רקע
הלל יפה
העבודה הקרקעית של היהודים בארץ ישראל

(המאמר פורסם ב“הפועל־הצעיר”, תרס"ח, חוב' שבט–אדר א')


זכרון־יעקב, 7 במארס 1910

אם נבוא לדון מהשקפה ציונית רחבה למדי על תנאי ההתקדמות של השפעת היהודים בארץ־ישראל, אז נמהר להיווכח כי בעיקרה תלויה היא בהתנחלות ממשית של כמות יהודים רבה עד כמה שאפשר בארץ הזאת, ובהכשרת הקרקע בשביל גידולו הטבעי של היישוב העברי.

בלי שום ספק נעים מאוד לקדם את הרכוש העברי ההולך ומתכנס אל הארץ וצמיחת מוסדות עבריים חדשים למסחר ולחרושת המעשה. אולם אם המחזות האלה משמחים אותנו יותר מקבלת פני כל פרוליטארי או בורגני חדש, הרי זה אינו אלא מפני שהם המחזות האלה, נותנים תקווה בלבנו, שעתידים הם לשמש בתור אמצעי ראציונאלי, שעל ידו ירבה מספר היהודים המתאחזים בארץ.

אנחנו תמיד חשבנו וחושבים, שאפילו מנקודת־הראות של הציונות הרגילה, הבינונית, אותה שנוהגים לקרוא לה הבורגנית, יש חשיבות יתירה להתאחזות מספר גדול של יהודים פועלים, חורשים. לאמיתו של דבר, לעולם איננו צריכים לשכוח את הצללים הנגררים אחרי עסקינו השכיחים האגרוקולטוריים והאינדוסטריאליים, שבכלל הם כל־כך חביבים עלינו הציונים. בעקב הראשונים ביחוד כרוכה גם סכנה. הם, ראשית־כול, גורמים להעלאת המחיר של הקרקע, הם מעשירים את הפועלים הערביים, שלפי התנאים הנוכחים מבכרים אותם כמעט תמיד על הפועלים העברים, הם מעשירים את הפקידים ומגדילים את תאבונם ל“טרף”; ולאחרונה, העסקים האלה, המתנהגים לצערנו על־פי רוב בלי שיטה קבועה, והטבועים בחותם המקריות, מולידים בקרב היהודים עצמם את הספקולאציה והסרסרות, שהפסדן כל־כך ידוע.

כשאנו רואים שיהודי עשיר אחד נוטע לו פרדס בפתח־תקוה או בחדרה, הרי אנו שבעים רצון. ואולם על־ידי זה לא נוספה משפחה עברית אחת בארץ־ישראל ולא נאחזה אפילו קבוצה קטנה של פועלים חדשים. להפך, הדבר הזה עזר רק לבסס את מצבו של הפועל הערבי, אותו הערבי, שבאמת הריהו מביט על האדמה כעל שלו…

לעומת זה התנחלותם של פרולטאריים או חצאי־פרולטאריים בארץ־ישראל חסרה כל אותן המגרעות שהזכרנו. זאת אחת. ושנית, כיוון שהתנחלות הפועלים על הקרקע אינה דורשת הוצאות מרובות כל־כך, הרי היא אפשרית במידה יותר מרובה.

אפילו בשביל המושבות הקיימות מכבר גם־כן חשובה מאוד השאלה איך למשוך אליהן פועלים עברים. כל עין בלתי־משוחדת תיווכח בזה כרגע, אף־על־פי שלא בכל מקום נותנים האיכרים לנפשם דין־וחשבון בדבר הזה, מושבה כזכרון־יעקב, שאצל איכריה מפותחת האהבה לאחוזת האדמה ולעבודתה יותר מאשר אצל האיכרים שבמושבות יהודה, למשל, מגיע בכל זאת מספר תושביה הערביים עד כדי שליש. מדבר אני ביישוב הערבי ה“מיושב”, התמידי. יש ערביים שנולדו ונתגדלו בזכרון, ועכשיו הם חושבים את עצמם לאזרחי המושבה. הם מרגישים את עצמם ממש “כמו בביתם”, וקימעה־קימעה מתחילים הם להרשות לעצמם התייחסות כזו בנוגע ליהודים, שלא נשמעה כמוה לפנים, בהיות קיומם תלוי ברצונה הכביר של הפקידות, שבימים האחרונים כמעט חדלה לגמרי מלהתערב בענייניה הפנימיים של המושבה. ואם נזכור שכל היישוב הערבי הזה הוא הוא כוח־העבודה של המושבה, המעבד באופן שיטתי חלק הגון של שדות זכרון; שהפועלים הללו מתגוררים עשרות בשנים באורווה אחת (שהיא אומנם טירת־מלכים לגבי אוהליהם בכפריהם), ועובדים על־פי רוב בשדה אחד; שעבודה זו במושבה העברית לא רק מעשירה אותם, כי אם גם מרבה את ידיעותיהם, מרחיבה את חוג־מבטם, מפתחת אותם ומלמדתם למעשה את הדרכים הראציונאליות של עבודת־האדמה – אם את כל אלה נזכור, הלא לבנו יפוג לגורלן העתיד של מושבות אלה… על פי התנאים הנוכחים גידולו של היישוב הערבי על חשבונו של העברי מביא לנו סכנה רבה, בלי לדבר על המצב הנוכחי ה“בטוח” כביכול, לפי שעה…

ובכן, אחת מתעודותיה היותר נכבדות של הציונות, אף מנקודת־ראותה של הציונות הרגילה ביותר, צריכה להיות משיכת הפועלים העברים לארץ־ישראל.

גלויות וידועות לנו כל הטענות של אותם האנשים המרבים כל־כך לצעוק על אי־אפשרותה של משיכה זו, והחפצים להעמיד את כל עבודת הציונות על כך, שנמשוך לנו כשתי עשרות משפחות עשירות להשתקע בארץ, יותר נכון: להשקיע פה את ממונן בלבד… דבר זה בעיקרו אינו אלא חיקוי למנהגי ארץ־ישראל הישנים. זוהי השנוררות העתיקה על־פי נוסח חדש. אותו הבארון, שהיה מפזר מיליונים סביבו, הרי הוא כלא היה – נצא איפוא ונבקש לנו במקום הלוויתן הגדול הזה מאות דגי־רקק…

מובן מאליו, כי למראה כל המכשולים המונחים על דרך עבודה קשה כמו אירגון העלייה של הפועלים והרחבת גבולותיה של קניית קרקעות באופן ראציונאלי, נוח לנו להחליט שהדבר הזה יוצא מגדר האפשרות לועבור לעניינים אחרים. זה נוח יותר מלהודות שחסרי־אונים הננו וידנו קצרה מלעשות בזה דבר. אבל דיחוי כזה אינו ראוי לציונים אמיתים, שבראש וראשונה הם מתחשבים בדרישות הטבעיות הנובעות מהרעיון הציוני, ולא באהבת־הכבוד או בסיפוק רגש עצמם.

אני חושב שאחת התעודות היותר נכבדות של ציונים שכאלה צריכה להיות העבודה למשוך את הפועלים לארץ־ישראל וליישבם ולארגן אותם. אין אני מעלים עין אפילו לרגע מכל הקושי שיש בדבר. ואולם ככל שיקשה הדבר יותר, יותר מרץ צריכים אנו להקדיש להגשמתו ויותר צריכים אנו למהר בהתחלתו.

כי על אי־אפשרותה של עבודה זו יכולים לדבר רק האנשים הרוצים להסתפק בעבודה נוחה וקלה, שאומנם יש לה ברק ויש לה יופי, אבל אינה דורשת עמל יותר מדי. הלא אנחנו, תושבי ארץ־ישראל משנים קדמוניות, עדיין אנו זוכרים אותם הימים שהכול – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – היו אומרים, כי על־פי התנאים שאנו נתונים בהם אין פועל עברי יכול להתקיים בארץ־ישראל בלי תמיכה מתמדת מן הצד, והנה באו הפועלים הצעירים שלנו והוכיחו שכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בנוגע לפועלים של “הנוסח הישן”.

אבל כיצד מגשימים בחיים את האידיאה הזאת, הצריכה להיות למניע חזק בעניין התיישבות היהודים בארץ־ישראל?

קודם־כול נכיר ונודה, כי הפועלים בכוח עצמם אינם יכולים להוציא את הדבר אל הפועל, ואפילו אם יהיו מוכנים ומזומנים בכל נפשם וכל מאודם ל“קורבנות” הגדולים ביותר ובנידון זה נכבד מאוד, שלא נצטרך לחכות ל“קורבנות” גדולים יותר מדי. ה“קורבנות” צריכים להיות רק דברים היוצאים מן הכלל, אבל אינם יכולים להישנות תדיר. נחוץ איפוא ליצור את התנאים המינימאליים, הנותנים אפשרות לפועל להתקיים, להתפתח ולהיות למופת למתיישבים חדשים.

ראשית־כול צריך ליצור מוסד מיוחד, שיהיה מספק קרקעות בחכירה באופן, בתנאי: (א) שתהיה לחוכר הזכות לחדש את החכירה כפעם בפעם; (ב) שתהיה לו היכולת קימעה־קימעה לרכוש לו את האדמה שהוא מעבד אותה ולעשותה לקניינו שלו; (ג) שתהיה לו היכולת לחיות במקום־מושבו – שיכינו דירות, ולו גם פשוטות מאוד, לאדם ולבהמה, שתהיה עזרה רפואית נמצאת לו בשעת מחלתו, שיחפרו בארות לספק לו מים ויסללו דרכים, לפחות, פרימיטיביים וכו'.

כל קבוצת פועלים, שעברה עליהם שנה או שנתיים לשבתם בארץ, עושה חוזה עם המוסד הזה, על יסודות עריבות הדדית בנוגע לחובות שהפועלים נוטלים עליהם, ובהתחייבות להגן בכוחות עצמם על מושבת הפועלים החדשה ולשמור על הגבולות (עד כמה שהדבר תלוי בחוכר) ועל שלימות הבניינים.

הפועלים צריכים להתארגן בעצמם דווקא קבוצות־קבוצות, לפחות בזמן הראשון. דבר זה יהיה לנו ערובה נכונה להפרחת המושב, שכל יושביו הם אנשים פחות או יותר קרובים זה לזה על־פי נטיותיהם והלך־רוחם; מלבד זה לא רצוי כלל שיד אדמיניסטראציה, איזו שהיא, תהיה באמצע ותשפיע על בחירת האיכרים למושבות החדשות.

המוסד הזה, שאני מדבר בו, צריך שייווסד באירופה על־ידי חברה קומנדיטית או אקציונרית; ושיהיה ביסודו רכוש הגון. מחשבה זו שנצנצה עוד לפני חמש שנים, כבר מצאה לה מסילות ועל־ידי תעמולה נמרצת יכולה היא להתגשם. כל קבוצת פועלים, שיש לה איזו קרן שהיא, עכולה גם היא להיכנס אל החברה בתור בעלת־מניות. ואולם אין כל ספק, כי גם חובבי־ציון, גם הבאנק שלנו, וגם, כמו שהנני מקווה, הבארון רוטישילד יקנו את מניותיה של חברה זו ויתנו לה את היכולת לגשת אל העבודה בהקדם.

קבוצות הפועלים, הצריכות להצטרף בעיקר מאנשים שכבר הורגלו אל תנאי־החיים בארץ־ישראל, שכבר ניסו את כוחותיהם בעבודת־האדמה והם כבר יודעים את טיב העבודה, יכולות להכניס אל תוכן גם חלק מסוים של אנשים חדשים לגמרי, שגם הם יביאו לנו את תועלתם וירבו את חיל צבאותינו, שיכבוש בשלום את ארץ־ישראל. אין ספק שחלק גדול למדי של הפועלים הללו ייגעו או ימאנו להילחם עם קשי תפקידם הגדול הזה, ובוודאי יעזבו את הארץ. אבל תחת זה יישארו אצלנו אנשים פחות או יותר מוצקים, אנשים שעברו בכור כל הנסיונות הקשים האלו. ו“הברירה הטבעית”, גורם כביר זה, תהיה לנו ערובה נכונה להתגשמות משאת נפשנו.

על־ידי הקשר התמידי בתוך קבוצות הפועלים בינן לבין עצמן ובין הפועלים הציוניים שבגולה יווצר זרם העלייה התמידית של פועלים חדשים, שבתחילתו ישטוף לאט־לאט ואחר־כך ילך ויתפשט, ילך ויתרחב. הפועלים ימוינו באופן טבעי: אחדים יעזבו את הארץ, משום שהיא לא תתאים גם לבריאותם או לנטיותיהם; רבים מהם יהיו לפועלי תעשייה; אחרים יתמחו בענייני הנטיעות; ולאחרונה, חלק מהם – ובטוחים אנו, שלא המועט – יהיה מתפתח והולך: החורש יהיה לחוכר, ויחד עם חבריו, שמתחילה היו לוקחים עליהם בקבלנות, בתור ארטיל של פועלים, עבודות קרקעיות שונות, יתיישבו על אדמה עברית פנויה ויחכרוה. ולאחר ימים כבר נפגוש את האיש הזה, כשהוא התנחל באחת מהמושבות החדשות ויושב בחצרו, שנמסרה לרשותו ביחד עם כל מכשירי העבודה השונים. האם יבכרו במושבות כאלה את השימוש האינדיבירואלי בקרקע או להפך, את השימוש הקולקטיבי? ימים יגידו.

*

אחרי שנכתבו הטורים האלה באו לידי ההחלטות האחרונות של הוועד־הפועל הגדול. אני לא פיללתי כלל, כי הצעד הראשון להתגשמות הרעיון הזה, היקר כפי הנראה לא לי לבדי, ייעשה כל־כך מהר.

ואולם דווקא עכשיו חייבים כולנו לגשת אל העבודה. דווקא עכשיו יש לנגד פרזלא כד רתיחא. כולנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד ובלי שים לב לנטיות פרטיות, כל מי שמוקיר את העבודה האמיתית ואינו רוצה להסתפק במלים בלבד, שתנועתנו כל־כך עשירה בהן, כולנו מחויבים לאזור את כל כוחותינו בשביל השגת מטרתנו.

והפועלים צריכים להיות הראשונים בעבודה זו. הם צריכים לברר את השאלה לעצמם, לקבל ולאשר את הפתרון הזה ולעשות את כל ההכנות הדרושות מצדם. אם אי־אפשר לנו לגשת את העבודה הזאת בלי רכוש מסוים, הנה עוד פחות מזה אנו יכולים לעשות אם ניגש אליה רק ברכוש בלבד, בלי שתהיינה נכונות לתפקידן קבוצות של פועלים, היודעים את אשר לפניהם והמסורים אל האידיאה המשותפת לכולנו בכל נפשם ובכל מאודם. בשביל ההתחלה קשה בייחוד לצפות לאנשים חדשים, שיבאו וילכו לשבת במקומות חדשים, לעבוד בשדות חדשים ולהתחיל חיים חדשים.

והנה אני פונה בזה אל הפועלים מצד אחד, ואל בעלי הרכוש, אל הגדולים ואל הפעוטים, מצד שני. לא מלחמת־מעמדות דרושה לנו עכשיו בארץ־ישראל. אם אותו הקומץ הקטן של היהודים העוסק בלב תמים ביישובה של ארץ־ישראל ייחצה לשתי מחנות אויבות זו לזו, העבודה הגדולה והקשה מה תהא עליה? שכם אחד צריכים אנו לעבוד, אנו צריכים לכבוש את ארצנו, ולכבוש אותה לא על הנייר אלא במעשה, בידינו אנחנו אנו צריכים לעבדה. זהו העיקר, וזה אפשר רק על־ידי אחדות הכוחות.

הערת המערכת: הכותב מתכוון כפי הנראה להחלטה בנוגע ל“חברה להכשרת ישוב הארץ” (Land Development Company). אבל באמת אין שום שייכות בין הפרויקט הנוכחי של ד“ר יפה ובין החברה הנ”ל, האומרת לייסד פירמה על חשבונה ולנהלה באופן אדמיניסטראטיבי. עד כמה אין חברה זו מתאימה לרעיונו של המחבר, נקל להיווכח מהתקנות שהונחו ביסוד הפירמה, שעל פיהן “היא צריכה להעביד בידי פועלים עברים עד כמה שאפשר”.

מאמר מיוחד על הצעד הראשון הזה יבוא באחד הגליונות הבאים.

אף־על־פי שאיננו מסכימים בכול לדעות המובעות במאמר הנוכחי, בכל זאת הדפסנוהו על־יסוד הוויכוח החופשי. המחבר הנכבד ידוע בחוגים הציונים, ודעתו יכולה להיחשב מטעם זה לדעה השוררת בחוגים ההם. חושבים אנו שחברינו ימצאו עניין לדעת, כיצד פותרים הציונים הכלליים את “שאלת הפועלים” האגררית.


[ההערות הן של מערכת העיתון.]

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות