לכתם אל הדירה, אמרה דליה לגדעון: “יש לי משהו חשוב לומר לך היום”.

“מהו?”

“נדבר בתוך הדירה, הנושא הזה לא אוהב אוזניים מיותרות”.

משנכנסו הסתפק גדעון בנשיקה חטופה על שפתיה ובליטוף קל במקום רגיש בגופה והרפה ממנה, התישב בכורסה הרים את רגלו השמאלית על הימנית ואמר:

“שבי ודברי”. היא התישבה מולו ואמרה:

“אין אני יודעת איך להתחיל…”

מניסיונו ידע גדעון שכאשר אשה אומרת לו שאינה יודעת במה להתחיל, היא מתכוונת להציע לו אפילו לדרוש ממנו שיחסיהם ייהפכו לנישואים.

היה לו ניסיון עשיר בדחיית הצעות כאלה.

“אם אינך יודעת איך להתחיל, אולי נדחה את השיחה לפעם אחרת או נבטל אותה בכלל?”

“האם אתה לא סקרן?” כלל וכלל לא." שאלה בחיוך.

“בחייך, או שתדברי או שלא תדברי”.

“טוב גדעון, החלטתי לבקש משמעון גט, לא ידעתי אם לדבר אתו תחילה, כדי לא לחייב אותך בשום דבר, או לדבר אתך קודם, מפני שמגיע לך לדעת לפניו”. היא רצתה לומר לגדעון, שביקשה להתייעץ אתו איך לדבר עם שמעון, היא לא היתה בטוחה שהוא ייעץ לה. לגבי גדעון היא לא היתה בטוחה בשום דבר. ייתכן שמחר ישליכנה מעל פניו.

גדעון תפס מייד את משמעותן הגאה של המלים “כדי שלא לחייב אותך בשום דבר”, ורצה לפתח את הנושא, כדי להעמיד את הדברים על מלוא המשמעות: “אם אינך רוצה לחייב אותי בשום דבר, למה לך גט, מדוע רע לך כמו שזה עכשיו?”

“יש סיבות אחדות, לא כולן אני מסוגלת להסביר לך, יש דברים שלעולם לא תבין, כי אין להם כל חשיבות בעיניך”.

“טוב, ומה בדבר הסיבות שאני יכול להבין?”

“לא נוח ולא נעים לגור יחד עם אדם שהיה פעם בעל אהוב ונהפך לאדם זר, לקבל ממנו כסף להוצאות הבית, לתת לו שירותים של בית מסודר פחות או יותר ולרמות כל יום את הילדים המשותפים שלנו”.

“אני דווקא מבין זאת יפה, אלא שאני מציע לך לבחון גם את הצד השני של המטבע”.

“אמרתי לך את הסיבה שאתה יכול להבין”.

“אני סקרן לדעת מה הסיבה שלא אבין”.

“סיבה מוסרית”.

“למה את מתכוונת? אני מקווה שלא התכוונת למוסר הדתי של ‘אשת איש’ ו’אשה סוטה' וכל השטויות האלה”.

"לא, אמרה דליה בהבעה כאובה, “אני מתכוונת ליחסי אנוש עם אדם שהיה פעם הכול בשבילי ועכשיו כל פגישה אתו היא יסורים שאני גורמת לו”.

“ולך אין יסורים מפגישה איתו?”

“רק יסורי מצפון”?

“מי המציא את המצפון הזה?!”

באותו כגע חלף הרהור פראי בראשה של דליה – מה היתה תגובתו של גבר חסון ובוטח בעצמו זה אילו אשתו, אם ילדיו, היתה מקרננת אותו.

הדבר נראה לה כרעיון סרק, זה לא יכול לקרות. עודה מהרהרת, היא שמעה את קולו של הגבר שבחייה:

“ומה יהיה עם הילדים?”

“הם ישארו אצלי!”

שמעון לא יסכים"

“אני מאמינה שיסכים… טובת הלדים… הם זקוקים קודם כל לאמא…”

“ואת בטוחה ששמעון יחשוב שאת, שהעדפת אותי עליו, את אם טובה בשביל ילדיו?”

“אתה מכיר אותו מעט מאוד. הוא נפגע. הוא כועס עלי מאוד, אולם שיפוטו הוא אובייקטיווי. הוא מסוגל להפריד בין בעיית היחסים שלו אתי ועניינם של הילדים שלנו”. אחרי רגע תפסה את כוונתו האגואיסטית הנסתרת של גדעון:

היית רוצה אותי לבדי, בלי הילדים, כך יותר נוח, מה?"

אפילו גדעון לא העז להודות בגלוי בכוונה כזאת, הכחיש אותה נמרצות והוסיף: “ראי, דליה, תנאי הגירושין הם בדרך כלל טובים יותר לצד שלא ביקש גט. מי שמבקש גט חייב לוותר ויתורים כספיים גדולים ולא רק כספיים למען החופש שלו”.

“אולי זה נכון בדרך כלל, לא במקרה שלי. שמעון לעולם לא ישתמש נגדי בעובדה שאני פתרתי לו את הבעיה וביקשתי גט במקום שהוא יהיה מוכרח להיות המבקש”. אחרי רגע הוסיפה: “אגב, הוא הציע לי ‘שלום בית’…” וסיפרה לגדעון על שיחתה עם שמעון. היא סיימה:

“אמנם אמרתי לו דברים מחשידים אלה, אבל זה לא נכון, לא צדקתי, כלל לא!”

“את כל כך בטוחה בו”. אמר גדעון והיה נדמה לדליה שהיא שומעת נימת קנאה, לא רק במילותיו אלא גם בקולו.

“כן, בזה אני בטוחה בו, וחוץ מזה אני בפירוש לא רוצה שהוא יבקש גט, זה לא נעים לי, אפילו קצת מעליב”.

“למה?”

“אינני רוצה להיות אשה שבעלה גירש אותה על בגידתה, אני רוצה להיות אשה שעזבה את בעלה למען אהבתה הגדולה לבר שהיא אוהבת כל כך”. דבריה אלה נגמרו במעבר מהכורסה שלה לשלו. היא התיישבה על ברכיו, חבקה אותו ונשקה לו נשיקה רבתי.

כשיצאו השניים מהדירה הרהרה דליה שהאורגזם היה אמנם טוב וחזק, אולי יותר מאשר בפעמים אחרות, אבל תזובה מגדעון בעניין גירושיה משמעון – לא קיבלה.

אכן, היא לא חייבה אותו במאומה.


“שמעון, יואל פרומין בטלפון”.

“תני לי אותו”.

“שלום יואל”.

“שלום שמעון”.

“חסיה ואני נמצאים פה, לא רחוק ממך. בעוד כשעה אנו נוסעים דרומה. אם יש לך פנאי תן קפיצה הנה. נפטפט קצת”.

“תוך עשר דקות אני מתפנה וניגש אליכם, בסדר?”

“בסדר”.

שמעון סיים את ענייניו הדחופים וירד אליהם. “שמעון, סיפרתי ליואל על חברתך, אלמנת חברך שנפגשת אתה,” אמרה חסיה.

“היא אדם מעניין כשלעצמה, נוסף לייחד שנשאר בלבי אל חברי”. אמר שמעון מהורהר קצת.

“כן,” העיר יואל “לנו, לשנתונים שלנו, המושג חללי מלחמת הקוממיות, אינו רק מושג כללי, בשביל כל אחד זה חבר מסוים, עוד חבר, קרוב משפחה שנפל – כל אחד לחוד”.

“חשבנו שיותר לא נצטרך להילחם,” אמרה חסיה, “ועכשיו אין גם תמים אחד המאמין שבמלחמת הקוממיות, על כל קורבנותיה, גמרנו עם המלחמות”.

יואל תרם את חלקו לשיחה הזאת באומרו: “כאשר הערבים יאבדו כל תקווה להשמיד אותנו, אפילו בעתיד רחוק, ייפתח הפתח לשלום. גם זה עדיין לא מספיק, מפני שבשביל שלום נחוץ עוד תנאי: שיהיה ברור לערבים שכל דחייה בעשיית שלום ישראלי־ערבי מזיקה להם”.

שמעון היה מרוצה שיואל שותף לדעותיו המדיניות. הוא ביטא אותו רעיון עצמו בשיחתו אמש עם דליה במהלך ארוחת הערב, אלא שהלביש אותו מלים אחרות. הוא הוסיף משפט שביטא דאגה שקיננה בלבו זה זמן־מה: “הבעיה היא שאנחנו לא נתעייף, שלא נראה מדוחי־שווא, ומרוב רצון לגמור את המלחמות נתחיל להאמין בכוונות שלום ערביות גם כשלא יהיו כאלה”.

“בינתיים הסכנה הזאת אינה קיימת אמר יואל, הערבים עוד יותר קיצוניים בהצהרות מאשר במעשים”.

“מניין הבטחון שהם לא יחכימו?” שאל שמעון שאלה שהטרידה אותו. בנקודה זו התערבה שוב חסיה: “אתם חוששים רק מדבר אחד, אולם ייתכן גם שהערבים ישנו את יחסם, ירצו שלום ואנחנו לא נבחין בזאת!” דברים אלה הזכירו לשמעון את שיחתו עם דליה והוא אמר זאת לחסיה ויואל, כשהוא מציין שלהערתה של חסיה יש משמעות קרובה לזו של שאלותיה של דליה.

“ומה אתה אומר על זאת?” שאל יואל ספק בהתרסה ויותר מזה ברצון לשמוע הערה מאששת את דעותיו.

“נדמה לי שכל עוד בן־גוריון ליד ההגה אין סכנה שלא יבחין בסימנים אמיתיים של רצון שלום הנובט מן הצד השני. הוא יבחין בסימני־סרק שהם רק סימני־סרק”.

“בשני הדברים אני סומך עליו יותר מאשר על משה שרת”. סיכם יואל את השיחה בנושא העקרוני. שמעון תהה אם דליה או חסיה אינן נוטות להשקפות מתונות יותר, זו של שרת או אפילו מתונות עוד יותר, כמו זו של שפרינצק.

הם עברו לדבר על נושא אקטואלי, שהיה בכותרות העיתונים בימים ההם. העניין היה קשור בשירותי הביטחון של ישראל. העובדות לא החמיאו לשירותים. הגברים לא ניסו להצדיק או לתרץ; ואילו האשה שתקה.

“לעומת זאת – אמר שמעון – אין לשכוח שהשירותים הללו ממלאים תפקיד עצום בשמירת ביטחוננו ומצילים הרבה חיים”.

“כך היה גם בימי ההגנה,” העיר יואל כשהוא מציץ מזווית העין אל אשתו.

“ודאי,” תפס שמעון את ‘הכדור’: “כולנו היינו אז אלמונים בלחימתנו, הם היו אלמונים שבאלמונים. היו שם אנשים שמילאו תפקידים קשים, שאין בהם שום תהילה בציבור שסביבם, ורק הם עצמם ידעו מה עשו ומה התועלת שהביאו”.

“למה אתה מתכוון?” שאלה חסיה בהיסוס.

“למשל ל’שתולים', לאנשים שישרתו במשטרה הבריטית והיהודים חשבו שהם בוגדים או לפחות לא בסדר, אני מתכוון גם לאלה שהסתננו לפ.ק.פ, הנקראת כיום מק”י וסבלו ביזויים לא מעטים מצדנו ורדיפות מצד המשטרה – אלה הגבורים האמיתיים!"

יואל ניסה להביט על אשתו בלי שתבחין שהוא עושה זאת.


כשחזר שמעון למשרדו שקע בעבודה. היה עליו לקרוא מסמך חשוב ולהשוות אותו לחומר אחר, כדי לקבוע דעה בשורה של עניינים חשובים למוסד שהוא עבד בו. האיש לא הרגיש שהזמן חולף. כאילו לפתע נכנסה המזכירה לחדרו ואמרה לו:

“שמעון, אני הולכת הביתה, האם נחוץ לך עוד משהו?”

“לא, לא נחוץ לי שום דבר. אני אשאר פה עוד זמן־מה. אני רוצה לגמור את זה, לפחות להתקדם לקראת הגמר”.

“נדמה לי שהתקדמת די יפה…”

“בהשוואה למה שהיה עלי לעשות – כן; בהשוואה למה שעוד נשאר לי לעשות – לא”.

“אני מעבירה את הטלפון אליך”.

“טוב”.

שמעון המשיך. הוא היה שקוע מאוד בעבודתו ולא שם לב כשהחשיכה היורדת אילצה אותו להדליק חשמל. הוא הושיט את ידו אל מתג החשמל והדליקו בלי להקדיש לזה תשומת לב. הוא המשיך לעבוד ושכח כל מה שלא היה שייך לחומר שעסק בו, היה זה חומר מורכב למדי. עודו נתון ראשו ורובו בחומר שלפניו צלצל הטלפון.

“שמעון” שמע את קולה של אשתו, “זו אני, דליה”.

הוא תמה מאוד. מאז נקרעו יחסיהם היא חדלה לטלפן אליו לעבודה. תחילה לא הבין מדוע יחסיהם ההרוסים מחייבים אותה להינזר דווקא מהתקשרות טלפונית אל משרדו. באחרונה הבין שהיא יודעת שענייניהם ידועים לרבים וחוששת שמצב ידוע למזכירה ולעובדים אחרים במשרד.

“כן, דליה, מה רצית?”

“האם אתה מתכונן לשוב הביתה עוד מעט?”

“מדוע את שואלת? האם את רוצה לצאת ואין עם מי להשאיר את הילדים?”

“לא… אני רוצה לדבר אתך”.

“על מה שהצעתי לך?” הוא לא מצליח להסתיר את זיק התקווה בקולו.

“לא, שמעון,” השיבה האשה בנימה רכה, קצת מפייסת, הבאה לרעך את מהות הדברים, “אני מתכוונת להיפך מזה”.

“אם את רוצה גט – תקבלי. עלינו לדבר רק על הילדים ועל עניינים מעשיים, כמו הדירה”.

“אני יודעת, אבל האם אתה דווקא רוצה לדבר על הכול בטלפון?”

“לא על הכול, אבל אין גם מה להסתיר. העניינים הפרטיים שלנו ידועים לכל העולם – לצערי”.

“גם אני לא שמחה על כך, שמעון”.

“לא האשמתי אותך בשום שמחה, רק הסברתי מדוע אני מדבר בטלפון קצת יותר חופשי”.

“אז מתי תבוא?”

“האם את רוצה לדבר אתי בעצמך או שגדעון ידבר בשבילך?”

“גדעון אינו שייך לעניין, כלומר לשיחה בין שנינו,” השיבה בנימה שהיתה מוזרה לשמעון.

“כרצונך, אני חוזר הביתה עוד מעט”.

“אל תאחר,” אמרה כמעט באותה נימה כפי שנהגה לומר מלים אלה בימים שלפני גדעון, ימים שנראו לשמעון עתה כטרום־היסטוריים, אולם נימת הדברים היתה נעימה לו וכמעט אמר שהוא בא מייד, אולם הוא התעשת ואמר: “ממילא לא נדבר לפני שהילדים ילכו לישון”.

“נכון, אבל חשבתי שכדאי שתהיה בהשכבתם לישון. בקרוב זה יהיה מסובך יותר”.

“דליה, האם את רוצה לקבוע עובדות לפני המשא ומתן?”

האשה נבוכה, לתגובה זו לא ציפתה, אם כי באמת כוונתה היתה לקבוע מסמרות לגבי הישארות הילדים אתה. היא השיגה את ההיפך ממבוקשה, שמעון השאיר את העניין פתוח.

“טוב, תבוא מתי שתבוא”.

הוא הניח את הטלפון במקומו וניסה לסיים את העניין שהיה נתון בו. הדבר לא עלה בידו. הפעם לא הצליח להיתנתק מעניניו האישיים למען עבודתו. הוא סידר איפוא את ניירותיו והתכונן ללכת הביתה. ברגע שעמד לצאת צלצל הטלפון שוב.

“שמעון? ברוך מדבר”.

“שלום דברתי עם דליה והיא אמרה לי לתת לך את מספר הטלפון שלה ושתטלפן אליה”.

“טוב”.

“רשום את המספר…”

“חכה רגע, אני מוציא נייר ועט… בסדר, תן את המספר”.

לאחר שנרשם המספר אמר שמעון: “אמור לה שאתה ברוך, חברו של שמעון והיית רוצה להיפגש אתה”.

“האם היא תרצה, לדעתך, להיפגש הערב?”

“אולי, לא סביר”.

“אם אין אני קובע אתה להערב, האם נוח לך שאתקשר אליך?”

“כן, טלפן אלי הביתה, אולי אוכל לצאת רק קצת יותר מאוחר, אבל אני בהחלט רוצה לצאת הערב”.

“שלום”.

“שלום”.


השיחה בין שמעון ודליה לא עלתה יפה, אם כי היא התחילה בנימה טובה. דליה אמרה לשמעון: “בעיה אחת לא תהיה אצלנו…”

“איזו?”

“שם המשפחה”.

היא התכוונה בזאת לעובדה ששם משפחתה לפני הנישואים היה כשם משפחתו, לוין. הם לא היו קרובי משפחה, אולם שם המשפחה המשותף היה מקור לא אכזב להלצות ביניהם, למתיחות שמתחו ידידים – כאילו הם אח ואחות או דודנים, התלוצצויות ביניהם: “שלום אדון לוין” “שלום גברת לוין”. מאז נישואיהם לא חזרו להלצות הללו, כי שם משפחה משותף לזוג נשוי אינו דבר־מה הראוי לאזכור מיוחד.

שמעון חשד בדליה שהיא רוצה לרכך אותו לקראת המשא ומתן המעשי ביניהם. הוא לא ידע שאמירה זו עלתה במוחה רק ברגע שראתה אותו, והיה בה משום רצון לומר בדרך נאותה שאולי יקיימו קשרי ידידות לאחר שיתגרשו.

שמעון לא הגיב. הוא התיישב בחדר המגורים שלהם והציע לדליה לגשת לעניין.

“הנושא הראשון, שמעון, הוא הילדים”.

“ברור”.

“אתה יודע לא פחות משאני יודעת שמה שעל אב לתת לילדיו יכול להינתן גם בלי שהם יגורו איתו; ואילו מה שאם נותנת לילדיה מחייב בהחלט שיגורו איתה”.

“נכון, ואני זוכר שאמרתי זאת כשחיים ודינה התגרשו, ואני לא מצטער שאמרתי לך זאת, בזמן שחשבתי שאנחנו לעולם לא נתגרש”.

“ראה שמעון, עכשיו זה לגמרי לא חשוב, כוונתי שמה שאני אומר לך בעוד רגע נעשה לא חשוב, אולם בכל זאת אמור־נא לי, האם בכל העניינים שהיו לך עם אחרות, אף שפעם לא עלה זיק של מחשבה בראשך לוותר עלי לטובת אחת מהן?”

“לא!” שמעון לא נתן לעצמו דין וחשבון מדוע כל כך חשוב לו שיהיה ברור לה ושיהיה ברור ביניהם שהוא מעולם לא רצה לוותר עליה, להתגרש ממנה. אולי היה זה רצון לגולל מעליו כל שמץ אשמה, מבחינת הילדים, ואולי היתה לו, מתחת לסף הכרתו, כוונה מרחיקה־לכת – להביא אותה לידי צער, בעתיד, כשתתחרט על שהרסה את חייה בגלל גדעון. שמעון היה בטוח שכל עניינו של גדעון בדליה הוא להרוס אותו, את שמעון. הוא זכר היטב את סיפורה של חסיה ולא קלט שמשך הזמן התפתח יחסו של גדעון אל דליה עצמה. גדעון ידע שהוא מקבל ממנה יותר ממה שקיבל מהאחרות. שמעון לא היה מודע לשינוי שדליה הצליחה להביא ביחסו של גדעון אליה וציפה שהלה ישליכנה מעל פניו בקרוב.

“טוב, נניח לזאת, אמור לי מדוע אתה חושב שדבר שהוא נכון אצל חיים ודינה חדל להיות נכון כשהוא מגיע אליך?”

“ההבדל אינו בין חיים ושמעון, אלא בין דינה ודליה”.

הפריע לדליה קצת ששמה של חברתם שנתגרשה היה כשם אשתו של גדעון, אולם לא היה לכך משקל ניכר. היא שאלה: “הרי גם אצלם דינה היא שדרשה גט?”

“נכון, אבל ההבדל הוא שלא היה גבר זר מעורב בזאת. הם פשוט לא הסתדרו ביניהם, לה היה קשה יותר או שהיה לה יותר אומץ להחליט על גט”.

“האם אתה מעלה על דעתך שמאז לא היו לה קשרים עם גבר?”

“אינני יודע, את שמרת על קשרים אתה, לא אני, אך זה כלל לא קובע. ילדיה אינם רואים בבית גבר שלקח את אמם מאביהם, על זה לא חשבת”.

“לא חשבתי…” הודתה דליה בתום שנגע עד לבו של שמעון. היתה זו דליה מאז, דליה שאהב פעם כל כך. זה לא היה הזמן לסנטימנטים. היה עליו להלום את עניינו ולא להשאיר כל נקודות ספק: “לכן, עם כל הקושי שבדבר, הלדים מוכרחים להישאר אצלי. נקנה לך דירה קטנה, אם לא אוכל להסתדר מבחינה כספית, אמכור את הזאת ואקנה לילדים ולי דירה קצת יותר קטנה מזו”.

דליה שקעה בתוך עצמה. ראשה היה ריק ממחשבה ולא היה לה שום נימוק לומר לשמעון, כדי לשכנעו. דבריו הלמו בה כפטישי־אש, קשה היה להתנגד להם, אם כי לפני השיחה אתו היה ברור לה לגמרי שהילדים נשארים אתה. היא אמם. אם היא יותר מאב – אמת זו היתה בשורש תחושותיה. היה ברור לה שאילו גדעון ודינה היו מתגרשים היא היתה מנסה לשכנע את גדעון להשאיר את ילדיהם עם דינה. לה הזכות על הילדים. אם דרושה לילדים עוד יותר משדרוש להם אב. לא עלה על דעתה שמתחת לסף הכרתה היא רצתה את גדעון לבדו – רק לעצמה – בלי התחייבויות־עבר.

כשחשבה על ענייני גדעון – זה היה לפני שובו של שמעון – קטעה את מחשבותיה באומרה לעצמה שזה לא חשוב, מכיוון שאין כל סיכוי שגדעון יתגרש מדינה וישא אותה, את דליה. זה לא יקרה.

היא עקרה את עצמה ממצב האדישות־למחצה, הטילה את ראשה אחורה בכוח, בצורה שזרקה את שערה אחורנית ואמרה בנימה מעשית: “זו שיחה ראשונה, אין אנו מוכרחים להחליט כבר הערב”.

“את אומרת זאת מפני שאין לך לה לענות לי, את יודעת שאני צודק…” אמר שמעון וחייך.

“לא שמעון, אני יודעת דבר אחד – בכל מקרה טוב לילדים להיות עם אמם, כל אם, ויש גרועות ממני…” כשאמרה זאת פרצה בבכי. שמעון ניגש אליה והיא קפצה ממקומה ונמלטה לחדר האמבטיה.


מאוחר יותר נפגשו שמעון וברוך בבית־קפה בעיר, הפעם בחרו בית־קפה במקום שהיה נוח לשניהם, לאו דווקא מקום נעים.

“מה נשמע?” שאל ברוך.

“היא ביקשה גט”.

“ברצינות?!”

שמעון הניע בראשו מעלה־מטה, לאות שהתשובה היא חיובית.

“ומה אמרת לה?”

“ברור לך שאני לא אחזיק בה בתוקף החוקים. אמרתי לה שלדעתי בתנאים שנוצרו טובת הילדים היא שישארו אתי”.

“האם תוכל לטפל בהם?”

“יהיה קשה, אולם יותר טוב מאשר שיהיו בבית שהגבר שבו זה שתפס את מקום אביהם בליבה של אמם”.

ברוך הרהר רגעים אחדים ואמר: “אני משאיר את הילדים עם לאה”.

“זה לא אותו הדבר”.

“מדוע?”

“כי קיבוץ זה קיבוץ”.

“נדמה לך. זה הרבה יותר דומה לחיים מחוץ לקיבוץ משאתה מתאר לעצמך”.

“אולי. בכל זאת, כמה זוגות יש אצלכם שלאחר הצדדים או שניהם יש ילדים מנישאים קודמים?”

“לא פחות ולא יותר משיש בעיר”.

“בעיר זה פחות בולט, וחוץ מזה דוד יהיה בעלה של אמם, גם זה הבדל”.

“בכיתות של הילדים שלך אין מקרים כאלה?”

“אינני יודע…” אמר שמעון במבוכה. מבוכתו לא נבעה מהיעדר תשובה לברוך בוויכוח, אם כי בכל ויכוחיהם, מאז נערותם, לא נעדר יסוד של התנצחות. מבוכתו היתה הפעם בשל אי־ידיעתו. הדבר הבהיר לו שבעצם יש הרבה דברים הנוגים לילדיו שאין הוא יודע עליהם, שהם מסורים לגמרי לטיפולה של דליה.

“טוב,” אמר שמעון, “נעזוב את זה, עוד נדבר על כל זה, בענייני ובענייניך. אמרו בינתיים, האם טלפנת אל דליה?”

“כן, נדברנו שניפגש מחר באיזה בית־קפה”.

“איך תכירו זה את זה?”

היא אמרה לי איך תהיה לבושה ואני אמרתי לה איך אהיה לבוש".

“יופי. איפה קבעתם.”

“היא אמרה שיש בית קפה בשם ‘לילית’ ברחוב מזא’ה בין אחד־העם ורוטשילד”.

על קצה לשונו של שמעון עמדה ההערה שהוא־הוא שהביא את דליה שמה. הוא התאפק, כי חשש שהערה זו לא תועיל לקשירת היחסים בין ברוך לדליה. הוא הסתפק בהערה ניטרלית:

“יש בית־קפה כזה”.

שיחתם נדדה לנושאים אחרים. הם דיברו על נושאים שניסרו בחלל עולמה של ישראל, על ענייני מפא"י, על שערוריה פלילית שנתגלתה זמן־מה לפני יום שיחתם. בחלק מהנושאים היתה ביניהם תמימות־דעים ובאחרים – התנצחות, אולם לא התנצחות המשאירה משקעים בלבבות, המזיקים לידידותם. הם היו רגילים להתנצח זה עם זה. הם אהבו זאת.

“איך יהיה עם הילדים? האם הם יבואו אליך או שאתה תיסע לקיבוץ?”

“לא ברור לי עדיין, אני מניח שלפעמים כך ולפעמים כך”.

,שכחתי לומר לך, ברוך, ביררתי איך להתקשר עם רינה גליקמן. היא נשואה לרופא שיניים…"

ברוך הניח את ידו על פיו, כמי שבא להגן על שיניו, ואמר: “רופא־שיניים אמרת?”

“כן”. “האם אתה רוצה לראות אותה?”

“לבדי – לא; אתך – בבקשה”.

“האם אתה רוצה שאתן לך את מספר הטלפון שלה?”

“קבע אתה משהו לשבוע הבא, הבא. טוב?”

“בסדר”.

“כבר מאוחר”.

“כן, הגיע הזמן להתפזר”.

הם הלכו כל אחד אל האוטובוס שהוביל אותו למקומו.


למחרת היום טלפן משה אל שמעון: “שמעון, יש לי עניין לסדר אתך”.

“בטלפון?”

“לא, אני קופץ אליך. אפשר עכשיו?”

תוך כמה זמן תהיה פה?"

“רבע שעה”.

“בסדר”.

השניים נפגשו איפוא הפעם בחדר עבודתו של שמעון.

"מה אתה יודע על… ומשה נקב בשמו של עובד במוסדו של שמעון, כשהוא מבטא את השם בלחישה. שמעון ידע את אורחם וריבעם של אנשי שירות הבטחון ולא התפלא על הלחשנות.

“אתה שואל זאת אישית או בשביל השרות?”

מזה שלף מכיסו את מסמכיו והראה לשמעון את תעודת השרות שלו. תחילה נראה הדבר קצת מוזר בעיני שמעון – כאילו הוא זקוק להוכחה ממשה, מייד תפס שזו דרך התלוצצות, לא הכי מוצלחת (בעיני שמעון כמובן).

“האם הוא שתול של מפלגה יריבה? מה יש להם לחפש פה?”

“לא,” מיהר משה להשיב. “חדלנו לטפל במפלגות. לגמרי. אם החשד שלנו נכון אז הוא שתול של גורם זר והוא פה כדי לקבל אחרי שנה־שנתיים המלצות לעבור למשרד החוץ או למשרד הביטחון. אנו עוקבים אחריו, לא נשים עליו יד עד שנהיה בטוחים. ייתכן שזה ימשך שנים, מפני שיש לנו רושם שהאיש קיבל הוראות ממפעיליו לנתק כל מגע עד שירכוש אמון ויגיע למקום שיש מה להודיע להם ממנו”.

“מה פתאום אתה מטפל בזה?”

“פשוט מאוד, ראובן אחראי לזאת, והוא יודע שאנחנו חברים טובים והוא בטוח שאתה תדע אל מי להפנות אותנו להסדיר עיקוב טוב אחרי החשוד. אנחנו יודעים שאנשים – גם נאמני הנאמנים – אינם אוהבים לעסוק בזאת, ביחוד משום שהחשוד יכול להיות גם חף מכל פשע. לכן ביקשו ממני לבקש ממך הדרכה – אל מי לפנות, אנחנו יודעים שהקשר היומיומי שלך אתו ועם המחלקה שהוא עובד בה רופף למדי”.

הממונה על אותו עובד היה האיש שלשמעון היתה מחלוקת קשה אתו בתוך המוסד. הוא שאל מדוע לא פונים אליו.

“מסיבות ביטחוניות”.

“הוא חשוד?!”

“לא בדיוק חשוד, רק פטפן ואמביציונר כזה למען קידום ענייניו עלול גם לגרום נזקים”.

“כן… זה נשמע לי נכון”.

“חוץ מזה הוא ממונה עליו, וכל עוד אין ביסוס לחשד על הנעקב, מוטב שהממונה הישיר עליו לא ידע דבר. איננו רוצים להזיק לאדם שאולי הוא נקי לגמרי”.

“גם זה נכון”.

אחרי מחשבה קצרה הציע שמעון למשה מה שהציע והסביר מדוע כך טוב יותר מאשר בדרך אחרת והם גמרו את שיחתם העסקית.

“אתה ממהר, משה?”

“די ממהר, אבל אם יש לך משהו חשוב לומר – אמור”.

“לא חשוב, אולם מעניין… דליה ביקשה גט”.

“כמו שאני מכיר אותך, ידעתי שאתה תתלבט עד שהיא תפתור לך את הבעיות”. אחרי שתיקה קצרה שנועדה לאפשר לשמעון להגיב, והוא לא השתמש בה, המשיך משה: “סיכמתם?”

“לא, יש ויכוח עם מי ישארו הילדים”.

“אתה לא רוצה שהם יגורו בבית שהמחליף שלך בא לבקר בו את אמם, אני מבין”.

“בהחלט”.

רגע דומייה יצר קשר נפשי ברור בין השניים, היה ברור לשניהם שהם מבינים זה את זה יפה. שמעון הפסיק את הדומייה:

“מצאתי איך להגיע אל רינה גליקמן וברוך ביקש שאקבע פגישה לשנינו – האם תבוא גם אתה?”

“לא, גם אז הכרתי אותה פחות והייתי מעוניין בה פחות מאשר אתם, די לי אם תספרו לי מה היה בפגישתכם אתה”.


לאחר לכתו של משה רצה שמעון להתקשר עם רינה, אלא שענייני עבודה שונים טרדו את מנוחתו והחליט לטלפן בתום יום העבודה. כדי לא לשכוח הניח פתק גדול על שולחנו ועליו כתוב באותיות מאירות עיניים: “רינה – ברוך”. הוא קיווה שנוסח זה לא יזמין פירושים מיותרים בקרב האנשים שיכנסו לחדרו.

ענייני העבודה שטרדו אותו היו חשובים מאוד, אבל העניין בהם מוגבל בתוך המוסד שהוא עבד בו ולאנשים שהיו קשורים במוסד זה. אין איפוא טעם לספר עליהם. כידוע הדברים החשובים הם לעתים קרובות כלל לא מעניינים. ולהיפך.

לפני שקם שמעון לצאת ממשרדו הציץ בפתק והושיט את ידו אל הטלפון לבקש מהמזכירה שתעביר אליו את הקו. הוא לא רצה לטלפן לרינה על־ידי מזכירה. הוא הרים את הטלפון ממש ברגע שהוא צלצל. המזכירה אמרה: “שמעון, זו חסיה פרומין”.

“שלום שמעון”.

“שלום חסיה”.

“יש לי משהו לספר לך”.

היעדר תשובה משמעון הביא אותה למסקנה שאין לו פנאי והיא אמרה: “אם אתה נורא עסוק, אני אגש אליך למשרד”.

“מצוין. פה גומרים את העבודה ואיש לא יפריע לנו”.

“תוך רבע שעה עד עשרים רגע אני אצלך”.

“אחכה לך”.

שמעון ביקש מהמזכירה להשאיר את הטלפון מחובר לחדרו. היא עשתה כן והלכה לביתה.

“האם אני מדבר עם מי שהיתה רינה גליקמן?”

“כן,” ושמעון הבחין מייד לא רק בהיגוי האמריקני הכבד שלא נשתנה, אלא גם בקולה של רינה גליקמן, חברת ילדותו.

“מדבר שמעון לוין, האם את זוכרת אותי?”

“ודאי, שמעון, מה שלומך? מה אתה עושה? מה גרם לך לטלפן אלי?”

“ברוך ואני שוחחנו עליך והחלטנו שאנו רוצים לראות אותך. חיפשתי ומצאתי”.

“נהדר. גם אני מעוניינת לראות אתכם, תכנסו אלינו הערב, בבקשה”.

“ברוך נסע לקיבוץ שהוא חבר בו. אולי ניפגש באיזה מקום בעיר ביום שלישי הבא, נאמר בחמש?”

“לא, שמעון, אני עסוקה. האם מתאים לכם ביום רביעי בחמש?”

התאים והם קבעו את המקום שייפגשו בו. שמעון קבע גם עם ברוך והכול היה מוכן לפגישה הנוסטלגית. הוא עסק קצת בענייני עבודתו עד שחסיה באה.

“מה הביא אותך אלי היום?” שאל לאחר שהחליפו ברכות.

“הייתי עם גדעון והוא לא כמו תמיד. שאלתי אותו מה קורה לו. בדרך כלל אני נזהרת שלא לשאול יותר מדי, אתה יודע שאני נזהרת מידידות עם אלה”.

“כן, אני יודע…”

“הפעם שאלתי, בגלל מה שאני יודעת עליו ועל אשתך, אני מעוניינת לדעת דברים – בתור בלשית שלך…”

“לענייני עם דליה לא יועיל דבר. היא ביקשה גט”.

"טוב מאוד. כלומר, לדעתי זה טוב בשבילך. בכל זאת כדאי לך לדעת מה קורה לגדעון.

גדעון סיפר לחסיה שבביתו לא הכל בסדר. דינה החלה מרימה ראש. הוא לא מבין מה נשתנה אצלה. היא מעירה לו הערות רבות יותר מאשר בעבר, יש לה טענות אליו, והעיקר – תשומת לבה אליו פחתה בהרבה. חסיה פרצה בצחוק ואמרה לגדעון שאולי דינה מצאה גבר אחר. לתמיהתה לא היה גבול כשגדעון הפטיר: “אולי…” בעצב ובהרגשה שקרה לו דבר רע שהיה לגמרי בלתי־צפוי. חסיה חשבה מייד שאולי שמעון הוא הגבר שהתנקם בגדעון בדרך זו.

“לא חסיה, זה לא אני”.

שמעון אמר לעצמו שרעיון כזה לא עלה על דעתו. דינה לא עניינה אותו, וכלל לא עלה על דעתו שדינה והוא “בסירה אחת”, כי מה שעושה דליה לו, לשמעון, עושה גדעון לדינה.

“מי זה יכול להיות?” תמהה חסיה.

“מה אני יודע? את חושבת שזה מוכרח להיות בעל של אשה שגדעון שוכב איתה? מניין לך בכלל הביטחון שיש לה מישהו אחר? לפי מה שאנחנו יודעים עליה היא טיפוס נכנע, גדעון זה אינו מהגברים המודים בשוויונה של האשה. אפילו דליה שחונכה מילדות על שוויון האשה והיתה נשואה לי, לגבר שכיבד את שייויון האשה – נהפכה אצלו לשפחה כנועה, רואים את זה עליה”.

“זה לא מוכרח להיות בעל של אשה שגדעון שכב אתה. אך יש לי הרגשה – לפי סיפורו של גדעון – שיש לאשתו מישהו אחר”. האינטואיציה של חסיה לא הרחיקה לכת מעבר להשערה זו.


כמעט באותו זמן, בשעה קצת יותר מוקדמת, התקיימה פגישה קצרה בין דליה וגדעון בבית־קפה. דליה סיפרה לגדעון על שיחתה עם שמעון וסיימה את דבריה באומרה: “אל תאמר לי שאמרת לי שהוא לא יתן לי את הילדים, זה לא בדיוק כמו שאמרת, הוא דואג לילדים; לדעתי הוא טועה, ובכל מקרה מוטב שהילדים ישארו עם האם, כך גם אמרתי לו, אולם נכון שבמקרה שלנו (היא הבליעה את התיבה “שלנו”, שנאמרה בלשון רבים כשהכוונה לעצמה ולגדעון) יש בעיה שלא חשבתי עליה”.

“תאמיני או לא תאמיני, אני חשבתי על זה”.

“מדוע לא אמרת לי? הייתי מתכוננת טוב יותר לשיחה עם שמעון”.

“כשאמרה זאת חשבה בלבה ש”הם“, הגברים, חכמים יותר. מחשבה זו, שהיתה זרה לה תמיד התאימה להלוך־רוחה מאז היא שייכת לגדעון. היא היתה בטוחה ששמעון חכם ממנה, אך זה מקרה פרטי, לא כל בעל בהכרח חכם מאשתו, ובוודאי שאין לומר ש”הם" יותר חכמים מאשר “אנחנו”. הלוך מחשבתה החדש היה תוצאה ישירה של היותה נתונה למרותו של גדעון מן הבחינה הנפשית.

בנקודה זו הבין גדעון לראשונה, שהיא מבקשת ממנו תמיכה מוסרית ועצה בוויכוחיה־מאבקיה עם הגבר שהיא עומדת להתגרש ממנו.

שנאתו של גדעון לשמעון פגה במידה רבה, הוא כבר נקם בו די שבעו. עתה הוא היה מעוניין בדליה, אם כי לא יותר מדי. הוא רצה לעזור לה, אלא שלא האמין שזה אפשרי. יש לזכור שעליונות הגבר היה יסוד הכרתו ותחושותיו גם יחד. הוא לא היה משאיר את ילדיו לדינה אילו התגרשה ממנו, אלא בתנאים שפירושם למעשה שהיא תהיה המטפלת שלהם והוא ישאר אדון־הבית הבא לביקורים אצל הילדים.

גדעון הבין שאין הוא מסוגל להועיל לדליה והסביר לה שמוטב שהוא לא יהיה מעורב בכל ההכרעות שלה במשא ומתן שלה עם שמעון. הוא הסתפק בכך שהמחיש לה את הקשיים שיהיו לה לטפל בילדים בזמן שתהיה לבדה ויהיה עליה לעבוד לפרנסתה, מכיוון שהכסף שתקבל משמעון יספיק לילדים ולא לה.

הוא מדגיש שאין לצפות לעזרה חומרית ממנו, אמרה דליה לעצמה והיתה זו תמימות רבה מצדה. גדעון כלל לא העלה על דעתו שקיימת אפשרות שדליה תצפה ממנו לתמיכה חומרית– מה פתאום? מחשבה אחרת עלתה במוחו: לשפוך לפניה את לבו על המתרחש בביתו. ממש לפני שפתח את פיו, בלם את עצמו. איזו שטות!

הכל היה בעד שתיקה, ואיך עלה על דעתו לדבר עם דליה על כך? ראשית, לא היה לו שום עניין לעורר בה תקווה שישא אותה לאשה – למה לו לעורר בה תקווה שאולי יחסיו עם דינה יגיעו אל סף גירושין? שנית, תדמיתו הגברית תיפגע אצל דליה אם תאמין שאשתו מסוגלת לחפש חיי־מין אצל גבר אחר, כשיש לה גדעון.

הנטייה לדבר התעוררה בלבו מפני שהשיחה עם חסיה שעה קלה לפני כן הקלה עליו במקצת. הוא הבין בזמן, לפני שדיבר, כי יש הבדל עצום בין השתיים. חסיה היתה אדישה לגמרי ליחסיו עם נשים אחרות, לרבות אשתו. היו לה אחרים ולא היתה מעוניינת בבלעדיות אתו. הוא לא העלה על דעתו את הסיבה שגרמה לה להיות מעוניינת בסיפורו. היא ידעה להקשיב, כשרצתה, והיה נעים לו. הוא ידע יפה את ההבדל בין חסיה מזה, ואשה שהוא שולט בה, כמו דליה מזה, וכן כמעט כל אשה שבעולמו.

בעיני חסיה, כך תיאר לעצמו גדעון, היה זה טבעי שגם דינה תרצה יותר מגבר אחד. כשהיא פרצה בצחוק למחשבה שיש גבר נוסף בחייה של אשת גדעון, היה זה מפני שהוא תיאר את דינה בשיחותיו אתה כיצור נכנע. גם בעיני גדעון היה טבעי שכל אשה תרצה ביותר מגבר אחד, אך לא אשתו!

משהתעשת גדעון ולא אמר שום דבר מיותר בענייניו, הבחין שלא אמר די בענייניה של אשת־שיחו. הוא ליטף את כף ידה ואמר: “היי חזקה, דליה שלי!”

חזקה או לא חזקה, המלה “שלי” היתה כצרי ללבה המחוץ של דליה. היא אהבה את גדעון, אהבה מאוד.

“אני אאבק על ילדי, גדעון, אאבק בכל כוחי”.

“עשי זאת בשכל, דליה, ואל תכעסי עלי אם אומר לך: עשי בערמומיות של אשה”.

היא לא הגיבה והם נפרדו לשלום.


שמעון שב לביתו. דליה היתה עסוקה בענייני הבית, והילדים כבר שכבו במיטות. על אף מחאותיה של האם הם קפצו ממיטותיהם לקראת האב, שקיבל זאת ברצון, אך לאחר דקות אחדות שלח אותם לישון – ויכוח עם האם לחוד ומועדי שינה נכונים לילדים לחוד.

“האם את נשארת בבית, אם מותר לשאול?”

“לא, אני הולכת אל הורי”.

שמעון פרץ בצחוק ולמבטה התמה של דליה השיב: “גם אני הולך אל הורי, אנו עושים ‘ערב הורים’ היום”.

“האם הוריך יודעים?”

“עדיין לא. הערב אספר להם. אחרי שביקשת גט אין כבר טעם לדחות את המכה”.

“כן, גם להורי זו תהיה מכה, גם אני אספר להם הערב”.

“הם עוד ינסו להתערב,” אמר שמעון, ודליה הבחינה שבצד הלגלוג הגלוי שלו על אי־יכולתם של הוריהם להשפיע, נשמע גם שמץ של תקוה – שמא? אולי? דליה היתה בטוחה לגמרי שהיתה נימה כזאת בלבו והיא זכרה את הצעתו לשלום־בית והתחרטה מאוד על אי־הצדק כלפיו שהיה בתגובתה – אפשר לדחות הצעה כזאת יותר בעדינות, יותר באנושיות, וזה היה מתאים לאופיה. היא נזכרה גם בתקווה שנשמעה בקולו כשאמרה לו לפני יום, שהיא רוצה לדבר איתו.

דליה תמה בינה לבינה, האם ייתכן שהוא עדיין אוהב אותה? הוא שהחל עם אחרות כבר מזמן. לא ייתכן. בכל זאת אין לטעות בתגובותיו. אשה לא תטעה בזאת. יחסו אליה הוא, בוודאי, עניין מורכב, אולם לא הניחה שהוא רוצה להמשיך לחיות אתה אך ורק למען הילדים. היא ידעה שהוא אוהב את ילדיהם הרבה יותר מאשר מישהו מחבריהם אוהב את ילדיו. הכאיבה לה המחשבה ששמעון אוהב את ילדיו הרבה יותר מאשר גדעון אוהב את שלו. כל מחשבה שחייבה אותה להודות ביתרונו של הגבר שוויתרה עליו היתה מכאיבה, מעיקה, אפילו מרגיזה – אף־על־פי שהילדים שנהנו מאהבת אב שופעת היו ילדיה שלה, ילדיה שאהבה מאוד. מכיוון שדליה לא אמרה דבר, פרש שמעון לחדר אחר, נטל עיתון בידו והחל לקרוא. הוא לא שמע את צלצולו של הטלפון.

“שמעון גש אל הטלפון, ברוך על הקו”.

שמעון ניתק את עצמו ממאמר שקרא וניגש אל הטלפון: “שלום ברוך”.

“שלום שמעון, מה אתה עושה הערב?”

“למה אתה שואל? הרי אתה עסוק הערב”.

“יש לי רצון לראות אותך אחרי שאפרד ממנה”.

“אני ניגש אל הורי. לא אשאר שם זמן רב, אם אתה רוצה אפשר לקבוע שבין עשר וחצי ואחת עשרה אהיה ב’פינתי'. תוכל – תבוא; לא תוכל – אין טענות”.

“לא יכול להיות יותר טוב מבחינתי”.

אחרי שגמר את שיחתו, ראה שדליה גמרה את סידורי הבית והיא מכינה עצמה לצאת. לפתע פנתה אליו ושאלה: “האם ברוך יודע עלינו?”

“אמרי לי, דליה, האם אני שואל אותך עם מי את מדברת עלינו ועל ענייניך האחרים?”

“לא שמעון, אינך שואל…” ואחרי רגע הוסיפה: “אומר לך את האמת; שאלתי כדי להטות את השיחה להיות במצב נוח יותר לומר לך שדיברתי עם ריבי, ועכשיו יצא שאני מוכרחה להודות בכל הטכסיסים שלי, כמו שהיה קורה כשהיינו ביחד. אתה יותר חכם ממני…”

אמירה זו שהוא יותר חכם ממנה, שמע שמעון פעמים אין־ספור והיא שימשה את דליה בעבר יפה מאוד. שה היה ביטוי רב־שימושי. לפעמים הוציא אותה ממבוכה, לפעמים שימש לחונף קל, כדי לקבל תמורה כלשהי, לפעמים זה היה כדי להשפיע עליו שיעשה משהו במקומה וכיוצא באלה. מאז נפרדו דרכיהם לא השמיעה לו דליה אמירה זו. עכשיו נראה היה לה שאין לה ברירה, אלא אם כן היתה מוותרת על המשך השיחה והיא לא רצתה לוותר.

“מה פתאום סיפרת לריבי דווקא?”

“אני… נדמה לי שזה לטובתך”.

“לטובתי?!”

“חשבתי שאולי תרצה להתחיל אתה ורציתי שהיא תדע שאני לא אהיה הנפגעת”.

“חשבתי שאשה אינה מוותרת בקלות על גבר, אפילו כשחדל להיות אהוב”.

“זה נכון, שמעון, אולם אשה היא גם יצור חושב, לא תמיד אתם מודים בזה, ואני יודעת שאתה לא תשאר בגפך. ריבי טובה יותר מאחרות, מבחינת הילדים.”

“דליה, את לא בחרת גבר אידיאלי מבחינת הילדים; אגב, לא אני הוא הגבר שמגיע לו שייאמר לו שלא תמיד גברים מודים בזה שאשה היא יצור חושב”.

“שמעון, אין טעם שתשמיץ את גדעון. זה לא ישנה דבר”.

“אני יודע ששום דבר לא יועיל, אלא אם הוא יעזוב אותך”.

“גם זה לא יועיל”. אמרה דליה כמעט בלחש.

שמעון ליווה אותה אל הדלת. היא יצאה והוא נשאר זמן־מה לבדו. לאחר ארבע המילים האחרונות היה ברור לו, סוף־סוף, שאין דרך חזרה, אין זנב של סיכוי לשקם את חייו עם אשתו הראשונה, עם אם ילדיו. חיי הנישואים שלהם נגמרו. הוא החליט לדחות את ההליכה אל הוריו למחרת היום, כי לא היה לו מצב־רוח לשיחה הכבדה המצפה לו שם.

בעשר וחצי התיישב שמעון ב“פינתי”, הזמין קפה והביט על העוברים ושבים. הוא המתין זמן רב עד ששמע את המלצר מכריז: “טלפון בשביל שמעון לוין”.

הוא ניגש אל הטלפון בידיה ברורה שמהעבר השני יגיע אליו קולו של חברו, של ברוך.

“שמעון, אינני יכול לבוא”.

“קוויתי שכך יהיה. האם אתה מדבר מביתה של דליה?”

“כן”. אמר ברוך בנימה בישנית שלא התאימה לגילם.


למחרת היום, תוך נסיעתו של שמעון לעבודה, צלצל בראשו משפט שאמרה לו דליה, אשתו, בבוקר: “ידעתי שהורי אוהבים אותך, אולם לא שיערתי באיזו מידה”. הוא רצה מאוד לדעת יותר על השיחה בין דליה והוריה, סבא וסבתא של ילדיו, אבל הבליג ולא שאל דבר. דליה תמהה על היעדר שאלה, אבל זה היה נוח לה, מכיוון שלא רצתה לספר ולא רצתה לסרב. בעצם הצטערה על שאמרה מה שאמרה בדבר יחסם של הוריה אל חתנם. היא אמרה להם כל מה שאפשר היה לומר, כדי שהם יבינו אותה, יהיו לצדה ויכעסו קצת על שמעון. זה לא הועיל.

“אינני מצדיק קפיצות הצדה של שמעון – אמר לה אביה – אולם את ולא הוא הפלת את הגג על ראשם של ילדיכם, את ולא הוא הרסת את חיי המשפחה. בעצמך אמרת שהוא אומר שמעולם לא רצה שמישהי אחרת תהיה במקומך”.

“אבא, קראת את אנה קריננה?”

“קראתי! קראתי! אז מה?! היה לה טוב?! זכרי את סוף הסיפור!”

יחסה של האם היה כיחסו של האב, אלא שהיא כל כך נדהמה עד שכמעט לא השתתפה בשיחה. כל חילופי הדברים היו כבדים מאוד מבחינתה של דליה, והיה לה נוח איפוא שלא לספר לשמעון את תוכנה המלא של השיחה.

בצאתה מבית הוריה עברה במקום שהיה לה סיכוי לפגוש בגדעון. היא לא נהגה לחפש אותו כשלא נדברו מראש. הפעם היה נחוץ לה. על שיחתה עם שמעון הוא כבר ידע. הוא התברך בלבו שהיה חכם יותר מדליה בדבר יחסו הצפוי של שמעון לגבי הישארותם של הילדים עם דליה. הטאקט המועט שניחן בו הספיק כדי לא לומר דבר.

דליה נכנסה לבית־הקפה לבדה וראתה אותו בחוג רעים. פניו לבשו ארשת תמיהה כשראה אותה. הוא הזמין אותה לשבת עם חבריו. לא היה לו שום רצון לעזוב אותם למענה. היא התיישבה ובהזדמנות לחשה לו שהיא שבה מבית הוריה, סיפרה להם ורוצה לחלוק אתו את החוויה. הוא אמר לה שלא נעים לו להסתלק עכשיו. עוד מעט. דליה ישבה בחברת הגברים ושתקה. היתה לה הרגשה מאוד לא נוחה, שהם יודעים את מצבה יפה, שהיא שייכת לגדעון, אחת מרבות. לא גדעון הוא הגבר שיוותר על התפארות בקרב חבריו בהישגיו אצל בנות המין האחר. המחשבה “מה הם חושבים עלי” הציקה לה.

לאחר זמן־מה החלה החבורה להתפזר. אחרי שאחדים מבני החבורה פרשו, הלכו משם גם גדעון ודליה. הם ישבו בבית־קפה אחר. דליה סיפרה לגדעון מה שהיא אמרה ומה שהוריה השיבו. הוא לא אהב לשמוע מפיה על יחסיו של שמעון עם נשים אחרות. היה רצוי לו להיות מי שגזל משמעון את יחידתו, אבל הדברים לא היו חדשים בשבילו, וכעת כבר פחות חשובים.

בדרך כלל ידע גדעון להיות רך ומתחשב כאשר אחת מבנות־זוגו היתה במצב נפשי מעורער וזקוקה לתמיכה של הגבר. הפעם זה לא היה כך. הוא עצמו היה מעורער במקצת בשל מה שאירע בביתו. אנו יודעים כבר מה אירע, עוד יותר משידעה חסיה ומשסיפרה לשמעון, אולם דליה היתה חפה מכל ידיעה. גדעון לא סיפר לה דבר וחצי דבר. מעצמה לא עלה במוחה כל חשד בכיוון זה, כי לא תיארה לעצמה שאפשר לרצות גבר אחר כאשר גדעון הוא בעלך. היא רק חשה שמשהו קורה לגדעון. אולי אי־נעימות גדולה בעבודה ואולי ניסיון להשיג אשה שלא רצתה בו. משהו קורה.

תגובתו של גדעון לסיפורה הדהימה את דליה והיתה איומה בעיניה: “את רואה – הוא אמר – גם הוריך וגם אני מתנגדים לגירושיך…”

“מה אתה מדבר?! אתה יודע מה מציעים לי – לוותר עליך!”

“אני יודע… אך מה את חושבת, שזה ‘או או’? או שאת מתגרשת או שאת מוותרת עלי כבר עכשיו?”

המלים “כבר עכשיו” פגעו בה כאילו היכה בה הרעם. אין הוא רוצה לוותר עליה – בינתיים. הקשר שביניהם לא רק שלא יהיה לעולם לקשר של נישואין, של חיים תחת קורת גג אחת, של שותפות מלאה – גם הקשר הקיים הוא זמני. היא באה אליו לקבל תמיכה ועידוד וקיבלה מכה קשה מכל המכות שהנחיתו עליה הוריה.

היא לא ידעה שהפעם, שלא כבפעמים קודמות, היא נפגשת עם גדעון כמו שהוא, בלי כל מסיכה, עם גדעון שצרותיו הוא מנעו בעדו מלהתחפש לעיניה. נדמה היה לה שהיא פוגשת גדעון אחר, זר, חמקמק. לא, אין זה אותו גדעון האהבתה נתונה לו.

“גדעון, אני רוצה לשוב הביתה…”

בבואה הביתה מצאה את שמעון ישן, כך נדמה לה. בחדר שהוא נהג לישון בו לאחר שחדלו לישון יחד. האמת היתה שכאשר שמע את המפתח בחור המנעול והבין שהיא באה, מיהר לסגור את הספר שקרא במיטה ולכבות את האור. הוא לא רצה לשוחח אתה. לכן הפסיד מידע מעניין מבחינתו, הוא לא ראה באיזה מצב מעורער שבה דליה הביתה.

הוא לא יכול היה לדעת למחרת בבוקר שהיא אמרה מה שאמרה על היה קשור – מתחת לסף הכרתה – באכזבה שגרם לה גדעון באותו ערב.

היה ברור לה לגמרי, זה זמן־מה, שאפילו אילו עזב אותה גדעון לא היתה יכולה לשוב אל שמעון. יתר על כן, אפילו אילו התחולל שינוי מהפכני ברוחה והיתה חדלה לאהוב את גדעון – אל עברה, אל שמעון, לא היתה חוזרת. בכל זאת היה לה צורך בהישענות כלשהי על שמעון, כשגדעון חמק ממנה ולא שימש לה משענת.


בבואו לעבודה אותו בוקר היה שמעון נמרץ ועירני והשתדל לסיים במהירות כל מה שלא סבל דיחוי. הוא ידע שברוך אמור להתקשר אתו ויהיה עליו להפסיק את העבודה למען רעו. כך קרה באמת. למזלו של שמעון זה לא קרה מוקדם בבוקר, והוא הספיק לעשות את כל מה שהיה הכרחי.

צלצול הטלפון הצפוי הגיע, אלא ש… על הקו היתה דליה במקום ברוך:

“שמעון, שלום לך. המדברת אתך היא דליה. ברוך ביקש לומר לך שהוא היה מוכרח לקפוץ אל אמו; יש שם איזו בעיה ויוכל להתקשר אליך רק אחרי הצהריים”.

שתיקתו של שמעון הניעה את דליה להעיר: “אתה יכול לשאול כל מה שתרצה…”

“נו, ובכן אין צורך לשאול – דברי!”

“בעצם הכל מסתכם במלה אחת: תודה!”

“אני מבין…”

“תבין יותר טוב כשתפגש עם ברוך. אני כבר יודעת עד כמה אתם חברים ולכן אני מבינה יפה שלא סתם רצית להיפטר ממני. על כל פנים מבחינתי עשית דבר גדול מכל גדול”.

“דליה, את נשמעת מאוהבת…”

“ועוד איך!”

“ממבט ראשון…”

“כלל לא. הוא יספר לך. אני מכירה אותו מילדות. גם אז הייתי בעצם, מאוהבת בו, כילדה”.

“אנו חיים בארץ קטנה”.

“קטנה מאוד!”

“איך זה שאינך בעבודה?”

“אני מלמדת היום משעה עשר”.

“השתדלי ללמד כאילו לא קרה כלום”.

“אשתדל, אבל זה לא פשוט. בעניין זה יש לכם, הגברים, יתרון עלינו. לנו זה יותר קשה”.

“”אולי זהו יתרון שלכן עלינו".

“אולי…”

“אני מבין שלישון הרבה לא ישנתם הלילה…”

“לא, כלל לא”.

“אני ממש מאושר למענכם!”

“אנחנו יודעים… אגב, אני לא כל כך מרוצה שאביגדור מטפל בענייני השיכון של ברוך”. היא כמעט אמרה “ענייני השיכון שלנו” ורק בשבריר השניה האחרון החליפה את המלים ואמרה “של ברוך”.

“אינך צודקת, דליה”.

“שמע, מאז שחזרנו מבית־ההבראה הוא התחיל כבר עם חברה שלי, נשואה, סובב לה את כל הראש ובעמל רב הצלחתי – אני מקווה! – ליישר לה את הראש בחזרה”.

“אנחנו יודעים מזמן שהוא כזה עם נשים…”

“לרמות אשה זה לא פשע כל כך גדול לדעתך?!”

“לא, אין זו דעתי ואת יודעת זאת. כל מה שאני מנסה לומר לך, ואת אינך נותנת לי, הוא שבמציאות יש גברים שהם הגונים בכל עניין אחר ואילו בענייני מין הם כמו אביגדור; ויש גברים שהם סמל המסירות לאשה ולילדים ואילו בכל עניין אחר הם פשוט נוכלים”.

“אני מקווה שאתה מבין שאפשר להיות הגון גם במיטה וגם ברחוב”.

“בהחלט, ויש נוכלים גם שם וגם שם…”

"אתה יודע את הפתגם ‘מי שדעת הבריות נוחה הימנו, אין דעת אשתו נוחה הימנו ומי…''’

“אין אני בור כפי שנדמה לך”.

“מדוע אתה מניח שנדמה לי שאתה בור?”

“לא הסתפקת ברמז על הפתגם הידוע, אלא ניסית ‘להכניס לי כפית לפה’, כאילו חששת שמא החידוד מתבזבז עלי…”

“לא, לא נכון… אולי, אני קצת מבולבלת הבוקר… אני מאושרת!…”

“אני שמח מאוד בשבילכם”.

“גם בשבילי או רק בשביל ברוך?”

“בשביל שניכם, דליה”.

“וקצת אתה גם גאה על הצלחתך…”

“נכון, אולם זה רק ברקע…”

“אוי, באם מישהו יכול לשמוע את שיחתנו, הרי יש מרכזנית…”

“אל תדאגי, אין פה ציתות, איש לא שמע מלבדי, ואיש לא שמע אותי מלבדך”?

“אפשר לדבר עוד קצת?”

“כן, אני רואה שיש לך צורך נפשי לדבר עם חבר של ברוך…”

“כן, אולם אתה לא רק חבר של ברוך; האם אנחנו לא חברים?”

“בהחלט”.

“בדרך כלל כשזוג נפרד כמעט אי־אפשר להישאר ידידים, אתה מצאת דרך נהדרת…”

“האם ברוך סיפר לך על משה?”

"כן, בעצם ידעתי עליו עוד מפיך. הוא הצלע השלישית במשולש שלכם.

“אפשר להגדיר זאת כך”.

ההמשך היה שיחה קלה ללא משמעות, חילופי־דברים שאין טעם לזכור אותם, ובוודאי שאין עניין לספר אותם. בסיומה קל היה יותר לדליה “לקחת את עצמה בידיים” ולנהל את יומה פחות או יותר כהוגן. שמעון, מצדו, חזר לעבודה ולא חשב על דבר, אלא על העבודה אשר לפניו, עד לסיומה. רק אז, בתום יום העבודה התקשר אתו ברוך.


אותו בוקר עצמו, למחרת ביקורה במשרדו של שמעון, התעוררה חסיה באיחור קל. גם איחור קל היה חמור, מכיוון שהבוקר של חסיה היה עמוד למדי. יואל היה מקדים לצאת, על־פי רוב, ולכן בבקרים כמעט שלא עזר לה. הכנת הילדים לצאת מהבית, הסדרת ענייני הבית והתכוננותה היא עצמה לצאת לעבודה היו מלאכות הגוזלות זמן. כידוע כשאתה ממהר תמיד קורה משהו המעכב אותך. חסיה הרגליה את עצמה שלא להתרגז ולפעול בקור־רוח במצבי־לחץ, ביחוד לחץ של זמן.

היא הצליחה להתגבר על האיחור בקימתה. בעזרת בתה גמרה את סידורי הבית מהר יותר, שלחה את ילדיה לבית־הספר ויצאה לעבודה. היא עמדה לשהות שם זמן קצר, ואחר כך היתה אמורה לצאת למעברה שהיתה בתהליך של הפיכה לשכונה בבאר־שבע, כדי להדריך עקרות־בית במילוי תפקידיהן בתנאים הישראליים, בחברה טכנולוגית מודרנית שלא הכירו בארץ מוצאן. גם עבודתה היתה קשורה לקליטת עולים, אבל תמורת עבודתה קיבלה שכר. לפי תפיסתו של יואל – שהיא קיבלה בכל לבה – אין די בעבודה, נחוץ לעשות גם משהו בהתנדבות. היא לא דיברה על פעילותה זו עם שמעון, והוא לא דיבר איתה על שלו. שניהם לא אהבו להתהדר בדברים כאלה. היא ידעה משהו על פעילותו של שמעון, מפי יואל ששמע זאת ממשה. סיפור זה תרם לא מעט ליחסו של יואל לשמעון. יואל ידע שרק מעטים נוהגים כך.

כשראשה של חסיה היה נתון בעשייה לאומית־חברתית חשובה זו הוא היה פנוי לגמרי מבעיותיה האישיות ומחיפוש הדרכים לפתרונן, מחיפוש זכרים. היא היתה נתונה כולה בתפקיד שלפניה, חיפשה מלים מתאימות להסביר דברים לשומעות לקחה. היא עסקה בעניינים מעשיים – נקיון הבית, שימוש רציונלי במצרכי מזון המצויים בארץ במחיר זול יותר וכדומה. היא עצמה נטתה לאוכל מזרחי, כמו רוב הצברים, לכן לא היה לה קושי מיוחד עם טעמן המזרחי של תלמידותיה, הקשישות ממנה.

החבורה הקטנה מאוד שעסקה בטיפול זה בעולים היתה נפגשת מפעם לפעם לחילופי־דעות והעברה מאיש לאיש של ניסיון שנרכש. אחת המסקנות היתה שלגבי שוויון האשה מוטב שלא להמריד את הנשים, אלא להשפיע על הגברים. יואל היה מצוין בזאת, הוא נתן להם הרגשה שהגבריות מחייבת לדאוג לאשה, לטפל בה, ליטול ממנה עבודה המצריכה כוח גופני וכיוצא באלה.

חסיה ניסתה להסביר את חשיבותם של הלימודים, הן של הבנים והן של הבנות. היא היתה עונה לכל אחת על שאלותיה ותמיד נמצאה אחת לפחות שרצתה להשאר אתה לשיחה ביחידות. היו אלה השיחות הקשות ביותר, לא תמיד ידעה חסיה לייעץ להן, לא תמיד היתה בכלל עצה טובה. היו גם בעיות ללא פתרון. בכל זאת מעולם לא השתמטה משיחות אלה שהאריכו את שהותה במקום, וזה לא היה פשוט בשבילה, כי היה עליה להחזיר לעבודתה את הזמן שנטלה לשם פעילותה בהתנדבות. חסיה ויואל נהגו גם לבקר בשמחות של העולים. הם קנאו בהם על שעלו משפחות־משפחות על תרבותם הלא־חומרית.

בדרכה חזרה היתה מפורקת מהמתח של פעילות הדרכתית, וחזרה אל עצמה ואל בעיותיה. הפתיע אותה שמשום־מה הלילה היה המשגל עם יואל פחות מכאיב וקשה עליה מאשר בעבר והיא ניסתה להבין מדוע. האם היא מתרגלת לזאת או אולי סיפורו של גדעון על דינה אשתו השפיע עליה בדרך עלומה. בעודה תוהה על כך, אמרה לעצמה – בפעם הראשונה בחייה – שאולי היא מחטטת בנפשה יותר מדי וזוהי צרתה העיקרית. מה זה חשוב מדוע? העיקר שהיה לה פחות קשה וזה טוב!

אשה כחסיה יכולה להחליט אלף פעמים שמוטב לחטט פחות בנבכי הנשמה. זה לא מועיל. זהו טבעה. מחשבתה נדדה לדברים שאמר שמעון על גבורתם של שליחי שירותי הביטחון, שהשתמעה מהם מחמאה לאביה. האם הוא יודע על אביה ואמר מה שאמר כדי למצוא חן בעיניה? היא דחתה מחשבה זו מכל וכל. אמנם היא לא קיבלה את דעתו של יואל והאמינה שמשה ושמעון דיברו על אביה, אולם היא היתה בטוחה ששמעון אינו אומר דברים שאין הוא מאמין בהם. משמעון גלשה מחשבתה לאביגדור, השונה משמעון. היא פגשה בו לפני ימים אחדים, ניסתה להשתמט ממנו, מכיוון שלא אהבה לפגוש “אותם” לאחר שהכל נגמר. הוא לא הניח לה: “אם גמרנו, אז אסור לפטפט קצת? מה יש? את מתביישת במה שעשינו?”

חסיה לא התירה לעצמה להתבייש כביכול. בשיחה עם אבגדור היא שמעה מפיו התפארות שהוא עוזר לשמעון לעזור לחבר שלו, לברוך, ומתוך שיחתו הקולחת התברר לה ששמעון ומשה חברים קרובים מאוד. הוא סיפר לה על טיפולם המשותף בעניינו של ברוך. מאז היא היתה כמעט בטוחה שמשה סיפר לשמעון גם על אביה, מכיוון ששמעון סיפר למשה על בית־המרגוע, שבו הוא הכיר את אביגדור. אף־על־פי־כן היתה בטוחה, כאמור, ששמעון אמר את דעתו האמיתית על “השתולים”. אילו דעתו היתה שונה היה פשוט שומר אותה לעצמו, כדי לא לפגוע בה.

חסיה לא תיארה לעצמה שההרגשה שהציבור שנשאר אחרי אביה ודורו רואה בחיוב את מעשיו, את חייו ואת קורבנו הגדול, את הפיצול הקשה בחייו ובחיי משפחתו, היא שעזרה לה ביחסיה עם יואל; עד כדי כך לא הצליחה להעמיק בחיטוטיה בתוך נפשה. היא ידעה שפרשת נישואיה הראשונים ודאי שהשפיעו על נפשנ בדרך שלא ידעה להיחלץ ממנה. היא לא הבינה מעולם שהפיצול בין יחסה לאביה ויחסו של החוץ אל האב, בין ההווי המשפחתי שלה וסביבה (“אבא של חסיה מופס!”) גם הוא תרם לפיצול ששלט על חייה הפנימיים.

הצורך להספיק לעשות את כל המלאכות שהיו מוטלות עליה, עד שיהיה עליה “לעלות” שוב צפונה, לתל־אביב, חייב אותה להפסיק את הרהוריה עם בואה למקום העבודה.

בדרך חזרה נטלה עיתון ערב, כשהיא מחייכת אל עצמה בזוכרה שאביה נהג לקרוא לעיתוני הערב בשם “תוספת ערב”, הרגל מימים עברו, כשעיתוני הערב היו תוספת המופיעה בצהריים של עיתוני הבוקר. בעוד היא מרפרפת על הכתוב, נתקלה בידיעה על נהג מונית שנהרג בתאונה. נשארה בלב פינה חמה לנהגי מוניות מימי עיסוקו של האב במלאכה זו. היא קראה את הידיעה ונתאבנה. שמו של הנהג כשמו של בעלה הראשון. גילו התאים גם הוא וכן פרטים מזהים נוספים. האיש השאיר אחריו אשה וארבעה ילדים, בחולון.

“חסיה, עליך לרדת מהאוטובוס,” אמרה לה נוסעת מכרה שהבחינה שחסיה “חולמת”.

“תודה,” הפטירה חסיה, ירדה מהר מהאוטובוס והלכה לביתה.

“אין לי מושג ממה להתחיל,” אמר ברוך לשמעון כשנפגשו כחצי שעה לאחר ההתקשרות בטלפון.

“משהו כבר סיפרה לי דליה”.

“כן, אני יודע…”

“ספר מה שאתה רוצה לספר ותתחיל ממה שקל לך יותר”.

“אתה מכיר אותי די טוב ויודע שאני מוכרח לספר דברים באורח שיטתי, מסודר ומאורגן”.

זו היתה תכונה של ברוך, ידועה יפה לשמעון. נוסף לכושר התפיסה שמצוין שלו ולזיכרונו המופלג עזרה לו תכונה זו להעמקת השכלתו.

גם הפעם נשאר נאמן לתכונתו המושרשת ודיבר בשיטתיות. הוא החל את סיפורו מ… חדר המתנתו של רופא־שיניים לילדים. שם היה פוגש ילדה נאה, שחורת שיער, צעירה ממנו בכמה שנים טובות. הם לא הרבו לשוחח שם. שניהם היו באים עם ספרים והיו קוראים עד שהוזמנו להיכנס אל קודש הקודשים של מקדש השן. היו מציצים בגניבה זה אל ספרה של זו וזו אל ספרו של זה. הם למדו לדעת, הוא את שמה ולהיפך. המגע היה רופף, אך השאיר את רישומו.

היא היתה עדיין ילדה קטנה," אמר ברוך, “אבל לא פעם עברה מחשבה בראשי שכאשר אהיה בוגר והיא תהיה בוגרת, הבדלי הגיל יתאימו…”

הפגישה השניה היתה כשהוא היה כבר חבר קיבוץ והיא חניכה בשבט צופים. חבר קיבוץ אחר, שמייסדיו היו חניכי הסתדרות הצופים, ביקש ממנו לבוא לשבט צופים להרצות על המצב המדיני, המאבק עם הבריטים, הוויכוחים “במשולש” – בין המעמדות השונות של אצ“ל־לח”י האקטיוויסטים ב“הגנה” וחסידי ויצמן. ברוך וחבריו נימנו עם האקטיוויסטים, תומכי בן־גוריון. מי שהזמינו היה מתומכיו של יצחק טבנקין, שהבין שההבדל אינו חשוב בהרצאה מדינית לחניכים בשבט צופים, והעריך שדרך דיבורו של ברוך וכושרו לשכנע ישרתו מטרה שהיתה משותפת לשניהם. ברוך לא היה היחיד שהוזמן לשבט הצופים. הוויכוח בציבור היה חריף וכן גם בשבט הצופים. הוזמנו בעלי עמדות שונות.

“סיפרת לי אז על ההרצאות האלה,” נזכר שמעון, “וסיפרתי לך שאנשי הסברה של ההגנה בתל־אביב אמרו שעשית שם מלאכה טובה, התגברת על כל מתנגדינו”.

“כן ועשיתי אז רושם עז על אחת השומעות שלי. אם אתה חושב שאני מתכוון לדליה – אינך טועה…”

דליה התפעלה מכושר השכנוע של ברוך, מרוחב השכלתו שניכר בדוגמאות שהביא מהספרות ומההיסטוריה, הכללית והיהודית. בכל פגישה היא היתה מאלה שהקיפו את ברוך אחרי הפגישה וציפו ממנו לתשובות על שאלות נוספות. גם בפגישות שאחרי הפגישות הללו התפעלה דליה מברוך, הן מכושרו להשיב מיניה וביה והן מסבלנותו ומזהירותו בכבודם של הצופים הצעירים. הוא לא השיב תשובה תוקפנית גם כשהפניות אליו היו תוקפניות. הוא ניסה לשכנע לא רק את כלל המאזינים, אלא גם כל אחד לחוד, לרבות את אלה שהערותיהם ושאלותיהם העידו שהם מתנגדים קיצוניים לדעותיו. ויצמניסטים לא היו שם, אולם תומכי הארגונים הפורשים היו גם היו. מספרם פחת במידה ניכרת בעקבות הרצאותיו של ברוך ובעקבות חולשתו של איש אצ"ל שהרצה שם (יאש לח"י לא הוזמן, זה היה כמעט מן הנמנע).

בהרצאתו האחרונה נשארה דליה עם ברוך, גם לאחר שהתפזרו כל היתר שנשארו לאחר ההרצאה הרשמית. הם יצאו לרחוב.

“לאן את הולכת?” שאל.

היא אמרה לו את כתובת בית הוריה, והוא הצטער על שזה היה קרוב כל כך.

“האם את מסכימה שאלווה אותך?”

אם היא הסכימה… לבה ניתר בקרבה. היא סיפרה לו שהיא־היא הילדה שהיה רואה בחדר ההמתנה והוא נזכר לפתע באפיזודה ההיא, והוברר לו מדוע נדמה היה לו כל הזמן שכבר ראה אותה בעבר.

הם לא נפרדו ליד ביתה. טיילו ודיברו. בדיוק: ברוך דיבר ודליה האזינה והתפעלה. הם עברו ליד גינה ציבורית וכאילו מבלי משים הוביל ברוך את בת־זוגו לגינה והתיישבו על ספסל. קרה מה שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה. אבל לא עד הסוף. בימים ההם נערה, תלמידת תיכון, לא הרשתה לעצמה יחסי־מין מלאים, ונער בוגר יותר, אם היה הגון כלפיה, לא ניסה כלל לפתות נערה בכיוון זה.

כשנפרדו בנשיקה ליד ביתה אמרה דליה לברוך: “אני אוהבת אותך”. הוא לא השיב לה אמירה מקבילה ואמר לה שעליה לבחון יותר את עצמה ואת רגשותיה. "דליה אומרת שאני הייתי הראשון ששמע מפיה וידוי אהבה, ואחר כך נזהרה שלא לעשות כן אלא לאחר שהגבר אמר שלוש המלים האלה תחילה. היא היתה בטוחה כל השנים הפסידה אותי בגלל גילוי הלב המופרז. לשמעון היה ברור שאמירת אמת וגילוי לב לא השפיעו לרעה על בחור כברוך, ולא היה צורך באישור שקיבל מברוך לסברתו. הם נפגשו עוד פעמים אחדות ואחר כך ניתק ברוך את הקשר, מכיוון שהתהדקו קשריו עם לאה. הוא היה גבר של אשה אחת.

“מה אתה אומר על כל זה?” שאל ברוך את רעו.

“מה יש לי לומר? החכם מכל אדם אמר לפנינו ששלושה הוא לא ידע וארבעה נפלאו ממנו…”

“כן…” אמר ברוך בחולמנות. לפתע התנער ואמר:

“אתה יודע, לעתים רחוקות ניתן לאדם לתקן שגיאה שעשה בעבר. ברור ששגיתי כשהעדפתי את לאה על דליה. אני אחד הבודדים שניתנה לו הזדמנות לתקן את השגיאה”.

שמעון שתק ולא אמר מה שהיה בלבו: “אבל במחיר יקר, ששילמת אתה ושישלמו ילדיך”. השניים קמו והלכו – שמעון לביתו וברוך אל דליה.


כשהגיעה חסיה לביתה ולא מצאה בו את יואל הוא חסר לה מאוד. הבית היה ריק. הילדים היו בחוץ והיא לא רצתה להפריע להם במשחקם. היא התגברה על סערת־רוחה בדרך שהיתה עוזרת לה לעתים קרובות – החלה לעבוד בבית. בבית שיש בו ילדים תמיד יש לעקרת הבית מה לעשות, אפילו אם היא אשתו של יואל, בעל המרבה לעזור בבית.

יואל הגיע לאחר שהילדים עלו הביתה, והיא נאלצה להתאפק ולדחות את דיבוריה אתו עד לאחר לכתם לישון. האיש הבחין מייד שמשהו מציק לאשתו, אולם גם הוא הבין, כמובן, שיש להמתין עד שתיווצר האפשרות לדבר.

משהתברר להם שילדיהם נרדמו, פנה יואל אל חסיה, כשעל פניו מצוירת שאלה. היא סיפרה לו את הסיפור בשלוש מלים, אמרה את שם האיש והוסיפה: “נהרג בתאונה”.

“מנין לך?” שאל, כשהוא מנסה להסוות כל רגש או התייחסות לעובדה. היא הצביעה על העיתון. הוא נטלו, כיסה בו את פניו תוך כדי קריאה, כדי שלא יהיה עליו להסוות את הבעת פניו יותר משהיה מסוגל לעשות זאת. הוא לא רצה שחסיה תדע שהוא שמח למותו של אדם, ולא יכול היה שלא לשמוח למותו של האיש שאנס את חסיה, שגרם לה – הוא היה בטוח בזה – לתסביך שיואל לחם בו כל שנות נישואיהם. עדיין לא היה ברור לו איד ישפיע המוות הזה על חסיה, זה היה העיקר בשבילו.

“איזה רושם זה עשה עליך?”

“אינני יודעת… קודם כל זה בלבל אותי. בעצם לא ידעתי שהוא חי עד עכשיו…”

“מדוע חשבת שהוא מת?”

“מה פתאום? כאלה אינם נעשים חיילים קרביים…”

“אל תאמר. אין חלוקה כזאת, שלפיה רק הטובים הולכים לקרב. אחדים מחבריך ביחידה אינם יותר טובים ממנו”.

“זה נכון, בעצם, אולי אני עושה לו כל השנים אי־צדק במחשבותי”.

“זה בגללי,” אמרה חסיה והדביקה נשיקה על שפתיו של יואל, בלי לחשוב כלל שזה עלול לגרות אותו. למשגל. בלי לדעת זאת בעצמה היא אפילו רצתה בזאת.

“טוב, בואי נלך לישון וכשנעלה לצפון ניגש אל האלמנה לנחם אותה בשבעה”.

הרעיון היה נהדר, לדעתה, והיא שמחה על שהוא עלה על דעתו של יואל.

הם נכנסו למיטתם ולפתע חשה חסיה בדגדוג של תאוות־מין, שהיתה חשה בחברת הזכרים. המשגל שלהם באותו לילה היה פרי יוזמתה של חסיה. היא היתה מאושרת כפי שלא היתה מימיה. זה לא היה רק משגל שתפקידו לספק יצרים גופניים ותו לא, תוך סלידה אנושית מסוימת מהמשותף למשגל. בפעם הראשונה בחייה זכתה להזדווגות של ממש, “והיו לבשר אחד”. לאחר שנרגעו היא אמרה: “חבל שהשתמשתי באמצעי מניעה. ממה שהיה הפעם כדאי היה לעשות ילד…”

“אין דבר, חסיה, יהיו עוד הרבה כאלה”.

כל אחד הסתובב לצדו ותוך כדי הרדמות שאלה חסיה את עצמה מה יואל יודע ומה אינו יודע על מה שהיא נהגה לעשות. האומנם רק נהגה, בזמן עבר, וכל זה נפסק? חלף במוחה זכרו של הסייד, הראשון שהביא אותה לאורגזמה. היא נרדמה.

כשהעיר אותה יואל למשגל נוסף באמצע הלילה נענתה ברצון. היא לא הבינה איך זה קרה לה, שעד כה היא סבלה כל כך ממשגלים עם יואל שלה, עם הגבר הגברי ביותר שהכירה…

משהתעוררה בבוקר היתה ארוחת הבוקר שלה, של הילדים ושל הבעל, מוכנה. היא קפצה מהמיטה, נכנסה לחדר האמבטיה ויצאה אל משפחתה.

“היום אבא היה אמא!” קרא אחד הילדים.

“ואמא היתה עצלנית!” אמרה חסיה.

“לא נכון!” התריסה בתה.

לחסיה נראה שהשמש זורחת באור בהיר יותר באותו בוקר, האילנות שבחוץ ירוקים יותר.


“האם אתה עדיין רוצה ללכת לראות את רינה?” שאל שמעון את ברוך ביום שנועד לפגישה אתה.

“אני יודע? מה זה חשוב אם אני עדיין רוצה, אי־אפשר שלא ללכת”.

השניים באו והתיישבו במקום שנקבע והמתינו. שמעון ישב כשפניו אל הכניסה וברוך ישב מולו. כעבור רגעים ספורים ארה שמעון את אמה של רינה נכנסת לבית הקפה… הוא הביט בה נדהם. אחרי רגע הבין, שזו רינה בעצמה, הרי אין היא יכולה להיראות כמו בימי הגימנסיה. שמעון קם לכבודה וברוך בעקבותיו. רינה ניגשה אליהם ואמרה:

“יופי, למדתם משהו מאז. עכשיו אתם ג’נטלמנים, קמים…”

השלושה התיישבו ואחרי החלפת “מה שלומך?” ושאלות דומות קלחה שיחת זכרונות על ימי הגימנסיה, על חבריהם ומוריהם, על הווי וקצת גם על לימודים.

“נו, ספרו מה קרה לכם אחרי זה”. אמרה רינה.

“אני מציע שאת תתחילי, את יודעת לספר יותר טוב,” אמר ברוך.

רינה סיפרה. בזאת לא נשתנתה כלל חברתם מבית־הספר. היא דיברה בגילוי־לב מלא. כאשר גמרה את הגימנסיה החליטו הוריה לשוב לארצות־הברית, זמנית. היא התנגדה מאוד, ראתה בזאת ניסיון לבריחה מהמלחמה העולמית שקיבלה אז תפנית לרעה, אולם נכנעה להחלטתם. בבואם לאמריקה עברה עליהם תקופה קשה, מבחינה כלכלית, וגם רינה נאלצה לצאת לעבודה. מכיוון שהיתה ארצישראלית במידה מספקת (“עם אקצנט אמריקאי” הוסיפה בחיוך) כדי לא להחשיב סטטוס בבחירת עבודה ומכיוון שעבודה במטבח של מסעדה השתלמה טוב יותר מעבודה לא־מקצועית אחרת, החלה להדיח כלים. אחרי זמן־מה הוטב מצבם של ההורים ושלחו אותה לאוניברסיטה.

“הם רצו מאוד שאצא מהמסעדה, לא רק מפני שלא נאה היה להם שבתם, נערה יהודיה מ’בית טוב', תרחץ כלים במסעדה. היה לי שם רומן סוער עם גבר צבעוני (היא השתמשה במילה “קלרד”, שהיתה מקובלת אז לגבי שחורי העור בקרב מתנגדי ההפליות הגזעיות). הם לא היו מאושרים מזה כלל. אין אני יודעת אם אהבתי אותו או רק נמשכתי אליו, על נישואים לא דובר כלל, אבל הוא היה הגבר הראשון שקיימתי אתו יחסי־מין מלאים. זמן קצר אחרי שחדלתי לעבוד במסעדה הוא התגייס לצבא ארצות־הברית ואחר כך נודע לי שהיה אחד האמריקאים הראשונים שנהרגו בקרבות האוקינוס השקט”.

באותו גילוי־לב דיברה גם על בעלה. היא פגשה בו במסיבת סטודנטים. הוא למד באוניברסיטה אחרת והיה קרוב לסיום לימודיו. בגלל פגם גופני שאינו מפריע כלל בחיים האזרחיים לא גייסו אותו והוא גמר את חוק לימודיו בלי שהמלחמה תעכב.

“כשנפגשנו במסיבה מייד מצאתי חן בעיניו. גם הוא בעיני. נפגשנו לעתים קרובות. הוא יהודי מאוד והיה איכפת לו שביתו יהיה בית יהודי ושילדיו יקבלו חינוך יהודי ו…התאהב בי. חוץ ממני עצמי מצא חן בעיניו מאוד שהייתי שנים לא מעטות בארץ וידעתי עברית, אם כי הוא עצמו לא היה בדיוק ציוני. הרקע שלי התאים לרצונותיו לגבי בית ומשפחה”.

כשספרה לו שאין היא בתולה, אמר לה בפשטות שגם הוא שכב עם נשים אחדות. יחסו לעניין, יחס של שוויון מיני אמיתי, עשה עליה רושם גדול: “אצלכם, הצברים, לא מצאתי הבנה עמוקה כמו אצלו לשוויון האשה, אפילו אתם שניכם הייתם לקויים קצת בעניין זה,” אמרה בחיוך, כשהם מבינים שהיא ידעה על יחסם אליה הרבה יותר משהם תיארו לעצמם.

"אולי אז היינו לא לגמרי בסדר – עכשיו זה השתנה. אמר ברוך בהחלטיות בשם שניהם.

“אני מקווה”. השיבה רינה כשהיא חוזרת לסיפורה.

כשהיא סיפרה לבעלה־לעתיד את סיפור ה“קלרד” שלה, ראתה שהוא נהנה הנאה מרובה. כשראה שהיא תמהה, אמר לה:

“גם אצלי הראשונה היתה “קלרד”. היא לא היתה בתולה, היו לה שני ילדים משני גברים שונים, בני גזעה, שנטשו אותה, כל אחד נטש גם ילד שלו. היא עבדה במשק הבית של הורי. אבי, הרופא, ואמי דאגו להם. אמי סידרה את ילדיה במעון, אבי טיפל בעניינים שלהם, עניינים שהאשה לא ידעה לטפל בהם. הרופא היהודי השיג למענה את מלוא זכויותיה, זכויות שלא על כולן ידעה בכלל ועל אלה שידעה לא ידעה להאבק לקבלתן”.

“ממך לא נולד לה ילד?”

“לא, אז אמי כבר לימדה אותה להיהר…”

“איך זה קרה?”

כל המשפחה התיחסה אליה יפה. גם אני. פעם, כשאף אחד לא היה בבית חוץ ממני וממנה, היא ניקתה רצפה והתכופפה בתנוחה שגירתה אותי מאוד. כשקמה הבחינה דרך המכנסיים בנעשה אצלי. ניגשה אלי, נישקה אותי על השפתיים והתפשטה.

רינה סיפרה גם על התקשרותה לרופא השיניים. כשהחליטו להינשא היא אהבה אותו והוא אהב אותה, אולם לא ברור היה לה כלל, אם הוא יעלה לארץ או שהיא תישאר ציוניה בארצות־הברית. הם נישאו ובילו ירח־דבש נהדר במערב קנדה. אחרי שנה הוא נסע לבקר בארץ לבדו. כשחזר פגשה אותו בנמל־התעופה. אחרי שהתחבקו והתנשקו הוא אמר לה בקיצור ובהחלטיות:

“עולים!”

ילדיהם נולדו בארץ, כולם.

“האם בעלך מדבר עברית?” שאל שמעון.

“כן, די טוב; אבל האקצנט הוא כמו שלי…”

“זה לא הדאיג אותך כשהיית נערה”. העיר ברוך.

“אולי, אבל עכשיו הילדים שלי מעירים לי… זה יותר נורא מההתלוצצויות שלכם אז”. זה היה צוהר צר אל מה שעבר עליה בילדותם מידיהם ומידי חבריהם וחברותיהם.

סיפורה נתארך והכיל סיפורים מעניינים מאוד על יהודי אמריקה, על בעיית העלייה מארץ זו ועוד ועוד. היא לא הצליחה לגמור את סיפורה כשהשעה נעשתה מאוחרת מדי והיה עליה להיפרד מעל שני הרעים. הם קבעו להיפגש שוב. היא לא שמעה עליהם עדיין. הפגישה השנייה נקבעה בביתב, עם בעלה: “אני רוצה שתכירו אותו, ושהוא יכיר אתכם. סיפרתי לא שניכם הרבה…”


הם נפרדו מרינה ליד תחנת מוניות. היא שבה לביתה במונית. אשתו של רופא־שיניים יכולה להרשות לעצמה – חשב בליבו שמעון, ואילו על ברוך, הקיבוצניק, אמצעי התחבורה שהיא השתמשה בו לא עשה כל רושם. השנים נפרדו וברוך הלך להיפגש עם איש מרכזי בתנועתו הקיבוצית, שביקש לראותו, ואילו שמעון טלפן לאשתו שאין הוא בא אלא בסוף הערב וביקש שתטפל בילדים הערב בלעדיו. היא הסכימה בנקל, מכיוון שפגישתה עם גדעון לאותו ערב נועדה לשעה מאוחרת יותר.

שמעון הלך אל בית הוריו. אין לדחות עוד את הצגת המצב לפניהם. בלכתו אל ביתם עברו הרהוריו אל משפחת המוצא שלו, “משפחה טובה” לפי כל ההגדרות המקובלות. האב הוא ציוני מנעוריו, עוד באוקראינה נתפס לציונות והחליט שיבנה את חייו בפלשתינה. הוא ידע על מאבקם של הפועלים בעליה השנייה לעבודה עברית, היה בעד עבודה עברית, אלא שהוא עצמו לא ראה את עתידו כפועל, והחליט לתרום לבניין הארץ כמהנדס. כך יהיה גם המשך נאות יותר להוריו, שמדורי דורו היו ברובד העליון של החברה היהודית במזרח אירופה – רבנים, סוחרים, קבלנים. במשפחתו היו סוחרים מהגילדה הראשונה, שהגבלות תחום־המושב לא חלו עליהם, אולם רובם העדיפו לחיות בתחום המושב, בקרב בני עמם. אביו, כלומר סבו של שמעון, היה קבלן בניין עשיר ומצליח, יהודי טוב. הוא לא היה ציוני, כלומר לא קרא לעצמו ציוני, אולם כיבד את ד"ר הרצל, תרם כסף, קודם לחובבי־ציון ואחר כך לקרן־קימת ולמטרות ציוניות ספציפיות. החלטת הבן לעלות לארץ־ישראל לאחר תום לימודיו מחוץ לרוסיה לא היתה מכה בשביל האב־הסב. בריסל שבבלגיה נבחרה לעיר לימודיו. גם בזאת היו הלוינים מיוחדים – לא שווייץ או גרמניה כמו רוב הסטודנטים היהודים שנסעו ללמוד בחוץ לארץ. האב קיים חומרית את הבן הסטודנט, שלא היה זקוק לעבודה לפרנסתו כל שנות לימודיו. כשבאה העת לעלייתו של המהנדס הצעיר משה לוין, לא עלה אביו אתו. הוא לא התכוון לשנות את כל חייו ולעלות עם בנו. הוא נשאר ברוסיה ונפל קורבן לשלטון הבולשוויסטי שמטל ממנו הכל. הזקן הסתבך בניסיון להציל שתי כרעיים ובדל אוזן. נאסר ומת מהתקף לב עוד לפני שהספיקו לחקור אותו בשיטותיהם.

אמו של שמעון היתה חברתו של האב עוד מילדותם ונעשתה ציונית יחד אתו. כשהוא נסע לבריסל היא עברה למרכז יהודי גדול ללמוד במוסד יהודי למורים, כשהדגש היה על הלשון העברית. הם נישאו ועלו לארץ זמן קצר לפני מלחמת 1914 – 1918. בקרב המשפחות שהם היו מידדים אתן ב“תל־אביב הקטנה” היא היתה אחת הנשים המעטות שידעה עברית על בוריה, טוב יותר מבעלה. חברותיה התקשו בשפה, מי פחות ומי יותר.

בתם הבכירה, דבורה, נולדה בזמן המלחמה, בסוף ימיו של השלטון העותומני הזכור לרע. דבורה נסעה ללמוד רפואה בשוויץ, בתקופת הפרוספריטי שהביאה אתם העלייה מגרמניה. דבורה לוין נשארה שם בימי מלחמת העולם, התאהבה ביהודי שווייצרי, בעל עסקים, נישאה לו וכשהוריה באו לבקרה אחרי המלחה, הלה לה בן והיתה הרה ללדת. ההורים ביקשו לשכנע את הזוג לעלות לארץ, ללא הצלחה. בתם רצתה בזה מאוד, אולם בעלה היה בעל שורשים עמוקים בשווייץ. שמעון ידע שהוריו לא העלו כלל על דעתם שבתם תתגרש מהבעל היהודי השווייצרי, אפילו לא בגלל הדבר היקר להם כל כך – שובה לארץ־ישראל, חייה בקרבם.

אחיו הצעיר של שמעון הוא איש צבא הקבע ושמעון שמע מהוריו לא פעם שהם גאים בבן הזקונים שלהם, אולם חוששים שקשה יהיה לקיים משפחה בתנאי החיים של צבא הקבע.

האב היה ציוני “שרוף” וכן האם. ב“תל־אביב הקטנה” נהגו רבים להתפאר שכל בית נוסף שנבנה בעיר העברית הראשונה הוא בעיניהם “כאילו בית שלהם” המהנדס משה לוין לא אמר זאת, אבל בבתים רבים מאוד הוא שיקע ממיטב מרצו, מחשבתו ו…אהבתו. האב היה אזרח של תל־אביב ההיא, אשר כל מי שהכיר אותה נזכר בה בערגה. בניו היו מוצרים של “תל־אביב הקטנה”, תל־אביב הציונית, השואפת לעתיד יהודי טוב. כששמעון הלך ל“הבונים” היה הדבר כשר בעיני האב, שהיה שמאלי יותר מתנועה זו, איש חבורתו של מי שהיה עורך “הארץ” לפני גרשום שוקן, ד"ר משה גליקסון, שקראה לעצמה “המתקדמים”. גם כשבנו נעשה לציוני־סוציאליסט לא כיהה בו האב, שהיה ליברל אמיתי, בן לאינטליגנציה היהודית־רוסית, זו שבינתיים עברה מן העולם. כוונת הדברים לזן מסוים של יהודים שצמח בתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, יהודים ששילבו השכלה יהודית שורשית עם רוחב אופקים של השכלה רוסית ואירופית כללית.

היסוד השני, נוסף לציונות, בנפשו של האב היתה הנאמנות למשפחה. כמו את ציונותו כך גם את קדושת התא המשפחתי הוא ינק ממקורותיו היהודיים – המשפחה היהודית. אמנם היהדות מכירה בגט, אבל בפירוש אינה אוהבת זאת. “אצלנו במשפחה לא היו גירושין”, נהג האב להתפאר עוד בילדותו של שמעון. הדבר הכביד על הבן מאוד ואולי היה אחד הגורמים, מתחת לסף הכרתו, למאמצים הגדולים שהיה מוכן לעשות כדי ואחות את הקרע עם דליה, אלא שלשם קיומם של הנישואים דרוש רצון של השניים, בשביל קרע די שאחד הצדדים ירצה בזאת. דליה לא הבינה עד כמה מכביד עליו יחסם של הוריו (על יחסה של האם לא ידע שמעון כמו על זה של אביו, אולם ידע שהיא אוהבת מאוד את דליה), לכן לא הבינה מדוע חמיה וחמותה אינם יודעים עדיין מה קרה במשפחת בנם. היא ידעה שהוא קשור להוריו הרבה יותר משהיא קשורה להוריה.

בדרכו אל בית הוריו עבר הרהור במוחו: אילו יכולתי לעזור להם להביא את דבורה ומשפחתה לישראל, היו סולחים לי קצת את גירושי…

כך הגיע שמעון אל בית הוריו ונכנס פנימה, כשהוא מרגיש מה שמרגיש שחיין לא כל כך טוב ולא כל כך אמיץ, כשהוא מוכרח לקפוץ לבריכת השחייה ממקפצה גבוהה.

ברוך נפרד מרעו, ניגש לבית מרקחת שהיה בו טלפון ציבורי וטילפן אל דליה שיבוא קצת יותר מאוחר, כי עליו להפגש עם מישהו במזכירות של תנועתו הקיבוצית. הוא הספיק להגיע בזמן לפגישה עם זיגמונד, שהכל קראו לו זיגי. רוב היהודים הגרמנים שנקלטו בארץ קליטה שלמה נדבקו גם בנטייה לוותר על דייקנות לגבי מועדי פגישות. זיגי היה ארצישראלי שלא ראה צורך לוותר על היסודות החיוביים במורשת התרבותית שהביא מגרמניה – “פינקליך”. בכוונה קבעו להיפגש אחרי שעות העבודה, כשאין אנשים בבניין. זיגמונד דאג לכך שלא יסגרו עליהם את המשרדים. הוא היה דמות מוכרת בתנועה הקיבוצית כולה, איש שהכול התייחסו בהערכה רבה לפעילותו החלוצית רבת השנים, לרגישותו החברתית והאנושית, ליושרו הציבורי האיתן כסלע וגם לתבונתו. צירוף נדיר. זיגי היה חלוץ מגרמניה, מאלה שציונותם, עלייתם וחלוציותם, קדמו לעליית היטלר לשלטון. הוא היה מאלה שקראו לנוער יהודי בגרמניה, שההיטלריזם בא עליו במפתיע, ללכת בעקבותיהם לארץ חדשה, לדרך חדשה, לחיים חדשים. הוא היה מכובשי העבודה הקשה בים המלח (“מה שהערבים עושים למען הקיום גם אנחנו יכולים לעשות למען הקיום ולמען הרעיון”). הוא היה מאנשי הבטחון שנחלצו לכל מקום קשה במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט (היה לו קצת ניסיון קודם ממאורעות תרפ"ט). משקים קיבוציים לא מעטים נעזרו בו, בהתגברותם על משברים חברתיים, והוא ידע לבוא למשקים ותיקים ולגייס אותם לעזרת משקים צעירים. הוא היה דמות הזדהות לצעירים בתנועה הקיבוצית וברוך אהב וכיבד אותו מאוד.

“אתה באמת מאמין שניתן לך לעזוב את הקיבוץ?!” פתח זיגמונד במבטאו היקי הכבד ובחיוכו הלבבי, המקרב רחוקים. הדברים לוו במבט, שהיה בו גם חיבה והשתתפות במצוקתו של איש־שיחו הצעיר וגם היה מבט חודר, מבט תובע.

“בקיבוץ אין משטרה, זיגי, כל אחד יכול לעזוב כשהוא רוצה…” השיב ברוך.

“מי אמר שנחוצה משטרה כדי להחזיק בתנועה הקיבוצית את ברוך שכטר?!” קרא זיגי וברוך הבחין יפה שאיש־שיחו אמר “בתנועה הקיבוצית” ולא במשק המסוים שברוך היה ממייסדיו.

לקיבוצניק הקשיש היתה, כאמור, רגישות אנושית דקה ועמוקה. הוא ידע שלפניו חבר צעיר, פצוע בנפשו פצע כפול: אשתו נטשה אותו לטובת חברו, וחבריו לקיבוץ גילו חוסר הבנה מחריד למצבו ולבעייתו. הוא הבין שכדי שברוך ייפתח לפניו עליו להיות גלוי אתו. כדי שיוכל להקנות מניסיון חייו לידידו הצעיר נחוצה הדדיות. זיגי לא היסס והחל את השיחה בסיפורים על חייו בקיבוצו, על גירושיו מאשתו הראשונה, שחשדה בו ללא יסוד בקשרים עם נערה צעירה מעליית־הנוער ולכן עזבה אותו ואת המשק והלכה אחרי גבר בעל מקצוע חופשי בעיר, שהיה לו קשר־עבודה עם קיבוצם. היא הכירה אותו כנציגת הקיבוץ. בסופו של דבר התקשר זיגי אל נערה אחרת מאותה חבורת נוער. “אשתי הראשונה היתה מליטא והשנייה מפרוסיה המזרחית. המרחק בין שתי ערי מולדתן הוא קטן, אבל השנייה התחנכה בתרבות גרמנית והראשונה – בתרבות יהודית־ליטאית”. הוא סיפר לברוך על משברים וקשיים שהיו לו, לזיגי הגדול והמפואר, בחיי הקיבוץ שלו. ברוך הבין, כמובן, לאן חותר איש־שיחו, אבל הדברים היו מעניינים, עד שלא חש ב“סכנה”. חייו של זיגי היו מעניינים, ממש מרתקים. מתחת לסף הכרתו חש ברוך גאווה על שזיגי פותח לפניו צוהר אל חייו הפרטיים. הוא ידע יפה לשם מה זיגי עושה זאת, אך עצם העובדה שהוא מייחס חשיבות רבה כל כך לברוך ולעתידו כקיבוצניק, גם היא החניפה לברוך.

לפתע, בלי הכנה כלשהי, קטע זיגי את דיבורו השוטף ואמר: “ואתה רוצה לעזוב את הקיבוץ?!”

הגיע תורו של ברוך לדבר. הוא דיבר ודיבר. סיפר וסיפר. הוא לא האריך בתיאור פרשת לאה ודוד, אולם גם לא העלים דבר. הוא עמד על הספקות הרעיוניים שהחלו לכרסם בו, הדגיש שמצא ברעיו שבעיר, משה ושמעון, הרבה יותר רעות, אחווה וסעד נפשי מאשר בכל חברי המשק הקיבוצי שהוא בנה יחד אתם חיים ואורח חיים. הוא גמר את סיפורו בדליה. זיגי הקשיב בסבלנות ובהתרכזות, כשהוא מתאמץ לתפוס הכל, את המלים הנאמרות ואלה שאינן נאמרות, את נימת הדברים ואת המשמעויות שלהם על כל מורכבותם. רק לאחר שברוך סיים את דבריו ונשתתק, פתח זיגי בדבריו על עניינו של ברוך:

“עוד לפני שנפגשנו היה ברור לי שהעניין רציני וחמור יותר מאשר חברים חושבים. עכשיו אני רואה שטעיתי – זה עוד יותר רציני משחשבתי אני…”

זיגי לא ניסה לסתור את טענותיו העקרוניות של ברוך. אשר להבנתם ורעותם של משה ושמעון אמר זיגי, כי מעולם לא טען שהקיבוצניקים טובים יותר מלא־קיבוצניקים. צורת החיים הקיבוצית יוצרת חיים יפים יותר גם כשהאנשים הם אותם האנשים. במשך דורות יווצר, בוודאי, גם אדם טוב יותר. בדרך כלל, הוסיף זיגי בחיוך, מתייחסים לא־קיבוצניקים כמשה ושמעון בהערכה לקיבוץ ולדרך חייו. אשר לנושאים האקטואליים בחיי קיבוץ אמר זיגי רק דבר אחד. הקיבוץ הוא צורת חיים דינמית ומשתנה. אנו חיים בתקופה דינמית. קמה מדינת ישראל. כדי שהקיבוץ ישתנה לפי צורכי התקופה ועם זאת ישמור על דרכו החברתית־מוסרית והציונית־חלוצית, נחוצים דווקא אנשים הרואים את הפגמים, המוכנים לחשוב מחשבה מחדשת בקיבוץ: “בעיני, אמר זיגי, הבעיה העיקרית של הקיבוץ בימינו היא לקלוט לחברות את העובדים השכירים בקיבוץ, את העולים החדשים בעיירות העולים”.

זיגי המשיך ואמר לברוך שהוא מבין שהבעיות הרעיוניות הן אמת, ולא כיסוי לצרה האישית, אולם יש להן פתרון ותשובה בתוך הבית הקיבוצי ואין להן פתרון ותשובה ביציאה ממנו. אני לא יודע – הוא הוסיף – אם תוכל להישאר במשק שבנית. ייתכן שיהיה עליך ללכת למשק צעיר ולעזור בהקמת עוד קיבוץ בישראל. השאלה שאני שואל אותך היא פשוטה: האם דליה תלך אתך לקיבוץ?

“כן” ענה לו ברוך בהחלטיות. היא לא הלכה לקיבוץ אחרי התיכון רק מפני שאני עזבתי אותה אז בטיפשותי. היא אמרה לי פעמים אחדות ובהדגשה, שאם אני ארצה להישאר במשק היא תתגבר על כל הקשיים ותבוא למשק שלי. אם ארצה ללכת למשק אחר – תלך איתי למשק אחר. אני הוא המעכב את המשך חיינו בקיבוץ"

“אם כן יש לי פתרון!” אמר האיש שהצעות הפתרון שעלו בראשו פתרו כבר בעיות לא מעטות בתנועה הקיבוצית כולה, בחלקים של התנועה ובעיות אישות של רבים־רבים.

ברוך המתין רגע ושמע את הצעתו של זיגי. ברוך יצא לשליחות לארצות־הברית לפעולה בתנועת נוער חלוצית ודליה תצא לאותה עיר כמורה לעברית – בשובם יהיו בשלים להצטרף למשק קיבוצי צעיר, אולי יחד עם חניכיו של ברוך שיעלו לישראל. ברוך אמר לו שהוא מתנגד לשליחת שליח לפעולה חינוכית מפני שהדבר דרוש לשליח, אישית.

“אני יודע זאת, זכורים לי דבריך בישיבת המרכז, לפני יותר משנה, על הצורך לשלוח שליחים לתנועה, בארץ ובחוץ לארץ, רק לפי צורכי התנועה ולא לפתור בעיות חברתיות ואישיות במשקים על־ידי שליחת אדם לתפקיד”.

“מה שהיה נכון לגבי בנימין ששלחו אותו לתנועה והוא גרם נזק – נכון גם לגבי”.

“לא!” הרעים הפעם זיגי בקולו. “אתה פשוט מתאים לתפקיד, ואתה יודע את זה לא פחות משאני יודע! צדקת אז, כשטענת שיש לבחור שליח לפי התאמתו לתפקיד שעליו למלא. אתה יודע שאתה מתאים! פשוט מתאים!” זיגי לא אמר לברוך שהוא בטוח שאחרי שיהיה נתון שנים אחדות בחינוכם של נערים וצעירים להיות חברי קיבוץ ובקריאה לבני אדם להצטרף לצורת חיים זו, אין ספק שישוב לחיי קיבוץ. זיגי הכיר את ברוך. זיגי הביע ספק אם טוב יעשה ברוך אם ישא את דליה לאשה כבר עתה, אבל בזאת אל לו להתערב, הוסיף בהסתייגות.

“אני מוכרח לחשוב על הצעתך”. אמר ברוך.

“כן, ולהתייעץ עם דליה שלך…” השיב לו זיגי והושיט לו יד גרומה ומיובלת, יד שעשתה משהו בארץ־ישראל.


יואל נהג לטלפן לדינה ממקום עבודתו, כדי לקבוע פגישה ביניהם. מאז נקשרו יחסים ביניהם נפגשו כבר פעמים אחדות, והנוהג שדינה ביקשה להקפיד עליו היה שהוא מטלפן לה מבאר־שבע, בשעה שגדעון אינו בביתו. הם קובעים ביניהם “על תנאי”, ובבואו לתל־אביב מאשרים (או לא מאשרים, אם לא מסתדר לדינה) וקובעים שעה ומקום. הדבר היה מתרחש בבתים שונים של ידידים שפינו ליואל דירות.

לפני הנסיעה לחולון ולתל־אביב טילפן יואל לדינה והציע שייפגשו.

“מצוין,” השיבה, “אני ממש זקוקה לך, לא רק בשביל זה, גם בשביל לדבר”

“תמיד אנחנו גם מדברים…”

“כן, אך לא תמיד אומרים משהו”.

דבריה של דינה עוררו ביואל הרגשת אי־נוחות מסוימת. הוא חשש שהיא מרחיקה לכת ביחסה אליו, מעבר להתנקמות בגדעון. כמעט מההתחלה חש שהפעם יש לו עניין יותר מסוכן, כי יחסה אל גדעון קבע את יחסה גם אל הגבר האחר שהיא מקיימת אתו יחסי־מין. נחיה ונראה, אמר לעצמו. נדמה היה לו שמתקרב היום שיוכל לחדול מפעילותו המינית שמחוץ לנישואין, מכיוון שחושו אמר לו שחסיה תחדל מזאת. יחסו לדינה היה קצת מיוחד, מפני שהוא ידע שהיותה אשה של גבר אחד הוא יסוד מוסד בנפשה, זהו שורש נשמתה. החיים המודרניים המתירים סטיות מחיי הנישואין לא לה נועדו. היא עשתה מה שעשתה אך ורק בגלל הכאב העז שהכאיב לה הגבר האחד והיחיד שלה, ויכולה היתה לעשות זאת עם יואל לא רק מפני שהיה גבר מושך, בן תחרות ראוי לגדעון, אם לא למעלה מזה, אלא בעיקר מפני שחשה הזדהות אתו, כי היא האמינה שאשתו מעוללת לו מה שגדעון מעולל לה. לפי תחושתה של דינה, כשאשה עושה זאת – חמור הדבר פי כמה.

קשה לדעת – אמר לעצמו יואל – מה בדיוק תרכובת הגורמים המשפיעים עליה. פעם בלכתם אל מקום מעשיהם פגשו מעבר לרחוב בשמעון, שלא הבחין בהם, כי היה שקוע3 בהרהוריו.

“הביטי על הבחור הזה,” הפנה יואל את מבטה של דינה אל שמעון. “שמו שמעון לוין, אני מכיר אותו היטב. גדעון גזל ממנו את אהבת אשתו, והם, כנראה, יתגרשו…”

“למה הם מתגרשים?” שאלה דינה בחרדה שלא הצליחה להסתיר. היא הביטה על הגבר, ונדמה לה שהיא מכירה אותו ממקום כלשהו, אולם לא הצליחה להיזכר באותה מסיבת ריקודים. המסיבה היתה זכורה יפה לדליה ולשמעון, לא לה.

יואל הבין מייד את סיבת חרדתה או שחש בה: “גדעון אינו מתכוון כלל שהיא תהיה אשתו במקומך. הבעיה היא רק שלה, שמה דליה, היא אינה יכולה, כנראה, להמשיך להיות אשתו של גבר אחר והחליטה להתגרש”.

“היא אוהבת את גדעון,” אמרה דינה ויואל חש שיש לה רגש של הזדהות עם אשה זרה זו, שמעולם לא ראתה אותה.

הוא רצה להחליף נושא ושאל אותה: “האם היית רוצה לשכב אתו, עם הבחור שראינו?”

“לא! מה פתאום?”

“כמו אתי…”

“אתה באמת חושב שאני אשכב עם כל בעל של אשה שגדעון שכב אתה?!” שאלה בהתמרמרות ובהרגשת עלבון. יואל קרב אליה וקיבל את התרפקותה עליו.

“איתך ורק איתך אני מסוגלת לבגוד בגדעון. אתה… כבשת אותי ואין לי4 מושג איך עשית את זה”.

“אני רק דיברתי”.

“אתם הגברים אינכם מבינים שמשפיעים עלינו לא במלים, בכל אופן לא במלים בלבד. יש תנועות גוף ויד, יש הבעות פנים. חשתי שאתה סובל כמוני מאותו דבר עצמו. הרגשתי שאנחנו ביחד עוד לפני שהיינו ביחד”.

הדברים החמיאו ליואל, אף־על־פי שלא תיארו נכונה את מניעיו ותחושותיו. הוא חש עצמו נפגע לא מחסיה, אלא מהגברים שלפי הרגשתו ניצלו אותה. אשר לאשתו הוא ידע שיש לה בעיה נפשית, חש במעומעם מהי והיה ברור לו, כי עליו לעזור לה להתגבר עליה. הוא האמין שבהתנקמותו בגברים שנהנו ממשגלים עם חסיה הוא עוזר לנשיהם לנקום בהם את נקמותיהן וכאמור היו מהן לא מעטות ששמרו על קשרים הדוקים למדי אתו. אף־על־פי־כן דבריה של דינה על שותפותם ואולי נימת הדברים וקולה בשעת אמירתם נעמו לו והוא חש שגם יחסו הוא אל דינה חרג מהתנקמות בגדעון. זו היתה סיבה נוספת לחששותיו כשטילפן אליה זמן־מה לאחר שיחה זו. לעומת זאת בזמן השיחה שלאחר שראו את שמעון הוא לא חשש משום דבר ועודד את דינה להמשיך באותה רוח: “גם אני גבר של אשה אחת. אילו אשתי לא היתה עושה מה שהיא עושה לא הייתי מתחיל עם אחרות”. איכשהו ההבדל בינה, המוכנה “לעשות זאת” רק עם יואל, ואילו הוא עם רבות, לא מילא תפקיד בתחושותיהם.

“יואל, מדוע אינך מתגרש ממנה?” יואל שמע נימת שנאה אל אשתו, לא קנאה אלא כעס על שהיא מעוללת ליואל את שמעוללת.

“ומדוע אין את מתגרשת מגדעון?”

“זה לא אותו הדבר. אני אשה ואתה גבר”.

“כן, אני גבר,” אמר וליטף את דינה בידה באורח שידע שהוא מגרה אותה. הם נכנסו לדירה שנועדה לקלוט אותם.

היה משגל.

“אמא אבא, באתי היום לשוחח אתכם על עניין חמור ועצוב”.

ההורים נבהלו, חשו שקרה משהו רע, רע מאוד. הם התיישבו על כורסאות כבדות בחדר המגורים שלהם, ריהוט שהיה מקובל על יהודי רוסיה לפנים ורוב ידידיהם ויתרו עליו מזמן לטובת ריהוט מודרני יותר. הלוינים חשבו את עצמם לזקנים מדי בשביל להסתגל לטעם מודרני. הריהוט המשפחתי הכבד גם הוא השרה אווירה שלא נוח לדבר בה על שבירת משפחה, על גירושי הבן מאימם של הנכדים. לשמעון לא היתה ברירה. הוא ידע זאת.

“אמא,” פנה אל אמו, “דליה החליטה להתגרש ממני”.

“מה פירוש ‘דליה החליטה’?” שאל האב, “סתם כך, בלי סיבה?”

שמעון החליט מראש שיספר להוריו הכל, לא רק את חטאיה של אשתו כלפי חייהם. גם את חטאיו לא יסתיר. כך עשה.

האב הקשיב ופניו התכרכמו. מבטו של הבן הועבר תוך כדי דיבור מהאם אל האב. הוא לא הבחין איפוא שיש אצל אמו יותר הבנה והשתתפות כלפיו.

“זה לא קורה פתאום!” אמר האב. “יש אדם הנותן חופש ליצריו ויש אדם שאינו מגיע להסתבכויות כאלה, אפילו לא מתקרב למצבים שיביאו אותו לידי ניסיון!”

“מייסי, אתה מדבר עם בנך!” אמרה האם בקול רך אבל תקיף.

שני הגברים הפנו אליה את מבטם, הבן בתקווה והאב בשאלה־תמיהה. האשה־האם ידעה שמצפים ממנה שתמשיך, ואילו היא חשה שהיא רוצה להשאיר אותם בצפייה. האב החליט לקטוע את השתיקה המעיקה בשאלה שהתבקשה: “למה את מתכוונת, אנה?”

“אתה יודע”.

“האם את רוצה לדבר על כך עם שמעון, ודווקא עכשיו?!”

“כן, אין אני רוצה שהוא ירגיש אשם יותר מדי”.

“לא,” אמר שמעון, “נדמה לי שאני עומד לשמוע דברים שאין אני רוצה לדעת אותם כלל”.

“לא, שמעון,” אמרה האם, “לא קרה שום דבר חמור וזה קרה מזמן”.

“אני רוצה שתדע, אבא, שמעולם לא תפסה שום אשה את מקומה של דליה אצלי”.

“אני מבין…” אמר האב, כשהוא נבוך בעקבות דבריה של אשתו. אחרי רגע התעשת האיש ואמר: “בן, לכל חטא יש עונש. לא תמיד מייד. על חטאים של גבר או אשה כלפי המשפחה נענשים בדרכים שונות. אמך רמזה משהו שאתה אינך רוצה לדעת, ובצדק, אבל אתה מבין שאני הייתי לא בסדר – הרבה פחות ממך. זה היה יותר הרהורי חטא מאשר חטא. רצון לעורר קנאה ולא רצון… ולא רצון אחר. אימך סלחה והכול נשכח, כאילו נשכח, ועתה כשאני רוצה לדרוש מבני שינהג כהוגן, קופץ אותו עניין ישן”.

לפתע הבזיק במוחו של שמעון משהוא והוא נזכר בדבר־מה מילדותו. מעשה בעוזרת־בית שהיתה מסמיקה כל פעם שהיתה מגישה ארוחה לאדון הבית ושמעון הבחין פעמים אחדות, שהיא מביטה על אביו במבטים שאז לא הבין עדיין את משמעותם. היא פוטרה לפתע ולפני לכתה אמרה לאביו: “זה לא מגיע לי מכם, אדון לוין, בהחלט לא!” שמעון זכר גם את מבוכתו של אביו אז.

האם, שהתערבותה הראשונה יצרה מצב נוח לשמעון, התערבה שוב: “לא חשוב כלל מי אשם. זו עובדה ונדמה לי מסיפורו של שמעון שזו עובדה מוגמרת”.

“ומה על הילדים?!” צעק האב את השאלה החשובה ביותר.

“זו השאלה העיקרית, כמובן,” הסכימה אתו האם. “אם באמת אין ברירה – אני רוצה, שמעון, שתתגרש בדרך תרבותית, בהסכם”.

האב קיבל את רוח דבריה של אשתו, אולם שאל: “שמעון, האם אתה רוצה להמשיך לחיות אתה?”

“אני מוכן לזאת, למען הילדים. קשה לומר שזהו בדיוק חיי אושר שאני מאחל לעצמי”.

האם נכנסה לדבריו: “ספק אם יש טעם לדוש ברצונותיו של שמעון. נחוץ לברר אם יש סיכוי שדליה תעזוב את הבחור ההוא ותשוב להיות אשתו של שמעון שלנו. אני רוצה לנסות לדבר אתה. אשה תוכל לחוש זאת טוב יותר מכל גבר”.

שמעון שם לב למלה “שלנו” שנצמדה לשמו, וחש שמשפחת המוצא שלו היא איתו – בטוב וברע, הפעם ברע.


חבל מאוד שרושם דברים אלה אינו זוכר באיזה יום בשבוע אירעו הדברים הבאים או באיזה תאריך קרה הדבר, כי היום היה גדוש וחשוב בחייהן של הנפשות הפועלות. היה זה יום העלייה על קברו של שמואל.

מכיוון שדליה לוין החליטה שלא להשתתף, כדי לא לפגוש את שמעון וגדעון יחד, ומכיוון שנהגה לבוא לאזכרות לשמואל בשנים קודמות, שמרה על חברות אינטימית עם ריבי, החליטה לגשת אל חברתה לפני שזו תלך אל בית העלמין. ריבי המתינה לחברתה וקיבלה את פניה בחיוך לבבי, כאילו לא היתה מתוחה לקראת האירוע השנתי שתפס מקום חשוב כל כך בחייה והרבתה לחשוב עליו כל ימות השנה.

“אין צורך בקפה ובוודאי לא בעוגה – אמרה האורחת – באתי אליך מפני שאינני יכולה לבוא השנה לבית הקברות ואת יודעת מדוע”.

“אין אני מבקשת, כידוע לך, משום איש שיבוא, אפילו לך לא אומר שאני מבקשת… מה שאני לא מבינה הוא מה הקשר? מדוע אינך יכולה לבוא אל שמואל ביום השנה למותו, בגלל יחסיך עם שמעון…”

“גם גדעון יהיה שם… הוא היה ביחידה אחת אתם…”

“אני מבינה…”

שתיקה לא נעימה השתררה. זו לא נמשכה זמן רב. ריבי ידעה לשנות אווירה כשהיה נחוץ. היא הביטה על דליה ושבה וחייכה. היא אמרה לחברתה: “איך את מתארת לעצמך שהחיים שלך יסתדרו?”

“הם לא יסתדרו, כנראה… משמעון אני מוכרחה להתגרש, אבל גדעון לא יתגרש מאשתו ובוודאי לא ישא אותי לאשה”.

“מהמעט שאני יודעת עליו, חוששני שהוא אומר לעצמו – למה לי לשאת אותה, אני יכול לקבל אצלה כל מה שאני רוצה גם בלי זה…”

“ריבי, אני יודעת שהוא אגואיסט, ויש לו גם חסרונות אחרים, אבל אני אוהבת אותו. האם את מבינה אותי?”

“כן…”

“נדמה לי שאין הוא מקבל ממני כל מה שהוא יכול היה לקבל אילו הייתי אשתו, אבל מה זה חשוב מה שאני חושבת, הקובע הוא מה שגדעון חושב…”

“נקלעת למצב שלא הייתי מעלה על דעתי שאת יכולה להיקלע אליו”.

“כשהייתי בהשפעתו של שמעון הייתי אשה משוחררת, עכשיו בהשפעתו של גדעון, אני כלל לא משוחררת, אבל נדמה לי שאני יותר אשה”.

“לא!” קראה ריבי בתקיפות שלא היתה אופיינית לה, “זה פשוט לא נכון. לא רק בנפש האשה, גם בנפש הגבר יש יסוד עבדותי ולא רק כלפי גברים תקיפים יותר, לפעמים גם כלפי אשה שהגבר אוהב אותה. מה שנחוץ כדי לקיים חברה של בני־חורין הוא להתגבר על היסוד העבדותי שבנפש האדם ולא להעריץ אותו כהתגלמות של האשה המתמסרת או של הגבר המחזר הגדול והמסור”.

ריבי דיברה בחום לב, והמשיכה באותה רוח בלי לשים לב כיצד נתכרכמו פניה של חברתה. כשהפסיקה, או אולי סיימה, אמרה דליה: “היה קשה לי לשמוע אותך, אבל אני מבינה שזה גם חשוב בשבילי. אין אני מסוגלת להסיק מסקנות מדבריך, אבל הם מתויקים במקום פנימי בראש שלי”.

“הייתי רוצה שיכנסו אל לבך…” אמרה ריבי בחיכה האופייני. השתיים קמו, התחבקו והתנשקו.

“אוי! מה אני עושה, קראה דליה, באתי אליך ביום השנה לשמואל ואנו מדברות כל הזמן על ענייני אני!”

“זה דווקא טוב, ענייני אני לא השתנו השנה. עזרת לי לא מעט בשנה הראשונה ולקראת כל יום שנה. עכשיו את נתונה במהומה גדולה ומה שנוגע אלי – די נוח לי לחשוב לפני העלייה על הקבר על דברים אחרים, מענייני החיים”.

“איך תגיעי לשם?”

“שמעון הציע שהוא יבוא לנסוע איתי, אבל הרגשתי שזה לא נוח לו ואמרתי לו שאנשי משרד הביטחון יבואו אלי ואסע אתם, יש לי גם מה לדבר אתם”.

“וזו הייתה אמת?”

“ודאי, אני לא יודעת לשקר, מייד מכירים עלי… מה את תעשי בזמן שאנחנו נהיה בבית הקברות?”

“התקשרה אל אמו של שמעון. היא תבוא אלי לדבר אתי בזמן ששמעון לא יהיה בבית והבטחתי לה שהנכדים שלה גם הם יהיו בחוץ. אני מבינה ששמעון סיפר להם סוף־סוף מה קורה”.

“אוי, זו שיחה איומה…”

“לא, אין את מכירה את גברת לוין. היא אשה כל כך נבונה ובעלת רגישות, הרבה יותר מהבן שלה, שום שיחה אתה לא יכולה להיות איומה, אפילו שיחה כזאת”.

“האם את מניחה שהיא תרצה לשכנע אותך לשוב אל שמעון?”

“ייתכן, ואולי היא מבינה שזה בלתי־אפשרי, ותרצה לדבר אתי על סידורים ועניינים הנוגעים לילדים. אצלה אין לדעת מראש, תמיד יש הפתעות”. השיחה נדדה לעניינים אחרים, כשאצל דליה נותרה הרגשה שיש טינה בלבה של ריבי על אמו של שמעון, אשה שריבי לא הכירה או כמעט שלא הכירה.

באותו יום עמוס אירועים נסעו בני הזוג פרומין לתל־אביב. היו להם גם ענייני עבודה, גם לו וגם לה, אולם מטרת הנסיעה היתה הפעם פרטית. הם נסעו לחולון, לבקר את אלמנתו של נהג המונית שנהרג בתאונה. כשהגיעו לחולון תפסה חסיה בזרועו של יואל ואמרה לו: “יואל, אולי… אולי זו טעות. אולי מוטב שלא נלך אליה… מה נאמר לה? מי אנחנו? למה באנו?”

“זו אינה טעות. חשוב לך לגמור את כל העניין עד תומו. אנו נאמר לאלמנה את האמת. אני מניח שהוא סיפר לה, אולי לא הכול, אבל על עצם קיומך היה מוכרח לספר לה. זה הופיע גם בתעודות שלו”.

“נכון… טוב נלך”. אמרה בהחלטיות פתאומית.

הם הגיעו לפתח הבית שהיה בית משפחה קטן, בסביבה של בתים דומים, בית למשפחה, כפי שהיו בונים פעם את שכונות הפועלים. על הכניסה התנוססה מודעת אבל גדולה על מותו של בעל הבית.

השניים לא ידעו שהם מבקרים בבית האבל ביום שמתקיים בו טקס האזכרה השנתי על קברו של שמואל, כשעתיים לפני הטקס. הם נכנסו דרך הדלת הפתוחה קמעא, כנהוג אצל יושבי שבעה. הם פנו כה וכה וקל היה להבחין מיהי האלמנה. לחסיה לא היה ברור מדוע מובן לה שזו האלמנה. יואל הבחין מייד בדמיון הרב שהאלמנה דמתה לחסיה, במבנה הגוף, קצת בפנים ובעיקר בתנועותיה. נראה שגם האלמנה הבחינה בדמיון יותר מאשר חסיה. היא קמה ממקומה וניגשה אליהם, שלא כמנהג, שהאבל מחכה שיגשו אליו.

“את חסיה פרידמן,” קבעה האלמנה.

“כן…”

“הוא אהב אותך מאוד…”

חסיה נבוכה, לא ידעה מה לומר. כמו במקרים רבים אחרים חילץ אותה יואל ממבוכתה, כשהוא משיב במקומה:

“אבל אחר כך הוא אהב אותך, ורק אותך!”

“כן, גם לי היה בעל קודם, נפל במלחמת הקוממיות”.

“ועכשיו השני!” נשמע קול מירכתי החדר. חסיה ויואל הפנו את מבטם אל אשה קשישה שישבה שם, בוכיה.

“אמי”. אמרה האלמנה בקול נטול־הבעה. היא השאירה את כל המשתתפים באבלה בחדר האורחים ופנתה עם בני הזוג פרומין אל המטבח.

“האם את רוצה להישאר עם חסיה לבדך?” שאל יואל בדיסקרטיות.

“אני לא מאמינה בסודות בין בעל ואשתו”, אמרה בהחלטיות.

הם ישבו על כיסאות מטבח והאלמנה דיברה. הם שתקו. לא היה לה שום צורך לשמוע אותם. רק לדבר. היא סיפרה מעט מאוד על בעלה בתקופה שלפני הכרותה אתו. מהמעט שספרה התברר לחסיה שסודה הכאוב לא הועבר לאשתו השנייה. אולי האיש התבייש. האלמנה סיפרה על בעלה הראשון. שהיום הוא יום השנה לנפילתו בקרב. בעלה השני היה ידידו מילדות של בעלה הראשון. כן, גם הוא היה ביחידה קרבית, כשהאלמנה אמרה זאת, הביטה חסיה על יואל מזווית עינה. הוא חיזר אחרי אלמנת חברו כמעט מההתחלה. רק אחרי שנישאו סיפר לה שקינא בחברו על שזכה בה, קנאה שלא פגעה בחברות שביניהם.

“הוא סיפר לי שהיה נשוי יום אחד והתגרש מייד, רק אחרי החתונה אמר לי שאני דומה לך, אבל לא באופי. הוא מקווה, שאתי יהיה לו טוב ואני מקווה שהיה לו טוב אתי”.

דיבורה השוטף של האלמנה לא קירב את הפרומינים אליה. היא לא היתה חכמה, אלמלא החשש לומר מלה רעה על אלמנה בשבעתה, מותר היה לומר שהיא היתה די טיפשה. מן הטעם הזה עצמו, זהירות בכבודה, לא יצוטטו כאן הוכחות לפתיותה. אחרי זמן לא קצר נכנסה האם למטבח וקראה לבת: “זה לא יפה. באים אנשים…”

חסיה ויואל נפרדו והלכו. הם נסעו לתל־אביב. פה היה עליהם להיפרד, איש לדרכו.

חסיה גמרה את ענייניה וטלפנה אל משרדו של גדעון.

“גדעון, לא אוכל לראות אותך היום. אני נוסעת כבר עכשיו לבאר־שבע”.

“חבל, אני דווקא מת עליך היום”.

“אני בטוחה שתתנחם בקלות…”

“מה קרה?”

“קרה משהו?”

“אבל מה?”

“אם לא תשאל הרבה שאלות – לא יספרו לך הרבה שקרים!”

“בחייך!”

“גדעון, שלום!”

היא הניחה את השפופות הטלפון על כנה והלכה אל האוטובוס שיביא אותה אל האוטובוס הנוסע לבאר־שבע.

כך נתבטל העיסוק שקבע לעצמו גדעון לזמן שלאחר האזכרה לשמואל. לפני כן הוא אמר לדינה שבשום אופן לא יוכל לבוא הביתה בשעה חמש ואפילו לא בשש. אם אבוא הביתה לפני המועד שאמרתי – אני אפתיע אותה… חשב גדעון לעצמו, אם כי לבו לא ניבא לו שום דבר מיוחד.

יואל ידע שגדעון הולך באותו יום לאזכרה לחבר שנפל במלחמת הקוממיות. הוא גם ידע שהנופל הלך ליד שמעון כשהכדור פגע בראשו. הוא ידע מפי דינה שגדעון יהיה באותה אזכרה, גם גדעון שירת באותה יחידה. דינה אמרה לו שבעלה אמר לה שבשום אופן לא יוכל לחזור הביתה אחרי האזכרה, “בגלל ענייני עבודה”. היא חשדה, כמובן, ש“ענייני עבודה” אינם אלא גברת זו או אחרת. אולי אשתו של יואל? זה עורר אותה לרצות להיות אותו יום עם יואל דווקא בביתה, כלומר בביתו של גדעון.

בדרכו לביתם של דינה וגדעון הרהר יואל על מוזרותם של החיים, על כך ששמעון וגדעון, אחים לנשק ולקרב, יעמדו באותו יום ליד קברו של שמואל, אולי יביטו זה על זה.

לפני נסיעה לאזכרה היה על שמעון לראות את ברוך, משום שחברו רצה לדבר אתו. שמעון לא ידע מה הנושא. הם נפגשו הפעם במשרדו של שמעון. אחרי ששמעון ביקש ממזכירתו שלא תעביר אליו שיחות טלפון, התיישבו השניים ליד שולחנו של שמעון, כששניהם יושבים על כיסאות האורחים, מצדו האחד של השולחן, ואילו הכיסא ששמעון נהג לשבת עליו נשאר מיותם – כך אפשר היה לנהל שיחה לא רשמית, לא משרדית, בחדר משרדי שנועד אך ורק לענייני עבודה.

“וממנו הלכתי אל דליה כמובן”. סיים ברוך את סיפורו על השיחה עם זיגי. בשיחתו של ברוך עם שמעון הוא פירט יותר מאשר בשיחתו עם דליה את הצד הציבורי של השיחה עם זיגי, הן את ספקותיו לגבי הקיבוץ והן התנגדותו לשליחת שליחים הנשלחים מסיבות אישיות ולא אך ורק לפי צורכי השליחות ולמענה. לפני ששמעון שאל על תגובתה של דליה, תגובה שהוא ניחש כללית מהי, התעניין בשיחה הערכית־ציבורית:

“האם הוא שכנע אותך בעניין תפקידו של הקיבוץ במדינת ישראל?”

“כן ולא. גם הוא רואה את הבעיה בכל החריפות. הוא טען – ובזה צדק בהחלט – שנחוץ לפעול להתחדשות הקיבוץ מבפנים. אף־על־פי שהוא כבר בגיל גבוה, הוא בהחלט מסוגל למחשבה מחדשת, לא כמו רוב הוותיקים בתנועה הקיבוצית ובתנועת העבודה בכלל. אגב, סיפרו לי שבאיזה שיחת חברים שלכם דיברת על כך שוותיקינו כיום נוטלים לעצמם איצטלה של מייסדי התנועה, בשעה שחוץ מבן־גוריון עצמו, ואולי עוד מישהו, הם בעצם בני הדור השני בתנועה”.

“אמרתי דבר־מה מעין זה, האם לא צדקתי?”

“זה נכון, אבל הם אינם אוהבים שיאמרו להם זאת”.

“נכון, אז מה? אסור כבר לומר אמת אצלנו?”

“זאת לא אמרתי”.

“זה השתמע…”

“מה יש, אסור לי כבר לדאוג לך?”

“מותר…” ושניהם פרצו בצחוק משחרר וחזרו לעניין שלפניהם.

“אומר לך בגלוי, אמר שמעון, הדיבורים שלך על אובדן הייחוד החלוצי של הקיבוץ הם מופרזים. אני, שאינני חבר קיבוץ, מסיר את הכובע לפני הקיבוץ. העבודה השכירה היא בעיה, אבל היא התפתחה ונעשתה בעיה, מפני שהקיבוץ רצה להיות שותף בקליטת העלייה הגדולה, כאשר העולים לא מתאימים להיות חברי קיבוץ. אני מבין שעבודה שכירה מכרסמת בשורשיו החברתיים של הקיבוץ, אני מאמין שתתגברו על כך ושחברי ברוך שכטר יתרום תרומה חשובה לתהליך”. המלים האחרונות לוו בטפיחה משמעותית על כתפו של ברוך.

“ומה אתה אומר על העניין השני, על שליחת אדם לחוץ לארץ לא לפי צורכי השליחות?”

“מבחינה עניינית זו לא בעיה. זיגי צודק, אתה מתאים, פשוט מתאים!”

“אני מבין שיש בעיניך בעיה לא עניינית”.

“ודאי, מישהו מסוגל לזרוק לך בפרצוף שבעניינו של בני היתה לך דעה אחת וכשזה נוגע אליך – דעה אחרת”.

“על זה אני מצפצף!”

“אז אין בעיה”.

“נו, דליה הסכימה והיתה אפילו מרוצה מאוד. נהיה יחד, היא ואני, בלי חברים ורק עם אנשים זרים שאנו עובדים איתם”.

“ומה בדבר חתונה?”

“זה עדיין לא הוחלט. העניין הוא פורמלי בלבד. שמעון, אני כבר נשוי לה”.

“אז מה הבעיה?”

“ראה, אינני רוצה שבמשק ירננו שבעצם גם לי היתה אחת, בעיר, כשקרה מה שקרה בין לאה ודוד. זה איכפת לי גם מבחינתי ועוד יותר מבחינתה של דליה. איכפת לי כלפי הילדים שלי, כשיגדלו”.

“אבל מהרינונים לא תברח גם אם תסעו לא נשואים”.

“אולי אתה צודק”.

“וחוץ מזה, דליה כבר לא הכי צעירה, וכדאי להזדרז לעשות ילד, ביחוד אם תרצו יותר מילד אחד”.

“עוד בחוץ־לארץ?”

“מה יש?”

“הוא לא יהיה צבר…”

“נו, באמת! אפילו בעיני ‘הכנענים’ הכי משוגעים הוא ייחשב לצבר…”

“הם עצמם כמעט כולם לא צברים…”

העברת השיחה לפסים כלליים, רעיוניים למחצה, ועוד בנושא שהיה רחוק מלהיות מרכז מעייניהם, הוכיחה לשמעון שהשיחה מלב אל לב נסתיימה.

הם שוחחו עוד קצת ונפרדו. ברוך הלך אל משה ושמעון מיהר אל האזכרה.

בתנועה מהירה והחלטית הרימה דליה את שפופרת הטלפון. רק באורח חיצוני דמתה התנועה לזו שהיתה מורגלת בה, כשחיפשה בילויים עם גברים, עם מועמדים לנשואין – בשכבר הימים. נראה לה שעברו שנים רבות מאז חזרה ומצאה את ברוך, גבר חלומותיה. הפעם טלפנה אל חברתה, אל שולה: “שלום שולה, יש לי בשורה גדולה, בינתיים זה עדיין סוד. לך ורק לך אני חייבת לספר”.

“גם אני מספרת לך הכול”.

“כן… את זוכרת שסיפרתי לך פעם על ברוך, הבחור היפה והחכם שהתאהבתי בו והוא עזב אותי ככה סתם, היה נדמה לי שבלי סיבה”.

“ודאי שאני זוכרת והתפלאתי שעליו את לא כועסת ושזכרו נשאר אצלך רק לטובה”.

“זה מגיע לו…”

“טוב, אז מה קרה?”

“שולה, הוא יהיה בעלי…”

“בחייך! על זה אני מוכרחה לשמוע עוד פרטים”.

“עכשיו?”

"כן, אני מבטלת כל דבר ובאה ".

“אלי?”

“אולי ניפגש בחצי הדרך?”

“בסדר, במקום הקבוע שלנו”.

“כן”.

כשהן נפגשו הבחינה שולה מייד באור הזורח מפניה של רעותה הטובה. השיחה היתה חד־שיח. דליה דיברה ודיברה. שולה לא הפסיקה אותה, אפילו שאלות היו מיותרות. הדברים קלחו מדליה, לא מפיה בלבד, אלא מלבה. היא סיפרה לשולה על שמעון מבית המרגוע, והזכירה את אביגדור. היא דיברה על קשריהם אחר כך, וסיפרה לה על שיחתה עם שמעון, שהוא למד ממנה שלא תאהב עוד איש.

“עשית שטות,” העירה שולה אחת ההערות המעטות שהיא תרמה לשיחה.

"אולי, נדמה לי שגם הוא שרוף כזה שלא יתאהב באשה אחרת, ונוח לו עם אחת שתהיה דומה לו. שטות או לא שטות, העיקר היא התוצאה, והתוצאה שהוא הכיר לי את… ברוך. תחילה נעלבתי עליו והצטערתי מאוד. הסכמתי להכיר את חברו לא מפני ששמעון המליץ, אלא מפני שחשבתי שכל החיפושים שלי מתחילים מחדש. כשניגשתי אל השולחן שברוך ישב לידו בבית הקפה נדהמתי כולי. הכרתי אותו מייד, כמובן. גם הוא נדהם, גם הוא הכיר אותי מייד. דליה סיפרה לשולה על שיחתה הראשונה עם ברוך.

הוא אסף את עשתונותיו ראשון ואמר:

“זהו עולם קטן”.

“כן, ברוך, והאם אתה שמח שאתה פוגש כאן דווקא אותי?”

“מאוד!” השיב ברוך, ולדליה נעשה ברור בבת אחת שכל השנים הרעות חלפו, היו כלא היו.

"ברוך, האם אתה רוצה שנדבר קודם כאן ונסביר זה לזה מה קרה ומה לא קרה או שנלך אל דירתי, נהיה יחד ואחר כך נדבר.

“הכל כרצונך”. השיב הגבר.

דליה חשבה בלבה שאין הוא מבין עד כמה היא כמהה שהכל יהיה כרצונו, כי זהו רצונה העיקרי. הם הלכו אל דירתה, כדי שלא לשוחח במקום שזרים מביטים בו עליהם.

הם עברו ליד גינה ציבורית ונכנסו אליה מיניה וביה. זו היתה מוכרת להם מהימים ההם. טוב שגינה זו נשתמרה, אמרה דליה בלבה.

“אני כל כך מצטער שעזבתי אותך אז,” אמר ברוך וזה כל מה שהיה דרוש לדליה. הם נכנסו לדירתה. בין התעלסות להתעלסות, הם דיברו ודיברו. לא עלה על דעתם לישון באותו לילה. היה להם צורך לספר זה לזה הכל עוד באותו הלילה. סיפורה של דליה זעזע את ברוך, לא רק מהיבטו האישי, אלא גם מצדו המוסרי־ציבורי – הפגיעה שקצין כזה פוגע בעצם גיוס הבנות לצה"ל. לסיפורה על הפגישה עם שמעון לא היה ייחוד בסיפור הכללי של דליה, מלבד המחמאות שהיא נתנה לחברו של ברוך, כאדם וכגבר. המחמאות לא עוררו קנאה בלבו של ברוך, על אף התחרות שליותה את ידידותם. להיפך. הוא היה אסיר תודה לשמעון שהפגישו שוב עם הילדה מחדר ההמתנה של רופא השיניים, עם הנערה מהצופים.

דליה מצדה היתה נתונה לצד האישי בלבד, גם כשברוך הביע דעה על התנהגותו של הקצין והנזק הכללי שקצין כזה גורם. מה הוא מצא בלאה שלא היה בי? שאלה את עצמה והתנחמה שעכשיו זה היה נחלת העבר. לאחר שסיפרה לשולה גם על תוכנית הנסיעה לארצות־הברית קמו שתי החברות והלכו, כל אחת לדרכה, כששולה משביעה את דליה שתכתוב לה מאמריקה.

ובכן תהיה לי חברה באמריקה ואחר כך חברה קיבוצניקית אמרה לעצמה שולה לאחר שנפרדו והמשיכה להרהר: כל זה פחות חשוב, העיקר שיהיה לה טוב, וכנראה יהיה לה טוב.

ריבי ומלוויה הגיעו לבית העלמין ראשונים. היא ראתה חובה לעצמה להקדים את האחרים. עד מהרה החלו להיאסף. המפגש היה בכניסה לבית העלמין, כרגיל. ריבי הכירה את רוב הנאספים – חברי ילדות, שכנים של הורי שמואל ושלהם, חבריו בעבודה ורבים מהיחידה שלו שהיו עדים לנפילתו. בין הבאים צדו עיניה גבר גבה קומה, חד מבט ויפה תואר, מה שנשים קוראות “גברי”. היא לא הכירה אותו. גדעון ניגש אליה והציג את עצמו, סיפר לה שהיה חייל ביחידה אחת עם שמואל. בשנים קודמות לא הצליח להגיע לאזכרה.

לפי השם הפרטי ולפי החוש הבינה שהוא הגבר שחדר לתוך הסדק שנבע בחייהם של דליה ושמעון. היא לא חיבבה אותו, עוד לפני שהכירה. חזותו עשתה עליה רושם תחילה, אולם משנודע לה מיהו, נמוג רושם החזות. יחסה היה שלילי. בדי עמל התגברה ושמרה על חביבות כלפיו. גדעון היה מומחה גדול להבחין מה יחסן של נשים אליו. כמו גברים אחרים המתפארים שהם משיגים כל אשה שהם רוצים בה, ידע גדעון שלא לרצות אשה שלא יוכל להשיג. היה לו כשרון להבחין מיד, או כמעט מיד, מה יהיה יחסה של פלונית אליו ומה יהיה יחסה של פלמונית. מכיוון שהוא בא רק בשל זיכרון העבר, זיכרו של שמואל וזיכרה של היחידה, לא כל כך הפריע לו יחסה של האלמנה, יחס שלא היה מובן לו תחילה. עד מהרה הבין.

שמעון הגיע למקום וניגש אל ריבי. כשראתה את שמעון היה ברור לגדעון שהיא חיכתה לו. הוא נזכר ביחסי החברות שהיו בין שמואל ושמעון. דליה לא סיפרה לו מעולם על קשריה עם ריבי. אולי לא סיפרה במקרה ואולי, מתחת לסף ההכרה, לא רצתה לעודד התחרות מצד ריבי דווקא. גדעון התרחק מריבי ומשמעון צעדים אחדים ופינה מקום לשמעון, שהבחין בו, אבל נהג כאילו לא הבחין. הוא בירך את ריבי והיא הציגה אותו לפני מלוויה ממשרד הביטחון.

“זהו שמעון לוין, חברו הקרוב של שמואל, שהיה לידו כשנפגע”.

התנהלה שיחה מאולצת ששמעון קטע אותה כשהציץ בשעונו ואמר לריבי: “נדמה לי שעלינו להתחיל ללכת אל הקבר”.

“נחכה עוד רגע”.

“האם את מחכה למישהו מסוים?”

“לאו דווקא, אבל אני רוצה לצאת באיחור של רגעים אחדים, אולי מישהו לא הצליח להגיע בזמן”.

אחרי רגעים ספורים היא הציעה שיתחילו לזוז.

“הישאר על־ידי,” ביקשה ריבי משמעון והלכה אל הקבר כשלצדה חברו הטוב של שמואל. בדרך שאל אותה: “מתי תתחילי להביא את שמואל בנך לאזכרות?”

“אינני יודעת, נדמה לי שמוקדם עדיין. זה עלול להיות חמור בשביל התפתחותו הנפשית”.

“יש על כך דעות שונות, יש מי שמאמין שזה חמור ויש מי שמאמין שאי־הליכתו של ילד אל קבר אביו יוצר אצלו הרגשות של איזה נעלם מפחיד”.

“אולי הדברים משפיעים השפעות שונות על ילדים שונים, אני מתנהגת לפי הרגשתי”.

“על ההרגשות שלך אפשר לסמוך”.

“כן…” ענתה ריבי תשובה לא אופיינית לה. במצבים אחרים היתה משיבה תשובה ענוותנית יותר.

הם הגיעו אל הקבר. חבורה של עשרות אנשים. על שאלתו של החזן מי יספיד השיבה ריבי: “בלי הספדים”.

החזן קרא פרקי תהילים, אמר “אל מלא רחמים”. קרוב משפחה אמר “קדיש”. בזמן אמירת ה“קדיש”. בזמן אמירת ה“קדיש” הפנתה ריבי מבט אל השמים. אחדים מהנוכחים שאלו את עצמם אם זהו מבט סתמי או שיש לו משמעות. שמעון ידע. היתה משמעות.

עם גמר הטקס ניגשו רבים מהנוכחים אל ריבי ולחצו את ידה, כמנהג. גדעון לא עשה זאת. לא היה ברור לו עצמו אם עמידתו של שמעון לידה הרתיעה אותו או שיחסה אליו, שהבחין בו כאמור, היה הנימוק. כשהכול החלו פוסעים אל עבר היציאה הרחיב גדעון צעד והגיע ראשון לפתחו של בית העלמין. הוא מיהר אל ביתו. מדוע מיהר? איש אינו יודע מדוע אנשים ממהרים לפעמים אל פידם.

משהגיעו ריבי ושמעון אל הכניסה לבית־העלמין שאלה ריבי את שמעון איך הגיע והוא השיב לה שבא באוטובוס. היא שאלה את אנשי משרד הביטחון אם יש מקום בשביל שמעון במכונית שהביאה אותם. הוא הוזמן והצטרף.

“האם את ממהרת הביתה?” שאל שמעון.

“לא, שמוליק אצל חברים מחוץ לעיר וישוב רק מחר”

“ניכנס ל’עטרה' מול רחוב ביאליק, אם את רוצה”.

"טוב, השיבה ריבי שזכרה ששמואל ושמעון ישבו שם בחופשתם, חופשתו האחרונה של שמואל.

אמו של שמעון ידעה שאין לה דוחק של זמן בשיחתה עם כלתה. הבן הבטיח שלא למהר לביתו לאחר האזכרה. האם היתה אדם דייקן ומסודר – בכל דבר חוץ מאשר בזמן. היא לא נהגה לדייק לפגישות. הפעם היא דייקה, אף־על־פי שעתותיה היו בידה. בשעה שנקבעה היא צלצלה בפעמון הכניסה. משפתחה דליה את הדלת, פרצה חמותה פנימה, ניגשה אליה, חיבקה אותה, נישקה אותה ואמרה לה: “דליה, מה שלא יהיה, ממני את לא מתגרשת כל וכלל. אני נשארת סבתא של הילדים שאת אמם!”

דליה התבלבלה כולה וכל ההכנות שלה לשיחה ירדו למצולות. מובן שהיה בלתי־אפשרי לכנות את האורחת בשם “גברת לוין”, כפי שהתכוונה. משנישאו השתדלו דליה ושמעון שלא לכנות את הורי האחר בשם. לשניהם היה מוזר לקרוא “אבא” ו“אמא” לאיש שאינו אביך ולאשה שאינה אמך. שמעון פסל את הצורה המקובלת אצל זוגות רבים ולא רצה לקרוא לאביה של אשתו “אבא של דליה” וגם דליה קיבלה את גישתו. היא לא קראה להורי בעלה בשמם הפרטי וכך נהג גם שמעון. בעצם היה ממש בלתי־אפשרי לקרוא בשם הפרטי, ביחוד לאמהות, משום ששתיהן נשאו אותו שם, חנה. השאלה נפתרה כשנולד הנכד הראשון. מאז קראה דליה ללוינים של שמעון “סבא” ו“סבתא” וכך קרא שמעון ללוינים של דליה. אמו של שמעון השיגה עם כניסתה לבית שהכינוי הזה יישמר.

שתי הנשים נכנסו לחדר המגורים, דליה הגישה תקרובת וכוס תה שהיו מוכנים אתה. היא ידעה מה טעים לחיך חמותה וידעה להגיש בדרך האהובה עליה. נשמר רגע של דממה, אשר משום מה לא נהפך למעיק. דליה ראתה שחמותה מביטה עליה במבט נעים ואוהד, כפי שנהגה להביט לפני שנודע לה על רעידת האדמה בחיי בנה וכלתה. דליה תמהה האם האשה הזאת מאמינה שזהו משבר חולף בחיי הנישואים שלהם או שהיא מקווה לקיים ידידות עם כלה לשעבר גם לאחר הגירושין. דליה הבינה מיד שאם היא רוצה שהילדים ישארו בחזקתה מוטב לה לקבל את היד המושטת של החמות.

“אני מקווה ששמעון סיפר לכם הכול ואני פטורה מאי־נעימות זו. די לי שסיפרתי זאת להורי”.

“הוא סיפר והיה הוגן כלפיך – סיפר גם מה שהוא עשה לך”.

“אני חייבת להיות הוגנת כלפיו ולומר לך שאף־על־פי שהתנהגותו הכאיבה לי מאוד, לא היא היתה הקובעת. ביחוד שהייתי בטוחה שזה נפסק אצלו… אולי התחדש עכשיו, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי”.

למשמע דברים אלה חרגה גם החמות מהדברים שתכננה לומר לדליה וקראה מתוך לבה וכאבה:

“אז למה?! למה עשית זאת?! למי תצמח טובה מכל זה?!”

דליה חייכה ואמרה לה: “את שואלת שאלה כזאת?! את, שהתחנכת על הרומנטיקה הרוסית?! נדלקתי! נתפסתי וזהו!”

“אמרת לשמעון שגם אילו נפרדת מהגבר ההוא לא היית חוזרת אליו”.

“נכון,” אמרה דליה שברגע זה הבינה שאמירה זו היא שהבהירה לשמעון ולהוריו שהקרע הוא סופי מבחינתה, “סבתי זכרונה לברכה היתה נוהגת לומר שרק סרטן הולך אחורנית…”

“פתגמים ואמירות עממיים הם טובים כשהם עוזרים לעניין טוב, והם רעים מאוד ומטעים כשהם מפריעים להסדיר מצבים קשים”.

“אולי, אבל כך זה. גם לא הייתי רוצה לשקם חיים עם שמעון. חיינו היו אגרטל יפה להפליא, לא כדאי להחזיר אותם כאגרטל שבור שהודבק”.

“גם זה פתגם”.

“אולי, סבתא, אבל את יודעת יפה שמה שאי־אפשר לתקן – אי־אפשר”.

החמות שתקה רגע, ואחר כך אמרה: “אם נגזר, נחוץ לעשות הכל בצורה תרבותית ומהר, לחתוך! שמעון סיפר לי על הוויכוח שלכם בעניין הילדים. הבעיה סבוכה. הגבר שלך יהיה בן־בית בדירתך. את מבינה כמונו שזו לא בדיוק האווירה הטובה לילדים שלך ושל שמעון. אני מבינה יותר טוב משמעון כמה מסובך שהם יהיו אצלו – מסובך בשבילו לטפל בהם ומסובך בשבילך לבקר אצלם. בגלל שתי הסיבות האלה זה לא טוב בשבילם, וטובתם היא העיקר. דברתי עם סבא וסיכמנו להציע לך שהם יהיו אצלנו, לפחות בזמן הראשון”.

“אומר לך את האמת – לא חשבתי על אפשרות כזאת. אגב, מדוע את חושבת שאצלכם טוב יותר מאשר אצל הורי?”

“בדירתנו יש יותר מקום, החדר של שמעון עדיין פנוי ואפילו חדרה של דבורה, ויש עוד סיבות”.

דליה ידעה יפה מה היו ה“עוד סיבות”. הילדים היו קשורים אל הוריו של שמעון הרבה יותר מאשר אל הוריה. לפני פרשת גדעון היא התיחסה בהבנה לקשר זה. החמות הוסיפה: “לא דיברנו על זה עם שמעון. חשבתי שכך טוב יותר, לדבר קודם אתך, עם האם”.

העניין לא סוכם סופית, אולם ההערה האחרונה של החמות, שהיה בה משהו נעים מאוד לדליה, שזכויות האם שלה היו ממש קדושות בעיניה, ריכך אותה לקראת אפשרות שתיאות לקבל את ההצעה שילדיה יחיו, לפחות בהתחלה, אצל הורי אביהם.

קשה להאמין שאחרי שיחה כזאת ובמצב יחסים כזה עברו שתי הנשים לשוחח על נושאים שוטפים – ביגוד לילדים ומקומות מאימים לקנותו, מהלך עניינים בבית־הספר, ואחר כך על פעילותה ההתנדבותית של החמות, גם על נושאים כלליים שמחוץ לתחומה של המשפחה. כך השיגה החמות את מבוקשה בשלמות – יחסיה עם אמם של נכדיה יישמרו. אגב, שתיהן אהבו לשוחח זו עם זו, שתיהן רצו לשמר את היחסים ביניהן, אלא שדליה לא תיארה לעצמה שהדבר אפשרי. השיחה הכללית, שקיומה היה לא טבעי, היא שבנתה גשר בין שתי הנשים.

אחרי יותר משעה הציצה הסבתא בשעונה ואמרה: “אוי, אני שוב מאחרת לפגישה בענייני ויצ’ו שלי!” היא קמה, הנשים התחבקו והתנשקו, ועם צאתה של החמות שמעה את כלתה אומרת: “תודה”.

משנכנסו ריבי ושמעון לבית־הקפה עבר רעד קל בגופה של ריבי. היא תיארה לעצמה מה ידובר ומה יקרה אחרי הדיבור. היא רצתה, אבל… שמואל! היא אמרה לעצמה שיהיה לה קל יותר אם שמעון יהיה הראשון, אולם גם אתו זה קשה, קשה כשאול. היא ידעה שעליה להתגבר אם היא רוצה להמשיך לחיות, ולו רק למען הבן, בנו של שמואל, הנושא את שמו. היעדר קשר עם גבר נעשה קשה יותר ויותר, והיא החלה לחוש שהדבר משפיע לרעה על עצביה. שמעון לא הבחין בנעשה בנפשה ובגופה של בת־לוויתו, מכיוון שהיה מרוכז כולו במה שעליו לומר לה ואיך יבטא זאת.

התישבו. הזמינו קפה ועוגה. שמעון שם לב שריבי הזמינה עוגת תפוחים, עוגה ששמואל נהג להעדיף, במקום עוגת שוקולד שהיא העדיפה. האם יש לזאת משמעות? תהה.

הוא החל את דבריו בסיפורה של דליה, על שהיא סיפרה לריבי את עניינם, כדי לסלול דרך לרומן ביניהם. שיטה זו נראתה לו טובה להצגת האפשרות של רומן כזה.

“לדעתי זו לא היתה הסיבה היחידה לדיבורה אתי דווקא, ואולי אפילו לא הסיבה העיקרית. היה לה צורך לדבר, ונדמה לי שיש לה אמון בי יותר מאשר בחברות אחרות. אני לא ארכל עליה”.

“את בכלל אינך מרכלת”.

“לא, אינני אוהבת זאת ואין לי הרגשה טובה כשאני שומעת רכילות. אתה יודע, בני־אדם מרכלים, כדי להוכיח שהם יודעים דברים, שהם ‘בעניינים’. אגב, אני מקווה שאתה יודע שגברים מרכלים לא פחות מנשים”.

“תלוי איזה גבר ואיזו אשה”.

“כן”.

“אמרי לי, ריבי, את סובבת את השיחה לכיוון זה, כדי לא לדבר על כוונותיה של דליה כלפינו”.

“שמע־נא, שמעון, אני אמנם בעד שוויון מלא של גברים ונשים, אבל כשם שנתת לי לעבור לפניך בכניסה לבית הקפה, עלי לתת לך לעבור לפני בעניין זה…”

“נכון, ריבי, ואני אעבור. אומר לך גלויות שאני מתלבט קשות ביחס אלינו; ברור שכל מגע של גבר־אשה הוא קודם כל ניסיון, ואין שום ביטחון בתוצאות. אני מפחד מהכשלון, שמא הוא יהרוס את יחסי אדם־עם־אדם שבינינו, ואין אני מסכים שייהרסו”.

“מדוע יהרסו?”

“אם לא יצא מזה כלום ותהיה לך אכזבה, יתגנב אל לבך חשד כלשהו, שמא כל מה שרציתי היה משגלים אחדים וכל היתר היה דיבורי סרק, התחזות”.

“בכך לא אחשוד לעולם. יש לי אמון מלא בך. חוץ מזה אני כל פעם מתפלאה מחדש, על שגברים מתקדמים בדעותיהם, הנשבעים בשם שוויון המינים, בסתר לבם, איך לומר לך, חושבים שמין הוא תשלום שהאשה משלמת לגבר תמורת דברים אחרים. מדוע אתה חושב שאם יהיו לנו משגלים ואחר כך אחד מאתנו יאמר שזה לא הולך, או ששנינו נווכח שאין התאמה – אזי האשה רומתה או הפסידה ואילו הגבר זכה במה שלא הגיע לו?”

“אינני חש כך כלל, ריבי, אני יודע שכאשר יחסים שיש בהם גם מין מסתיימים, לא נשמרת הרעות”.

“האם זהו חוק טבע?”

“לא, אך כך קורה”.

“לא בינך וביני, שמעון. בוא ואומר לך בגלוי. אני מסופקת מאוד, בעצם אין אני מאמינה כלל, שאנחנו מתאימים להיות זוג והסברתי לך זאת בפגישה קודמת. גם דליה אינה כלה אידיאלית להוריך, אני עוד פחות. לעומת זאת אתה גבר אידיאלי בשבילי לעבור את מחסום האלמנות, אתה מתאים יותר מכל אחד להיות הראשון אחרי שמואל…”

“מפני שהייתי חברו הטוב או מפני שהייתי אתו כשנפל?”

“אינני יודעת… האם אתה באמת מאמין שאדם מסוגל לנתח את תחושותיו לדקויותיהן?”

“לא, את צודקת, זה בלתי־אפשרי… אמרי־נא לי, האם את פשוט אוהבת עדיין את שמואל?”

“שמואל מת. אני יכולה לאהוב רק את זכרו וזו אינה אהבת בשרים. זה משהו אחר לגמרי, אשר מי שלא נתאלמן, מבעל או מאשה אהובים מאוד, לא יוכל להבין, לעולם לא. אני מקווה שאוכל להינשא, לאהוב את מי שיהיה בעלי, להיות לו אשה טובה, ולא לשכוח את שמואל. לא אשכח אותו”.

“גם אני לא אשכח אותו, אינני יכול לשכוח אותו”.

“לכן אתה מתאים לי כגבר ראשון במיטה אחרי מותו, ואולי בגלל היחסים שהיו ביניכם נוכל להתגבר על המכשולים ולבנות חיי משפחה”.

דבריה של ריבי הרתיעו את שמעון קמעא, לרגע חש שאם יבוא עליה יהיה זה משהו דומה לג’יגולו, אם כי לא מדובר פה על כסף כמובן, אבל זהו שירות מיני. אחרי רגע התעשת והבין שזו שטות. יש ביניהם משיכה מינית הדדית והיתר תלוי בהמשך, שאינו ידוע בינתיים לא לו ולא לה.

“אמרת ששמואל בנך מחוץ לעיר ויבוא רק מחר”.

“כן, בוא אתי אלי, לדירתי ולתוך תוכי”.


“שמעון הלך לאזכרה לחבר שלו שנפל בתש’ח. שמעון אהב את הבחור מאוד והוא חטף כדור בראש כששמעון היה לידו”.

רעד עבר בגופו של ברוך, כשמשה סיפר לו זאת. הוא ידע, אמנם, כי שמעון הולך לאזכרה, אולם פרטים אלה שסיפר לו משה היו חדשים בשבילו. שניהם היו גאים על חברם שמעון שהיה חייל קרבי ומה עוד – חייל קרבי מצטיין, והיה להם גם קצת רגש נחיתות כלפיו בגין עובדה זו. ברוך היה מרותק למשקו כל ימי המלחמה המרה על תקומת ישראל והשתתף רק בקרבות־לא־קרבות מעטים ליד קיבוצו, כשהוא חוזר כל ערב הביתה, לשמירה ולעבודה. משה היה צמוד לתפקידיו ולא הותר לו לעבור ליחידה קרבית על אף תחנוניו. הוא היה חיוני בתפקידיו. הוא הסתכן בכל הזדמנות שניתנה לו ושלא ניתנה. נדמה היה לו שהוא מכפר בזאת במקצת על שאינו בקרב. הפעם היחידה שספג גערה הגונה מהממונה עליו היתה כשנודע ביחידה שמשה מסתובב בעיר בלי מחסה בשעת הפצצה מצרית. לאחר שחפף אותו הממונה כראוי אמר לו: “עכשיו יש לי עוד סיבה שלא לאשר לך העברה לגבעתי. תרח כמוך ייהרג מייד בהפגשה הראשונה…”

שמעון היה מודע לרגישות של שני חבריו לעובדת אי־היותם ביחידה קרבית בתש“ח והעדיף לא לגעת בנושא זה, אלא כשאחד מהם שאל אותו שאלה ישירה. לא כל כך ברור היה לו מה מפריע להם, לשניים. משה פעל ב”הגנה" שנים רבות וכל אותן שנים היה ברגל אחת במחנה מעצר בריטי, גם אחר כך הסתכן לא פעם במילוי שליחויות בחוץ לארץ. ברוך מילא תפקידים רוויי סכנה במאבק עם הבריטים, השתתף בהורדת מעפילים, ובימי מלחמת הקוממיות הגן עם חבריו על ישובו ועל האזור, והיה חלוץ כל ימיו. מה חסר להם, תמה שמעון, רק שם של יחידה לוחמת נודעת לתהילה? חוסר התנשאותו עליהם נעם להם, כמובן, והעמיק את חברותם. “שמע־נא, משה, אחרי שענייני מתבהרים במהירות, נשאר לנו רק עניינו של שמעון”.

“חוששני שבזאת לא נוכל לעזור, בינתיים, מכיוון שלא ברור לו מה הוא רוצה. נחוץ שייגמר עניין דליה, כוונתי לדליה שלו, לא שלך, כמובן – ובזה חברים לא יעזרו. אולי חברה תוכל לעזור, אפילו לא מועמדת לבוא במקום אשתו, אלא חברה שרק מדברים אתה. זה בכל זאת אחרת”.

“כן, האם אתה זוכר את הפזמון החוגיסטי שהיתה בו שורה ‘חברה זה לא חבר’…”

“ודאי. האם נדמה לך שהנוסטלגיה שלי אל המחנות העולים קטנה משלך?”

“לא, אולי אפילו גדולה יותר, כי התנועה חסרה לך מאז העדפת את ההגנה”.

“כן, ואני לא בטוח שאינני מצטער על בחירתי”.

“את זה כבר אי־אפשר לשנות”.

“רק סטאלין יכול לשנות את העבר”.

“מה נעשה עם שמעון?”

“לא כלום. נשמע אותו, נהיה בתמונה ונכנס לפעולה כשאפשר יהיה לעזור. בשלב זה עודף של פעילות זה כמו להיכנס לנשמה של החבר שלך במגפיים”.

“יש לי רעיון בעקבות דבריך. האם סיפרנו לך על רינה גליקמן?”

“כן, שמעון סיפר”.

“פגשנו אותה ושמענו ממנה סיפורים מעניינים. היא נשואה לרופא־שיניים מאמריקה, יש לה ילדים וטוב לה. היא היתה בחורה הרבה יותר חכמה משחשבו כל החברה שהיו ממזמזים אותה אז. עכשיו היא אשה חכמה. אני אספר לה על שמעון והיא כבר תדבר אתו”.

“לא. אל תחליט בשבילו. אתה חבר שלו, אתה לא שמעון עצמו. דבר עם שמעון ותציע לו שידבר עם רינה. ירצה – ידבר. לא ירצה – זכותו, אפילו לטעות”.

“בחיי שאתה צודק”. ברוך הביט על רעו בחיבה מהולה בהערצה על תבונת האנוש שלו ועל רגישותו החברית. ברוך חשב בליבו –­ לכל אחד משלושתנו יש יתרונותיו המיוחדים לו. לפתע חש ברוך במה שלא חש משום־מה עד כה, בעננה שהיתה על פניו של רעו.

“משה, משהו קרה לך. משהו לא בסדר אצלך”.

“כן, ברוך, אבל זה לא דבר שחברים יכולים לעזור בו”.

“חבר יכול לשמוע, להשתתף”.

“אני מקווה שזה לא חמור”. למראה השאלה שהסתמנה על פניו של ברוך הוסיף משה:

“אצל בתיה, אשתי, אובחן גידול ברחם. אני מקווה שזה לא ממאיר, כן אומרים לי הרופאים, אבל נחוץ לנתח ויש סכנה, כמובן, שלא תוכל ללדת עוד”.

“יש לכם שלושה ילדים”.

“כן, אולם אני רוצה מאוד ילד רביעי…”

“נאמן לכל דרישותיו של בן־גוריון…”

“לא, ברוך, אני רוצה ילד רביעי בשביל בתיה ומשה, עוד אח לילדי, לאו דווקא בשביל עם ישראל. ודאי שאחנך גם אותו – אם יהיה לי! – להיות יהודי טוב, ישראלי נאמן למדינתו, אולם רק אנשים שטוחים מאוד מולידים ילדים בשביל המדינה”.

ברוך שתק במבוכה, חש שחברו צודק שוב, היתה לו בעצם פליטת־פה.

“וזה לא הכול, כאילו לא די בזה… בני הבכור הסתבך בבית־הספר, קראו לבתיה והיא חזרה במצב רוח נורא, היא מקבלת את זה הרבה יותר קשה משצריך… ואם לא די לך בשני אלה, אז יש לי כאב־שיניים חזק ואני כועס על עצמי שכאב־השיניים שלי מטריד אותי יותר ממחלתה של בתיה…”

“באמת, משה, זה כל כך אנושי. אומרי שאדם שיש לו עצמו סרטן וכאב־שיניים לועג לעצמו שכאב השיניים שלו טורד את מנוחתו ומעסיק אותו יותר מהסרטן. קראתי את זה באיזה ספר לפני שנים. אולי תלך אל בעלה של רינה, אומרים שרפואת־השיניים באמריקה היא על רמה גבוהה יותר מזו האירופית ומזו שלנו”.

“לא, תודה. יש לי רופא שיניים טוב, קרוב רחוק של בתיה”.

ברוך הציץ בשעונו ואמר שהוא ממהר לפגישה עם דליה. זה היה נוח למשה שגם הוא היה טרוד, אבל לא רצה להיות היוזם לקטיעת השיחה עם ברוך.

בתנועת יד זריזה סובב גדעון את מפתחו בחור המנעול ופתח את דלת ביתו. שמע קולות מחדר השינה שנשמעו מוזרים באוזניו. הוא צעד לשם במהירות, פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו. דינה היתה לא לבושה, אם כי לא לגמרי במערומיה, ולידה גבר נאה, בעל גוף אתלטי, גבר לא מוכר לו, שעמד בתחתוניו ואילו מכנסיו מקופלים על כיסא בצד. גדעון נשאר עומד רגע קט בפתח. אחר כך צעד שני צעדים פנימה, הביט על אשתו במבט שהיה בו תערובת של כעס ושאלה, אלא שהדברים לא הגיעו לביטוי מילולי. הוא לא אמר דבר. דינה היתה במבוכה שאין למעלה ממנה, אולם עם זאת היא חשה גם תחושה אחרת, היא הבחינה איך נובטת בקרבה תחושת ניצחון מלווה בשמחה לאידו של הגבר שהיה אלוף לראשה שנים רבות, יואל היה היחיד שהתכונן למצב כזה; הוא נקט עמדת המתנה, כשכל חושיו מחודדים, כמו אלה של חיית טרף שנקרה לפניה יצור שיכול להיות גם טורף וגם טרף. כך עמדו השלושה זמן־מה עד שהתעשת גדעון, פנה אל דינה ושאל בקול רם שמותר לכנותו צעקה:

“מה זה?!”

היא לא השיבה, אולי התכוננה להשיב, אלא שיואל הקדים אותה ואמר:

“אני יואל פרומין, בעלה של חסיה המוכרת לך יפה, יותר מדי יפה… נעים להכיר!”

יואל העלה חיוך על פניו, ספק חיוך מאונס ספק חיוך של מנצח והביט על פניו של גדעון, שהבעתה נשקפה מהם; ככל שהבחין בזאת יותר נהנה יותר וחיוכו נעשה בהחלט חיוך של מנצח. אכן, יואל תכנן את אמירתו, הוא ידע בבירור שכאשר יתברר לגדעון מיהו שהצמיח קרניים לראשו לא ידע את נפשו. מצד אחד הכעס גדול עוד יותר מאשר אלולא היתה חסיה מעורבת בענין, מצד שני הרגשת אין־אונים, מפני שאין יסוד מוסרי לכעסו, אין כל יסוד מוסרי, גם לא מנקודת ראותו העקומה של גדעון עצמו. דינה צמצמה עצמה ככל שתוכל ורצתה להעלות על גופה איזה מלבוש, היא פנתה אל חלוק הרחצה שלה, שהיה קרוב אליה יותר. גדעון הביט עליה והפטיר בכל הלעג שהצליח, בדי עמל, להפיק מתוך עצמו: “באמת נחוצה לך רחיצה טובה!” גישתו לנשים היתה שונה, כידוע לנו, מזו של שמעון. שמעון לוין לא חשב שיש לו עניין עם גדעון קרויט, איש זר לו לחלוטין. גדעון אינו חייב לו דבר והוא אינו חייב דבר לגדעון. היה לו דין ודברים עם דליה לוין, שהיא אדם שווה ערך איתו והפר את בריתם. גדעון, לעומתו, לא ראה בשום אשה, לרבות אשתו, מישהו שיש לו דין ודברים אתה. היא אשה. זכותה לקבל ממנו – ורק ממנו – הנאה מינית מפעם לפעם, ואת צורכי מחייתה וכל הדרוש לניהול ביתם, כדי שיהיה נוח בו לאדון, לגדעון קרויט. מה שאירע אירע בינו לבין יואל פרומין. אין לו מה לומר ליואל, לאחר שנודע לו שהוא בעלה של חסיה. דרכו של יואל בנשיהם של הזכרים של חסיה פגעה במקרהו של גדעון אל לב המטרה. כשאין מה לומר יש דרך תגובה אחת – המהלומה. יואל עמד סמוך לקיר, כשהקיר לימינו, הוא בחר את מקומו במתכוון. גדעון ניגש אליו, קמץ את אגרופו והנחית מהלומה שנועדה לפניו של יואל. יואל פרומין חיה לזאת ועקב אחרי כל תנועה של יריבו. יתרונו היה בהיותו רגוע ומרוכז ואילו יריבו המרוגז רתח מזעם, לכן שלט על עצמו הרבה פחות מיואל, ולא תכנן את מעשיו ואת תנועותיו. כשהמהלומה ננחתה, התכופף יואל בתנועה זריזה ואגרופו של גדעון נתקע בקיר במכה אדירה. גדעון היה בחור חזק מאוד והמכה היתה איפוא מכה של ממש. מפיו פרצה אנקת כאב וכשפתח את אגרופו היתה היד מעוותת, לא היה ברור לו ולשוהים עמו בחדר אם לא נשברה לו אצבע או שתיים.

“בוא, אשים לך את היד במים קרים!” אמרה דינה שהצורך לעזור לגדעון בשעת דחקו היה טבוע בה עמוק מאוד.

הוא ניפנה אליה ואמר מתוך כאביו: “זונה! אני לא רוצה שום עזרה מאחת כמוך!”

להערה מעין זו ציפה יואל. הוא ניגש אל גדעון ותקע בעיטה הגונה באחוריו ומכה בפניו ואמר לו: “שמע, אתה מעליב גם את אהובתי וגם את אשתי, הרי מה שאמרת על דינה מתיחס גם לחסיה!”

גדעון לא השיב מהלומות תחת אלה שחטף. הוא לא עשה זאת משום שידו הימנית החבולה לא איפשרה לו התמודדות אלימה וגם מצבו הנפשי היה מעורער, ביטחונו העצמי נעלם ועמוק בתוך נפשו חש שבעצם יואל צודק ממנו. כל זה היה יותר מדי בשביל גדעון. הוא יצא מביתו בטריקת דלת שהרעידה את הקירות והשאיר את הגבר והאשה בחדר הייחוד שלהם.

“מה יהיה עכשיו?” שאלה דינה.

“הוא יחליט על כך – או שיתגרש ממך או שישאר שלך ורק שלך”.

"לא, לא שאלתי על מה שיהיה מחר, על זה אין לי כוח לחשוב עכשיו. שאלתי מה אנחנו שנינו נעשה כעת…

“אה, לזה את מתכוונת; יש לי שעה או קצת יותר מזה”.

“אתה רוצה שוב?”

“בהחלט!”

כשיצא יואל מביתה של משפחת קרויט הרגשתו לא היתה טובה. נדמה היה לו שלאחר צאתו של גדעון מהבית היה עליו לחסל שם את כל ענייניו. הוא גמר עם משפחת קרויט. היה לו ספק אם מעשיו של גדעון עם חסיה מצדיקים גם את מה שאירע אחרי צאתו של גדעון. לגבי עצמו היה לו ספק, ואילו לגבי דינה לא היה לו שום ספק. התנהגותה בעימות בין שני הגברים הזכירה לו את הנקבה בקרב בעלי־חיים מסוימים הצופה בקרב בין שני זכרים ומזדווגת אחר כך עם המנצח. היותו המנצח לא הקטין את הרושם השלילי הזה בתחושתו של יואל. במידה שהלך ונוצר אצלו יחס אנושי חם אל דינה הוא נפגע. הוא לא חשב על כך שהצורך הגופני והנפשי שלו באורגזם נוסף עם דינה אחרי צאתו של גדעון גם הוא דמה להתנהגותו של הזכר המנצח בדוגמה שעלתה במוחו. כולנו נוטים לסלוח לעצמנו יותר מאשר לזולתנו. גם הטובים שבנו לוקים בזאת.

הוא החליט לשוב לבאר־שבע מאוחר יותר. היה לו צורך לדבר עם מישהו. האם יש מישהו שהוא יוכל לספר לו את סיפורו?

כן! הבזיק רעיון במוחו. יש איש שהוא גם מאמין לו, גם האיש אינו לגמרי חיצוני לסיפור, בעצם הוא כלל לא חיצוני לסיפור.

יואל חש לבית־קפה סמוך, ביקש ספר טלפונים, מצא את מספר הטלפון בביתם של דליה ושמעון לוין וטלפן אליו.

באותו יום שבה חסיה, כזכור, מ“הצפון” מוקדם יותר משתכננה. היה לה איפוא פנאי. שום טרדות מיוחדות לא היו לה. הילדים סיימו את הכנת השיעורים. זה נשאר בבית לקרוא וזו יצאה לחצר לשחק וגם הקטן מצא לעצמו עיסוק. אימם נותרה עם הרהוריה. היא לא הבינה בדיוק מה גרם לשינוי הגדול בנפשה, שינוי שביטויו הברור היה במשגליה האחרונים עם הגבר שאהבה. לראשונה חשה שלמות בין הנאתה הגופנית ממשגל והיחס העמוק אל הגבר, שותפה למשגל. עד כה היו לה מגעי מין מגושמים במקצת, שגופה היה זקוק להם; מעולם לא בעל אותה כהלכה גבר אהוב, ומעולם לא הגיעה, איפוא, להזדווגות של ממש. עתה, בגיל מתקדם למדי, זכתה באושר השמור לנשים רבות מראשית חיי הנישואין שלהן ולפני כן. כל זה היה ברור לה, אולם היא לא העזה לומר לעצמה שמותו של האנס, בעלה הראשון, שחרר אותה בדרך לא מובנת לה. היא ידעה שנהנתה מאוד מדבריו של שמעון על ה“שתולים”, אולם לא קישרה זאת בשום אופן לחיי המין שלה עם יואל. היא היתה מרוצה מאוד מכך ששמעון הוא חברם, שלה ושל יואל. היא חשבה על כך בשביעות רצון, שהדבר התאפשר הודות לכך שנמנעה מלהפוך את שמעון לאחד הזכרים שלה. היא הביטה עליו מלמטה למעלה, הן בשל רמת השכלתו הגבוהה הרבה יותר מזו שלהם והן בשל מוצאו ממשפחה שהיתה מוכרת בתל־אביב הקטנה ובתל־אביב שהלכה וגדלה. היא היתה מודעת לכך שהוריה ירדו במעמדם החברתי והכלכלי וברמת ידידיהם בהשוואה למה שהיו באוקראינה.

קרו לה באחרונה הרבה דברים טובים, זה ברור. הקשר ביניהם לא היה ידוע לה, לפחות לא היה ברור. אולי טוב הדבר, אולי הבנה שלמה יותר של הקשרים בין העובדות היתה גורמת לה נזק נפשי והרי השלמות הנפשית של חסיה היתה שברירית למדי, אוחתה בדרך נס. מחשבותיה שבו אל בעלה הראשון, שעתה זכרה אותו בלי כאב ומשום־מה נעים לה שאלמנתו קיבלה אותם כל כך יפה. גם נהג המונית המת היה סבור וגם יואל והאשה עצמה סבורים שיש דמיון חיצוני בין חסיה ואשתו השנייה; מכאן שהאיש אהב את חסיה הרבה יותר משהיא שיערה בנפשה. גם זה היה נעים.

די לחשוב, אמרה לעצמה והחלה לקרוא. היה זה ספר לילדים שקראה, כדי להמליץ עליו (או לא להמליץ) לפני תלמידותיה. אחד הקשיים שלהן היה אי־יכולתן לדאוג לקריאה של ילדיהן. היו בהן שהדבר היה חשוב להן. לפי תפיסתן, שהביאו אתן מחוץ־לארץ ההבדל בין היהודי והערבי הוא שהיהודי קורא, גם ילד יהודי קורא.

“אמא!” הפסיק אותה בנה, “מתי אבא ישוב מ’הצפון'?”

“תראה אותו מחר, הוא ישוב מאוחר בלילה כשאתה כבר תישן”.

“חבל, רציתי לדבר אתו על משהו”.

“על מה?”

“את לא תביני”.

“מדוע אתה חושב שאני לא אבין?”

“כי כדורגל לא מעניין אותך ואת לא יודעת על כדורגל כמעט שום דבר”.

“נסה בכל זאת”.

“מה זה ניצחון טכני?”

חסיה ידעה, מה זה ניצחון ומה זה טכני, אך לא היה לה מושג בדבר המונח הזה במשחק הכדורגל, ניצחון טכני. כלל היה נקוט בידי חסיה ויואל – כאשר אחד מילדיהם שואל שאלה שאין הם יודעים לענות עליה, אומרים זאת בגלוי. לעולם אין מסתבכים בניחוש התשובה או בתשובה שלא לעניין. אין הדבר מזיק לתדמית ההורה אצל צאצאו. חסיה אמרה, איפוא, שאין היא יודעת והוא ישאל את האב מחר.

“אבא אמר לך פעם שכדורגל לא כל כך עניין גם אותו, פחות מאשר את חבריו, ובכל זאת הוא משתדל מאוד בשביל ‘הפועל’ באר־שבע…”

“כשאבא שלך היה יותר צעיר הוא אהב לשחק כדורגל”.

“אני יודע, אבל שמעתי כשהוא אמר לך שמעניין לשחק, להביט – פחות מעניין”.

“עכשיו מעניין אותו שתהיה קבוצה טובה של ‘הפועל’ בבאר־שבע, מכיוון שהדבר עוזר לקליטת העולים פה. הדבר קושר אותם לבאר־שבע ונותן להם הרגשת גאווה בעיר שלהם, בעיר שלנו”. חסיה לא נתנה את דעתה לכך שבלי משים היא קובעת משהו לגבי העיר, זו העיר שלהם והעיר שלנו. אשר לגאווה עירונית בזכותה של קבוצת כדורגל, גאווה כזאת אין לה שום כוונה לטעת בלבו של בנה. אכן, הוותיקים שניסו להזדהות הזדהות מלאה עם העולים, הצלחתם היתה בהכרח מוגבלת.

אם כי הילד היה צעיר למדי ומקובל להניח שילד בגיל זה אינו מבין דברים כאלה, הם מורכבים מדי בשבילו – בנם של חסיה ויואל הבין גם הבין. הילד שב לעיסוקיו ואילו חסיה קמה לעבוד קצת בבית.

גם לאחר ארוחת הערב, לאחר שהילדים שכבו לישון, לא הצליחה חסיה להתרכז בקריאתה ושכבה לישון מוקדם. היא לא האזינה לחדשות ברדיו באותו ערב.

משה שב לביתו זמן לא רב אחרי שיחתו עם ברוך. ילדיו קיבלו את פניו בשמחה, אמם לא היתה בבית. היא היתה בקופת־חולים בקשר לענייניה. אחר כך היא שבה והמשפחה כולה ישבה אל השולחן לארוחת הערב. העננה שהעיבה על חיי בתיה ומשה לא היתה ידועה, עדיין, לילדים – אולי אפשר יהיה להימנע מלספר. לעומת זאת סיפורו של הבן היה ידוע גם לילדים אחרים. הוא היה ידוע בכל בית־הספר. לבתיה היתה קצת תרעומת גם על משה, על שאין הוא מתייחס בחומרה מספקת למעשהו של בנו, שהרים את שמלתה של ילדה, בת כיתתו, לאחר שיצאה מבית השימוש, וטענו כלפיו שהוא הציץ עליה בשבתה על האסלה דרך חור המנעול. בתיה חששה שמשה אינו מייחס די חומרה למעשה, מפני שיש לו יחס גברי מזלזל לרצונה של נערה לשמור על צנעתה. לא עלה על דעתה גרוע מזה – שבילדותו נאשם גם משה עצמו במעשה דומה…

משה היה משוכנע שהעיקר הוא שהבן ילמד לא לנהוג כך, ולכן נחוץ לגנות את המעשה, אבל יש להיזהר שלא לגרום לכך שהילד יקבע דעה על עצמו שהוא רע ומושחת ואין מה לעשות. משה חיפש את הדרך להשיג את המטרה החינוכית, כפי שהושגה לגביו בהיותו ילד.

משה שאל את ילדיו על התרחשויות היום, קיבל תשובות חלקיות. לא היה להם מצב רוח לספר לו הרבה. הילדים הלכו לקרוא בחדריהם. האם שבה מקופת־חולים, המשפחה ישבה לשולחן לארוחת ערב משפחתית. אחד הילדים עזר לאם להדיח את הכלים מארוחת הערב, ואילו משה שכב על הספה וקרא עיתון. קריאת עיתונים היתה אחת החובות שלו לעבודתו. אותו יום הוא לא הספיק לקרוא בבוקר. העניין המרכזי ששלט בעיתון היה פעולות המחבלים, שבאו ממצרים דרך רצועת עזה. ביצעו פעולות תגמול, אולם נראה למשה שתועלתן מועטה, מכל מקום לא ניכר היה שפעולות הטרור פוחתות בעקבות פעולות התגמול הישראליות. מה יהיה הלאה? חשב משה בלבו. הוא הבחין יפה בין דרך המחשבה של עמיתיו בשירות מזה וחבריו במפלגה מזה. אנשי השירות העריכו מצב וניסו לנחש מה תעשה ממשלת ישראל, ואילו אלה שלא היו עובדי מדינה שאלו את עצמם – מה לדעתם־הם על הממשלה לעשות. חברותו הקרובה עם ברוך ועם שמעון עזרה לו לסגל לעצמו גם את הלוך המחשבה הלא־פקידותי, נוסף על זה של עמיתיו בשרות.

הספיק לקרוא קצת עד שבתיה גמרה את עיסוקיה במטבח, באה אליו והתישבה לידו. היא הזיזה את העיתון מעליו, החליקה את שיער ראשו וליטפה את לחייו בלי אומר ודברים. הוא הבין יפה את משמעות מעשיה. היא מרחמת עלי שאשאר לבדי מטופל בשלושת ילדינו. ודאי שזה לא יהיה קל ולא פשוט, ביחוד מפני שאני אוהב אותה! אין היא מבינה שהיא עצמה זקוקה לרחמים גדולים אם אמנם זה גידול סרטני שלא יצליחו להתגבר עליו ולהציל את חייה. מגיע לה, בהחלט מגיע לה, ליהנות עוד שנים רבות מדברים רבים. אם תחלוף מחלתה צפויות לה עוד הנאות רבות, גדולות וקטנות. הנאות במשפחתה, ממנו ומילדיהם. ייתכן שבעוד שנה או שנתיים יעבירו אותו לשירות החוץ והם יצאו לאירופה לשנים אחדות. הוא יראה לה את איטליה, את שווייץ ואולי גם את נורווגיה…

ליבו ניתר בקרבו: כל זה אם היא תחיה! ומה אם מקנן בגופה הסרטן הממאיר והיא תימוג? טיפוס אופטימי כמשה מצליח בדרך כלל לדחות מעליו הרהורים כאלה, אבל הפעם לא עלה הדבר בידו, לפחות לא בשלמות. הוא היה נבון למדי, כדי לדעת שהרופא אומר שהוא מניח שאין זה סרטן גם כאשר הממצאים הראשוניים אינם מצדיקים אופטימיות. זהו מה שבני־אדם קוראים “שקר טוב”, כל עוד לא ידוע דבר ברור. אם יהיה ברור שיש לה סרטן יאמרו לו.

“מה אמרו לך היום בקופת־חולים?”

"שום דבר מיוחד, משה. אלה הן בסך הכל בדיקות שלפני הניתוח. אתה יודע שבודקים הכול, כדי שלא יהיו הפתעות. הרופא שלי אמר לי היום שדוד חנוך טלפן מחיפה ושאל עלי. הרופא שלי הוא ידיד שלו, הם נכנסו לעבודה בקופת־חולים באותו זמן, הרופא שלי סיפר לי שהוא הרופא שקבלו אותו בחיפה כאשר קבלו את דוד חנוך בתל־אביב, ואילו הוא רצה לעבוד בתל־אביב ודוד חנוך רצה בחיפה, כפי שאתה זוכר, אני מקווה. היה קשה לשכנע את הביורוקרטים להחליף.

משה לא אהב את הביקורת על הביורוקרטים. ודאי היתה סיבה, לא קל להחליף, ובכל זאת החליפו – למה לבוא בטענות? מחשבותיו על דבריה של אשתו החזירו אותו במחשבותיו אל חברו שמעון, שעזר אז להסדיר את עניינו של דוד חנוך. גם שמעון ביקורתי מאוד ביחסו למנגנון המפלגתי וההסתדרותי. הוא שמע ממנו עדויות קשות על לחצים המופעלים על חברים, על עיוותים וכיוצא באלה. לך דע את האמת. טוב שהוא, משה, מנוע מלהתערב בזאת בגין תפקידו הממלכתי.

הדוד חנוך לא היה בדיוק דוד, אבל בבית משה קראו לו דוד, וגם התייחסו אליו כך, וזה היה גם יחסו הוא אליהם. אשתו של חנוך היתה בת־דודה של אמו של משה. חנוך הצליח לגמור את לימודי הרפואה באוניברסיטה ורשאית, על אף ההפרעות האיומות שהפריעו לסטודנטים יהודים, ביחוד בפקולטה לרפואה. הוא ברח עם אשתו לרוסיה בפרוץ המלחמה והגיע ארצה עם צבאו הפולני של אנדרס, היה אחד המעטים שהצליח לעבור מהצבא הפולני לצבא הבריטי, שירת בתפקיד של רופא צבאי והיה זכאי לנתינות בריטית. הוא לא היה ציוני, היה ספק חבר ספק אוהד של מפלגה יהודית קטנה בפולין, פולקיסטים (עממיים). אשתו, דודה טובה, היתה קרובה יותר לציונות. היא התאהבה בהר הכרמל ורק שם רצתה לבנות את ביתה. דוד חנוך ויתר על זכותו לנתינות בריטית תמורת הזכות להתיישב בארץ־ישראל, שלא במסגרת ההגבלות של “הספר הלבן”. והנה, דווקא אותו הציבו לתל־אביב! העניין הסתדר אז. שמעון עזר בזאת למשה, באמצעות רופא בכיר בקופת־חולים, ידיד של אביו. מכיוון שמשה היה מורגל בסודיות, שמר בסוד מפני משפחתו, שהיה צורך בפרוטקציה, כדי להסדיר את העניין. הם האמינו שרק כושר השכנוע של משה הסדיר את העניין.

“התערבותו של דוד חנוך תעזור לנו, מה דעתך?”

“ודאי, עכשיו אני לא ‘מספר’ אצל הרופא. יש לו יחס אישי. סמוך על דוד חנוך, שאמר דברים חמים גם עלינו וגם על יחסו אלינו. אגב, הוא אמר לרופא שלי שהוא רוצה לבוא ולהיות נוכח בניתוח שלי”.

“מצוין!” פרצה קריאה מפי משה שלא ברצונו, קריאה שגילתה לבתיה עד כמה חרד מהניתוח שלה. היא חיבקה אותו ונשקה לו וקראה לו ללכת לישון. הילדים היו כבר מזמן במיטותיהם.

כשצלצל הטלפון נדמה למשה שרק עתה נרדם. הוא שמע על הקו את סיסמת השירות לאותו מועד והדובר הזדהה כתורן לילה בשירות:

“משה, נתבקשתי להודיע לך שמכונית שלנו נפגעה בתאונה חשודה. מישהו עלה עליה בלי שום היגיון תחבורתי, זה נראה כמו ניסיון לרצח תוך ביום תאונה, אבל הפוגע נהרג. שמו גדעון קרויט. איש מילואים. שום ממצאים חשודים, סיווג ביטחוני גבוה”.

“אז ממה חוששים?” שאל משה חציו ישן עדיין, “ומה השעה עכשיו?”

“השעה עשר דקות אחרי שתיים־עשרה. אתה דרשת שבמקרה כזה יתקשו אתך מייד”.

“בסדר. מוטב שיתקשרו אתי עשר פעמים מיותרות מאשר שלא יתקשרו פעם אחת כשנחוץ. האם קרה משהו לאנשינו?”

“רק למכונית”.

“זה הכול?”

“כן”.

כשנפרד ברוך ממשה הוא מיהר לפגישה עם דליה, באותו מקום שנפגשו כשהתחדש הקשר ביניהם, בבית הקפה שברחוב מזא"ה. הוא הגיע לשם ביחד עם דליה, שבאה לשם מבית הוריה – היא סיפרה להם על קשריה עם ברוך.

“כמעט איחרתי,” אמר ברוך באבק של חרדה בקולו.

“לא נורא, לפגישה אתי מותר לך לאחר, זה לא כל כך רשמי…”

“דווקא לפגישה איתך אסור לי לאחר, איחרתי לך די…”

דליה לא ענתה על הערה התנצלותית זו. הם ישבו ליד השולחן ועוד לפני שהמלצר ניגש אליהם אמרה דליה: “סיפרתי להורי עלינו”.

“כן, אמרת לי שאת מתכוננת לספר להם היום”.

“אמרתי וגם עשיתי”.

“טוב מאוד, ומה הם אמרו?”

“שנינשא לפני צאתנו לאמריקה”.

“אולי הם צודקים. יש פנים לכאן ולכאן ואני לא בטוח בחשיבות הנימוקים בעד דחיית החתונה. אם להוריך זה חשוב – בואי נינשא מיד. אני מקבל את הגט ברבנות בשבוע הבא ולמחרת אפשר להירשם לנשואינו. משה ושמעון יהיו העדים שלנו”.

“הם יהיו העדים מצדך, מצדי תהינה שתי חברות שלי”.

“סלחי לי, יקירתי, החברות שלך פסולות לעדות אצל הרבנים…”

“תמיד אני שוכחת את זה…”

“אז משה ושמעון יעידו גם בשבילך או שאת רוצה שחברים שלך יעשו זאת?”

“כרצונך”.

“כרצונך”.

“שוב אתה מתחיל עם זה?” שאלה בתרעומת מתפנקת.

“את יודעת, אני מתחיל לחשוב על התפקיד באמריקה”.

“לגבי תפקידי אני, אין בעיות. אני מורה, ואומרים אפילו שאני מורה טובה. ללמד עברית בחוץ לארץ זה בשבילי כמו לשתות כוס מים”.

“קראתי די הרבה על יהודי אמריקה ועל עלייה מאמריקה. אמרתי לך כבר שלדעתי זרימת עולים מארצות־הברית, הארץ שיש בה יותר יהודים מאשר בכל הגלויות החופשיות האחרות גם יחד, היא שאלת השאלות של עתידנו. עם זאת ברור לי שנחוץ לדבר עם אדם חי, לא שגרתי ולא איש שניסיונות העבר באמריקה, שלא הצליחו, כובלים את מחשבתו. בכלל לא למדתי את הנושא כמי שיהיה חייב לעסוק בו אישית. זה לא אותו הדבר”.

“שמע, סיפרת לי על חברת הילדות שלכם, על רינה זו, אשת רופא השיניים, אולי כדאי לך לשוחח אתה”.

“בהחלט! אתה ועם בעלה. הוא איש אינטליגנטי, כנראה, שלא היה מועמד לעליה. ביקר בארץ, נדלק ועלה. כדאי לשוחח עם שניהם.”

“טוב, אז קדימה!”

“אני רוצה שתבואי אתי”.

“איך תציג אותי?”

“לפני רינה?! ברור שאציג את הדברים כמו שהם, בלי שום התחכמות. איפה יש פה טלפון?”

“חכה רגע, למה לך לטלפן מבית קפה, כשאנחנו הולכים לדירה שלי?”

“כל הכבוד, אשה חסכונית! זה יועיל באמריקה…”

“וגם בקיבוץ, אחר כך”.

כשעלו במדרגות המרובות אל דירתה, לא התאפק ברוך ונשק לדליה נשיקה ארוכה. היא לא כיהתה בו, אבל אמרה לו כשגמר:

“בחייך, אתה רוצה שכל השכנים יצאו מהדירות שלהם להביט עלינו?…”

כאשר הם נכנסו לדירה מיהר ברוך אל מכשיר הטלפון והתקשר אל רינה. זו לא היתה רק נחרצות, שהיתה קו אופי שלו (מה שיש לעשות עושים מיד, בלי דחיות), אלא גם אי־רצון לטלפן מאוחר מדי. רינה ענתה בעצמה.

“רינה, שלום לך, מדבר ברוך. לא הספקתי לספר לך את סיפורי אני. האם את יודעת שאני חבר קיבוץ?”

“כן”.

“אולם אין את יודעת שבהיותי בתפקיד מחוץ למשק התקשרה אם ילדי עם חבר טוב שלי והסוף היה כמו במקרים רבים: הוא מתגרש מאשתו והיא מתגרשת ממני. מה שיקרה ביניהם אחר כך אינו שייך לעניין… חשבתי לעזוב את הקיבוץ, פנו אלי בהצעה שאסע לשנים אחדות בשליחות לתנועת הנוער בארצות־הברית ואחר כך אחזור לקיבוצי או לקיבוץ אחר, נראה. בינתיים התקשרתי עם בחורה שהיתה חברתי לפני אשתי והיא נוסעת אתי לאמריקה. היא מורה ותלמד שם עברית. אנחנו רוצים לשוחח אתך ועם בעלך על יהודי אמריקה, על נוער יהודי שם וכל מה שניפגש בו בבואנו לארץ שוושינגטון שיחר ולינקולן איחד.”

“מתי אתם רוצים לבוא?”

“אפילו מחר”.

“בואו לארוחת ערב ואחרי הארוחה נשוחח על מה שתרצו”.

“יופי”.

“תהיו אצלנו בשבע, בבקשה”, אמרה ונתנה לו את הכתובת המדויקת והסבירה לו איך להגיע.

דליה וברוך נשארו באותו ערב בבית. גם זה היה חלק מהווי של זוג נשוי, שהיא רצתה להתחיל בו מיד. הם שוחחו ואחר כך קראו כל אחד בספרו ואגב כך סיפרה דליה לברוך ששמעון קרא בבית ההבראה את “תולדות העמים דוברי אנגלית” מאת צ’רצ’יל.

“לפעמים הוא מפתיע אותי. מה מצא בספר זה, כשיש היסטוריונים הרבה יותר טובים ממנו”.

"מפריעה לך גישתו הטורית של צ’רצ’יל להיסטוריה הבריטית ".

“יש הסטוריונים טוריים טובים צ’רצ’יל”.

“אתה מכיר אותו, מדוע הוא בחר בצ’רצ’יל לדעתך?”

“אני מניח שהוא רצה להבין יותר את גישתו של צ’רצ’יל, מנהיג המלחמה הבריטי, להיסטוריה של עמו”.

“זה בהחלט נימוק”.

“כן, אבל בשביל זה לקרוא ארבעה כרכים גדולים כשיש כל כך הרבה מה לקרוא?!”

“זו שאלה של עדיפויות, אני קראתי את ההיסטוריה של צ’רצ’יל”.

“אצלך זה עניין אחר. את מורה להיסטוריה. דליה, פתחי, בבקשה, את הרדיו, תיכף יהיו חדשות”.

הם הקשיבו לחדשות על פעולות פידיון, על מאמצים להבריא את כלכלת ישראל, חדשות חוץ וגם ידיעה על תאונת דרכים מוזרה, מכונית שסטתה ממסלולה ופגעה חזיתית במכונית גדולה וחזקה יותר. הנהג שסטה ממסלולו היה יחיד במכונית. הוא נהרג. לנוסעי המכונית האחרת לא אירע דבר.

“התאונות הללו!” אמר ברוך, “הן גורמות לנו יותר אבדות מכל המסתננים הערבים”.

“האם אתה בטוח שאין קשר?”

“איזה קשר?”

“אולי העצבנות שישנה בארץ גורמת לרבוי תאונות”.

“אולי; אבל לא נפתור את הבעיה הערב, בואי, נלך לישון”.

ריבי נכנסה לדירה ושמעון בעקבותיה. נדמה היה להם שהם שומעים זה את פעימות לבו של זה. שניהם היו נרגשים, אולם התרגשות שונה. ריבי שאלה את עצמה אם תהיה מסוגלת לעבור את הדבר, משגל ראשון אחרי שנים, משגל ראשון עם גבר אחר. שמעון היה נרגש, פן ינהג שלא בטאקט, פן יפגע במעשה או מחדל ברגשותיה של ריבי. איך אפשר להגיע למשגל טוב עם אשה שאינך חדל להתיחס אליה כאל כלי חרסינה יקר ושביר?

משניהם היתה היא הנחרצת, החזקה, והיא שידעה בדיוק מה עליהם לעשות. היא הבינה שיוכלו להתגבר על המעצורים מפני שהם צעירים ובריאים, מפני שהוא גבר מושך, לגביה, ובחושה הנשי הבחינה שעוד בבואה לבית הקפה “נאווה” הוא שם עין עליה. כבר אז התפלאה על שזה נעים לה.

“בוא,” אמרה ריבי בקול רך והלכה לחדר השינה שלה, ושמעון בעקבותיה. בכניסתם לחדר השינה היא הרימה את זרועותיה בתנועה של התמתחות ושדיה נזדקרו והתרוממו קמעא. שמעון התעשת, חיבק אותה חיבוק חזק, אולי קצת יותר מדי חזק, והיא הפנתה אליו את פניה. שפתותיהם נגעו אלה באלה. הנשיקה היתה ארוכה וטובה.

כשקמו והתלבשו חשב שמעון בלבו שמשגל המתחיל בנשיקה כזאת לא יוכל להיות אלא משגל מצוין. כשהיו לבושים נטל שמעון את ידה של ריבי והוליך אותה לחדר אחר, לפינה שהיא ריכזה בה תצלומים של שמואל, והוא ידע כמובן על קיומה. היה שם תצלום של שמואל במדים ותצלום של שמואל ושמעון, שניהם במדים. שני תצלומים אלה היו מתנתו של שמעון לריבי מלפני שנים.

עמדו מול התצלומים האלה ותצלומים אחרים של שמואל מתקופות שונות בחייו, לרבות תצלומים עם ריבי, לפני החתונה, בחתונה ואחרי החתונה. מבלי משים הניח שמעון את זרועו על כתפיה של ריבי. היא נלחצה אליו והוא חיבק אותה. היא הפנתה את פניה אליו והם התנשקו מול תצלומיו של שמואל, במקום שהיה קודש לזיכרו של הבעל, של החבר הטוב.

“גם עכשיו אני מסופקת מאוד אם נוכל לבנות חיים יחד, שמעון, אבל אני בטוחה שאילו אפשר היה לשאול את שמואל, היה אומר שזה מה שהוא היה רוצה”.

“האם לדעתך אני הייתי חברו הקרוב ביותר?”

“קשה לומר… חברותכם היתה קצרה וההבדלים ברקע היו גדולים, כמו ההבדלים בינך וביני. היו לו חברי ילדות, חברים מהשכונה, מבית הספר העממי, ממונטיפיורי, מההגנה, מהעבודה. פעם שאלתי אותו, אתה יודע מתי – כשחזרנו מהפגישה אתך ועם דליה, אז כשאכלנו אבטיח יחד… שאלתי אותו אם אתה נעשית חברו הקרוב ביותר”.

“מה הוא אמר לך?” ריבי הבחינה בחשיבות שיש לדבר בעיני שמעון. החשיבות של מעמדו בלבו של חברו הנפטר. כמנהגה היא אמרה אמת:

“הוא אמר שהוא אוהב אותך מאוד, שהוא לא יודע, אבל החיים בצבא, חוויית הקרב והסכנה, מקרבים מאוד, כי שם מכירים את האדם טוב מאוד. לא נחוץ זמן רב, כדי להכיר היטב ולהתקשר חזק”.

“האם אלה מלים שלו?”

“כן”

“גם אני הרגשתי קרבה עצומה אל שמואל, ולדעתי זה לא רק הקרב והסכנות, ביחידה מצאנו זה את זה. נדמה היה לי שאני מכיר אותו הרבה זמן…”

“ספר לי שוב על אותו קרב איום”.

הוא סיפר ונדמה היה לה שכשרון הסיפור שלו הפעם היה גדול מאשר בפעמים קודמות, אם כי הסיפור עצמו היה אותו הסיפור, כי האמת היא רק אחת ושמעון דיבר אמת, כמו בפעמים קודמות. גם אז גם עתה הוא לא תיאר לפניה תיאורים קשים מדי, תיאורים שאין שום צורך שאשה שאהבה את הנפטר תדע אותם.

היא הקשיבה בתשומת לב לסיפורו שנגמר בנפילתו של שמואל ובעזרה שחברים עזרו לשמעון לשאת את גופתו אל המקום שהיחידה חתרה להגיע אליו. זה לא היה קרוב. ריבי נשארה שקועה בשרעפיה זמן־מה, התנערה מהם ואמרה:

“אולי תשאר לארוחת ערב? לא, מוטב שתלך ותראה ילדיך, לפני שילכו לישון”.

“אינך רוצה שאשאר ללון אצלך?”

“לא. לא לפני שנחליט להפוך זאת לקבוע”.

“אולי את צודקת”.

“מתי תתקשר?”

“מחר. איך נסתדר כשבנך יהיה פה?”

“נסתדר”.

כשגדעון יצא לרחוב הוא רצה מאוד שירד לפתע גשם. נחוץ היה לו להשטף במים רבים. גשם לא ירד. המחשבה השנייה שעלתה בראשו היתה לרדת לים, להשאיר את בגדיו במכוניתו ולהיכנס עירום לים פנימה. הוא התפלא על עצם המחשבה־הרגשה הזאת שעלתה בראשו. זה עניין לתל־אביביים, לא לבן הגליל.

האיש נתקף רחמים גדולים על עצמו. איך קרה לו, לגדעון קרויט הגדול, שובר־לבבות־נשים, הורס־משפחות ומפתה־נערות־בתולות, איך קרה לו שמישהו הצמיח קרנים לראשו?! הוא שם לב לפתע שמעולם לא חשב על הגבר הזה, על בעלה של חסיה. מעולם לא שמתי לב, אמר לעצמו, שחסיה לא דיברה איתי על משפחתה ולא על חייה. הוא ידע את שם משפחתה ואת מספר הטלפון שלה בבאר־שבע. אחר כך שאל את עצמו אם היא יודעת על מעשיו הטובים של הבעל? היה ברור לו לגמרי שאין כל דמיון בין מעשיהם של יואל פרומין ודינה קרויט לאלה של גדעון קרויט וחסיה פרומין. מדוע יש הבדל גדול כל כך? לא היה לו צורך להוכיח זאת לעצמו. זה היה כל כך ברור. לא היה לו ספק שחסיה תראה זאת ממש כמוהו, אם כי לא גילתה השתתפות בצערו, כשסיפר לה שהוא חושד שיש לאשתו גבר אחר בחייה. ברור, היא פשוט לא האמינה שהדבר אפשרי. חסיה זו, שכל כך טוב לו תמיד ביחסי מין איתה ודאי שתבין אותו, ודאי שתהיה לצדו; ומה עוד שהיא במצבו – הגבר הוא בעלה. ומה על דליה? לא, אותה לא יערב בדבר. בלי להודות בזאת בפני עצמו הוא פחד שכבודו ירד בעיני דליה כשתשמע מה שקרה לו. היא תרצה להתחתן אתי – אמר לעצמו כתירוץ טוב יותר לאי־רצונו לדבר אתה. ואילו חסיה? שתרצה! אולי זה רעיון לא כל כך רע להחליף – שיואל יקח לו את דינה והוא את חסיה.

חשב והחליט. קודם כל עליו לחסיה הכל, מגיע לה לדעת ומגיע לבעלה שהיא תדע. ובכן אין לדחות את השיחה עם חסיה! עוד הערב עליו לצאת לבאר־שבע, לפני שהמנוול הזה יגיע, הוא נמצא עדיין בביתו שלו, של גדעון. לרגע השתלטו עליו רחמים עצמיים על שהאיש שעלה על דינה והיכה אותו, את גדעון בן הגליל, מצוי עתה בביתו בחברת אשתו, ואולי הם חוזרים על מעשיהם. אסור לשקוע בברבורים כאלה, אמר גדעון לעצמו ושב אל תוכניותיו המיידיות להגיע אל מי שהוא האמין שהיא שותפתו הטבעית. רגע אחד, מה כתובתה? אין דבר, הוא יודע מקום שיש בו ספרי טלפון מכל הארץ וימצא שם את כתובתה, אולי גם יטלפן לפני שייצא לדרך. הוא ניגש לאתר שקיווה למצוא בו את מבוקשו. סגור. הכל נגדו. אין דבר. גדעון קרויט אינו מהנכנעים. הוא יסע לבאר־שבע, יתקשר איתה משם בטלפון או שיבוא פשוט בלי הודעה מוקדמת. יש לו סיבה מספקת לעשות זאת. גדעון נכנס למכונית והביט אוטומטית על מד־הדלק. כדאי למלא דלק לפני שיוצאים למסע ארוך, בתחנת הדלק יבדקו לו גם שמן ומים. לאחר מילוי הדלק ובדיקת השמן והמים אמר לו איש תחנת הדלק:

“אדון קרויט, אתה נראה לי במצב לא טוב לנהיגה”.

“יכול להיות, חביבי, אבל גם במצב לא טוב אני נוהג יותר טוב מאחרים במצב הטוב ביותר שלהם…”

הלוואי שלא ייגמר רע, אמר לעצמו איש תחנת הדלק, שכיבד וחיבב את גדעון. היה לגדעון כשרון להשיג יחס מיוחד מכל האנשים שנזקק לשירותיהם, ביחוד מפשוטי־עם, אבל גם מרופא או מעורך־דין ידע להשיג יחס מיוחד. היה בו משהו בגדעון זה, ששמעון לא הבחין בו, לא בגליל התחתון ולא ביחידה הקרבית של צה"ל. ההבדל הגדול בין יחס כללי זה, שגדעון נהנה ממנו, והיעדר יחס של אדם שגדעון היה מעוניין ביחסו, הם שהולידו את החימה שהפנתה את גדעון אל אשתו של שמעון.

האיש נכנס למכוניתו, התניע ונסע מתחנת הדלק. אחרי דקה של נסיעה החליט להחנות את המכונית ולחשוב. אין זו פעולה שגרתית, שהוא נוהג בה לפי חושיו בלבד. הפעם נחוץ גם לחשוב. ניסה לחשוב תוך כדי ישיבה במכונית. לא ידע ממה להתחיל. אולי חסיה יודעת על מעשי בעלה? אולי יש ביניהם הסכם, לפיו הכל מותר לה והכל מותר לו? לא, זה לא מתקבל על הדעת. אילו כך היה הדבר לא היה יואל מחפש אשה של גבר ששכב עם חסיה. כמה זמן נמשכים יחסיהם של יואל ודינה? האומנם כל כך הרבה זמן כמו שלו ושל חסיה? לא, ברור לו שדינה החלה בבגידתה לפני זמן קצר, זה ניכר עליה מאז. לפתע תפס גדעון מה קורה והיה ברור לו לגמרי, כי יואל נוקם בגברים המדביקים קרניים לראשו בהדבקת קרניים לראשיהם. גדעון ידע על עסקיה של חסיה עם כמה מזכריה ושאל את עצמו עם מי מנשיהם שכב יואל. בלי משים התניע שוב את מכוניתו ויצא לדרך. בעלותו על הכביש לאשדוד ולבאר־שבע חשב על פלונית, אשתו של אחד הגברים ששכבו עם חסיה. נו, לשכב עם זו, זהו תענוג מפוקפק… וכך נקם ביואל במחשבתו.

המשיך איפוא לנסוע במצב־רוח קצת יותר טוב. מצב רוחו חזר לסורו ליד יבנה, כשהמקום הזכיר לו משהו שהיה קשור בדינה ובילדיו. העלה במחשבתו ששום אשה אחרת לא תהיה אמם של ילדיו, שדינה מכירה את כל שגיונותיו ושיגעונותיו, שאין כמוה יודעת לספק את כל רצונותיו וגחמותיו – במטה וליד השולחן, במאכל ובמלבוש, בכול. הוא היה נוהג להתלוצץ עם חבריו ולומר שדינה אמנם טובה מכל האחרות, אולם הן אינן באות אצלו במקומה אלא כתוספת… העיקר נגזל ממנו! שוב גבר כעסו על יואל, בד בבד עם הכאב בידו שהתגבר וחש שוב את אגרופו של יואל על פניו. לכאב נוסף העלבון. החימה שלטה בו. לפתע הבחין שהוא נוסע בשמאל הכביש. הוא הפנה את המכונית ימינה במהירות, כמעט שירד מהכביש מעוצם הפנייה ימינה. מה קורה לי? שאל את עצמו. אולי צדק הטמבל ההוא מתחנת הדלק, ואני לא כשיר לנהיגה? מאוחר מדי להתחרט, עכשיו מוכרחים להמשיך. כל רגע שחסיה אינה יודעת על מעלליו של יואל הוא רגע ארור. יש להגיע מהר ככל האפשר לבאר־שבע. אם יסע מהר יותר תחלוף סכנת הנסיעה מהר יותר.

לפתע ראה מכונית הנוסעת מולו באורות גדולים. מסנוורת. לחוצפה כזאת מסוגל רק יואל פרומין, לנסוע מול גדעון באורות מסנוורים!

בלי לחוש מה הוא עושה, סטה שמאלה והתנגש חזיתית במכונית המסנוורת. חלפה שנייה בערך מההתנגשות עד למותו של גדעון. באותה שנייה לא חלפו לפניו כל חייו. כלל לא. באותה שנייה חזר גדעון והיה ילד קטן בכפר קטן בגליל התחתון, ילד המצפה שירשו לו להחזיק במושכותיה של הבהמה החורשת בין שורות הגפנים בכרם. אביו ואחיו הבכור חורשים, יד אחת מחזיקה במחרשה הערבית ואחת במושכות. המחרשה לא עניינה אותו. הוא היה מעוניין במושכות של הבהמה, בבהמה ובשליטה עליה. הוא רצה לנהוג בבהמות, מייד ולא לאחר שיגדל. בזיכרון ילדות זה כבה נרו של גדעון קרויט. הוא רצה כל ימיו. מה רצה? זה היה פחות חשוב, העיקר היה לספק את רצונותיו. מייד.

שמעון יצא לפגוש את יואל באותו מקום שנפגש בו זה לא כבר עם ברוך, בקפה “פינתי”. זה היה נוח להם מבחינת המיקום. יואל בא למקום ראשון ותפס את השולחן האחרון, המרוחק מהכניסה, והתיישב כשפניו אל הכניסה, כדי ששמעון יבחין בו עם כניסתו. הוא לא נאלץ להמתין זמן רב. שמעון בא העיף מבט, גילה את יואל, ניגש וישב מולו. יואל בחר בכוונה מקום בקצה בית הקפה, מקום שקשה קצת יותר לצותת בו לדבריהם. שמעון הבין זאת, ביחוד שגם בשיחת הטלפון אמר יואל שיש לו דבר חשוב לספר לו. דבר חשוב הוא בדרך כלל דבר שאין רוצים להגיש לו אוזניים מיותרות.

יואל השתדל לקצר ב“מה שלומך?” “מה נשמע?” הפותחים כל שיחה בלי שתהיה להם משמעות. ניכר היה בו שהוא חותר להגיע במהירות לעניין שלשמו הוציא את שמעון מביתו. קל היה לעשות זאת עם שמעון, שקיבל בעל כורחו את פתיחות השיחה הללו, מה עוד שהוא ידע שהפעם אין זו שיחה קלה גרידא, אם כי לא שיער איזה סיפור מצפה לו.

“ובכן בלי הקדמות ארוכות: אותו גדעון קרויט שנכנס לחיי המשפחה שלך כמו פיל לחנות של חרסינה, יש לו קשר גם עם חסיה שלי, קשר ששום בעל אינו אוהב שיהיה לאשתו. אני מדבר אתך גלויות גם מפני שאני יודע שאתה ממילא יודע מה היה בבית־ההבראה ואולי אפילו היא דיברה אתך על חייה. אני מוכרח לדבר איתך, כי יש לי צורך לספר על מה שקרה לפני שעה בערך, ואתה האיש היחיד שאני רוצה לספר לו. אינני יודע אם אתה יודע מה מריץ את חסיה, שהיא מטבעה אשה טובה ואדם טוב, אבל משהו מריץ אותה. יתכן שזה ייגמר עכשיו, אחרי שבעלה הראשון נהרג בתאונה…”

לפי הבעת פניו של שמעון הבין יואל שהוא יודע את סיפורה העצוב של חסיה ונהג המונית. זה הקל עליו, אולם הוא לא עסק במה ששמעון יודע או לא יודע, קטע את דבריו לא יותר מאשר לרגע קט, והמשיך: “משפט מקרי שלך גם הוא יעזור, אני מקווה, והיא תהיה אשה בסדר. אז גם אני אוכל להיות בעל בסדר. כאשר נודע לי שהיא שוכבת עם גברים זרים, רובם נשואים, החלטתי אחרי התרגשות ומחשבה, לא לוותר עליה, אלא לחפש ולמצוא את נשיהם של הגברים הללו ולעשות להם מה שהם עשו לי, עם הם עוזרים לחסיה – גם נשיהם זקוקות לעזרה דומה. כך השגתי גם ידידות לא מעטות, נשים שאחרי שנגמר ביני ובינן נשארו ידידות שלי. חסיה הפסיקה עם הבעלים שלהן, ואני – אתן. אחדות מהן עוזרות לי להגיע אל הגברים של חסיה ואחרות עוזרות לי לדעת עם מי חסיה מתעסקת. אל אשתו של אביגדור, שאתה יודע עליו, עדיין לא הגעתי. אולי בקרוב”.

“רצית לספר לי על גדעון קרויט”.

“כן, בהחלט. זה סיפור טרי ובוער לי בנשמה. אשתו, דינה, היתה אגוז קשה בשבילי…”

“שמה דינה?”

“כן, לא אספר לך בפרוטרוט איך שכנעתי אותה לעשות אתי מה שהוא עושה עם אשתי. היא לא מתחילה להבין שמה שמותר לבעלה מותר גם לה. הנאחס הזה אילף אותה קשות. לי עצמי לא ברור איך הצלחתי. על כל פנים היום הייתי בחולון עם חסיה, לניחום אבלים אצל אלמנת בעלה הראשון. אגב, היה דומה מאוד לחסיה, בפנים ובמבנה הגוף. כן, חסיה שאלה אם לא הבחנתי בדמיון בינך ובין אביה. אני לא רואה דמיון, אולי מפני שהכרתי אותו בגיל גבוה”.

הערה זו נתנה לשמעון מקום למחשבה ואמר לעצמו שכדאי לבדוק אם אין קרבת משפחה בין הלווינים והפרידמנים. יואל המשיך: “היא התכוונה להישאר בתל־אביב, נלך כל אחד לענייני עבודה שלו (ולא רק עבודה) ונשוב יחד או לא יחד, איך שיצא לנו, לבאר־שבע. אחרי ששבנו מחולון לתל־אביב היא שינתה את דעתה ואמרה לי שהיא רוצה לשוב מייד לבאר־שבע, יש לה משהו דחוף בבית. היא הלכה לטלפן למקומות שונים, לבטל פגישות והידברויות. אני בטוח שאחד הטלפונים היה אל גדעון, לבטל פגישה ביניהם. הוא הגיע לביתו לפני הזמן שאמר לדינה שישוב בו. אתה כבר מבין שהוא מצא אותי אצל דינה ולא כל כך אהב את זה. היית צריך לראות את פרצופו כשהצגתי את עצמי כבעלה של חסיה. ציפיתי שירצה להכות אותי, עמדתי ליד הקיר, התכופפתי והאיש נתן לעצמו עונש, הוא דפק אגרוף בקיר, לא כל כך מהר הוא יוכל לכתוב… אחרי שגידף את אשתו דפקתי לו כמה מכות טובות והוא יצא מהבית כשכל הבית מזדעזע מהמכה שנתן בדלת. נשארתי שם עוד קצת, יצאתי והרגשתי צורך דחוף לספר לך זאת, אחי”.

“אומר לך את האמת, יואל, אין לי שום טענה אישית אל הפרצוף הזה, כלומר יש לי בהחלט ביקורת על גברים כאלה, המתנהגים כמו פרים, על יחסם לנשים של אחרים ושל עצמם, אשר לי – יש לי עניין עם דליה, אשתי, ואתה בלבד”.

“אני מבין את ההבדל ביננו. אתה אינך רואה את דליה כקורבן של גורמים שמחוץ לאחריותה”.

“נכון”.

“בכל זאת אני מרוצה שסיפרתי לך, אם תרצה תוכל לספר לאשתך. אולי זה לא יעזור לך, אבל יקל עליך, וגם זה אני מאחל לך. בכל זאת אני ממשיך לקרוא לך: אחי”.

שמעון הניח את כף ידו על זו של יואל, שנחה על השולחן ולחץ את גב ידו של חברו בלי אומר. אחרי רגע אמר שמעון: “אמנם כדאי לנצל הזדמנות זו גם לשיחה בעניינים אחרים, אבל אתה ודאי ממהר לבאר־שבע”.

“לא כל כך ממהר. מונית השירות שלי יוצאת בעוד שעה, ובפחות מחצי שעה אני בתחנת המוניות”.

“טוב. בוא, נצא מפה ואני אלווה אותך אל המונית. נלך ברגל”.

“נהדר”.

הם הלכו ודיברו. הדובר העיקרי היה יואל. סיפר על ילדותו בתל־אביב. משפחתו היתה משפחה יוצאת רוסיה, שעלתה לארץ מייד לאחר המהפכה הרוסית, אביו הסתדר בעבודה כפקיד בחברת ביטוח גדולה. המשפחה התקיימה לא ברווח ולא בצמצום. יואל לא היה חבר תנועת נוער, רק ב“הגנה”. הוא היה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם, ביחידת נהגים. הוא התגייס לפני שגייסו בארץ־ישראל לחיל הרגלים. יואל היה סמל אצל הבריטים. כשהשתחרר התגייס לפלמ"ח, הגיע לחיי קיבוץ והמשך הסיפור ידוע לנו.

גם שמעון סיפר, אבל יותר בקיצור, ועוד לפני שגמר הם הגיעו לתחנת המוניות, נפרדו לשלום, אך לא לפני ששמעון יעץ ליואל לספר הכל לחסיה, פן יקדימנו גדעון: “הוא מסוגל לתככים רבים ושונים”.

"אני יודע, "השיב יואל, “אני אזהיר את חסיה”.

כשהודיעו לדינה למחרת היום על האסון, היה זה מזלה שהילדים לא היו בבית. הם כבר היו בבית־הספר ובגן הילדים. היתה לה אפשרות לחשוב איך להעביר להם את הידיעה שאביהם נפטר. העובדה סופרה לה בזהירות. בטאקט, ובכל זאת האשה נדהמה. משום מה לא עלה על דעתה שגדעון עלול למות, פשוט למות. אמנם היא היתה בהכרות קרובה עם המוות; אח אחד שלה נהרג במלחמת הקוממיות, אח של גדעון נהרג אף הוא במלחמה קשה זו, בת־דודתה האהובה, בת גילה, נהרגה בתאונת דרכים לפני פחות משנה; ובכל זאת. גדעון זה משהו, ולא רק מפני שהקשר בעל־אשה הוא שונה מעיקרו מכל קשר אחר – גדעון ותאונת־דרכים? גדעון ומוות? כשם שדליה לא תיארה לעצמה שאשתו של גדעון תחפש ניחומים אצל גבר אחר, כך דינה לא קישרה בין שתי עובדות ברורות: כל ילוד־אשה הוא בן־תמותה וגדעון הוא ילוד־אשה ולכן הוא בן־תמותה. זה אמנם הגיוני ומובן גם למי שלא למד על סוקרטס, אבל בתחושותיה של דינה זה היה לא־מציאותי לגבי גדעון. ממש לא ייתכן.

שאלו אותה מי עוד חייב לדעת לפני שיקרא בעיתון, מלבד בני משפחתו שבכפרו שבגליל התחתון, הודיעו להם במקביל להודעה לדינה. ביקשה להודיע לשלושה מחבריו, לשותפו בעסקו, להוריה ולאחותה.

“לא,” היא אמרה, "אין צורך להזמין מישהו שישאר איתה. במחשבה שניה ביקשה להודיע לחברתה החדשה, זו שנעשתה חברה שלה בעקבות פניה של יואל אליה. אותה, ורק אותה, רצתה לראות. רק לה רצתה לספר על יואל, רק לה. “לא,” אמרה להם, “אין צורך שימתינו עד לבואה של החברה. אני בהחלט יכולה להישאר לבדי. אין ממה לפחד…”

אחרי שהלכו פרצה דינה בבכי. היה ברור לה שעל אף יחסיה עם יואל, שחרגו, מבחינתה, מיחסי מין ונקמה בבעל בוגדני, בכל זאת האיש שאהבה היה ונשאר גדעון. היא התחרטה על כוונתה לספר לידידתה החדשה מה שקרה בין גדעון ויואל. די שהחברה תשב אתה קצת ואחר כך תלך לה.

ניגשה לטלפון וצלצלה ליואל, למקום עבודתו. המספר לא היה רשום בשום מקום, הוא היה חקוק בראשה בלבד. שם גדעון לא היה מסוגל למצאו, גם בעודו בחיים.

“יואל, גדעון נהרג בתאונת־דרכים בדרך לבאר־שבע. הוא יצא, כנראה, מהבית ישר אל אשתך, אבל לא הגיע”.

“דינה, אני נורא מצטער ולא יודע מה לומר לך”.

“אל תאמר שום דבר, אנחנו לא אשמים, אני ממש שבורה מזה שהוא מת. אהבתי אותו, יואל, גם אחרי כל מה שהוא עשה לי והכריח אותי לעשות לו, אבל אני מרגישה בטוחה שאנחנו לא אשמים”.

“לא, דינה, אנחנו לא אשמים. הוא אשם, ואת יודעת כמוני, אף־על־פי שאת אוהבת אותו, יותר נכון לומר את אהבת אותו אף־על־פי שהוא היה אשם”. יואל נאלץ להתגבר על עצמו לפני שהוסיף עוד משהו: “כמו שאני אוהב את חסיה, אשתי, אף־על־פי שהיא עושה מה שעושה”.

הוא לא היה מרוצה מהצורך לדבר על חסיה במישור שווה עם גדעון, אבל היה ברור לו שהדבר דרוש, כדי למנוע כל אשליות מדינה שתוכל להישען עליו במקום גדעון. לא היה הכרח דחוף להיזהר. דינה היתה נתונה לאבלה וצערה, לא לחיפוש גבר אחר – משענת בחיים או כל תפקיד אחר שגבר מסוגל למלא בחייה של אשה. השיחה נסתיימה ולפתע חשה דינה צורך נפשי, צורך של התנקמות, להודיע את החדשה לכל צרותיה, לכל הנשים שגדעון חילק אתן מיטה. היא ידעה עליהן מעט מאוד, כמעט לא כלום. כשתבוא חברתה תבקש ממנה להודיע לדליה. ידוע לה שם ושם משפחה, של דליה ושל שמעון. אפשר למצוא בספר הטלפונים. לא, מוטב שתדבר אתה בעצמה, כדבר אשה עם צרתה, היא תעשה זאת עוד לפני בוא החברה.

היא דפדפה בספר הטלפונים. לך ומצא מספר טלפון של מישהו ששם משפחתו הוא לוין… היא חיפשה בסוף הרשימה. לוין שמעיה היה האחרון. אין שמעון. איך זה יכול להיות? אוי, אולי רשום “לוין דליה ושמעון”. זה לא עלה על דעתה עד עתה. חיפשה ומצאה. איזו טמבלית היא דליה זו! היה לה בעל המתייחס אל אשה כמו שיואל מתייחס, והיא… דינה תפסה את עצמה שלדעתה לא גדעון הוא “מלך הבעלים”, אולם זה לא הפחית את הרצון לחוות את תגובתה של דליה.

“האם אני מדברת עם דליה לוין?”

“כן”.

“מדברת דינה קרויט”.

התגובה היתה שתיקה ארוכה שדינה נהנתה מכל שניה שבה, אולם היתה חייבת להפסיק אותה.

“חשבתי שגם את תרצי לדעת שגדעון, בעלי, נהרג בתאונה הלילה”.

“מה?!”

“מה שאמרתי לך: נהרג בתאונת דרכים”.

“איך? איפה?”

לא היה ספק בעוצמת מצוקתה של דליה. מצוקה זו הקטינה את שנאתה של דינה וריככה אותה מאוד כלפי דליה. סוף־סוף הן לא רק מתחרות על גבר, אלא גם שותפות באהבה אליו. עתה, כשהוא מת, אין עוד מקום לתחרות, נשארה רק האהבה אליו, שנהפכה לאבל כבד, לצער אנושי ונשי, שניהם משותפים לשתיהן.

“אני לא יודעת איך זה קרה, אמרו לי מהמשטרה שמכוניתו התנגשה במכונית אחרת בדרך מתל־אביב לבאר־שבע”.

“סלחי לי,” אמרה דליה, “אני לא מסוגלת לדבר…” והניחה את השפורפרת על כנתה.

משבאה חברתה מצאה את דינה אדומת עיניים, סעורת־נפש ועם זאת חסרת מרץ לחלוטין. מה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות? היא החליטה, מיניה וביה, לספר לדינה על נסיבות הכרותה עם יואל. גם לה יש בעל “פזלני”, ומדי פעם צומחת לה מתחרה. גבר מרשים הציג את עצמו בשמו, יואל פרומין, ואמר לה שהוא והיא בסירה אחת, בשל רומן סוער, אם כי קצר ימים, שבעלה מקיים עם אשתו.

“קרה לי אתו מה שקרה לך”.

“ויש לך אתו קשר עד היום?”

“לא מה שאת מתכוונת, אני לא הולכת איתו למיטה”.

“לא אבל את עוזרת לו להגיע אל נשים אחרות שבעליהן שוכבים עם חסיה זו”.

“כן. אני בטוחה שאני עושה טובה לא רק ליואל, גם לכן”.

“הכוונה שלך טובה, בזאת אני בטוחה, אבל במקרה שלי התוצאה היתה איומה”.

דינה הבינה ברגע האחרון ממש שהיא התקרבה קרבה מסוכנת ביותר לכך שחברתה תדע מה שהיא החליטה שלא לספר לה. היא נעצרה ושינתה כיוון: “אמרי לי, כל החברות שלך אתי היתה בסך הכל שליחות של יואל?”

“אומר לך את האמת. בהתחלה – כן. אחר כך, די קרוב להתחלה, נדלק אצלי יחס אליך, יחס אישי לגמרי…”

“אני מבינה…” אמרה דינה בלחש.

החברות ביניהן נשמרה.

גם לחסיה נודע דבר מותו של גדעון משיחה טלפונית. שותפו של גדעון ידע שיש לה ייחוד בשפע הנקבות שלגדעון היה עיסוק עמהן. הוא מצא את מספר הטלפון שלה במקום עבודתה, המספר היה רשום ברשימת הטלפונים של גדעון, שהיתה ידועה לשותף. הוא מסר לה את הידיעה בהודעה לאקונית. חוסר הטאקט שגילה האיש בצורת ההודעה לא הזיק, מכיוון שיחסה של חסיה אל גדעון לא חרג בהרבה מיחסה לזכרים האחרים שבחייה, אם כי היתה לו המשכיות שלא היתה עם האחרים. ממילא היא הרגישה שגדעון וכל האחרים גמרו את תפקידם בחייה. יחס נפשי מיוחד לא היה לה. חבל על כל אדם שמת, ביחוד אם את מכירה אותו. תדהמתה היתה מהבלתי־צפוי, ואילו חרדתה נבעה מהרגשת אשמה עקיפה, שמא סירובה להיפגש אתו הניע אותו לנסוע לבאר־שבע, וכך היא שהריצה אותו אל מותו. המלים שבקעו משפופרת הטלפון צלצלו בראשה: “גדעון קרויט נהרג בתאונת דרכים בדרך מתל־אביב לבאר־שבע, הוא היה, כנראה, בדרכו אליך”. הדבר טרד את מנוחתה, אולם לא במידה שהפריעה לה לתפקד בעבודתה. היא אשמה? היא לא עשתה שום מעשה רע בסירובה להיפגש אתו, היא לא חייבת לו דבר.

חסיה ויואל היו חייבים לעזוב את מקומות העבודה שלהם ולגשת בבוקר לביתם לפגוש בעל מלאכה שהוזמן לתיקון גדול בדירה, והיה צורך בשניהם להתיעצות. כשחסיה באה היא מצאה את יואל בבית. רק הוא לבדו. בעל המלאכה לא בא עדיין, יואל דאג להודיע לו שלא יבוא. הילדים היו בבית־הספר. הוא הביט עליה והבחין שהיא יודעת. כושר הבחנתו וכושר ניתוחו עזרו לו להבין מייד שהיא מאשימה את עצמה. הוא ידע שהיא שינתה את תוכניתה ושבה לבאר־שבע מייד אחרי ניחום האבלים. הוא לא הבין הכול, אולם היה ברור לו שמוטב שתדע עתה מה שהעלים ממנה עד כה. משהתיישבה על הכורסה האהובה עליה בביתם, אמר לה כלאחר יד: “אני מניח שאת יודעת שגדעון קרויט נהרג בתאונה בדרך לבאר־שבע. אל תאשימי את עצמך, אם מישהו משנינו אשם – זה אני…”

“על מה אתה מדבר?!” נזדעקה האשה.

“על גדעון קרויט, שנהרג בתאונת־דרכים בדרך לבאר־שבע. את חושבת שהוא נסע אליך, מפני שלא רצית להיפגש אתו בתל־אביב, וזה לא בדיוק כך…”

“אתה יודע?! ידעת כל הזמן?!” בעתה אחזה בחסיה ויואל ניגש אליה, הרים אותה מהכורסה, חיבק אותה, ליטף אותה לאט, בחיבה, ואמר לה רק את המלים הבודדות בנות האלמוות:

“חסיה, אני אוהב אותך, אוהב מאוד!”

“הגיע הזמן שנדבר על הכֹל…”

הם דיברו ודיברו, הם סיפרו הכול. חסיה למדה להעריץ את הגבר שלה עוד יותר, הרבה יותר. אכן, הוא התגבר על הכול, ובדרך מקורית ביותר.

הוא סיפר לה על נשים שונות, שבעליהן בגדו בהן עם חסיה. היא ראתה את הדברים בפעם הראשונה מנקודת הראות של האשה האחרת. היה לא נעים, מאוד לא נעים. היא האשימה את עצמה. הוא סיפר לה על המקרים שנשים נפגעו קשות מאוד, כשנודע להן מפיו שבעליהן שיגלו את חסיה, ואיך הצליח למנוע שהיא תדע על כך. הוא סיפר לה על הסייד, הגבר הראשון שהעניק לה אורגזם, שנתפס לרגשי אשמה והלך אל יואל להתוודות ויואל אמר לו שהוא סולח לו תמורת הבטחה קדושה שלהבא ישמור אמונים לאשתו ולא ינסה להתחיל לא עם אלמנה ולא עם גרושה, לא עם רווקה ולא עם אשת איש אחר. הסייד נשבע. למיטב ידיעותיו של יואל גם קיים את שבועתו. אשר לגדעון הדברים נועדו ליואל באיחור רב, משום־מה. הוא הסביר לחסיה בגילוי לב שלא רק חוש הצדק שבו פעל כשעולל לאותם גברים מה שעוללו הם לו ולנשותיהם – היה לו צורך לפצות את עצמו על מה שנגרם לו, “אם כי לא האשמתי אותך, ידעתי שקשה לך מאוד”. הוא לא ידע כל השנים שמשגליה אתו היו סבל, זאת סיפרה לו רק עתה. היא נזהרה בסיפור זה, התחילה בתיאור המשגלים האחרונים, והדגישה שחוויה מינית כזאת לא היתה לה מימיה, עם מישהו אחר. רק אחרי שאמרה והדגישה כל זאת הוסיפה את הסיפור העצוב שהוא לא ידע, שעד שנפתרו בעיות העבר שלה בדרך המוזרה שנפתרו, היה לה רע מאוד בחיי המין אתו, אף־על־פי שאהבה אותו כל כך, ואולי דווקא משום שאהבה אותו כל כך. היא סיימה את דבריה כשהיא חוזרת ואומרת: “לעומת זאת עכשיו טוב לי איתך במיטה פי אלף מאשר היה לי אי־פעם עם כל אחד מהם!” בעצם רק תוך כדי השיחה עם יואל הבינה שמה שקרה בחייה זהו מפנה יסודי ולא איזה מקרה בודד, מוצלח. במעורפל היא גם הבינה איך ומדוע קרה הדבר. מוזרות העניין חיזקה את ביטחונה שאין טעם לפנות אל בעל מקצוע. “הם רק ירשמו הכל למען המדע”, כפי שאמרה לשמעון עוד בראשית היכרותם. לא חשוב אם היא צדקה או לא, חשוב שכך היא חשה. אכן, אולי הספרות המקצועית אינה מכירה מקרה דומה. אין זאת אומרת שזה בלתי־אפשרי.

“יואל,” אמרה חסיה אחרי רגע או שניים של דומיה, “אתה יודע למי עלינו לספר הכול? לשמעון”. היא התכוננה להסביר ליואל מדוע נחוץ לספר לשמעון, אולם הוא הפסיק אותה ואמר: “אני יודע הכול, אבל שכחתי לספר לך שבין צאתי מביתה של דינה ונסיעתי לבאר־שבע נפגשתי עם שמעון. טלפנתי אליו והוצאתי אותו מהבית. סיפרתי לו מה קרה ביני ובין גדעון קרויט”.

“האם הוא סיפר לך שאני דיברתי אתו?”

“לא, הוא שמר על סודך, יותר נכון לומר שניסה לשמור, אבל אני הבנתי שהוא יודע עליך הרבה. אגב, הוא אמר לי שעלי לדבר אתך מייד, כי גדעון ינסה לבשל אינטריגה. אין לו דעה יותר מדי טובה על הגדעון הזה”.

“מעניין, אני אימצתי אותו, כמעט בכוח, ל’חבר הכי טוב' שלי, ואתה פגשת אותו ומייד התיידדת אתו, לא פחות משאני התידדתי…”

“אני אטלפן אליו לוודא שהוא יידע שגדעון מת”.

אמר ועשה.

דליה ניתקה את השיחה עם דינה ולא מצאה מנוח. מחשבת התאבדות ריחפה במוחה. אחרי דקות אחדות התעשתה, התיישבה על כורסה, אחזה את ראשה בידיה וניסתה לחשוב. אולי זה לא נכון? הדבר מוכרח להיות שקר! כיצד זה שגדעון מת ושום קול פנימי לא אמר לה זאת? האומנם גם בזאת שמעון צודק? הוא מלגלג על כל “השטויות” האלה. בכל אופן נחוץ לבדוק. היה לה מוח מעשי לדליה. היא היתה ראש וראשון במשפחת לוין בענייני מעשה וארגון דברים שיש לעשותם – מה ואיך, מה קודם ומה אחר כך. זאת לא רק בעניינים שלה ושל שמעון, גם בשביל הוריה והוריו. הכול כיבדו את מעשיותה.

דליה קמה, התלבשה, התאפרה קמעא, כמנהגה, ויצאה לתחנת המשטרה. שם ביררו למענה ואמרו שאכן נהרג אמש אדם בשם גדעון קרויט בתאונת מכוניות ליד הצומת שלפני אשדוד, קצת אחרי הפנייה מזרחה לכיוון באר־שבע.

לא, היא לא ראתה את הנפטר ביום המוות. מיהי? מה פירוש לא חשוב? מדוע הגברת כל כך נרגשת, אם אין היא קרובת משפחה?

“זהו אמנם סוד, אולם סוד שאין למשטרה כל עניין בו”. פסקה דליה והלכה, אך לא לפני שהשאירה במשטרה את שמה, את כתובתה ואת מספר הזיהוי שלה.

היא יצאה לרחוב. מה לעשות? לאן ללכת? עם מי להיות? המחשבה הטבעית היתה להתקשר שוב עם דינה, אולם היא לא הבחינה בשינוי היחס של אשתו אליה לקראת סוף השיחה, רק בעוינות שבתחילה. הדבר הרתיע אותה מלהתקשר אל דינה. נחוץ לה לדעת מה יהיו סדרי הלוויה. היא טיילה בעיר הולדתה כאדם בעיר זרה, בארץ נוכריה. מיניה וביה מצאה עצמה על חוף הים. היא אהבה את הים, היתה שחיינית לא רעה. עכשיו גם הים היה זר לה. הכול היה זר.

היא פנתה מזרחה והתרחקה מהים. מה לעשות? לאן לפנות? עם מי לדבר? היו לה מעט מאוד קשרים עם ידידיו של גדעון. לא היה לה רצון לדבר עם חברותיה על מה שאירע. היחידה שבאה בחשבון מבחינת אופיה ומבחינת יחסה של דליה אליה היתה ריבי, אולם… מי יודע אם לא החל להתרקם משהו בין ריבי ושמעון.

אוי, עליה לדעת קודם כל מתי והיכן הלוויה. תיארה לעצמה שיובילו את גדעון לקבורה בכפרו, אולם היה עליה לדעת זאת בבירור. בבעיות כאלה דליה לוין אינה הולכת לאיבוד, אפילו לא במצב של התרגשות עצומה. די מהר היא מצאה פתרון. עליה לגשת אל משרדו של גדעון, שותפו יודע בוודאי הכול. למזלה הטוב השותף הכיר אותה. היא באה אל גדעון למשרד פעמים אחדות. מצוין! לא חשוב כלל מה השותף חושב, מה אמר עליה גדעון. השותף הוא אדם מנומס, לא חכם במיוחד – זו היתה התרשמותה, אם כי גדעון היה בדעה טובה גם על חכמתו של שותפו – אבל הוא יענה לה באדיבות, וזה כל מה שהיה נחוץ לה.

משפסקו השיטוטים חסרי התכלית בעיר, היא מצאה את עצמה מייד בעירה, בתל־אביב, וידעה שהיא נמצאת רחוק מאוד ממשרדו של גדעון. היא לא היתה מודעת לנסיעות במונית, כלי תחבורה זה לא שימש אותה. ארנקה היה אתה ובו כרטיסיה של אוטובוס. היא זקוקה לשני אוטובוסים כדי להגיע. מילא. אין ברירה.

מעשה שטן! היא עומדת בתחנה והאוטובוס אינו בא. אולי רק נדמה לה שהיא ממתינה זמן רב, מפני שהיא נרגזת כל כך. לא, השעון אינו נרגז והוא מורה לה על הזמן החולף. סוף־סוף הגיע האוטובוס. עלו עליו הממתינים בתחנה וגם היא נכנסה פנימה. דליה נסעה בעמידה, הצליחה להגיע למקום ליד דלת היציאה ומשם השקיפה החוצה, שלא להחמיץ את התחנה שעליה לרדת בה. היא ירדה ואצה לתחנתו של האוטובוס האחר. לא הכול חבר נגד דליה. האוטובוס השני לא אילץ אותה להמתין לו זמן רב. היא הגיעה לבניין שהמשרד היה בו. כך אי־אפשר להיכנס, אמרה לעצמה. היא נכנסה לבית קפה, שתתה ספל קפה, נכנסה לשירותים, בדקה במראה איך היא נראית. היא היתה אשה. היא תפגוש גבר, אמנם לא גדעון, כלל לא גדעון; גם בשיא אבלה וצערה, דליה היתה אשה. קודם כל אשה. זו היתה אחת הסיבות שקשרו את שמעון אליה כל כך. תמיד היתה אשה. היא טעתה כשחשבה שלאחר הקמת קשריה עם גדעון נעשתה יותר אשה. ריבי הסבירה לה משהו בעניין זה. ריבי ידעה מה שהיא מדברת.

דליה נכנסה למשרד וביקשה מהפקידה שתודיע ל“בוס” מי באה. הוא יצא אליה והכניס אותה לחדרו.

“אני מבין שאת כבר יודעת על האסון”.

הנהנה בראשה.

“לא מובן לי איך זה קרה, הוא היה נהג מצוין”.

“מה פתאום נסע דרומה?”

“גם זה אינני יודע”.

“אתה יודע! אמור לי בבקשה, אמור לי!”

“דליה, אני לא בטוח שתרצי לדעת…”

“אני יודעת עליו הרבה יותר משאתה מעלה על דעתך”.

“הוא נסע דרומה, לדעתי, כי הוא חיפש בדחיפות אשה אחת הגרה בבאר־שבע, ששמה חסיה פרומין”.

“האם הוא היה נרגז ממשהו?”

“אני מתאר לעצמי. אחרת לא היה סוטה שמאלה ועולה על מכונית שממול, אם כי בעדות שיש במשטרה נאמר שהמכונית האחרת סינוורה”.

“סינוורה?”

“כן”.

“האם היית במשטרה?”

“לא אני, היה שם עורך דין שלנו. ממנו לא יעלימו דבר. יש לו קשרים פנטסטיים”.

“אולי דינה קרויט יודעת משהו,” עלה רעיון במוחה של דליה.

“את מכירה אותה?”

“לא ממש, אך היא טלפנה אלי והודיעה לי על האסון”.

“בואי, ניגש אליה ונדבר אתה. אולי היא תספר לנו”.

“למה שאני אלך? לי היא לא תספר…”

“להיפך. רק הופעתך הבלתי־צפויה לצדי יכולה להשפיע עליה”.

“איך?”

הוא הסביר לה את כוונתו, איך לדגדג את גאוותה של דינה, כדי שתדבר. הם תירגלו את סיפורם ואת התנהגותם אצל דינה, ויצאו לדרך. בדרך שאלה אותו על מקום הלוויה ומועדה. הדבר נקבע בהסכמת כל האבלים, ביוזמת אחיו הבכור ובהסכמתה של דינה. הוא יובל לכפר הולדתו. השותף דאג כבר לכל הסידורים, קרוב לוודאי שהלוויה תהיה מחר.

שמעון שמע מיואל את המידע שהוא מסר לו טלפונית, מביתו של יואל למשרדו של שמעון. שמעון לא הגיב, נשאר תוהה. יואל הפסיק את השתיקה היקרה, בשיחת טלפון בין־עירונית, ואמר לשמעון שהוא מבין את תדהמתו. הוא לא חייב להגיב. חסיה ביקשה מיואל לתת לה את השפופרת ואמרה: “שמעון, היה חזק ושקול. חשוב היטב אם אתה רוצה בה בחזרה עכשיו”.

“חסיה, לא זו הבעיה. אין אני מאמין שהיא תרצה לשוב אלי”.

“היא תרצה”.

“אל תהיי בטוחה. את מכירה אותה אך מעט, וגם זה רק מסיפורים שסיפרתי לך”.

“זה נכון. ואני בטוחה שיואל מצטרף אלי, הוא שלא תחייב את עצמך בשום דבר לפני שתחשוב היטב”. יואל הניד בראשו להסכמה.

הדחף הראשון של שמעון היה להתקשר עם אמו ולהתיעץ אתה. הוא דחה מעליו רעיון זה. לא רק שהוא לא רצה לראות את עצמו כ“ילד של אמא”, אלא מפני שידע ששיקוליה הם שיקוליו של דור אחר, גישתה שונה, מהותית, משלו ולא עצתה דרושה לו. מה בדבר ברוך ומשה? לספר להם – כן; להתייעץ – רק עם עצמו. העצה היחידה שהוא קיבל היתה זו של חסיה, הוא לא יתחייב, אולם הוא מוכרח להיות עם דליה. הוא הודיע לאמו ולמשה טלפונית מה שנודע לו מפי יואל, ביקש מאמו לספר לאביו וממשה – לברוך. גם האם וגם משה אמרו לו, כל אחד על־פי דרכו, לבל יעשה צעד מחייב בלי מחשבה תחילה. אחרי שתי השיחות אמר למזכירתו שקרה לו משהו אישי בלתי־צפוי והוא מוכרח ללכת הביתה. ביקש ממנה לבטל את כל הפגישות לאותו יום.

“שמעון, אולי תישאר עוד רגע ונעבור על רשימת העניינים, ותאמר לי מה בדיוק לומר לכל אחד?”

“טוב,” אמר שמעון ושיבח בלבו את המזכירה. אם כי לא אמר שום דבר שבח, היא חשה יפה שהוא מעריך גם את רגישותה וגם את דאגתה שענייני העבודה יסבלו פחות ככל האפשר בגלל בעיותיו האישיות, שהיא שיערה שהן נוגעות ליחסיו המעורערים עם אשתו.

אחרי שעברו על העניינים, התברר לו שעליו לטלפן לשלושה אנשים שאי־אפשר להטיל על המזכירה לדחות אותם. הדבר נעשה במאמץ לא קטן של כוח הרצון. כוח זה היה לשמעון למכביר.

הוא יצא, והחליט ללכת לביתו ברגל, אם כי המרחק היה לא קטן. הדבר היה דרוש לו להתאווררות. הוא היה בטוח שימצא את דליה בביתם. היא לא נהגה לצאת מהבית בבוקר, אלא לקניית מזון, ליד הבית. לא עלה על דעתו, משום־מה, שהיא יודעת על גדעון והבוקר השתבש אצלה.

התהלך ברחוב ומחשבותיו הוליכוהו חזרה לנעוריו. הוא יצא עם דליה זמן־מה בלי שהעז לעבור מחסום מסוים, בין חברות כאילו נטולת מין לחיזור של גבר אחרי אשה. היא לא היתה ראשונה אצלו, אפילו לא עשירית. היא לא היתה ראשונה, אולם שונה. היה בה תום שקסם לו, תום שלא היתה בו שום טיפשות, שאפילו לא גבל עם טיפשות. כל מי שמקשר תום עם טיפשות מתכוון לסוג אחר לגמרי של תום. להיפך, היא היתה נערה נבונה, רגישה וכן אדם שקרא לא מעט. היה על מה לדבר איתה. הוא נהנה הנאה מרובה מהערצתה את כושרו האינטלקטואלי. היא ידעה שהוא “מישהו” ב“הגנה” והיה לה טאקט שלא לשאול יותר מדי. הוא העריך זאת בימים ההם וזכר לה את הדבר לטובה גם אחר כך.

פעם הם ישבו על הדשא בכיכר דיזנגוף, זה היה בשבת אחרי הצהריים. היא הניחה את כף ידה על הדשא ונשענה על כף היד. הוא הניח את כפו על כפה בליטוף קל. היא משכה את כפה.

“מדוע, דליה, מדוע?”

“אני… אני לא יודעת… שמעון, אני מאמינה שאתה בחור ישר, כל כך קל לרמות אותי…”

“מי רוצה לרמות אותך, דליה?”

“בוא נלך מפה”.

הם הלכו בכיוון לים. הלכו בדומייה זה לצדה של זו, זו לצדו של זה. רק תוך כדי מהלכם שילב שמעון את אצבעה של דליה בזו שלו. הצעד הראשון נעשה. הקשרים ביניהם התפתחו מהר מאוד. זמן קצר למדי אחרי דברים אלה כבר היו שייכים זה לזה, אם כי עד לחתונה עבר עוד זמן־מה.

בעצם היו לו מעט טענות אליה עד שהופיע גדעון. גם במה שקרה אחר כך האשם הוא גדעון ולא היא, כל כך קל לרמות אותה… עדיין. אמנם הוא אמר ליואל שיש לו עניין אתה ולא עם גדעון, אבל הוא נטה לדון אותה לחסד. מה הרגשתו כלפי העובדה שאויבו נהרג בתאונה? הוא לא שמח על מותו של האיש. כשיואל סיפר לו מה שסיפר, תפס את עצמו שהדבר גורם לו הנאה, סיפוק או הרגשה שנעשה צדק לאותו איש, אולם מוות לא ביקש בשבילו. פעם, במילואים, אמר לו מישהו שהוא איש רך ונטול קשיחות בשביל חייל קרבי. מי אמר לו זאת? אולי היה זה גדעון קרויט עצמו? אין הוא זוכר.

כשבא שמעון לביתו מצא בית ריק מאדם. דליה לא היתה בבית, כידוע לנו. הוא הסתובב קצת הנה והנה והתברר לו עד מהרה שמצב רוחו אינו מתאים להמתנה חסרת מעשה. הוא החל להכין ארוחת צהריים לארבעה. לא תמיד היה שמעון בא לצהריים. באחרונה הרבה להישאר במשרד בצהריים. דליה חזרה הביתה זמן קצר לפני המועד שעל הילדים לבוא הביתה, נדהמה כשראתה את שמעון מכין ארוחת־צהריים. דווקא היום – אמרה לעצמה.

דליה ושותפו של גדעון נכנסו לדירתה של דינה זמן קצר לאחר שהחברה הלכה לה. לפני בואם טלפן אליה אחיו. הוא אמר שיגיע עוד באותו יום לתל־אביב להסדיר את ענייני הלוויה. היה מוסכם שמביאים את הנפטר לקבורה בגליל, בכפרם, למחרת היום. דינה קיבלה את האורחים יפה, אך לא נמנעה מ“למדוד” את דליה כשנודע לה מפי שותפו של גדעון מיהי.

הלוויה תהיה בגליל, בכפרו. מחר, אולי אפילו רק מחרתיים. תלוי מתי יגיע האח לתל־אביב. היא לא ידעה שהאח דיבר גם עם השותף והשותף מסר את הטיפול בלוויה למקצוען שהבטיח שלמחרת היום יוכלו להוביל את ארונו של גדעון לגליל. השותף סיפר זאת לדינה.

“אז אתה יודע יותר ממני”.

על מבטה התמה של דליה הוא השיב שהכול קרה בזמן שהיא היתה אצלו במשרד, כשיצאה לשירותים. היא יצאה לשירותים למטרה אחרת משיוצאים לשם רוב בני האדם. היה לה צורך עז לבכות, ובחוסר המעמד שלה אצל גדעון, היה לה הכרח לבכות באין רואים. היא תמהה שלא סופר לה דבר בשובה אל חדרו, אבל זה היה פרט לא חשוב – יחסו של השותף לא היה כל כך חשוב בעיניה.

תוך כדי הרהוריה שמעה את דינה אומרת: “כשהלוויה היא בגליל התחתון, יבוא רק אלה שאהבו אותו באמת!”

“אני אהיה שם”.

שותפו של גדעון חש לא בנוח, כשהוא נעשה עד לתחושת יחד נוראה של שתי הנשים. כשהוא טלפן אל חסיה דווקא, חשב רק על יחסו של גדעון, לא חשב כלל על היחס אליו. הוא לא ניהל אורח חיים דומה לזה של שותפו־ידידו. פה ושם היו קשרי־מין עם נשים אחרות, בלי שאשתו ידעה על כך.

אשתו לא אהבה את גדעון, בגלל מה שידעה על אורח חייו. היא חששה קצת שמא בעלה “ידבק” מחברו. היה עליו לכפות על אשתו קשרים חברתיים עם שותפו־ידידו ועם משפחת קרויט. אף־על־פי שהיה שונה מחברו ראה את ענייני גדעון מנקודת ראותו של גדעון. לא היתה השפעה לא לעובדה שהוא עצמו ואורח התנהגותו היו שונים ולא ליחסה של אשתו לגדעון ולענייני הנשים שלו. לכן היה נראה לו שעליו להודיע על מותו של גדעון לזו שהיתה חשובה בעיני גדעון, לחסיה, ולאו דווקא לדליה. עכשיו הוא שאל את עצמו אם חסיה תטרח אף היא לבוא לגליל. חושו אמר לו שהיא לא תבוא. מחשבתו גלשה לוולגריות והוא אמר לעצמו: הוא לא יוכל לזיין אותה עוד…

“האם יש לך מושג למה הוא נסע דרומה?” שאלה דליה, כפי שהיא והשותף תכננו מראש.

“לא,” השיבה דינה, והשניים חשו שמאחורי התשובה יש משהו שלא נאמר. ה“לא” היה לא משכנע.

“אומר לכן בגילוי לב, אל תכעסו עלי, בבקשה, אני בטוח שהוא נסע דרומה כדי להגיע לבאר־שבע. יש לו, או יותר נכון היתה לו שם ידידה, והוא בוודאי נסע אליה”, אמר השותף, גם כן לפי המתוכנן.

דליה המשיכה בחלקה בשיחה המתוכננת: “אבל למה היה נרגש כל כך, עד שסטה שמאלה ועלה על מכונית גדולה שבאה מולו. ממה היה נרגש כל כך? מה היה יחסו אליה?” היא הפנתה מבט אל דינה וראתה איך הטכסיס של השותף פועל על דינה את פעולתו. פניה של דינה התכרכמו ואחר כך לבשו ארשת קשוחה יותר והיא אמרה כאילו כלאחר יד: “היה לו מה לספר לה…”

“את מנחשת מה הוא רצה לומר לחסיה?” שאל השותף, כשהוא תמה מאוד על מהירות ההצלחה של טכסיסו.

“אולי”, אמרה דינה והסתירה טפחיים. אחר כך נתקל מבטה במבט המתחנן של דליה. לפתע חשה שאם תספר את סיפורו של יואל ושלה לדליה יהיה זה ניצחון־מה שלה לא רק על גדעון, גם על דליה. זה גם יעלה במקצת את כבודה בעיני השותף, את כבודה של אשה שבעלה הרבה כל כך לבגוד בה. היא העמידה פנים שהיא מוכנה לספר רק לדליה: “אני מוכנה לספר לדליה, לא לך!”

“למה? את יודעת שאני לא רק שותף, אני גם חבר!”

“אולי דווקא מפני זה…”

“את עומדת על כך שאצא?”

“לא. אין דבר. תישאר!”

השניים נמתחו עד תום ואילו דינה השהתה קמעא את תחילת דבריה. היא סיפרה להם בקיצור נמרץ, אולם לא החסירה כל פרט חשוב.

“הוא בא אתמול הביתה אף־על־פי שאמר שלא יוכל לבוא בשום אופן. הוא מצא אותי עם בעלה של אחת מכן – הפנתה את מבטה אל דליה – אולי החשובה ביותר בשבילו מכל הנשים שהוא בגד בי אתן. שמה חסיה פרומין, כפי שאמרת, היא הפנתה את מבטה אל השותף. עשיתי לו עם בעלה של חסיה זו מה שהיא עשתה לבעלה עם גדעון… הוא רצה להכות את יואל, זה שמו של האיש. גדעון חטף מכה קשה מאוד מהקיר, כי יואל היה זריז מדי בשבילו והספיק להתכופף. אחר כך יואל עוד הוסיף לו. הוא יצא בכעס נורא. יואל וחסיה גרים בבאר־שבע…”

השותף התפלא על הסיפור מאוד, המאורע לא התאים לדימויו של גדעון בעיניו. דליה נשארה המומה לגמרי, לא האמינה למשמע אוזניה, עוד יותר מאשר לידיעה על מותו.

השניים לא אמרו דבר. הם נפרדו מדינה והלכו. השותף הוביל את דליה לביתה במכוניתו.

“חסיה, את רוצה שניסע ללוויה?”

“לא, יואל, אין לי רצון וגם לא נוח לי לפגוש שם במי שיבואו, לכי הסבירי מי את ולמה באת”.

“לא היה לך שום עניין אנושי בגדעון זה?”

"לא. תבין, יואל, כל הזכרים האלה מילאו תפקיד בשבילי, תפקיד שנגמר כשמת האיש שהרס אותי. לא התייחסתי אליהם לא בכבוד ולא באהבה. גדעון זה סיפר לי על יחסיו עם דליה של שמעון ואני סיפרתי זאת לשמעון, בלי שיזיז לי שאני מגלה סוד של גדעון. הייתי בעד שמעון. בהחלט. דווקא מפני שאתו לא עשיתי את זה. אחר כך סיפרתי לשמעון שנדמה לגדעון שלאשתו יש מישהו וחשבתי שזה שמעון… לא עלה על דעתי שזה יכול להיות אתה… הרי לא ידעתי שאתה יודע בכלל… והיא ניגשה אל בעלה, חיבקה אותו ונשקה לו.

“בכל זאת עם כל אחד אחר היה לך עסק קצר ואחר כך נגמר הכל, ואליו היית שבה”.

“נכון, הוא נדנד הרבה, לא רצה לוותר עלי, היה נוח מאוד אתו, היו לו סידורים של דירה ותנאים אידיאליים בשביל זה, וחוץ מזה בתור זכר הוא היה לגמרי לא רע, דווקא מהטובים שהכרתי…”

עברו לשיחה על הגברים האחרים, בעיקר על אלה שיואל העניק לנשותיהם מחסדיו. היתה זו שיחה שקל מאוד להגדירה כזולה וכלא מתאימה לבני הזוג פרומין, אך הדבר היה דרוש להם, כדי לחסל את העבר ולהתגבר על משקעיו. היה צורך בשיחה מסיימת, שאחריה שניהם ידעו הכל ולא ידברו על כך עוד. לא יהיה צורך לדבר על הכיעור שנשאר מאחור.

משנסתיימה השיחה, הלא קצרה, אמרה חסיה ליואל: “אתה יודע מה אני חושבת? לשמעון יהיו עכשיו בעיות”.

“למה את מתכוונת?”

“אשתו לא תוכל לטפל בילדים שלהם זמן־מה”.

“נכון, האם אנחנו יכולים לעזור?”

“כן, טלפן אליו שוב ותציע לו שהילדים יבואו אלינו, אתו או בלעדיו, להתארח אצלנו שבוע או שבועיים, עד שיתארגן”.

הוא שוחח עם מזכירתו של שמעון שחשה שהוא חבר של שמעון ושלשיחה הקודמת שלו עם שמעון יש קשר ליציאתו הבהולה מהמשרד. לכן סיפרה לו ששמעון עזב לפתע ולפי דעתה הוא בביתו.

“שמעון, כאן שוב יואל”.

“שלום יואל,” ענה שמעון מביתו. “אינני יודע אם אתה יכול לדבר, אבל אתה יכול לשמוע”.

“אני לבדי בבית. עוד מעט יבואו הילדים. דליה תבוא לפניהם או אחריהם, אינני יודע”.

“זהו בדיוק הנושא לצלצול שלי – חסיה ואני חושבים שבימים הקרובים יהיו לך בעיות עם טיפול בילדים. אנחנו מזמינים אותם, איתך או בלעדיך, לבוא אלינו לבאר־שבע, לשבוע או שבועיים, כמה שיהיה צורך…”

“תודה,” אמר שמעון מקרב ליבו, “עדיין לא חשבתי על זה, יתכן שתהיה בעיה. אמנם הורי יכולים לקחת אותם, אבל קל יותר להסביר נסיעה לבאר־שבע מאשר שיהיו פתאום אצל סבא וסבתא בתל־אביב”.

“אני מאמין שהם יתידדו עם ילדינו”.

“גם אני מקווה”.

“נעמוד בקשר”.

“בהחלט. ושוב תודה, לשניכם”.

כשיצאו דליה ושותפו של גדעון מבית הנפטר פנה אליה והציע לה להסיעה לביתה. נכנסו למכונית, דליה אמרה לו את כתובתה ונסעו. עם התנעת המכונית אמרה דליה: “בעצם אין אני יודעת מה שמך, רק שקוראים לך שריק”.

“שמי ישראל מזרחי”, אמר והוסיף בהתנדבות: “הייתי ביחידה אחת עם גדעון ועם שמעון במלחמת הקוממיות, התיידדתי עם גדעון והחלטנו לעבוד יחד אחרי המלחמה. הוא היה חקלאי מלידה. אני מכונאי, גם כן מלידה. הורי גרו באזור של גרז’ים ובתי מלאכה בדרום תל־אביב. אבי מכונאי, כבר בפנסיה. את מבינה שהמקצועיות שלנו היתה הבסיס לעסק שלנו. גדעון סיפר לך, אני מניח, שאנחנו מתקנים מכונות חקלאיות”.

“אהבת את גדעון מאוד, נכון?”

“כן, וגם הוא אהב אותי. פעם כשהיינו כבר שותפים זמן רב וחברותנו היתה עמוקה, הוא סיפר לי שעד שהכיר אותי היה מפלה לרעה, בלבו, את בני עדות המזרח. כשהכיר אותי הבין איזו שטות היא זו”.

“כל אשכנזי שמפלה בני עדות אחרות יש לו אנשים שאותם, ספציפית, הוא דווקא אוהב…”

“כן, אבל ידידותנו היתה משהו שונה. הוא הכיר את משפחתי ואת משפחת אשתי וראה מבפנים חיים של יהודי המזרח”.

“מאיזו עדה אתה?”

“זה מסובך. משפחתי חיה בארץ דורות רבים. חלק ממוצאי הוא ספרד, כלומר ספניולי, חלק אחר – דמשקאים, עיראקים, חלבים ומה שאת רוצה…”

“רק לא אשכנזים…”

“זה חסר לך? גם את מפלה?”

“לא שריק, כלל לא. אם אפשר לומר משהו אז להיפך. אני מעוניינת מאוד, כל חיי, בתרבות של עדות ישראל השונות, אין אני קוראת לזה ‘עדות המזרח’, מפני שהמרוקאים, שהם כבר כיום העדה הגדולה ביותר בארץ ומספרם עוד יגדל, אני מקווה, באים מקצה מערב…”

“את מתעניינת, בוודאי, במלבושים ובמאכלים”.

“גם באלה, אבל עוד יותר בשירים ובסיפורי־עם. ניסיתי אפילו ללמוד לאדינו”.

“היה לך פעם חבר ספרדי?”

“לא, לא יצא לי. בעצם היו בחיי רק שניים ועכשיו…”

“נשאר אחד”.

“לא, נדמה לי שלא נשאר אף לא אחד, אין אני בטוחה שאני נשארתי…”

דליה התפלאה על עצמה שהיא מדברת כל כך בחופשיות עם אדם זר. היה לה צורך נפשי להוציא מקרבה את מה שהעיק עליה בעוצמה רבה, ולפניה אדם שהיה חבר קרוב של גדעון. הם התחברו במלחמת הקוממיות, כמו שמעון ושמואל. בכל זאת החליטה לשים מחסום לפיה.

ישראל מזרחי עצר את מכוניתו לפני ביתה של דליה והציע לה להסיע אותה במכוניתו ללוויה, אולי אשתו תיסע ואולי לא תיסע, “היא לא כל כך אהבה את חברי גדעון, בגלל עסקי הבחורות שלו, אבל אליך יהיה לה יחס טוב – אני בטוח”.

“תודה שריק. בינתיים שלום ואתקשר אתך מחר בבוקר”.

“טוב, שלום לך”.

דליה יצאה מהמכונית, פתחה את ארנקה כדי להוציא את מפתחותיה והבחינה שהאיש ממתין עדיין. היא נפנתה אליו וחייכה. הוא החזיר לה חיוך.

עלתה לביתה, כשהיא מהרהרת אם תספר ואיך תספר לשמעון. ממילא הוא יכיר עלי הכל – וברגע זה תפסה את עצמה שהיא שוטמת אותו, קשה לה לשאת את בינתו החודרת. לפעמים זה היה חורה לה אפילו כשהוא היה אתה; עכשיו הכל פועל לרעתה. קיוותה שיש לה עוד זמן לחשוב. רק כשפתחה את הדלת ראתה ששמעון כבר בבית, בשעה כל כך לא צפויה.

זמן קצר אחרי שהלכו דליה וישראל מביתה של דינה, הגיע אחיו הבכור של גדעון מהגליל. הוא כאילו הביא איתו “חתיכת גליל”. הוא בא מהשדה. באותו יום יצא לשדה, עבד כמנהגו, ואשתו הגיעה אליו בריצה. האיש קצת התרעם על ריצתה, זה היה לא טוב לבריאותה. משהגיעה אליו עם הידיעה על מות אחיו, התאבן האיש, שאח אחד כבר אבד לו, אבל הוא היה איכר, שתי רגליו עמדו על הקרקע. הוא התאושש מהר. בשקט גמור סידר את חפציו, חזר לביתו, התרחץ, החליף בגדים, שוחח טלפונית עם שותפו של גדעון ונסע לתל־אביב. אנו יודעים כבר, שהכל סודר בלעדיו, בתושייתו של ישראל מזרחי, השותף־חבר של גדעון. בכל זאת היה חשוב לו לבקר את דינה. הוא ידע שבכוחו לעזור לה. הוא לא ידע את כל מה שאירע, אולם היה ידוע לו יפה שהיא סבלה מתגרת ידו של אחיו, סבלה מאוד. טוב יהיה אם יסיע אותה ואת ילדיה לכפר.

אחרי ששמע מדינה שעניין הלוויה טופל, אמר לה שהוא לוקח אותה ואת הילדים לגליל כבר באותו יום; הם יהיו אצלו עד הלוויה, אחרי הלוויה ישובו לתל־אביב. דינה, האח והילדים חייבים ב“שבעה”, והנוהג הוא ש“יושבים” בבית שהנפטר גר בו. אחרי ה“שבעה” יסעו לגליל, יעלו על קברו של גדעון, ישארו בגליל עד ה“שלושים” ואחר כך – נראה. האח מציע לדינה להתישב עם ילדיה בכפרו של גדעון בגליל. יש לגדעון רכוש חקלאי, שיפרנס אותם. שניהם לא ידעו אם העסק שווה משהו כשגדעון אינו עובד בו. החשבונות עם השותף לא היו נהירים להם. האח לא ידע שהיה לגדעון ביטוח חיים ודינה לא אמרה דבר. לא רצתה לערוך תוכניות כבר עכשיו. לא רצתה לדבר על תוכניות. האח הוא שדיבר: “גם לך וגם לילדים יהיה אצלנו יותר טוב מאשר פה. שם יש גליל, שם אני חי ואתם תהיו בעצם חלק ממשפחתי. גם להינשא מחדש יש לך סיכוי טוב יותר בכפרנו מאשר בתל־אביב”.

“אינני חולמת על בעל אחר…”

“מה אומר לך, הוא היה אחי, אהבתי אותו, את יודעת כמה! אבל בעל טוב הוא לא היה!”

“נכון, ואני הייתי, לדעתך, אשה טובה?”

“אינני יודע אם הוא לא הביא אותך לניאופים פה ושם – אני אמרתי לו תמיד שזה יהיה הסוף והוא צחק”.

“זה קרה”.

“אל תספרי לי. לא רוצה לשמוע. לא רוצה לדעת”.

דינה תמהה על החוסן הנפשי והשלמות המוסרית של האח, של בן כפר קטן בגליל ששום עיר גדולה לא עיוותה אותו. לרגע שאלה את עצמה איך זה שהיא התאהבה בגדעון ולא באחיו הבכור.

בינתיים הגיעו הילדים הביתה. לא היה צורך לספר להם. הם חשו והבינו הכול. רצו אל אימם, חיבקו אותה ובכו. אחר כך ניגשו אל הדוד שחיבק אותם בחוזקה כמי שאומר: עלי דאגתכם.

“את יודעת מה, אני מציע שנצא לדרך מייד”.

“הרבה אין מה להתעכב, אבל אני בעד זה שנאכל קודם ארוחת צהריים”.

הם אכלו, סידרו את הבית והכינו אותו ל“שבעה”, ארזו מזוודה ויצאו לגליל. בדרך אמר יואב בלי לחשוב הרבה על ההשפעה שעלולה להיות לדבריו על הילדים:

“נחוץ להיזהר. מה שחסר למשפחתנו זו עוד תאונת דרכים”.

“אבא נהרג בתאונת דרכים?”

“כן”.

יותר לא שאלו הילדים דבר. הם נתכנסו בתוך עצמם. כך הם הגנו על בריאותם הנפשית. המכונית ובה הקרויטים הגיעה לכפר הקטן שבגליל הרבה יותר מוקדם משציפתה להם אשת הדוד־הגיס. בכל זאת היתה מוכנה לקבלת פניהם של אורחיה. לא היתה זו פגישה שמחה, כמובן; אבל הילדים נפגשו לא בלי שמחה עם בני דודיהם.

ערב קשה חיכה לדינה, כשידידי הנעורים של גדעון שנשארו בכפר באו לבקר אותה, לספר לה מה היה גדעון בשבילם וכמה קרובים היו אליו. גיסה וגיסתה חשו שלא טוב לה, שהיא מותשת נפשית וגופנית. הם הצליחו להוציא את האורחים מהבית, סוף־סוף מחכה לה יום קשה, יום הלוויה.

מעולם לא היה לדליה כל כך לא־נעים לפגוש את שמעון כמו בבואה הביתה, לאחר ששריק הביא אותה. “רק זה היה חסר לי,” אמרה לעצמה בראותה אותו. על פניה היתה רשומה הרגשתה ושמעון לא טעה בה. בכל רע יש גם טוב, הרהרה דליה אחרי זמן־מה. לא היה לה שום צורך נפשי לטפל בעריכת שולחן והגשת ארוחת צהריים לילדים שעוד מעט יבואו.

“אני מבין שאת כבר יודעת”.

“מה אני יודעת?” היתממה דליה, ללא סיבה הגיונית, רק כדי להרוויח קצת זמן, לא הרבה, זמן שלא היה לה כל סיכוי להשתמש בו למציאת תשובות נאותות.

“גדעון קרויט”. זו הפעם הראשונה ששמעון ביטא את שמו ושם משפחתו בשיחה עם דליה. גם לו עצמו לא היה ברור מדוע נהג כך.

דליה לא השיבה. פרצה בריצה לחדר האמבטיה, כדי לבכות שם, בלי שהאויב יראה אותה בוכה. כשיצאה משם, קל היה להבחין בעיניה האדומות, אף־על־פי ששטפה את פניה לאחר הבכי. כולם נוהגים כך, אין זה עוזר. עתה ידע שמעון בבירור שהוא צדק בביטחונו שלא תרצה לחזור להיות אשתו. הבעיה שהעסיקה אותו היתה סידורים ראשונים לגבי הילדים.

“אקח את הילדים אל משפחת חברים שלי מחוץ לעיר לשבוע או יותר, כי את לא תוכלי כעת לטפל בהם”.

“מדוע שלא תעביר אותם ישר אל הוריך?”

“כי מוטב שלב ביניים קצר, שאינו מחייב כל הסברים”.

“מתי תסעו?”

“אחרי הצהריים, אני רוצה לשוב עוד הערב לתל־אביב”.

משום־מה היא היתה בטוחה שהוא נוסע צפונה, אולי לקיבוצו של ברוך או לקיבוץ אחר. שנאתה החדשה לשמעון נתפוגגה במקצת בראותה אותו דואג לה מריחוק מתאים לגבר לא־רצוי.

“האם אתה יודע איך זה קרה?”

“כן”.

“אני מתכוונת לא לתאונה עצמה, אלא לסיבה שהוא היה כל כך נרגז עד שגרם לעצמו תאונה איומה זו”.


הוא רצה לומר לה שהוא יודע, אך בחלקיק השניה האחרון לפני שאמר, שינה את דעתו, מכיוון שרצה לשמוע מפיה מה היא יודעת ואיך תספר זאת: “למה את מתכוונת?”

“למה את מתכוונת?”

“הוא בא לביתו ומצא את אשתו עם גבר אחר. תאר לעצמך שהיא עצמה סיפרה לי זאת, לי ולשריק, כלומר לשותפו בעסק”.

“זה כל מה שהיא סיפרה?”

“כ־כן…”

שמעון התאמץ שלא לפרוץ בצחוק.

“דליה, אמרת לי פעם, לפני שנים רבות שקל לרמות אותך… אבל את לא יודעת לרמות…”

“למה אתה מתכוון?”

“את יודעת”.

“מה אני יודעת?”

“שהגבר שגדעון תפס במיטתו הוא גבר שגדעון קיים עם אשתו יחסי־מין. גדעון נסע אל האשה לגלות לה את מעשי בעלה, אבל היה נרגז ממעשיה של אשתו. איש כגדעון לא יכול היה לומר לעצמו שעשו לו מה שהוא עשה לאחרים. האם גם את רואה את הדברים מזווית הראייה שלו?”

דליה חישבה להתעלף. מניין הוא יודע כל זאת? ואולי הוא יודע עוד דברים? לא איכפת היה לה שידע עליה כל שידע. ממילא לא היתה לה שום כוונה לשקם את חייה אתו. היא קיוותה לשמוע מפיו משהו שהיא עצמה לא ידעה.

“אולי תספר לי מה שאתה יודע, או שאתה מסרב לנדב לי אינפורמציה?”

“למה? הייתי מוכן לספר לך גם קודם, אילו רק רצית לשמוע…”

סיפר לה למה גדעון התקשר אתה. היה לה חשד־מה בעניין זה, אבל לא ביטחון. ציטוט המילים מפי גדעון בדבר רצונו “לזיין לסנוב הזה את אשתו ואת הנשמה שלו” היו כמדקרות חרב בליבה. שמעון חש בזאת, הוא ידע שאין שיקום לחייהם המשותפים, ואולי טוב שאין שיקום, טוב מבחינתו. לכן לא היתה לו מניעה להוסיף משהו מרגיע: “אני מניח שאחר כך נוצר אצלו יחס כלשהו אליך עצמך, על פי דרכו, לא בדיוק אהבה, לאהוב הוא כנראה אהב רק את עצמו”. לשמעון לא היה צורך נפשי לנקום בדליה, ובדבריו לא היתה כל שמחה לאיד.

דליה חשה בזאת ותחושתה זו הגבירה את הצורך שהיה לה לשפוך את לבה לפני שמעון. היא הצליחה במאמציה להמנע מזה. היא לא הגיבה על סיפורו. רק אמרה לו: “טוב, קח את הילדים מחוץ לעיר ואני מציעה שתשאר אתם; ביחוד מבחינת הילדים, אבל גם לנו מוטב שלא נשאר הלילה בבית לבדנו…”

“האם את חוששת מפני?…” שאל שמעון בחיוך.

“לא, שמעון, אינני חוששת. לא בזה העניין”. סתמה ולא פירשה. לא סוכם אם ישאר עם הילדים ללילה או ישוב באותו יום לתל־אביב. היא ביקשה: “תאכל עם הילדים לבדך. אני יוצאת. תאמר שנסעתי מחוץ לעיר ולכן אתה מוביל אותם אל חבריך. אגב, אם תחזור ולא תמצא אותי, אל תתפלא – לא קרה לי שום דבר. אני אלון אצל הורי או אצל חברה”.

“שלום דליה”.

“שלום שמעון”.

הילדים שמחו מאוד על השינוי הבלתי־צפוי בשגרת היומיום – נסיעה לבאר־שבע. הם אכלו עם אביהם בלי אמם – גם זה שינוי… הם יצאו לדרך זמן קצר אחרי הצהריים. לפני כן שוחח אביהם טלפונית עם הפרומינים ועם חברו ברוך. הם הגיעו לבאר־שבע לפנות ערב ופנו הישר אל ביתם של הפרומינים.

חכם, חכם, והוא לא מבין לפעמים דברים “פשוטים”, אמרה לעצמה דליה. כעסה של דליה על שמעון שיבש את שיפוטה. לפי דעתה היה עליו להבין מעצמו שאין היא יכולה לישון אתו בדירה אחת הלילה. רק לאחר שהוברר לה שהיא עצמה אינה מסוגלת לענות, לעצמה, על השאלה מדוע אין היא יכולה, נרגעה קצת ואמרה לעצמה שהוא לא כל כך אשם, בעצם אין לה במה להאשים אותו, ואפילו חטאיו הישנים כלפיה מחווירים עם הזמן ותחת רושמם של האירועים שאירעו. מכל מקום אין לה ביטחון שהוא לא ישוב הלילה הביתה, ואילו היא – עם הסבר או בלי הסבר – אינה רוצה ללון הלילה תחת קורת גג אחת איתו. מכאן שעליה לקיים מה שאמרה לו ולחפש לעצמה מקלט לילה. בבית הוריה? לא רצוי. נחוץ למצוא חברה. הראשונה שעלה על דעתה לפנות אליה היתה ריבי. האם התפתח משהו בינה ובין שמעון? אם התפתח משהו, דליה רוצה שריבי תדע שהיא ממשיכה להיות “מחוץ לתמונה”. אין היא יודעת אם תוכל לשוב אל עצמה, ודאי שלא תוכל לשוב אל שמעון. מה יהיה אתה? אין לדעת.

דליה ניגשה לבית מרקחת וטלפנה משם לריבי.

“שלום ריבי, זו דליה, אני מוכרחה לראות אותך…”

“שלום דליה, את מוכרחה ואני פשוט רוצה לראות אותך…”

“אני באה מייד”.

דליה הניחה את השפופרת ואמרה לעצמה, שהתשובה של ריבי ביטאה את אישיותה הקורנת של חברתם זו. כשנכנסה דליה לביתה של ריבי קל היה להבחין שהיא כולה מעורערת. ריבי ראתה זאת, כמובן, ורצתה קודם כל להרגיע את רעותה. היא הציעה לדליה שתאכל ארוחת צהריים אתה ועם שמוליק: “נדבר אחרי האוכל”.

כך היה. כמו בעד למסך הבחינה דליה בטיפולה של האם בבן היתום שלה, שמעה את שיחתם, בלי שתתערב בה. אחרי ניסיונות אחדים לשתף אותה בשיחה ויתרה ריבי על כך. לאחר גמר הארוחה נשלח הילד לחדרו, לשחק בצעצועיו. הוא היה מורגל למדי להיות לבדו. הילד לא מיחה, אם כי התפלא במקצת. האורחת היא דליה, שהוא מכיר אותה היטב. היא “כמעט” דודה.

“הוא נהרג בתאונה”.

“מי?!”

"לא שמעון, הרגיעה אותה דליה, “גדעון, הגבר שהייתי שלו”.

“איך? מה?”

“זהו זה”. אמרה דליה ולא סיפרה לריבי את הסיפור כולו. ריבי נשארה תוהה רגע ואחר כך שאלה: “שמעון יודע?”

“כן, נודע לו לא ממני, וידע יותר פרטים משידעתי אני. את יודעת, גם אם אני כועסת עליו על עניין זה או אחר, אני מודה לו שהבין מעצמו שאני לא חוזרת אליו”.

“בעצם, מדוע זה כל כך ברור לך?”

“קודם כל מפני שזה ברור לי… אמרתי לאמו שיחסי עם בנה היו כמו אגרטל יפהפה. הוא נשבר. אגרטל שאיחו את השבר שלו אינו שווה שום דבר בעיני. אינני רוצה בו…”

“את בטוחה שאינך רוצה?”

“כן בהחלט. לא החלטתי מה אני רוצה, ואם בכלל ארצה משהו, אולם אל עברי לא אשוב. זה בטוח!”

“דליה, באת לספר לי זאת מפני שרצית שאדע מבחינת יחסי אתו – זה מיותר”.

על מבטה השואל של דליה השיבה ריבי: “הוא מילא בחיי את התפקיד הגברי היחיד שיכול היה למלא. כן, דליה שכבתי איתו. הוא היה הראשון אחרי שמואל, וזה מה שהיה נחוץ לי, כנראה. נחוץ היה לי חבר טוב של שמואל, האחרון שהיה לידו – יהיה הראשון אצלי אחריו. אל תחשבי שהיה לא טוב לי אתו מבחינה מינית. להיפך. הוא מצוין. יש סיבות שאולי לא אצליח להסבירן, שבגללן לא נוכל להיות בעל ואשה. לעולם. עכשיו יהיה לי קל יותר לחפש את הגבר המתאים”.

“חבל, חשבתי דווקא שזה יהיה טוב לשניכם ולילדים, שלך ושלי…”

“אינני יודעת אם תביני מה שאומר לך. שמעון הוא אריסטוקרט, אריסטוקרט יהודי, גם לפי מוצאו, גם לפי חינוכו וגם לפי אופיו. הוא יכול להיות אלף פעמים סוציאליסט, ואני מאמינה לו שהוא סוציאליסט ישר – אבל זו השקפתו, זו אינה מהותו. אני יכולה ללמוד, להיות בעלת השכלה, בעלת הכנסה, אבל אני בת העם, לטוב ולרע. זה לא יידבק. לעולם”.

“ואני?”

“את באמצע, לא כמהו ולא כמוני. אגב, גם שמואל היה בן העם, אבל חברות בין שני גברים אין פירושה חיים אחד בתוך השני כמו בעל ואשה. במיטה הגבר נכנס לתוך האשה; בחיים זה עוד יותר מורכב וכל אחד נכנס לתוך האחר…”

דליה שתקה והרהרה אם אין בתיאוריה של ריבי מידה של אמת, ואולי יש בה הסבר נוסף לסטייתה משמעון לגדעון. גם גדעון היה באמצע כמוה, ואולי “בן העם” כביטויה של ריבי. מכל מקום הוא היה שונה מאוד משמעון. נחוץ עוד לחשוב על מה שאמרה ריבי.

“ריבי, האם אני יכולה ללון אצלך הלילה?”

“מובן מאליו, אינך רוצה ללון בבית?”

“שמעון נסע להוביל את הילדים אל חברים שלו. לא בטוח אם יחזור היום או מחר. אין אני רוצה לראות אותו היום”.

“בסדר”.

“רגע, הוא עלול לבוא אליך?”

“כ־כן…”

“האם לא אמרת לי שזה לא ילך ביניכם?”

“עדיין לא אמרתי לו ולכן הוא יכול לבוא בלי הודעה מוקדמת…”

“מוטב שאלך למקום אחר. מותר לטלפן?”

“ודאי”.

היא טלפנה אל דינה, זו שהתגרשה מחיים וילדיה נשארו אצלה. היא אמרה לה בפשטות שנחוץ לה מקום לינה לעצמה ללילה זה. דינה לא ידעה כל מה שקרה לדליה, אולם מה שידעה הספיק כדי שלא תתפלא על הבקשה. היא ניאותה מייד והשתיים נדברו שדליה תבוא אל דינה מייד, תקבל ממנה מפתח כדי שתוכל לבוא ללון מתי שתרצה.

מהרגע שטלפן משה אל ברוך וסיפר לו מה שסיפר, אחז בברוך אי־שקט. חש שעליו לעשות משהו, לעזור לרעו, ולא ידע במה יעזור; חשש רק להפריע או להזיק חלילה. הוא טלפן למשרד, לא מצאו, טלפן הביתה, למד מפי שמעון שהוא נוסע לבאר־שבע. אולי ישוב עוד הערב ואולי רק מחר.

“אם תחזור הערב גש אל רינה. דליה ואני מוזמנים שם לארוחת ערב. אני מתכוון לדבר איתם על אמריקה. על יהודי אמריקה ועל עלייה משם. כשנצא אני רוצה לבלות איתך ואם נחוץ – גם לדבר.”

“אין על מה לדבר, ברוך. דליה יצאה לפני רגע מהבית ולא תשוב היום, להערכתי. אני אתן לילדים צהריים ואקח אותם לבאר־שבע, אל חברים. אם אחזור ויהיה לי מצב רוח מתאים אגש אל רינה לפגוש אתכם. אולי אטלפן לשם להידבר אתך”.

משסיפר ברוך למשה על השיחה הזאת, ראה האחרון לנכון לספר לו משהו על חסיה ויואל, לא יותר מדי. ברוך הצטער על שמצבו במשק ובמשפחתו אינו מאפשר לו להציע לשמעון לארח את הילדים אצלו. זה היה סידור אידיאלי, אילו היה אפשרי. אין כמו קיבוץ לאירוח ילדים במצב מיוחד כזה.

ברוך הלך אל דליה, סיפר לה מה שאירע, והיא – כמו חסיה – הביעה השערה שדליה האחרת, אשתו של שמעון, תרצה לשוב אליו: “אם לא מייד אז תוך זמן קצר”. היא שאלה את ברוך אם, לדעתו, יאבה חברו לחדש את קשרי הנישואין (לא הפורמליים, אלה לא נותקו עדיין) עם אשתו.

“אין אני יודע מה הוא היה עושה אילו…” אמר ברוך, “זה מורכב אצלו, מבחינת הילדים. מי שלא ראה אותו מטייל עם ילדיו במשק שלנו או בהרים, בטיולים שטיילנו יחד – לא יוכל לעולם להבין עד כמה האיש הזה אוהב את ילדיו…”

“יותר מאשר אתה אוהב את שלך?”

“דליה, אני חושב שאני אב טוב. אני אוהב מאוד את הילדים וגם חורבן יחסי עם לאה לא פגע ביחסי אליהם, אבל מה שאני מספר לך על שמעון אינו על אב טוב. זהו יחס אנושי מיוחד במינו, שלא ראיתי כמוהו”.

“אני מבינה”.

“לא, דליה, אינך יכולה להבין, כי אי־אפשר להסביר זאת. את זה צריך לראות…”

“אתה אוהב את שמעון מאוד”.

“כן, חברותנו החלה ביריבות בין תנועות נוער, יריבות רעיונית. הוא היה ימני להחריד, כשהיינו בבית־ספר. שמרנו בסוד את ידידותנו מפני חברי התנועות שלנו… לא היה לי מעולם חבר קרוב ממנו בין החוגיסטים”.

“מה זה בעצם חוגיסטים? אני יודעת שזה כינוי לחברי ‘המחנות־העולים’, אולם מה מקורו?”

" ‘מחנות־העולים’ הוקמה בראשית שנות השלושים מאיחוד של תנועה עצמאית־מקורית שצמחה בגימנסיה ‘הרצליה’ וקראה לעצמה ‘החוגים’ עם שבט צופים ירושלמי, ‘הלגיון’. שני הגופים הגיעו בהתפתחותם הרעיונית לחלוציות ולתנועת העבודה, ובתוכה לקיבוץ־המאוחד. כשהם התאחדו קראו לעצמם ‘המחנות־העולים’. הצטרף אליהם שבט צופים מחיפה".

“אז גם אתם בעצם צופים!”

“לא, המסורת ששלטה אצלנו היתה חוגיסטית, והיא כלל לא היתה צופית, אפילו לגלגו על צופיות, על עיסוקים בקשרים ובכל מיני שטויות – כפי שזה נראה לנו”.

“ומה דעתך עכשיו?”

“כמו שבקרב החרדים יש מתנגדים לחסידות של הבעש”ט, שהם בטוחים גם היום שהחסידות היא תורת־שווא, אבל הם נוכחו שהיא שומרת על הדתיות טוב יותר מהמתנגדיות השכלתנית".

“אני מבינה”.

“את רואה, בעניין זה אני בטוח שאת מבינה!” אמר וזינק אליה לנשקה…

נחלצה ממנו ושאלה אותו מה הוא מתכוון לעשות עתה למען רעו, שמעון. ברוך טלפן אל משה והציע לו שיתקשר לבאר־שבע ויאמר לפרומינים שיעמדו בקשר אתם, כדי שברוך והוא יוכלו להיכנס לפעולה כלשהי, אם יהיה צורך. “תוכל למצוא אותי אצל דליה,” סיים ברוך את דבריו.

אחרי זמן קצר החזיר משה צלצול טלפוני ואמר לברוך שהעניין סודר. הוא דיבר עם יואל פרומין. יואל אינו חושש שיהיו סיבוכים כלשהם, אולם “מה שבטוח – בטוח”. הוא יתקשר אם יהיה צורך. בסוף השיחה הפליט משה, כאילו כלאחר יד: “מחר הניתוח של בתיה”.

ברוך שאל למועד ולמקום המדויקים ולאחר שנאמר לו, הציע למשה שהוא יבוא לחכות איתו בחוץ. סודר ביניהם שמשה יטלפן אל ברוך לאחר שבתיה תיכנס לחדר הניתוחים, כדי שהיא לא תדע שברוך בא. בואו עלול לאותת לה עד כמה בעלה נרגש ומודאג. ידיעה זו מיותרת לגמרי בשעת ניתוח.

עם צאתה מביתה של דינה, לאחר שנטלה מפתח, יצאה דליה לרחוב, מצאה טלפון וטלפנה אל השותף, אל שריק. היא שאלה אם ההצעה לנסוע איתו עומדת בעינה.

“כן, תהיי אצלי במשרד בעשר, טוב?”

“בסדר”.

“יש לי רושם שרצית לומר לי עוד משהו”.

“כן, הייתי רוצה לשוחח קצת על גדעון עם מי שהיה חבר טוב שלו”.

“בסדר, בעוד שעה בקפה ברזיל, האם זה מתאים לך?”

“איפה זה?”

“בפינת גרוזנברג ואלנבי”.

“כן, אני יודעת”.

בשיחתם בבית הקפה היה שריק הדובר העיקרי ודליה שתתה את דבריו בצמא. הוא סיפר לה איך נפגשו ביחידה, בראשית המלחמה. זה היה בגליל. אחר כך העבירו אותם יחד ממקום למקום ורק מאוחר יותר נפגשו עם שמעון ועם שמואל. בין גדעון ושמואל היו יחסים ידידותיים פחות או יותר; את שמעון הוא לא סבל. שריק לא הבין מדוע הוא קורא לו סנוב, כי שמעון היה דווקא חברותי. שריק שם לב ששמעון פשוט לא רואה את גדעון, והחליט שבוודאי נפל דבר ביניהם בעבר.

חרה לגדעון כששמעון הציל את גדעון, את שריק ועוד חברה אחדים, שנתקעו במשלט־לא־משלט, והיה צורך לחלץ אותם. שמעון עשה זאת בהסתכנות רבה ובתושייה לא רגילה. גדעון ניגש אל שמעון ואמר “תודה רבה”, כשהוא עדיין מתנשף מעמל הקרב. תודה לא היה ביטוי מקובל, אולם גם מעשהו של שמעון היה לא רגיל. שמעון לחץ את ידו המושטת של גדעון בלי אומר, וגם אחרי זה המשיך שלא לראותו. אסירות התודה נהפכה אף היא לכעס נורא, היא שילשה את הכעס הקודם.

“ספר לי קצת על גדעון עצמו, בלי התייחסות לשמעון”.

הוא היה בן כפר עם כל המעלות שיש לבן כפר. היו לו ידי זהב, וזה היה נכס אדיר בעסק שלהם. הוא היה חבר טוב, לא רק כלפי שריק, גם כלפי חברים אחרים. למשל, הרווק שהיה משאיל לגדעון את דירתו. “אין לך מושג כמה גדעון עזר לו,” סיפר לה ישראל מזרחי. “הוא הכיר אותו דרכי, והתידד אתו הרבה יותר משהייתי אני מיודד איתו. גדעון נמנע מלגעת באחותו, כי ידע שבן עדות המזרח לא יסבול זאת, אפילו בן עדות המזרח שחי כל ימיו עם אשכנזים”. שאלתה של דליה אם לדעתו אשכנזי היה אוהב זאת השאירה אותו מהורהר. אמר לה שהיא צודקת, אבל בכל זאת יש הבדל. ניכר היה בו שלדעתו ההבדל הוא לטובת עדות המזרח.

“אמרת שהוא היה מפלה לרעה את בני עדות המזרח”.

“עד שהכיר אותי. אחר כך הכֹל השתנה. חלק מחבריו היו בני עדות המזרח, והוא למד להכיר את התרבות והפולקלור המזרחיים”.

“מוזר שאף פעם לא דיברנו על כך, ואני כל כך אוהבת את תרבות העדות השונות בישראל”.

הגבר הביט באשה במבט שלא השתמע לשתי פנים. היו במבט זה גם תשוקה, אולם לא רק תשוקת בשרים בלבד. חשה שהוא רוצה גם את נפשה.

“לא,” אמרה ברוך, “התייחס אלי בבקשה כאל אלמנה לפני קבורתו של בעלה…”

“גדעון לא ראה בך את אשתו”.

“אני יודעת. גם אשתו החוקית לא זכתה אצלו לסטטוס גדול. אולי החשובה שבנו היתה דווקא חסיה זו, שלא היה לה יחס מיוחד אליו. כך נדמה לי”.

“אני חושב שאת צודקת”.

באותו רגע הבזיק במוחה של דליה שיש ודאי קשר כלשהו בין שמעון וחסיה. אולי לכן הוא יודע כל כך הרבה. רגע, אפשר לבדוק משהו.

“אמור לי, שריק, חסיה יודעת על האסון?”

“כן”.

“מניין?”

“טלפנתי לה וסיפרתי”.

“מדוע?”

“אינך מבינה בעצמך?”

הבינה. היא לא כל כך רצתה להבין, אולם הבינה יפה. לפתע לא היה לה עוד צורך לשוחח עם שריק. היא ביקשה לקבוע במסמרות את סידורי נסיעתם ונמנעה מלשאול אם אשתו תיסע אתם. היא לא שאלה והוא אמר לה: “לא סיפרתי לאשתי שאני לוקח אותך ללוויה. היא לא יודעת עדיין אם תיסע או לא. זה תלוי בכל מיני סידורים. אם היא לא תיסע אין לה צורך לדעת על נסיעתך. אם תיסע אומר לה שלפני שעה קלה טלפנת וביקשת להצטרף. אל תכחישי אותי”.

לדליה לא היתה ברירה, אלא לקבל סידור זה, אם כי היא לא היתה מאושרת שיש לה סוד עם שריק, סוד בפני אשתו.

“לפני שניסע אל חברתך ניכנס לאיזה מקום לקנות בונבוניירה”. אמרה דליה לברוך. למבטו המתפלא אמרה דליה בחיוך רך: “אתה קיבוצניק, כמו מלידה. אין לך מושג איך מתנהגים בעיר… אנו באים אליהם, ועוד בפעם הראשונה ולארוחת ערב – אתה מתאר לעצמך שאנו יכולים לבוא בידיים ריקות?!”

“כלל לא חשבתי על זה, בעצם גם בעיני מוצא חן להביא משהו. זה לא ענין של קיבוצניק או עירוני, יש קיבוצניקיות כמוך ויש עירוניים כמוני – אני בטוח בזה”.

“השאלה היא אם בונבוניירה זה מספיק, אבל אין אני מכירה אותם ובוודאי לא את טעמם. כשיזמינו אותנו אל חברים שלי אהיה יותר חכמה…”

הם הגיעו אל ביתם של רינה ורופא השיניים בשעה היעודה. גם ברוך וגם דליה שנאו איחורים ובוודאי אין לאחר כשאתה מוזמן לארוחת ערב.

ברוך הציג את דליה ורינה את בעלה. רינה היתה מארחת מצוינת וידעה לשבור את הקרח במהירות. בזמן הארוחה נסבה השיחה על המלחמה הקרה, על המסתננים הערבים ועוד. השיחה היתה קצת משעממת, מכיוון שהכול היו בדעה אחת, ואילו דליה לא העזה להציג שאלות של “איפכא מסתברא” כמנהגה. רינה העבירה את השיחה לנושאים אחרים, שהיה סיכוי שידליקו ויכוח. משהגיעו לנושאי הקליטה בישראל מצאו האורחים את עצמם בהתגוננות, הם התקשו להגן על חוסר הכשרון של החברה הישראלית בעניין חיוני זה. דליה וברוך היו יותר מדי אינטליגנטיים מכדי שלא יבינו את הטענות שהושמעו קצת ברמיזות ובהרבה עדינות, או שישיבו עליהן את התשובות הישראליות המשופשפות. עם גמר הארוחה עברו לחדר אחר בדירה המרווחת ובעל הבית אמר: “אל תחשבו שאנחנו מרגישים כמו מי שנמצא ‘מהצד השני של השולחן’ – אנחנו כבר די ישראלים, התגברנו על אי־הקליטה”.

“לנו היה יותר קל, לא ביקשנו ולא כלום; היה לך מקצוע עוד מאמריקה ואני הכרתי את הארץ מילדותי”. אמרה רינה.

“כן, אבל אנחנו מבינים טוב יותר את העולים, שיש להם פחות מזל משיש לנו”.

“זה מביא אותנו ישר לנושא שלמענו באנו אליכם הערב”. אמרה דליה.

“אני מקווה שעוד תבואו אלינו ואנחנו אליכם בלי מטרות פרקטיות”. אמרה רינה בחיוך.

“בהחלט”, אמרה דליה נבוכה במקצת.

רופא השיניים קטע את הנושא שהביך, בדיבור ענייני על יהודי אמריקה המועמדים בכוח לעלייה. הוא ניתח ניתוח מבריק את אופיה של יהדות אמריקה והגיע אל המועמדים האפשריים לעלייה. ברוך הקשיב בתשומת לב לדבריו, והבין שלפניו יהודי משכיל, שבעיות עמו הן חלק מחוויתו ומתודעתו והוא בקיא בנושא שהוא מדבר עליו. רינה הבחינה ברושם שדברי בעלה עושים על ברוך והיתה מרוצה מאוד. גם דליה התרשמה עמוקות מדברי היהודי האמריקני שהיה לישראלי, ואמרה לעצמה שהתועלת שתצמח לברוך מביקור זה היא גדולה מאוד.

“העצה הישירה החשובה ביותר שאני יכול לייעץ לך”, אמר המארח בתום דבריו, “היא שתימנע מלהפחיד יהודים בשואה שתבוא באמריקה”.

“אתה מאמין שיהודי אמריקה בטוחים?” שאלה דליה.

“כן, הם בטוחים בחייהם, אבל לא בהמשך יהודיותם. לא מתקבל על הדעת שיקרה שם מה שקרה בגרמניה. אין באמריקה רקע מתאים; גם בגלל ההבדלים הגדולים במוצא בין אמריקאי לאמריקאי, גם משום שלזכויות האדם ולדמוקרטיה יש שם שורשים הרבה יותר עמוקים מאשר בגרמניה. אין אני מאמין שהיטלר אמריקאי יכול להשתלט שם, והעיקר הוא שאני בטוח שלא יבואו הנה יהודים בגלל פחד כזה. אגב, גם מגרמניה לא באו רבים עד שהיטלר עלה לשלטון והחלו הרדיפות. אלה שבאו היו חלוצים, הם לא ברחו מפחד שמא יעלה היטלר לשלטון”.

“זה נכון”, הסכים ברוך ורצה לשאול מה לומר ליהודים כדי להניע אותם לעלות לישראל. עוד לפני ששאל ענתה רינה: “מה שיכול להביא יהודים הנה הוא הרצון לחיות בארץ של יהודים. יש ביטוי מקובל על יהודים רבים באמריקה, לפיו רק בישראל אפשר להיות יהודים ‘ללא מקף’, בשיקגו הם יהודים־אמריקאים, כשמקף מחבר שתי זהויות”.

“אני מצטרף לדברי אשתי, ורוצה להוסיף רק דבר אחד. אין צורך לתאר לפניהם את ישראל באור חיובי יותר מהמציאות. מותר בהחלט, וגם רצוי מאוד, לספר על הצרות ועל החסרונות ולעורר רצון לבוא הנה כדי לעזור לתקן את הטעון תיקון…”

“אתה יודע,” הרהיבה דליה עוז, “מפליא אותי איך למדת כל כך מהר עברית”.

“חסר לי עוד הרבה…”

“לא,” אמר ברוך, “אתה מדבר מצוין. גם אני מתפלא שאדם שלא ידע עברית בחוץ לארץ למד מהר כל כך”.

“זה היה חשוב לו מאוד. הוא למד במרץ בלתי־רגיל,” אמרה רינה. באותו רגע שמה לב שברוך מציץ בשעונו ושאלה אם הוא ממהר.

“לא, רק אמרתי לשמעון שאנחנו פה, ואם יספיק לשוב מבאר־שבע הוא יתקשר ואני מעוניין מאוד לפגוש אותו”.

“עכשיו אני אספר לדליה דברים מעשיים אחדים, שטוב שתדע לפני הנסיעה”. השתיים עברו לפינה אחרת והשאירו את הגברים לבדם, כשברוך ממשיך לשאול על הווי יהודי בארצות־הברית.

שמעון לא התקשר והשעה נעשתה מאוחרת. דליה וברוך נפרדו ממארחיהם, ודליה הזמינה אותם לביקור גומלין עוד לפני נסיעתם לאמריקה.

כשיצאו היתה לה הרגשה שהם מצאו להם ידידים שהקשר אתם יישמר.

זמן קצר אחרי שהגיעו לדירתה של דליה טלפן שמעון וביקש להיפגש עם ברוך. כשברוך התכונן לצאת ביקשה דליה להצטרף אליו. אף־על־פי שהיה לא נעים לברוך לסרב לה הוא עשה זאת, באומרו ששמעון זקוק לשיחה אתו לבדו: “לי אין סודות בפניך. זה לא מחייב את שמעון”.


שמעון לא השתהה זמן רב בבאר־שבע. הילדים הרגישו טוב מהרגע הראשון. יואל ידע להסדיר פגישות בין ילדיו וילדים אחרים. שמעון נח קצת, שוחח שיחה קלה עם הפרומינים, הודה להם בלבו על שאין הם דוחקים בו לדבר על מה שאין ליבו פנוי לדבר; הודה להם במלים עצורות על עזרתם ועוד יותר על חברותם. אחר כך הסביר להם שטוב שהוא כבר יכול לשוב לתל־אביב ולא להיעדר מהמשרד גם מחר. עניינים דחופים דרשו את טיפולו.

בדרך חזרה הובילוהו הרהוריו אל שמואל. האזור שנסע בו החזיר אותו לקרבות מלחמת הקוממיות ולקרב ששמואל נפל בו. נזכר איך הם סיפרו זה לזה על חייהם, על רעיותיהם. הם נמנעו מלספר זה לזה סיפורים אינטימיים על חייהם עם רעיותיהם, אולם דיברו גם על קשרים עם בחורות לפני נישואיהם. שמעון הרהר עתה ששמואל מעולם לא סיפר לו אם שמר אמונים לריבי. שמעון הניח שהוא שמר. שמואל סיפר לו איך חיזר אחרי ריבי. איך זנח את חברתו הקודמת בגלל ריבי, שפגש במסיבה. הקודמת היתה טובה במיטה אולם היתה עולה על עצביו בדברי שטות שהיתה אומרת. ריבי היתה תופרת במתפרה גדולה ועבדה קשה. אף־על־פי־כן היא למדה בשקדנות בשעורי ערב, עברה את בחינות הבגרות ולמדה הנהלת חשבונות ברמה גבוהה, בעצם ברמה אקדמאית. נוסף לזה היא היתה “בת שקוראת ספר”. הוא נהג לפגוש אותה בגמר השיעורים בבית־הספר שלמדה בו בערבים. הם היו מטיילים לתוך הלילה. טיילו, טיילו עד שנישאו. גם קשריו־הוא עם ריבי, גם סיפוריו של שמואל, הכול עודד יחס נפשי־לבבי אל האשה. הוא החליט שבהגיעו לתל־אביב יסע אליה ולא לביתו הריק. אולי ישאר אצלה כל הלילה; תלוי ברצונה ובמה שהדבר כרוך מבחינת הילד.

ריבי פתחה לו את הדלת ונראתה קצת מופתעת. “האם את מתפלאה שבאתי בלי הודעה מוקדמת?”

“בעצם אין מה להתפלא… רק שלא חשבתי שתבוא…”

“מדוע?”

“אני יודעת מה קרה, דליה היתה פה”.

“חשבת שדליה ואני חוזרים לחיים משותפים?”

“לא. היא הבהירה לי שזה לא יקרה בשום אופן ואני הבינותי שזה מוחלט אצלה”.

“כן. זה ברור לי לחלוטין”.

“ומה אצלך?”

“אילו היא היתה רוצה – היתה לי בעיה לא פשוטה. ריבי, אחרי הכל היא אמם של הילדים!”

“רק מי שאינו מכיר אותך היה מצפה ממך לתגובה אחרת…” אמרה ריבי בחיוך. הוא ניגש אליה ונשק לה יפה־יפה. אחר כך שאל:

“איפה שמוליק?”

“ישן”.

חיבק אותה, הוליך אותה לחדר השינה שלה. היא נתנה לו להפשיט אותה ורק לאחר שהיו שניהם במערומיהם נעשתה פעילה יותר.

רק לאחר שהתלבשו וחזרו לחדר המגורים אמרה לו: “אני שמחה מאוד שזה היה כל כך טוב הפעם”.

“מדוע דווקא הפעם?”

“כי זו הפעם האחרונה”.

“למה את מתכוונת?”

“שמעון, אני בחורה שכאשר היא אומרת ‘לא’, לזה היא מתכוונת”.

“האומנם החלטת בשלילה על יחסינו?!”

“כן”.

“יש לי שתי שאלות”.

“שאל בסדר הרצוי לך או החשוב בעיניך”.

“מדוע החלטת בהחלטיות כזאת לסיים את קשרינו האינטימיים?”

“כי לעולם־לעולם לא נוכל לבנות בית שיתאים לשנינו. אתה זקוק לאשה שגברת לוין תוכל לומר לחברותיה מי הם הוריה והם ידעו מיהם, ושמר לוין יראה לפי התנהגותה בבית שיש לה ‘חינוך’. גם אתה בעצמך זקוק למה שהם זקוקים לו, אתה בנם. מה אומר לך, גם דליה לא היתה בדיוק האשה בשבילך, אבל היא היתה קרובה לזה יותר ממני, והיתה מסוגלת להסתגל במקצת וגם אתה ויתרת לא מעט…”

“ריבי, סלחי לי, אבל את מדברת שטויות! כל התיאוריות המעמדיות שלך מצוצות מהאצבע. זה נכון, כנראה, אצל האנגלים ואצל עמים אחרים שחרגו מהפיאודליזם רק מן הבחינה החוקית והמדינית, לא מן הבחינה החברתית. אנחנו יהודים!”

“העם הנבחר…”

“במובן זה בוודאי – כולנו יחסנים, בני אברהם, יצחק ויעקב. זו גם הסיבה שאין אצלנו הסכמיות חברתית על הפרשי שכר. את מדברת על אבי. אין דבר שהוא מתרפק עליו יותר מאשר סיפורים על בעלי המלאכות בעיירה שלו…”

“ודאי. הוא אריסטוקרט אמיתי. אין לו צורך נפשי להגן על האריסטוקרטיות שלו…”

“אילו היתה תופעה כזאת הייתי מכיר אותה טוב יותר, ואני אומר לך שאת מדברת שטויות”.

“אף פעם לא דיברת אלי בחריפות כזאת”.

“אף פעם לא העלבת אותי”.

כאילו שמע במו אוזניו את הביטוי “בת העם” מפי – הרהרה ריבי ואמרה רק: “זה לא עלבון”.

שמעון הרגיש אחרת. הוא היה בטוח שהיא לא צודקת, שהיא עושה לו עוול בהערכותיה. הוא הבין שאין סיכוי, לא ידע אם הוא עצמו רוצה כל כך שיהיה סיכוי. מחשבה חצי־קנאה עברה בראשו שאילו משה עמד לפניה לא היתה דוחה אותו בהחלטיות כזאת. הוא נפרד ממנה בחטף, כשהוא נזהר שלא יהיה בהליכתו החפוזה שום רמז לקטיעת הידידות שלו עם אלמנתו של שמואל.

הוא הלך לביתו וטלפן אל ברוך. היא נשארה בבית ושאלה את עצמה מה היתה השאלה האחרת, זו שלא נשאלה.


דינה לא שאלה שום שאלות. היא הבינה לרוחה של דליה, הראתה לה את החדר שיועד לה ללילה זה, נתנה לה מפתח והסבירה לה כל מה שנחוץ היה לדיליה לדעת, כשתבוא, גם אם דינה כבר תישן. דינה שאלה אם דליה רוצה לשתות אתה קפה. דליה הודתה על ההזמנה לקפה. היא התנצלה שהיא ממהרת והלכה. אכן, היא מיהרה. היא לא מיהרה לשום מקום, היא מיהרה מכל מקום.

דליה הלכה והלכה, לאן שרגליה הובילו את נשמתה. לפתע מצאה עצמה בגן הנביאים שבצפון העיר. היא אהבה גן קטן זה, נשכח מגנים. היא נהגה לבלות בו עם ילדיה כשהיו יותר קטנים. לפני שהיה גדעון. לא פעם היתה בה מרירות תוך כדי הבילוי, מפני שלשמעון לא היה די פנאי בשבילה ובשביל הילדים. נרעה לה שהוא עובד יותר מדי, יותר מאחרים ויותר מדי, לפי המשכורת שהוא מקבל. היא היתה אמנם שותפה להרגשת השליחות שלו בעבודתו, ובכל זאת… הזכרון של אותן מרירויות, קלות בהשוואה, החזיר אותה בנקל אל ההווה המר מכל מר. עד כה חשבה עליו, על גדעון, רק עליו. היא כאבה את מותו, היא רחימה עליו על שחייו נתקפדו, ואחרי ששמעה מה ששמעה מפיה של אשתו – רחמיה עליו גברו עוד יותר. אמנם בשכלה הבינה שמעשיה של דינה לגדעון אינם חמורים יותר ממעשיה שלה לשמעון, אולם הרגשותיה אמרו לה: איך אפשר להשוות את שמעון לגדעון?! שכלה לעג ללבה, ולבה כעס על שכלה הלגלגני.

אדם קרוב אצל עצמו, אפילו אשה אוהבת. עתה, בגן הנביאים, החלה לחשוב על עצמה. מה יהיה עליה? היה ברור לה שהיא לא תמות, לא תתאבד ולא תדעך. היה תחייה. היא מוכרחה לחיות עם גדעון, לפחות עם זכרו. איך עושים זאת?

אילו היתה הרה לו, כי אז היתה מאושרת. אילו היתה יולדת את בנו של גדעון והיתה קוראת לו גדעון… היא לא הרה. אין היא יכולה אפילו להשלות את עצמה. כן, אילו היתה יולדת לו כשהיא עדיין נשואה לשמעון היה נוצר סבך בשביל הילד, בעיית הממזרות הממאירה וכל הכרוך בה. לא רק היא בן־אדם ולא רק גדעון – גם הילד חשוב, ואולי יותר מהם. לכן גם אסור לה להחליט לקרוא לבת בשם גדעונה, מה הילדה אשמה? אבל אין בת ואין בן. איך יהיה?

אולי תלקט חומר על גדעון מפי חבריו. איך תעשה זאת? היא רק התחילה לדובב את שריק (והוא ההגון שבהם!) וכבר החל לנסות אליה דבר. הוא עוד יחשוד שדחתה אות על רקע עדתי… המחשבה ששריק רצה בה היתה בכל זאת נעימה ולכן קצת מרגיעה. דליה נרדמה על הספסל שבגן.

“גברת, את חולה” מה יש לך?", שאל ילד כבן עשר שהעיר אותה. דליה התעוררה לפתע והבינה שעשתה תנועות והשמיעה קולות של סיפוק מיני תוך כדי שנתה. אכן, היא קיימה משגל נהדר עם גדעון – בשנתה. גדעון לא עשה שום דבר שהיה למורת רוחה. הכל היה בדיוק לפי טעמה… במציאות מעולם לא הגיעה לשלמות כזאת, לא עם שמעון ואף לא עם גדעון.

“סליחה!” אמרה דליה לילד, קמה והסתלקה מהמקום במהירות. הלכה אל הוריה לספר להם מה קרה. לפני פתח ביתם התחרטה. החרטה מובנת הרבה יותר מאשר הכוונה לספר להם. יחסיה עם הוריה לא חייבו אותה להתחלק אתם בהוויותיה ובצערה הגדול. היא אהבה וכיבדה אותם כפי שראוי לבת להתייחס לא הורים. לא יותר מזה. לשם מה נחוצה לה הבאת הפנים של מי שמשוכנע שהוא צדק בטענותיו על הפרת ברית הנישואין עם שמעון? גם אמה לא תעזור לה יותר מאביה. הם טובים, אין ספק שהן אוהבים אותה, אבל…

דליה לא מצאה לה מקום והחליטה לפתור את הבעיה בהליכה לקולנוע. כך יעבור הזמן. תמיד חסר לה זמן, עתה היה לה זמן מיותר, מיותר מאוד. קנתה כרטיס וראתה סרט מוסיקלי נאה. היא נהנתה ממנו הנאה מרובה. דליה לא היתה מוסיקלית מאוד, אולם היא אהבה מאוד מוסיקה, והיה במוסיקה כדי להרגיע אותה בכל מימי מצבים. למשך הסרט נשכח מלבה כל כאבה. איך זה קרה לי? שאלה עת עצמה והסבירה לעצמה שזהו מנגנון ההגנה העצמית של האדם. בלי שכחות כאלה קשה להתגבר על אסון כאסונה. בכל זאת – חשבה בלבה – רק המוסיקה, או סרט מוסיקלי, יש בכוחם להביא לי שכחת־מזור קלה זו. בלכתה אל ביתה של דינה החליטה שקודם כל עליה לחזור להוראה, לעבודה במקצועה, עוד לפני שתחליט החלטה על אורח חייה, על עתידה. כשבאה אל דינה מצאה אותה ערה. הן שתו כוס תה בשתיקה. טוב היה לשתוק עם דינה.


שמעון וברוך נפגשו בבאשר נפגשו ושוחחו בהליכה, כפי שנהגו לעשות מפעם לפעם. שמעון היה מסוער משיחתו עם ריבי. הוא סיפר לברוך הכל והלה התקשה להבין – מדוע שמעון נסער כל כן? הוא עצמו אינו בטוח כלל שהוא רוצה בה. היא אינה רוצה, אינה כועסת, להיפך. ידידותם יכולה להישמר. הכל תלוי שבמעון. מה קרה?

משהחל שמעון לחטט יוטתר ויותר בעניין זה של אריסטוקרטיות תפס רעו שהאיש נפגע. משיהו העז לשים חיץ בינו לבין עמו, בינו לבין העממיות היהודית. מן הבחינה החברית, הצורך לתמוך בחבר בדחקו, היה על ברוך להצטרף לטענותיו של שמעוין אל ריבי ולתמוך בדעתו ש“אין דבר כזה”. יושרו האינטלקטואלי של ברוך מנע בעדו נקיטת קו “פשוט” כזה בשיחתו עם רעו. הוא ניסה לצרף יחס חברי עם האמת שבליבו: “שמעון, אתה צודק בהחלט, אף־על־פי שיש משהו בדבריה. אתה סיפרת לי פעם שזמן לא קצר הרגישה דליה לא בנוח נוכחות הוריך, שהיה מתח מסוים בין הוריך להוריה כשנפגשו. אני מבין מדבריך שמוצאה של דליה הוא מבית אינטליגנטי ואמיד יותר מאשר ריבי. נכון שזו אינה סיבה להימנע מלהתקשר, ודאי שאפשר להתגבר על הכול, נכון שאצל כל זוג יש בעיות שיש להתגבר עליהן, אבל אין מה לכעוס על הבחורה הזאת. נכון שמסירותך לשכבות העממיות גדולה יותר משל הרבה אנשים שגדלו בבית עני, אולי מזה היא פחדה”?

שמעון לא התרעם כלל על ברוך, אבל לא הסכים אתו: “נכון שיש אנשים שונים מבחינת התנהגותם, אבל זה קורה גם באותה משפחה. אחי, למשל, לעולם לא ילמד לאכול במזלג וסכין כמקובל, היא גדל באותו בית שאני גדלתי בו, והוא שונה ממני בהתנהגות, ולא רק בעניין הסכין והמזלג”.

“הוא דומה לך בנאמנות לאומית”.

שמעון לא הגיב על המחמאה הכפולה, לו ולאחיו, והמשיך: “אתה באמת חושב שאני יכול להיות מאושר עם בובה מצועצעת?”

“אחותך היא בובה כזאת?”

גם על שאלה זו לא ענה הנשאל. במקום זה המשיך בטענותיו: “אתה באמת מאמין שריבי מבינה לנפשם של תושבי שכונת שפירא יותר ממני?”

“לא. אני גם אינני בטוח שהיא טוענת שהיא מבינה יותר. לכן לא הבינה כשטענת שהיא העליבה אותך”.

בשלב זה החל שמעון להבין את ריבי וכעסו החל לדעוך. ברוך חש זאת מייד והחליט שמוטב להשאיר את הנושא במצב שהגיע אליו והיחס של שמעון אל ריבי יסתדר הלאה מעצמו.

ברוך סיפר לשמעון על הניתוח של בתיה, אשתו של משה. משום־מה נחרד מזאת שמעון יותר מאשר ברוך. אולי מצבו הנפשי שלו עצמו הניע אותו לחשוש לרע ביותר. הם המשיכו ללכת ואשת רעם עמדה לנגד עיניו של שמעון במצבים שונים בחיים, החל מפגישתם הראשונה, כשמשה הציג לפניו את חברתו. אחר כך כשהיה אחד המעטים בחתונה הצנועה של השנים ועוד אחר כך בשמחות ובעצבונות וסתם באירועים שונים – בביתו שלו, בביתם של בתיה ומשה, במקומות אחרים. הוא נזכר שריבי הכירה אותם בדירתם של הלוינים, כשהם והיא היו אורחיהם של דליה ושמעון, עם עוד מוזמנים. היא התידדה איתם, ביחוד עם בתיה. הם הזמינו אותם מפעם לפעם לביתם.

“ובכן אתה תהיה אתו בזמן הניתוח. זה טוב מאוד. גם אני הייתי בא, אבל אני חושש שהפרזה תעורר את פחדיו. נה דעתך?”

“ראה, אתה בעבודה. איבדת היום יום עבודה, כמעט שלם. לך מחר לעבודה, אטלפן אליך משם, ואם יהיו סיבוכים – תבוא.”

הדברים התקבלו על דעתו של שמעון. השניים נפרדו ליד פתח ביתה של דליה ושמעון צעד משם לביתו ברגל. זה היה נחוץ לו לפני שנכנס לדירתו הריקה. לא רק הדירה היתה ריקה.


בשעה עשר, בעצם דקות אחדות לפני כן, הגיע שרית למפגש עם דליה, ומצא אותה כבר יושבת שם ומציצה כל פעם בשעונה. הוא ניגש אליה ואמר בחיוך קל: “אני מקווה שלא איחרתי”.

“לא, שריק, אני היא שהקדמתי…”

“אשתי החליטה לא לנסוע”.

דליה היתה מעדיפה שהאשה תיסע אתם, כך תימנע משיחות שהחלו לייגע אותה ולא תהיה סכנה מצד הגבר שבשריק. הרגשה זו גברה כשהוא הוסיף: “אילו ידעה שאת נוסעת – אולי היתה באה…”

דליה החליטה כבר ביום הקודם לקבל את הדברים כמו שהם, ולהימנע ממה שהיה לה הכרח להימנע ממנו. לשריק היתה רגישות מסקת, כדי לחוש מה רצוי ומה לא רצוי לאשה שמצאה חן בעיניו יותר ויותר. כל הדרך לגליל דיבר האיש על עצמו ועל עצמו עם גדעון. הוא סיפר לה על מלחמת הקוממיות, על חברותו ב“הגנה” טרם מלחמה, על טיולים בארץ. ישראל מזרחי אהב לטייל בארץ וטייל בה הרבה. לפעמים היה מצליח למשוך את גדעון לטיול, אלא שגדעון לא כל כך נהנה מנוף. היה גאה על כך שהכל אומרים שהגליל יפה כל כך, אלא שהוא עצמו היה אדיש לזאת. דליה קלטה כל פרט על גדעון, פרטים מחמיאים יותר ופרטים מחמיאים פחות.

הגיעו לכפר זמן קצר לפני הלוויה, שיצאה מבית המועצה או הוועד, הם לא ידעו איך קראו בכפר זה למוסד השלטון המקומי. ניגשו לדינה, לחצו את ידו של האח ודליה נרעדה. נראה היה לה שהיא חשה בקרבת הדם שבין האחים, אם כי בעיני שום אדם אחר לא היה דמיון חיצוני ביניהם. הם התרחקו לפאתי הלוויה ודליה אמרה לישראל מזרחי: "אל תפריע לעצמך, גש אל המרכז, אני אשאר לבדי. לי לא מתאים להידחק.

הוא עשה כן והיא נשארה לבדה וכך הלכה אחרי הארון, מרוחקת מהמשפחה, בחברת אנשים זרים שלא ידעו מה עושה כאן עירונית זו ולשם מה הטרידה את עצמה לבוא. הרהוריה נסבו סביב האח. הוא אחיו. יש איזה זהות גנים או כמעט זהות בין שני אחים, לפחות תורשה אחת לשניהם. לא, אין היא מסוגלת לאהוב את האח, אבל אולי תהיה מסוגלת להרות לו, לאחר גירושיה משמעון, וללדת גדעון חדש. גדעון החדש יהיה טוב מהקודם, היא תחנך אותו. יהיו לו כל היתרונות של הגבר שהיא אוהבת גם לאחר מותו, רק היתרונות. בעוד היא מהרהרת התקרבה הלוויה לבית הקברות. דליה זקרה מבט הצדה והבחינה בעץ עבות שממערבו שטח נמוך יותר, ריק. לפתע נזכרה באחד מסיפורי הווידוי של שמעון על עברו עם בחורות, לפני שהכיר אותה. הוא סיפר בהתלהבות ובנוסטליה על משגלים עם נערה בת הכפר, בת הטבע, תחת עץ זה, לאחר שהביטו שניהם בשקיעה, כשידה בידו. משהחשיך התפשטו. היא עמדה על כך שישארו במערומיהם כביום היוולדם. הוא חזר וסיפר לה על אותה נערה.

“חשתי כמו אדם הראשון לאחר שידע את חווה”. זכרה דליה את סיומו של הסיפור מפיו של שמעון. כך התגבשה בליבה ההרגשה שתחת עץ זה תשכב עם אחיו של גדעון ופה יקרה הדבר שיביא לעולם גדעון חדש. היא לא חשבה על כך שכל תולדות העץ וייחודו, מבחינתה, קשורים בשמעון. הפפנימה את הסיפור וניתקה אותו משמעון. מכיוון שלא חשבה על כך, הדבר לא יכול היה להפריע לה. היא המשיכה להביט לכיוון העץ שנעשה חשוב לה.

החזן השמיע את דברי התפילה הנהוגים, והאח אמר “קדיש” במקום הבן שהיא קטן מדי. הושמעו דברי הספד שדופים על ילדותו, שלא הוסיפו לדליה דבר. ריכזה את תשומת לבה בעץ, שעל אותו משטח שממזרחו מישור ולכן אין לכנותו גבעה. רק במערבו מורד תלול, היוצר מצפה נעים לצפייה בשקיעת השמש. לא הבחינה שמישהו צופה בה. אותה מישהי היתה אשת האח. היא הנערה שאיתה היתה לשמעון החוויה המסעירה ביצי עלומיו.

בשובם מבית העלמין ניתקה האשה מבני משפחתה והיגעה אל דליה, קראה לה הצידה למקום שלא ראו אותן בו, כי היה מוסתר בית רת ומחסן. היא שאלה אותה בלי הקדמות: “האם מוכר לך שמעון לוין?”

“כ־ן… אני אשתו, כלומר הייתי אשתו…”

האשה הזרה חיבקה אותה, נשקה לה ואמרה, שהבינה זאת מהמבטים שלה אל העץ… “תיארתי לעצמי ששמעון סיפר לך…”

“זה קשור אצלך רק אתו?”

“לא… כמעט… איך אומר לך, שהיתה לי הרגשה כל כך חזקה, עד שהסתכנתי בשאלה ישירה”.

“ומי את?”

“אני רבקה קרויט, גיסתו של גדעון”.

“אמרי לי, האם גם גדעון חיזר אחריך אז?”

“כן, אבל אני לא הייתי מעוניינת אז בבחור מהכפר שלנו, חיפשתי את העיר. רק אחרי שנים בא לי שכל לראש ועכשיו טוב לי. באמת.”. חייכה.

לדליה נעשה ברור שהיא לא תוכל לזכות בזרעו של בעלה של האשה בהיעלם ממנה. לא אחרי פגישה וז. מיניה וביה החליטה להיות גלוית לב אתה עד הסוף, כבר בשלב זה.

“לי לא טוב. עזבתי את שמעון, אם כי עדיין לא התגרשנו ברבנות, מכיוון שאהבתי את גדעון. הייתי אצלו אחת מרבות. הוא לא הבין שאני ורק אני אהבתי אותו ממש. עכשיו אין לי ולא כלום”.

“בואי לגור בכפר שלנו. כל דבר יזכיר לך אותו. פה תוכלי לחיות אתו בדרך מסוימת”.

“מה אעשה פה לקיומי?”

“אינני יודעת מה מקצועך, אבל ודאי שתוכלי להיות פה מורה. חסרים לנו מורים”.

“אני מורה, אם כי שנים אינני עובדת בהוראה”.

“מצויין, אעזור לך בכל!”

דליה רצתה לשמוע בדיבור זה כאילו רמז לעזרה במישור שהיא היתה משתוקקת אליו כל כך. הקשר בין שתי הנשים נוצר והיה חזק כבר מההתחלה. דליה קבלה את הצעתה של רבקה לעזרה כדבר מובן מאליו, סוף־סוף רקה היא שהציעה לה הצעה יוצאת דופן זו, לעבור לכפרו של גדעון המת.

כשחזרה עם שריק לתל־אביב היא רצתה מאוד שהאיש ישתוק ויתן לה לשקוע בשרעפיה. הוא שתק. גם הוא היה עמוס רגשות. גדעון היה הטוב שברעיו. גדעון היה שותפו ומותו עורר בעיות שיש לתת עליהן את הדעת. רק לאחר שעברו את השרון בדרכם לתל־אביב קטע האיש את מחשבותיו, ואת מחשבותיה, פנה אל שותפתו לנסיעה ואמר לה: “דליה, אני מבין שאת שקועה כעת בזיכרו של גדעון. אין מי שיכבד זאת כמוני. אני רק רוצה לומר לך שיחסי אליך שונה לגמרי משלו. אני אחכה לך. כשתרצי בי, תני לי סימן”.

“טוב, שריק,” אמרה דליה שבלבה גמלה תוכנית שלמה. היא תפנה מחר למשרד החינוך, תבקש משרת מורה בכפרו של גדעון, תסדיר במהירות מרבית גט משמעון ותתחיל בחיים חדשים. היא תנשום את האוויר שגידל את גדעון. אולי תצליח גם יותר מזה.


דליה יצאה לבית־ספרה וברוך נותר לבדו בדירתה, שהיתה גבר כמעט גם דירתו שלו. למחרת היום עליו לנסוע למשק, כדי להתגרש מלאה ואחר כך יירשמו לנישואין. מחשבה קונדסית עברה במוחו: מי יקדים את מי, הוא יקדים את דוד בנישואיו עם דליה או שלאה תקדים אותו בנישואיה עם דוד… הוא המתין לצלצולו של משה מבית־החולים, ותוך כדי כך החליט לקרוא ספר. לא היה לו מצב רוח לקריאת ספר שיחייב אותו למאמץ שכלי. הוא אהב ספרי ילדים, ביחוד את אלה שקרא בהנאה רבה בילדותו – איפה ימצא ספרי ילדים בדירתה של דליה? מבטו נקלע לקצה העליון של ארון הספרים של דליה ועינו צדה – ספרי ילדים! קיומם העיד על בעלת הדירה, ועדות זו היתה טובה בעיניו. אהבת ספרי ילדים ושמירת הספרים מימי הילדות ציין בעיני עוד קו חיובי בדליה אהובתו. הוא טיפס למקום שראה בו את ספרי הילדים והוריד לעצמו ספר אהוב מאוד, שמזמן לא ראה אותו, “באין משפחה” מאת הקטור מלו. כמה פעמים קרא אותו בילדותו! הוא שקע בגורלו של רמי וביחסיו עם מתיה וחשב על גברת מיליגאן הטובה והמיטיבה, הצטער על ויטליס וכלביו ועל הקוף “טוב לב” וכולם! כולם! צלצול הטלפון של משה החזירו אל עולמו שלו.

“הכניסו אותה לחדר הניתוחים”.

“אני בא מייד”.

ניתחו אותה בבית־חולים שנמצא בתוך העיר וקל היה לברוך להגיע אל משה מהר. השניים לחצו ידיים, משה היה נרגש, זוה היתה אחת הפעמים הנדירות שהוא לא הצליח להסתיר את התרגשותו. אחרי רגעים אחדים של דומייה שאל: “סיפרת לשמעון?”

“כן, בלילה לאחר שובו מבאר־שבע נפגשנו ודיברנו על כל מיני דברים. סיפרתי לו. רצה לבוא הנה גם הוא. אמרתי לו שלא יחסיר עוד יום במשרד. אם יהיו סיבוכים, חלילה, נקרא לו”.

“טוב”. אחרי רגע הוסיף משה:

“בריך, אתה יודע, אני אוהב אותה מאוד. נדמה לי שזו לא רק אהבה של בעל לאשתו. זה הרבה יותר מזה”.

“משה, זה מה שצריך להיות בין בני זוג. אתה זוכר את ספר ‘בראשית’?”

“כן על כך שאדם עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו להיות אתה לבשר אחד. שם מדובר על הצד הגופני, לכן נאמר בשר אחד ולא נשמה אחת”.

“אני לא בטוח בזה. המדובר בטקסט עתיק מאוד, מהעתיקים ביותר במקרא. אם לא העתיק ביותר. בזמן חיבורו של טקסט זה לא חשבו על נשמה, בנפרד מבשר, מגוף. הכוונה לקשר החזק בין בעל ואשתו”.

“זהו הקשר החזק ביותר”.

“ויחד עם זה גם חלש כל כך…”

“קורה”.

“כן”.

ברוך היה מרוצה שהוא מצליח למשוך את משה לשיחה כללית, שיש בה התפלספות, והיא עוזרת להסיח את דעתו מעקתו. עוד הם משוחחים ומשה הזדקף ותקע מבטו באדם בחלוק מנתחים, שיצא מחדר הניתוחים. האיש ניגש אל משה ואמר לו:

“עוד זה נמשך, אבל אני חייב לומר לך שהמצב לא טוב. הרבה יותר רע משחשבנו לפני הניתוח”.

משה נכפף, כאילו היכו באלה על ראשו ולא היה מסוגל לשאול משהו. ברוך עשה זאת במקומו: “מה פירוש שהמצב רע כל כך?”

האיש שהיה, כמובן, הדוד חנוך, הביט על ברוך וממנו אל משה ועל פניו נסתמנה שאלה.

“זהו ברוך שכטר, חבר טוב שלי ושל שמעון לוין, שאתה מכיר אותו”.

“מצבה הרבה יותר רע משחשבנו…”

“דוד חנוך, תוכל לומר הכל ברורות. אני די חזק לעמוד מול כל אמת, אכזרית ככל שתהיה”.

הדוד חנוך לקח אותם לפינה בחדר ההמתנה והושיב אותם על כסאות, הוא טפח בידיו על ירכיו לייד הברכיים וסיפר להם את הסיפור העצוב. כן, לבתיה יש סרטן, זה היה ברור מהרגע שפתחו. הסרטן כבר מתפשט. רצו לסגור בלי לנתח, כי אין סיכוי. הדור התחנן לעשות ניסיון להצילה. לנתח. היתה התייעצות קצרה והוחלט לעשות זאת על אף הסכנה הגדולה והסיכויים הקטנים, היא עלולה למות בחדר הניתוחים, אבל אילו לא נותחה לא היתה לה תקווה לחיות יותר מחודשים מעטים, וגם זה בעינויים קשים. נראה שזהו זן של סרטן שהתפתחותו מהירה מאוד; לכן נתגלה כשהמצב כבר כל כך רע.

הדוד חנוך היה אמור לשוב אל חדר הניתוחים. הוא חיבק ונישק את קרובו והלך מהם.

“בעצם ידעתי שזה כך! בלבי ידעתי, אבל השליתי את עצמי שלא”. ברוך עמד לשאול אותו מניין ידע, אבל עצר בעד עצמו ברגע האחרון ולא שאל את השאלה הטיפשית הזאת. במקום זה אמר: אני הולך לטלפן אל שמעון".

“כן, אנ זקוק לשניכם לידי עכשיו”.

ברוך מסר לשמעון מה ששמעו מפי הרופא, קרובו של משה, ושמעון אמר: “אני בא מייד”.

הוא בא בזמן, ניגש אל משה, חיבקו בחוזקה ואמר לו: “משה, אנחנו אתך, אנו רוצים שתהיה חזק, שתעמוד אפילו בקשה ביותר”.

משה חייך ואמר: “שמעון, היא עדיין חיה…”

“ואני מקווה שתחיה!”

עוד הדברים בפי שמעון ושוב הופיע הדוד ואתו הרופאים האחרים. הפעם לא דיבר הרופא קרוב המשפחה. הוא לא היה מסוגל לדבר. במקומו דיבר רופא אחר שאמר: “היא כבר לא תסבול יותר…”

משה ישב על כסאו, התכופף, אסף את ראשו בכפותיו והרכין אותו כמעט עד ברכיו – ושתק. עברו רגעים אחדים. שמעון רצה שהרופאים יעזבו אותם לנפשם, אבל הם נשארו. משה הרים את ראשו ואמר ביובש שהיה אופייני לאיש החזק הזה, שידע תמיד להסתיר את רגשותיו: “למתי אפשר לארגן את הלוויה?”

“זהו, יש עוד משהו. אנו מבקשים את הסכמתך לניתוח לאחר המוות. זה נחוץ כדי להבין איך לא נתגלה הדבר לפני שנתגלה ולשם עוד מטרות רפואיות”.

“ניתוח לאחר המות הזה, האם הוא יעזור לחולים אחרים?” שאל משה.

“בהחלט”, ענו לו.

משה נקרא לחדר אחר כדי לחתום על הסכמתו, ביקש מברוך ומשמעון שילווהו לשם. שניהם נסעו אתו לביתו, והיו אתו עד שבאו קרובי משפחה לטפל בילדים.

עוד בהיותם בביתו הלך משה לחדר שבתיה החזיקה בו את ניירותיה ומצא מעטפה שכתוב עליה “לא לפתוח כל עוד אני בחיים”. הוא פתח ומצא בה פתק קצר:

“משה היקר, אם אמות אני רוצה שתדע שהיית הטוב שבבעלים וגם אני השתדלתי להיות לך אשה טובה. אל תישאר לבדך. זה רע בשבילך ורע בשביל הילדים. אולי אינך יודע בעצמך, אבל אני יודעת שאתה לא מסוגל כלל לחיות לבדך, אף לא זמן קצר. אם מותר לי להציע יורשת במקומי, אני מציעה את ריבי, שהכרנו אצל דליה ושמעון והיא נעשתה חברה שלנו. זה לא מחייב אותך, כמובן”.


משה לא הראה את הפתק לחבריו ולא אמר להם דבר.


משהלכו ברוך ושמעון מביתו של משה הם לא השאירוהו לבדו. קרובי משפחה מילאו תפקיד של עשיית מהומה. מהומה זו, נדמה לאבל שהיא מפריעה לו, מציקה לו, ובעצם היא עוזרת, מפני שהיא מטמטמת במקצת. במנהגי השבעה היהודיים יש חכמת חיים, נסיון של דורות רבים.

ברוך הלך אל דליה, להכין את עצמו לפגישה עם הוריה. למירת היום עליו לנסוע למשק, לטקס הגט, בו בערב ישוב לתל־אביב ויקח את דליה אל אמו, שהתאלמנה זה לא כבר. דליה הסבירה לו שאחר כך יבקרו הוריה אצל אמו, ואמו אצל הוריה. חגיגת חתונה לא תהיה. זה לא היה אפילו ויתור מצד דליה. הטקס וההחגיגה לא היו דרושים לה. יינשאו ברבנות, יהיו עדים כנדרש לפי הדין ויסעו לשבוא ימים לאילת. שם רצתה דליה לבלות את “שבוע הדבש” שלה. בינתיים יוחלט במקום שמחליטים על דברים כאלה על נסיעתם, ותוך זמן קצר הם יצאו לארצות־הברית.

בזמן שדברים אלה קרו כבר נהגו, על־פי־רוב, לטוס לארצות־הברית, אולם דליה וברוך העדיפו אניה, מעין המשך של “ירח הדבש”. ברוך עלה במדרגות וכשפתח את הדלת במפתח שדליה ציידה אותו בו, אמר לעצמו שהלוואי שישלחו אותם למקום שיוכל ללמוד בו באוניברסיטה, אם לא לימודים סדירים לתואר אקדמאי ממש, לפחות משהו. הוא שמע רבות על “הרוורד”, והיה רוצה להישלח לבוסטון. ברוך סיפר לדליה על מותה של בתיה והיא השתתפה בצערו של ברוך והצטערה על שלא הספיקה להכירה. אפילו את משה עדיין לא הכירה.

“איך יהיה? הרי אתה נוסע מחר למשק ולא תוכל להיות בהלוויה”.

“הלוויה נידחית למחרתיים, כי עושים ניתוח לאחר המוות”.

“פוסט מורטם”.

“את משתמשת בביטוי לועזי?!…”

“הביטוי הלטיני הוא מונח בין־לאומי לעניין זה. מיה אני שאוציא את השפה העברית ממשפחת הלשונות…”

“מעניין מה קורה לשמעון. הוא הלך לביתו ודליה שלו, כלומר זו שהיתה פעם שלו, חוזרת מהלוויה של המאהב שלה”.

“כן, ומה קורה ביניהם כעת?”

“שום דבר. הם יתגרשו”.

“אתה בטוח”?"

“כן, היא כלל לא רוצה לחזור ואני בטוח שכך טוב בשבילו”.

“אמור לי, רק הוא העניין אותך” הרי היא היתה אשת חבר שלך זמן רב כל כך…"

“אשת חבר כחבר, זה נכון עד שהיא עושה מה שעשתה אשתו של שמעון”.

“נדמה לי שאתה כועס עליה יותר מאשר שמעון עצמן…”

“נכון, ומשה עוד יותר ממני…”

“איזו אשה היא?”

“מוטב שתשאלי איזו אשה היא היתה”.

“למה אתה מתכוון? הרי היא חיה וקיימת…”

“כן, אבל היא כלל לא אותה אשה כפי שהיתה לפני שהפר הזה עליה עליה”.

“מדוע אתה מדבר כך?!” התריסה דליה.

“מפני שאני יודע שדליה לוין היתה אשה כלל לא בוגדנית ולא אדם שאתה מצפה ממנו לדבר כזה. גדעון קרויט זה אשם בכל התסבוכת הזאת. הוא מת והשאיר לאחרים את הבעיות…”

“היא היתה יותר לא־בוגדנית מאשר לאה?”

“ודאי. כשאני חושב על זה עכשיו, בריחוק רגשי, כשאני אוהב אותך, ורק אותך, אני יותר אובייקטיווי. אני מבין שטעיתי בה לגמרי. מה אומר לך: אני לא בטוח שהיא לא תבגוד גם בדוד”.

“נו, אתה כבר מפריז… אינך חושב שהיותך בחוץ והיותה לבדה היו גורם כלשהו?”

“לא. חשבתי על כך. בשנתיים האחרונות, כשהייתי מגיע הביתה לעתים רחוקות יותר, היתה לה הרבה יותר אפשרות לבוא אלי. תחילה באה ואחר כך – לא. קל לנחש מדוע….”

“כן, זו בכלל לא סיבה, לתפות לא אצל בחורה טובה ואשה אוהבת. טוב, מה אנו עושים הערב, אחרי שנשוב מהורי?”

“אני חושב שניגש אל משה”.

“כן, בהחלט”.


שמעון, זו דליה. אנ כבר בתל־אביב. אני ישנה הלילה אצל ריבי".

“מסרי לה דרישת שלום ממני”.

“האם עשית כבר משהו בעניין הגט שלנו?”

“אבי התקשר עם עורך־דין רבני שיגיש את תיק הגירושין. האם את רוצה עורך־דין משלך?”

“לא, שמעון, אין לי צורך בזה. אני לא דורשת שום דבר. אפילו לגבי הילדים. ודאי שלא כסף או את הדירה שלנו”.

“מה תעשי?” היא הבחינה בקולו חרדה לגורלה, וזה נעים לה, כמובן. היא היתה הגונה למדי שלא להשאירו בחרדתו ואמרה:

“אל תחשוש. אני לא מהמתאבדות. החלטתי לבנות לעצמי חיים חדשים, שם במקום שגדעון בא לאוויר העולם”.

“אני מבין,” ענה שמעון ביבושת רשמית במקצת. אחרי רגע הוסיף: “דליה, גם עלי עבר היום יום קשה מאוד. בתיה של משה נפטרה”.

“מה”!" נזדעקה דליה. היא לא היתה חברה קרובה של בתיה, אבל תמיד העדיפהא אותה על לאה של ברוך והיתה ביניהן ידידות־מה. בכלל דליה היתה אדם רגיש וגם כשהיא נתונה לאבלה־אסונה־בעיותיה היתה מושפעת מידיעה על מותו של אדם מוכר לה, שמת בלא עת. “מה היה לה?” שאלה.

שמעון סיפר לה בקצרה את המעשה ושיחתם נסתיימה. דליה סיפרה לריבי על מותה של בתיה והשתיים הוכו בתדהמת צער. הן הצטערו על בתיה, ריחמו על משה ו… פחדו. מחלה איומה זו מפחידה כל אדם וביחוד את החצי הנשי של המין האנושי.

“האם לדעתך עלינו לגשת לשם הערב?” שאלה ריבי את דליה.

“נדמה לי שכן”.

“את ידועת מה, אני אטלפן אל שמעון ואשאל אותו בפשטות ובגלוי. אחרי שמסר לי דרישת שלום אני מניחה שהוא כבר פחות כועס ואני יכולה לשאול”.

“טוב”

כשריבי טלפנה אל שמעון היה זה כבר לאחר שברוך טלפן והם נדברו להיפגש אצל משה. לדעתו של שמעון אין רע בזה שהן תבואנה. להיפך. חלפה בראשו מחשבה שאולי יתהווה בין משה וריבי מה שלא התהווה בינו ובינה. לא זו היתה הסיבה לעידוד שהוא עודד את בואן. הוא פשוט חשב שטוב שיבואו אנשים. אשר לו עצמו, היתה בו סקרנות לראות את דליה לאחר הלוויה של גדעון.

מכיוון שברוך ושמעון נדברו להיפגש וללכת יחד אל משה, באו שני הגברים עם דליה של ברוך, ואילו רובי ודליה לוין באו קצת אחריהם.

שמעון הבחין שמשה שמח מאוד לבואה של ריבי. הוא לא טעה ולא חשב גם לרגע שהוא שמח לבואה של דליה לוין. בשביל משה היא היתה אשה שבגדה בבעלה. משה לא אהב דברים כאלה. מאוד לא אהב. שמעון וברוך ידעו עד כמה לא אהב. שמעון נזהר שלא לספר לו דבר על הרפתקאותיו הישנות עם נשים אחרות.

אחרי זמן־מה החל הקהל להתפזר. חבריו לעבודה של משה הלכו להם וכן מבקרים אחרים. החמישה נשארו. לדליה לוין לא היה מובן תחילה מיהי דליה חברתו של ברוך. היא לא ידעה כלל על גירושיו מלאה. שתי הדליות “מדדו” זו את זו. ריבי שוחחה עם ברוך כשמשה ניגש אליהם ואמר: “ריבי, אני מודה לך מאוד שבאת”. הוא חש במבוכתה של ריבי והוסיף: "אני יודע שאהבת את בתיה. מבוכתה לא קטנה. היא חשה בעלבונה של חברתה דליה, שמשה לא שמח לבואה. במשך הערב מצאה ריבי הזדמנות לשאול את משה ביחידות אם היא יכולה לעזור.

“הרי תבקרי אצלי ב’שבעה', עוד נדבר”.

מכיון שהצעת העזרה לא נדחתה, חשה ריבי שהיא רצויה מאוד. כן, היא תבוא לבקר ב“שבעה”, מובן שתבוא גם ללוויה. השאלה שהיא שאלה את עצמה היתה איך לא להפריז, לא לפגוע בטעם הטוב.

כשיצאו נפרדה החבורה לא כפי שבאה. דליה וברוך הלכו לביתם ואילו שמעון ליווה את דליה וריבי לביתה של ריבי, ומשם הלך לבדו לביתו. תוך כדי לוותו אותן שאלה דליה את שמעון: “שמעתי בחצי אוזן שברוך מתרגרש מחר, האם בגלל הבחורה הזאת?”

“לא, זה בגלל לאה”. שמעון סיפר בקצרה את סיפורו של רעו.

כשנפרדו השתיים משמעון ועלו לביתה של ריבי, אמרה דליה: “דווקא האחד משלושת החברים הטובים, חברים מילדות, שלא היו בעיות בינו לבין אשתו – מתאלמן. איזה חיים!”

ריבי שתקה. היא לא ידעה לומר מדוע משה מוצא חן בעיניה כל כך. לאחר שסידרה את סידורי הלינה לחברתה ושכבה בעצמה לישון נדמה לה שהבינה. אין לה הרגשת הריחוק שיש לה כלפי שמעון ויש במשה משהו משותף עם שמואל – הוא עשוי כאילו מאבן אחת. אדם שלם. האם יהיה משהו? היא גילה עניין. אסור לקוות יותר מדי פן תהיה האכזבה מרה מדי.


למחרת היום התגרש ברוך מלאה בטקס שהיה פחות לא נעים משחשש, ביקר את ילדיו במשק ונמנע ככל שיכול מלהיפגש עם חברים, ביחוד עם הקרובים לו, אלה שעלולים לשאול שאלות שלא רצה להישאל. הוא מיהר לחזור לתל־אביב, בכל זאת תפס אותו מזכיר פנים של הקבוצה ואמר לו שהוא מבין שאין לבו לשיחות ענייניות היום, והוא רק רוצה לומר לו שידוע לו על כך שברוך קיבל את הצעתו של זיגי והוא שמח על כך. האסיפה הכללית תאשר את שליחותו בשבוע זה. הוא סיים במלים שהרשימו את ברוך: “כולנו רוצים שתשוב הנה עם חברתך, למשק שאתה מראשי מייסדיו. פה אוהבים אותך ומעריכים אותך. פה חיים הילדים שלך ופה יהיה לך טוב יותר מאשר בכל משק אחר. בזכות חברתך החדשה לא יהיה קשה לך לחיות במשק אחד עם לאה ודוד. גם לדליה יהי מקום אצלנו, מורה בתיכון”.

ברוך לא הגיב על הדברים שנאמרו, לא עליו ולא על דליה, טפח על שכמו של חברו ואמר משהו על אשתו לשעבר של דוד: “נשארה לך רק בעייתה של ארנה…”

“תראה, הקיבוץ לעולם לא יוכל לפתור בעיה כזאת – או שהיא תמצא לה מישהו או שתתרכז בילדים שלה. מה אני יכול לעשות?”

“בהחלט”.

ברוך חזר לתל־אביב והלך עם דליה אל אמו. האם שמחה מאוד לביקור. הכלה החדשה מצאה חן בעיניה מאוד. הדבר הקטין את עוגמת הנפש שלה על גירושיו של בנה מאם נכדיה. דליה אמרה לעצמה על חמותה לעתיד שציפתה לגרוע מזה… היא קיוותה בלבה שברוך יקבל כך את הוריה שלה. אשר ליחסם הם לא דאגה כלל; הם כל כל רצו שהיא תינשא שלא היה לה ספק ב“ברוך הבא” שלהם לברוך שכטר.

בשובם מביתה של האם פגשו את שמעון שבילה את הערב אצל משה. הם לא ניגשו אל משה, היה מאוחר מדי. על שאלתו של ברוך מה נשמע שם, השיב שמעון: “מה כבר יכול להישמע שם?”

“ברוך התכוון לשאול אם אין בעיות מיוחדות עם הילדים או אתו עצמו,” העירה דליה.

שמעון התחייך ואמר: “יופי איך שאת מגינה עליו. בפני אין צורך…”

“לעולם אין לדעת…” הגיב ברוך בבדיחות שיש בה קורטוב של רצינות, רמז ליחסי החברות־תחרות האופייניים לשניהם.

“טוב,” אמר שמעון, "במשך היום אתה גמרת את הגירושין שלך ואני התחלתי את שלי. היתי עם דליה אצל טוען רבני, חתמנו על הסכם גירושין שיוגש מייד לרבנות. הטוען הרבני מבטיח לנו שאם לא נצליח להשיג גט מייד בלי פגישה מוקדמת שהם נוהגים לדרוש, כדי להשפיע, כביכול, למען ‘שלום בית’, ייערכו שתי הפגישות בריווח זמן קטן.

“מה יהיו תנאי הגירושין?” שאל ברוך.

“היא הודיעה שאינה דורשת ולא כלום. היא מוותרת על הילדים ולא רוצה שום דבר מהדירה, לא כסף ולא שום דבר. היא הולכת לחיות בגליל, בכפרו של גדעון קרויט, אתה יודע, זה הכפר שהקיבוץ שהייתי בו בהכשרה היה לידו. עבדנו אצל האיכרים שם. היא מטפלת בהשגת משרת מורה בכפר”.

“היא מורה?” שאלה דליה.

“כן”. ענה לה ברוך ומבטו ביקש משמעון להמשיך.

“הורי אמרו, ובצדק, שבמצב כזה יש לרשום את הדירה על שם הילדים כשאני אפוטרופסם. היא הסכימה לזה כמו שהסכימה לכל דבר. הורי נותנים לי כסף לנסוע לשלושה חודשים לאירופה, להתאוורר. אקח חופשה ללא תשלום מהעבודה. אהיה אצל אחותי בשווייץ, אבקר בבריסך, העיר שאבי למד בה. ומשם אסע לאנגליה”.

“יופי,” אמר ברוך “ואם תשוב עם מישהי – עוד יותר טוב”.

"אל תדאג, אני לא אשאר לבדי. בינתיים יגורו הילדים אצל הורי. לדליה לא תהיה בעיה לבקר אצלם, כזתזדמן לתל־אביב. הוריה קצת מתביישים מהורי, אבל אמי אומרת שהיא תיקח את הילדים מפעם בפעם אליהם. על הגינותה של אימי אפשר לסמוך. היא לא תפקיע אותם מהסבים שבצד השני.

“מתי תשיג גט?” שאלה דליה.

“אני מקווה שזה לא יימשך יותר מחודש”.

“אם תצא מייד אחרי הגט, נצא מפה באותו זמן”. אמרה דליה.

“לאיזו שעה קבעו את לוויתה של בתיה?” שאל ברוך.

“לשלוש אחר הצהריים. חבריו של משה בעבודה מטפלים בזה, והם אמרו שאחר הצהריים יבואו יותר אנשים ללוויה, וזה נחשב למכובד יותר בשביל הנפטרת”. השיב שמעון.

“זה חשוב למשה?” התפלא ברוך.

“תתפלא, כן. זה חשוב לו, לא מבחינתו, אלא מבחינת זכרה של בתיה”.

“האם דליה וריבי תבואנה?” שלאה דליה.

“ריבי תבוא, בזה אני בטוח. על דליה אינני ידוע”.


לפי המדובר בינם ובין שמעון, טלפונית, הביאו הפרומינים את ילדיו של שמעון אל הוריו, ויצאו משם אל לוויתה של בתיה. שמעון קיבל את פניהם בבית הוריו. הם שהו זמן קצר אצל משפחת לוין הקשישה ויצאו לסידורים שלהם לפני הלוויה. אמו של שמעון לא גרעה עיין מחסיה, אבל התאפקה שלא לשאול אותה על משפחתה בפגישה ראשונה. לאחר שהפרומינים יצאו שאלה את בעלה אם הבחין בדמיון של חסיה לבת דודתה ליזה.

שמעון התעכב קצת עם ילדיו, אכל אתם ועם הוריו ארוחת צהריים, דחה את גילוי מצבם החדש לזמן מאוחר יותר ויצא אל ביתו של משה, כדי ללוותו אל הלוויה.

מספר המלווים היה גדול מאוד. זה היה ציבור מגוון מאוד של אנשים – רובם ידידים של משה מתקופות שונות וממגזרים שונים שפעל בהם, החל מבית־ספרו ומתנועת “המחנות העולים” וכמובן מארגון ההגנה ומשירותי הביטחון, וכם מאגודות מתנדבים שונות שהוא פעל בהן. איש השקט הזה הקרין סביבו חיבה. אנשים אהבוהו. הטרגדיה שלו, מותה של אשתו בגיל צעיר היכה קשה, הקשר ההדוק והלבבי בין משה ואשתו היה ידוע לרבים; מותה הפתאומי נפוץ בקרב חוג מיודעיו מייד, גם בשל פתאומיות מותה נגע הדבר ללב רבים. גם לבתיה היו ידידים לא מעטים, אם כי מספרם לא התקרב לזה של ידידי בעלה, וכן היו להם ידידים משותפים לא מעטים וכל זה נוסף על משפחות עניפות שהיו לשניהם בארץ.

משה החזיק את ילדיו לצדו עם הגיעם אל הקבר, וביקש מריבי ומשמעון וברוך שיטפלו בהם קצת הרחק מהקבר, בזמן סתימת הגולל. הילד לא אמר “קדיש”. תחילה חשש משה שידרשו זאת, הוא לא הסכים, כי פחד מהטראומה לילד הרך, אולם ממילא היה הדבר אסור משום שהילד לא הגיע לבר־מצווה. אביה של בתיה נטל על עצמו משימה זו. גם לו זה היה לא קל.

נקשרה שיחה קלה בין דליה וריבי. היכרותה של ריבי עם ברוך היתה שטחית יותר מזו עם משה, הרי ברוך לא היה תושב תל־אביב, אולם היא הכירה אותו וגם זכרה מה שסיפר שמעון על מה שקרה בינו ובין לאה. השיחה נקשרה כששאל אחד מילדיו שלמשה את ריבי שאלה, ודליה היא שהשיבה. היתה זו שאלה על סדרי לוויה יהודית. ממשפט למשפט נקשרה שיחה בין שתי הנשים, שיחה לא מחייבת, אולם ידידותית. שמעון וברוך האזינו בשתיקה. ליבם היה עם חברם שבמרכז הקהל שהיה שם. שמעון חשב גם על בתיה הטובה ועל גורלה. בצה"ל נהגו לומר שהטובים נהרגים, הם הולכים בראש. נראה שגם במוות ממחלה קורה דבר דומה, לפעמים.

משנתפזרה הלוויה ניגש משה אליהם ובאורח טבעי נסעו ריבי ודליה, ברוך ושמעון, אתו לביתו. משום־מה לא באו לבית אנשים אחרים. אמה של בתיה חשה ברה ואביה ובני משפחתם נסעו אתה לביתם. גם הוריו של משה לא באו אתו לביתו, לאחר שהוברר להם שאין הוא נוסע הביתה לבדו.

הם נכנסו לבית ומשה הזמין אותם לשבת. ריבי לא התיישבה. הוא בנתה אליו בשאלה:

“משה, האם אתה רוצה שאכין לך כוס תא?”

“האם תדעי למצוא כל דבר?” השיב בשאלה.

“אסתדר. בתיה היתה בעלת־בית מסודרת וקל יהיה למצוא אצלה כל דבר…”

דליה חשבה שגם עליה לנסות לעזור ולא ידעה במה, אחרי רגע נפנתה אל הילדים והחלה להעסיק אותם בשיחה. ריבי הביאה תה, חמישה ספלים, לשלושת הרעים לדליה ולעצמה. כשהיגישה את התה לדליה ששוחחה עם אילדים אמרה: “אני רואה שאת מורה מצוינת, את מסתדרת עם ילדים בכל מצב”. דליה חייכה בתודה על המחמאה וריבי שאלה את הילדים אם הם רוצים משהו. הקטן שבהם אמר שהוא יראה לה את המקום שאמם מחזיקה בו עוגיות שהם אוהבים. השניים הלכו למטבח ושמעון הבחין במבט האוהד ששלח אחריהם משה.

אחרי דקה נשארו ברוך ושמעון לבדם, כשדליה עסוקה עם שני ילדים בפינת החדר, ריבי והקטן במטבח, ואילו משה יצא לרגע לשירותים שמעון אמר לברוך: “נחוץ למצוא דרך נאותה להשאיר פה את ריבי ולהסתלק”.

“לא, שמעון, אנחנו לא מפריעים. לא כעת”.

אחרי זמן־מה החלו להתאסף אנשים קרובים, מאלה המרשים לעצמם, בתוקף קרבתם, לבוא לבית האבל מייד לאחר הלוויה. עתה טיפלו ריבי ודליה עם משה באורחים, ואילו הטיפול בילדים עבר לשמעון. משנתפנו קצת, שמעון מהילדים ומשה מהאורחים, שאל משה: “ומה קורה עם ילדיך?”

“הם אצל הורי”.

“קבע?”

“בינתיים. אני נוסע לחוץ־לארץ לחודשיים שלושה; מייד אחרי הגט”.

“אני חושב שאוכל לעזור לך לזרז את הגט”.

“יופי. תטפל בזה אחרי ה”‘שבעה’?"

“לא. אמור לטוען הרבני שיתקשר אתי מחר. לא, יותר טוב שתשאיר לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו ותאמר לו שיתקשרו אתי לעזור לו בזרוז העניין”.

“אתה תמיד יעיל”.

ריבי ניגשה אליהם בדיוק כשגמרו לדבר. נוצר הרושם שחדלו לדבר מפני שניגשה. שמעון מיהר לתקן את הרושם וסיפר לה שמשה יעזור לו בזרוז הגט.

“אתה עושה בזאת טובה גם לדליה, אם זה לא מפריע לך”. אמרה ריבי.

“לא, זה לא מפריע לי, אני לא שונא אותה, רק מבקר אותה קשות”.

שמעון לא אהב את השיחה על דליה והתרחק מהם לכיוון שישב בו ברוך. משה המשיך: “אני בכלל בעד מוסד הנישואין. חוץ מזה לוותר על גבר כשמעון בשביל אחד כזה – זה צריך לדעת!…”

“אל תתייחס אליה בחומרה כל כך. היא בסך הכול די מסכנה,” וריבי סיפרה לו על תכניותיה של דליה. הדבר מצא חן בעיניו, הוא הבין שהאבתה אל הגבר ההוא היתה משהו עמוק מאוד. הדבר ריכך את יחסו אל דליה.

“האם את יכולה להישאר עוד?” שאל משה.

“משה, אני רוצה מאוד לעזור לך, אבל אסור להפריז”.

“על דעת הקהל אני מצפצף, ומציע גם לך לצפצף”.

“משה, יש התנהגויות שאתה יכול אפילו לראות בהן צביעות ובכל זאת נחוץ להתחשב, ולא רק מטעמי תועלת. לפעמים היפוכה של צביעות אינו אמת ויושר אלא סתם גסות רוח”.

משה התרשם מאוד דבריה, ולפתע צלחה עליו הרוח והוא נטל אותה בידה והוליך אותה לחדר אחר, הוציא את הפתק והראה לה. ריבי קראה. הסמיקה כפי שלא הסמיקה מעודה. ידיה רעדו וכשהחזירה את הפתק, הרימה את עיניה אליו והוא ראה שהן מלאות דמע. הוא חיבק אותה ונשק לה.

“לא, משה,” אמרה לו, עדיין לא".

משנפרדו אמרה ריב: “אם זה כך, או איתכן שיהיה כך, נחוץ להיזהר עוד יותר…”

"כשיצאו ליווה שמעון את ריבי לביתה ובהיפרדם ביקשה ממנו שיקח אותה כשיבוא שוב אל משה. שמעון חש במתחולל ואמר לריבי: “בסדר, כך אעשה. אני בעדכם”.

לאחר שנפרדה ריבי משמעון תהתה עד כמה הוא מבין מה שקורה. בכל אופן הגינותו וחברותו עם משה עמדו במבחן, מבחן לא קל.


דליה טיפלה במעבר שלה לגליל תוך כדי טיפולו של הטוען הרבני בעניין הגירושין. היא נעדרה מן הלוויה של בתיה, מפנ שהיתה עסוקה בענייניה בדיוק בזמן הלוויה. לאחר שקיבלה אישור ממשרד החינוך, נסעה לכפר וביקרה שם פעמים אחדות, בינתיים לא לנה שם עדיין אף לא לילה אחד. היתה באה בבוקר ונוסעת לפנות ערב. פעם נשארה ללון בחיפה, אצל חברה. היא גרה בינתיים בדירתם, ואילו שמעון עבר אל הוריו, עם הילדים. הדירה תושכר כשדליה תסתדר בגליל.

בשיחתה עם מורי בית־הספר ועם פעילי החינוך המקומיים, ועד הורים וכיוצא בזה, היא עשתה רושם מצוין. הכפר כולו היה מרוצה מכך שדליה לוין תבוא ותהיה מורה. הם הבינו שבדרך כלל כפר קטן ומרוחק ממרכזי האוכלוסיה אינו זוכה בימינו למורה טובה כמוה. בדרך לא נודעת נפוצה הידיעה שהיא באה לכפר למען זכרו של גדעון קרויט. הדבר העלה את המוניטין של הנפטר. לפני כן הביטו רבים בעין רעה על כך שהוא עזב לתל־אביב. יש פטריוטיות מקומית בכפרי הגליל ויש לה שורשים.

דליה הניחה שהשיחה המסובכת ביותר שלה תהיה עם רבקה קרויט. היא החליטה שתעשה מה שהיא רוצה אך ורק בידיעתה ובהסכמתה של חברתה החדשה, זו שנועדה להיות מעתה חברתה הקרובה ביותר. לא היה לה מושג איך להתחיל שיחה זו ומה לומר. היא ידעה מפי שמעון על האינטואיציה והרגישות העצומה של רבקה, מהשיחה הראשונה ביניהן היא ידעה שרבקה קרויט היא זו ששמעון סיפר עליה. האינטואיציה והרגישות מילאו את מקום ההשכלה שחסרה לה, וערכן היה רב יותר מכל השכלה. שמעון סיפר לה עוד בימי טובתם על כושרה של נערה שהכיר בשנת הכשרתו לראות את היפה ולהתרחק מהכיעור. על תושתה לזולת, על הכבוד שהיא מכבדת את אלה שיש באמתחתם מה שאין לה, השכלה. דליה נזהרה מלהתהדר בהשכלתה בשיחותיה עם רבקה, אולם בת הטבע היא שהובילה שיחות ביניהן להבלטת השכלתה של דליה, בשאלותיה שהרבתה לשאול.

פעם, אחרי שדליה הסבירה לה סוגייה שרבקה נתקלה בה, הניחה רבקה את כף ידה המיובלת על כפה העדינה של דליה ושאלה:

“איך אשה כמוך יכולה להתאהב בגדעון, שאחרי כל השנים בתל־אביב לא היה יותר מלומד מיואב שלי?”

דליה חייכה וציטטה לפניה פסוק מ“משלי” על שלושה שנפלאו מהמחבר וארבע שלא ידע. הוסיפה שלא רק דרך “גבר בעלמה”, נעלמה כל כך, אלא גם כמיהתה של אשה אל איש. רבקה הבינה. יותר מזה – היא חשה. לבה הלם בהולם אחד עם לבה של דליה. רק אחר כך, לאחר שהשתיים נפרדו, כשרבקה היתה כבר במיטתה, חשבה על כך שדליה ציטטה את שני הפסוקים לא בדיוק, וכנראה לא זכור לה כלל הפסוק שלאחריהם. אילו זכרה אותו לא היתה בוחרת בפסוקים אלה להסביר בהם את עצמה. אכן, גם בהרהורים בינה לבין עצמה לא היתה חברתה “אשה מנאפת” בעיני רבקה, אולם היה לה ברור שדליה טעתה כשבחרה לצטט פסוקים אלה, אולי ככלות הכל אין ההבדל בין דליה ובינה גדול כל כך. הנה, היא, רבקה, ידעה את פסוקי “משלי” טוב יותר… כאמור, היו אלה מחשבות מאוחרות יותר, בו במקום הזדהתה רבקה לגמרי עם תחושותיה של דליה:

“דליה, היית רוצה שיהיה לך ילד ממנו?”

“כן, הייתי קוראת לו גדעון”.

“הדבר הקרוב ביותר לזה הוא ילד מיואב”?

“כן, אבל את…”

“אני בטוחה שאת לא תקחי ממני את בעלי ואני בטוחה בו שלא יזרוק אותי. מה שנחוץ לך הוא שיהיה אתך, כדי שתהיי הרה מאחיו של גדעון אם לא ממנו”.

“רבקה, הייתי רוצה שזה יקרה תחת העץ שלך”.

רבקה קמה, חיבקה את דליה ונישקה אותה ואמרה מלה אחת, “אחותי”.

כשדליה חזרה לתל־אביב מביקור זה היתה מאושרת כפי שלא היתה זמן רב. אילו אמרנו שהיתה מאושרת כפי שלא היתה מאז נהרג גדעון, היה זה לא מדויק כלל וכלל. עם גדעון היא לא היתה מאושרת. היא אהבה אותו מאוד, אהבה מטורפת ומטרפת, אולם מאושרת הוא לא עשה אותה.

עוד לפני שסודר עניין הגט סודרה ההעברה שלה לכפר. רק הפגישה הפורמלית הראשונה ברבנות היתה לפני שעברה לגליל. סוכם שתבוא לתל־אביב לצורך הגט. היא נדברה עם רבקה שלא תאמר דבר וחצי דבר ליואב לפני הגט. האיש התייחס אח דליה יפה ושמח שיש לרעייתו, שבריאותה נתרופפה, חברה חדשה, חברה משכילה, מהעיר.

הגט סודר במהירות בעזרת משה, וכשברוך ושמעון סיפרו זה לזה את רשמיהם התברר להם שאמנם אצל ברוך היה פחות לא נעים, אבל גם אצל שמעון היה הכול נסבל. בהחלט. ההבדל לא היה גדול. אילו שאלו את דליה היו מקבלים תשובה אחרת. החלק המגעיל בנוהל הגט נופל בחלקה של האשה.

דליה המעיטה לראות את ילדיה עד לגט. לדעתה טוב שהם יתרגלו לעובדה שאימם יצאה מחיי היומיום שלהם. היא חששה שעצביה לא יעמדו לה ותעשה איזו שטות או שתאמר משהו שמוטב שלא לאומרו. הילדים לא ידעו מדוע התגרשו הוריהם. הבן תהה הרבה על כך והחליט שישאל כשיהיה בוגר, וכשתהיה חובה מסורית לספר לו. בינתיים נחוץ להסתגל למצב החדש. והוא הסביר לאחותו: “עכשיו זה כאילו סבא וסבתא הם אבא ואמא שלנו – אבא ואמא כאילו דודים”. טוב ששמעון לא שמע דברים אלה. ממילא הוא חש דבר־מה דומה, במעומעם, והדבר היה כבד עליו מאוד. אילו שמע דברים מפורשים כאלה מפי בנו, היה הדבר חותך בנפשו כחתוך החרב בבשרו של אדם.

שמעון טס לשווייץ שלושה ימים לאחר הגט. יומיים לפני כן נסעו הוריו לטבריה עם נכדיהם. ההורים נסעו ישר לטבריה, ואילו שמעון והילדים התעכבו בכפר של דליה, לשעה. הוא רצה שלא יהיה מסתורין בשביל הילדים לגבי השאלה מה קרה לאמם. הוא עצמו רצה לראות איך היא הסתדרה. אם כי כבר התגבר על אהבתו אותה, בהחלט, בכח זאת לא היה אדיש כלפי האשה שהיתה אשתו שנים לא מעטות והיא אמם של שני ילדיו האהובים.

הוא חזר באותו ערב מטבריה לתל־אביב, סידר את ענייניו, ארז את חפציו ואחר יומיים נסע לנמל התעופה, כשמשה וברוך מלווים אותו במכוניתו של משה. משה הציע לריבי להצטרף.

“מוטב שלא”. עמדה האשה על דעתה.

דליה וברוך הפליגו כעבור שבועיים. משה ליווה אותם לחיפה. הוא ביקש שוב מריבי להצטרף אליו. היא ניסתה לסרב, אך הפעם הוא עמד על כך בתוקף. היה קשה לה יותר מדי לסרב פעם שנייה.

ריבי ומשה נשארו ללון בחיפה. יחד.

ביום שובה של דליה לגליל לאחר הגט המתינו לה הקרויטים ליד האוטובוס. הם ידעו שהיא מתגרשת באותו יום וחשבו שהיא תהיה נרגזת. הם לא הבינו עד כמה לא חשוב בעיניה הצד הפורמלי, היא מגורשת משמעון זה זמן רב. עד מותו של גדעון היו בעיות איך להיפרד. היא רצתה להחזיק בילדים. מותו של גדעון חתך הכל, עברה נגמר. היא המשיכה לאהוב את ילדיה, אולם היה לה צורך לאהוב אותם מרחוק דוקא. ההוה והעתיד התמקדו בגליל, בכפר שגידל את גדעון, בכפר שהיא תגדל בו גדעון חדש. היא בעצם היתה מרוצה ששמעון והוריו משחררים אותה מהחובה כלפי הילדים.

מכיוון שהם לא ידעו שהגט לא נגע לעומק נשמתה וחששו לה – הם באו. בזמן הקצר של ההיכרות הם למדו לאהוב אותה. בזכותה היה יותר קל ליואב לוותר על בואה של דינה ואחייניו לגליל. אשת אחיו החליטה לבנות את חייה בעיר שנולדה בה, בעיר שחיה בה עם גדעון.

בזמן שהמתינו לאוטובוס מצאה רבקה דרך לספר ליואב את תוכניתן, שהיה לו בה תפקיד מכריע, הוא יהיה אב לידל שייקרא גדעון. הוא שמע, נדהם. העניין היה מוזר מאוד בעיניו. ביחוד התפלא על הסכמתה של רבקה, שאפילו התלהבה לרעיון. היא חשה בכך מייד ואמרה לו:

“יואב, זה לא ויתור שלי עליך. כלל לא. דליה לא תהיה מתחרה שלי. היא שונה מאתנו יותר מדי בשביל להיות אשתך. אני חולה. אסור לי. רק לעתים רחוקות, ואני רואה איך שאתה סובל. שיהיה לך. חוץ מזה אנחנו רוצים לעזור לה להחיות בשביל עצמה גדעון”.

“זה קצת דומה לסיפור התנ”כי על קריאת שם המת". אמר יואב בדרך קצת מסורסת. רבקה העירה שיש הבדל, מכיוון שגדעון לא מת ערירי, אבל בכל זאת הדמיון קיים.

משבא האוטובוס הית הדליה אחרונה שיצאה ממנו. היא הביאה אתה גם מטען נוסף. היא רוקנה את דירתם, כדי שאפשר יהיה להשכירה והשאירה עוד משהו אצל הוריה, שביקשו ממנה ללון לילה אצלם. היא סירבה, אמרה שהיא מוכרחה להיות למחרת בבוקר בבית־הספר, לסידורים שונים לפני שתתחיל ללמוד. זה היה נימוק מובן להוריה. בית־ספר היה עניין קדוש בעיניהם.

יואב נטל את המזוודה והם הלכו קודם אל חדרה של דליה. הניחו את המזוודה, דליה התרחצה, החליפה את לבושה והלכה אתם לביתם לארוחת ערב.

דליה כיוונה את השיחה לענייני היום בישראל ואחר כך שאלה על הנעשה בכפר. היא התאמצה להתערות בכפר מהר ככל האפשר. רבקה שמה לב שעל שולחה של דליה היה גליון “השדה” וספר על גידולים חקלאיים. יואב סיפר שבעוד כחודש ימים הוא יצא למילואים לחודש.

“הפעם לא תהיי כל כך בודדה כשאני לא פה,” אמר לאשתו בהתכוונו לנוכחותה של דליה בכפר.

כשנגמרה הסעודה החלה רבקה להסיר את הכלים מהשולחן. “בואי, אני אעזור לך,” אמרה דליה, “אני מרגישה כבר כבת־בית אצלכם ולא אורחת”.

שתי הנשים יצאו למטבח לשטוף את הכלים ותוך כדי כך שוחחו. רבקה אמרה: “סיפרתי לו היום על התוכנית שלנו”.

“כבר?”

“מה יש לחכות?”

“אני לא יודעת…”

“אם את מתחרטת, אז…”

“לא, מה את מדברת!” אמרה דליה והפסיקה את מלאכתן, ניגשה אל חברתה, חיבקה אותה ונישקה אותה. הן חזרו למלאכתן ועבדו זמן־מה בשתיקה. רבקה הפסיקה את השתיקה:

“אני מציעה לך לא לומר לו שסיפרתי לך שסיפרתי לו”.

“אני מבינה”. דליה הבינה שזהו חלק מזהירותה של רבקה מפני הכיעור. דברים אלה מוטב שלא לחשוף עד תום. היא העבירה את השיחה לנושא אחר, שגם לו היתה חשיבות ביחסיהן: “שלושה מילדיך יהיו תלמידים שלי”.

“אני יודעת ויופי. תהיה תועלת ממורה טובה לא רק לכפר כולו, גם לי ולילדי…”

“האם רצית אותי פה רק בתור מורה טובה?” שאלה דליה שאלה מתפנקת קצת.

“מובן שלא, בכלל לא ידעתי שאת מורה כשהצעתי לך לבוא הנה. מצאת חן בעיני מאד, מהרגע הראשון, עוד לפני שהצלחתי לגשת אליך, כשרק ראיתי אותך מרחוק”. וידוי זה חימם את לבה של דליה. לפתע חשבה שרבקה עושה בשבילה מה שהיא עשתה בשביל ריבי,עם נפילתו של שמואל.

אחרי הדחת הכלים נשארה דליה עוד זמן־מה אצלם. הם שוחחו, שמעו רדיו והיו נינוחים. משנעשה מאוחר יותר קמה דליה ואמרה שהיא הולכת הביתה.

"נלווה אותה? שאל יואב את אשתו.

“לווה אותה אתה. אני אשאר בבית”.

כך היה.

כשהגיעו לביתה של דליה, שלא היה מרוחק, בכפר זה שום בית לא היה מרוחק מבית אחר, שאל יואב: “האם את מזמינה אותי להיכנס?”

“לא יואב, היום אי אפשר”?

“בגלל מה שהיה בתל־אביב?”

“לא, זה כלל לא חשוב”.

“אז מה?”

“אולי תנחש…” חייכה אליו דליה חיוך שהמריץ את זרם דמו. הוא הבין, כמובן. הוא הבין את הסיבה והבין שהשתמעה ממנה הסכמה עקרונית. האיש ניגש אליה לנשקה. היא התירה לו לנשק. הכול חייב להיות כאילו הם אוהבים. גדעון החדש יוולד כתוצאה מדבר יפה.

בהיותה בביתה, תוך כדי הצעת מיטתה, תהתה איך תוכל להתמסר לגבר שאין היא אוהבת? היו לה משגלים עם שני גברים, עם שני אהובים. כשחדלה לאהוב את שמעון חדלו משגליהם. היא יודת שנשים רבות אינן מתקשות בזאת כלל. היא שונה מהן. היא נזכרה שפעם אמר לה שמעון שהיא ההיפך הגמור מזונה, יותרא מכל אשה שהכיר. אז לא הבינה כראוי את את משמעותם של דבריו, אפילו התרעמה. אמנם הוא אמר “ההיפך הגמור מ…” אולם עצם ההשוואה לזונה היתה נתעבת בעיניה. עתה הבינה וסלחה לשמעון בלבה את אותה אמירה. צץ הרהור במוחה, שאולי טוב היה אילו קיבלה את זרעו של יואב בדרך מלאכותית. היא סילקה רעיון זה עד מהרה והתפלאה איך בכלל עלה כדבר הזה במוחה, כך אין מביאים לעולם גדעון חדש.

היא נכנסה למיטה. לא היה לה מצב רוח ללמוד משהו, לא בחקלאות ולא במקצועות בית־הספר. היא נטלה אתה מתל־אביב שלושה ספרי ספרות יפה: “אנה קרינינה” ו“מאדאם בוברי” בעברית, “ויקטוריה” באנגלית. גם זאת לא רצתה לקרוא עכשיו. עוד היא מחפשת לעצמה מה לקרוא, חשה שהיא נרדמת. היא הספיקה לכבות את האור והתעוררה בבוקר.


ריבי באה לבקר את דליה לאחר שכבר היה מוסכם בינה לבין משה שהם יינשאו. כך קרה לא מפני שריבי דחתה יותר מדי את ביקורה בגליל, אצל רעותה, אלא מפני שהקשרים שלה עם משה התהדקו במהירות רבה. משה היה נחוש ברצונו לזרז את העניין ולהביא לנישואין מהר יותר מהמקובל אחרי מות אשה אהובה. עד מהרה הבינה ריבי עד כמה צדקה בתיה בפתק שהשאירה למשה, שאין הוא מסוגל לחיות בגפו, ולאו דווא בשל הקשיים היומיומיים.

זיכרם של בתיה מזה ושמואל מזה לא הפריע. להיפך. משה שמע ברצון ובעניין רב את זיכרונותיה של ריבי על שמואל, וריבי האזינה ברטט לסיפוריו של משה על בתיה, על פגישתם ועל חיזורו וגם על חייהם המשותפים. ברור היה לשניהם, שאם תיוולד להם בת שמה בישראל יהיה בתיה. הם לא יכולים היו לקרוא לבן, אם יוולד, בשם שמואל, מפני שזה שמו של בנם של ריבי ושמואל, שנולד לאחר מות אביו. הם החליטו שאם יהיה זה בן ייקרא אייל, כי זה היה השם ששמואל התכוון להסב אליו שם משפחתו הלועזי, לאחר שישתחרר מצה"ל.

על משה היה לבקר בטבריה לרגלי עבודתו ולנסוע משם לגליל העליון ויהיה עסוק כל היום. בדרכו לטבריה השאיר את ריבי אצל דליה ובערב אסף אותה. הם נשארו ללון בחיפה – באותו מקום שלנו בו כשליוו את דליה וברוך. המקום מצא חן בעיניהם והם החלו לטפח נוסטליה כלפיו.

דליה הצליחה להשתחרר מכל עובדה לאותו יום, ושתי החברות יצאו לטייל בסביבה ושוחחו תוך כדי טיול. המקום הקסים את ריבי והיא אמרה לדליה: “אמנם לא באת הנה מפני שפה יפה כל כך, אך זה מוסיף, מוסיף הרבה”.

“כן, גם אני לא אדישה ליופי של המקום ושזה יעזור לי לגדל פה את בני”.

שיחה זו התנהלה אחרי שהשתיים סיפרו זו לזו את מה שעבר עליהן ומה שהן מתכנות. רק לאחר שדליה אמרה זאת, שאלה אותה ריבי" “האם את כבר הרה?”

“לא, עדיין לא היה לי העוז, אף־על־פי שאני רוצה בזאת כל כך”.

“מדוע?”

“הוא נחמד, הוא נעים, הוא גבר כהלכה – הכול. יש רק חסרון אחד: אין אני אוהבת אותו. אני אוהבת את אחיו”.

“אני מבינה…” השיבה ריבי בלחש, ואחרי רגע הוסיפה:

“אולם את עושה זאת לזכרו של האח”.

“אינני יכולה להסביר לך, מכיוון שאינני מבינה את עצמי בדיוק,,, בעצם אין אני מבינה מה קורה אתי בעניין זה אפילו בערך…”

“עצמי עיניים ותדמייני לך שאת עושה זאת עם האח, מה היה שמו?”

“גדעון. איך אפשר, הרי גדעון מת!”

“מה זה מפריע? לדמיין אפשר הכול!”

דליה הביטה בדוברת אליה במנבט חודר ומבטי הנשים נפגשו כאילו בעימות. זה לא היה עימות של יריבות, אלא של בעלות דעה שונה, או בעצם של בעלות תחושה שונה, יחס שונה. דליה היתה הראשונה שהשפילה את עיניה ואז הוסיפה ריבי ואמרה: כל כך הרבה פעמים דמיינתי לעצמי שאני מתמסרת שוב לשמואל הטוב!"

“גם ששכבת עם שמעון שלי?”

“לא, היה ברור לי שאני אתו, כדי להשתחרר מהעבר, כדי שאוכל לחיות את חיי אני. אילו דמיינתי את שמואל כשהייתי עם שמעון, לא הייתי יכולה להגיע למה שהגעתי עם משה”.

היא לא אמרה מפורשית שדמיינה משגל עם הבעל המת תוך כדי אוננות. גם נשים משכילות, שהשירו מעליהן הרבה דעות קדומות, נמנעו מלדבר על טאבו מושרש זה. הן התרגלו לראות באוננות דבר־מה מגונה, אסור. וגם בזוי – עיסוק של מי שאינו מסוגל להשיג לעצמו בן־זוג למשגל, לא של מי שאינו רוצה בבן־זוג או שומר אמונים לבן זוג נעדר. דליה לא אהבה לזכור את החלום בגן הנביאים. היא לא הבינה מה קרה לה אז.

נשתררה שתיקה והשתיים השקיפו על הנוף מהגבעה שעמדו עליה. מצד אחד ראו את הכפר הקטן, הטובל בירק, מן צד השני היו גבעות ירוקות ועליהן פה ושם עצי זית בודדים, עץ אלה עבות וקרני שמש מפזזות. היה יפה, אבל היופי היה רק ברקע.

ריבי חשבה על מלה אחת בדבריה של דליה, מלה שהיא לא הגיבה עליה. דליה אמרה “שמעון שלי”, האם יש לזאת משמעות כלשהי? האם יש לה עדיין זיקה אל בעלה לשעבר? קרוב לוודאי שזו היתה אמירה סתמית ללא משמעות, אך לעולם אין לדעת את נבכי נפשו של הזולת. זו סיבה נוספת להיות מרוצה שלא התקשרה אליו. היא אוהבת את דליה זו, ובשום אופן לא תכאיב לה. אשר למשה – בתיה איננה, בתיה היתה אמנם חברה שלה, אולם לא כל כך קרובה כמו דליה, והעיקר עותו םתק של בתיה, שלא סיפרה עליה לדליה.

דליה, מצדה, אמרה לעצמה שאיננה ידועת אם תוכל להשתמש בעצה שיעצה לה ריבי, אולם היה ברור לה שהפגישה עם ריבי והשיחות אתה יקלו עליה להגיע למשגל הנכסף עם יואב. עצם הדיבור עם הזולת עזר לפרק את המעצורים הפנימיים.

משחזרו אל הכפר הלכו אל רבקה קרויט. היה לדליה צורך להפגיש את שתי חברותיה. הן מצאו חן זו בעיני זו מהרגע הראשון. רבקה לא נתנה לעצמה דין וחשבון על כך, אבל בתת־הכרתה היתה מרוצה שבאמצעות דליה היא עשויה לרכוש עוד חברות מהעיר. היא כיבדה אותן בתה עם ריבת דובדברים שרקחה בעצמה, וריבי הללה מאוד את מעשי ידיה.

כמתוכנן שב משה לפנות ערב ומצא את השלוש בחדרה של דליה. הוא שאל את דליה אם ריבי סיפרה לה שהוא ממשיך טיפול שהחל בו שמעון בהשגת הלווא לשיכון בשבילה, כדי שתהיה לה דירה משלה בכפר שבחרה לחיות בו. ריבי לא סיפרה, היא השאירה זאת למשה. דליה שמחה על התקדמות העניין, היא הבינה בינתיים שדרושה לה דירה משלה וזו תהיה לה תוך חצי שנה בערך. זה בדיוק מה שנחוץ לה, זמן־מה לפני שתביא ילד לעולם לפי תוכניותיה. היתה מרוצה גם על תנאי האשראי הנוחים, חשדה ששמעון השקיע בדירה מכספו, אך החליטה להתעלם מכך.

בדרכם לחיפה שאלה ריבי, ומשה סיפר לה במסגרת המותר, על מעשיו באותו יום, וריבי סיפרה לו על שיחותיה עםדליה תוך מאמץ להלך ביןה טיפות. לא להסתיר מהגבר שלה משהו ולא להסגיר אתסודותיה של החברה. כשאמרה לו שלא סיפרה על הפתק של בתיה אמר משה" “יכולת לספר. אני מתכוון להראות אותו להוריה של בתיה, ובכלל להשתמש בו כדי להתגבר על פחדיך מפני דעת־הקהל, כדי שתוכל להינשא כחוק ולהתחיל חיים משותפים מלאים מהר ככל האפשר”.

ריבי לא ענתה לו. היא כבר ידעה שבענינים מסוימים הוא הגבר ומוטב לה לקבל את דעתו. דאגתו לה מובטחת. הוא מבקש את טובתה יותר מאשר היא עצמה. גישה זו, הישענות זו על משה לא סתרה כלל את אמונתה העמוקה בשוויון המינים. יש שורה של עניינים שהיא ציפתה ממשה שיקבל את דעתה. היא האמינה בכל לבה בשוויון המינים ובשיתוף ביניהם. גם בעניין זה בעצם משה מנווט את הדברים לפי רצונותיה ולפי דעתה.

הם הגיעו להר הכרמל, נכנסו למלון, קיבלו את מפתח חדרם ונבלעו בו.


ילדיו של שמעון הסתגלו למצבם החדש במהירות מפתיעה, כלומר היא מפתיעה כל מי שאינו מכיר את סבתם, אמו של שמעון. מי שמכיר ויודע את תבונתה והטאקט שלה, יודע שהיא היתה מסוגלת לעזור לנכדיה להסתגל ועשתה זאת מכל הלב, היא אהבה את נכדיה כמו את ילדיה והיתה מסורה להם בלב ונפש.

הפרומינים נהגו לבקר אצלם בהזדמנם לתל־אביב, על־פי־רוב כל אחד מהם לחוד, מסרו ד“ש מילדיהם וקיבלו ד”ש לילדיהם. הקשר הזה היה טוב לילדים וסבתם עודדה אותו – משפחה מסודרת, משפחה מאושרת. אכן, חיי משפחת פרומין שטפו עתה בנחת. הטאקט של יואל הועיל לחתוך קשרים שנעשו מיותרים. הוא שמר על קשר מרוחק עם אחדות מהנשים שנוצר קשר לא מיני בינו ובינן. מסחבך היה לו עניינה של דינה קרויט, שלא נטתה לוותר על הגבר היחיד שנותר בחיים מגבריה. אשר לחסיה, היא חתכה הכל בחדות, כפי שנהגה לחתוך בעבר קשר עם זכר שרצתה להיגמל ממנו. לא היו בעיות.

אמו של שמעון רצתה מאוד לברר אם יש קשר משפחתי בינה ובין חסיה, הדומה כל כך לבת דודתה. מכיוון שחסיה לא דיברה מעולם על משפחת המוצא שלה החליטה גברת לוין לומר לה שיש דמיון בינה לבין קרובתה וכך להגיע לשאלה בדבר משפחתה. באחד הביקורים של חסיה כשהן שתו תה עם “ורניה” רוסית, אמרה הלוינית לפרומינית שיש דמיון מפתיע בינה לבין בת הדודה. חסיה חייכה ואמרה לה: “כשהכרתי את שמעון, נדהמתי לדמיון בינו לבין אבי…”

“כדאי לבדוק אם יש קרבת משפחה בינינו”.

“אין אני יודעת איך לבדוק. אבי נפטר ואמי יודעת מעט מאוד על משפחתו. אני יודעת עוד פחות”.

“מה שם משפחתך מהבית?”

“פרידמן”.

“זה שם נפוץ מאוד בין יהודים ובכל זאת אין אני נזכרת בקרובים בשם זה, אולי הקרבה היא מצד אם אביך”.

“אולי, אין לי דרך לבדוק, בכן אופן אני מרגישה קרובה מאוד אליכם…”

“גם אנו מרגישים קרבה רבה אליכם, בכל זאת הייתי רוצה לדעת”.

“אמרי לי את שמך מהבית, אשאל את אמי, אולי בכל זאת תדע משהו”.

“זה לא יעזור, שמנו היה רבינוביץ'… ובת הדודה שאת דומה לה כל כך היא מצד אבי”.


אחיו הצעיר של שמעון מילא תפקיד מועיל אף הוא. הוא בעבר לא היה דוד חם כל כך. לא היה לו פנאי ולא סבלנות אל ילדיו של אחיו. כשנפגש אתם היה זה בחברת אחיו והשיחה קלחה בין שני האחים, שיחה וגם ויכוח, לפעמים חריף, ולפעמים שיחה תוך הסכמה הדדית. הילדים נשארו ברקע, עד כדי כך ששמעון היה מלטף פעם את זו ופעם את זה, כדי שלא יחושו זנוחים. עכשיו הכל היה שונה. בכל חופשה היה חלק ניכר מהזמן מיועד לילדים, הוא לקח אותם למקומות מעניינים, הוא שיחק אתם, לפעמים גם הקים רעש שהפריע לזוג הקשיש, לאביו ואמו. הוא למד להיות דוד ונהנה מהתפקיד הנאה מרובה. האם הרהרה בינה לבין עצמה שאולי קשר זה יזרז אותו לשאת אשה ולהוליד לה נכדים אף הוא.

המכתב הראשון שקיבלו הלוינים לאחר נסיעתו של בנם היה מדבורה, בתם הבכירה. סיפרה על ביקורו של אחיה. הוא לא הופיע כלל כאיש שבור שיש לטפל בו. להיפך. הוא בא עם מתנות נאות לילדיה, הרבה לשוחח אתם – נזל שהם ידעו גם אנגלית, מכיוון שהעברית שבפיהם היתה דלה מאוד, ואילו שמעון לא היה מסיגל לנהל שיחה של ממש בצרפתית, שלא לדבר על גרמנית, שפה שמעולם לא למד. הוא טייל אתם בסביבה והיה אומר שנעין להכיר את שוויץ באמצעות ילדיה של אחותך. בערבים הרבו לשוחח. שמעון דיבר עם אחותו וגיסו אנגלית ועם אחותו לבדה – עברית. היא לא הטיף, לא טען ולא כלום על חיים ריקים בשוויץ. הוא רק סיפר, הרבה לספר על ישראל ובעיותיה, ישראל וקשייה, גל על ישראל וליקויה, ואלם גם על ישראל והאור שבה. גם הילדים שמעו מפיו על עניינים שעניינו אותם, ואילו עם הגיס דיבר על מה שעניין אותו. עם דבורה שוחח על חבריה וחברותיה מילדות, אשר שמעון הכיר לא מעטים מהם, סיפר על מקומות שאהבה, על כל מה שאופייני לארץ.

התוצאה היתה “טבעית”. בחופשה הבאה מבית־הספר יסעו הילדים לישראל לביקור עם אמם. האב יבוא אחר כך, לזמן קצר יותר. מוזר, חשב האב לוין בלבו, סתם לבקר אותם לא באו הללו משוויץ שלהם. הבת באה פעם אחת לבדה. כעת כולם רוצים לבוא. שמעון חולל נס. יש בו משהו בבן הזה.

שמעון עצמו סיים את ביקורו בשוויץ ונסע לבריסל ומשם ללונדון. האם והאב התגעגעו אליו מואד. הם היו לא שקטים. אמנם דרישת השלום שהגיעה ממנו משווייץ היתה, כאמור, טובה, אולם הם לא היו בטוחים שהמשבר לא נתון בו אותות. הוא לא כתב להם מכתבים, הסתפק בגלויות שלא נאמר בהן הרבה. גם משה קיבל גלויות אחדות. ההורים לא ידעו שחברות אחדות קיבלו ממנו מכתבים. אילו ידעה זאת האם היה הדבר מרגיע אותה, מכיוון שמשמעותו של הדבר בעיניה היתה שהבן מתחיל לרקום לעצמ עתיד משפחתי חדש. אמו של שמעון היתה עסוקה בטיפול בילדיו. היא נהגה להביא את הנכדים בקביעות אל הוריה של דליה. ביקורים אלה היו קרן אור בחייהם. נראה היה לאמו של שמעון שהשניים הזדקנו בבת אחת, וכאילו נכפפו משהו. היא הבינה שאורח החיים החדש של בתם אינו מלהיב אותם, והיא ידעה שהם אהבו מאוד את שמעון, ובוודאי לא השלימו עם מעשיה של דליה. היא עצמה שפטה את דליה לקולא, אם כי היא מהצד הנפגע ממעשיה, אמו של שמעון. נודע לה מפי הורי דליה באיזו שעה ולאיזה מספר טלפון אפשר להתקשר אתה ועשתה כן.

“דליה, מדברת סבתא!”

“שלום! מה שלומך? מה שלום הילדים ושלומו של… בעלך?”

“אמרי סבא, כמו שאמרת בעבר! כולם מרגישים טוב. מתי תבואי לבקר את הילדים?”

“סבתא, מסרי לכולם ד”ש ומויב להם שאבוא פחות".

“האם את בטוחה בזה?”

“בהחלט”.


שהותו של שמעון בבריטניה נתארכה מעבר למה שנקבע מראש. הוא הביא מכתב מהמוסד שעבד בו אל פרופסור ב“לונדון סקול אוף אקונומיקס”, שעסק בנושא קרוב. בשיחה עם שמעון התרשם הפרופסור עמוקות מהצעיר המוכשר שבא אליו מישראל. הציע לו מלגה שהספיקה לו כדי שישאר סימסטר אחד באוניברסיטה ויתרכז בנושא שנראה לפרופסור שיש בו “חור” בהשכתו של שמעון. הוא קפץ על המציאה, סידר לעצמו הארכת חופשה מעבודתו וגם הוריו שמחו להזדמנות שניתנה לבן, אף־על־פי שהתגעגעו אליו מאוד.

כך קרה ששמעון שב לישראל כשמשה וריבי היו כבר נשואים. הוא לא החמיץ את החתונה, מכיוון שלא נערכה, כמובן, כל חגיגה. הם היו ברבנות, נערך טקס, וכשה“מניין” היה מורכב מאנשים זרים שנזדמנו לשם. כשיצאו אמרה ריבי למשה: “זה היה כמעט כמו נישואים אזרחיים”.

“נכון, הטענות של מתנגדי הכפייה הדתית הן מופרזות מאוד”. מיהר משה להגן על השלטון.

ריבי חייכה בסלחנות והשאירה את תשובתה בלתי־נאמרת. היא חשבה בלבה שאילו היה הגבר שנישאה לו זה עתה כהן, למשל, היו להם בעיות לא פשוטות. היא לא רצתה להקשות עליו. היא ידעה שכעובד מדינה, ועוד בשירותי הבטחון, אין הוא חופשי במאבק על דעות, ולכן נוח לו שלא תהיה לו ביקורת על השלטון ועל מפא"י. גם בעניינים משניים היה פחות חופשי מחבריו.

כששמעון הגיע לישראל הוא מצא מכתב מברוך, שהיתה בו התפעלות לא מעטה מאמריקה, ביקורת על החיים היהודיים שם והיה מורגש שהאיש נפתל עם קשיי התפקיד שהוא ממלא – לחנך נוער יהודי אמריקאי לעליה לארץ, לחיי קיבוץ. הוא סיפר על הצלחותיה של דליה בתור מורה לעברית ועל הקשר ששומרים איתם מהקיבוץ שלו. הם ישליכו עוגן לאחר שובם במשק הזה.

בשיחת לב אל לב הראשונה של משה עם שמעון לאחר שוב, רמז משה שהוא יודע מה שאירע בין שמעון וריבי וסיים את דבריו בעניין זה בהיסוס־מה. שמעון הרגיעו במלים פשוטות ובהירות: “לא נשאר בלבי שום משקע. אני לא התאהבתי בה מעולם. איה אדם טוב וחכם ואשה יפה. הבחנתי בזאת, וחשבתי שאולי יצא משהו משנינו. סיבת התנגדותה לא היתה ברורה לי, והיא אמרה דברי־הבל אחדים בעניין זה. אני מבין שהיא פשוט לא התאהבה בי. בך היא התאהבה. יופי! אני מקווה שכשאני אתקשר עם משיהי, היא תמצא חן בעיניך כמו שריבי מוצאת חן בעיני…”

משה היה מרוצה מתגובתו ויחסו של שמעון, הוא לא התווכח אתו בעניין נימוקיה של ריבי, אף־על־פי שדעתו היתה קרובה לזו של ריבי. במקום זה אמר לשמעון כמי שאומר דבר־מה שגרתי:

“ריבי הרה”.

שמעון הזדקף, חיבק את ראו ואמר לו: “שיהיה בשעה טובה!”

משה, שהיה מאוד לא רגשני, לפחות כלפי חוץ, הגיב בתגובה שנועדה בעיקר להפסיק את ההתרגשות: “אמור, מדוע אתה אומר ‘בשעה טובה’ ולא ‘מזל טוב’ כפי שאומרים?”

"מכיוון ש’מזל טוב' אומרים לאחר מעשה. “לפני שהדבר הטוב קרה יהודים אומרים ‘בשעה טובה’; זה המנהג”.

אחרי רגע של שתיקה אמר משה: “אני מקווה שתהיה לנו בת. ריבי החליטה שנקרא לה בתיה”.

לפי הבעת פניו הבין משה שהדבר נראה לו. לכן התעורר לפתוח לפניו סדק אל לבו הנעול. שמעון היה היחיד שזכה לכך אצל משה לפעמים, אולי אפילו יותר מאשר ברוך. הוא סיפר לו לא רק על הפתק של בתיה ועל ראשית התרקמותם של יחסיו עם ריבי. הוא אמר לו עוד משהו: “אתה יודע שבחייה של בתיה לא היו קיימות בשבילי נשים אחרות, אפילו לא רציתי. היא ידעה שאין לה שום מתחרה ואין לה מה לקנא. באמת לא היה לה. האשה היחידה שעוררה בי תחושה שאלולא בתיה הייתי עשוי להתאהב בה היתה ריבי. קצת האשמתי את עצמי על מחשבה זו והיא חלפה מהר”.

“האם גם לריבי היה יחס מיוחד אליך בחיי בתיה?”

“לא, היא אומרת שעד שהחליטה על המגע איתך היתה משועבדת כולה לזכרו של שמואל. אמור לי, מי ומה היה שמואל זה?”

“האם אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?”

“בהחלט. שמעתי עליו הרבה מריבי, אבל אני מעוניין גם בזווית הראייה שלך, של גבר וחבר שלו”.

"הוא היא אדם טוב, שלם עם עצמו, כשאני חושב על כך אני בא למסקנה שיש דמיון באופי בין שניכם, להבדים בין החיים והמתים. הוא היה גבוה משנינו, היה בחור חזק מאוד, זריז וגמיש. חסרונו בתור חייל היהשלא היה לו חוש התמצאות. הוא התקשה תמיד לדעת היכן אנחנו ומה לפנינו. היה מלגלג על עצמו בלי בעיות…

“גם ריבי אומרת שיש דמיון באופי בין שנינו. אתה אמרת ‘שלם עם עצמו’, היא דיברה על ‘גבר העשוי מאבן אחת’, בהשוואה לאנשים שחלקיהם מודבקים. זה אותו הדבר”.

“ההתבטאות של ריבי יפה יותר מאשר שלי”.

“האם הוא היה בחור משכיל?”

“פחות מאשר ריבי,” קבע שמעון. תשובתו של שמעון היתה אמת, אבל הוא ידע שהוא עוזר בתשובתו החד־משמעית לרעו. מהש ידע שגם הוא פחות משכיל מאשר ריבי.

משה, האיש הסגור והמכופתר, חש צורך לומר משהו לרעו: “אינני יודע אם אין אתה מתפלא שכל כך מהר מצאתי לי אחרת, ואתה ידוע שאהבתי את בתיה אהבה עצומה. גם עכשיו אני אוהב אותה וזה לא סותר את אהבתי לריבי, כשם שאהבתה אותי אינה מפחיתה מזו לשמואל”.

“לא אמרתי שאני מתפלא כי…”

“אולי מפני שלא רצית לפגוע בי…”

“לא, אני יודע שאנשים שונים מרגישים באורח שונה, ואין זה אומר דבר על יחסם לבן זוג שנפטר”.

"הראיתי את הפתק של בתיה להוריה. תחילה התפלאו, אחר כך ביקשו להכיר את ריבי. היא עשתה עליהם רושם מצוין. האב אמר לי בשם שני ההורים של בתיה, שהם בטוחים שהיא תהיה טובה אל נכדיהם וזה בשבילם העיקר. אגב בעצם בתיה צדקה אני אדם שקשה לו יותר מאשר לרוב הגברים לחיות לבדי.

שמעון אמר לעצמו שהסיבה לכך היא דווקא היותו גבר של אשה אחת באורח קיצוני. פתרונות חולפים, הן מן הבחינה הגופנית והן מן הבחינה של חברה נשית לא לו נועדו. גם לא זמנית. נוסף לזאת נעדרה מישותו לגמרי המיסטיקה של חיים לאחר המוות, המשפיעה על אדם – גבר או אשה לשמור אמונים לזכר בן־זוג שאיננו עוד. מחשבות אלה הוא לא ביטא ושאל את רעו: “איך ריבי קיבלה את הביקור?”

היא היתה מרוצה שהם בעד נישואינו ושהכול יודעים זאת. אתה יודע, אכפת לה מה שאנשים חושבים".

לאחר שנפרדו השניים הלך שמעון ברגל והרהר בעניין ההשכלה ששאל עליו משה. כן, ריבי היתה יותר משכילה מאשר שמואל, וזה התמיה את דליה. לה היה חשוב שאני משכיל ממנה, אמר לעצמו שמעון, ואחר כך לא הפריע לה שגדעון היה בור. מזה עברו הרהוריו לדליה וברוך. דליה יותר משכילה מאשר ריבי, בזה לא היה לו ספק, אולם הוא לא יכול היה לומר לעצמו שהיא יותר משכילה מאשר ברוך. יתרונה עליו ועל ברוך הוא שמחשבתה משוחררת יותר משלהם, היא מסוגלת יותר מהם להציב שאלות, כאשר אצלם יש יותר מדי מושכלים ראשונים שאין הם שואלים אם הם נכונים. הוא חש זאת מאז הכירה באותו בית מרגוע, אולם רק הגישה המצומצמת שהיתה לשמעון אל האוניברסיטה בלונדון הביאה אותו למסקנה שהבדל זה לטובתה היה במידה לא מבוטלת פרי השכלתה המסודרת באוניברסיטה. זו חסרה לשניהם. עד ש“הריח” אוניברסיטה ידע שהשכלה פורמלית היא מסודרת יותר וסותמת “חורים” בהשכלה, כפי שיש אצלו ואצל ברוך, אבל על השחרור ממוסכמות למד רק בלונדון. עם זאת הוא ידע שיש אקדמאים רבים שלמדו ולמדו וממוסכמות לא השתחררו, אולי להיפך… הוא התפלל בלבו שחברו יגיע איכשהו לאוניברסיטה, תוך שהותו בארצות־הברית. מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, עברו הרהוריו אליו. הוא חלם על כך שהוא עצמו יוכל ללמוד ממש באוניברסיטה.

מחשבתו נדדה אל הכפר הקטן בגליל, הכפר שחיה בו אם ילדיו. הוא עומד לטלפן אליה למחרת היום ולפי שיחה זו יקבע אם יסע לבקר אותה. ברור לו לגמרי שלעולם לא ישוב להיות בעלה, אפילו אם תבקש זאת. הוא קטע סופית את יחסי בעל־אשה עם דליה, אבל גורלה עניין אותו לא מעט. הוא נדבר עם ריבי שייפגשו בבית הפקה “תמר” בפינת רחוב שיינקין ואחד־העם, בשעות הבוקר המאוחרות. ודאי ישמע ממנה משהו על דליה, עוד לפני שיטלפן אליה. לאותו ערב נקבעה פגישה בינו ובין הפרומינים ואחרך יגשו שלושתם אל ריבי ומשה. הם ילונו הלילה בבית־ברל, אצל האח, ואילו ילדיהם מתארחים אצל הלוינים, הם אורחי ילדיו של שמעון. שמעון עצמו גר בינתיים בדירת רווקים קטנה ששכר לעצמו, עד שיסתדר דרך קבע. אמו קבעה שלטובתו אל לו לגור בבית הוריו, אף־על־פי שילדיו חיים שם. היא היתה בטוחה שיקל לו לשאת אשה בשנית אם מגוריו לא יהיו עם הוריו ועם ילדיו. בעניינים כאלה היה במשפחת לוין מטריארכט. האב והבנים קיבלו את דעתה. המגורים הנפרדים של שמעון וילדיו לא הפריעו להם ולו, מכיוון שהוא היה בא אליהם כל יום ולא חסר להם והם לא חסרו לו.


הקשר המיוחד עם יואב היה הרבה פחות בעייתי משחששה דליה. הוא חיזר אחריה יפה. היא הוכרחה להודות בפני עצמה שחיזורו היה נאה יותר משל אחיו. כשם שיתרונותיו של שמעון לא השפיעו, כך גם של יואב. נשר בשמים היה לה גדעון ורק הוא. היותו של יואב אחי גדעון המת ורצונה להרות מאחי גדעון היה הגורם המכריע, אולם עדינותו של יואב בחיזורו, כושרו לפתוח לפניה צוהרים רבים אל חיי הכפר שבחרה בו כמקום לחיות בו – עזרו גם הם. הוא יצא אתה לכרם ולשדה, הראה לה עבודת איכר מהי. ערב אחד, כחצי שעה לפני השקיעה, בא אליה כשהוא כבר רחוץ ומסורק אחרי העבודה, והציע לה ללכת אתו לראות את שקיעת השמש במקום נאה. דליה אזרה עוז ואמרה: "בוא אתי. הפעם אני אראה לך מקום יפה בכפר הולדתך…

היא הוליכה אותו, להפתעתו, אל העץ של רבקה. היא לו קצת לא נעים, מכיוון שהמקום היה קשור אצלו בחוויות עם אשתו. הוא התגבר. ככלות הכול אין הוא בוגד ברבקה עם דליה. הכול קורה בהסכמה ואולי גם ביוזמתה ובתכנונה.

לאחר השקיעה, כהשחושך ירד, הוא אסף אותה בין זרועותיו והיא חשה כמיהה אליו, כמיהת אשה אל גבר. זמן רב עבר מהמשגל האחרון שלה. לאחר שחזרו ולבשו את בגדיהם אמר לה יואב: “אל תחשבי עלי רעות בגלל רבקה”.

“אני חושבת עליך רק טובות, יואר”.

“האם את יודעת שרבקה חולה והיא מוגבלת מאוד מבחינה זו?”

דליה לא השיבה. היא לא ידעה זאת מפורשות, אולם שיערה משהו בכיוון זה.

“היא יודעת עלינו,” הוסיף יואב.

“כן”. אמרה דליה, ולפתע חשה כמיהה להתרפק עליו, על יואב, על הגבר שסיפק אותה זה עתה, לאו דווקא על אחיו של גדעון. כך נקבע שקשריהם המיניים יימשכו, לא רק כדי להביא לעולם גדעון חדש, אלא גם למענם הם, למען שלושתם.

גם לאחר זאת לא דיברה רבקה עם דליה בפירוש על מחלתה ועל מגבלתה. היא רק רמזה לדליה שהיא מודה לה על שהיא משחררת אותה מהחובה לספק את יואב, חובה הנעשית לה קשה יותר ויותר. דליה, מצדה, נזהרה מאוד, ולא נתנה לגבר כל הזדמנות להתקרב אל נפשה יותר מדי. היא לא תקפח את רעותה. כך לא היה על יואב לעמוד בנסיון. לא היה נסיון. הם חיו במשולש. כל צלע קיבלה מיואב את מה שהיה נחוץ לה וגם יואב היה מרוצה, אם כי קצת מבולבל.

כך אילצו הנסיבות את דליה להפריד בין אהבה ומין, דבר שהיה פעם נתעב בעיניה. עתה ראתה שזה יכול להיות, בתנאים ובנסיבות מסוימים, לא רק מוצא הכרחי, גם יפה.


ריבי ביקרה את דליה עוד פעם לפני נישואיה ופעם אחת אחרי החתונה. בשיחתן התברר שהתמסרותה הראשונה של דליה ליואב חלה ימים אחדים לפני נישואיה של ריבי למשה. בביקור השלישי של ריבי אצל דליה, הביקור הראשון לאחר שהיתה רשמית לאשתו של משה, סיפרו שתיהן זו לזו שהן הרות.

“האם את רוצה שאני אספר לשמעון, כשישוב, או שאת רוצה לספר לו בעצמך, או שמא עולה על דעתך בכלל לא לספר לו?”

“לא חשבתי על זה…”

“דליה, הוא אביהם של האח והאחות של הילד שתלדי…”

“אחים חורגים…”

“לא. אחים חורגים זה דבר אחר, זה היחס בין שמוליק שלי והילדים של בתיה ומשה. היחס הזה הוא חצי־אח, בעצם זה אח”.

“חשבתי שלזה קוראים אח חורג”.

“לא, חורג פירושו שאין קרבת גנים כלל. כשיש אם משותפת או אב משותף זה לא נקרא חורג”.

“טוב”.

“אז מה את אומרת, לספר או לא לספר לו? זה השאלה המעשית”?

“כן, נחוץ לספר, ואם תספרי במקומי תקלי עלי… גם בזאת”.

משה לא היה מרוצה שריבי נטלה על עצמה תפקיד לא נעים זה. על שאלתה אם הוא לא היה עושה דבר כזה בשביל שמעון השיב שזה לא בשביל שמעון, אלא במקום דליה, היא מוכרחה לספר לו.

“משה, דליה היא חברה שלי. היא היתה אתי בשעות הקשות ביותר, ואין לך מושג כמה היא עזרה לי”.

“זו נקודה חשובה לטובתה גם בעיני”.

כששמעון חזר, נדברו ביניהם ריבי ומשה שרק היא תדבר אתו על דליה. בפגישתם בקפה “תמר” סיפרה לו ריבי את סיפורה המלא של דליה. האיש נשאר נדהם. פקע עוד מיתר בלבו ובהרגשותיו. לזאת לא ציפה מאם ילדיו. הוא לא ציפה לכך שהעבר הקצר עם גדעון יאפיל כל כך בהחלטיות על עברה הממושך יותר אתו, עבר שיש לו גם תוצאות – שני ילדים. הוא לא הבין שיחסיה עם גדעון אינם עבר, היא ממשיכה לאהוב את הגבר המת.

“מדוע אתה נדהם כל כך, שמעון? הרי אינך אוהב אותה כבר, מה זה יכול להפריע לך?”

“ריבי היקרה, היא לעולם לא תהיה עוד אשתי. זה ברור לי כבר זמן־מה, ואין אני מצטער על כך עוד. לא מן הנמנע שאציג לפניכם בחורה אחרת יותר מהר משאת מעלה על דעתך. עם זאת היא תמיד תשאר אמם של שני ילדי. אני נדהם שמולידים ילד לא למען הילד שיוולד, אלא כזכרון לאדם אחר, שאיננו בחיים. דעתי על אותו אדם אינה חשובה, כי אני ידוע שיחסה אליו שונה לגמרי ויחסה הוא הקובע”.

“אין אני בטוחה כלל שדעתה עליו שונה מדעתכם, יחסה הוא בלתי־תלוי לגמרי בדעתה עליו”.

“זה היה לי ברור עוד בחייו, למה את התכוונת כשאמרת דעתכם בלשון רבים?”

“האם אין אתה יודע מה דעתם של משה וברוך?”

“אני יכול לתאר לעצמי”.

“האם אין סיפורה מזכיר את אניטה מ’הנפש הקסומה' לרומן רולאן?”

“בשום אופן לא! אניטה רצתה ילד, הוא שעניין אותה. ייחוסה הוא בכך שלאבהות לא היה ערך בעיניה. אפשר להסכים אתה או לחלוק על דעתה, אולם איך להשוות זאת לדליה, שרוצה למצוא דרך לשמור על יחסיה עם בר שנהרג בתנאונה בדרכו אל אשה אחרת”?

“דליה רוצה לגדל בעצמה גדעון חדש ולעצב אותו שיהיה טוב מגדעון הקודם, שאת חסרונותיו היא יודעת יותר טוב ממך”.

“לילדים שלי יהיה חצי־אח מסכן למדי…”

“לא, שמעון, הוא לא יהיה מסכן כלל וכלל. אביו הביולוגי ואשת האב יהוו יחד משפחה טובה לילד. ילדי אביו יהיו לו כאחים. אני בטוחה בכך”. היא התאפקה ולא אמרה לו שילדיו אינם מאושרים אף הם. חיבתה אליו והבנתה שהוא חף מאשמה כל שילדיו גדלים אצל סבתם, חברו יחד למנוע אותה מהטלת העובדה הזאת בפניו. אחרי שתיקה קצרה שאל שמעון:

“משה, דליה היא חברה שלי. היא היתה אתיבשעות הקשות ביותר, ואין לך ושג כמה היא עזרה לי”.

“מה שמה של אשת האח?”

“רבקה”.

לשמעון לא היה ספק שזו אותה רבקה שנשאר לו זיכרון ענוג מהיחסים איתה. התמונה החלה להבתבהר לעיניו ונעשתה פחות איומה משתיאר לעצמו לפני שידע שרבקה מעורבת בעניין. כשאשה זו מעורבת הכל מקבל דמות נאה יותר, בעיני שמעון. הוא זכר אותה לטובה הרבה יותר משהיא תיארה לעצמה. בערב, בביקורם של הפרומינים ושמעין אצלם, הבחינה ריבי ששמעון כבר רגוע הרבה יותר.


שמעון טלפן אל דליה כמתוכנן, שאל לשלומה ואמר לה שריבי סיפרה לו את כל סיפורה. דליה לא הבינה את עצמה איך יכולה היתה להציג לפני ריבי אדישות לכך שיסופר או לא יסופר העניין לשמעון, ואל רק משום שהוא אבי ילדיה. היא רצתה מאוד לדעת מה יחסו למעשיה, מה דעתו, אולם לא שאלה. היא הבינה שאין לה זכות לשאול, וגם לא היתה בטוחה שינעם לה לשמוע את התשובה. היא הסכימה אתו שלא יסופר לילדיהם דבר על חצי־האח שיוולד. יראו מואחר יותר איך לגלות להם. תוך השיחה היה ברור ששמעון לא יבוא לבקר אצלה והיא אמרה לו שלא תבוא לתל־אביב עד אחרי הלידה. דליה מסרה לו דרישת שלום מרבקה קרויט והוא החזיר דרישת שלום. דליה לא ידעה אם שוויון הנפש שלו כלפי האשה שדיבר איתה עליה פעם ברטט היה מלאכותו או אמיתי. מכל מקום היה ברור לה ששמען לא ישמש חולייה מקשרת בין עברה וחייה בהווה, בשום מידה ובשום צורה. הוא אינו מוכן למלא תפקיד זה. הפיצול בין עברה ועתידה, כנראה, שלם.

ביקוריה של ריבי, כשמשה משאיר אותה בכפר ובא לקחתה עם ערב, היו נעימים מאוד לדליה (וגם לרבקה) אבל לא מילאו תפקיד של חולייה זו. היא דיעה לספר לדליה על ילדיה רק מה ששמעה מאביהם. זו היתה תוספת מידע למה שקיבלה בשיחות טלפון מסבתם המטפלת בהם. דליה היתה מרוצה שהילדים גדלים יפה ולומדים בסדר והיתה אסירת תודה ל“סבתא”.

באחד הביקורים סיפרה ריבי לדליה, אחרי שמשה אמר לה שלשמעון אין התנגדות שהיא תספר לדליה, שלשמעון יש חברה צעירה מאוד. הם נפגשו איתם פעמים אחדות, ונראה שהיא מאוהבת בשמעון עד האוזניים.

משה אמר שנראה שגם שמעון אוהב אותה, אחרת לא היה יוצא אתה קבוע, ולא היה נותן לה להסתבך נפשית ביחסה אליו.

“אל תכעסי עלי דליה ולא על משה, אבל הוא אמר ששמעון אינו מתיחס אל בחורות כמו שגדעון התייחס”.

“מניין הוא מכיר את גדעון כל כך טוב?”

“המכונית שגדעון התנגש בה היתה של השירות, והיתה זו התנגשות שגדעון היה אשם בה במאה אחוז. זה חייב את השירות לברר כל פרט אפשרי על האיש”.

“ריבי, אני יודעת יפה מאוד את יחסו לבנות מיננו. ההבדל ביני ובין כולכם אינו בדעה עליו, אלא ביחס אליו. לא רק אהבתי אותי, ריבי! אני אוהבת אותו עדיין!”

באומרה זאת עלו דמעות בעיניה וריבי נטלה אותה בזרועותיה ונישקה אותה. באותו רגע עלתה במוחה אפיזודה צדדית לגמרי מתוך הספר של ארתור קונן־דויל “כלבם של בני בסקרוויל”. רוצחם של בני בסקרוויל רצח בטעות פושע קשוח שלבש את בגדי הנרי בסקרוויל. אחותו של הפושע בכתה תמרורים על מות אחיה והסופר אומר, או שהוא שם את הדברים בפי ד"ר ווטסון, שאדם שיש אשה אחת הבוכה על מותו אינו יכול להיות מושחת עד תום.

דליה אמרה לעצמה שמשפטים רבים בדברי ריבי מתחילים ב“משה אומר…” ופירושו של דבר שחברתה מאושרת עם בעלה השני. דליה שאלה עוד על חברתה של מי שהיה בעלה. ריבי לא ידעה עליה הרבה. בפגישותיהם היא לא הרבתה לדבר. הנערה היתה קצת נבוכה וקצת התביישה.

“זה דווקא מדבר לשבחה,” העירה דליה.

“נכון, אולם לכן אני יודעת עליה כל כך מעט… היא בוגרת תיכון, לא היתה מוכרחה ללמוד בשיעורי ערב… נדמה לי שאביה עורך־דין ואמה רופאה או להיפך. לא מזמן השתחררה מצה”ל, שירות חובה. היא מתכוננת לאוניברסיטה. שמעון סיפר למשה שגם הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה בירושלים. הוא מקווה להסתדר שיעבירו אותו בעבודה לירושלים. משה מאמין ששמעון ישא אותה לאשה. אני לגמרי לא בטוחה בזאת". דליה הרהרה בינה לבין עצמה, שהיא רצתה פעם לעבור עם שמעון לירושלים, כדי ללמוד באוניברסיטה. היא בוגרת הסמינר למורות בתל־אביב. אלמלא גדעון שזרח לפתע בשמיה אוליה היתה היא נוסעת עם שמעון לירושלים ללמוד. דליה גירשה מחשבות אלה מראשה. יש לה חיים לגמרי אחרים. היא נושאת בקרבה חיים חדשים שיבואו לעולם. היא בחרה במה שיש לה וזהו. היא מאחלת לשמעון כל טוב, אפילו עם אשה אחרת. דליה היתה אדם טוב.

ריבי הבחינה בנעשה בראשה של רעותה, אם כי לא בדיוק. היא לא רצתה להשאיר משהו מעורפל שאולי יפגום ביחסה לדליה:

“האומנם מפריע לך שהוא מסתדר בלעדיך?”

“לא, בעצם לא. אני יודעת יפה מאוד שאני הרסתי את חיינו המשותפים, ואין לי זכות, שום זכות, עליו. הוא אדם טוב, ואני חייבת לאחל לו כל טוב. היה קל לי מאוד לעשות זאת, כך נדמה לי, אילו אני הייתי נשואה לגדעון…”

“גדעון זה האם לא היה נשוי?”

“כן… אשתו לא היתה בתחום הרגשי שלי, אילו הדברים היו מתפתחים בכיוון שלי ודאי הייתי נעשית ערה לבעיה”.

“כשאנחנו מדברות אני חושבת על כך כמה צודק משה שלי ביחסו המחמיר לשמירה על חיי נישואין”.

לא בקלות התגברה דליה על יצרה ולא סיפרה לריבי שלשמעון היו קשרי מין מחוץ לנישואין לפני שהיו לה. כאמור, היא היתה אדם טוב, ולא רצתה לקלקל לשמעון ביחסיו עם ריבי ועם משה.

כשמשה בא לקחת את ריבי הוא פגש גם את יואב. שני הגברים לחצי ידיים ונראה שמצאו חן איש בעיני רעהו, אך לא עד כדי קשירת ידידות חדשה.


הוולד ברחמה של דליה התפתח יפה וכן זה שברחמה של ריבי. התהליך הראשון שהגיע לגמר בישולו היה אצל דליה. היא הביאה לעולם את גדעון בבית־חולים בטבריה. היא שייכת לאזור זה והחליטה שאין היא רוצה לנסוע לתל־אביב ללדת בעיר הגדולה. גדעון נולד בטבריה ויגדל בגליל. כאשר בא יואב להוציא את היולדת מבית־החולים, התעוררה בעיה ברישים שם האב. יואב הודיע שהוא האב, בלי שהיתה לו הזדמנות להיוועץ ברבקה. היא אישרה את מעשהו בדיעבד. ודאי שהם חייבים זאת לדליה. עוד לפני כן כשרבקה ויואב ביקרו אצלה עם ילדיהם, ביקשה דליה מרבקה להודיע לריבי שנולד גדעון.

“ולהוריך ו… לשמעון?”

“ריבי כבר תודיע להם”.

דליה הבחינה באכזבה על פני של חברתה. רצונה לספר לשמעון נשמעה כבר בשאלה. דליה שאלה בפשטות:

“את רוצה להודיע לשמעון?”

“כן”. ענתה רבקה ישירות.

“טוב”. אמרה דליה קצרות.

רבקה הודיעה לשניהם. היא הזמינה את ריבי לבקר, אבל זה היה לא מעשי, כי ריבי היתה קרובה מאוד ללדת אף היא. השיחה עם שמעון היתה חשובה לרבקה יותר. לאחר שסיפרה לו רבקה את מה שהיה לה לספר והוא ביקש שתברך את דליה בשמו, היא אמרה לו שבעונה זו נעים לקטוף פרחים. זה היה אות מוסכם ביניהם מאז.

“רבקה, את אשה נשואה, אם לילדים”.

“אני יודעת ואין אני מתכוונת לשנות את חיי. אני רק רוצה שתדע שלא שכחתי אותך ואת מה שהיה”.

“גם אני לא שכחתי”.

“אני יודעת. בלוויה של גדעון, כשדליה הביטה הרבה על העץ שלנו, מייד ידעתי שהיא אשתך ושסיפרת לה. סימן שלא שכחת”.

“האם סיפרת לבעלך?”

“הכול”.

“אין דבר כזה. אי־אפשר לספר הכול”.

“השתדלתי לספר הכול. לא הסתרתי שום דבר”.

“רבקה, אני רוצה מאוד שיהיה לך טוב”.

“אני מרגישה זאת אפילו דרך הטלפון, וגם אני רוצה שיהיה לך טוב, אני רוצה מאוד שיהיה לך טוב מאוד. שמעון, היתה לך אשה טובה מאוד, אשה נהדרת”.

“נכון, וגיסך הרס הכול”.

“אני מקווה שתבנה לך מחדש חיים”.

“כן, אעשה זאת, אבל חיי התפצלו לשניים – באשמתו”.

“האם עדיין אתה כועס עליו?”

“לא, הוא שילם ביוקר…”

כשהניח שמעון את השפופרת ניסה להציץ אל נפשו פנימה – האם הוא באמת כבר לא כועס על האיש שפיצל את חייו? לא היה ברור לו. זה גם לא כל כך חשובה. ברור שהוא אמר לרבקה מה שנכון היה לומר, די בזה.

אחרי השיחה הלך שמעון אל ריבי ומשה. רבקה דיברה עם ריבי לפני שדיברה עם שמעון. הוא בא בזמן לעזור למשה להשיג אמבולנס להוביל את ריבי לבית־החולים. היא חששה שקרה משהו לעובר. לא קרה שום דבר רע. הלידה היתה לא קלה במיוחד ולא קשה במיוחד. זו היתה לידה מוקדמת במקצת, אך לא במידה שתסכן משהו. נולדה בת. כפי שההורים רצו. קורה שמשאלותיהם של בני אנוש מתמלאות.

חיי ריבי ומשה התנהלו על מי מנוחות. הם היו נבונים למדי כדי ליצור יחסים יפים בין שמוליק וילדיו של משה, וכולם אהבו את בתיה הקטנה. בסיפור חייהם של חסיה ויואל, לאחר איחוי הקרע בנפשה של חסיה אין ענין מיוחד – סתם משפחה מאושרת. הללו דומות זו לזו כפי שלמדנו מטולסטוי הגדול. סיפורו של שמעון היה שונה: הוא לא עבר ירושלימה, אולם למד באוניברסיטה, היה נוסע מתל־אביב. מהנערה שאהבה אותו כל כך נפרד האיש, בגלל סבך לבטיו עם עצמו. כשבעיותיו של איש כשמעון מסתבכות קשה לפתור אותן.

ילדיהם של שמעון ודליה גדלו, כידוע לנו, בבית סבתם. היא המשיכה להביא אותם לעתים קרובות לבית הוריה של דליה. היא אמרה לעצמה שאם דליה תבוא פעם העירה לראותם יהיה ביקור אצל “סבתא” כרוך בפחות אי־נעימות לדליה מאשר אצל שמעון, ביחוד אם הוא יהיה נשוי מחדש. אמו של שמעון “כלל לא התגרשה” מדליה. החמות לא נטרה לה כלל. להיפך, היא איחלה לה מזער הקשיים בדרכה החדשה.

דבורה, בתם של הלוינים הקשישים ומשפחתה לא עלו לישראל, כפי שכולנו היינו רוצים, אולם בנו את חייהם כך ששהו קצת פה וקצת שם. הרווחה החומרית של בעלה של דבורה איפשרה שתי דירות וחיים מפוצלים בין ישראל ושוויץ. דבורה היתה אמנם רופאה, אולם הרווחה החומרית של אישה הסיטה אותה מריפוי חולים לעבודות מחקר בשוויץ. בתקופות השהייה בישראל היא נהגה לעבוד בבית־חולים. כך מילאה הארץ גם תפקיד רצוי בחייה המקצועיים.

דליה ריכזה את מעיניה בכפר, וכמובן בילד שהיא ילדה. במשך הזמן דהה יותר ויותר זיכרו של גדעון המת בתחושותיה. במקומו בא קודם כל הילד. גידי היא קראה לו, והוא קרא ליואב אבא. היא אהבה את הכפר, את נופיו, בשעות היום השונות ובעונות השנה השונות. היא היתה מסורה מאוד לחברתה הטובה, לרבקה, שלמדה לא רק לאהוב אותה אלא גם לכבד מאוד את תכונותיה התרומיות, כאשה וכאדם. היא נהנתה מחיי המין עם יואב בלי להתאהב בו, אולם היתה בה חיבה רבה גם אליו.

דליה התגברה על דעות קדומות כלפי אם לא נשואה. קל היה להוכיח שהילד אינו ממזר, שהיא הרתה לאחר הגט, לאחר שרב בישראל הכריז שהיא “מותרת לכל אדם”…גם בלי דין ממזרות האכזרי העניין לא היה פשוט. הדבר קרה לפני המפנה הגדול ביחס של בני האדם אל אמהות לא נשואות. חינה הרב של דליה והתועלת הרבה שהיא הביאה בבית־הספר שבכפר יחד עם סמכותו של יואב בכפרו עזרו להתגבר על הקשיים. השם גדעון שניתן לילד עורר תהיות בכפר, אולם הן היו לטובת דליה ולטובת גדעון הקטן.

לצערה הרב של אמו לא פתר שמעון את בעיתו המשפחתית מהר ובאורח חלק. הוא נפרד בלב קרוע מהנערה שאהבה אותו כל כך. הוא קיווה שהיא תתגבר על קשריה אתו. הוא מאוד פחד מההשוואה עם הקצין שאימלל את דליה של ברוך לשנים לא מעטות. אמנם ההבדל היה ברור. הוא מעולם לא רימה את הנערה, את רחל, אבל הוא חשש שהתוצאות יהיו דומות. לא לכל אחת ממתין סוף טוב כמו בסיפורה של דליה שכטר.


גברת לוין הקשישה אשה נמרצת ופעילה מכדי לתת לדברים להתנהל מאליהם. יום אחד הפקידה את נכדיה בידי שלושה גברים, אביהם, סבם ודודם, ובלי לספר להם לאן היא נוסעת יצאה לגליל, לבקר את דליה. באה במפתיע, כשהיא אינה בטוחה אפילו איך תקבל אותה דליה. התוכונה לראות ולשמוע ולפי התרשמותה לגלגל את העניין הלאה.

הגיעה לכפר בשעות המאוחרות שלפני הצהריים. שאלה היכן גרה דליה לוין. ניגשה לביתה של דליה, שגרה כבר בבית משלה, וצלצלה בפעמון. לא היתה תשובה. שכנה ראתה אותה ואמרה לה שהמורה דליה נמצאת בבית־הספר. אם הגברת רוצה היא יכולה להמתין למורה בביתה של השכנה. גברת לוין הודתה לשכנה ובאה אליה להמתין ובינתיים לנוח קצת, הנסיעה היתה די מעייפת לאדם לא צעיר כמותה. משיחתה שלה שכנה למדה האורחת שדליה נהנית מיחס של הוקרה וחיבה. השכנה העידה שהיחס הוא כללי. הכול אוהבים ומכבדים את האשה הצעירה והיפה, אף־על־פי שאורח חייה הוא כל כך לא מקובל. אחרי שיחה זו נרדמה האורחת, ותוך כדי שנתה היא שמעה את המארחת שלה קוראת:

“המורה דליה! נמצאת אצלי אורחת שבאה אליך!” גברת לוין התעוררה לגמרי ושמעה את קולה של דליה: “מי האורחת? אני ניגשת לקבל אותה”.

“סבתא!” קראה דליה מופתעת כולה כשראתה את האורחת. היא ניגשה אליה ונישקה אותה, נטלה אותה והביאה אותה אליה. כשהן נכנסו לביתה של דליה, העיפה חמותה לשעבר עין על סידורי הדירה שהיו לפי טעמה הטוב של בעלת הבית, טעם שהיה מוכר לאורחת וחביב עליה.

“גידי יבוא מהמעון רק לפנות ערב” אמרה דליה, “אני מניחה שידוע לך שיש לי בן קטן”.

“כן, שמעון סיפר לי”.

“ספרי לי על הילדים, גם על שמעון, על סבא ועל כולכם. ביחוד איך את מסתדרת ומה שלומך והכול…”

היא סיפרה בפרוטרוט, את הטוב ואת הקשיים, תיארה את התפתחות הילדים, ציטטה “חכמות” של כל אחד משניהם, ועשתה הכול לעורר בדליה עניין לבוא לבקר אותם. דליה הבינה ואמרה:

“אינני יודעת אם קל יהיה להם להתמודד עם קיומי, כפי שאני חיה כעת. הם חיים במסגרת הרבה יותר קונוונציונלית, ולא ברור לי אם יהיה טוב להם לקיים מגע שוטף אתי”.

“אני לא מסכימה איתך. אני משתדלת מאוד, אבל אמא זה אמא, ואני בכל זאת רק סבתא. זה לא אותו הדבר”

“זה הקרוב ביותר…”

“גם אם את צודקת במקצת, כדאי היה שתבואי פעם לפחות. אני מבינה שיש לך על מי להשאיר את הקטן”.

“נראה, אמרי לי, מה עם בני משפחתך האחרים?”

“שמעון עדיין לבדו, הוא בירושלים, לומד באוניברסיטה. הוא מרוצה מלימודיו”.

“סופר לי הוא עם חברה צעירה נחמדה, שהתאהבה בו מאוד, כפי שבאמת מגיע לו…”

“היה. הוא החליט שהקשר הזה לא טוב בשבילה. מגיע לה גבר צעיר יותר, ‘לוח חלק’, כפי שהוא אמר”.

“האם האו יודע שנסעת לבקר אותי?”

“לא. החלטתי לא להסתכן בהתנגדות שלו…”

“האם הוא עדיין כועס עלי?”

“אני מניחה שלא, אך מי יודע, הוא לא מרבה לדבר על ענייניו, כפי שאת ידועת”.

“אני מבינה שהעדפת לבדוק, כשתשובי מפה ותספרי שהיית אצלי”.

“כן”.

“אחרי שעשית את כל הדרך ואחרי כל מה שכרוך בזה מגיע לך לדעת עלי מה שאת רוצה”.

“מעניין אותי הכול. אני לא התגרשתי ממך, ילדתי”. כשאמרה זאת הבחינה דליה בדמעה שנשרה מעינה. היא גחנה אליה, חיבקה ונישקה אותה.

“יש לי חיים מעניינים מאוד, מלאים מאוד. אלה חיים לא קלים, אבל זה בהחלט מגיע לי… אומר לך בגלוי – התגברתי על אהבתי את גדעון, נשאר רק השם של בני… אני אוהבת את חיי פה, ללא קשר לעובדה שגדעון נולד וגדל פה. בני משפחתי פה הם אחיו וגיסתו, שהתקשרתי אליהם תחילה בגלל זיכרו, וכעת, אם אפשר לומר כך הם העיקר והוא – קרובם. החיים שחייתי בתל־אביב אינם החיים האמיתיים. זיכרו של שמעון הוא הדבר היפה היחיד בעברי. אל תאמרי לי שאפשר להחזיר את הגלגל. אי־אפשר. אמרתי לך עוד אז, כשאהבתי את גדעון, שחיי עם שמעון היו אגרטל יפה ואין אני רוצה אגרטל מודבק. עכשיו זה עוד יותר מסובך…”

“בגלל הילד?”

“גם בגללו, לא רק”.

“מה עוד?”

“קודם כל עניין האגרטל, וחוץ מזה אני אינני הגונה פחות משמעון. מה שהוא אמר על הצעירה ההיא, שלא מגיע לה בעל כמוהו (ואני כלל אינני בטוחה שהוא צדק) נכון פי כמה לגבי שמעון ודליה – לא מגיע לשמעון שיהיה שוב בעלה של דליה, אחרי מה שקרה, ועם כל מה שיש. אין אני מתחרטת על שום דבר, אבל אני מבינה מה זה לגבי הגבר שהיה פעם כל העולם בשבילי”.

“מדיע את מחליטה בשבילו?”

“אין אני יודעת מה הוא היה מחליט, אבל ברור לי שאם היה רוצה בי, זה רק למען הילדים. מעולםהלא ראיתי אדם שיאהב את ילדיו כמוהו. נדמה לי שאין אב אוהב ומסור כמוהו. חוץ מזה יש לי פה חיים שאין אני יכולה כלל לוותר עליהם”.

“מה העיקר – סיפור האגרטל, מה שמגיע או לא מגיע לבן שלי או חייך בהווה?”

“אינני יודעת, וזה גם לא חשוב, שלושת הדברים פועלים באותו כיוון”?

“אומר לך את האמת, עליך ועל שמעון אני מסוגלת להסביר לעצמי ואולי גם לא להתווכח אתך, אבל טובת ילדיך הגדולים מחייבת שיהיה להם קשר עם אימם, אני יודעת זאת יותר טוב מכל אדם, אני אתם תמיד, על חייך פה אין לי מושג, אולם נדמה לי שאני מסוגלת להבין.”

“אני בטוחה שאת מסוגלת להבין, סבתא יקרה, השאלה היא אם אני מסוגלת להסביר. אולי הטוב ביותר הוא שאפגיש אותך עם חיי החדשים”.

“האם כוונתך לילד?”

“לא, כלומר בעיקר לאביו ולאשת אביו, שהם האנשים הקרובים לי ביותר”. היא נטלה את סבת ילדיה הגדולים תחת הזרוע והלכו אל ביתם של רבקה ויואב.


“רבקה, הכירי נא את גברת לוין, בשבילך היא אמו של שמעון לוין, אני קוראת לה סבתא, מאז נולד בני הבכור שהיא סבתו”.

"לרגע קט נפלה על רבקה מבוכה, שהיא התגברה עליה עד מהרה, ניגשה אל האורחת ובירכה אותה לשלום בחמימות, ואמרה לה:

“נשארה בלבי פינה חמה אל בנך שלא ראיתי שנים רבות מאוד, שבי־נא ואין לכן תה”.

“שבי את עם האורחת שלנו,” אמרה דליה, “ואני אכין תה, אסור לך להתאמץ היום!”

“טוב דליה, את מתמצאת במטבח שלי ואני בשלך, יותר משתי אחיות…”

לפני שרבקה ישבה לשוחח עם האורחת היא קראה לבנה הבכור ואמרה לו לרדת לשדה ולהזמין את האב לשוב, ואמרה לו מי האורחת, בדרך שיואב יבין והילד לא.

היא התיישבה ליד האורחת ואמרה לה: “דליה משתדלת שלא אתאמץ, כי אני לא בריאה”.

“מה יש לך?”

רבקה הניעה בידה במקום תשובה, ולאורחת היה די טאקט לעבור לנושא אחר:

“יפה פה אצלכם”.

“כן, אנחנו אוהבים את הגליל שלנו”.

דליה הגיעה עם התקרובת שהיא הניחה על השולחן. כשהיא נזדקפה, הניחה רבקה את זרועה על כתפי רעותה ואמרה:

“אל תקחי מאתנו את דליה, גברת לוין!”

“הייתי לוקחת אותה ברצון, אבל היא לא רוצה…” כשרבקה שמעה זאת הפנתה את פניה אל דליה, הסירה את זרועה מעליה, חיבקה אותה ונשקה אותה על לחיה. היחסים הומחשו ל“סבתא” ברורות.

עוד הם מיטיבים לבם בתקרובת הגיע יואב מהשדה. הוא נראה לאורחת כהתגשמות הציונות – איכר יהודי בארץ־ישראל. כשראתה את השלושה חשה יותר משהבינה מדוע חיי דליה פה נראים לה אמיתיים יותר מאשר עברה. היא חשה בנעשה בין השלושה. קשה היה לה להניח שאשה משכילה כדליה תחיה כך ועם אלה כל חייה, אבל היה ברור לה שאורח חיים זה דרוש לה לשנים לא מעטות. היא לא ידעה אם יש בדליה פתרון לבעייתיות של חיי שמעון, גם כשהחליטה לנסוע לכפר לא היתה בטוחה בכך, כעת היה ברור לה שנעון היה ונשאר מה שאמר הבן – קשריו עם אם ילדיו אינם תלוים בו. כלל לא. אחרי שיחה קלה, שהבהירה לאורחת מה שהיה ברור לה בעצם מן ההתחלה על אורח היחסים בקרב השלושה, אמרה דליה שהיא רוצה לטייל קצת עם האורחת בסביבות הכפר, וביקשה מיואב שיקבל היום את גידי במקומה.

דליה באמת רצתה להראות לאורחת את יופיו של מקום מושבה, ובכלל זאת נמשכה גם שיחה.

“מותר לי לומר לך משהו על שמעון, סבתא?”

“בהחלט”.

“אם נראה לך שהוא מתקשה להתקשר אל אשה אחרת בגלל יחס אלי – את טועה. הוא ניתק את יחסו אלי מזמן. אשה חשה בזאת. אילו רציתי לשוב ולהיות אשתו – הוא היה נקלע בין טובתו הוא למה שהוא מניח שזו טובת ילדינו. גם בזאת הוא בעצם טועה. אני יודעת שהוא חכם מאוד, עד כדי כך שחכמתו מכבידה לפעמים, ועם זאת הוא לא חש דברים מסיימים די הצורך. אין אני יודעת איך להסביר לך זאת. יש לי בקשה אליך – שהוא לא יבוא הנה. לא בגללי. לי דווקא נעים להיפגש אתו. אני זוכרת טוב מאוד את “האגרטל” היפה…”

“מדוע אינך רוצה שהוא יבוא?”

“אומר לך משהו במלוא האמון האישי – רבקה יקרה לי ביותר. חייה עם בעלה מסובכים למדי, בגלל חוליה. קיומי אינו מסבך יחסים ביניהם כלל, הוא מרכך בעיות. יחסי אתו דרושים לו ולי וגם לה, בחוליה. יש בעיה אחרת, בעיה ישנה אבל חיה וקיימת. האיש שהיא אהבה פעם אהבה עזה הוא שמעון. אין אני בטוחה שהוא ממש אהב אותה, אבל היה בלבו רגש ענוג מאוד כלפיה, ביקור שלו פה יערער את כל שיווי המשקל. הוא היה פה פעם, לפני נסיעתו לאירופה, וטוב שהם לא נפגשו”.

“אני מרשה לעצמי לשאול אותך שאלה אינטימית ביותר…”



“אני ידועת מהי שאלתך. לא סבתא, אין לומר שאני אוהבת את יואב. זה משהו אחר לגמרי. יש לאשה שני סוגי אהבה, אם להשתמש באננה קרינינה של טולסטוי במקום הגדרות מסבוכות, אז יש אהבה כמו שהן אהבו את ורונסקי ויש אהבה של קיטי ללוין. רק אשה שה”ורונסקי" שלה קדם אצלה ל“לוין” שלה יכולה לבנות חיים מאושרים בלי בעיות. יואב אינו לא זה ולא זה בשבילי. זה דבר אחר, שטולסטוי לא כתב עליו. אני יודעת שההשוואה שלי לא תופסת טוב, מפני ששמעון איננו קרנין. בשום אופן! כשאני חושבת על שמעון ועל גדעון כאהבת־עבר זכרו של שמעון יקר פי כמה. תשאלי מדוע אני מעדיפה לחיות עם בני הקטן ולוותר למענו – לא רק למענו! – על ילדי הגדולים, ולסבול למען טובתם־הם את הריחוק מהם, אל תביני אותי לא נכון, אולם את היא הסיבה. להם יש סבתא נפלאה. כן, יש להם גם אב אוהב, שהוא משענת נאמנה גם כשהוא גר לא אתם. איש אינו יודע טוב ממני איזו משענת נאמנה הוא שמעון!"

“האם את מסכימה שאומר לו את הדברים הנהדרים שאמרת על אודותיו?”

“לא רק מסכימה, אפילו רוצה, בתנאי אחד, ברור ומפורש – שתבהירי לו שלא אשוב להיות אשתו”.

“מה שלא מובן לי הוא איך את יכולה להיות של יואב, שאין את אוהבת”.

“גם אני הייתי בטוחה שיחסי מין עם גבר בלי אהבה עזה הם דבר נורא. שכבתי פעם ראשונה עם גדעון לפני שאהבתי אותו, לפחות לפני שידעתי שאני אוהבת אותו. אז לא הייתי מסוגלת לתת לעצמי דין וחשבון על מעשי, או בעצם על כמיהתי למעשיו. רק עם יואב תפסתי בהכרה ברורה שיש יופי גם ביחסים פשוטים בלי אהבה, יש בזאת משהו ראשוני. אם את מבינה אותי”.

“אני מבינה, אם כי מעולם לא נתנסיתי בזאת. מעולם לא הייתי עם כל גבר אחר, רק עם מייסי שלי”.

דליה ליוותה את חמותה אל האוטובוס הישיר לתל־אביב ונשארה מביטה, תחילה על האשה ואחר כך על האוטובוס, עד שנעלמו. בבואה הביתה מצאה את יואב וגידי. אחרי שגידי שכב לישון נכנסו שניהם למיטה, לא לכל הלילה.


האם היתה אמורה לחזור לביתה בין שעה תשע לעשר בערב. קצת אחרי השעה שמונה, לאחר שסיימו שלושת הגברים ושני הילדים את ארוחת הערב שלהם,

אמר שמעון לאביו ולאחיו שעליו לצאת מהבית.

“איך זה, אל תחכה לאמא?!” תהמה האב.

אחיו של שמעון רמז לאב להניח לשמעון, ולאחר צאתו אמר לאביהם:

“אבא, אתה ואמא יוצאים מעורכם שהוא יסתדר עם אשה חדשה, ואיך אינך רואה שהוא יצא לפגוש מישהו?”

“דווקא היום, כשאמא עומדת להגיע?” העיר האב בהתגוננות־מאסף.

“אבא, לך לנוח, אני אתעסק עם הילדים עד שאמא תבוא”. האם הגיעה כצפוי, וכפי שאפשר היה להניח היא באה די עייפה. היא הספיקה לומר ליל מנוחה לנכדיה, שהדוד שלי כבר למיטותיהם.

ההורים והבן התיישבו בחדר המגורים של המשפחה והאב שאל את אשתו היכן היתה כל היום.

“דרישת שלום לכם מדליה,” השיבה האם.

“מה?! נסעת עליה?!” הזדעק אחיו של שמעון.

גם בעלה היה לא מרוצה. הוא אהב את דליה הרבה פחות מאשתו עוד כאשר היתה אשת בנו, והתייחס למעשיה בחומרה רבה יותר מאשר “סבתא”. אחיו של שמעון לא חשב על אשמתה או חפותה של גיסתו לשעבר, הטריד אותו דבא אחר לגמרי, כבודו של אחיו: “אמא, איך אינך מבינה שהיא בטוחה ששמעון שלו אותך!”

“היא ידועת ששמעון לא שלח אותי. היא הבינה שמעון כלל לא ידע על נסיעתי, ואמרה לי שהיא מבינה שלא סיפרתי לו כדי לא להסתכן בסירובו”.

משה לוין הפסיק את הויכוח באומרו: “נו, גם לדעתי מוטב היא אלולא נסעת, אבל זו כבר עובדה. ספרי מה היה שם”. לפני שהחלה האם לספר הספיק הבן להשחיל:

“בכל אופן היא מבינה שאת רוצה שהיא ושמעון יתפייסו, והיא מבינה שרע לו, לבנך, – גם זה לא טוב”.

האם סיפרה להם מה מצאה שם, העלימה את מה שספרה לה דליה באמון מלא על רבקה ושמעון, והדגישה מאוד את דברי השבח לשמעון, בלי שהאלימה את ההסתייגות שלעולם לא תרצה להיות אשתו ושהיא יודעת שאילו הסכים לזאת שמעון היה זה רק מכיוון שהיה בא למסקנה שטובת הילדים היא שהם ישובו להיות בעל ואשה. אשר לדליה עצמה – סיכמה האם את רשמיה – לדעתה טובת הילדים היא שהמצב ישאר כמות שהוא, ואילו היא עצמה אינה רוצה בשום פנים ואופן לוותר על חייה שם, שהם בעיניה החיים האמיתיים. היא הדגישה את העדיפות שדליה מעדיפה את עברה עם שמעון על הרומן עם גדעון.

“אני מקווה שדוד יבחר לו אשה טובה יותר מזו שבחר לו שמעון”. סיכם האב את רשמיו מסיפורה של אשתו.

“האי לא היתה אשה רעה עד התאונה, ותאונה הוא השם המתאים לרומן האומלל שלה עם האיש ההוא!” אמרה “סבתא”. דוד לא הביע דעה.

“קבלתי רשות לספר לכם,” אמר דוד, “צה”ל שולח אותי לחוץ לארץ לשנה, ללימודים".

“לאן?” שאל האב.

“לארצות־הברית”.

“אם תמצא שם בחורה מתאימה, תתנה אתה שתחיו פה ולא שם,” אמרה לו האם, שלא חדלה לחשוב על נישואים לשני בניה.

“אל תדאגי, אמא, שני בניך יחיו וימותו בארץ הזאת”. השיב דוד. דברים אלה הוא אמר תוך חבישת הכומתה, הוא היה במדים כל הערב.

“לאן אתה הולך אם מותר לשאול?”

“אין שאלות בלתי־דיסקרטיות, יש רק תשובות כאלה”.

תשובה לא קיבל האב. האם תמהה מדוע הוא חשוב שיש לו הזכות לדעת על כל תנועותיו של הוריוו, אבל השאלה ששאל אותו אביו פוגעת בפרטיות שלו. טוב שענה בנימוס לפחות. לאיר שהבן יצא שאל האב:

“בכל זאת לשם מה נסעת אליה?”

“היא אמם של הילדים, היא היתה שנים רבות אשתו של שמעון, וחוץ מזה יש לי בלב פינה חמה בשבילה”.

“בשמעון היא בגדה נוראות, את הילדים היא מזניחה, ולך יש פינה חמה בלב אליה!”

האשה לא ענתה לבעלה על דבריו – מה תענה? אי־אפשר להתדיין על דברים כאלה. היא גם לא רצתה שהוא ידע עד כמה חסרה לנכדים שלהם אמם האהובה.

“מתי את מתכוונת להביא את הקטנים אל הוריה?”

“מחר”.

“האם תספרי להם שביקרת אצל בתם?”

“כמובן, וגם אמסור להם דרישת שלום שהיא לא מסרה…”

“האם הם היו אצלה?”

“למיטב ידיעתו הם רק מטלפנים אליה”.

משה לוין נשאר תוהה.


שמעון הגיע אל בית הקפה לפגישה עם רחל רבע שעה לפניה. היא הופיעה בדיוק בזמן שהם קבעו ביניהם, כשהיא לבושה בחולצה וחצאית תואמות, שהיא ידעה שהוא אוהב אותן.

שמעון קם לכבודה, והיא חייכה ולא ניסתה כלל להסתיר את התרגשותה לקראתו.

“תודה שהסכמת להיפגש אתי”, אמרה.

“רחל, את ידועת יפה שהחלטתי שניפרד אך ורק משיקולי טובתך!”

“אמור רחלינקה, כמו שהיית אומר, זה נעים לי מואד”.

“גם לי זה הרבה יותר נעים, ומבטא את יחסי אליך, אבל זה לא טוב. אני בטוח שזה לא טוב בשבילך”.

“אני רוצה מאוד שאתה תחליט מה טוב בשבילי, שכל החיים אתה תחליט ואני כל כך סומכת עליך שתחליט נכון… בתנאי שלא תחליט את ההחלטה הזאת, שהיא סם המוות בשבילי! אני יודעת זאת אהוב שלי!”

“רחלינקה, על תקשי עלי כל כך! בכל חושי אני יודעת שרע מאוד לנערה בת עשרים…”

“אני כבר בת עשרים וחצי…” אמרה הנערה בחיוך על שפתיה. היא ידעה שהוא אוהב מאוד את חיוכה. היא החליטה להשתמש בכל מה שעמד לרשותה כדי לשבור את החלטתו הנחרצת להיפרד מעליה.

“לא טוב – הוא חזר בעקשנות לטיעוניו, על אף החיוך הממיס – לנערה תמה, בראשית חייה להתקשר עם גבר זקן ממנה כל כך הרבה שנים, וגבר שיש לו עבר כמו שיש לי”.

“אולי זה רע לכל אחת אחרת אבל לי טוב רק אתך, לעולם! לעולם לא יהיה לי טוב בלעדיך! זה פשוט לא יכול להיות”.

“תתגברי על יחסך אלי ואז יהיה לך יותר טוב!”

“אין אני מאמינה שאתגבר אי־פעם, וגם אם אני טועה. אז התגברות כזאת תעשה אותי ‘שרופה’ עוד יותר מאשר אתה…”

“אני לא אהיה הגבר הקשיש המנצל תמימות של נערה צעירה”.

“זה לא נכון! מן ההתחלה אני הייתי זו שיזמתי ואני רציתי אותך. אם נתחתן זה חדל להיות ‘ניצול’. שמע, אתה יודע שהורי היו לא מרוצים מהקשר בינינו, עכשיו הם מתים שהקשר יחודש, כי הם רואים כמה אני סובלת. הם מכירים אותי ויודעים שה’תתגברי' שלך מתאים לאחרות, לא לי”.

“מה אומר לך…”

“אל תאמר! עשה!”

“הצרה היא שאני אוהב אותך כל כך. לכן קשה לי גם לוותר עליך וגם לקשור אותך אל אחד כמוני”.

“טוב, לא מוכרחים להחליט הערב. כעת קח אותי לדירה שלך. אני ממש מוכרחה אותך!”

“איזה גבר יעמד בפני פנייה של אשה אהובה האומרת שהיא ‘מוכרחה אותך’?”

הוא רצה להגיע למעונו בהקדם האפשרי, עצר מונית ואחרי דקות ספורות הם היו יחד בדירה שרחל הכירה מפעמים קודמות.

בבוקר הבחין שמעון שהנערה הביאה איתה מברשת שיניים, כלומר היא תכננה מראש שהלילה ייגמר כפי שנגמר. הוא לא האשים אותה בטכססנות של אשה. הוא ידע את בור לבה.

שמעון הכין ארוחת בוקר לשניים והם ישבו אל השולחן במטבחו של שמעון. שמעון המשיך להתגורר בתל־אביב, משום שעבודתו היתה ב“עיר העברית הראשונה”. הוא היה עולה ירושלימה לצורך לימודיו ותמיד יורד בחזרה ללון וללכת לעבודה. לרחל היתה דירה קטנה בירושלים. תוך כדי אכילה היא אמרה לו: “אתה ידוע, אילו החלטת שנגור יחד, היה לנו נוח מאוד – דירה בכל אחת משתי ערינו”.

“זו אינה שאלה של נוחות, רחלינקה. גרים יחד בלי נישואים, כשרוצים לבחון מערכת יחסים. השאלה שלנו היא מה יהיה לך מנישואים אתי בעוד עשרים שנה, כשאת תהיה עדיין במיטבך, ואני אהיה אדם זקן”.

“בשבילי לעולם לא תהיה זקן. אם תאבד את היכולת לחיי מין – אני אאבד, אוטומטית, את הרצון לחיי מין. עם כל חכמתך, אין אתה מבין כלל את יחסי אליך!” אמרה וקפצה לחדר האמבטיה לבכות שם. היא קפצה והוא אחריה. חיבק אותה כשראשה על חזהו, וליטף אותה. כשחדלה לבכות הגיש את פניהם אלה לאלה ונשק אותה בחום.

“קשה,” אמר, “קשה מאוד להחליט לפי ההגיון כשאתה אוהב כל כך וכשאוהבים אותך כל כך”.

“לא זו הבעיה, יקר שלי, הבעיה היא אחרת”. כשמבטו שאל מהי הבעיה לפי דעתה, אמרה: “לעתים קרובות אתה מלגלג על הגנרלים המתכוננים למלחמה שעברה, ומדגיש שהדבר קורה לא רק לגנרלים. אתה מתכונן לחיי הנישואים הראשונים שלך. אני לא דליה, אין בעולם גדעון שיבלבל את מוחי ואת חושי. אין אני אומרת מלה רעה על אם שני ילדיך הראשונים, שאני רוצה לגדל אותם בבית, שיהיה ביתנו, כל מה שאני אומרת הוא שאני שונה ממנה לגמרי”.

“יש פתגם יהודי שתרגומו לעברית הוא: ‘הנכווה ברותחים נושב על צוננים’”.

“אני אינני ‘צוננים’, ודאי לא ביחסי אליך…” אמרה תוך כדי צחוק. רחל, שחשה שהזיזה קצת את הקרח, החליטה לא להמשיך ללחוץ. היא הכירה את האיש וידעה שנחוץ לו זמן להתרגלות לשינוי בהחלטתו הנחרצת. לרגע עלה רצון בשמעון “להסביר” לה שלא לזה התכוון. לאחר רגע, לפני שהוציא דבר שטות מפיו, תפס שהיא פשוט התלוצצה, ואין צורך בכל תגובה. היא הוסיפה: “הורי ביקשו שתבוא אליהם לארוחת ערב, הערב”.

“אני מקווה שגם את מוזמנת…” אמר כדי להיות אתה על אותו גל קל של שיחה.

“בהחלט, יקירי, ואני מקווה שתבחין שהם שינו כיוון והם כעת בהחלט בעד נישואינו”.

“בינתיים אני חייב לצאת למשרד, מה תוכניותיך?”

“אני רוצה לסדר לך קצת את הדירה, ואצא קצת אחריך. אני הולכת אל הורי לשבת ללמוד לבחינה שלי מחרתיים”.

“רחלינקה, עשי לי טובה והשאירי את הדירה המסכנה במנוחה. נסדר יחד את המיטה ונצא מפה יחד. בואי אלי למשרד בחמש ונלך אל הוריך”.

“בסדר, ואז נלך קודם לקנות משהו שתביא להורי כשאתה בא אליהם. בהרבה דברים אני סומכת עליך במאה אחוזים, אבל בעניין כזה מוטב שנבחר יחד”.

“כלומר שאת תבחרי…”

“נבחר יחד, אבל כעת אני שצריכה נשיקה, האם אקבל?”

“ועוד איך!” אמר ונישק.


שמעון טלפן אל אמו מהמשרד: “אמא, אני אגיע מאוחר. אני אוכל ארוחת ערב אצל הוריה של רחל”.

“חזרתם?”

“אינני יודע, היא עומדת על כך בתוקף. היא אומרת… טוב, לא ניכנס לכל הפרטים בטלפון. אני אבוא, אבל אולי רק מאוחר”.

במשך היום טלפן משה אל שמעון ושאל אם קיבל מכתב מברוך ומה נשמע אצלו. שמעון השיב ש“הכל בסדר”, וכי מה יאמר בטלפון?

בשעה היעודה היתה רחל במשרדו של שמעון, הלכו לקנות משהו להוריה והגיעו לשם בשעה שאמה של רחל קבעה.

הביקור והארוחה אצל הוריה של רחל עברו בלי התפתחות מיוחדת. הם התאמצו מאוד להיות חביבים אל שמעון, והוא חש יפה בהבדל ביחס אליו בין העבר וההווה. המסר היה ברור – הם בעד הקשר של בתם עם הגבר הגרוש, אב לשני ילדים וקשיש ממנה בהרבה. שמעון הבין שהם שוכנעו שהיחס העמוק של הבת אל שמעון ישאיר צלקות־נפש קשות אם ינותקו קשריהם, ושוכנעו בכנותו של הגבר. הוא לא הבין שהפרזתם בחביבות כלפיו באה גם לבנות יחסים עם חתן לעתיד, וליישר הדורים שנוצרו, לדעתם, בשל התנגדותם לקשר עד אז. הוא לא הבין זאת גם משום שרגישויות מן הסוג הזה לא ציינו אותו במיוחד, וגם מכיוון שהוא ידע שאין בלבו עליהם דבר בשל אותה התנגדות, שהיתה מובנת לו לגמרי.

הנערה רצתה להמשיך אתו אל הוריו, אולםהוא עצר בעדה. הוא הסביר לה שעליו לשוחח אתם לבדו וחוץ מזה הוא מבקש ממנה לתת לו להגיע להכרעה בעצמו, ולא ליצור עובדות מוגמרות שיעמידו אותו בפני מצב שלא הוא החליט ליצור אותו. היא לא הבינה מה מפריע לו, היא כבר היתה אתו אצל הוריו לא פעם, אולם עשתה את רצונו. זה היה נוהג רגיל אצלה. תמיד עשתה את רצונו, וזה לא הכביד עליה. היא נהנתה לעשות את רצונו של אהוב ליבה.

הוא הגיע לבית הוריו לאחר שילדיו כבר היו במיטות. הבן היה עדיין ער ויצא אל אביו לברכו. הם החליפו מלים ספורות והילד חזר למיטתו. שלושת המבוגרים ישבו לשוחח.

“אמא, לאן נסעת אתמול בלי לספר לנו?”

“הייתי אצל דליה”. שמעון נשאר בלי תגובה. לא הבין, איך אמו עשתה לו דבר כזה.

“היא יודעת יפה שלא אתה שלחת אותי. כשאמרתי לה שאין אתה יודע על נסיעתי אליה, העירה שוודאי לא רציתי להסתכן בסירובך”.

“אמא, אינך מבינה שלא זו הבעיה. היא מכירה אותי די טוב, כדי להבין שאילו רציתי לבדוק קשר אתה הייתי בא בעצמי והדבר האחרון שהיה עולה על דעתי הוא לשלוח אותך, אמי. העניין הוא שהיא הבינה מזה שרע לי מאוד ואת נזעקת מהצמך לסייע לי, לפי הבנתך את”.

“אני מסכימה אתך שהיא די חכמה, והבינה בדיוק למה באתי, ולכן קיבלה אותי כל כך יפה ולא קימצה במחמאות על הטיפול שאני מטפלת בילדים. שמעון בני היקר, היא אמם של שני ילדים שהם מרכז עולמי, ו… אני גם אוהבת אותה. אני בטוחה שמה שאירע עם הגבר ההוא זו תאונה. אני יודעת שאיך דרך חזרה. היא לא תוותר על חייה החדשים שם בגליל והיא משוכנעת שאם אתה תסכים אי־פעם לקבל אותה בחזרה זה יהיה רק מפני שתחשוב שטובת הילדים מחייבת זאת. לדעתה אתה טועה גם בזאת. בכלל, אינך רוה לשמוע פרטים על שיחתי אתה?”

“ספרי, בבקשה, אמא”.

האם הדגישה בסיפורה את התשבחות לשמעון, ואמרה שדליה התירה לספר לו את השבחים הללו בתנאי שיהיה ברור שאין היא חוזרת להיות אשתו. היא הסבירה לו את יחסה של דליה לחייה בגליל, ואמרה לו שהדבר היפה היחיד מחייה הקודמים הוא יחסיה עם שמעון. האם אמרה לו פעמיים, בשני הקשרים שונים, שזכר הקשר עם שמעון יקר לדליה, עתה, מזה עם גדעון, לאחר ששניהם נחלת העבר.

“אמא, לשם מה נסעת אליה?”

“גם מכיוון שאני ממשיכה לאהוב אותה ואכפת לי מה אתה וגם מכיוון שהיא אם הילדים, והם זקוקים לה. מי כמוני יודעת שהם זקוקים לה!”

“אני אינני זקוק לה. זכותה הגדולה של רוחלינקה שהיא ריפאה אותי לגמרי מדליה. חדלתי לאהוב אותה עוד קודם, אין אני יכול לומר לעצמי מתי זה קרה, היה תהליך. גם לאחר שחדלתי לאהוב אותה עדיין היה הפצע פתוח, ידה העדינה של רחלינקה הצילה אותי מלהישאר אדם שרוף. אני חיי לה כל כך הרבה!”

“אני ידועת,” אמרה האם חרש. כל אותו זמן לא השתתף האב בשיחה, שלא כמנהגו. הוא חש שזו שיחת אם ובן, והיה אסיר תודה על שהם מדברים בנוכחותו.

שמעון חש במבוכתו של האב והחליט לעשות מחווה שישחרר את האב ממבוכתו. הוא הפנה את מבטו אל האב ואמר: “אתם יודעים שהחלטתי להיפרד ממנה, לא מכיוון שלא רציתי בה עוד, אלא להיפך מתוך יחס נפשי עמוק מאוד אליה – חשבתי שהקשר אתי לא טוב בשבילה. בגללה, אבא, לא נשארתי אמש לחכות לאמא. היא ביקשה שניפגש. לא יכולתי לדחות את הפגישה. היא הסבירה לי שאין אני יכול לדעת טוב ממנה מהי טובתה. היא אמרה משהו תמים ויפה, שאם אהיה בעלה היא תסכים שאני אהיה שותף בהכרעה מה טוב בשבילה… אני ידעתי שהוריה התנגדו מאוד לקשר שלה איתי ואני הבנתי אותם. בהחלט, היא ביקשה שאקבל את הזמנתם לארוחת ערב, הערב. אני בא משם. הם נתנו לי להבין, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם בעד חידוש הקשר, בעד נישואיה לי. אני מבין שדעתם היא שהפצע שהיא תיפצע מניתוק היחסים יהיה פצע המשאיר צלקת קשה מדי. מוטב איפוא אתי מאשר בלעדי. הם ממש יצאו מעורם להיות נחמדים אלי…”


אחרי דברים אלה התפתחו הקשרים של שמעון עם רחל במהירות רבה. שמעון לא הצליח “לשלוט במצב”, ולא בגין תחבולות אהובתו, אלא בשל אהבתו אליה. אהבתה אליו ואהבתו אליה פעלו במשותף והכריעו כל שיקול, להוריהם לא היתה השפעה רבה, אך ההשפעה שהיתה פעלה אף היא באותו כיוון. היחסים התפתחו במסלול שהטוותה רחל. תחילה הם החלו לגור יחד בשתי הדירות, בירושלים ובתל־אביב.

למגינת ליבם של הורי רחל הם נישאו בטקס צנוע. אביה התנחם בכך שלא החתונה עיקר, אלא הנישואים שלאחריה. אכן, אלה היו יפים. שמעון לא פזל אל נשים אחרות. כל מה שרצה “ללמוד” בשטח זה הוא כבר למד… לא היהש ום גדעון שימלא תפקיד של “ורונסקי” לגבי רחל.

שמעון לא רק גמר את האוניברסיטה, הוא נשאר ללמד בה. הדרך לפרופסורה היתה סלולה, דרך ישרה ללא בעיות. רחל ביקשה שילדיו דל שמעון יעברו לגור איתם, אולם נתקלה בסירובה התקיף של חמותה, שטענה שטובת הילדים היא שישארו אתה. בשיחת שניים עם שמעון היא אמרה: “זה גם הוגן יותר כלפי דליה, שתתחיל לבוא לבקר אותם, אני מקווה”.

“אמא, את עדיין אוהבת אותה!” התפלא שמעון.

“כן,” אמרה האם, “אני אוהבת גם אותה וגם את רחל. חמות יכולה…”

“האם היא חיה לה בכפר שלה במשולש שלה?”

“כן”.

“מוזר”.

“מדוע מוזר? האומנם לדעתך ש רק מרשם אחד לאושר?”

“לא, הצד המשפחתי אינו העקר, אם כי גם הוא אינו מתאים כלל לדליה הישנה, זו שהיתה אשתי. כוונתי שהיא חיה בקשר אינטימי עם חסרי השכלה, שאין היא יכולה לחלוק אתם חוויות”.

“שאל את ריבי, אשתו של חברך משה. הן חברות נאמנות”.

“אי־אפשר לשאול. הם נסעו לחוץ־לארץ. משה הועבר למשרד החוץ, לתפקיד בכיר בשירות החוץ”.

“אני מתרשמת שהיא קשורה מאוד לרבקה זו. נדמה לי שהקשר ביניהן עמוק יותר מהקשר של כל אחת מהן אל הגבר המשותף לשתיהן”.

“אמא, זה לא יתכן. אין קשר חזק יותר מהקשר גבר־אשה. אני הייתי פעם הגבר של כל אחת מהן. אין הן שונות בזה מכל… סליחה: מרוב בני האדם”.

“אולי אתה צודק, בעצם אני רואה אותו מעט מאוד. בביקורי אני מבלה בעיקר עם נכדי, ורק קצת עם רבקה, והרבה פחות עם הגבר שלהן”.

“מה אומרת לך דליה, למה אין היא באה לראות את ילדיה?”

“היא סבורה שזה לא טוב בשבילם, כך היא אומרת”.

“ומה דעתך את? מה הסיבה באמת?”

“אין אני ידועת, סיבה זו נראית לי מוזרה מדי”.

“אני בטוח שטובת הילדים שהם יראו לפעמים את אמם”.

“כן, גם אני בטוחה בזאת, אם כי במשך השנים זה נעשה פחות חשוב. הם התרגלו לחייהם אתי, הם אוהבים אותך מאוד, גם רחל מוצאת חן בעיניהם, אם כי הם מעדיפים להמשיך לגור אצלי”.

“בכל זאת טוב היה אילו היא היתה באה לבקר אותם. אשה משונה, גם את הוריה לא ביקרה כל השנים”.

“לא, הם לא ראו את נכדם. פעמיים היא נפגשה אתם; פאם אחת בחיפה ופעם בטבריה. היא לא אמרה במפורש שלא יבואו אליה, רק סובבה דברים שלא יבואו, לא ברור לי למה”.

“היחסים שלה עם הוריה אינם מענייננו, בכל אופן לא נוכל להתערב בהם, אבל עניין הלדים הוא בפירוש ענייננו. אני אטלפן אליה ואבקש ממנה לבוא לראות אותם”.

“האם אתה מוכן לטלפן אליה? איך תרגיש רחל?”

“היא יודעת שאין לה ממה לחשוש, ודברנו לא פעם על כך שטוב היה לילדים אילו היה להם קשר כלשהו עם אמם”. בשלב זה של השיחה נכנסה לחדר רחל. היא שוחחה עד אז עם בתו של בעלה, נערה המתקרבת לגיל ההתבגרות, שהתידדה עם אשתו הצעירה של אביה, שהתייחסה אליה ברוך ובחיבה, והנערה חשה שהיא תבין לבעיותיה יותר מסבתה האהובה שהיתה אשה זקנה, אשה שנעוריה עברו עליה בארץ אחרת, בתרבות יחסי־אנוש שונה, והכול היה אצלה שונה.

“על מה שוחחת עם הילדה?”

“שמעון יקירי, הרשה לה להחליט על מה לדבר אתך ועל מה לדבר עם אשתך, האוהבת אותה”.

“טוב, כרצונך. רחלינקה, האין את סבורה שחסרה לה אמא?”

“תראה, אין ספר שאמך ממלאה את החסר באורח נהדר, אבל היא בכל זאת סבתא ולא אם”?

“אין איש שידע זאת טוב ממני”. אמרה סבתא.

“כשנכנסת דיברנו על כך שנחוץ להשפיע עליה שתגלה נוכחות כלשהי”.

“אני מבינה שאמך מנסה כל הזמן”.

“מה דעתך שאני אטלפן אליה?”

“טלפן. מבחינתי אין מניעה. אני רק לא מאמינה שתצליח, וחוששת מעוד אכזבה שלך ממנה…”

האם שהקשיבה לשיחה נהנתה מאוד מיחסה של רחל אל שמעון.

שיחה זו התנהלה כשרחל היתה כבר בחודשי הכיונה האחרונים, ואמו של שמעון היתה קצרת רוח לקראת הנכד הנוסף, אם כי כבר היו לה נכדים. גם אשתו האמריקאית של דוד היתה הרה, ועמדה ללדת קצת אחרי רחל. הגיסות, שהיו בנות אותו גלי, אהבו לדמיין איך הדודנים, ילדי שתיהן, יהיו חברים…

“איך את מרגישה את עצמך, ילדתי?” שאלה החמות את כלתה.

“בסדר גמור, אני מוכנה בהחלט ללדת לך ציבור שלם של נכדים…”

החמות חשבה בלבה שמי יתן וגם הלידה תהיה קלה כל כך. המחותנת שלה, אמה של רחל, סיפרה לה זמן־מה לאחר החתונה כמה קשה היתה לידתה של רחל, שנשארה בת יחידה. כנראה בגלל זה.

“אני לא לגמרי שלמה עם החלטתכם שהלידה תהיה בירושלים”. אמרה האם־חמות. לדעתה תל־אביב, העיר שלהורים שלו ושלה יש בה שורשים עמוקים וקשרים מצוינים, גם בקרב רופאים ובתי־חולים, עדיפה.

“אמא, דיברנו על זה די והותר. החלטנו ונדמה לי שכבר מאוחר לשנות את ההחלטה”.

“את ידועת שאני רוצה לעשות את רצונכם ואת רצון הורי, ובכל זאת שנינו, גם שמעון וגם אני רוצים את ‘הדסה’ ירושלים”.

הערתה של האם לא היתה נסיון לשנות את ההחלטה, שהיא ידעה שלא תשונה, היא אמרה מה שאמרה ללא תכלית מעשית. נראה היה לה שהנימוקים שלהם אינם עדיפים אל אלה שלה ושל שלושת ההורים האחרים. הרופא המיידל בירושלים הוא חבר שלהם וידוע בתור רופא מצוין. היא חשדה בבנה שהרצות שלו שהילד, או הילדה, יוולד בירושלים היה נימוק מכריע מדי בשיקוליו. היא זכרה את סיפורו על חבר שלו שלעולם אינו אומר “אני יליד הארץ”, אלא תמיד: “אני יליד ירושלים…” היא אמר מה שאמרה כדי להוציא את הדברים מקרבה ותו לא.


“שלום לך דליה, מדבר שמעון”.

“אני עדיין מכירה את קולך. האם אתה מטלפן כדי לספר לי שנולד לכם ילד?”

“לא, זה לא קרה עדיין,” אמר שמעון והתפלא שהיא מניחה שהיה מטלפן אליה לומר לה דבר שאינו שייך לה יותר מאשר קיומו של הילד שלה שייך לו, יתר על כן, הודעה כזאת עלולה להישמע כהתגרות. “אני מטלפן לך בעניין הילדים של שנינו”.

“קרה משהו?” שאלה דליה בבהלה.

“לא קרה דבר חדש. אני רוצה לנסות להסביר לך שדרושה להם פגישה אתך מדי פעם. התגרשת ממני וזו היתה זכותך. בחרת באורח חיים שבחרת וגם זו זכותך הבלתי־מעורערת, אבל אם אינה מתגרשת מילדיה!”

הבחינה בנימת הטענה אליה בדבריו, לא כעסה. להיפך, ההרגשה שהוא נתן לה שהיא דרושה לילדיה המתבגרים, הרבה יותר משהצליחה לעשות זאת אמו, היתה נעימה. אכן גם היא התגעגעה אל ילדיה.

"תראה, שמעון. אני משוכנעת שהקשר אתי יגרום להם קושי שיזיק יותר משאני מסוגלת להועיל להם. אורח חיי, האנשים המהווים כיום את משפחתי, כל זה לא מסתדר טוב עם דמות אמא בשבילם. אל תבין אותי לא נכון: אינני מתנצלת על שום דבר שעשיתי, וגם לא מתחרטת, אבל… איך לומר לך, זה שולל ממני כל זכות על הילדים. אינני חושבת שחטאתי כלפיך, אנחנו שני אנשים בוגרים וחופשיים. כלפיהם חטאתי. נכון שלא יכולתי אחרת, אבל אסור לי לקשור אותם אלי.

"אינך צודקת. זה לא נושא לשיחה טלפונית, ודאי לא לשיחת־חוץ. אבוא אליך לשיחה על כל העניין.

“לא, שמעון, אל תבוא!” נזדעקה דליה.

“האומנם כל כך מפריע לך לראות אותי?”

“לא, שמעון, לא,” ובאורח לא־רצוני הוסיפה: “להיפך…”

“אז למה שלא אבוא?!” משלא באה תשובה, הוסיף האיש ושאל: “בגלל רבקה?”

“כן…”

“אחרי כל כך הרבה שנים, איך זה יכול עדיין להפריע לה?!”

“גם זה מסובך להסביר בטלפון, ביחוד בין־עירוני…”

“אז מה את מציעה?”

“תן לי יום למחשבה”.

“טוב, אצלצל מחר באותה שעה, אני מבקש שתהיי ליד הטלפון”.

“אהיה”.

היא היתה. כשצלצל הטלפון צלצול אחד הרימה דליה את השפופרת. הם התחילו את השיחה ללא הקדמות. “דברתי אתה. היא מזמינה אותך לבוא, גם היא רוצה לראות אותך, ואמרה לי שזה לא יזיק לה כלל. אני לא בטוחה שהיא צודקת, אבל אפילו אני, חברתי הקרובה ביותר, אינני רשאית להחליט בשבילה. היא ביקה לומר לך, כבר בשיחה הטלפונית, שגם היא בדעה שעלי לראות את הילדים. אני מצטרפת להצעה שלה שאשתך תבוא אתך. תגיד לה ששתינו מזמינות אותה. נדמה לי שזה טוב גם בשבילך, ביחסיך אתה”.

“מבחינת יחסי עם רחל אין מה לדאוג. היא יודעת על כל דבר שאני עושה, והיא בעד כל דבר שיביא אותך לפגישה עם הילדים”.

“אני מבינה מדבריך שהיא אוהבת אותם”.

“מאוד. את שניהם, אך קשר מיוחד יש לה עם תרצי. לשלמה היא לא כל כך דרושה”.

“כן, זה מובן.”

“אני לא בטוח שיהיה לרחל קל לנסוע, היא הרה”.

“אני מברכת אותך! שיהיה בשעה טובה!” שמעון הבחין שהברכה היתה מלב שלם. לא הפריע לו שפירושו של דבר שנעלמה לגמרי אהבתה אליו. אהבתו אליה נמוגה לגמרי בכוח יחסו העדין אל אשתו השניה, אל רחל. הוא אמר לעצמו שבדבר אחד, לפחות, לא השתנתה דליה: היא נשארה אדם טוב ואדם הגון. היא מאחלת לי כל טוב עם אשתי החדשה. הוא תהה אם טוב לה בחייה החדשים, שם בגליל.

השיחה הטלפונית התנהלה מבית הוריו. נכנס לחד אחר, שישבו בו הוריו ורחל ושוחחו בחיבה. מחשבה עברה במוחו שאביו מתייחס הרבה יותר טוב אל רחל מאשר התייחס אל דליה בשעתה. האם זה בשל מוצאה מרובד גבוה יותר? האומנם יש משהו בדבריה של ריבי בשעתה?

הוא התיישב איתם והקשיב לשיחה. הם קטעו את השיחה והפנו אלו מבט שואל – מה היה בשיחה עם דליה?

היא הואילה להסכים שאבוא לדבר אתה, והציעה שרחל תבוא אתי.

“זה לא בא בחשבון,” אמר האב, “הנסיעה תהיה קשה מדי בשבילה”. עוד האם חוככת בדעתה מה טוב ומה פחות טוב, אמר “בעלת הדבר” עצמה:

“אני אבקש מאבי את המכונית, ושמעון ינהג, כך לא יהיה לי קשה, אפילו נעים…”

“בתנאי אחד,” התערבה האם, “אם תרגישי שקשה לך, אפילו רק קצת קשה, תשארו ללון בחיפה. אני אומר ליהודית, בת־דודתי, שאתם תלונו אצלה. אם לא תבואו – נתנצל שתוכניות שונו”.

“השאלה היא אם אביך יוכל לוותר על המכונית ליום שלם”.

“תשאיר לי את המשא ומתן עם הורי…”

“אפשר לחשוב שאת אינך מתערבת במשאים ומתנים שלנו עם הורי”.

“זה לא אותו הדבר…”

“המה ההבדל?”

“שאני אוהבת את הוריך מאוד…”

“גם אנחנו אוהבים אותך מאוד,” אמרה האם, “אבל נדמה לי שהיחסים של שמעון עם הוריך לא פחות טובים…”

“למה את מתערבת ביניהם לטובת בנך?” העיר האב בחיוך.

“ההתערבות לטובת שמעון היא לעולם לא לרעת רחל…” הפטירה האם.

"עם צאתם, כדי ללכת לדירה התל־אביבית הקטנה שהם שמרו לעצמם, אמרה רחל: “אבי לא ירצה שתיסע לשם בלעדי, הוא יתן לנו את המכונית, ואם יהיו לו צרכים כלשהם ישתמש במונית”.


אחרי יומיים יצאו רחל ושמעון לגליל במכוניתו של האב. בדרך הם יבקרו, כך סוכם, בבית־חולים בעפולה, עובד שם רופא צעיר שהיה החבר של רחל לפני שמעון, הם נפרדו בלי ריב. רחל ושמעון נהנו מהטיול יחדיו. שמעון החליט לא לנסוע בדרך הרגילה, הקצרה, ונסע דרך זכרון־יעקב ובת־שלמה, מכיוון ששניהם אהבו נופים אלה. בדרך שוחחו על כל דבר שבעולם, רק לא על מטרת נסיעתם. דיברו הרבה על הילדים וחינוכם. הבן היה כבר קרוב לגיל הגיוס והדבר ריגש את שמעון. הבן רצה ללכת בעקבות דודו ולהצטרף לצבא הקבע. שמעון לא היה בטוח שכיוון זה הוא המתאים ביותר לכשרונותיו של הבן, שהצטיין במתימטיקה ובפיסיקה. רחל טענה שגם אם שמעון צודק, אסור לו לכפות את השפעתו. טענה שהשפעה מופרזת של האב עלולה להתנקם. שמעון לא היה בטוח שהיא צודקת, אולם היתה לדעתה השפעה עליו. הוא לא רק אהב אותה מאוד, גם כיבד. תוך כדי ויכוח הפנתה את השיחה לכיוון אחר ושאלה מה דעתו של שמעון על חבר אחד של בנו, ששניהם היכירו.

שמעון לא הכירו די הצורך כדי להביע דעה והעניין לא נראה חשוב בעיניו, מכיוון שלא ידע שבתו, תרצה, סיפרה לרח שהנער הזה מחזר אחריה. רחל שמרה את סודה של הנערה. תוך נסיעה כזאת על פני הארץ למדה תמיד רחל על שורשיו העמוקים של האיש שלה בארץ, בנופיה ובקרב אנשיה הפזורים בפינות שונות. בכל מקום היה לו חבר, פה מישהו מהגימנסיה ושם מישהו שפעל אתו ב“הגנה” או בנוטרות, ובמקום אחר אחד שהתידד אתו בהזדמנות אחרת. אף־על־פי שהוא לא הבחין בגדעון קרויט, אין הסבר ליחסו אל אדם זה, הוא לא היה סנוב, כלל לא. להיפך, הוא אהב בני אדם הותידד מהר, ותמיד התעניין בהם, למד אותם ואת ההבדלים בין אדם לאדם. רחל ספגה באהבה כל מה שהיה בשמעון שלה. עם כל רצונו ליצור אתה יחסי שוויון, הוא לא הצליח למנוע אותה מלהביט עליו מלמטה למעלה, בהערצה. מכאן גם יחס לא טוב מראש שהיה לה אל האשה שהם נסעו לפגוש.

“רחלינקה,” הוא קטע את שיחתם, “שכחתי לספר לך, תהיה לנו פגישה נהדרת של שלושה זוגות – דליה וברוך חוזרים משליחותם וריבי ומשה מגיעים לחופשת מולדת”.

“אנחנו חייבים להיות איכשהו המארחים של הפגישה, אף־על־פי שאנחנו הזוג הכי טרי”.

“משה היה בטוח מההתחלה שאנחנו נתחתן…”

“מנין אתה ידוע, האם הוא אמר לך?”

“לא נחוץ לי שיאמר, אנחנו חברים טובים הרבה שנים, מבינים זה את זה ברמז”.

“כן…”

“אנחנו כבר קרובים לעפולה”.

“אל תחשוש מהפגישה עם דני, אני מבטיחה לך שלא תהיה כל אי־נעימות”.

“את נפגשת כל כך הרבה עם חברים שלי, איך אסרב להיפגש עם חבר שלך, ועוד כשאנו נוסעים אל ה”אקס" שלי…"

“אל דליה אנו נוסעים לטובת הילדים, ואתה יודע שאני מודעת לכך שהחלטתי להינשא לך קיבלתי עלי אחריות כלפיהם, וחוץ מזה אני פשוט אוהבת אותם…”

“אמרי לי, את בטוחה שלא נשאר אצלו משקע מהפירוד ממל?”

“יקירי, אתה אינך יכול לתאר לעצמך שמישהו נפרד ממני מכיוון שלא רצה אותי…”

“את לא רצית אותו!”

“אצל שנינו דעך היחס. כל העניין היה בעצם בוסר. בזכותו הגעתי אליך בשלה, ואתה הגבר היחיד בשבילי”.

“גם את בשבילי, והיה לך די שכל לשנות הכרעה טיפשית שלי”.

“אף־על־פי שאתה אדם נבון מאוד, לא הבנת שאתה לא דומה כלל לגבר המנצל תמימות של נערה צעירה. אתה אינך מסוגל לרמות, לנהל יחסים שלא בלב שלם, וכל מה שהם עושים עם נערות צעירות”.

בשיחות אוהבים שחלקן ענייניות ורובן רק נעימות עבר סוף הדרך, עד שהגיעו לבית החולים. דני גילרמן המתין להם במקום שאמר להם שיהיה בו, והם נסעו העירה, לבית קפה שדני הכיר יפה.

“שם מחכה לנו חברתי, שאני רוצה שתכירי אותה”.

“יופי! האם חתונה בדרך?”

“עדיין לא, אבל מתקבל על הדעת שתהיה. היא נחמדה מאוד”.

איך הכרת אותה?" תרם שמעון שאלה.

“כמו רבים מהרופאים, היא אחות במחלקה”.

“צברית?” שאלה רחל.

“לא, עלתה עם הוריה מעירק. גמרה בית־ספר בארץ, וכן בית ספר לאחיות”.

“הכרת כבר את משפחתה?” שאל שמעון.

“כן, הם אנשים נחמדים מאוד. אביה פקיד בכיר בבנק. היא הבת השלישית במשפחה שיש בה שבעה ילדים. אני מאמין שהורי יסתדרו עם הוריה די טוב, אם כי הרבה לא יוכלו להיפגש. הורי בתל־אביב והוריה בחיפה”.

“מה עושה אביך?”

“סוחר”.

הפגישה עם חברתו של דני היתה נימוסית אך לא יותר מזה. שתי הנשים “מדדו” זו את זו, והאווירה לא נתחממה. אי־אפשר היה לחבר את החוט שניתק. שמעון, יותר מרחל, קשר שיחה עם הרופא והאחות, מכיוון שהיה לו יותר נסיון ועניין רב לעזור לרחל בפגישה שהיא אירגנה, בטעות… הוא השתדל “לחבר את החוטים”, כדי שיהיה נעים לרחל. הוא לא הצליח, היה לה לא נעים. בפירוש. הם נפרדו מהזוג העפולאי, ונסעו לדרכם העיקרית. הם נסעו בשתיקה, ולפתע ביקשה רחל משמעון לעצור לרגע בשולי הכביש. הוא חשש שהיא מרגישה רע. משעצר נפנתה אליו, חיבקה אותו ונישקה אותו בחום. תחילה לא הבין האיש מה פתאום, אולם תפס זאת עד מהרה והחזיר לה חיבוק ונישוק.

“כל כך טוב לי שאני שלך!” אמרה.


דליה היתה שקטה לגמרי לקראת הפגישה עם שמעון ואשתו. ליתר ביטחון, ואולי מתחת לסף־הכרתה, דאגה לקיים עם יואב שני משגלים ביום שלפני הביקור, אחד לפנות ערב ואחד כשהוא ליווה אותה לדירתה לאחר ביקורה אצלם. הילד היה נשאר בלי שמרטף, כשהשכנה מטה אוזן, אם לא קרה לו משהו. דליה השתחררה מעבודתה ליום הביקור של רחל ושמעון.

דליה היתה רגועה, איפוא, לקראת הביקור גם מן הבחינה המינית. היא הבחינה שרבקה אינה רגועה, וגברה דאגתה לחברתה. אמנם רבקה אמרה לה וחזרה ואמרה שאין כל סכנה נשקפת לה מפגישה עם שמעון, ודליה החליטה לקבל את דעתה ולא להחליט בשבילה מה טוב לה ומה רע, אבל עתה נוכח אי־השקט של רבקה, דבר מאוד לא רצוי לכל אדם, ביחוד לאשה חולה, חששה דליה שמא טעות היתה להביא את שמעון לפגישה עם רבקה. לא היה לדליה עם מי להתיעץ. זה היה תמיד החסרון בחייה בכפר הגלילי לא היה עם מי להתייעץ בדברים רבים. היא היתה מודעת, כמובן, למגבלות של רבקה ויואב. בעבר, כשהתאהבה בגדעון היתה עיוורת במידה רבה להיעדר השכלתו, והוא היא גם משופשף יותר וידע להסתיר את חסרונותיו. עתה היא חיה בלי אשליות. היא אהבה את חייה בכפר והיתה מסורה בלב ונפש גם לרבקה וגם לאביו של גידי, אבל לא ניסתה להתייעץ אתם בעניינים שהיו מעל להשגתם.

הפעם ודאי שלא תתיעץ עם יואב. זה עלול להיות הרסני. היא חייבת לחשוב מהר ולהגיע לפתרונות שיקטינו נזק אפשרי. דליה החליטה לדאול שרבקה לא תישאר לבדה עם שמעון. חייכה לעצמה כשאמרה לעצמה שאשתו החדשה של בעלה לשעבר תהיה לה לעזר בעניין חשוב זה, אולם זה כל כל כך משונה, אין בלבה ולא כלום אל צעירונת זו, שלא באה במקומה, אלא נכנסה למקום פנוי. מחשבתה עברה ליחסיה עם רבקה. דומה שמימיה לא היתה לה חברה קרובה כרבקה. אולי זו זכותו הגדולה של גדעון, שבלוויתו היא הכירה נפש יקרה זו. אולי גם שמעון לא יבין “איך אפשר” שאשה נעדרת השכלה יכולה להיות חברת הנפש של דליה, כפי שאמו לא הבינה ואינה מבינה, אם כי ביקרה בכפרם פעמים אחדות. היא קיוותה ששמעון יבין טוב יותר. הדבר היה נחוץ לה למען רבקה יותר מאשר למען “האגרטל”.

בתחילת הבוקר באה רבקה אל דליה, ולא היתה תכלית לביקורה, היתה רק סיבה – אי־השקט הפנימי של רבקה לקראת ביקורו של אדם שהיא אהבה פעם כל כך. דליה לא יכולה היתה שלא לראות בעליל ששמעון לוין היה ה“ורונסקי”של רבקה, אם כי לא נהג בה בדרך שגברים כאלה נוהגים במתאהבות בהם. דליה ידעה יפה מסיפוריו, בזמן שהיתה אשתו, שהוא כיבד את רבקה מאוד ונזהר תמיד מלפגוע ברגשותיה. בכל זאת יש יסוד “ורונסקאי” בהופעתו של שמעון בעולמה של רבקה. היא נוכחה שגם כאשר האהבה השקטה באה לאחר זו הגועשת יש סכנות שאסור לזלזל בהן. לא היה לדליה כל ספק באהבתה של רבקה ליואב שלה, רצונה שדליה תמלא בחייו את התפקיד ההכרחי שהיא מנועה מלמלא בגלל מחלתה (תחילה יכולה היתה למלאו חלקית, אחר כך נעשה קשה לה יותר ויותר) היתה הוכחה נחרצת ביותר ליופיה של אהבתה לגבר שהיא בנתה אתו חיים. דליה למדה לאהוב את כל החיים של רבקה, לרבות ילדיה. היא התאמצה מואד להקנות לילדיהם של רבקה ויואב מה שהוריהם לא היו מסוגלים לתת להם לא כולם נטו להשכלה ולמחשבה מופשטת. היא ניסתה להפיק את המרב מכל אחד מהם ומכל אחת.

אחרי ביקור קצר חזרה רבקה לביתה. דליה גמרה את עיסוקיה והביאה אל גידי למעון, ואמרה לעצמה שכדאי לגשת לרבקה. היא עצמה לא טרחה הרבה לקראת הביקור. היא לא השתדלה לעשות רושם על שמעון או על אשתו, וידעה שההכנות לא ישפיעו עליו, קרוב לוודאי שהוא לא יבחין בהן כלל. היא והאורחים יאכלו ארוחת צהריים אצל רבקה, כך היא ביקשה במפגיע. דליה באה אליה גם מכיוון שהיא היתה לא רגועה וגם כדי לעזור לה קצת. יואב ודליה הקפידו שרבקה תתאמץ מה שפחות, ושלא תרגיש בניסיונותיהם להקל מעליה.

דליה מצאה את רבקה במטבח, טורחת על ארוחת הצהריים. היא חקרה את דליה מה שמעון אוהב ופעלה לפי מה שסיפרה לה חברתה. דליה ניסתה לעזור לה, אבל רבקה אמרה לה שהכול כבר מוכן.

“אז למה את במטבח?”

“הוא חדר כמו כל חדר אחר…”

“איך את מרגישה עצמך?”

“ככה־ככה”.

“למה את מתכונת?”

“היו לי כאבים הבוקר”.

“לקחת את התרופה, אני מקווה”.

“כן”.

“נו, האם עזר?”

“אני יודעת? הכאבים נחלשו ואחר כך פסקו, אולי מהתרופה ואולי לא”.

“רבק’לה שלי, למה את מתוחה כל כך?”

“אני לא ידועת בעצמי… הייתי זקוקה לביקור שלו ונחוץ לי להיות אחרי הביקור…”

דליה השתתפה בקשייה ולבטיה של רבקה. היא ניגשה אליה ליטפה אותה בלי מלים.

“את הרבה יותר חזקה ממני”.

“לא, רבקה היקרה שלי. יחסי אליו נשבר מזמן. הוא לא עזב אותי, אני עזבתי אותו. הגבר שעזב אותי, במותו, היה גדעון. האם אינך זוכרת אותי אז? כי כמוך עזר לי…”

“אני מבינה, הרי אני עצמי עזבתי את גדעון, בגלל שמעון. הוא לא סלח לי זאת. גם כשנעשיתי גיסתו היה מעין מסך בינינו. את סיפרת לי שהוא התחיל איתך, כדי לנקום בשמעון, זה משום שהקשר המשפחתי מנע אפשרות לחשוב על התנקמות בי. במידה מסוימת אני אשמה במה שקרה לך…”

“לא,יקירתי, דיברנו על זה מיליון פעמים, היתה לו עוד סיבה הרבה ותר חשובה אצל איש כמוהו. שמעון הציל את חייו בקרב ואחר כך המשיך לא לראות אותו. חוץ מזה אני כלל לא מצטערת על מה שקרה. החוויה עם גדעון היתה משהו שלא הייתי רוצה לוותר עליו”. היא עשתה הפסקה קלה בדבריה והוסיפה: “וחוץ מזה בזכות קשרי עם גדעון פגשתי אותך…”

“ואת יואב…”

דליה נשתתקה במבוכה, מכיוון שלא ידעה איזו תגובה תיראה לחברתה. יואב מילא תפקיד חשוב בחייה החדשים, היא לא היתה אשה שתוכל לחיות בלי גבר, אבל היא לא התאהבה ביואב. יחסה אליו היה בהחלט משני ליחסה אל רבקה. בזאת טעה שמעון, כשאמר לאמו שזה בלתי־אפשרי. החמות לשעבר היא שידעה את העודבות. היא ראתה אותן בעיניה.

כפי שקרה ביניהן לא פעם, רבקה הוציאה אותה ממבוכתה: “אני מבינה, אין צורך שתסבירי… עכשיו יש לי בקשה אליך. אל תנסי למנוע מה שאני רוצה לעשות. אני אשב בסככה שבכניסה לכפר ואחכה לו… אני זקוקה לזה”.

“רבקה! הם יבואו במכונית פרטית, באוטו של אבי אשתו. אין לדעת מתי זה יהיה!”

אין דבר. כעת כבר עשר וחצי, עד שתים־עשרה הם כבר יהיו פה. אני אביא אותו אליך, ונלך יחד אלי.

כך היה.


מפני שביקורם בעפולה קוצר, היה על רבקה להמתין זמן ארוך יותר משחשבה שתאלץ להמתין. המכונית נעצרה ליד הסככה ושמעון לא הכיר את רבקה שהשתנתה מאוד. היא הכירה אותו אם כי גם הוא השתנה. עיניו לא השתנו, והם תפסו לפנים מקום מרכזי בתחושותיה. לפני שהוא הספיק לשאול אותה איך מגיעים אל ביתה של דליה לוין היא הפליטה מלה אחת, באותה נימת קול שהיתה קוראת לו אז: “שמעון…” הוא הכיר את הקול ואת ההגוי והשיב:

“שלום לך רבקה”.

תכניס אותי בבקשה אל האוטו וניסע אל דליה". כשהיא נכנסה הוא הציג זו בפני זו את רחל ורבקה. על רחל הוא אמר בפשטות “אשתי” ועל רבקה הוא אמר “חברת נעורים שאני זוכר בסימפטיה רבה – סיפרתי לך עליה”. רבקה תהתה למה בדיוק הוא התכוון באומרו “בסימפטיה רבה”, ומה סיפר על אודותיה. היא הדריכה אותו אל ביתה של דליה. הם נכנסו כשרבקה הולכת בראש והזוג אחריה. היא פתחה את הדלת במפתח שהיה ברשותה וקראה “דליה, האורחים פה”.

דליה קידמה את פניהם של אורחיה כיאות. היא פנתה תחילה אל רחל ואחר כך אל בעלה לשעבר, חייכה אל שניהם. שמעון תהה איך יסתדרו הדברים שיוכל להישאר עם דליה לבדם ויוכלו לדבר. הם התיישבו סביב שולחן נמוך, מודרני, והיה קצת קשה. לא היה בתוכם מישהו מומחה להוצאת האנשים מהמבוכה. שמעון החליט שמשימה זו מוטלת עליו. הוא פנה אל רבקה ואמר: “הכפר שלך התפתח יפהמאז הייתי פה”.

“הכפר התפתח ואנחנו הזדקנו…”

“טוב, אבל אני מבין שיש לך ילדים נחמדים”. דליה התערבה: “יש לה ילדים נחמדים ויש לה בעל מצוין”.

“אני שמח מאוד בשבילך,” אמר שמעון.

בהחלטה נחרצת למען דיבור גלוי פנתה רבקה אל רחל: “את נפגשת פה עם שתי חברות טובות שכל אחת מהן אהבה פעם את בעלך בכל לבה. אני יודעת שאני מדברת גם בשמה של דליה כשאני אומרת ששתיינו מאחלות לו שיהיה לו טוב אתך, ושלך יהיה טוב איתו”. רחל הסמיקה ונבוכה. היא הבליגה ואמרה רק: “תודה”.

“אני הולכת אל ביתי להכין הכל לארוחת צהריים. נאכל אצלי ותכירו גם את יואב”. התנהגותה של רבקה השפיעה על רחל והיא נהגה באורח דומה: “אני מציעה שאלך אתך ואעזור לך קצת בהכנות, כדי שתיה להם הזדמנות לדבר על הילדים שלהם”. כך פתרה רחל לשמעון את הבעיה שלא ידע לה פתרון. אכן, זו לא היתה הפעם הראשונה שרחל פותרת לו בעיה.

בדרכן אל ביתה של רבקה נקשרה שיחה בין השתיים. לא חשוב מה אמרו זו לזו. הן מצאו חן אשה בעיני רעותה. רבקה היתה קשישה בהרבה מרחל, היא היתה בת גילו של שמעון, בוגרת קצת גם מדליה. הבדלי הגיל לא הפריעו ולא הבדלי ההשכלה. היה משהו ראשוני ברבקה, שאדם בעל הבנה ורגש קלט אותם בנקל. רבקה היתה אסירת תודה לנערה הצעירה שהסבה אושר לשמעון. היא חשה קצת אשמה במה שאירע לו בעטיו של גדעון, שהיה לא רק גיסה, אלא גם גבר שהיא פגעה בו בהעדיפה את שמעון על פניו. היתה לה נטייה להאשים את עצמה.

כך היה קורה גם כשדינה היתה באה לכפר, אחת לשנה, ליום השנה לגדעון, אם כי לא היתה כל סיבה להאשים את רבקה במותו של גדעון. דווקא דליה ודינה היו נפגשות ללא כל בעיה. דינה היתה נחמדה גם אל גידי הקטן. רק לרבקה היה קצת קשה. לעומת זאת עם רחל היה לה נעים. רק נעים. כשדליה ושמעון הגיעו יואב כבר היה בבית, וקיבל את אורחיו בסבר פנים יפות.

השיחה החשובה היתה כמובן שיחתם של דליה ושמעון. הם המתינו עד שהדלת נסגרה עם צאתן של רבקה ורחל.

"אני מבינה שאתה מתחיל בשיחה – ‘המוציא מחברו עליו הראיה’…

“אינני בא להוציא מידך דבר, להיפך להחזיר את הקשר שלך עם הילדים שילדת”. דליה חייכה. שמעון הבין שעודף הרצינות שהוא מייחס לעניין גרם לכך שנכשל ביחוס רצינות להערה בדוחה.

“אם אני זוכרת שלאחר לידת בננו הבכור אמרת לי כשהוצאתי אותך מבית־החולים שעכשיו יש מישהו יותר חשוב לנו מאשר אנו עצמנו ומאשר היחסים בינינו?”

“אני זוכרת זאת, שמעון, אמנם לא אמרתי אז דבר על היחסים בינינו, כי הם היו מובנים מאליהם, אבל אמרתי זאת שוב כשנולדה לנו תרצה. הדברים היו כפטיש־אש על לבי כשהייתי תחת קסמו של גדעון”. היא חשה שהוא מחפש דרך נאותה לשאול למה המשיכה בדרכה אחרי מותו של הגבר ההוא, ועזרה לו בהוסיפה: “גם אחרי מותו הייתי עדיין נתונה באותו קסם. עכשיו אני רגועה, החיה חיים יפים מאוד עם שני אנשים נהדרים ומגדלת ילד שהבאנו לעולם. שלושתנו הבאנו אותו לעולם”.

“אין אני בא לערער את סדרי חייך. אני מכבד אותם. כל מה שאני רוצה ממך הוא שתזכרי שיש לך התחייבות גם כלפי ילדי. אמי היא סבתא נהדרת, רחל הצליחה לקשור אתם קשרים טובים ושלושתנו מבקשים ממך שתשתתפי איתנו גם את. לא הרבה, מרחוק, מפעם לפעם”.

“האומנם גם רחל רוצה שאני לא אעלם מחיי כולנו”?

“דליה, רחל היא נשמה טובה, הא ריפאה אותי מצלקות הנפש שנגרמו לי, היא טובה אל הילדים, היא רוצה בטובתם, היא התעקשה להינשא לי ביודעה את עברי. מעולם לא דיברתי אתה בגנותך…”

“בזאת אני בטוחה, שמעון. אני מניחה שסבתא אמרה לך שבמבט לאחור אני מעדיפה אלף מונים את חיי אתך מאשר אתו. אמרתי לה שמותר וגם רצוי לי שהיא תספר לך זאת, בתנאי ברור ומפורש שתדע שלחזור לעבר לא בא בחשבון. מה שנוגע לילדים, אני חשה שרע מאוד בשבילם לראות אותי. אשר לרחל גם אני מודה לה על שריפאה את הצלקות שאני אשמה בהן, בלי להיות אשמה, אם אתה מבין אותי”.

“דליה פעם סמכת עלי ואהבת לומר שאני יותר חכם, אני אומר לך וכל האנשים שבמחיצתם אומרים לך שנחוץ להם שתבואי לראותם”. על רחל לה השיב לה דבר. נראה היה לו שאל לו לדבר על יחסיו אתה עם קודמתה, אחרי שמפלו מפיו מה שנפלט שלא בטובתו. הוא לא המשיך בזאת.

“זו גם דעתם של אביך ואחיך?”

“אחי – בהחלט!”

“קיבלת תשובה…”

“דליה, אני לא אנסה לשקר לך. אבי מתייחס בחומרה נוראה למה קרה, והוא פחות מבין מה נחוץ לנכדיו”.

“כן, הוא לא אהב אותי כל כך כשהכול היה בסדר בין שנינו”.

“הוא התייחס בחומרה רבה גם לפגיעות שפגעתי אני בחיי נישואינו”.

“אגב, זה אולי לא מענייני, אבל אני מציעה לך ומבקשת ממך לא לעשות לנערה החמודה הזאת מה שעשית לי…”

כאמור, שמעון לא רצה לדבר עם דליה על יחסיו עם רחל, אולם מהבעת פניו הבינה שהוא מסכים אתה בהחלט. שמעון החליט להלום בעניין שלשמו בא: “מה יהיה? האם תבואי לראות אותם?”

“תן לי לחשוב, עד שתסעו תקבל ממני תשובה”.

“בסדר, האם הגיע הזמן שנלך לשם?”

היא הציצה בשעונה ואמרה שמוטב להמתין עוד קצת. היא הוסיפה: “אולי תספר לי קצת על הילדים?”

הוא סיפר לו בפרוטרוט על לימודיהם, על ספרי הקריאה שלהם, על דעות ומחשבות שלהם, על שאלות שהם שואלים אותו. היא הקשיבה בעניין רב ובסיום דבריו חייכה. פניו גילו שלא הבין למה חייכה.

“שמעון סיפרת על עצמך, לא רק עליהם. כשדיברת ראיתי לנגד עיני איך אתה עוסק אתם בכל הדברים שנהגת לעסק ואתם…”

“וזה לא מצא חן בעיניך?”

“מצא חן, מאוד! בשיחותי עם אמך השוויתי את יחסינו לאגרטל יפהפה שנשבר, ואין לי עניין באגרטל מודבק”.

“עכשיו אין כבר על מה לדבר”.

“לא רק מבחינתך”

“יואב?” נפלטה השאלה מפיו.

“לא, שמעעון. יואב הוא אמנם הגבר בחיי. רבקה מנועה מחיי מין. עם זאת בחיי פה הוא אינו הראשון במעלה. אמנם לא רבקה ולא אני אין בנו כל יסוד לסבי, אבל יחסינו חשובים לנו לא פחות מיואב. זה והילד אינם הכל”.

“מה עוד?”

“אולי העץ שסיפרת לי עליו, שאני קוראת לו ‘העץ של רבקה’, אולי הזריחות והשקיעות הגליליות שגם עליהן דיברת לא מעט, ובעיקר החיים השלמים של אנשים אלה”.

“בלי פיצולים,” אמר שמעון חרש, קצת אליה וקצת לעצמו.

“אני רואה שהבנת. אימך לא הבינה, בעצם לא הבינה”.

“דליה מכיוון שאין אני מוכן לדבר אתך על רחל, אין לי רשות לשאול אותך שאלות אינטימיות, אם כי מעניין אותי מאוד”.

“מותר לך, אולי היעדר שוויון זה יהיה בו קמצוץ של פיצוי על מה שעוללתי לך. אינך חייב לשאול, אני ידועת מהי שאלתך ואשיב לך עליה. אין אני אוהבת את יואב, ואין אני מתירה לו להתקרב אל נפשי. בזכותו אני רגועה מבחינה מינית. טוב לגופי אתו, ואני מכבדת אותו כאדם, אבל אהבתי רק שני גברים בחיי, ושתי אהבותי הן נחלת העבר, גם זו הטובה והשקטה, אליך וגם זו הסוערת ורבת הכאב אל גדעון”.

הוא הפסיק את דבריה באמירה: “מעולם לא אהבו אותי אהבה סוערת ומכאיבה”.

“אתה טועה. רבקה אהבה אותך כך, ואילו אהבתה השקטה נתונה ליואב”.

“בכל אופן לא התנהגתי כלפיה בחוסר הגינות כלשהי”.

“לא הבטחת לה הבטחות־שווא, אבל הליכתך ממנה היתה מכה נוראה”.

“השתדלתי למנוע זאת, לפחות להקטין ככל האפשר”.

“נכון, ואתה רואה איך היא מתייחסת אליך”.

“זו אינה הוכחה. יש לה אופי מיוחד במינו”.

“נכון, אבל אני ידועת שלא נשארה בלבה טינה אליך. יש מישהו אחר שנשארה לה טענה חמורה מאוד אליו, אפילו שנאה. לדעתי שנאתה מוצדקת. אל תשאל שאלות. הסוד אינו סודי”.

הוא לא סיפר לה שהוא יודע את הסוד, מכיוון שגדעון סיפרו לחסיה ומפיה הוא ידוע את המעשה.

“האם לא הגיע זמננו לצאת לשם?” שאל שוב.

הציצה בשעונה וקמה ללכת כשהוא קם בעקבותיה. היא העירה בחיוך: “אתה כבר מתגעגע אל רחל, אין פלא, היא חמודה ביותר, ורואים מייד עד כמה היא אוהבת אותך…”

שם לב שלא היתה כל מרירות בקולה. הוא ידע שהיא אדם טוב לב, ומהערה קודמת הבין שיש לה רגש אשם כלפיו ולכן גם היא מודה לרחל ששיקמה אותו. בדרך הקצרה אל בית הקרויטים היא שאלה על מכרים משותפים מעברם, והיא השיב לה. על ריבי ומשה לא שאלה. הקשר עם ריבי נשמר, במכתבים, בהיותה בחוץ לארץ.

לא היה צורך להציג את שני הגברים זה לפני זה, היה ברור לכל אחד מהם מי האחר. הם לחצו ידיים ויואב אמר לו:

“יש לנו הפתעה בשבילך. הזמנתי אורח שאני מניח שיהיה לך עניין לפגוש”. עוד הוא מדבר והאורח הגיע. שמעון הכירו מייד:

“ירמי!” השניים התחבקו, ורבקה הסבירה לרחל שהאיש הוא בנו של האיכר ששמעון עבד אצלו בשנת ההכשרה והשניים התיידדו, ובכל זאת לא התראו מאז. כעת הוא איכר, ירש את משק אביו שהלך לעולמו.

השיחה בארוחת הצהריים היתה כולה גברית. דליה עזרה לרבקה בהגשה ורחל רק האזינה. שמעון הבין שבהיותן במטבח דליה מספרת לרבקה על שיחתם, ואולי גם מתייעצת אתה. הוא היה בטוח שעצתה של רבקה היא בכיוון הרצוי בעיניו.

זמן קצר לאחר הארוחה התנמל שמעון בשמו ובשם רעיתו על שהם חייבים לצאת לדרך. לפני צאתם קראה דליה לשניים הצדה ואמרה: “אני מסכימה לעשות מה שאתם אומרים שהוא לטובת הילדים, אבל אין אני מוכנה לבוא לתל־אביב. פעם ראשונה תביא אותם הנה. אחר כך איך לפעמים – פה, בטבריה, בחיפה”. הוא נשאר תמה – מה יש בגנות עיר הולדתה? היא חשה בתמיהתו: “אני יודעת שאתה אוהב להבין כל דבר, אל זה ישאר בינתיים תעלומה. מסובך מדי להסביר על רגל אחת”. הוא היה בטוח שהפתרון הזה עלה בראשה של רבקה. הוא שמר זאת בלבו ואמר: “העיקר שהילדים יראו אותך”.

כך נסגר גם המעגל הזה.




  1. “קורה”במקור, צ“ל: קורא – הערת פב”י.  ↩

  2. “אא”, צ“ל: לא – הערת פב”י.  ↩

  3. במקור: שדקוע, הערת פב"י.  ↩

  4. במקור: אלי, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!