רקע
בנימין גלאי
בעוד חודש, בעוד שנה...

לפני ימים לא רבים פנה אלי, חזר ופנה אלי, מר פלוני, מראשי העושים במכון אלמוני. פנה ובקשני, חזר ובקשני, לחבר למענו שיר – דהיינו: המנון – לחג העשור. על שום מה דרוש לו המנוֹן לחג איני יודע ואלו את ספורו של אבו־חסאן יודע אני יפה!

“שמעתי עליך'” פתח ואמר, “כי עד שאין מניחים לך על שלחנך את מחצית־שכרך מראש – אינך נוטל עט בידיך…”

“זכרונך עומד לך!” השיבותי אני.

“וכשמניחים אותו, סוף־סוף, לפניך,” הוסיף ואמר, “דומים עליך כטרחנים!”

“כך היא דרך־העולם!” השיבותי אני.

סילק אותו פלוני את הקפה מעל שלחנו ושקע בהרהורי־עצבת:

“כל גדולי ערינו וכרכינו יגיעו אלינו מרחוק לשמוח בשמחתנו. אף המלאכה עצמה קלה למדי… קלה ממנה אין אתה מוצא עתה בכל מקום אחר, אין אתה מוצא כאן בכל שעה אחרת…”

“קלה, או לא קלה – יודע אני את סיפורו של אבו־חסאן!” השיבותי אני.

“אל תאמר לי כי למדת להפקיע בינתיים שערים?”

“לאו דווקא!” השיבותי אני. “אלא שיודע אני יפה מה עלתה לו לאבו־חסאן בסופו!”

נתמלא ידידי תמיהה:

“אותו אבו־חסאן מיהו?”

ספרתי לו. ולפי שספרתי לו, הריני מספר לכם. לא אני אשם בכך שהעברית – לשון איסטניסים היא. ספור־המעשה עצמו מקובל עלינו כיצירת־מופת ותרגומיו – כולם קלאסיים. 

מעשה באבו־חסאן, ירחמו אללה, שהכניס אשה לחופה. לוותו כל עדת מכריו בתופים ובמחולות, עד שהגיעה עמו למקום־המשתה. לא זזה ממנו עד שברכתו. לא זזה ממנו עד שחלקה לו מתנות. לא זזה ממנו עד שעטרה לו עטרת־חתנים לראשו. לא זזה ממנו עד…

איני צריך לספר לכם, ידידי, כי ערביים שבמזרח – כיוון שמילטו, סלחו לי, רוח־מעיים בקהל עם ועדה, נוח להם שתפצה האדמה את פיה ותבלעם. זמרת־כרס – עלבון מוות הוא לבידואי! אך אוי לה לאותה כלימה… מתחת לכנף אפיריונו, על גפי־מרומי־קרת ממש – נתחללו עליו לפתע חליליו!

עיניו חשכו. דמו אזל. פניו חפרו, חוורו כעין האפר. עקר רגליו ונס לו למדינות־הים. נוסח קהיר של אלף־לילה־ולילה מלמדנו כי הגיע להודו.

מקצה עשרים שנה נתעוררו בו געגועים על נוף־מכורתו. אף־על־פי שהיה מופלג עתה בנכסים, נטל ברכת־פרידה מבני־ביתו ושם לדרך פעמיו. כיוון שהגיע לכפרו חש כי לבו פועם בו בחזקה.

“אל בחפזה!” הרהר לו בנפשו. “אין לך יצור בודד, ממי שנשתכח כמת מלב. בני־דורי היכן הם? היכן רעי וידידי? לאט לך, לב פותה… לאט לך, נפש הומיה…”

עד שהוא חוכך בדעתו, שמע קול נערה עולה אליו מתוך אחד הפתחים:

“אמא”, שאלה אותה טליה בקול שכולו סקרנות, “מתי ראיתי אור־עולם לראשונה?”

“לפני שמונה־עשרה שנה, בתי,” השיבה לה אמה. “שנתיים ימים לאחר שאבו־חסן מילט כאן רוחין קטנין…”

נאנח מיודענו ואמר:

“אין אלוהים אלא אללה לבדו ואין ברכה אלא בצל־כנפיו. עשרים שנה חלפו מיום שנזדמרו עלי מעי – ולא נשתכחתי, תפח רוחי, מלב!”

יודע אני יפה כי יש מלאכות קשות יותר, מסוכנות יותר, מסובכות יותר מהמנון־חג שמטילים עליך לחבר לכבוד שנת־העשור… אך שמרני נא אלי שמחה זו נמנית עם שמחותיו של אבו־חסאן… אותו מכון לא איכפת לו, אולי, כלל ואלו אני… בעוד חודש, בעוד שנה יזכרו בי ויאמרו:

“פלוני, ירחמו אללה, שחבר שם בשנת העשור אותו שיר־מזמור?”

לזרוק חמש־מאות לסל? עד כדי כך איני שוטה! אך ודאי הוא שאיני שוטה עד כדי ליטול נייר ועט בפחות מכן! 

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות