והשלג יורד על ירושלים. על כל ההרים יורד השלג.

על הר־הבית והר ציון, ועל שיח ג’ראח ועל ואד ג’וז

פנחס שדה

נעים עכשיו בבית, קלרה יקירתי. אני יושב ליד תנור הגז וכותב לך את מכתבי האחרון. האש דולקת, מפשירה את רגלי הקפואות. אני עייף מאד. וחוטא. את שאוליק בננו גירשתי אל השלג. ונטורה השכן שלנו עמד בחצר וצעק, משוגע! מגרש ‘ת’ בן שלו הנכה! ואני עמדתי והשלכתי בעקבותיו גם את הקביים. שיפסיק לזחול בשלג כמו תולעת. שיילך זקוף. אפילו על קביו, אבל זקוף. ונטורה צעק, הבן שלך פצוע ואתה מגרש אותו מן הבית! מול חלוני הקפוא עמד ונטורה, לחם וחלב בשתי ידיו, וצועק, תתבייש לך, ניילבן, תתבייש!

עכשיו שקט בחוץ. גם בפנים, בבית. רק קולות הלהבה בתנור. הזחל"ם כבר חלף ואסף את שאוליק. גם ונטורה הסתגר בביתו. דור חמישי בארץ ונטורה, דור שביעי מצד אימו. ילידי הארץ הזאת אינם רגילים לשלג לכן אגר מזונות רבים.

ושאוליק ודאי כבר עם ניצה, בחדרם הלבן והחם שבבית־החולים. את, יקירתי, הבטחת לבוא ארצה שנית רק ללוויה שלי. כך אמרת כשיצאת מחדר־החולים בו שכב שאוליק שלנו עטוף תחבושות. ללוויה שלך, ניילבן, אבוא שנית אפילו מקנדה. כל־כך הרבה שנאה, קלרה. הכיני לך כרטיס טיסה למחר בבוקר. שאוליק וניצה ילוו אותך, אולי אפילו עד טורונטו שלך בקנדה. וניצה יפה בבגדי האחות הרחמנייה. חלוק לבן, שביס מעומלן, מגן־דוד כמו כתר על ראשה. רחמים, אחות יקרה, רחמנות על איש זקן אומלל. הם חייבים להינשא בירושלים, מיד אחרי ה“שבעה”. ואל תשכחי להזמין את ונטורה. ידידים מעטים נותרו לנו. השכנים לא אוהבים נכים. אף לא אותי עם התקפי הפצעים שלי. אך ונטורה רגיל לתלאות בארצנו. דור שביעי בארץ הזאת מצד אימו. זה גורלנו, אומר ונטורה, ובכל זאת צריך להיאבק, לא להיכנע. היום הוא רץ מחנות לחנות, הכין את ביתו לימי החירום. לחם וחלב וקמח וסוכר. בעיר נצורה עליך להתנהג כמו במצור, אומר ונטורה, והוא זוכר היטב את המצור הגדול בשנת ארבעים ושמונה. ישיבת הכנסת נדחתה, הודיעו בראדיו, מעלה הקסטל שוב חוסם את הכניסה לעירנו, כמו בימי המצור הגדול. מכוניות מחליקות אחורנית, מתהפכות. רק אני העזתי ופתחתי את החלון. והיד הלבנה, הקרה, מלטפת את פצעי. יד נעלמה, מרגיעה. והדממה מסביב. אפילו קולו של הדרור נעלם. נותר רק כתם אפל בשלג, למרגלות האורן.

שאוליק קרא, אבא השתגעת?! לצאת בשלג הזה?!

אל תדאגי, קלרה, שאוליק יסתדר. ניצה פה. ומשרד הביטחון. אם אנחנו יכולנו שם. את במנזר. אני ביער. הייתי עובר במזחלת ביער שמונים קילומטרים ביום. אחרי שהיינו מפוצצים את מסילת הברזל, פוגעים בחיילים שברכבת. והשלג יורד ללא הרף, מוחה אחרינו את העקבות. ברוך ניילבן שקבר את אימו ואת אחיו ואת אחותו בקבר האחים נוקם בגרמנים ומסתלק לו במזחלת שלגים כמו נסיך מן האגדה.

רק בירושלים מכריזים על מצור ביום שלג. מקימים מטה חירום. בלילה יוצאים הזחל"מים לפרוץ את הכבישים, לנקות את עורקי החיים. ראש העיר בכבודו ובעצמו עומד בראש הצבא הזורה מלח וחול בדרכים הראשיות. למען מכוניות האספקה, האמבולנסים הממהרים לבתי החולים, מכוניות הקבורה הדוהרות אל בתי הנפטרים, אסור להלין את המת!

מבעד לחלון עקבתי אחרי שאוליק, קלרה. תחילה שכב שם בשלג, כתם כהה, אפל, מפרפר כמו הדרור מוכה הכפור. קולו הגיע אליי. קללותיו. אחר־כך התחיל לזחול. גורר אחריו את רגליו המשותקות. כמו פרטיזן אמיתי זחל, מקדם את גופו בעזרת מרפקי ידיו. עד שהשלכתי אחריו את הקביים שלו. והוא מיד התרומם והלך אל הכביש. ד“ר שדמון הזהיר אותי שבלי כוח־רצון לא יקום בננו ממיטתו. לא כל פצוע־מלחמה הוא גם גיבור מלחמה, מר ניילבן. יש ביניהם כאלה וכאלה. רק על הגיבורים כותבים בעיתונים. על שאוליק לא יכתבו בעיתונים, אמרתי לד”ר שדמון. ניסיתי להצדיק את בננו, קלרה. כאילו הוא זקוק להצדקה. כאילו לא אני האשם שפגז מצרי חדר אל הטנק שלו.

אבל אני סיפרתי לד"ר שדמון איך עזבת אותנו פתאום, קלרה. איך פגשת את ויינברג בן־עירך, והוא פיתה אותך לנסוע עימו לטורונטו. ואיך לא שבת, מפני שטורונטו על גדות האגמים מצאה חן בעיניך, וויינברג מייצר בבית החרושת שלו נקניקים ומוצרי בשר המספיקים לקנדה כולה.

וגם סיפרתי שלא ויתרת על שאוליק. דרשת שהילד יבוא מיד בעקבותיך. ויינברג ישמח לאמצו כבן לו. אף העמדת עורך־דין זריז שדרש מן השופט, בשם הצדק והיושר, שבננו יעזוב את אביו ויילך אחרי אימו, כדרך שאימא־טבע מצווה. הוא אף כינה אותי מטורף. הכול בשם מרשתו, כך אמר. מרשתו שלחה לו הוכחות.

המשפט נערך בחדר צר, מחניק, וסורגים על החלון, ודלת כבדה והשומר כמובן. עיניים סקרניות על הספסלים כמו בהצגה. שנאתי באותו מעמד אפילו את השופט שלא היה מביט בי אלא בנקודה סמויה בקיר, אדיש למעשיו של עורך־הדין שלך, קלרה, החושף אותי ערום וערייה נגד כולם. אותו עורך־דין אף העז וקפץ ועמד לידי, והפשיל את שרוולי וחשף את צלקות הפצעים על זרועי, ומשך בצווארון חולצתי, והיה צועק: גם פה – גם כאן יש לו פצעים. אחר־כך ניסה להסביר בלשון מלומדה שמחלתי פסיכוסומאטית, ואין לה מרפא, מן טירוף שכזה, אדוני השופט. אם, למשל, חייל שלנו נפגע בתקרית אש על הגבול, או פועל שלנו נרצח על ידי מסתננים בפרדס, או ילדים נפגעים מרימונים בבית־כנסת, או סתם מתיחות על הגבול, מייד מופיעים הפצעים אצל מר ניילבן. ומתי, אדוני השופט, אין מתיחות בגבולות ארצנו?

אני זוכר היטב את עורך־הדין שלך, קלרה. נמוך, מסורק, מרוח ברילנטין, ושפם דקיק לו, ועניבה שחורה על החולצה לבנה, וכפתורי חפתים מוזהבים, וזרועותיו הפרושות תחת גלימתו ככנפיים שחורות. באצבעות ידיו הקצרות ניסה להדגים כיצד אני קורע את בשרי בשעת ההתקף, והוא לא ידע שהצלקות נפתחות מעצמן. לבסוף עמד וסיכם בקול דרמטי, אסור, אדוני השופט, להשאיר ילד בן עשר בידיו של מטורף.

שגיאה אחת עשה העורך־דין שלך, קלרה, ובאשמתך. לא סיפרת לו שלוחם הייתי ביערות, ולוחם נשארתי בליבי. את ודאי הבטחת לעורך־דין שאכנע מיד, כי עליי להבין שטובתו של שאוליק דורשת כניעה מצדי. אבל אני לא רציתי להבין. על־כן פתחתי את פי וסיפרתי שאימו של שאוליק היא אישה מופקרת, ודינך, קלרה, דין אישה נואפת. איך זה עוזבת אימא מסורה את בנה ואת בעלה, והולכת לה אחרי איזה ויינברג שמבטיח לה בית מלא נקניקים ומשרתים ושקט בגבולות. העורך־דין שלך מרוב תימהון ועצבנות פתח את כפתורי החפתים שלו. גם סיפרתי דברים אינטימיים, קלרה, אף שופטים אוהבים לשמוע דברים מחדר המיטות. וגם סיפרתי על התאכזרותך לבננו, המכות שהכית אותו בשעת רוגז, עד ששאוליק היה בורח ממך אל אביו כי אני מעולם לא הרמתי עליו יד, אדוני השופט.

עכשיו אני מסתלק לי, קלרה, ומשאיר לך את שאוליק. כמעט חזר להיות ילד. אינו יכול ללכת, נוח להתרגז זקוק לסבלנות רבה. הרי לך ילדך, קלרה, ואני האשם, כמובן. על כן נותן את הדין, נענש על פי הדין. מפני שהעזתי וניצחתי אותך בבית־המשפט. אילו היית זוכה בו ביום ההוא היה בננו יושב לו בטורונטו שלך ומנהל את עסקי הנקניק של ויינברג שלך. סטריקטלי כושר, נקניק כשר למהדרין. מייד אין קנדה. ושאוליק שלנו מוליך את צי מכוניות הקירור מעיר לעיר, חוצה בראש השירה שלו דרכים מושלגות, נהרות קפואים, עד אלסקה, עד לקוטב הצפוני. בננו שידע להוליך את הטנק שלו על זחליו ממחסני החירום בבאר־שבע עד התעלה היה עושה חיל במסעותיו לאלסקה. לו יכולתי לחזור ולעמוד מול דוכנו של השופט, הייתי מנשק את כף־ידו של עורך־הדין שלך הקטן המצוחצח, ומודיע: אדוני השופט מרשתו צודקת, אני המטורף.

כי לולא טירופי לא הייתי נוסע הבוקר להביא את ניצה, ולא הייתי נשאר עמה לבדי במכונית עת הנהג יצא לחפש עזרה. ואולי לא כל־כך מטורף, קלרה, אולי ביקשתי לזרוע בניצה את אשר שאוליק כבר לא יזרע, מתוך ייאוש, להשאיר זכר כלשהו למשפחת ניילבן.

והרי שאוליק הוא שדרש, סע, אבא, סע מהר לבית־החולים ותביא את ניצה. בלי ניצה, אבא, אין יום הולדת. ניסיתי להתווכח עימו, אמרתי שהחזאי ניבא שלג. אבל שאוליק ליגלג עליי, ממתי הפכו החזאים לנביאים? שקע בארומטרי בטורקיה, חיקיתי את קולו של החזאי. חנטריש טורקיה שלך, נתן עליי בקולו והיכה בקביו על הרצפה, אתה תיסע ותביא את ניצה, אמר לאיטו, בורר כל מילה, איננו מביט בי כי אם ברגליו המשותקות, בזכותך אבא, כמו שאתם אומרים, הגעתי עד הלום, על כן תיסע ותביא את ניצה.

ובכן, נסעתי, קלרה, ועכשיו אני שוב בביתי, רגלי הקפואות מפשירות לאיטן. החשכה יורדת במהירות. הבית של ונטורה מסתיר את אור הדמדומים האחרון. לא נותר לי הרבה להסביר, קלרה. את חייבת להבין. הרי אהבנו פעם, שם, בין קירות האוהלים במחנה בקפריסין. את בשמלת־הג’וינט הארוכה, שערך הקצר הבהיר, תועה בין האוהלים כמו ילדה אבודה. ניסיתי לעזור לך למצוא. ואת אמרת שאינך מחפשת דבר. אני פרצתי בצחוק. ניסיתי כנראה לעזור לעצמי, אמרתי והסמקתי. ואת חייכת, ואני התפארתי בפנייך וסיפרתי שאותי לא הצליחו הגרמנים להחזיק בגיטו. פרטיזן הייתי, חופשי ביער, וגם מכאן אוכל לצאת. ואחר־כך היינו נפגשים בקביעות, בין האוהלים, ואני מספר לך על החיים ביער, ההתקפות על הרכבות של הגרמנים, המארבים, וגם כיצד הייתי מכבס במי השלג ולובש את בגדי נוקשים מן הכפור כמו שריון בימי הביניים.

ואת מספרת לי על החיים במנזר, ועל אם המנזר והמיסות בימי ראשון, ותפילותייך אל ישו מנצרת שיציל את הורייך מידי הגרמנים, וגם על שץ סיפרת לי שהוציא אותך משם, ועל אמנון השליח מארץ־ישראל, שלימד אותך קפא"פ. ימים יפים היו לנו בקפריסין, קלרה, שטופי שמש. אני הרי לא ידעתי שהפצעים יופיעו פתאום, ודווקא בארץ־ישראל.

דמדומים לבנים בחוץ. מתי יהיה האות? קשה להבחין בין דמדומים ללילה בשלג הלבן, המאיר אף בלילה. בכל זאת קבעתי לי סימן, קלרה, כאשר לא אבחין עוד באותיות שאני כותב. אז יימלא החדר בגז. מתקתק. חמים. משכר. ואת תוכלי לומר לוויינברג שלך, אמרתי שסופו של ניילבן יהיה רע ומר. רק שלא תשכחי את החתונה של שאוליק. ניצה כבר נתנה את הסכמתה. וד“ר שדמון הבטיח, זוכרת? שניים־שלושה ניתוחים נוספים, גברת ויינברג, ואנחנו בריאים ושלמים. וכשסיפרתי לרופא שבאת במיוחד מטורונטו, הוסיף ואמר, שמכסימום אחרי ארבעה־חמישה ניתוחים יוכל בננו לנסוע אפילו לטורונטו. כמובן אחרי שיישא לאשה את ניצה. הוא ידע על האהבה ביניהם. כשהביאו את שאוליק באלונקה הכיר אותו מיד. החבר של ניצה, היה קורא לו. זכר אותו סטודנט ממתין לניצה שתסיים את המשמרת שלה. לירח דבש נרשה לו לנסוע, גברת ויינברג, אמר הרופא וניענע אצבע מאיימת, אך עליו לשוב להמשך הריפוי. אחר כך פנה ויינברג ואמר שהכירורגיה בימינו היא ממש נס אלוהי, אך בכל זאת זקוקים לסיוע של בני אדם. ד”ר שדמון חייך, אך ויינברג לא השיב לו חיוך. רק עמד נשען אל המזוזה, והעניבה השחורה המנוקדת נקודות לבנות תלויה לו על חזהו, וציציות של טלית קטן מעל מכנסיו. אלא מאי? הוסיף ד"ר שדמון כמנסה למצוא חן בעיניו של ויינברג, צריכים היינו לרפא אף את אביו של שאוליק, ודווקא ריפוי פסיכולוגי, ואולי נסיי, כי הפצעים האלה הנפתחים אצלו פתאום גורמים להרעת מצבו התיפקודי של בנו. תארי לך, קלרה, ברוך ניילבן בלי הספחת הזאת, בלי הכתמים האדומים בעורי, בלי הצלקות. עור חדש, צח ונקי כמו של תינוק. ושאוליק עימנו בריא ושלם, ואנחנו שבים ומתאחדים, ומשפחת ניילבן קמה לתחייה כמו עף החול. על תבוזי לי, קלרה, הרי ילדים לא נולדו לך מוויינברג שלך ולא עזרו לו לא תפילותיו ולא נדבות הצדקה שלו ולא רופאי טורונטו המהוללים.

עדיין אפשר לראות את הפרחים שצייר הכפור בחלון. ללא ריח ממלאים הפרחים את החדר. אך קיימים לבטח. כמו הגז העלום בתוך צינורות הנחושת. זורם לו בשקט, מבטיח את השלווה בבוא העת. כך זורמים להם הדברים, קלרה, בהיחבא, נסתרים, ופתאום צצים ומכריחים אותך לפעול. כמו השלג הארור הזה בירושלים. יורד יום־יומיים בשנה. ופעמים אינו יורד. נשאר מאיים בשמיים האפורים, בתוך רוח הכפור, מזכיר את קיומו בפתיתים בודדים, בחיפושיו של ונטורה אחרי הלחם והחלב, או נמס מיד תחת כפות רגלי האנשים, תחת גלגלי המכוניות. ודווקא היום נשאר. תזכורת לכל־יכולתו. ביום בו ביקשתי לחוג את יום הולדתו של שאוליק. בן עשרים וארבע שאוליק והתעקש שאביא את ניצה. אולי ביקש להעמיד אותי במבחן? אולי ידע טוב יותר ממני את אשר יקרה. אומרים שאצל נכים מתפתח חוש אל־טבעי.

גם את אשמה, קלרה. נסעת לך לטורונטו עם הווינברג שלך והשארת אותנו הגברים לבד. לקחת את השמלות שלך הדקות, הפרחוניות שכה אהבתי, את הגרביים הדקות הנמתחות עד למעלה עד שורשי רגלייך, ולקחת עימך את בגדייך התחתונים המשיים. ולנו נשארה ניצה. כמעט האישה היחידה הנכנסת לביתנו. נערה בשישית, בשביעית, בשמינית. משנה לשנה הופכת יותר ויותר לאישה. הכתפיים, החזה, הירכיים. וכמובן הבגדים המשתנים, מכנסי ג’ינס, חצאיות מיני, מכנסיים קצרים, סוודרים הדוקים. ואחר־כך ניצה בבית־הספר לאחיות וחלוק לבן מכופתר על גוף אישה עירום, וכבר שאוליק חייל במדים, מצפה ליום שחרורו כדי להירשם בפקולטה למדעי החברה. כלכלן יהיה, אולי אפילו רואה חשבון, לא כמו אביו שנשאר כל ימיו מנהל חשבונות אצל הסוכנות היהודית. דירה ירכשו בשיכון ליד בית־החולים לנוחיותה של ניצה. הכול תוכנן. אף ילדים, נכדים לסבא ברוך ניילבן, נינים לאביו. חלומות היו לנו, קלרה. והרי כל אותם ימים אני הייתי החולה. וניצה חובשת את פצעיי במחלקה של ד“ר שדמון. חולה כרוני, אמר ד”ר שדמון, מפני שתמיד היו לנו מלחמות, ומתיחות על הגבולות. הצלקות לא הספיקו להגליד וכבר נפתחו מחדש.

אף הבוקר כך, בדרך מבית־החולים, בתוך השלג. התחלתי להרגיש את הצריבות המוכרות בבית שחיי, בין אצבעותיי, על זרועותיי, צווארי. כל הדרך גירדתי את בשרי, מותיר עקבות של כתמי חלודה. וכשדחפתי את שאוליק החוצה, אל השלג, קרא אליי, אל תיגע בי בידיים המטונפות שלך. אותו משפט שאמרת לי כאשר ניסיתי למנוע בעדך מלנסוע עם ויינברג. אחזתי בזרועך, התחננתי, ויינברג הוא סתם תייר מקנדה. אבל את אמרת, סלק את ידיך המטונפות, ניילבן. ואני נקמתי בך אצל השופט ההוא. סיפרת לו איך בלילה את יושבת פתאום במיטה, בוכה, 'ני לא יכולה עוד, ברוך, לא יכולה. הם יורים מן החומות, רבים כל־כך, המונים, מיליונים, אורבים לנו מעבר לתריסים, לדלת. גם זאת סיפרתי לשופט, קלרה. כי אדם נורמלי איננו מדבר על מיליוני ערבים שרוצים להרוג אותו. והשופט הבין אותי. אנחנו, אדוני השופט, עלינו ארצה לבנות ולהיבנות בה ואיך ניבנה בארץ הזאת בלי שאוליק? חששתי שעורך־הדין שלך יגלה לשופט איך בלילות היית מצפה לי במיטה, ואני בפיז’מה מתהלך מקיר אל קיר, מתגרד וגונח. אבל עורך־הדין לא ידע, או לא זכר, או התעצל. כל־כך בטוח היה בניצחונו. עד שהשופט הבין מי הירא ורך הלבב, על כן פסק ששאוליק יישאר לצד אביו, יתחנך ברוח ישראל־סבא ויכה שורשים בארצנו, יהודי בין יהודים. רציתי בניצחון זה מפני שקיוויתי שתשובי. כי מה לך בטורונטו בלי שאוליק, ומה לך אצל ויינברג המתפלל שלוש פעמים אל אלוהי ישראל ואת כלתו של ישו במנזר היית.

אבל את לא שבת אלא אחרי יום הכיפורים הנורא הזה. לבקר את בננו הפצוע. הכול היה פתאומי. באמצע תפילת המוסף לקחו אותו למלחמה. לוויינברג שלך ודאי יש הסברים. על חטא ועונש ופירעון השטר ועמידה בניסיון ואפסות האדם. אבל שאוליק הלך ורק השאיר פיסת נייר: קראו לי אבא מלחמה. בהפסקה שבין מוסף למנחה באתי הביתה ומצאתי את הפתק. כמו ילד אבא מלחמה. לו הקדמתי לבוא אולי הייתי עוד פוגש אותו. אבל אותו יום כיפורים שחל בשבת האריך הרב בדרשתו. לפני תפילת הזכרת נשמות, עלה ועמד אצל העמוד שלו, ודרש בקדושתן של נשמות שישה מיליון הנרצחים הטהורים בידי הנאצים יימח שמם. הנשמות הטהורות של העקודים, דרש הרב, אינן זקוקות לתפילותינו. הן כבר נמצאות אצל כיסא הכבוד. אלא שאנחנו זקוקים להן, לכן מתפללים אנו שתעמוד לנו זכותן ביום הקדוש והנורא הזה לקרוע את רוע גזר דיננו.

פעמים רבות, קלרה, ניסיתי לזכור את דברי הרב, והרי באותה שעה ממש יצא גזר־הדין על בננו שאוליק, אם כן לשם מה כל העמדות הפנים. צריך הייתי להבין, לדעת, על פי המכוניות שחלפו ברחובנו באותו צהריים של יום הכיפורים.

זירזתי את צעדי ואף התחלתי לרוץ הביתה, אך נעלי הבד שלי דבקו אל שפת המדרכה. והחום לא פג אותו יום עד שקיעת החמה. אולי ידע שאוליק שעומדים לקרוא לו לכן לא בא עימי לבית הכנסת. קראו לי אבא מלחמה, כתב על דף מתוך דפדפת הסטודנטים שלו. והיתה פתאום אזעקה, קלרה, הסירנות פתחו ביללות, כמו שם, זוכרת? ונשמע קולו של הקריין ברדיו בעצם יום הכיפורים המספר על קרבות כבדים המתחוללים על גדות התעלה, וברמת־הגולן, ועל זדוניות ההתקפה הבוגדנית של האוייב. הדברים מוכרים, לא? אלף תשע מאות שלושים ותשע. אחד בספטמבר, זוכרת? ביום פתיחת שנת הלימודים. מווארשה דיבר קריין הרדיו על ההתקפה הבוגדנית של הגרמנים. וכך חוזרת ההיסטוריה על עצמה, אלא שהפעם הזאת שאוליק שלנו בתווך.

כל אותו לילה לא ישנתי. רק ישבתי בכורסה, והרדיו הפתוח שב ומודיע על קרבות כבדים. יכולתי להרגיש את הכובד הזה הלוחץ על שאוליק. הר עצום המתגלגל על הטנק שלו. וכשהאיר השחר יצאתי. לעבודה, כביכול, למשרד. אך למעשה הלכתי אל כל אותם המקומות בהם טיילתי עם שאוליק כשהיה קטן, אל שכונות הגבול. ביקשתי להרגילו מנעוריו אל הסכנה. תלפיות ואבו־תור וממילא, ואפילו רחוב המלך ג’ורג' לאורך קיר הבטון, ושאוליק מציץ דרך האשנבים אל חומת העיר העתיקה, מתגרה כביכול בלגיונרים. וכשהיינו שבים הביתה ניחשת על פי אבק המדבר על בגדינו. שאוליק אהב לספר על העננים בשמיים הגבוהים המתים על גבול המדבר. ואת, קלרה, היית לוחשת, מטורפים. ופעם אחת חיכית לנו עם העיתון ביד. וכתוב היה בו על רצח הילדים בכפר ההוא בדרום ותצלום של כתמי דם. המסתננים באו מעבר לגבול והטילו רימוני יד לבית־הכנסת בשעה שהילדים עמדו והתפללו. ואת זעקת, ממשיכים להרוג את ילדינו, ברוך, אני רוצה לברוח מכאן, להסתלק תכף ומיד! נסעתי אל בית הכנסת ההוא, בנגב, קלרה, לראות במו עיניי, וראיתי את כתמי השלוליות, ואת הפרוכת המנוקבת, ואת ארון הקודש המחולל. וכששבתי משכתי את שאוליק והסתגרתי עימו בחדר השינה. אינני יודע מדוע. אולי ביקשתי לגונן עליו. אבל את מעבר לדלת בכית, תן לי את שאוליק, ניילבן, פתח את הדלת ותן לי את הילד. אך אצלי אותה שעה נפתחו הצלקות, והדם נספג במרבד, עד שבא ונטורה ופרץ את הדלת, ולקח אותי לבית־החולים שבהר.

וכך, אותו בוקר שלמחרת יום הכיפורים הייתי משוטט בשכונות ירושלים, אך מדי פעם מתקרב אל קבוצות חיילים בתחנות הדלק, משתעשע בתקווה אולי שאוליק נמצא ביניהם. שמעתי אותם מבטיחים שנשבור לאוייב את העצמות, ובקרוב נעביר את המלחמה אל שטח האוייב, וננצח חד וחלק ואלגנטי, הכול כמו שמפקדינו הבטיחו. הם אף סיפרו בדיחות גסות, כאילו אין מלחמה בארץ ואינם עתידים לנסוע במשאיות הצבאיות האלה לדרום, או לצפון, לאותם המקומות בהם המלחמה כבדה.

אחר־כך פניתי למשרד שלי, ביקשתי להישאר ליד הטלפון, להמתין לצלצול. אך הבניין היה ריק מאדם. המעלית לא פעלה. פקיד המודיעין הזקן התנצל שהעמידו את המעלית כדי שאנשים לא יילכדו בה. אבל אנחנו ממילא לכודים, מילמלתי, והוא לא הבין. עליתי ברגל, וישבתי אל השולחן, מרחיק את מכונת חישובי החשבונות, את הדפים הממולאים מיספרים, חיכיתי לצלצול הטלפון. בטוח הייתי שיטלפן למשרד. גופי הפך לאוזן כרויה. רק בלילות שהיתי בביתי, ליד מכשיר הטלפון. אך הוא שתק. רק קולך, קלרה, הגיע פתאום מטורונטו הרחוקה. בלילה הרביעי. ביקשת לדבר עם שאוליק. שאוליק במלחמה, צעקתי לתוך השפופרת. אך את התעקשת. ואולי לא שמעת את תשובתי. התחננת שאביא את שאוליק תכף ומיד, כי השיחה הזאת מקנדה עולה לוויינברג הון תועפות. שאוליק! שאוליק! קראת, מבקשת לעקוף אותי, להגיע ישר אל בננו. אחר־כך היתה דממה. כמו מוות פתאומי. אולי ויינברג ניתק לך את הקו.

ולמחרת טילפנה ניצה למשרד מבית־החולים. ביקשה שאבוא מיד. הביאו את שאוליק. פצוע, כמובן שפצוע. קולה היה חסר סבלנות, עומד על סף התפרצות, בוא מהר, טרקה את השפופרת. חשתי את פניי מקרישים כמו נמרחו בטיט לח. סיכות נעלמות ננעצו בצלקות. פתחתי את פי, אך האוויר פתאום התרוקן בחדר, ולא יכולתי לדבר. ונטורה הגיש לי מים. שפתיי רעדו והמים ניתזו על בגדיי. לבסוף מילמלתי, ברוך השם.

בחצר בית־החולים ראיתי מרחוק נערים ונערות דוחפים אלונקות בדרך אל ההליקופטר, וניצה ביניהם. ניסיתי לחייך אליה, ביקשתי להודות לה, כאילו בזכותה שב שאוליק חי, אך פניי נותרו קרושים. והיא עמדה שם מולי במדי האחות המרובבים כתמי חלודה, לחייה מתוחות, חיוורות. מבלי להוציא הגה מפיה הפסיעה לפניי, בצעדים מהירים, ואני בעקבותיה, רץ, מבקש להדביקה, לברר פרטים. עד שעצרה ליד מיטה אחת, ועמדה, והביטה בי ובפצוע הנתון כולו בגבס ובתחבושות, ומכוסה בסדין לבן. ואני הכרתי את בננו, קלרה. פניו החבושות לא הסתירו את עיניו החומות, השפתיים העבות שנישקתי רבות כל־כך. חנקתי את הזעקה בגרוני, אך שאוליק הביט בי כאילו שמע את זעקתי. ראיתי דמעות בעיניו. נשקתי את עיניו, בלשוני ניגבתי את דמעותיו, ירדתי אל כפות רגליו הערומות, כמו בימים שהיינו רוחצים אותו באמבטיה, זוכרת קלרה? הוא היה מפרכס ברגליו ואני מדגדג את כפותיו, מנשקן. אף עתה כרעתי על ברכי, נשקתי לכפות רגליו, אך הוא לא הגיב. רק עיניו שוטטו פראיות, כמו לכודות. ואני בכיתי שם ליד מיטתו של בננו, קלרה, ואחר־כך יצאתי לפרוזדור מפני שבשרי שוב נפתח והתחיל שותת. בתאווה התגרדתי, פותח צלקות שהגלידו, ממשיך וחותר בבשרי. עד שניצה באה ודקרה במחט את זרועי ולא ידעתי עוד דבר.

וכשהתעוררתי ביקשתי שיתנו לי פינה ליד בננו, וכך נשארתי. מטפטף לאזניו החבושות מילים של עידוד. כגון שיחלים מהר מפני שמועד החתונה נקבע, ואין דוחים חופה רק בגלל איזו פציעה. הוא היה מחייך אליי, ואני הייתי מזכיר לו שאין הוא דומה לילדי הארץ האחרים, הרי הוא נולד מן השואה, וילידי השואה אינם נכנעים. אף הזכרתי לו איך היינו מטפסים במעלה הר ציון אל מרתף לוחות השיש. הכלבים למטה, ליד בריכת הסולטן, ליוו אותנו בנביחותיהם המטורפות, איימו לקרוע אותנו לגזרים. ואיך עמדנו וקראנו את שמות הקהילות החרוטים על לוחות השיש לזיכרון נצח, ומשם ירדנו מערבה וטיפסנו אל הר הזיכרון, לא הרחק מבית־החולים. אמרתי לו שאפשר לראות הר זה אף מחדרו ואם רק יתחזק יוכל במו רגליו לגשת אל החלון ולהיווכח. רציתי שיזכור את ההליכה הזאת, הטיפוס בהרים, חציית הוואדיות, מעמק רפאים דרך בית וגן עד להר.

את, קלרה, ודאי מאשימה אותי בהתאכזרות, בקשיחות לב. איך יכולת, ניילבן, לדבר כך אל שאוליק שלנו. בשעה שהוא זקוק היה למילים חמות, לנחמה רכה. לא, קלרה, אין לך רשות להאשים אותי. מפני שאת לא נשארת לטפל בו. רק לגזול אותו רצית, להעבירו לבית חולים בטורונטו, ובלבד שלא יישאר כאן. פצעיו עדיין פתוחים היו ולך לא היה איכפת. אני ידעתי את הכאבים שלו, קלרה. על פי שתיקותיו, מצחו הנשטף פתאום זיעה, לילות ארוכים הייתי יושב ליד מיטתו. נכון, אף ניצה היתה שם, יושבת סמוכה, ידה על מצחו כמעט נוגעת בידי, מנגבת במטלית את פניו הלחים. ופעמים קמה ורוכנת מעליו, בשפתיה הרכות מרפרפת על לחיו. וגופה סמוך כל־כך אליי, ואני בוש במחשבות החטא שם ליד מיטת בננו. בודד הייתי, קלרה, מאז שנסעת לך עם ויינברג. לא חיפשתי לי אישה אחרת. די היה לי בניצה של שאוליק. הייתי מספר עלילות גבורתי בימי המלחמה הגדולה. לשאוליק הייתי מספר, אך רק כאשר ניצה היתה יושבת שם, מאכילה את בננו בכפית, מחליפה לו תחבושות, מסדרת את מצעיו.

אף סיפרתי לו על הנס שקרה לאבי בעת פינוי השלג. צריך להאמין בניסים. את ודאי זוכרת, קלרה, את הסיפור, איך אבי זקף פתאום את קומתו מעל ערימת השלג, זו הערימה שהגרמנים ציוו את היהודים לפנותה, ויצא לו לבדו למרכז הרחוב. הוא לא הביט בשומר הגרמני החמוש, אף לא אמר שלום ליהודים שעבדו סביבו. לבדו פסע לו בין אדני הברזל של החשמלית. כאילו היה אוויר שקוף, אדי מים, ערוץ תת־קרקעי.

אגדות רבות נשמעו בגטו על הליכתו זו של אבי, ואני סיפרתי את כולן לשאוליק באזני ניצה. כיצד הסיר אבי את מעילו בעל הטלאי הצהוב וסרט ה“יודה”, והלך לו מתחת לאפו של הגרמני, שאותה עת היה מצית לעצמו סיגריה כדי להתחמם באש נגד הכפור. עד שמעבר לפינת הרחוב פגע בו גוי אחד. טעית בדרך, אדון ז’ידק, אמר הפולני, ובכתפו דחק את אבי לסמטה צדדית. הוא דרש כופר נפש. מאבי שאלוהים עשה לו נס דרש הגוי כופר נפש. אך לאבי נותרה רק הנפש, ונס שני לא קרה לו. וכשביקרתי אצלו למחרת בבית־הסוהר הזקין לפתע ונראה כבן מאה. בזקנו שהלבין אותו לילה, בפיו הפצוע חסר השיניים, בפניו הנפוחים. הם היכוהו כל אותו לילה, רצו לדעת מי סייע לו לברוח. אך אבי רק נשא את עיניו למרומים ושתק, כך סיפר לי, והגרמנים לא הבינו שמלאכי עליון סייעו לאבי. ברח לך, ברוכ’ל, ביקש ממני אבי אותו יום, ספר לכל העולם, למען יידעו שיש אלוהים, ואתה נקום תיקום בהם בנכדים שתביא לי לעולם, בנינים שלי תנצח אותם. זוכרת, קלרה, כשסיפרתי לך אמרת, אני רוצה ילדים מתוך אהבה ולא מתוך נקמה. גם את בריחתי ליער סיפרתי לשאוליק באוזניה של ניצה, ההליכה על פי כוכב הצפון בלילה, על פי האזוב שלרגלי העצים ביום, פטריות היו לי למאכל, גרגרי יער, פקעות הצמחים.

וכך, ימים ולילות ליד מיטת בננו, קלרה. רגליי נשענות על הברזל המוכסף של המיטה, ידי נוגעות מדי פעם בכף ידו, בפניו. המשכתי וסיפרתי על מלחמותיי שאחרי המלחמה הגדולה. כיצד חיפשתי דרכים להסתלק לאוסטרליה, לאלסקה, לברוח, לא להיות נוכח עוד, להחליף את שמי, את זהותי. עד שגיליתי את ארץ־ישראל.

ושאוליק פתח את פיו ולחש, חנטריש הציונות שלך, אבא, אם לא הצלחת להחזיק את אימא בבית. אכן, שאוליק דיבר, ואני שמחתי לשמוע את קולו. ניצה נבהלה, גערה בו, איך אתה מדבר אל אביך. והיא בחלוקה המעומלן, הקצר, בלחייה החיוורות, בשתי צמותיה הבהירות הדקות המעטרות את רקותיה. ביקשה שאלך לנוח, להחליף את התחבושות על פצעיי. אך אני נשארתי יושב, סולח לבני כל אשר יאמר, ובלבד שימשיך לדבר. הבטתי מבעד לחלון וגיליתי שסכר עין־כרם נתמלא מים. סימן טוב לבאות, אמרתי בליבי.

אתה, ברוך, אופטימיסט ללא תקנה, היית משבחת אותי עוד במחנה בקפריסין. כי אמרתי שקפריסין היא כמעט ארץ־ישראל. באותו מקום בו הקיפו אותנו גדרות תיל, מגדלי שמירה, מכונות ירייה, אמרתי שהתפוזים והים נותנים לנו טעם של ארץ־ישראל. ליבי היה טוב עליי שם במחנה. כי היית איתי, קלרה, ואני אהבתי אותך, את קומתך הדקה, שערך הבהיר, שמלות הג’וינט שתמיד הלמו את עינייך החומות. ידעתי שנועדת לשליח מן הפלמ"ח, לאמנון שהוציא אתכם מטירת קורנה והעלה אתכם בספינת המעפילים.

אך כשהפרידו בינינו בחיפה באותו קיץ ארבעים ושמונה וגייסו אותי למלחמה, הבטחת שתחכי לי בירושלים, ובזכות קרב לטרון הגעתי לירושלים וזכיתי בך מחדש. עד היום לא סיפרתי לך על הקרב ההוא, קלרה. ביקשתי להסתיר את מוצא הפצעים שלי. כי שם זה התחיל. עם שחר יצאנו לכיוון המשטרה, וכשהאיר הבוקר גילו אותנו הלגיונרים. שכבתי מאחורי הסלע החשוף ויריתי כמו משוגע. והם הפגיזו אותנו. חשתי כאילו רסיסי הפגזים מחפשים אחריי. הקוצים בערו סביבי. ואני בודד שכבתי שם ויריתי. בודד יותר מאשר ביער, בין הגויים. כאן איש לא קרא בשמי ולא אמר לי מה עליי לעשות.

ראיתי חיילים שלנו חוזרים ועוברים על פני, ללא נשק, ללא קובעי הפלדה, הולכים בשדה גלויי ראש, חשופי גוף, מעולפים למחצה, צמאים, נופלים וקמים, כמו הצבא הפולני הנסוג דרך עירי בשנת שלושים ותשע. ואני בתוך החום הגובר, ויתושים וברחש וצימאון נורא. ידעת, קלרה, ביער אף פעם לא חסרו לי מים. תמיד נמצאו מי־נהרות, מי יובלים, ערוצים, שלג שהיינו מפשירים בשוחות. ואילו כאן נגזר עליי למות, אם לא מפגזים הרי מצמא. והלא חייל מן היער אני, מאומן. חיכיתי לפקודה, אך אלה שחלפו על פני דיברו ביניהם עברית ואני לא הבנתי את שפתם. החלטתי ללכת בעקבותיהם. אך לא קמתי ולא הלכתי גלוי בשדות כמוהם. פתחתי בזחילה לאחור כסרטן, זחילה איטית, שהאוייב לא ירגיש. תחילה יד, ושוב יד, ורגל. עד למדרון האחורי. מתגלגל למטה, הרובה בין ברכיי, עד לוואדי. ובחורשה הגישה לי מים נערה אחת ואני פתאום התחלתי להתגרד. ישבתי נשען אל האורן. שורט את גופי בתאווה, מכפות רגליי עד קדקודי. כך התחילו הפצעים, קלרה, הצלקות. הלא אמרתי לך, רסיסי לטרון בגופי, ואת, כשראית אותי בתחבושות שוכב במיטה באותו בית־חולים פרצת בבכי: לא יצאנו משם, ברוך, כדי למות פה. ואני ניסיתי להצטדק, התחלתי לגמגם שהקרב היה קשה, אפילו הגרמנים לא המטירו עלינו כל־כך הרבה אש כמו הלגיונרים האלה. זוכרת שניסיתי להצטדק? התחלתי לשיר, אנו באנו ארצה / לבנות ולהיבנות בה… כן, בימים ההם עוד היה לי חוש הומור.

אני שר לי עכשיו והחלונות סביבי סגורים. איש אינו יכול לשמוע אותי. ונטורה מקפיד לאטום אפילו את הסדקים. ירושלמי דור שביעי יודע להיזהר מפני החורף. ושלג לבן סביב. ועקבותיו של שאוליק משחירים בשלג. כפות ידיים. ברכיים. ניצה ודאי אוחזת עתה את כפות רגליו בידיה. משפשפת את ברכיו. ד"ר שדמון הבטיח, עוד שניים־שלושה ניתוחים והכול יהיה בסדר. הצעירים שלנו, מר ניילבן, משתקמים יפה מאוד, רק לאבות אין עוד תקווה. הפצעים שלכם ממשיכים ומתקיימים כאילו אין רפואה ואין רופאים ויש רק אלוהים קנא ונוקם.

ניצה באה ויושבת בקצה המיטה של שאוליק. ברכיה הגלויות מחייכות אליו, מזמינות את אצבעותיו. ריפוי מודרני, בדרך התשוקה. קדימה שאוליק, קוראת ניצה, כמו במשחק הכדורסל על מגרש בית־הספר. עמדו להינשא באביב, בל"ג בעומר, ואת קלרה היית באה לחופה במקום לבית־החולים. זוג יפה, אמרו. שאוליק דומה לאבי. גבוה, שער שחור, מקורזל. וניצה דומה לך, שיער בהיר, גופה שברירי, עיניה גדולות ירוקות.

וכך, קלרה, באת לבית החולים במקום לחופה, וויינברג עמד מאחוריך כמו שומר אישי. והמגבעת השחורה על ראשך ושוליה הרחבים עוטרים את פנייך, ופנייך יפים מתמיד. וריח השושנים המוכר. אפילו גופך נשאר דק, מכונס במותניים, כאילו לא חלפו השנים. כמו במנזר. כמו במחנה בקפריסין. כמו בימינו הראשונים בבית הנטוש במושבה הגרמנית. אולי מפני שלא נולדו לך ילדים מוויינברג, קלרה. נשקת לשאוליק על מצחו ועל לחייו, ואליי לא הבטת. וכדי להגביר את אשמתי שלפת מראה קטנה, כביכול לתקן את שערך, ובתנועת פתע כוננת אותה מול בננו. ניצה חטפה מידך את המראה, שאוליק נראה בדיוק כפי שצריך להיראות, אמרה. אחות חכמה יש לכם, לחשת בזעם. עדיין רצית להילחם בי. ואני, קלרה, כשראיתי אותך ואת שאוליק, ידעתי את תבוסתי. אף ידעתי שלא סלחת לי את אותו הלילה בשובנו מסרט אהבים. הלכת להתקלח והבטחת לשוב למיטתנו רעננה, ואחר־כך הגעת בכתונת־הלילה הקצרה, הנודפת ריח שושנים, אך מפי נתמלטה גניחה, ריבונו־של־עולם למי זה נחוץ. ואולי בגלל אותה גניחה נסעת עם ויינברג. וכשבאתם הצעתי לכם להתארח בביתנו. ראיתי את ברק ההשתוממות בעינייך, הרעידה המוכרת של שפתייך. הכול נשאר כמו שעזבת, הוספתי, מוזמנת לבוא ולראות, דיברתי אלייך בלבד.

אך ויינברג התערב בשיחה ואמר, שכבר שכר חדר במלון. את שתקת, וויינברג הוסיף, להיפך, מר ניילבן, באנו להזמין את שאוליק אלינו. את השפלת את מגבעתך על עינייך וניענעת את ראשך בהסכמה. ופתאום אמרתי, הרופאים בטורונטו לא הושיעו אותך מר ויינברג, ואיך יושיעו את שאוליק? אז ראיתי את עינייך מביטות בי בשנאה, ואת אגרופי בעלך נקמצים. שאוליק רשאי לנסוע אם ירגיש שמקומו שם, הוספתי. אט אט, כמו חש בנקמה המתוקה בדבריו, אמר ויינברג: יהודי, מר ניילבן, מרגיש את עצמו שם כמו דג במים. או דג ברשת, לא ויתרתי. אך כשהבטתי בשאוליק כבר לא הייתי בטוח בדבריי. דמעות חנקו את גרוני, האומנם שוב הם צודקים שם בטורונטו, וכל השנים כאן היו לשווא? טיפות גשם שטפו את החלון. הסכר בעין־כרם עלה על גדותיו. שאוליק התרומם פתאום במיטה וישב, משקפיו הכהים החליקו והתנפצו אל הרצפה. ריבונו של עולם, קראת קלרה, מה הם עשו לך! ראית לראשונה את ריסיו השרופים, את גבותיו המצולקות, את עיניו האדומות. ואת חשבת שתפחידי אותנו עם המראה הקטנה שלך שניצה באה וחטפה מידך. אחזתי בכתפיו של שאוליק והתחלתי לצעוק בקול לא לי, אתה תיסע אתם, אתה שומע, תכף ומיד תיסע! הייתי עייף, קלרה, ועצבי לא עמדו לי עוד. אולי מפני שאת באת פתאום, ואולי מפני שבסתר ליבי גם אני רציתי להימלט. ושאוליק הביט בנו בעיניו העירומות, השרופות, כאילו קרא את מחשבותיי, תסעו כולכם לעזאזל, אמר בשקט. ניצה באה במרוצה. כמו רדאר היתה קולטת מרחוק את קולו, אפילו את מחשבותיו. היא הניחה את כף ידה על מצחו והביטה בנו בזעם. ראיתי את ירכה קרבה אל אצבעותיו של שאוליק, בטנה סמוכה על פניו. לאט לאט רכנה והניחה את שפתיה על שפתיו.

זכרת שיום הולדת היום לבננו, קלרה? יכולת לפחות לשלוח מברק. אולי שלחת והתעכב בגלל השלג? ואני הכנתי לכבוד היום הזה עוגה מצופה שוקולד וקצפת. זוכרת איך שאוליק אהב עוגות עם קצפת? בעצמי אפיתי. חג כפול לנו היום, קלרה. יום הולדתו של שאוליק, וחופשתו הראשונה מבית החולים. פתאום שאל, יום הולדת בלי ניצה? יורד גשם, ניסיתי להתחמק, וניצה בתורנות. אך שאוליק התעקש, סע, אבא, ותביא אותה. קמתי והגשתי לו ברוגז את שפופרת הטלפון, בבקשה, טלפן אליה. הוא נשא אליי את פניו המצולקות, את משקפיו הכהים, אבא אמר, היא לא תבוא אם לא תיסע להביא אותה. שקע בארומטרי מגיע מטורקיה, דיברתי בלשונו של החזאי, הגשם ייהפך בהדרגה לשלג. מה איכפת לי טורקיה, אבא, נכנס לתוך דבריי בחוסר סבלנות, אנחנו רוצים את ניצה, כך בפירוש אמר: אנחנו.

הוא גם שחייג והזמין את המונית. הזהרתי את הנהג שהדרך ל“הדסה” קשה במזג אוויר כזה. אדוני, אמר הנהג, אתה אל תלמד אותי על דרכים בירושלים. הדרך התפתלה בתוך העננים. פנסי המכונית האירו ערפל צהוב, גיששו על הכביש המלבין. מימין ארבה לנו התהום, גבישי ברד כיסו את השמשה. שלא תברח לי, ביקשתי מן הנהג כשהגענו לבניינים הגבוהים. יצאתי, והמטריה בידי התפרשה כמו מצנח ברוח. על מדרגות בית־הכנסת מעדתי. קיפלתי את המטריה וקמתי. שבטי ישראל המצויירים על החלונות כמו השמיעו קולות בכי ברוח. כבכי התינוקות הנימולים באולם.

אוויר דחוס קיבל את פני בפרוזדור. ניצה, כהרגלה בשעה זו, עמדה מאחורי הדלפק, ראשה רכון, ואצבעותיה מעתיקות לגיליון המשבצות את הוראותיו של הרופא. הכפתור העליון של חלוקה נצץ באור הניאון. בלתי רכוס היה. ידיי ניסו להסתיר את המטריה הנוטפת.

איך מרגיש שאוליק בבית? מבלי לשאת את עיניה ובלי להפסיק מכתיבתה שאלה.

כמו דג ברשת, נזדרזתי להשיב.

היא חייכה אל הנייד שבידה. אחר־כך נשאה את ראשה אליי. אתה והבדיחות שלך, אמרה, ד"ר שדמון יבוא עוד מעט.

כקבצן עמדתי לפניה, שותק.

מה קרה? שאלה.

שאוליק מבקש שתבואי, גמגמתי.

עכשיו?

ניענעתי ראשי, יום הולדתו היום.

אני במשמרת הבוקר היום, לחשה כממתיקה עימי סוד.

עמדתי לפניה מרעיד. אני אמתין, לחשתי. ראיתי את ראשה הרכון, שפתיה, גופה התמיר במדי האחות. נבהלתי מפני מחשבותיי. צריך הייתי לברוח. אך ניצה באצבעותיה הרחמניות ניסתה להסיר את מעילי הנוטף. אתה נראה איום, א־יום, חזרה והטעימה. התעטפתי במעילי כילד סרבן.

המונית מחכה לנו, נגעתי בזרועה. בחשאי הסרתי את טבעת הנישואין שלנו, קלרה. היום נחגוג את האירוסין שלך, אמרתי. אחזתי את ידה, ובמהירות השחלתי על אצבעה את הטבעת שלנו. היא נבהלה. נסוגה אחורנית. ניסתה להסיר את הטבעת בידה הפנויה, בשפתיה, בשיניה, אך לשווא. לא יכולה, אמרה ספק בצחוק ספק בפחד. ואני גם בתפקיד, גערה בי.

ישבתי על ספסל ההמתנה. כדרך החולים ישבתי. יודע שאף תורי יגיע. חזרתי בליבי את הבטחתו של ד“ר שדמון, שאוליק אולי בכל זאת יוכל להיות אבא. אני דרשתי בטחונות, וד”ר שדמון חייך אלי את חיוכו העייף, מי נותן היום ביטחונות, מר ניילבן.

אולי התנמנמתי. עד שחשתי נגיעה קלה בכתפי. ניצה עמדה לפני, לבושה מעילה הירוק, הארוך. אמרתי למנהל שיש לי מקרה חירום, חייכה אליי.

חיוכה עורר בי רצון לבכות. קמתי וסייעתי לאצבעותיה לרכוס את כפתורי מעילה. ירדנו במדרגות החירום. שילבתי את זרועי בזרועה לתמוך בה כנגד הסופה. ניסיתי לפרוש מעלינו את המטריה, אבל חופת הניילון לא עמדה בפני הרוח. נוצות לבנות, רכות, כיסו את ראשינו, את כתפינו. הפסענו לאט, בזהירות, שלא להחליק על פני המעטה הלבן. שבטי ישראל המצוירים על זגוגיות בית־הכנסת עדיין בכו. לפתע הגיעו לאוזניי צפירות המונית. כמו אזעקה. רצנו ונדחקנו פנימה במעילינו המסורבלים. במושב האחורי ישבנו סמוכים זה לזו, מרעידים־מתחממים. אז נתמלאתי רוח קרב ונתתי קולי על הנהג: המונה שלך עובד ואני המשלם!

ניצה ביקשה לפייסו: יש לנו שמחה בבית.

שמחת זקנתי, הטיח בה הנהג.

המכונית זזה לאטה, כמהססת לדרוס את מפת השלג הלבנה. ברכיה של ניצה הבהיקו לרגע מבעד לכנפות מעילה. היא המשיכה לפייס את הנהג. הצביעה עליי: לבן שלו שיגעונות כאלה, פתאום רוצה שאני אבוא ליום הולדת שלו.

בנים תמיד מביאים צרות, נתפייס הנהג, אבל מה, שיהיו בריאים.

ישבתי ללא תנועה, מתמסר לחמימות גופה של ניצה, לקולה הרך.

הבטחתי לשוב מיד, לחשה אליי.

ניענעתי את ראשי להסכמה, לא רציתי להפר את זרימתה הסמויה בגופי. נוצות לבנות נשקו לזגוגיות החלון.

מסוכן לנסוע במזג אוויר כזה, אמר הנהג.

התמדתי בשתיקתי. אך ניצה אמרה: אדוני, החיים הם סיכון אחד גדול. השמיעה קול צחקוק. ולצאת באמצע העבודה, לעזוב את כל החולים, לא מסוכן? ומיד הוסיפה בקולה הרך, המתפנק: מופיע לו פתאום אבא של שאוליק ודורש ממני לנסוע עימו רק מפני שבטוח שהוא ובנו קנו אותי בפצעים שלהם.

ירכיה נתעגלו על מושב הפלסטיק השחור. העזתי והתבוננתי בהן. תיגע, תיגע, היתה מתגרה בשאוליק, מתקרבת עד פרקי ידיו, מבקשת לעורר תשוקה באצבעותיו הרדומות.

גלגלי המונית החליקו ועצרו פתאום בחריקה. הנהג הטיח קללה. כסוס עייף נשף המנוע. המגבים הטילו צללים כהים על השמשה הקדמית. הנהג יצא ובשרוול מעילו גרף אתך השלג מן הזגוגית. המגבים נעו מהססים, כבדים. הכול אני זוכר, קלרה, חוזר ומעביר כל רגע בדמיוני כמו בסרט קולנוע איטי. הנהג חזר וישב אל ההגה, ושוב נסענו בכביש הלבן, לאט, באימוץ המנוע, הגלגלים מחליקים מדי פעם, מייבבים, וקולו של הנהג: יום הולדת מתחשק להם באמצע יום שלג!

הבטתי בפניה של ניצה. עינינו נפגשו. פרצנו בצחוק. הנהג היפנה אלינו את פניו הזועמים. אז סטתה פתאום המכונית ימינה, במעלה המדרון. ניצה הוטלה עליי, כמעט מכסה אותי בגופה. לרגע חיבקתי את מתניה, ספק נאחז בהן. המנוע השתנק ונדם. הנהג יצא, ביקש לפתוח את מכסה המנוע, אך נואש. חזר מלא חימה, פניו אפלים, כאילו בנו האשם. הוא משך את צרור המפתחות מתוך המתנע, והטיח בנו, אני אלך להביא עזרה ואתם תישארו כאן לשמור על המכונית.

ניצה רכסה את מעילה, ניסתה לקום. צריך הייתי להרשות לה לקום, קלרה, שתלך לה עם הנהג, תשוב על החולים שלה. אך אני אחזתי במעילה, שאוליק ואת, לחשתי בהיסוס כממשיך שיחה שהופסקה, ד"ר שדמון סיפר לך?

אני יודעת, אמרה, לא איכפת לי.

אבל לי איכפת, אמרתי, את צעירה, יכולה להיות אימא…

היא החליקה אצבעה על פי, עוד יש תקווה, לחשה.

אין, פסקתי כמו גזר דין, אין תקווה, חזרתי ולחשתי טרופות.

שלג נערם על החלונות. מסך לבן, אטום. רוח נשבה מבעד לסדקי הדלת, חדרה לתוך מעילי הלח. אט לאט החלקתי את פניי אל חיקה של ניצה, כולא את נשימתי. חמימות פשטה בגופי. ידעתי שבחוץ ממשיך השלג ויורד על ההרים, על גגות הבתים, על צמרות העצים, כל שכונות ירושלים נקברות תחת השלג. וחם לי כה־חם תחת המעטה הלבן. ואצבעותיה של ניצה בשערות ראשי. אף דימיתי פתאום לשמוע את קולה מזמר אותו שיר, קלרה, שלמדנו בקפריסין מפי השליח: אלף פרחים לפתע יפרחו / יכסו את עין־המדבר. וקולה הערב של ניצה חוזר ולוחש מבעד לאצבעותיה, אלף פרחים לפתע יפרחו, וידיי עושות בתוך בגדיה, לעצמן, מתירות כפתורים, מושכות בכוח, פורמות, קורעות, מכניעות, ואנחנו כבר גוף אחד, ושום כוח שבעולם לא יתיק אותי עוד ממנה, הו אלוהים. אסור היה לי, אני יודע, קלרה, גופי נפתח ושתת. ואני קל פתאום מרחף בשלג הלבן, עייף, מנומנם, לא לדעת…

השלג מכסה את ירושלים, קלרה. השכונות בגבול המדבר מתקשטות בלבן. כמו הכלות לחופתן, כמו המתים לדרכם האחרונה. ארנונה, תלפיות, אבו־תור, סנהדריה. שאוליק ודאי יעבור בהן שוב. ד"ר שדמון הבטיח. רק אני סיימתי, קלרה. סיום עגום לברוך ניילבן. ניצה נמלטה לבית־החולים. אף אני עזבתי את המכונית שהופקדתי לשמור עליה. ברגליי הקפואות הלכתי, חוצה את ההרים מזרחה. פעמים רבות נפלתי וקמתי, מעמיד פנים של פרטיזן אמיץ.

שאוליק ארב לי בפתח. עמד שם נשען על קביו, ראשו מכונס בין כתפיו: איפה ניצה! דרש. דחפתי אותו הצידה. הוא נפל וקם מיד, איפה ניצה!

נכנסתי וישבתי וחלצתי את נעלי. אצבעות רגליי הכחילו. עיסיתי אותן לאט בידי. אך שאוליק עמד שם, קלרה, תובע תשובה. ופתאום מלמל, הכול אבוד, הכול. הכול, חזרתי אחריו כהד. נשאתי את עיניי. אז ראיתי את תנור הגז, ואת צינורית הנחושת המוליכה אל המכל, את ברז הפליז הנוצץ. חשתי הקלה. כאילו מצאתי את האבידה. אף שאוליק קלט את מבט. הוא זינק אל התנור ומשך בידית. ריח מתקתק, מבחיל, פשט בחדר. רצתי אליו ובידיים רועדות סגרתי את הברז. אחר־כך הדלקתי את התנור. חמימות באה באצבעותיי הקפואות. עוד לא הכול אבוד. ראיתי בבירור את פרקי אצבעותיו של בננו לופתות את ידיות הקביים. אותן האצבעות שניצה היתה נוסכת בהן תשוקה.

בשבילך לא הכול אבוד, אמרתי.

שנינו יודעים את האמת, אבא.

ד"ר שדמון הבטיח שהזמן… ניסיתי שוב.

אתה ידעת כל הזמן, נכנס שאוליק לתוך דבריי, לכן לא הבאת את ניצה, פחדת שנישאר לבד ושום דבר לא יקרה.

לא נכון, אמרתי, לא נכון, התחננתי.

אתה סילקת ממני את אימא, הטיח בי פתאום, כי העיקר היה בשבילך הניצחון בבית המשפט. רק את עצמך אהבת, אפילו את הפצעים שלך, הצלקות!

הושטתי את ידי לחבק את בננו, קלרה, ללטף את פניו הזועקים, לנשק את עיניו האדומות. אך הוא נסוג. מכוון נגדי את משענתו: אל תיגע בי בידיים המטונפות שלך, ניילבן. כאילו זר הייתי לו. הנה האמת שלך העירומה, ניילבן, אתה ידעת תמיד לחמוק מן הסכנה. הפצעים שלך היו לך למגן. המחלה הכרונית. בלתי־כשר־כרוני, בית־כף־כף! פטור אפילו ממילואים. פרץ בצחוק פרוע. פתאום זינק עליי. קביו התמוטטו ברעש. חשתי את אצבעותיו האיתנות נאחזות בגרוני. פניו המעונים סמוכים אל פניי ופיו ממשיך וזועק ובוכה: אתה ידעת לברוח אפילו משם… אבל אני אבוד… אבוד…

בננו התייפח על צווארי, קלרה, כמו בימים שהיה ילד קטון אבבא־אבבלה. ובאותו רגע אהבתי את ידיו האיתנות, את פניו המצולקים הלחים מדמעותיו. ידעתי שהוא חי, ושאיכפת לו. וידעתי שלא הכול אבוד. בשתי ידיי חיבקתי את מותניו, נשקתי למצחו, לשפתיו, ילדי המסכן. בכיתי יחד עומו. שאוליק שלי.

אחיזתו רפתה. הוא החליק למטה כציפור פצועה, גופו מרעיד ביפחות חרישיות. ואני ידעתי, קלרה, שעליו להסתלק.

החוצה! הרמתי עליו קולי, החוצה!

אחזתי את זרועותיו וגררתי אותו אל הסף. פשטתי את מעילי וכיסיתי בו את כתפיו, קלרה, ואחר־כך פתחתי ברגלי היחפה את הדלת ומשכתי אותו החוצה, לחצר. השלג צרב את כפות רגליי, לך־לך! קראתי אחריו. ונטורה ממול, צועק, משוגע! ניילבן משוגע! אך אני סגרתי את הדלת, וראיתי את בננו זוחל, ואחר־כך השלכתי אחריו את הקביים. מבעד לחלון השלכתי, סגרתי היטב את החלון.

אני עייף מאוד, קלרה, רוצה לנוח. עכשיו קמתי וכיביתי את האש בתנור. רק הגז ממשיך ודולף. אני שומע שוב זחל"מים. פותחים דרכים בשלג. עורקי חיים. כבר הביאו את שאוליק אל ניצה. ואני ממשיך וכותב אלייך, קלרה, וכבר אינני רואה את הכתוב. רק מריח את האוויר המשכר, המתוק.